גרשוני ואח' נ' רוזנבלום ואח'

חלק ראשון – פתח דבר, על פסק הדין, על הצדדים להליך ועל פרסומים הנטענים כהוצאת לשון הרע

1. פתח דבר
   • על פסק הדין

עניינו של פסק דין זה הוא תביעה ותביעה שכנגד. במסגרת התביעה העיקרית עותר התובע לחייב את הנתבע בפיצוי כספי בסך 300,000 ₪, תוך שהוא מבסס את תביעתו על מספר עילות, ובינהן, פרסומי לשון הרע שהופצו בפני לקוחות מזדמנים שהגיעו לעסקו של התובע, ביצוע עוולות מסחריות, הפרת הפרטיות, מטרד ליחיד והפרת חובה חקוקה. במסגרת התביעה שכנגד עותר התובע (הנתבע בתביעה העיקרית) לחייב את הנתבע (התובע בתביעה העיקרית) בתשלום הסך 140,910 ₪ בגין פרסומי לשון הרע שהופצו באתר האינטרנט Ynet לעיני מאות אלפי קוראים.

• על הצדדים להליך
  • התובע והנתבע שכנגד (להלן: "גרשוני") הוא בעל מסעדה לממכר פלאפל הממוקמת בכיכר מרכזית בעיר רמת גן "כיכר אורדע". התובע שוכר את הנכס עליו ממוקם בית העסק ממשפחתו של הנתבע.
  • הנתבע והתובע שכנגד (להלן: "רוזנבלום") הוא מנהל הנכס ומשפחתו היא בעליה.

• העדים בהליך
  • מטעם התובע העידו ארבעה: התובע עצמו וכן העדים שלהלן – גב' רימה ליפשיץ; גב' אליס מקרוב ומר חיים צמחי.
  • מטעם הנתבע שלושה: הנתבע עצמו והעדים שלהלן – מר עידן מנחם עמית ומר דוד מנולביץ.

2. על הפרסומים הנטענים כהוצאת לשון הרע בתביעה העיקרית
   • התובע עתר לחיוב הנתבע בפיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח בגין פרסומי לשון הרע שבוצעו ע"י הנתבע לפיהם פרסם הנתבע כי בית העסק פועל ללא רישיון ומתהלכים בו עכברים. לדבריו, הנתבע הפיץ בפני לקוחות מזדמנים שהגיעו לעסקו של התובע כי במזון שבבית עסקו "יש עכברים", ואף שאל בקול רם ובמכוון ליד לקוחות ועובדים, "איפה העכברים?"

• לדברי התובע, הנתבע אף פרסם כי התובע פועל בניגוד לחוק ומנהל את עסקו ללא רישיון. לדבריו, הנתבע צעק לעוברים ושבים וגם לפקח העירייה כי העסק מתנהל ללא רישיון וכך נטען כי אמר לפקח "אל תקנה פה, אין להם רישיון" ובעקבות זאת נטען כי הפקח החליט שלא לרכוש במקום.

3. על העוולות המסחריות והנזיקיות בתביעה העיקרית
   • התובע עתר לפיצוי כספי בסך 100,000 ₪ בגין הפרת חוק עוולות מסחריות.

• התובע עתר לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין כל מקרה בהתאם להוראת חוק הגנת הפרטיות.

• בגין מטרד ליחיד והפרת חובה חקוקה עתר לפיצוי בסך 50,000 ₪.

• התובע טען כי הנתבע חסם גישת לקוחות לדלפק העסק שבבעלותו על ידי הצבת כיסאות המונעות גישה לעסקו, הפנה פרוז'קטור רב עוצמה ( להלן:"זרקור") במכוון לבית העסק כדי לסנוור את עובדי הדלפק של התובע, הציג מחיר שגוי בשילוט המיוחס לעסק, באופן בו הוריד את המדבקה המכסה את המחיר הישן וחשף מתחתיה מחיר נמוך יותר שהיה בעבר, צילם את בית העסק, איים וקילל את התובע, בנוסף נטען כי הנתבע שלח עובדות עם מגשי פלאפל אל לקוחות העומדים בתור לקנות אוכל מעסקו של התובע, העלים סחורה, גנב את צרור מפתחות העסק, גרם נזק לציוד באמצעות חריטת המילה "מניאק" על כיסא השייך לעסקו של התובע, השפריץ במכוון מים על התובע, הציע לעובדת של התובע תשלום בסך 100,000 ₪ באם תתלונן כנגד התובע על הטרדה מינית, מכר מוצר ב-5 ₪ בעוד התובע מוכר את אותו המוצר ב-16 ₪, ניתק את בלוני הגז במקום עסקו של התובע.

4. חלק שני – טענות הצדדים בתביעה העיקרית
   • תמצית טענות התובע
     • התובע טען לשורה של עוולות שבוצעו על ידי הנתבע ובינהן:
   • הפצת השמועה כי בבית העסק "יש עכברים"
   • ייחוס עבירה של ניהול עסק ללא רישיון- הנתבע צעק לעוברים ושבים וגם לפקח עירייה כי מדובר בעסק שמתנהל ללא רישיון "אל תקנה פה, אין להם רישיון".
   • חסימת גישה ללקחות העסק של התובע באמצעות חפצים.
   • כיוון זרקור מסנוור לבית העסק של התובע במטרה לסנוור את עובדי הדלפק.
   • חבלה במחירון בית העסק של התובע תוך הסרת המדבקה המכסה את המחיר הישן, וחשיפת מחיר נמוך יותר שהיה בעבר.
   • הטרדת העובדים.
   • צילום בית העסק.
   • איומים: "בסוף תקבל אחד בראש" וכן "היה פה אריה, חבל שלא הבאתי אותו אליך". וכן איום לעשות שימוש במערכת הכריזה כדי לבייש באמצעותה את התובע וכך נאמר על ידו "כל פעם שאראה אותך מול העיניים אני אבייש אותך", "אני אהרוג אותך" וגם איומים "לחסל אותך" וכן "לחסל אותך עסקית". באירוע אחר תואר כי הנתבע התקרב אל התובע באופן מאיים, הניף מיכל פלסטיק מהרצפה לכיוונו של התובע, ניסה לפגוע בו ואמר, "אני אוציא את המאה חמישים שקל מהתחת שלך אני אוציא ממך את הכסף".
   • שליחת עובדות עם מגשים עמוסים בכדורי פלאפל אל הלקוחות העומדים בתור לקנות אוכל מעסקו של התובע וניסיון לשכנעם לעבור לקנות מעסקו של הנתבע.
   • הצבת שלטים מטעים של עסקו של הנתבע בצמוד לדלפק המכירות של התובע, העלמת סחורה שהונחה לפנות בוקר בשעות שהעסק עדיין סגור, גנב פעמיים מתוך המנעול את צרור מפתחות העסק, גרימת נזק לציוד באמצעות חריטת המילה "מניאק" על כיסא השייך לעסקו, חבלה בבלוני הגז, השפיץ במכוון מים על התובע עם צינור תוך כדי שהתובע עובד לעיני אנשים שעמדו במקום ועוד פעולות רבות מסוג זה.
   • הצעה להתלונן על הטרדה מינית: הנתבע הציע לעובדת של התובע תשלום בסך 100,000 ₪ באם תתלונן כנגד התובע על הטרדה מינית.
   • מכירת אותו המוצר במחיר של 5 ₪ למנה בעוד שהתובע עצמו מוכר את אותו המוצר ב-16 ש"ח למנה.

• התובע טוען כי במעשיו, הנתבע עוול כלפיו והפר את הוראות הדין שלהלן:

• מטרד ליחיד הקבוע בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין.
• הלכות מסחר לא הוגנות.
• גניבת עין.
• התערבות בלתי הוגנת ותיאור כוזב כעולה מחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.
• הטרדה אחרת כמובנה בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"-1981
• הפרת חובה חקוקה כעולה מסעיף 63 לפקודת הנזיקין
• איומים כעולה מסעיף 192 לחוק העונשין

• להשלמת התמונה יאמר כי, עקב מעשיו של הנתבע הוצא כנגדו צו הרחקה אך בתום תוקפו של הצו חזר הנתבע על מעשיו וכיוון פעמיים נוספות זרקור. דבר זה לטענת התובע מהווה מטרד ליחיד. ע"פ הנטען, הנתבע גם צילם שוב ושוב את בית העסק של התובע מבפנים, את העובדים בתוכו ומחוצה לו ומטריד את התובע במגוון דרכים שונות.

• לדברי התובע, דבריו החמורים של הנתבע הופצו בפני לקוחות רבים וגרמו לנזקים כספיים רבים לרבות פגיעה בשמו ובמשלח ידו. כפי הנטען, הפרסומים נשוא התביעה לפיהם התובע מנהל את עסקו ללא אישורים וכנגד החוק פגעו בשמו הטוב, מטיל דופי באופיו ומציגו באור שלילי , בזדון ובמטרה לפגוע במשלח ידו במיוחד לאור העובדה כי עסקו של התובע בעל מוניטין של 64 שנים וכי מדובר בפרסומים כוזבים ומוטעים שנעשו במכוון ובמזיד במטרה לפגוע.

• לגישת התובע במעשים האמורים גרם הנתבע פגיעה קשה בעסקו באמצעות הפעלת הלכות מסחר לא הוגנות בכך שביצע עוולות ברורות של גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת ותיאור כוזב כעולה מחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.

• זאת ועוד הפעולות שנקט הנתבע במטרה להכניע את התובע כגון חסימת הכניסה אל עסקו באמצעות חפצים והתקנת זרקור המכוון לעבר עובדיו במטרה לסנוורם מהווה מטרד ליחיד כעולה מסעיף 44 לפקודת הנזיקי ן(נוסח חדש) וכן מדובר בהטרדה אחרת כמובנה בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

• התובע ציין כי הגיש תלונה כנגד הנתבע במחלקת פיקוח אגף ההנדסה על הבנייה הבלתי חוקית. ע"פ הנטען, בעקבות התלונה סבל התובע מהצקות ואיומים על חייו, קללות, איום להכפשת שמו ברבים ואיום בחיסול עסקי מהנתבע. התובע ציין כי בעקבות ההתנכלויות הלא פוסקות הוגשה על ידו תלונה למשטרה.

• לדברי התובע, פרסום דבריו של הנתבע על תוכנו והיקפו גרמו לו פגיעה קשה בשמו הטוב ובמשלח ידו בהיותו בעלים של מסעדה ידועה ובעלת מוניטין רב. לדבריו, הפרסומים שבוצעו ע"י הנתבע כי בית העסק פועל ללא רישיון וכי יש בו עכברים מכילים אמירות לשון הרע שנועדו לבזות ולהשפיל ועולים כדי פרסום לשון הרע.

• התובע ביקש לתבוע נזק מיוחד (נזק נפשי, כאב וסבל) לפי החלק הכללי בפקודת הנזיקין, ובשל הקושי לקבוע אומדן לנזק זה לפי אומדנה של בית משפט.

• לגישתו של התבוע, התנהלות הנתבע עולה כדי הפרת חוק עוולות מסחריות לרבות הפרה של הוראות סעיפים 1-3 לחוק. לטענתו ע"פ חוק זה הוא רשאי לתבוע פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪ בגין ביצוע העוולה.

• לדברי התובע, התנהגות הנתבע בעת שהתקין זרקור הידוע כמסנוור במיוחד לכיוון עובדי עסקו באופן שיטתי ושאינו פוסק ביום ובלילה מהווה מטרד העולה כדי הפרת עוולת "מטרד ליחיד" המנויה בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין. לדבריו, לביהמ"ש סמכות ליתן פיצוי בגין נזק כללי וסבל ולפי אומדנא והתובע עותר כי ביהמ"ש יפסוק פיצוי בגין הטרדתו הבלתי נפסקת של הנתבע.

• התובע טוען כי הנתבע הטריד אותו במגוון דרכים והפך את חייו ועסקיו לקורבנותיו. התובע עותר לפיצוי בשיעור 50,000 ₪ בגין כל מקרה, וזאת בהתאם להוראת חוק הגנת הפרטיות.

• לבסוף, עותר התובע לפסוק פיצוי בגין פרסום לשון הרע בסך 100,000 ₪ , בגין הפרת חוק עוולות מסחריות עותר לפיצוי בסך 100,000 ₪. בגין הפרת הפרטיות עותר לפיצוי כספי בסך 50,000 ₪ ובגין מטרד ליחיד והפרת חובה חקוקה עותר לפיצוי כספי בסך 50,000 ₪ ובסה"כ העמיד את תביעתו ע"ס 300,000 ₪.

• תמצית טענות הנתבע
  • לטענת הנתבע, דינה של תביעה זו להידחות. לדבריו יש לדחות את כתב התביעה על הסף שכן כתב התביעה אינו עומד בדרישות הדין בעילת לשון הרע וכך לטענתו כתב התביעה כתוב באופן מסורבל ואינו מפרש בדיוק מהי לשון הרע המיוחסת לו. זאת ועוד ובייחס להתבטאויות הפליליות המיוחסות לו נטען כי, משטרת ישראל בדקה את הטענות והחליטה לסגור את התיק.

• לדברי הנתבע, בשנים האחרונות התובע עושה כל אשר לאל ידו כי להתעמר ולהפריע למשפחתו. לדבריו התובע הגיש תלונות סרק לעיריית רמת גן ולמשטרת ישראל וכן הדפיס פלאיירים על חשבונו בניסיון לסכל את השכרת החנות. לדבריו כתב תביעה זה מצא את דרכו לאתר YNET בליווי תמונות התובע וראיונות בהם הושמץ הנתבע .

• הנתבע עותר לדחות את התביעה לגופה משהדברים המיוחסים לו מוכחשים ולא זכור לו כי נאמרו על ידו כלל. לטענתו אף אם היו נאמרים הרי שהדברים מוגנים וחוסים תחת הגנת אמת בפרסום והן תחת הגנת תום הלב.

• בייחס לפרסום הנטען בעניין העכברים, טוען הנתבע כי אכן באופן מצער התובע לא שמר באותה עת על היגיינה במסעדה שהפעיל וזו שרצה עכברים ומזיקים אחרים. לדברי הנתבע, הדברים אף נתגלו בביקורת שגרתית של מחלקת התברואה בעיריית רמת גן שנערכה במקום. הנתבע הוסיף וציין כי קיים אינטרס ציבורי לדעת כי במקום שמגיש מזון לציבור, שורצים עכברים והוא אינו עומד בתנאי היגיינה וסניטציה מינימליים.

• בייחס לפרסום הנטען בעניין הרישיון, נטען כי באותה התקופה אכן העסק של התובע פעל ללא רישיון. לדברי הנתבע, הרישיון שצורף הוא רישיון עסק שניתן לאביו של התובע ולדודו והנ"ל הלכו לעולמם. הנתבע הפנה לתקנה 33 לתקנות רישוי עסקים ולפיה לטענתו רשיון העסק פג בתום שנה ממועד פטירתם ומשכך לטענתו החל משנת 2008 פועל עסקו של התובע בלי רישיון בתוקף כנדרש על פי הוראות הדין. בנסיבות שתוארו סבור הנתבע כי ככל שבוצע פרסום הרי שהוא מוגן מכוח הגנת אמת בפרסום.

• לטענתו של הנתבע, קיימת חובה מוסרית וחברתית, כבעל הבית של העסק לדווח ללקוחות כי העסק לוקה מבחינה תברואתית וכן קיימת חובה חוקית לדווח לפקח של הרשות הרשמית כי העסק פועל למיטב ידיעתו ללא רישיון עסק בתוקף.

• לגישתו של הנתבע, עניין אישי כשר של סועדי המקום הוא לסעוד במקום נקי שמקפיד על תנאי תברואה ומשכך, ככל שיידע אותם שיש בעסק עכברים הרי שהגן על עניין אישי כשר שלהם. לדבריו הוא הדין לעניין הפקח אשר עניין אישי כשר שלו הוא לאתר עבירות על החוק שבתחום אחריותו, כך שלגישתו אם דיווח על פעילות התובע לכאורה ללא רשיון עסק הרי שהגן על עניין אישי כשר של הפקח.

• לדברי הנתבע, דיווח לפקח מוסמך של עיריית רמת גן על פעילות לכאורה ללא רישיון הוא דיווח לרשויות שמשמעותו המעשית היא הגשת תלונה. ובנסיבות אלה לטענתו ככל שבוצע פרסום הוא מוגן מכוח הגנת תום הלב בפרסום.

• הנתבע עותר לדחות את התביעה מכוח חוק עוולות מסחריות משהוא מפנה לכך שלא התקיימו יסודות העוולה הנדרשים בחוק.

• לדברי הנתבע, התובע לא טען כלל כי נגרם לו נזק בסכום כלשהו כתוצאה מהעובדות הנטענות ולדבריו בחר לתבוע סך של 100,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין עוולות מסחריות. לגישתו לא ניתן לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בקשר עם עוולת תיאור כוזב.

• הנתבע ציין כי מעולם לא מנע ולא הכביד על לקוחות לגשת לעסק של התובע והוסיף כי ככל שבוצעו פעולות (המוכחשות) הרי מכתב התביעה ניתן ללמוד כי נעשו על ידו כאדם פרטי ולא כ"עוסק". הנתבע טוען כי לא פורטה כל עובדה שמקימה עילת תביעה בעניין הקשיית גישה של לקוחות, עובדים או ספקים לעסק של התובע וממילא לטענתו לא כומת נזק כלשהו בקשר עם עניין זה ולדבריו, ע"פ סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות לא ניתן לתבוע סכום בלא הוכחת נזק בעילה זו ומשכך עתר לדחות את התביעה גם בגין רכיב זה.

• בייחס לטענת התובע הנוגעת להתקנת זרקור טען הנתבע כי התקין מספר מנורות באזור במטרה להאיר את אזורי העסקים והבילוי בכיכר וכן טען כי הותקנה גם מנורה באזור הקרוב לבתי העסק הן של התובע והן של הנתבע. הנתבע הוסיף כי מנורה זו אינה מסנוורת ואינה מטרידה. כמו כן, הנתבע ציין כי אין די בהפרעה קלה לצורך תביעה מכוח עילת המטרד ליחיד אלא "בהפרעה של ממש" לפי לשון החוק. הנתבע הוסיף לעניין זה כי אין כל הפרעה של ממש ולראיה הפנה לכך שלא נטען ע"י התובע כי פדיון עסקו ירד, כי נטשו אותו עובדים ולקוחות וכיו"ב. הנתבע הוסיף לעניין זה כי ניתן לצפות כי בסביבת עסק מזון מהיר שנמצא בלב מסחרי הומה ושוקק תהא תאורה.

• הנתבע הפנה לקבוע בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין ולפיו אדם לא ייפרע פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם ספג ממנו נזק. לדבריו, התובע לא טען שאותו מטרד גרם לנטישת לקוחות, לעזיבת עובדים וכיו"ב ומכאן לגישתו שאותה המנורה כלל אינה מטרידה. הנתבע הוסיף כי אף אם הצבת המנורה מהווה מטרד ליחיד הרי שנעשתה מכוח השכירות המחייבת לדאוג לתחזוקת המקום ומכוח תפקידו כבעל הבית.

• הנתבע עתר לדחות את התביעה מכוח חוק הגנת הפרטיות, לטענתו מדובר בטענות מופרכות, ואירועים שלא אירעו מעולם. לדבריו, אין קשר בין התובענה לבין חוק הגנת הפרטיות לגישתו התובע נתפס לכלל טעות או חוסר הבנה של הדין. לטענתו התובע לא טען כלל לפעולות שביצע הנתבע הפוגעות בפרטיותו ומשכך דין הטענה לפיצויים מכוח חוק הגנת הפרטיות להידחות.

• הנתבע עתר לדחות את התביעה מכוח עילת הפרת חובה חקוקה. לטענתו, לא איים על הנתבע ולכל היותר השתמש בלשון נרגזת. הנתבע הוסיף כי התובע הגיש תלונה למשטרה אשר החליטה לסגור את התיק. הנתבע ציין כי התובע לא הצביע על כל נזק שנגרם כתוצאה מאותם איומים. לגישת הנתבע מאחר שאין ברכיב זה פיצוי ללא הוכחת נזק ומאחר ששום נזק לא נטען ולא הוכח הרי שהללו אינם מזכים את התובע בפיצוי.

• לסיום, הנתבע שב וטען כי אינו זוכר שאמר את ההתבטאויות המיוחסות לו וכן חלק מהפעולות המיוחסות לו לא בוצעו מעולם-כגון, חסימת גישה לדלפק, הצגת מחיר שגוי בשילוט, הטרדת עובדים וקונים. לדבריו, פעולות אחרות מוצגות באופן מוטעה –כגון הצבת תאורת רחוב בקרבת מקום. הנתבע הכחיש את יתר הפעולות המיוחסות לו כגון צילום בית העסק והטרדות.

אין בכך כדי להביא מלוא טענות הצדדים, אך די בכך כדי להציב המסד להמשך פסק הדין.

5. חלק רביעי – דיון והכרעה בתביעה העיקרית
   • פרסומי הנתבע הם מכפישים
     • בשלב הראשון תיבחן המשמעות העולה מן הביטוי ובתוך כך נדרש לבחון האם הביטוי משפיל, פוגע או מבזה וזאת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר.

• בעניינינו, אין כל ספק כי בעיני האדם הסביר הנחשף לפרסומי הנתבע אודות התובע, לפיהם התובע מנהל את עסקו ללא רישיון ובעסקו לממכר מזון מתהלכים עכברים, מצטייר התובע כבעל עסק שאינו מנהל את עסקו ע"פ דין וכבעל עסק שאינו שומר על תנאי היגיינה מינימאליים ובסיסיים. אין ספק כי התבטאויות הנתבע מהווים לשון הרע כלפי התובע. ואין כל ספק כי הפרסומים נועדו להכפיש את שמו של התובע בעיני הציבור. אין חולק כי אדם סביר אשר ידיעה אודות עכברים בעסק לממכר מזון מגיעה לידיעתו יעדיף שלא לרכוש מזון באותו העסק. וכך גם ידיעה בדבר העדר רישיון עסק המייחסת לתובע "גוון פלילי", של תובע שאינו "שומר חוק" וספק את מוצריו "כשרים" לממכר.

• בעניינינו, מדובר ברצף של אמירות ופעולות שנעשו ע"י הנתבע. במלוא הכבוד אין מדובר באמירות ופעולות שנעשו על מנת להחמיא לתובע ולקדם אותו ואת עניינו. נראה כי תכליתן של אמירות הנתבע נועדו לייצר סלידה מעסקו של התובע. בהתאם לאמור לעיל הרי שאין ספק כי בעיני האדם הסביר תדמיתו השלילית של התובע מתעצמת למשמע הפרסומים ויש בפרסומים הנטענים כדי לייצר דעה שלילית על עסקו של התובע ומכאן יש בסיס לתביעה שהוגשה.

• האם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע
  • יאמר מיד כי, מצאתי כי פעולות הנתבע אכן מהוות "פרסום" כהגדרתו בחוק לשון הרע. הנתבע נטל חלק בהפצת הפרסומים אודות התובע לאחרים, הנתבע פרסם אודות הימצאות העכברים בבית העסק ופרסם אודות העדר הרישיון לניהולו. הנתבע לא חלק על כך שביצע את הפרסומים.

• תמיכה לעניין זה ניתן למצוא בעדותה של העדה רימה, העובדת בעסקו של התובע. במסגרת עדותה היא מאשרת כי הנתבע פרסם שיש עכברים. התובע הפנה לעדותה, שם העידה על פעם אחת כי בוצע פרסום לצד שני אנשים שעמדו לצידו של הנתבע (בעמוד 13 לפרוטוקול). התובע הפנה אף לסרטון בו רואים כי הנתבע צועק את הדברים ליד לקוחות באירוע נוסף, שם הנתבע גם מודה כי זה קולו ומזהה עצמו בסרטון אומר בקול ליד לקוחות "איפה העכברים"-בעמוד 141 שורה29 לפרוטוקול.

• זאת ועוד, התובע הפנה לעמוד 157 שורה 21 לפרוקטול בה נאלץ הנתבע להודות כי בסרטון אחר הוא מתועד אומר ללקוחות "פה יש עכברים" תוך שהוא מצביע על העסק של התובע ו"פה תיכנסו" תוך שהוא מצביע על העסק שבבעלותו. התובע הפנה לעדותו של הנתבע בעמוד 159 שורה 5-7 במסגרתה הוא מסביר ומודה "אמרתי את האמת. פה יש עכברים ופה אין עכברים". התובע הפנה לעמוד 160 למראה סרטון שלישי שבו הנתבע מדבר על כך שיש במקום עכברים ליד לקוחה בו נטען כי הנתבע ניסה להמציא גרסה חדשה "אולי אמרתי באותו יום של הפקח" ולא נותן הסבר המניח את הדעת. התובע הפנה לעמוד 162 במסגרתו הוא מתעמת נגד הטענה כי ראה במקום פגרי עכברים והנתבע מכחיש אותה ואז מוצג לו סעיף 52 א בתצהירו שבו הדברים כתובים ואז הוא נזכר שיש שם פגרים.

• זאת ועוד, התובע הפנה לעדותו של הנתבע בעמוד 175 לחקירה כשעומת עם העובדה כי באותה העת הרישיון היה בתוקף, במענה לשאלה ענה הנתבע "זה מה שידעתי וזה מה שאמרתי לפקח".

• הנתבע הודה כי ביצע את הפרסומים ואף ציין כי המעשים המיוחסים לו הם מעשים אשר גם אם בוצעו נעשו באופן חד פעמי והשפיעו על אנשים בודדים. כך, לדבריו, האמירה "יש עכברים" נשמעה לדברי העובדת רימה ליבשיץ על ידי שני אנשים בלבד. ואילו האמירה כי לתובע אין רישיון עסק נשמעה לדברי התובע עצמו על ידי אדם אחד בלבד.

• לעניין זה ציין התובע כי, הקריאות עכברים לא נאמרו רק באזני עובדים ולא אנשים בודדים. לדבריו הוצגו קטעי וידאו והוצהר על ידי העובדת ליפשיץ כי במקרה נוסף ואחר שמעה את הנתבע אומר לחברו וכן לבחור נוסף שהיה במקום "אל תקנו פה, יש פה עכברים" ומכאן שלגישתו המדובר במספר מקרים.

• יאמר מיד לעניין זה כי בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, די בכך שאדם אחד מלבד הנפגע שמע את הדברים, על מנת שהפרסום יוכל להקים עוולה של לשון הרע. משכך ובהתאם לאמור לעיל אין חולק כי מתקיים בעניינינו יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

• האם הביטויים נהנים מחסינות או הגנה
  • במסגרת הדיון בפסקאות הבאות תידון השאלה האם עומדת לנתבע אחת החסינויות או ההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של הנתבע לפרסום לשון הרע. כידוע, היותו של פרסום לשון הרע בגדר עוולה אזרחית מותנה בכך שהוא אינו חוסה תחת אחת ההגנות המוכרות בחוק אשר בהתקיים אחת מהן נשללת אחריותו של המפרסם.

הנתבע סבר כי ככל שיקבע כי יש בפרסום משום לשון הרע, הרי שעומדות לו ההגנות הקבועות בחוק-הגנת אמת הפרסום, הגנת תום הלב ועניין לציבור. יאמר כבר עתה כי לא מצאתי כי עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק ועל כן דין טענותיו לעניין זה להידחות.

• יש לדחות טענת הנתבע בדבר הגנת "אמת דיברתי"
  • הנתבע טען כי עומדת לו הגנת "אמת דיברתי", שכן בעניינינו הפרסום בדבר העכברים היה אמת, הנתבע הוסיף כי אף קיים עניין לציבור לדעת כי במקום שמגיש מזון לציבור שורצים עכברים והוא אינו עומד בתנאי היגיינה וסניטציה מינימליים. הנתבע ציין כי לגישתו קיימת חובה מוסרית וחברתית לדווח ללקוחות כי העסק לוקה מבחינה תברואתית. וכי קיים עניין אישי כשר של סועדי המקום לסעוד במקום נקי שמקפיד על תנאי תברואה נאותים ומשכך ככל שיידע שיש בעסק עכברים הרי שהגן על עניין אישי כשר של סועדי המקום.

• המסגרת הנורמטיבית- הגנת "אמת הפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק בנויה משני יסודות מיסוד אמיתות הפרסום ומקיומו של ענין ציבורי הנילווה לפרסום. אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית הבוחנת את תוכן הפרסום מול המציאות העובדתית. קיומו של ענין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע .

• התובע סבור כי הנתבע לא הוכיח כי היו אי פעם עכברים בבית העסק. התובע הפנה לכך כי, הנתבע התקשה להסביר על אלו "בעיות סניטציה" הוא מדבר וכן התקשה להוכיח שהיה עכבר אחד בעסק וגם את "הביקורת השגרתית" שהתגלתה בסעיף 46 לכתב ההגנה אין לו להציג.

• התובע הפנה לעמוד 164 שם לדבריו ניתן לראות כיצד הנתבע מתפתל סביב הטענה שהוא צילם את התובע מרסס תרסיס נגד עכברים. כשהנתבע מעומת עם מידע זה מתברר כי רק "ניחש" שאולי מדובר בתרסיס עכברים.

• התובע הפנה לעדותו שלו כי בארבעת פעמים שונים נחשפו כ-8 אנשים שונים לאמירת הנתבע על כך שבעסק יש עכברים (עמוד 65 שורה 18) לטענתו, העד –מנחם עמית שהיה אמור להעיד על הימצאות העכברים התגלה לא רק כעד מרוגז אלה כעד לא אמין. לטענתו, העד הודה כי מעולם לא היה בתוך בית העסק של התובע ואינו יכול להוכיח כי במקום יש עכברים (עמוד 90 לפרוטוקול). לענין זה אצטט את עדותו של מר עמית כשנשאל "איך אתה יודע שיש עכברים בפנים?" ענה:" אני לא יודע שיש עכברים, גם לא מציין בתצהיר שיש עכברים בתוך בית העסק."

• הנתבע טען בכתב הגנתו לעניין זה כי , הדברים אף נתגלו בביקורת שגרתית של מחלקת התברואה בעיריית רמת גן שנערכה במקום ואולם לא הוגש מטעמו כל דוח ביקורת המאמתת את טענתו. מכאן שהנתבע לא צירף כל תצלום ו/או כל ראיה ו/או כל הוכחה כי בעסקו של התובע שורצים עכברים. ומכאן שלא עלה בידיו להוכיח את טענתו "אמת דיברתי".

• אשר לפרסום הנטען, בדבר העדר רישיון עסק, הנתבע, טען כי באותה התקופה אכן העסק של התובע פעל ללא רישיון. התובע מנגד הפנה לעדותו של הנתבע בעמוד 175 לחקירה כשעומת עם העובדה כי באותה העת הרישיון היה בתוקף, במענה לשאלה ענה הנתבע "זה מה שידעתי וזה מה שאמרתי לפקח".

• יצוין עבר עתה כי לא מצאת מקום לדון בקיומו או אי קיומו של רשיון עסק פעיל במועדים הרלוונטים, שכן קבעתי כי באופן הפרסום הנטען נשלל תום ליבו של הנתבע.

• על טענת הנתבע בייחס לקיומו של אינטרס ציבורי במידע אדון בפסקאות הבאות בהרחבה.

• יש לדחות טענת הנתבע בדבר הגנת תום הלב
  • במשפט המקובל הוענקה הגנה לפרסומי לשון הרע אם נעשו בתום לב או בשעת כושר מתאימה. שעת כושר כזו קמה כאשר המפרסם ביצע את הפרסומים כדי למלא חובה ציבורית או פרטית או כדי לשרת את האינטרס שלו עצמו. סעיף 15(2) ו- 15(3) לחוק איסור לשון הרע, קובע כדלקמן:

הגנת תום לב-  במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה

אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(תיקון מס' 1) תשכ"ז-1967

...

• היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה

חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

• הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע,

של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

• טענת ההגנה שבסעיף 15(2) כוללת 4 מרכיבים מצטברים. ראשית, על המפרסם להראות שהייתה עליו חובה לעשות פרסום, שנית, על המפרסם להצביע על כך שהחובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום. שלישית, יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך. הדרישה הרביעית היא שהפרסום נעשה בתום לב. העדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת מרכיבים אלה ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה.

• בעניינינו, הנתבע סבר בייחס לפרסום הנטען בעניין הרישיון, כי באותה התקופה אכן העסק של התובע פעל ללא רישיון. לדבריו, הרישיון שצורף הוא רישיון עסק שניתן לאביו של התובע ולדודו והנ"ל הלכו לעולמם. הנתבע הפנה לתקנה 33 לתקנות רישוי עסקים ולפיה לגישתו רישיון העסק פג ממועד פטירתם ומשכך לדבריו החל משנת 2008 פועל העסק בלי רישיון בתוקף כנדרש על פי הוראות הדין. הנתבע סבר בנסיבות שתוארו כי ככל שבוצע פרסום הרי שהוא מוגן.

• הנתבע הוסיף כי שני הפרסומים הנטענים ככל שבוצעו חוסים תחת הגנת תום הלב משלטענתו קיימת חובה מוסרית וחברתית, כבעל הבית של העסק לדווח ללקוחות כי העסק לוקה מבחינה תברואתית וכן משקיימת חובה חוקית שלו לדווח לפקח של הרשות הרשמית כי העסק פועל למיטב ידיעתו ללא רישיון עסק בתוקף.

• על-פי סעיף 15(8) לחוק עומדת לנתבע הגנה טובה אם " הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה..." ובלבד שעשה את הפרסום בתום לב.

• במסגרת הגנה זו ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על-שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע על עבירות ומעשים פסולים, זאת לצורך בדיקת המידע ומבלי להעמיד את המתלונן בסיכון של תביעה בגין לשון הרע.

• מלשון הסעיף עולה כי על מנת לחסות בצילה של ההגנה- על המפרסם לעבור שתי משוכות. האחת, היות הפרסום משום תלונה למי מהגורמים המנויים בסעיף. השנייה, קיומו של תום לב בפרסום.

• הנתבע טען כי בעניינו, עניין אישי כשר של סועדי המקום הוא לסעוד במקום נקי שמקפיד על תנאי תברואה ומשכך, ככל שיידע אותם שיש בעסק עכברים הרי שהגן על עניין אישי כשר שלהם. לדבריו הוא הדין לעניין הפקח אשר עניין אישי כשר שלו הוא לאתר עבירות על החוק שבתחום אחריותו, כך שלטענתו אם דיווח על פעילות התובע לכאורה ללא רישיון עסק הרי שהגן על עניין אישי כשר של הפקח.

• הנתבע הוסיף כי אם דיווח לפקח מוסמך של עיריית רמת גן על פעילות לכאורה ללא רישיון הרי שלגישתו מדובר בדיווח לרשויות שמשמעותו המעשית היא הגשת תלונה. ובנסיבות אלה לטענתו ככל שבוצע פרסום הוא מוגן מכוח הגנת תום הלב בפרסום.

• יאמר מיד כי גם לו הייתי מקבל את עמדתו של הנתבע בנוגע לחובתו החוקית באשר לדיווח הנטען, הרי שהעובדה כי ניתן לפרסם אינפורמציה מסוג מסוים לא מעידה על כך שיש לעשות זאת בפורום ובאופן הספונטני שהנתבע בחר לפרסם. גם אם רצוי שהפרסום ישרת מטרה מסוימת, עדיין אין ללמוד מכך שהוא ממלא תפקיד שכזה מתוך חובה.  ובמילים פשוטות, החובה לפרסם קמה בדרך כלל בעקבות קיומו של אינטרס לקבל את המידע אצל הגורם המוסמך, ובעניינינו לו הפרסום היה מגיע לאזני הפקח והרשות המוסמכת באופן הראוי והמקובל, קרי בהגשת תלונה מסודרת בפני הגורם המוסמך- אכן הייתה קמה הגנה לנתבע. בענינינו אין חולק כי האופן בו הגיע דבר הפרסום לידיעתו של הפקח נעדר תום לב במקרים בהם קיים אינטרס חברתי בכך שיימסר מידע מהסוג שיהיה מוצדק לפרסם למרות לשון הרע שבו הייתה קמה הגנה למפרסם ואולם אין כך במקרה שלפנינו.

• בענינינו, האופן בו פרסם הנתבע כי התובע פועל בניגוד לחוק ומנהל את עסקו ללא רישיון נעדר תום לב. בפועל כפי שטען התובע הנתבע צעק לעוברים ושבים וגם לפקח העירייה כי מדובר בעסק שמתנהל ללא רישיון וכך נטען כי מסר לפקח "אל תקנה פה, אין להם רישיון" ובעקבות זאת החליט הפקח שלא לרכוש במקום עסקיו של התובע. אין ספק כי התנהלות זו של הנתבע נעדרת תום לב ומשכך שוללת הימנו את ההגנה. לו היה הנתבע אכן מעוניין בתום לב להגן על עניין כשר של הסועדים והן של הפקח היה ניגש ומגיש תלונה רשמית לגורם הרלוונטי באופן המקובל. אין חולק כי בפרסום הביטויים, באופן בו פורסמו לאוזני הפקח נשלל תום ליבו של הנתבע.

• זאת ועוד יש לבחון את תדירותם של הפרסומים. ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר נאמרו הדברים שלהלן: "תנאי הסבירות לצורך חזקת תום הלב בענייננו מבקש לאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם ושמו הטוב. הוא מעמיד את תכליתה החברתית של ההגנה בהקשרה הספציפי, מול ערך ההגנה על שמו וכבודו של האדם. יסוד הסבירות בחזקת תום הלב מחייב בחינה של מידתה ואיכותה של הפגיעה, על רקע נסיבות המקרה, והערכה נורמטיבית האם הפגיעה ראויה להגנה (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5) 865, 900)... להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בשעת הפרסום, ולאחריו משמעות בעלת משקל בהקשר לסבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו גם הם משליכים על סבירות הפרסום. פרסום שנועד כל כולו לפגוע, להעליב ולבזות עשוי להיחשב חורג מן הסביר, וחזרה על התבטאויות פוגעניות בהזדמנויות נוספות עשויה לשלול תום לב." (הדגשה אינה במקור).

• בהמשך לדברים אלו, נפסק כי חזרה על התבטאויות פוגעניות בהזדמנויות נוספות עשויה לשלול את תום הלב. ואכן בענינינו, הנתבע שב וחזר על הפרסומים אודות קיומם של העכברים במספר הזדמנויות שונות ובנסיבות אלו אין לי אלה לקבוע כי נשלל תום ליבו. לו היה הנתבע מבקש לשרת בתום לב את האינטרס הציבורי היה פועל להגשת תלונה לגורם המוסמך באופן המקובל והראוי.

• למעלה מהנדרש אציין כי, ההצדקה להגנה לפי סעיף 15(8) לחוק נעוצה באינטרס הציבורי כי הרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות. המקרים שבהם הכירו בתי המשפט בקיום חובה לעשות את הפרסום הם המקרים שבהם הפרסום היה נחוץ לשם אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם בבריאותו או ברכושו. בעניינינו אני סבור כי עצם הפרסומים באזני הלקוחות הממתינים לא היה נחוץ לשם אזהרה מפניי פגיעה בחיי אדם ומכאן לאור האמור הרי שלא קמה הגנה לנתבע לעניין פרסומים אלו.

• המרכיב השני של הגנת סעיף 15(2) נוגע לזהות של "האדם שאליו הופנה הפרסום". הנתבע אינו יכול להסתפק בכך שהייתה עליו חובה לעשות את הפרסום אלה הוא צריך להצביע על כך שאותה שהחובה חייבה אותו למסור את המידע שפורסם לאדם המסוים שאליו הופנה הפרסום בפועל. בעניינינו אין חולק כי דבר המידע לא הגיע לאוזניהם של הגורמים המוסמכים והמורשים בדרך המקובלת אלא הגיע לאזניהם של הלקוחות הממתינים בפתח עסקו של התובע.

6. עוולת מטרד ליחיד

• כיוון הזרקור לכיוון עסקו של התובע מהווה "מטרד ליחיד"
  • התובע סבר כי כיוון הזרקור לכיוון עסקו מהווה עוולת מטרד ליחיד, לעניין זה הפנה התובע לעמוד 188 לחקירה שם נשאל הנתבע על כך שברגיי הזרקור הוסרו והוא מוסט לתוך עסקו של התובע. התובע הפנה לעדותם של עובדיו על סנוור מכוון הנעשה לעברם בו הם מסמנים לנתבע לחדול והוא מתעלם. התובע ציין כי הוצגו תמונות של בוהק הסנוור וכן הובהר כי האורות דולקים מסיבה לא נדרשת גם במהלך היום. התובע ציין כי תחילה הנתבע הכחיש כי עובדים פנו אליו ואמרו לו שהאור מסנוור (בע"מ 194 שורה 32) ואולם הפנה לסרטון בו רואים כי עובדת מטעם התובע מבקשת להפסיק את הסנוור והנתבע מתעלם. לעניין זה הוסיף התובע כי הנתבע טען לפתע כי המדובר בתקלה של "שעון שבת" שלפתע עבד. התובע הפנה להערת בית המשפט "איך פתאום מפעיל (שעון שבת) בדיוק כשאתה מכוון את זה?" ואז הפנה לדברי הנתבע כי לא מדובר בשעון שבת אלא "בתקלה". התובע אף ציין כי העד מנחם עמית הודה (בעמוד 91 לפרוטוקול)  כי מעולם לא היה בבית העסק של התובע ולכן אינו יכול להעיד אם המקום מסנוור או לא.

• הנתבע עתר לדחות את הטענות למטרד יחיד . לגישתו על פי ההלכה, אין די בהפרעה קלת ערך אלא בהפרעה מוחשית "של ממש" ושהפרעה זו תהיה מהותית ולא חולפת. לגישתו בעניינינו לא מדובר בהפרעה מוחשית ובית העסק של התובע המשיך לפעול כסדרו. לגישתו לא מדובר בהפרעה מהותית אם כי בהפרעה חולפת באשר הפנה לדברי העדה ליבשיץ שם דובר על מספר אירועים בודדים אשר רק באחד מהם היא התלוננה כי הוא מפריע לה.

• הנתבע הוסיף כי התובע לא ההין לטעון כאילו אותו מטרד גרם לו לנזק ואף לא טען כי נגרמה לו עוגמת נפש או טרדה. לטענתו בהיעדר נזק- קל לראות את פרכותה של הטענה שהרי אם לקוחות ועובדים לא עזבו, ראיה היא שאותה מנורה כלל אינה מטרידה. הנתבע סבר כי גם לו ייקבע כי הזרקור מהווה מטרד ליחיד עומדת לזכותו ההגנה שבסעיף 45 לפקודת הנזיקין וסעיף 4 לפקודת הנזיקין.

• המסגרת הנורמטיבית- סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין שעניינו בעוולת מטרד ליחיד קובע כדקלמן:

"מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק. "

• בענינינו, הוכח מעל לכל ספק, כי התובע הוטרד מכיוון הזרקור לבית העסק שבבעלותו. במסגרת דיון ההוכחות הגברת רימה ליפשיץ העידה כי כיוון הזרקור לכיוון עסקו של התובע לא נעשה רק פעם יחידה וכך בעמ' 12 שורה 11 לפרוטוקול ציינה כי "זה היה לא רק פעם אחת, זה היה כמה פעמים..", הנזק שנגרם הוכח בעדותה שהיה אמין עלי.

• כיוון הזרקור לעסקו של התובע נעשה שלא כדין ואין חולק כי מדובר במטרד ברור. בעניין זה, אני נותן אמון לעדויות מטעם התובע, לפיהם כיוון הזרקור לבית העסק גרם לסינוור העובדים ובתוך כך גרם להם למטרד.

• הנתבע סבר כי, גרסתו של התובע לפיה מדובר בזרקור שניצב במקום זה שנים רבות ולא הותקן כדי להפריע או לסנוור את התובע לא נסתרה. לדבריו התובע הודה כי אותו סנוור נמשך גם לאחר שהנתבע סגר את עסקו לגישתו הדבר מחזק את גרסתו כי מדובר באור הטבעי שמפיץ הזרקור ולא בסנוור מכוון שבוצע בגלל הסכסוך בין הצדדים.

• לעניין זה אפנה לסעיף 46 לפקודת הנזיקין אשר קובע כדלקמן: "מיטרד קיים בתובענה על מיטרד ליחיד לא תהא הגנה בכך בלבד שהמיטרד היה קיים לפני שהתובע תפש או רכש את המקרקעין הנדונים."

• מכאן, שאין זה רלוונטי כי הזרקור לא הוקם במטרה לגרום למטרד והיה מוצב עוד קודם למטרד הנטען. כל שיש לבחון הוא האם כיוון הזרקור לעסקו של התובע מהווה מטרד או לאו. ובענינינו אני סבור כי התובע הצליח להוכיח כי כיוון הזרקור לעסקו אכן מהווה מטרד.

• לעניין הנזק, אציין כי הן עוולת המטרד והן העוולה של הפרת חובה חקוקה, דורשים קיומו של נזק כחלק מיסודות העילה. המונח "נזק" מוגדר בפקודת הנזיקין "אובדן חיים, אבדן נכס, נוחות , רווחה, רווחה גופנית, או שם טוב או חיסור מהם וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה".

• גם נזק שאינו ממוני, מסוג פגיעה בנוחות הוכר בפסיקה כנזק בר פיצוי. כאמור, הפרשנות שניתנה להגדרה זו היא רחבה. לעניין זה יפים דברי כב' הנשיא ברק בע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בעמ' נ' מדינת ישראל מיום 17.1.2005:" "הגדרה זו רחבה היא הן לעניין הפגיעות הנזכרות ברישא והן לעניין אלה הנזכרות בסיפא (ראה המ' 106/54, בעמ' 1334). היא כוללת את כל סוגי הנזק, בין פיסי ובין שאינו פיסי, בין ממוני ובין שאינו ממוני. ביסוד ההגדרה עומדת המציאות המוחשית. היא משתרעת הן על נזק פיסי והן על נזק כספי; הן על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שיש להן ביטוי פיסי, והן על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שאין להן ביטוי פיסי. לא היה מקום, על-כן, מבחינת היקפו של המושג 'נזק', שלא לכלול בחובו שלילת נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד, שאין להם ביטוי פיסי".

7. עוולת "הפרת חובה חקוקה"

• אין לקבל את תביעת התובע לפיצוי בגין עילת "הפרת חובה חקוקה"
  • התובע הפנה לדבריו של הנתבע, במסגרתם סבור כי מעשיו של הנתבע עולים כדי הפרת חובה חקוקה כעולה מסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) וכן עולים כדי איומים כעולה מסעיף 192 לחוק העונשין.

• לדבריו, הנתבע נקט בדרך של איומים כלפיו, ובתוך כך, הוקלט אומר "תקבל אחד בראש". התובע הפנה להודאת הנתבע כי אכן כך אמר (עמוד 125 שורה 7 לפרוטוקול). וכן, "אני אוציא לך את ה-150 מהתחת" ותוך כדי האמירה מניף ג'ריקן באופן מאיים  –בייחס לאמירה זו הפנה להודאתו של הנתבע בעמוד 118.  התובע הפנה גם לאמירה "כל פעם שאראה אותך אני אבייש אותך" וכן "אני אחסל אותך" וכן "אני אחסל אותך עסקית".

• הנתבע עתר לדחות את הטענות להפרת חובה חקוקה , לגישתו המדובר בטענות שנטענו על ידי התובע בתלונה למשטרה שהגיש בינואר 2015 וכי המשטרה בחנה אותן והחליטה כי אין עילה להעמדה לדין ואף הורתה על סגירת התיק. לגישתו, התבטאויות אלה לא עולות כדי איום אלא התבטאויות שנאמרו בשעת כעס ומצוקה ואשר זוכות להגנה נכוח סעיף 4 לפקודת הנזיקין (מעשה של מה בכך). הנתבע ציין כי התובע לא הצביע על כל נזק שנגרם לו כתוצאה מאותם איומים ומאחר שאין ברכיב זה פיצוי ללא הוכחת נזק הרי שלא ניתן לפסוק לתובע כל פיצוי בגין עילה זו.

• המסגרת הנורמטיבית- סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע מהי הפרת חובה חקוקה, כדלקמן:

"הפרת חובה חקוקה

 (א)  מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו."

• מנוסח סעיף 63(א) עולה, כי התנאים להוכחת עוולה של הפרת חובה חקוקה, הם: קיומה של חובה שמקורה בחיקוק, החיקוק נועד לטובתו של הניזוק, המזיק הפר את החובה המוטלת עליו, ההפרה גרמה לניזוק נזק- הנזק יכול להיות כספי או פגיעה בנוחות או הנאת התובע מרכושו,  הנזק שנגרם הוא מסוג הנזקים שלמניעתם נועד החיקוק, כלומר הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע. ראה גם ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש.

• בע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ נקבעו תנאים לגיבושה של האחריות במסגרת העוולה וכך נקבע: "באשר לעוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מן הראוי לברר אם התקיימו התנאים לגיבושה של האחריות במסגרת העוולה. אחד התנאים הוא כי החיקוק שביסוד החובה "לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו" של התובע. כן נדרש כי ההפרה גרמה לתובע נזק "מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק". גם בהנחה כי הופר איסור פלילי, עדיין על התובע להוכיח כי החיקוק שעליו הוא מבסס את תביעתו אכן נועד להגן על האינטרסים שלו"

• כאמור, אחד התנאים לגיבושה של אחריות במסגרת עוולה של הפרת חובה חקוקה הוא כי החיקוק הופר.

• בעניינינו, התובע לא הצליח להוכיח כי החיקוק הופר. לא הוכח כי האיומים הנטענים מהווים הפרת סעיף 192 לחוק העונשין. כעולה מכתבי הטענות התובע הגיש תלונה למשטרה אודות האיומים הטענים והתיק נסגר. מכאן שאילו אכן היה הנתבע מאיים על התובע באופן הנדרש ע"פ חיקוק או אז היתה מופעלת הסנקציה הקבוע בסיפה סעיף 192 לחוק העונשין כנגד הנתבע ולא כך בעניינינו. משנסגר התיק ולא הוכחה הטענה אין מקום לפסוק פיצוי בגין עוולה אזרחית בייחס להפרה נטענת זו.

8. הפרות חוק הגנת הפרטיות
   • התובע הלין כי הנתבע הטריד אותו במגוון דרכים והפך את חייו ועסקיו לקורבנותיו. משכך, עתר לפיצוי בשיעור 50,000 ₪ בגין כל מקרה, וזאת  בהתאם להוראת חוק הגנת הפרטיות.

• מנגד, הנתבע עתר לדחות את התביעה מכוח חוק הגנת הפרטיות, שכן לדבריו, אין קשר בין התובענה לבין חוק הגנת הפרטיות. לגישתו התובע נתפס לכלל טעות או חוסר הבנה של הדין. הנתבע  ציין כי התובע לא טען כלל לפעולות שביצע הנתבע הפוגעות בפרטיותו ומשכך דין הטענה לפיצויים מכוח חוק הגנת הפרטיות להידחות. כמו כן, שימוש בזרקור במקום ציבורי אם הוא מטריד את התובע ועובדיו אינו קשור לעוולת "הטרדה אחרת" כמובנה בחוק הגנת הפרטיות.

• הנתבע הוסיף וטען כי יתר הטענות בכתב התביעה שכביכול מהוות "הטרדה אחרת" לא הוכחו ואף התובע הודה כי "לא בכולם תיעדו המצלמות את הנתבע " ומכאן לגישתו יש לדחות טענות אלה.

• יאמר כבר עתה כי לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בגין עילה זו. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, קובע כדלקמן:

"פגיעה בפרטיות מהי

 פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;"

• בדנ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' משה ועקנין מיום 30.10.88, הגדיר השופט שמגר את צמד המילים "הטרדה אחרת" וכדלקמן: "המונח "הטרדה" בא להשלים את המעגל של מיגוון שיטות החשיפה המכוונות של ענייניו הפרטיים של האדם, שאינן יכולות להיכלל במושגים של בילוש או התחקות דווקא."

• בייחס למילים אלו אף ניתנו הדוגמאות שלהלן: "מהי הטרדה אחרת? דומה, כי זו יכולה לכלול, למשל, מעשה מקובל למדי של צעידה גלויה וצמודה ואף הפגנתית אחר אדם אחר, בכל מהלכיו, שאיננה בגדר מעקב סתר אלא עיקוב גלוי. דומה לכך המשמרת הצמודה ( picketingבלע"ז), הניצבת ליד ביתו של אדם או סובבת על פתחו. מעשה כמתואר עלול להדיר אדם משלוותו, מהרגשת הביטחון האישי שלו ומתחושתו, כי הוא יכול לנהל את חייו לעצמו, בלי שענייניו הפרטיים הופכים לתצוגה לאחרים, ובכך הטרדה שבמעשה והפגיעה בפרטיות העולה ממנה".

• אין מקום לקבוע כי התנהלותו של נתבע עולה כדי "הטרדה אחרת", שכן כאמור בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות המדובר בבילוש, התחקות, מעקב וכיוצ"ב שיש בהם להדיר אדם משלוותו או מתחושתו שאינו יכול לנהל את חייו ואין כך בענינינו. חוק הגנת הפרטיות מגן על זכות הפרט למנוע חדירתו של אחר לתחומו.

• מכאן מקובלת עלי גישתו של הנתבע ולפיה אין לראות בפעולותיו כפוגעות בפרטיותו של התובע כהגדרת החוק, ועל כן דין הטענה לפיצויים מכוח חוק הגנת הפרטיות להידחות.

9. הפרת חוק עוולות מסחריות
   • התובע סבור כי יש לפסוק פיצוי לפי הפרת חוק עוולות מסחריות סעיפים 1-3 שהרי הוכחה גניבת עין (לפי סעיף 1), כאשר בחלוקת הפלאפל על ידי דיילות ובהעתקת שלט הפרסום ניתן היה לחשוב בטעות כי נכסי התובע הם נכסי הנתבע.

• הנתבע סבור כי לא בוצעה עוולת גניבת עין, שכן התובע לא טוען כי הנתבע התחזה אליו או לעסקו.

• בייחס לטענת התובע כי בוצעה עוולת גניבת עין, טען הנתבע כי על פי ההלכה יש להוכיח שני יסודות מצטברים האחד כי יש מוניטין, השני כי יש חשש סביר להטעיית הציבור על ידי הפרסום. לגישתו, התובע לא טען ולא הוכיח מהו המוניטין של עסקו וכן לא טען ולא הוכיח כי יש חשש סביר להטעיית הציבור על ידי פעילותיו של הנתבע. לעניין זה הוסיף הנתבע, כי הצהיר שלאחר שהחל למכור פלאפל בעסקו שלח דיילת שתסתובב ברחבי הכיכר ותחלק כדורי פלאפל כטכניקה לגיטימית של קידום מכירות. הנתבע הוסיף כי אינו שולל את האפשרות שדיילת זו עברה ליד עסקו של התובע. הנתבע הפנה לעדותו של התובע בה הודה כי תביעתו מתייחסת לפעם אחת בודדה בה קרה אירוע זה וכי לא ידוע לו על פעמים נוספות (עמוד 48 שורה 27,7). הנתבע הוסיף לעניין זה וטען כי לצורך עוולת גניבת עין נדרש כי עוסק יגרום לכך שהנכס שהוא מוכר ייחשב בטעות כנכס של עוסק אחר בעוד שלטענתו התובע טוען שדיילת מטעם הנתבע ניסתה "לגנוב" לקוחות שלו כדי שיקנו מעסקו של הנתבע ולדבריו ברור כי לא לכך נועדה עוולת גניבת עין.

• בייחס לנושא השלט, הנתבע הצהיר כי לא העתיק את השלט וברור כי לא ניתן לטעות בין העסקים כתוצאה מאותו שלט נטען. ביחס לשלט הראשון הודה התובע כי צבעי השלט אחרים, הפונט שונה והמחיר שונה וביחס לשלט השני התובע הודה כי המחיר שונה, התמונה שונה גודל המנה שונה ושאלת הכשרות שונה. כמו כן הנתבע הפנה לעדותו של התובע שם הודה כי הנתבע לא עשה שימוש בשם שהיה יכול להטעות את הלקוחות. לגישתו ברור כי שלט בו רב השונה על הדומה אינו שלט מועתק ובוודאי שאינו שלט מטעה כמובנו בעוולת גניבת עין.

• בע"א 563/11 ADIDAS SALOMON A.G נ' יאסין ואח' מיום 27.8.2012 נאמרו הדברים שלהלן:"לעוולת גניבת העין שני יסודות, שהוכחתם מוטלת על הטוען לביצוע העוולה כלפיו: מוניטין שרכש בנכס או בשירות שהוא מציע; ו-חשש מפני הטעיה של הציבור לחשוב כי הנכס שמציע הנתבע שייך לתובע (עניין אווזי, פסקה 12; עניין משפחה, 942; עניין פניציה, 232-233)."

• מכאן, הטעיה הנוגעת לנכס או לשירות שהתובע לא הוכיח כי קנה מוניטין לגביו -לא נכנס תחת עוולת גניבת עין ובאופן דומה, העתקה של נכס בעל מוניטין אשר לא הוכח כי יש עמו חשש להטעיה - גם אינו מעניינה של העוולה.

• בעניניניו, לא מצאתי מקום לקבוע בשאלת המוניטין של העסק שכן לא הוכח כי הפעולות המיוחסות לנתבע יצרו הטעיה אצל הלקוחות. אין בשילוט של הנתבע כדי להטעות את הלקוחות באופן בו יחשבו כי המדובר בעסקו של התובע ולא הובאה ראיה התומכת בטענה זו. נראה כי קיים שוני חזותי בין שילוט התובע לבין השילוט בו עושה שימוש הנתבע, כאשר על פניו הרושם הנוצר על פי "מבחן העין" הוא כזה שאינו עלול לגרום להטעיה, טעות או בלבול אצל הלקוחות. כמו כן, אין בפעולות הדיילות כדי להטעות את הלקוחות גם כן. ומכאן מצאתי לדחות את טענת התובע לפיצוי בגין עילת "גניבת העין".

• התובע עצמו הפנה לעדותה של הגב' רימה וכן לסרטון בו דיילת מכירות עם מנות טעימה בחינם מטעם הנתבע נצמדת ללקוחות התובע העומדים בתור בקופה של בית העסק שלו ונותנת להם מנת טעימה בחינם תוך הפנייתם אל בית העסק של הנתבע (עמוד 15 שורה 23). כן ציין כי הנתבע לא הכחיש את המופיע בסרטון כשם שהכחיש בכתב הטענות.

• מכאן שהדיילות הפנו לעסקו של הנתבע ולא לעסקו של התובע. אין בהפניית הלקוחות לעסקו של הנתבע כדי להוכיח כי הנתבע הטעה את הלקוחות באופן בו חשבו מדובר בעסקו של התובע ומכאן שהתובע לא עמד בנטל שהוטל עליו להוכחת עילה זו.

10. יש לדחות את הטענות בדבר תיאור כוזב והתערבות בלתי הוגנת
    • התובע ציין כי בתלישת שלט המחיר נוצר תיאור כוזב כמובנו בסעיף 2 וכך גם באמירה כי יש עכברים וכן באמירה כי לפקח אין רישיון לעסק ולכן אסור לו לאכול שם. לגישתו, שלל פעולות הנתבע היוו התערבות לא הוגנת כלשון סעיף 3 שכן הכבידו ומנעו גישה של לקוחות על ידי הצבת כיסאות, כיוון הזרקור, טענה שיש עכברים ואין רישיון, הבאת פלאפל בחינם על ידי דיילת המפנה לעסק המתחרה ועוד.

• מנגד סבר הנתבע כי, יש לדחות את התביעה לפיצוי בגין עוולות מסחריות. לגישתו, אף שהתובע תבע פיצוי ללא הוכחת נזק, הרי שלפי סעיף 12 לחוק לא ניתן לפסוק פיצוי סטטוטורי לעוולות תיאור כוזב והתערבות בלתי הוגנת וכי יש להוכיח את הנזק שנגרם. כמו כן, לטענתו, חוק עוולות מסחריות חל ביחסים שבין עוסק לעוסק כאשר ברוב המועדים בהם ביצע הנתבע את המעשים להם טוען התובע, הנתבע לא היה עוסק.

• לגישתו של הנתבע, בהתאם להוראות חוק עוולות מסחריות לא ניתן לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק בגין עוולות תיאור כוזב והתערבות בלתי הוגנת ועל מנת לקבל פיצוי בגינן יש להוכיח נזק. הנתבע סבור כי התובע לא הוכיח נזק ממוני ואו נזק לא ממוני ומכאן שלא ניתן לפסוק כל פיצוי.

• הנתבע סבור כי, לא בוצעה עוולת התערבות בלתי הוגנת וטענתו של התובע כאילו בוצעה התערבות בלתי הוגנת על ידי הצבת כיסאות, כיוון זרקור, טענה שיש עכברים ואין רישיון, הבאת פלאפל בחינם על ידי דיילת המפנה לעסק מתחרה היא טענה סתמית כללית וגורפת. לגישתו מבין כל הפעולות שנמנו היחידה שיכולה ליפול תחת קטגוריית ההתערבות הבלתי הוגנת היא הצבת הכיסאות שהרי יתר הפעולות אינן מונעות גישה של לקוחות. לעניין הכיסאות הוסיף כי התובע לא הוכיח מי סידר את הכיסאות, למשך כמה זמן סודרו, ומדוע אופן הסידור המוצג מפריע לעסקו. הנתבע הוסיף וציין כי לא בוצעה עוולת תיאור כוזב שכן לא היה כזב בתיאורים . הנתבע הוסיף כי לא בוצעה עוולת ההתערבות הבלתי הוגנת שכן על פי ההלכה מדובר בעוולה שעניינה חסימה פיזית או טכנית של דרכי גישה לעסק.

• הנתבע הפנה לכך כי, התובע לא הביא ולו ראשית ראיה לתמוך בכך שנגרמו לו נזקים כלכליים כלשהם, לא הציג דוח רואה חשבון, כרטסת הנהלת חשבונות, מאזנים מבוקרים ולא כל בדל ראיה אחר. לדבריו כאשר נשאל התובע בחקירתו מדוע לא הביא ראיות בעניינים אלה, ענה :"העדפתי לא לשתף אף אחד בענייני הכספים שלי". לדברי הנתבע כל העילות מכוחן טבע התובע מחייבות הוכחת נזק ובהעדר נזק לא ניתן לפסוק כל פיצוי.

• אציין מיד כי מסכים אני עם גישתו של הנתבע, התובע התעלם לחלוטין מהוראת סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות, שכותרתו "תחולת סעדים". סעיף 12 לחוק קובע מפורשות כדלקמן:"הסעדים שבסעיפים 13 עד 21, לא יחולו על עוולות לפי סעיפים 2 ו- 3."

• ומכאן הרי שהסעד בגין פיצוי בלא הוכחת נזק, שבסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, אינו חל על עוולות תיאור כוזב ( ע"פ סעיף 2) והתערבות בלתי הוגנת (ע"פ סעיף 3).

• די בכך כדי לקבוע כי אין כל בסיס ע"פ דין להידרש לעוולות הנטענות של תיאור כוזב והתערבות בלתי הוגנת, אשר גם אם יסודותיהם היו מוכחים הרי שממילא לא היה התובע זכאי לסעד של פיצוי כספי בגינם משלא הציג כל ראיות פוזיטיביות מוחשיות לצרכי פסיקת פיצוי כאמור.

בטרם אדון בטענת התובע לזכאותו לפיצוי בגין עילת מטרד ליחיד ולשון הרע אודותיו, אדון בתביעה שהגיש הנתבע כנגד התובע, על הוצאת לשון הרע.

חלק חמישי - התביעה שכנגד

• על הפרסומים הנטענים כהוצאת לשון הרע בתביעה שכנגד
  • התובע שכנגד ("רוזנבלום") עתר לחיוב הנתבע שכנגד ("גרשוני") בתשלום הסך של 140,910 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע שבוצע ע"י גרשוני, לפיו פרסם גרשוני במסגרת ראיון שהעניק לאתר האינטרנט Ynet את האמירות שלהלן:
• " הוא חתך מחירים-הניף שלטים של צדק חברתי ומכר פלאפל בחמישה שקלים. נאלצתי להוריד מחירים. הוא גם גרם להטעיית הלקוחות שלי- הוא צילם את השלט שלי, שינה במחשב את המחיר והצמיד לעסק שלי כך שלקוחות חשבו שאצלי המחיר הוא כמו שהוא כתב. הוא גם ניתק לי את אספקת הגז לעסק, הועלמה לי סחורה בבקרים עד שהתקנתי מצלמות. הוא שלח עובדות שלו לקליינטים שלי, שעומדים בתור לקנות, כדי לתת להם טעימה מהפלאפל שלו כדי שיקנו אצלו. אז הרגשתי שהוא עבר את הקווים האדומים והחלטתי שאתלונן נגדו על הבנייה הבלתי חוקית שעשה. עד אז אפשרתי לו להמשיך להתיישב שם. איך שהגשתי תלונה בפיקוח ההנדסה הוא קיבל מידע פנימי שאני המתלונן, ואז התחילו מערכות האיומים, ההשפלות וההטרדות."

• "הוא היה מסנוור את הלקוחות שלי ואת המוכרים שלי יום ולילה. אחרי שהוא ראה שהוא טוחן מים ולא מרוויח כסף ממכירה בחמישה שקלים הוא העלה את המחיר, חיפש שוכר והעביר לו בירושה את ההוראות כיצד לפעול נגדי- מהחלוקה של הפלאפל ועד הפרוז'קטור. כרגע העסק שלו מיועד להשכרה וכל מי שבא להתעניין בפתיחת מזון מהיר מקבל ממני פרוספקט של העובדות. קיבלתי מכתב מהעורך דין של רוני בעקבות החלוקה שאני עושה לשון הרע. השבתי שהפרוספקט כולל רק עובדות. הצעתי לרוני להיפגש ולשים סוף לסכסוך המיותר הזה וזה לא קרה.

• "עובד שלו יצא באותה תקופה עם העובדת שלי. היא באה וסיפרה לי 'אתה לא מאמין, זה שאני יוצאת איתו אמר שרוני מציע שאתלונן עליך על הטרדה מינית'. אני לא עשיתי מזה עניין, במסגרת ההתאפקות שלי. אם היו לי הוכחות לזה הייתי הולך על הפן הפלילי"..

• תמצית טענות התובע שכנגד
  • לגישתו של רוזנבלום, כל אחד מהפרסומים שלהלן שהופצו באתר האינטרנט Ynet לעיני מאות אלפי קוראים מהווים לשון הרע:

א.  הטענה כאילו רוזנבלום הטעה את לקוחות גרשוני על ידי צילום השלט של גרשוני, שינוי המחיר במחשב והצמדת השלט החדש לעסק של גרשוני;

ב. הטענה כאילו רוזנבלום ניתק את אספקת הגז לעסק של גרשוני;

ג. הטענה כאילו רוזנבלום העלים סחורה מהעסק של גרשוני;

ד. הטענה כאילו רוזנבלום ביצע בנייה בלתי חוקית;

ה. הטענה כאילו רוזנבלום סנוור את הלקוחות ואת המוכרים של גרשוני;

ו. הטענה כאילו רוזנבלום העביר בירושה לשוכר הוראות כיצד לפעול נגד גרשוני;

ז. הטענה כאילו רוזנבלום הציע לעובדת תשלום על מנת שתתלונן על הטרדה מינית נגד גרשוני."

• להשלמת התמונה רוזנבלום הוסיף וציין כי, גרשוני עושה כל אשר על ידו כדי להזיק ולהפריע למשפחתו. כך תיאר כי גרשוני הגיש תלונות על משפחת רוזנבלום לעיריית רמת גן ולמשטרה, הדפיס פלאיירים אותם הוא מחלק לכל מי שמתעניין בלשכור את החנות הסמוכה בניסיון למנוע מהשוכרים הפוטנציאליים לשכור את החנות. לדבריו שיאה של מסכת ההתעללות הגיעה בהגשת התביעה הראשית בתיק. לטענתו גרשוני לא הסתפק בהגשת התביעה שכן למחרת היום מצא כתב התביעה את דרכו לאתר YNET.

• לדברי רוזנבלום, ביום 13.12.2016 התפרסמה כתבה תחת הכותרת "סכסוך השכנים המטורף של כוכב קרובים קרובים". (להלן: "הכתבה הראשונה") לטענת רוזנבלום, כתבה זו רוויה בציטוטים מכפישים ומגמתיים מכתב התביעה. לדבריו במהלך הימים העוקבים צלצלו חברים מכרים וקרובי משפחה כדי לברר את פשר הטענות שהופיעו בעמוד הראשי של אתר Ynet.

• ביום 19.12.2016 פורסמה כתבה נוספת באותו אתר תחת הכותרת: "היו השפלות ואיומים: כוכב 'קרובים קרובים' מספר על סכסוך השכנים" (להלן: "הכתבה השניה").

• לדברי רוזנבלום, כתבה זו אינה מצטטת מכתב התביעה אלא ראיון שבו שטח גרשוני את טענותיו השונות הכוזבות והלא נכונות כלפיו. לטענתו, גרשוני לא המתין שערכאה שיפוטית תבחן את טענותיו והזדרז לשתף את מאות אלפי גולשי האתר בהגיגיו השונים.

• לדברי רוזנבלום, בכתבה אחת שנחשפה לעיני מאות אלפי אנשים, האשים אותו גרשוני בשורה ארוכה של האשמות שווא. לדבריו בדותות ממש-חלקן אזרחיות וחלקן פליליות אשר עומדות לבחינה על ידי ערכאה שיפוטית ואף לא אחת מהן הוכחה או נמצאה נכונה.

• לדבריו, באשר לאחת מהן הודה גרשוני במפורש באותו ראיון כי אין לו הוכחות להתקיימותה. לטענתו העדר ההוכחות לא הפריעו לגרשוני להתראיין לעיתון ולייחס לרוזנבלום האשמות מופרכות בדבר הנסיון "לקנות" תלונה על הטרדה מינית. לטענתו, האשמה אחרת בדבר "הדפסת שלט" ושינויו במחשב כלל לא נטענה בכתב התביעה ונזכרה בפעם הראשונה בראיון שמסר גרשוני לאתר האינטרנט ובה אין שמץ של אמת.

• לדברי רוזנבלום, בניגוד ללשון הרע שנטען על ידי גרשוני בתביעה העיקרית אשר לטענתו נאמרה לאדם אחד או לקבוצת אנשים קטנה, עניינו של מקרה זה חמור במיוחד שכן הושמע בכלי תקשורת מהנפוצים בישראל והגיע לידיעתם של מאות אלפי אנשים כל זאת תוך שנדרש להתמודד עם שאלות ופניות של חבריו, מכריו ובני משפחתו לגבי טענות שקריות.

• רוזנבלום סבור כי אין חולק שייחוס עוולות אזרחיות ועבירות פליליות מהוות לשון הרע כמובנו בחוק, וכן לגישתו אין חולק כי ראיון לעיתון בו הושמעו דברי בלע, דיבה ולשון הרע מהווים "פרסום" לשון הרע כמובנו בחוק.

• לדבריו, אין ולא יכול להיות חולק כי העברת כתב התביעה לעיתון וכן ראיון מכוון מכפיש ושקרי לעיתון נועד למטרה אחת, לפגוע בו ולעשותו מטרה לבוז לשנאה וללעז בקהילה העסקית ובקרב מכריו.

• רוזנבלום עתר לפיצוי אך ורק בגין הכתבה השנייה- הראיון העיתונאי שכן לדבריו, בתי המשפט פסקו במקרים כגון הכתבה הראשונה כי משלוח כתב תביעה לעיתון חוסה תחת ההגנה בחוק איסור לשון הרע. ואולם לטענתו, הראיון שהעניק גרשוני ל- YNET במסגרת הכתבה השנייה, כולו דברי דיבה הכפשה ולשון הרע כלפי רוזנבלום.לגישתו, הפרסום אינו מהווה "פרסום מותר" וכן הפרסום אינו אמת ואינו חוסה תחת הגנת תום הלב.

• לבסוף, רוזנבלום עתר לחייב את גרשוני בתשלום הסך של 140,910 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע וזאת בצירוף תשלום בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הגשת התביעה.

• תמצית טענות הנתבע שכנגד (להלן:גרשוני")
  • לטענת גרשוני, הראיון הוענק לכלי התקשורת ביחס לתביעה שהוגשה כנגד רוזנבלום. לדבריו, למעשה סקר את כתב התביעה שהוגש כנגד רוזנבלום ובתוך כך נתן התייחסותו על כך במסגרת הראיון שהעניק לכלי התקשורת ולגישתו אין חיסיון לסיקור ההליך המשפטי וההליך אינו מתנהל דלתיים סגורות. גרשוני סבור כי עסקינן בפרסום מותר כעולה מסעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע באשר לטענתו מדובר בדין וחשבון על הכתוב והמתואר בהליך המשפטי ולגישתו לא ניתן לתבוע בגינו בהיותו חוסה תחת הגנה מוחלטת שלא מצריכה בחינת תום לב של המפרסם.

• זאת ועוד, גרשוני הוסיף והדגיש כי, מעבר להגנה המוחלטת שקיימת בפרסום הכתבה השנייה, הרי שלגישתו הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

• גרשוני הוסיף וטען, כי בכתבה הראשונה לא התראיין אלא אך ורק ניתן סיקור לתביעה שהוגשה ואילו סיקור התביעה נמשך באמצעות ראיון שהעניק לכלי התקשורת. לדבריו, הפרסום לא היה אלא סקירה של הכתוב בכתבי הטענות. גרשוני ציין כי במתן הראיון השיב לשאלות של הכתב בין היתר באופן ממוקד לטענות כתב התביעה כמו למשל הטענה לעניין ההטרדה המינית. משכך סבור כי מתן הראיון בפרסום הכתבה השנייה אינו יכול להוות פרסום לשון הרע מאחר שמדובר בהגנה מוחלטת.

• גרשוני טען כי, התראיין בייחס לכתב תביעה שהגיש ומימלא מדובר בהליך גלוי ולא חסוי וכל אדם שהיה מזדמן לאולם הדיונים יכול היה להיחשף לדברים שנאמרו בהליך המשפטי. לטענתו, ביצע חזרה של הדברים שפורטו בכתבי הטענות. לגישתו לא ייתכן כי פרסום עדכון בהליך גלוי ומפורסם לכל יהווה עילה לתביעה.

• לצד כל אלה ציין גרשוני כי מעבר להגנה המוחלטת שעומדת לצידו הרי שמתן הראיון בפרסום הכתבה השנייה חוסה תחת הגנת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע לרבות הגנת סעיף 15(2), 15(3), 15(4), 15(5)(א).

• גרשוני המשיך והדגיש כי אמנם, ציין בראיון כי אין בידו הוכחות למספר טענות שהוצגו בכתבה אך ציין מנגד כי התעורר החשד כי המעשים בוצעו על ידי רוזנבלום. לטענתו במיוחד כאשר רוזנבלום מצוי  עמו בסכסוך. לכן לדבריו עלה החשד כי המעשים בוצעו על ידי רוזנבלום או מי מטעמו. גרשוני הוסיף כי הראיון ניתן בתום לב מעבר לעובדה כי מדובר בפרסום מותר בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע. כן ציין כי הטענה בדבר הטרדה מינית מופיעה ומצוינת בכתב התביעה, הטענה בדבר "הדפסת השלט" גם כן מצוינת בכתב התביעה. גם הטענה הנוגעת להטעיית לקוחות מופיעה בכתב התביעה ומגובה באסמכתאות ובראיות. בכל הנוגע לניתוק הגז אין בידיו ראיות חותכות ואולם הוא סבור ומאמין בתום לב כי רוזנבלום הוא שאחראי למעשים אלו. יתר הטענות לגבי בנייה בלתי חוקית וסינוור העובדים מגובות בראיות. בייחס לטענה הנוגעת להעברת הוראות כיצד לפעול כנגדו, לטענתו לא עולה כדי לשון הרע.

• לבסוף עתר גרשוני לדחות את התביעה שכנגד ולהורות על תשלום הוצאות כתב ההגנה בצירוף שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כולל הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף עתר לפסיקת הוצאות לדוגמא.

אין בכך כדי להביא מלוא טענות הצדדים, אך די בכך כדי להציב המסד להמשך פסק הדין.

11. דיון והכרעה בתביעה שכנגד
    • יצוין כבר עתה כי דין התביעה להתקבל. האשמת גרשוני את רוזנבלום במעשים המתוארים בכתב התביעה לא נחשבת להבעת דעה לגיטימית או סיקור לגיטימי של כתב התביעה אלא קרוב יותר להאשמה בשל ביצוע כל הפעולות המיוחסות לו לרבות עבירות פליליות. אני סבור כי לא מדובר אך ורק בהבעת דעה ו/או בסיקור כתב התביעה אלא בקביעה מוחלטת בנוגע לביצוע מעשים, מבלי שהונח להן בסיס שהוכח. יתרה מכך גרשוני עצמו אף ציין כי "בכל הנוגע לניתוק הגז אין בידיו ראיות חותכות ואולם הוא סבור ומאמין בתום לב כי רוזנבלום הוא שאחראי למעשים אלו".

• בפרסומים הנטענים יוחסו לרוזנבלום עבירות בעלות גוון פלילי. הפסיקה קבעה לא פעם בשורה של פסקי דין כי ככלל ייחוס ביצוע עבירות פליליות לאדם מהווה כשלעצמו פרסום לשון הרע שכן יש בו כדי ליצור יחס שלילי (ר' לענין זה ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, ע"א 114/64 תיק נ' קריצי ואח').

• בענייננו- אני סבור, כי השימוש בביטויים כאילו רוזנבלום העלים סחורה מהעסק של גרשוני וכאילו רוזנבלום הציע לעובדת תשלום על מנת שתתלונן על הטרדה מינית נגד גרשוני מביאים את הקורא הסביר לסבור כי רוזנבלום גנב ושדלן . יוער, אלו הן אמירות שנועדו להציג כאמור את רוזנבלום בצורה מבזה ואת התנהגותו כנלוזה, ומכאן אין חולק כי יש באמירות כדי לשון הרע. אין חולק כי האמירות מציגות את רוזנבלום באור שלילי ונועדו ליצור כלפיו יחס שלילי מצד הקורא את הדברים. ומכאן שאין חולק כי יש בפרסום משום לשון הרע.

• התקיים "פרסום" כמשמעותו בסעיף 2 לחוק אישור לשון הרע
  • ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, (מיום 25.3.2010 ), עמד בית המשפט העליון על כך כי האינטרנט הוא "כיכר העיר החדשה" שהכל שותפים לה. במקרה שלפנינו אין ספק, כי הפרסום הגיע לאדם אחר זולת התובע. היינו גולשים רבים היו חשופים לפרסום האמור ואין חולק כי ניתן פרסום פומבי לדברים.

• משנקבע כי האמירות המיוחסות לנתבע מהוות פרסום לשון הרע וכי התקיים פרסום כלשונו בחוק, נותר לבחון את טענות ההגנה של הנתבע.

• האם הביטויים הנטענים נהנים מאחת החסינויות הקבועות בחוק
  • בענינינו, הנתבע עצמו ציין כי אין בידיו הוכחות הוכחות למספר טענות שהוצגו בכתבה ואף ציין באומרו כי התעורר החשד כי המעשים בוצעו על ידי רוזנבלום. לדבריו במיוחד כאשר רוזנבלום מצוי  עמו בסכסוך עלה החשד כי המעשים בוצעו על ידי רוזנבלום או מי מטעמו.

• הלכה היא, כי משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום, להביא ראיות במשקל משמעותי ביותר התואם את חומרת ההאשמות (ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן). ראיות שכאלה לא הובאו במקרה דנן.

• בענייננו, ייחוס ביטויים בעלי גוון פלילי לתובע, איננו עולה לטעמי כדי הבעת דעה בתום לב, אלא כמעין כתב אישום כנגד התובע. אין מדובר בהתרשמות ובסיקור בתום לב של הנתבע, אלא קביעה של ממש באשר לעצם עשייתם של המעשים. במקרה זה הנתבע חרג לטעמי מהסבירות הנדרשת לצורך הגנה זו. יתרה מכך, הואיל והנתבע מצא לנכון להעצים את הדברים בראיון אינטרנטי לא ניתן לקבוע כי עומדת לו הגנת תום הלב.

• לאור כל האמור לעיל מצאתי מקום לדחות את טענת הנתבע להגנת תום הלב.

• לא קמה לנתבע הגנת "הפרסום המותר" בהתאם לסעיף 13 לחוק
• ברע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ נאמרו הדברים שלהלן:

"על כן, על מנת שפרסום יחשב לפרסום נכון והוגן, אין דרישה כי הפרסום יהיה מלא לחלוטין, במובן זה שיציג את כל הפרטים. מותר לו לפרסום להיות תמצית של ההתרחשות (ראו עניין בן ציון הנ"ל, בעמודים 802-801). במסגרת זו, השמטה של פרט לוואי במה שהוא, מכל בחינה אחרת, דיווח מדוייק על הליכי משפט, לא תגרור מסקנה כי הדיווח אינו נכון והוגן ....  דברים אלה, אודות הפעלתה הגמישה של הדרישה לכך שהפרסום יהיה "נכון והוגן", אינם גורעים מחשיבותה של אמת המידה היסודית לפיה נבחנת הגינותו של הפרסום: היותו פרסום מאוזן, המציג באופן נכון את ההליך בכללותו. הכלל הוא כי פרסום המציג את עמדתו של צד אחד להליכים, מבלי שניתן ביטוי לעמדת הצד השני, אינו פרסום נכון והוגן. פרסום המציג את ההליך באופן חלקי, ויוצר תמונה מעוותת של ההליך בכללותו, אינו פרסום הוגן ונכון. כפי שציין שר המשפטים דב יוסף בדברי תשובתו בתום הדיון בקריאה הראשונה של הצעת חוק לשון הרע תשכ"ג-1963 (דברי הכנסת 37, ישיבה רע"ט, טו' אב תשכ"ג (5 אוגוסט 1963)) (בעמוד 2592),.."  (ההדגשה אינה במקור).

• זאת ועוד נקבע כי:" תנאי לחסינות הוא כי פרסום של ההליכים המשפטיים יהיה "נכון והוגן". כפי שראינו, הנפקות העיקרית של הדרישה האמורה בסעיף 7)13) היא כי הפרסום יהיה נטול פניות ומאוזן. בהתאם לכך, פרסום סנסציוני - למשל - של טענות שבכתב תביעה, מבלי להציג באופן הולם את התשובה שבכתב ההגנה לטענות האמורות, או מבלי להבהיר כי מדובר בשלב בו הצד השני להתדיינות טרם קיבל הזדמנות נאותה להשיב לטענות, אינו בבחינת "פרסום נכון והוגן" של המתרחש בהליך המשפטי. פרסום חד צדדי כזה לא ייהנה, על כן, מחסינות לפי סעיף 7) 13) לחוק. בכך, כמובן, יש כדי למתן, במידה משמעותית, את הפגיעה הפוטנציאלית הטמונה במתן חסינות לפרסום כתבי טענות. "

• בהתאם לדברים אלו כאמור, הרי שלא קמה לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 13 לחוק משלא עסקינן בדין וחשבון נכון והוגן. אין חולק כי הפרסומים הציגו אך את מבטו של גרשוני וזאת מבלי שניתנה לרוזנבלום זכות הביטוי. מכאן שהפרסום הנטען אינו מוגן. אין כל הצדקה לכך  שפרסום שאינו "נכון והוגן" במובן זה ייהנה מחסינות.

• יצוין בנוסף כי גם ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לא קמה לנתבע משסעיף זה מעניק הגנה לפרסומים שנעשו תוך כדי דיון ולא כך בענינינו.

12. הערות לפני סיום

• יש לדחות את טענת הנתבע לזניחת חלק מטענות התובע
  • הנתבע ציין כי חלק מהטענות שנטענו בכתב התביעה נזנחו בסיכומים ולא הוזכרו בהם ואילו טענות עובדתיות אחרות שלא הופיעו בכתב התביעה הופיעו לראשונה בסיכומים. לעניין זה טוען הנתבע כי הוא התנגד לכל אורך הדרך להרחבת חזית ועודנו עומד על התנגדותו למקרא הסיכומים. הנתבע תיאר שורה של טענות שנזנחו וביניהם הטענות שלהלן: טענות בדבר העלמת סחורה לתובע, גניבת מפתחות לחנות של התובע, חריטת המילה "מניאק" על כיסא, חבלה בבלוני גז, השפרצת מים על התובע, הטענה כאילו הנתבע נתן הוראה לחברת "פנדנגו" לקחת מיכל למחזור שמן-טענה שלדבריו כלל לא נזכרה בכתב התביעה. וכן הטענה כאילו הנתבע הוציא כיסאות כדי לחסום את המעבר לחנות של התובע. הנתבע הוסיף כי בסיכומיו זנח התובע את הטענה כאילו ההתבטאות שהעסק פועל ללא רישיון מהווה לשון הרע. לדבריו, על פי ההלכה, דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים אם בשל שגגה או במכוון כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה. משכך עותר הנתבע לראות את התובע כמי שזנח טענות אלה וויתר עליהן ומאן עותר לדחות את התביעה בכל הנוגע לטענות אלה.

• יאמר לעניין זה כי, הכלל שנקבע בפסיקה לפיו בעל דין שאינו מעלה בסיכומיו טענה מסוימת נחשב כמי שזנח אותה אינו חל מקום שמדובר בסעד ברור ומפורש שאינו שנוי במחלוקת. לעניין זה יפים דברי כב' השופט מ' נאור בעא 3250/02 שמחה (סימה) וינצלברג נ' ש.א. דיזל פרטס בע"מ מיום 6.2005 וכדלקמן:

"לא נוכל לראות את דברי בא-כוח המערערת בסיכומיו כוויתור עליו, ויש לפרש את ההשמטה כדבר שנעשה לרוב פשטותו של סעד זה, לאחר שביקש באופן כללי "לקבל את התביעה שכנגד... אין זה צודק, שנחמיר עם בעל-דין במידה כזאת, שלאחר שהגיש תביעה כדין ושילם את האגרה, נייחס לו מחשבת ויתור על סעד כלשהו, רק משום שלא הזכירו במפורש בסיכומיו, אם לא נצרף לכך נסיבות אחרות, שמהן נוכל בבטחה להסיק החלטה לזנוח את הטענה [דעת הרוב ב- ע"א 335/73 בטיש נ' קריספין, פ"ד כח (1) 47 ,עמ' 51-52]."

• בעניינינו, לא הוצגו ולא עלו נסיבות אחרות מהן ניתן ללמוד ולהסיק בבטחה כי התובע זנח את טענותיו ואינו עומד על בירורן ומכאן ניתן לקבוע כי התובע לא זנח סעדיו ולא וויתר עליהם. יתרה מכך לעניין זה טען התובע בסיכומי התשובה כי הטענה כי למקום אין רישיון וכי יש בו עכברים הינם לשון הרע ואין צורך לחזור בכל מסמך שוב ושוב על טענות שהועלו בהרחבה בכתב התביעה. לדבריו טענות אחרות עלו במהלך הדיון מתוך דברי הנתבע עצמו בהודאת בעל דין ובית המשפט אף הסכים לקבל דיסק און קי עם הסרטונים כולם.

• בקשת הנתבע להוספת ראייה מתייתרת
  • הנתבע עתר בבקשתו מיום 26.2.2019 לקבל את התנגדותו לטענות המהוות הרחבהת חזית בסיכומי התשובה מטעם התובע ולחילופין להתיר לו לצרף ראיה אשר הצורך בהוספתה התעורר לנוכח הטענות שהועלו בסיכומי התשובה.

• במסגרת הבקשה טען הנתבע כי רק בסיכומי התשובה מטעם התובע הועלתה לראשונה הטענה כי לבית העסק יש מוניטין בתחום הפלאפל. מכאן סבר הנתבע כי המדובר בהרחבת חזית. הנתבע הוסיף כי גם סעיפים 7,13, 16,14 לסיכומי התשובה, מהווים הרחבת חזית.

• מנגד, התנגד התובע לבקשה. וטען כי הנתבע מטעה את בית המשפט שכן הטענה למוניטין מופיעה בעמוד הראשון של כתב התביעה. גם לגבי השילוט טען כי אינו מהווה הרחבת חזית.

• יאמר מיד כי הצורך לדון בבקשה מתייתר משלא מצאתי בפסק הדין מקום לדון בשאלת המוניטין של העסק.

• טענות התובע שלא הוכחו
  • לא מצאתי לקבל את טענות התובע בייחס לאירועים הנוספים אשר אירעו ואשר התובע הודה כי לא בכולם תיעדו המצלמות ולא הוכחו כי נעשו ע"י הנתבע. וכך לא הוכח כי הנתבע העלים סחורה שהונחה לפנות בוקר בשעות שהעסק עדיין סגור, גנב פעמיים מתוך המנעול את צרור מפתחות העסק, גרם נזק לציוד באמצעות חריטת המילה "מניאק" על כיסא השייך לעסקו של התובע וחיבל בבלוני הגז. על כן לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין טענות אלו משלא הוכחו.

• למעלה מהנדרש גרשוני עצמו הודה בסיכומי הגנתו בתביעה שכנגד כי עסקינן בפרט לוואי שלא הוכח וכך הטענה בייחס לחשד המחייס לרוזנבלום אפשרות שלקח סחורה שהונחה בבוקר או חרט כנגדו חריטה על ספסל הינן כלשונו פרט לוואי שלא הוכח.

13. גובה הפיצוי בתביעה העיקרית
    • התובע לא הציג ראיות התומכות בטענה שלפיה הפרסומים גרמו לעסקו לנזק ממוני. התובע לא הציג כל תימוכין לגרסה שלפיה בתקופה הרלוונטית רווחיו אכן נפגעו, התובע לא הוכיח ולא גיבה בראיות ממשיות כי אילולא הפרסומים היה מרוויח יותר ממה שהרוויח בפועל. נוכח האמור, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת בשאלת שיעור הנזק הממוני.

• אשר לגובה הפיצוי אותו יש לפסוק בגין הנזק הלא ממוני, הפסיקה עמדה על הקושי שבהערכת נזק לא ממוני שנגרם כתוצאה מפרסום לשון הרע, הדרכים לענות על קושי זה נקבעו הן במנגנון שקבע המחוקק בסעיף 7(ב) לחוק איסור לשון הרע, והוא "המסלול הסטטוטורי" בו ניתן לפסוק  פיצויים בסכום של עד 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק על מפרסם פרסום דיבה (או כפל הסכום אם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע (סעיף 7א(ג) לחוק). דרך נוספת להתמודדות עם קשיי ההוכחה הותוותה בפסיקה  שם נקבעה חזקה היא כי פרסום לשון הרע כשלעצמו גורם נזק כללי לשמו הטוב של הנפגע. לעניין זה ראה ע"א 2668/97 רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ.

• בעת פסיקת הפיצויים לפי התייחסתי לעובדה שהתובע מנהל בית עסק, להתנהלות כפי שהוצגה במסגרת פסק הדין, להשפלה והסבל שחווה התובע, טיב הפרסום ובאמינותו, בהיקף התפוצה של הפרסום ובמידת הפגיעה שיש בפרסום. עוד התייחסתי להתנהגות הצדדים, כפי שפורטה בפסק הדין. לאור כל האמור לעיל – יש להעמיד הפיצוי על הסך של 60,000 ₪. סכום זה נקבע בעבור כלל הפרסומים, כאשר אין מקום לתחשיב אריתמטי ביחס ל"שוויו" של כל פרסום, ור' לעניין זה ת"א 14264-11-14, כנפו נ' גינזבורסקי, (מיום 4/1/2018).

• בגין עוולת מטרד ליחיד, הרי עוולה זו נתקיימה ומכאן יכולה היתה להיות, בזמן אמת, בסיס למתן צו מניעה או צו עשה. עם זאת – על מנת לקבוע פיצוי כספי – שומה על התובע להוכיח נזק, כמצוות סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין. התובע, במלוא הכבוד, לא הוכיח כל נזק בגין ההטרדות להן טען. כך ביחס לאשר נדון לעיל וכך גם ביחס לטענות הטרדה אחרות, לרבות הטענה לפיה הנתבע חיפש אחר עובדת שתתלונן על התנהלות התובע. משלא הוכח כל נזק – ומשאין מקום לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק – הרי אין לקבוע פיצוי בגין רכיב זה של התביעה.    

14. גובה הפיצוי בתביעה שכנגד

באיזון כל השיקולים ולאחר התייחסות להיקף הפרסום, לחומרתו, למסגרת בה נעשה ולהשלכתו על התובע וכן לאור תוכן הפרסום, היקפו, נסיבות הפרסום מצאתי לחייב את הנתבע בתשלום הסך של 8,000 ₪. סכום זה הובא בחשבון תוך התייחסות לפרסום שנעשה על ידי הנתבע שכנגד, העובדה שאכן נקבע שמדובר בפרסום מכפיש אך גם התייחסות להתנהלות הכוללת בין הצדדים כפי שהובאה בפסק הדין.

15. סוף דבר

יש לחייב את הנתבע בתשלום הסך של 60,000 ₪, ולענין זה ר' סעיף 13.1.3 לעיל. מנגד יש לחייב את התובע בתשלום הסך של 8,000 ₪ וזאת בגין התביעה שכנגד – ולענין זה ר' סעיף 14 לעיל. תוצאת התביעה יחד עם תוצאת התביעה שכנגד היא כי יש לחייב את הנתבע בתשלום הסך של 52,000 ₪(=8,000 – 60,000).

        אשר על כן אני מחייב את הנתבע בתשלום הסך של 52,000 ₪. בנוסף אני מחייב את הנתבע בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, המשקללים הן את הזכיה בתביעה והן את הזכיה בתביעה שכנגד  בסך כולל של 16,000 ₪. הסכומים דלעיל ישולמו עד ליום 10/1/20 וככל שלא ישולמ יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום  בפועל.

ניתן היום מוצ"ש,  ט' כסלו תש"פ, 07 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.