ג' נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון ואח'

ובעניין:

הכונס הרשמי מחוז חיפה

להלן: "הכונ"ר"

ובעניין:

עו"ד רועי זאבי

להלן: "הנאמן"

פסק דין

1.לפני תביעה לסעד הצהרתי שהגיש הנאמן בטענה כי מחצית מזכויות החכירה הרשומות לטובת המשיבה-גרושתו של החייב, בנכס מקרקעין הידוע כחלקה 173 בגוש 12310 (להלן :"הנכס" או "המקרקעין") שייכות לחייב ולכן מוקנות לנאמן.

לטענת בעלי התפקיד והנושים (להלן גם "התובעים"), גירושי החייב והמשיבה בשנת 2000 הינם מהלך פיקטיבי אשר נבע מהחוב לנושים מתוך כוונה לרכוש דירת מגורים שהנושים לא יוכלו לתפוס וזאת לאור הטענות המפורטות כדלקמן:

א. החוב לנושים נוצר לפני הגירושין-המדובר בפס"ד מיום 13.10.97 שאישר הסכם פשרה בין הצדדים בתביעות שהגישו הנושים נגד החייב.

ב. עובר לגירושין התגוררו בני הזוג בשכירות וכחצי שנה לאחר הגירושין רכשה המשיבה דירה בפרויקט של חברת חפציבה באור עקיבא כאשר התמורה מומנה לטענת המשיבה כדלקמן: 250,000 -כספי משכנתא ויתרת התמורה ממימון עצמי בסיוע בני משפחה. לטענת התובעים, החייב אמר כי השקיע כספים שקיבל במסגרת תביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח אף כושל, בבית המגורים של המשיבה . התובעים טענו כי טענת המשיבה כי את הנכס נשוא הבקשה רכשה בהמשך רק בשנת 2007 מכונס נכסים ושהיא משלמת לבדה את המשכנתא, אינה סותרת את טענותיהם שכן כל ההתנהלות הייתה מכוונת כדי שלא יימצאו "טביעות אצבע" של החייב ברכישת/מכירת, הנכסים.

ג. למרות הגירושין, נולד לחייב ולמשיבה בשנת 2006 בן משותף. התובעים טענו כי קשה לקבל את הטענה שמדובר היה רק בניסיון של החייב והמשיבה לחזור לחיים משותפים, שכן החייב המשיך ללון באותו בית מגורים. התובעים טענו כי אין לקבל את הטענה שהחייב רק לן עם ילדיו.

ד. בהסכם הגירושין נקבע שהמשיבה מתחייבת לא לתבוע מהחייב מזונות במשך 5 שנים וכי יוכל לראות את ילדיו "בכל עת שיחפוץ"-הסדר ראיה שלטענת התובעים, אינו שגרתי.

ה. גם במסמכים רפואיים מצוין כי החייב גר בדירה ברח' הרב כהנא באור עקיבא (כתובת הנכס שבנידון) .

ו. דוחות חקירה על פיהם החייב והמשיבה מוכרים לשכנים כנשואים וכך גם ציינו בפני החוקרים אמה של המשיבה, חברת המשיבה ואח המשיבה. החייב אף נצפה כשהוא מבצע עבודות ניקיון ותחזוקה בנכס.

לאור כל האמור, טענו התובעים כי הסכם הגירושין הינו הסכם למראית עין אשר ע"פ סעיף 13 לחוק החוזים, דינו בטלות ולפיכך החייב והמשיבה, אשר נישאו בשנת 1985, כלל לא גרושים ויש להחיל על יחסיהם את חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973 ולחילופין את חזקת השיתוף ובהתאם יש לקבוע, לטענת התובעים, כי מחצית מזכויות החכירה בנכס שייכות לחייב ומוקנות לנאמן.

מטעם התובעים העידו מס' חוקרים פרטיים וכן גב' גולדה אקוקה שע"פ הנטען בתצהירה, שכנים ומכרים של החייב אמרו לה כי החייב מוכר בשכונה כנשוי למשיבה.

2.לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה אשר מטרתה לפגוע בזכויותיה הקנייניות וזאת על בסיס השערות ועדויות שמיעה. המשיבה הפנתה לכך שרכשה את הנכס 7 שנים לאחר הגירושין וכי עד היום היא משלמת מידי חודש את המשכנתא. המבקשת טענה כי הסכם הגירושין אושר וקיבל תוקף בביה"ד הרבני לפני 20 שנים והגט בעניינם ניתן ביום 18.4.01. לפיכך נטען כי דין הבקשה להידחות מחמת התיישנות, עיקרון תום הלב, השתק ומניעות. לגופם של דברים טענה המשיבה כי הגירושין התרחשו על רקע מחלוקות קשות שהחלו כבר מתחילת חיי הנישואין ובין היתר עקב פער הגילים הגדול בין הצדדים וכי מיד לאחר הנישואין גילתה המשיבה שהחייב משתמש בסמים ונוטל כדורים נרקוטיים ופסיכיאטרים. המשיבה טענה כי התברר לה שמדובר באדם לא אמין, אשר לא עבד ולו יום אחד ואת מלוא קצבת הנכות שהחל לקבל הוציא על צרכיו האישיים ,חובותיו ובפרט לרכישת סמים. לפיכך בלית ברירה ולמרות השתייכותה לעדה הקווקזית, אשר אינה רואה בעין יפה גירושין, נאלצה להתגרש. המשיבה טענה כי ככל הידוע לה, לאחר הגירושין התגורר החייב תקופות מסוימות בדירת אחותו גב' ו.ש. ברח' xx וכך גם מופיע בפרטים שניתנו מטעם החייב במסגרת הרצאת הפרטים משת 2008 שהוגשה במסגרת הליך האבהות. המשיבה הפנתה לכך שבמועד הגירושין לא היה לצדדים כל רכוש משותף. לטענת המשיבה בשנת 2002 רכשה את דירת מגוריה הראשונה מחברת חפציבה באמצעות משכנתא אותה היא משלמת עד היום. המשיבה פרטה כי תמורת הדירה בסך 300,000 ₪ מומנה ברובה באמצעות משכנתא (223,000 ₪) והיתרה בהלוואה מבני משפחתה. המשיבה טענה כי לאחר מס' שנים מכרה את הדירה תמורת סך של 408,000 ₪. גרה שנתיים בשכירות ובשנת 2007 רכשה את הדירה הנוכחית תמורת 720,000 ₪ אשר שולמה מכספי המכר של הדירה הראשונה ובאמצעות משכנתא נוספת בסך 250,000 ₪ שנטלה וכן מכספים שחסכה מעבודתה. המשיבה הפנתה לכך שלצורך אישור המשכנתא, נאלץ אחיה להיות לווה נוסף כאשר היא משלמת סך של 2,220 ₪ לחודש משכנתא קבועה והיתרה בסך של 820 ₪ משולמים מחשבונו של האח. המשיבה הכחישה שהחייב סייע לה ברכישת הדירה וטענה כי מלבד רכישת שולחן לילדים לא סייע לה כלל.

המשיבה תיארה כי בשנת 2005 ,לאחר 5 שנים בהן התגוררו בנפרד, ניסו החייב והמשיבה לחזור לחיים משותפים ואולם, למרות שכתוצאה מכך נכנסה להיריון, הניסיון לא צלח והם נפרדו עוד לפני לידת הבן הנוסף. המשיבה הפנתה לתביעה לאבהות במסגרתה חתמו הצדדים על הסכם אבהות ב10/08.

המשיבה טענה כי אמנם ב 3 שנים האחרונות החייב נשאר לישון בביתה בחדרו של הבן הקטן ואולם זאת לאור הקשר בינו לבין שלושת ילדיו ואף לאור העובדה כי הבן הגדול חולה במחלת קוליטיס ונזקק לעיתים קרובות לעזרה. המשיבה הפנתה למערכות יחסים זוגיות שניהלה במהלך השנים ועמדה על כך שהגירושין אמיתיים וכי מעולם, לפני הגירושין ואחריהם לא היה כל שיתוף רכושי בין הצדדים. המשיבה הוסיפה כי מלבד 3 חודשים במהלך שנת 2017 לא שילם לה החייב מעולם מזונות והיא נאלצה לקחת במשך השנים הלוואות. המשיבה טענה כי הסכמתה בהסכם הגירושין לא לקבל מזונות ב 5 שנים הראשונות ניתנה על מנת שהחייב יסכים לגירושין.

המשיבה טענה כי דוחות החקירה שצורפו לבקשה נערכו באופן מגמתי ומבוססים על עדויות שמיעה.

מטעם המשיבה העידו: ביתם של החייבים והמשיבה, גב' מ. ג. (להלן :"הבת"). אחותה של המשיבה, גב' מ. פ. (להלן :"פ.").

3.גם לטענת החייב ,דין הבקשה להידחות. החייב הצטרף לטענות המשיבה וטען כי הוא מתגורר עם אחותו ו. וכי הבן השלישי נולד מניסיון, שלא צלח, לחזור לחיים משותפים. החייב טען כי הקשר היחיד שיש לו ולמשיבה הינו סביב הילדים ובעיקר סביב הבן הגדול שחולה במחלת קרוהן כמו החייב. החייב טען כי הוא מבקר גם את בנו הקטן ולעיתים שומר עליו בבית המשיבה לאור הקשר החזק ביניהם.

מטעם החייב צורף תצהיר והעידה אחותו, גב' ש. מ. ו. (להלן: "מ.").

דיון

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בכל המסמכים שלפני והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדויות ,שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות וכי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בנסיבות העניין.

בטרם אתייחס לגופם של דברים אעיר כי לא ברור לי כיצד הגישו הנושים סיכומים אשר ראשיתם נוגעת בהרחבה לטענתם כאילו יש לבטל את ההליך מחמת אופן יצירת החוב בשעה שעוד ביום 31.8.17 דחה המותב הקודם שדן בתיק את הטענה. ביה"מ קבע בהחלטה מנומקת אז כי למרות שהחוב נובע ממעשה פלילי של התפרצות וגניבה, אין הוא ברמה כזו שתצדיק דחיית בקשתו של החייב למתן צו כינוס ולהתנהלות בהליך. ביה"מ התייחס שם לחלוף הזמן ולאינטרס השיקומי.

העלאת הטענות בשנית לאחר שכבר הוכרעו (והנושים לא ערערו על החלטה זו) ובעיקר מבלי לציין כלל שמותב קודם כבר דן בטענות ודחה אותן, הינה התנהלות בלתי ראויה!!.

עוד אציין כי אין גם כל רלוונטיות לטענות הנושים בסיכומיהם בעניין הענקה פסולה וההפניות בעניין שכן אין המדובר במקרה דנן בנכס של החייב ,או נכס משותף של החייב והמשיבה וכאילו החייב העניק את זכויותיו בו למשיבה. התביעה שבפני כלל אינה תביעה לביטול הענקה, אלא תביעה למתן סעד הצהרתי כאילו לחייב זכויות בדירה שרכשה המשיבה לאחר גירושי הצדדים וזאת מחמת הטענה כי מדובר בגירושין פיקטיביים.

5.אין חולק כי החוב לנושים שבנידון נוצר עוד קודם למועד גירושי החייב והמשיבה. המדובר בחוב יחיד בתיק ומקורו במעשה התפרצות וגניבת 60,000 $ מבית הנושים. החייב הורשע במעשה זה, גזר דינו ניתן ביום 24.2.97. מקורו של החוב הינו החיוב בפיצויים ע"פ פס"ד מיום 13.10.97 שאישר הסכם פשרה בתביעות אזרחיות שהגישו הנושים נגד החייב.

עוד וכפי שיפורט, שוכנעתי כי החייב לן לעיתים תכופות ויתכן כי בשנים האחרונות אף מתגורר תקופות מסוימות בבית המשיבה. כמו כן ,לאחר הגירושין נולד לחייב ולמשיבה ילד משותף. יחד עם זאת אין באמור די למתן הסעד ההצהרתי המבוקש. לאור הנטל הכבד המוטל על התובעים ולאחר שבחנתי את מכלול הנתונים שלפני ובהעדר ראיות קבילות מספיקות מטעם התובעים, שוכנעתי כי התובעים לא הוכיחו את טענתם כאילו די באמור כדי להגיע למסקנה כי גירושי החייב והמשיבה לא היו אמיתיים וכאילו די בכך כדי להורות על ביטול הסכם הגירושין בהיותו הסכם למראית עין .בהתאם, אין לקבל טענתם בדבר שיתוף החייב והמשיבה בנכס שבנידון.

6.אין חולק כי הזכויות בנכס רשומות במלואן על שם המשיבה. אין חולק כי גם הנכס דנן וגם הנכס הקודם נרכשו ע"י המשיבה בלבד ,לאחר גירושי הצדדים. כפי שיפורט להלן, אין המדובר בנכס, או קודמו, שהיו אי פעם בבעלות משותפת של החייב והמשיבה וכאילו החייב העבירו למשיבה. אין המדובר אף בנכס שנרכש על ידם בעת הנישואין, או שימש אותם במהלך הנישואין ,או כאילו היה ברשותם נכס משותף אחר כלשהוא אי פעם לפני הגירושין. לפני שהצדדים התגרשו לא היה להם כל רכוש משותף.

עיינתי בפסיקה אליה הפנה הנאמן בסעיף 57 לסיכומיו. יחד עם זאת לא מצאתי כי יש בפסיקה זו לתמוך בטענתו כאילו נטל ההוכחה שהיה מוטל על התובעים בנסיבות העניין היה קל. דווקא עיון בפסקי הדין אליהם הפנה הנאמן מדגיש את ההבדל מענייננו. כך לדוגמא בפש"ר 63598-10-18 א.ר.י.ז יבוא ושיווק מזון בע"מ נ. סנדורבסקי ואח' דובר בדירה שנרכשה עמוק לתוך תקופת הנישואין של בני הזוג שחיו בהרמוניה 30 שנה-דבר המעיד על יצירת שיתוף ספציפי בדירת המגורים בה חיו יחדיו במשך 22 שנה . בנוסף בת הזוג שהדירה הייתה רשומה על שמה שיעבדה את הדירה בסכום העולה על שוויה עבור אשראי לבן הזוג הלא רשום. ברי כי המדובר במצב השונה בתכלית מענייננו. בע"א 7687/04 ששון נ. ששון ,ההסכם לרכישת הנכס (עליו חתמו 2 הצדדים) וכן הלוואת המשכנתא שנטלו הצדדים נערכו לאחר נישואי בני הזוג וביה"מ קבע כי יש בהם להעיד על כוונת שיתוף. גם זאת בשונה מענייננו. ברע"א 8672/00 אבו רומי נ אבו רומי דווקא דחה ביה"מ העליון את הטענה כאילו המדובר בדירה משותפת וקבע כי משהוכח כי הדירה נבנתה מכספי הבעל קודם הנישואין על מקרקעין שקיבל בירושה מאביו ושהיו רשומים על שמו בלבד, אין די בעצם קיום חיי נישואין כדי להקים זכויות במקרקעין לאשה. לפיכך כלל לא ברור מדוע הפנה הנאמן לפסקי דין אלו (באופן דומה לא ברור האמור בסעיף 58 לסיכומיו של הנאמן המתייחס לחייב המתגורר עם רעייתו בניו יורק וכלל אינו קשור לתיק זה).

במקרה דנן, כאמור, בעת הנישואין ,לא היה לחייב ולמשיבה כל נכס מקרקעין שהוא והדירה נרכשה ע"י המשיבה בלבד לאחר הגירושין.

הנטל שהיה מוטל לפיכך על התובעים להוכיח טענתם הינו כבד ביותר. גם אם אתעלם מהאמור לעניין העדר נכס משותף קודם אי פעם, הרי כבר נקבע כי כאשר נושה מבקש להצהיר על קיומה של זכות שאינה רשומה על שם נתבע ,כשייכת לנתבע, הנטל להוכיח את הטענה מוטל עליו וכי מדובר בנטל כבד ומשמעותי. על נושה המעלה טענה לזכויות בלתי רשומות במקרקעין, השייכות לנתבע להוכיח קיומם של "אותות של מרמה. נטל הוכחה זה מוטל על התובע מתחילת ההליך ועד סופו ואינו עובר לנתבע, אם כי נכון הוא שאם מוכח קיומם של "אותות מרמה" רבים עשוי לעבור לנתבע הנטל להפריך אותם (ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין ,ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פ"ד נח(6) 941, 946-948 (2004), ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי פ"ד נז(5) 776, 782).

עוד נקבע כי כאשר ביה"מ דן בתביעה מסוג זה עליו לדון בה:

"תוך הקפדה וזהירות, נוכח העובדה כי מדובר למעשה בהוצאתו של נכס מקרקעין מידיו של בעליו הרשום"(לוי נ' ברקול עמ' 948; ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 589, 701 ).

7.לא מצאתי בחקירתה של המשיבה אצל המנהל המיוחד ,או בחקירתה לפני, כדי לתמוך בטענת התובעים. יצוין כי המשיבה לא נחקרה כלל אודות הסיבות שהביאו לגירושיה מהחייב ואשר תוארו בהרחבה בתצהירה-התמכרותו לסמים, העובדה שמעולם לא עבד וכי התגלה לה כי אינו אמין. גם בחקירתה אצל המנהל המיוחד וגם בביה"מ העידה המשיבה כי הילד השלישי נולד לאחר ניסיון שלא צלח לחזור לחיות ביחד ולא מצאתי כי נסתרה עדותה בעניין, או כאילו יש טעם שלא ליתן אימון בדבריה אודות התנהלות החייב והסיבות שהובילו לגירושין. יצוין כי גם בדו"ח שהגיש המנהל המיוחד עוד ביום 3.11.16 הובהר כי מדובר בחייב שאינו עובד מזה 20 שנים וכי החייב עבד רק עד שנת 1995 בעבודות מזדמנות תקופות קצרות וגם בכך יש לתמוך בטענות המשיבה לעניין הסיבות האמיתיות שהובילו לגירושין. הכונ"ר העלה בסעיף 7ד' וה' לסיכומיו תהיות ביחס לוויתוריה של המשיבה, במסגרת הסכם הגירושין, על דמי מזונות ל 5 שנים והסיק מכך שאין המדובר בהתנהגות אופיינית לגירושי אמת. בנסיבות שתיארה המשיבה לעניין התמכרות החייב לסמים, חוסר אמינותו והעובדה כי לא עבד ולא פרנס את המשפחה, נמצא בעיני סביר והגיוני ההסבר שנתנה המשיבה על כי הסכימה לתנאי הגירושין על מנת לזכות בגט. גם בטענת הנאמן בסיכומיו כאילו הסדרי ראיה במסגרתם יוכל החייב לראות את ילדיו בכל עת שיחפוץ בתיאום עם המשיבה מעידים על התנהגות בלתי שגרתית אצל גרושים, לא מצאתי די. אינני סבורה שיש ברצון הורים גרושים שגם הצד השני ישמור על קשר עם ילדיו והסכמות בעניין משום חריג המצביע על פיקטיביות הגירושין. מכל מקום טענות המשיבה לעניין הסיבות לגירושין לא נסתרו: לא הוכח כי בעת שנערכו הגירושין לא היה בהם ממש וכאילו לא היו אמיתיים ושוכנעתי כי הגירושין נבעו אכן מהתנהלותו של החייב כפי שתוארה ע"י המשיבה.

8.גם בספקות שהעלו התובעים בדבר יכולתה של המשיבה לרכוש את הדירה הראשונה שרכשה מחברת חפצי בה ,לא מצאתי די לקבלת התביעה. המדובר בדירה שנרכשה "על הנייר" כלומר בטרם נבנתה ותמורתה עמדה לטענת המשיבה ע"ס של 300,000 ₪ בלבד. התובעים טענו כי תמורת הדירה עמדה על סך של 408,000 ואולם טענה זו לא גובתה בכל מסמך. אמנם המשיבה צירפה לתגובתה רק את העמוד הראשון בהסכם עם חברת חפציבה ואולם התובעים לא טרחו להגיש בקשה לגילוי מסמכים ולא עתרו כי תמציא את יתרת ההסכם. ככל שהיו עותרים לאמור והמשיבה הייתה מסרבת להמציא את יתרת דפי ההסכם, ניתן היה ליתן צו לרשות המקרקעין או לרשות המיסים, על מנת שימציאו מסמכים מהם ניתן ללמוד על עלות הדירה.

טענת המשיבה כי רוב הסכום מומן באמצעות הלוואת משכנתא ,נתמכה במסמכים שהגישה המשיבה ועל פיהם נטלה מבנק טפחות הלוואת משכנתא ע"ס 223,000 ₪. בהתאם לאישור עירית אור עקיבא המשיבה עובדת עירייה בהיקף של 100% משרה מ 1.11.2000 ולא מצאתי כי נסתרה טענתה כי יכולה הייתה לרכוש את הדירה באמצעות משכנתא ועזרה מבני משפחתה. בהתאם למצוין בדו"ח שהגיש המנהל המיוחד בעבר, החייב אינו עובד מזה 20 שנים ולפיכך ברי כי החייב לא עזר במהלך כל השנים בתשלומי המשכנתא השוטפים והטענה לא רק שלא הוכחה ,אלא אף לא הועלתה כלל.

כבר בחקירתה אצל המנהל המיוחד בשנת 2017 טענה המשיבה כי את יתרת הסכום מימנה באמצעות עזרה מבני משפחתה. טענתה של המשיבה כי אחותה עזרה לה בסכום של 50,000 ₪ ואמא עזרה לה בסכום של 10,000 ₪ נתמכה בעדות אחותה פ.. עדותה של האחות נמצאה אוטנטית ומהימנה בעיני. גם היא וגם בעלה עבדו כל השנים ועזרתם נמצאה הגיונית גם לאור העובדה שאף אחיה של המשיבה עוזר לה כיום בתשלומי המשכנתא. עזרת האח מעידה כי מדובר במשפחה מלוכדת בה עוזרים האחים, במידת יכולתם, זה לזה ומשמדובר באחות נורמטיבית, עובדת וללא מצוקה כלכלית, אין תמיהה בכך שעזרה לאחותה. המדובר בסכום שנטען כי האחות נתנה לפני 18 שנים (!). לא מצאתי לזקוף לחובתן של המשיבה או אחותה את העובדה שלא הציגו תדפיסי בנק מתקופה כה ישנה התומכים בגרסתן ,כאשר ממלא כאמור רוב הסכום הנדרש לרכישה הושג ממשכנתא שנטלה המשיבה וכאשר כפי שיפורט בהמשך, לא הוכח כלל שלחייב היו כספים שיכול היה להעביר באותה עת למשיבה לצורך רכישת הדירה.

בעניין זה ראה ת"א (מחוזי חיפה)23322-01-13 בנק לאומי נ.פנחס גלעד שם טען הבנק הנושה כי יש לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה שלא הציגה תדפיסי בנק המעידים על יכולתה הכלכלית:

"במבט ראשון, טענה זו שובה את הלב, שכן אין כל ספק כי נתונים אלו היו בהישג ידה של הנתבעת, ולכאורה בנקל הייתה יכולה הנתבעת להזים את טענותיו של הבנק בכל הנוגע ליכולתה לממן את רכישת הדירה מכספיה. אלא ששוכנעתי שהנתבעת הציגה ראיות לכך שהיא משלמת את המשכנתא והיא שילמה את הסכומים לאחים של הנתבע, ולעומת זה הבנק לא הציג ולו ראיה בודדת לגבי מצב דברים אחר. לכן, הימנעותה של הנתבעת מלצרף לתצהירה תדפיסים מחשבון הבנק שלה – אינה בעלת המשקל הראייתי לו טוען הבנק. דרישת הבנק, כי הנתבעת תוכיח באופן פוזיטיבי כי הייתה לה יכולת כלכלית לשלם את התמורה (להבדיל מכך שהבנק יוכיח העדר יכולת כזו מצד הנתבעת) - היא מרחיקת לכת, ויש בה כדי לפגוע בזכותה של הנתבעת לפרטיותה (ואזכיר שוב כי הנתבעת אינה חייבת לבנק סכום כלשהוא). הנתבעת לא היתה חייבת לפרוש בפני הבנק את מכלול הנתונים הנוגעים למצבה הכלכלי, רק על מנת להזים את טענותיו של הבנק ביחס לחוסר יכולתה הכלכלית, מה גם שהיא כן הציגה תדפיסים ומסמכים לגבי תקופות מסוימות. מעבר לכך, ככל והבנק סבר שישנה חשיבות ראייתית עליונה להבאת נתוני חשבון הבנק של הנתבעת בפני בית המשפט, כדרך להוכיח את צדקת טענותיו - פתוחה היתה הדרך בפניו לבקש צו מתאים מבית המשפט - אשר יחייב את חשיפת הנתונים. זאת לא עשה הבנק, ואין לו אלא להלין על עצמו בכל הנוגע לכך (ויוזכר כי הבנק התובע הינו בנק לאומי לישראל והבנק המלווה הינו בנק לאומי למשכנתאות)." (הדגשות שלי ר.א).

גם במקרה דנן, יכלו התובעים לעתור למתן צווים כלפי הבנקים,או גורמים אחרים ומשלא עשו כן ומששוכנעתי כי המשיבה השיגה את מרבית הסכום הנדרש מהלוואת משכנתא והיא אף הציגה עדות התומכת בטענתה כי יתרת הסכום ניתנה לה מבני משפחתה ומשבניגוד לחייב,מדובר באשה נורמטיבית העובדת מזה 20 שנים במשרה מליאה במקום מסודר כבעירייה, די בכך כדי לקבל טענתה כי רכשה את הדירה בכוחות עצמה וככל שהתובעים חלקו על כך,היו צריכים להוכיח טענתם.

9.בהתאם להסכם המכר מיום 27.9.05 המשיבה מכרה את הדירה תמורת 408,000 ₪ ובהתאם להסכם מיום 18.1.07 המשיבה רכשה את הנכס בו הינה מתגוררת כיום מכונס הנכסים עו"ד אמיר אריק תמורת 166,000$. הוצגו מסמכים מבנק טפחות המעידים על הלוואת משכנתא נוספת ע"ס 250,000 ₪ שניטלה ביום 28.3.07 ע"י המשיבה. מלוח הסילוקין שצורף ביחס להלוואה זו עולה כי הוא מפנה גם למשיבה וגם לאחיה יחיאל- נתון התומך בטענתה בדבר עזרה מבני משפחתה. מתדפיס חשבון הבנק של המשיבה עולה כי היא מחזירה כ-2,220 ₪ כל חודש בגין הלוואת המשכנתא ואחיה מחזיר סכום נוסף.

אינני סבורה כי המשיבה הייתה צריכה להזמין דיירים מיחידות הדיור על מנת שיעידו כי הסכם השכירות נערך עם המשיבה דווקא וככל שהתובעים סברו כי החייב הוא שערך את הסכמי השכירות, יכלו לזמן את השוכרים לעדות. אשוב ואזכיר כי נטל ההוכחה מוטל על התובעים. בהערת אגב אציין כי לכאורה אם היה בדברים ממש, היה הדבר בא לידי ביטוי בדוחות החקירה וברי כי בנקל יכלו החוקרים הפרטיים ששלחו התובעים, לשוחח עם השוכרים ולהמציא נתונים בעניין.

צודקת המשיבה בסיכומיה כי התובעים לא הוכיחו קשר כלשהוא בין רכישת הדירות ומימונן לחייב. התובעים לא סתרו את טענת המשיבה, אשה נורמטיבית, העובדת למחייתה כל חייה, אשר רכשה את הדירות לאחר הגירושין (כאשר הדירה נשוא התביעה נרכשה 7 שנים(!) לאחר הגירושין),כי מימנה את רכישת הדירות באמצעות משכנתאות, עזרה ממשפחה ומכספים שחסכה. כפי שכבר צוין לעיל בדו"ח שהגיש המנהל המיוחד עוד ביום 3.11.16 הובהר כי מדובר בחייב שאינו עובד מזה 20 שנים וכי החייב עבד רק עד שנת 1995 בעבודות מזדמנות תקופות קצרות. טענות המשיבה על התמכרותו של החייב לסמים ומצבו, לא נסתרו. בהעדר כל ראיה כי לחייב היו במועד הרלוונטי כספים בסכום משמעותי אשר הועברו למשיבה (וראה להלן בסעיף 10) ולאור העדר כושר השתכרות לחייב וזאת עוד מלפני הגירושין, לא ניתן לקבוע כי הכספים לרכישת הדירות הגיעו מהחייב.

10.בעניין זה אציין כי טענת התובעים כאילו הדירה הראשונה נרכשה באמצעות כספי הפיצויים שקיבל החייב נטענה על דרך הסתם. התובעים לא הגישו כל ראיה בדבר סכום הפיצוי שקיבל החייב כתוצאה מאותה תביעה ואף לא הגישו כל ראיה בדבר מועד קבלת אותו סכום. עובר לגירושין לא היו לצדדים כל נכסים משותפים. ומשלא הוכח כל פרט המאפשר לקשור בין כספי פיצויים שקיבל החייב אי פעם בעבר, לא ניתן לקבוע כי כספים אלו שימשו את המשיבה לצורך רכישת הדירה. ודוק, לא הוכח אפילו מה היה סכום הפיצויים. יצוין כי התובעים יכלו להזמין את העו"ד שטיפל באותה תביעה לעדות (ידוע שמו של בא כוח החייב באותו הליך-עו"ד מזרחי ,ולפיכך בנקל יכלו לאתר את פרטיו) ,או לכל הפחות לקבל ממנו מסמכים המעידים על מועד קבלת כספי אותו פיצוי. העובדה שהתובעים ,אשר עליהם כאמור נטל ראיה מוגבר, לא הביאו כל ראיה בעניין עומדת כנגד טענתם כאילו כספי אותו פיצוי שפרטיו נותרו עלומים, שימשו לרכישת הדירה. ודוק, נטל הראיה מוטל על התובעים ולא על החייב (אשר מימלא שוכנעתי כי לא ניתן "לסמוך" על דבריו לעניין תאריכים, או אירועים שארעו לפני שנים),והם אלו שהיו צריכים להציג ראיות שיתמכו בטענתם כי כספי פיצויים שקיבל החייב בעבר הועברו לצורך רכישת הדירה.החזקה הראייתית בדבר הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.

בניגוד לנטען ע"י התובעים, לא מצאתי כי החייב הודה אי פעם שהשקיע את כספי הפיצויים שקיבל בדירה והן החייב והן המשיבה העידו כי הכספים היחידים שהעביר החייב למשיבה היו סכומים נמוכים לרכישת שולחן כתיבה. הטענה כי החייב לא הכחיש את טענת המנהל המיוחד בדיון שהתקיים ב 6.11.16 כאילו אמר בעבר שהשקיע את הכסף בדירה, אינה בעלת משקל בעיני, שכן כפי שיפורט להלן, התרשמתי מהחייב כאדם בלתי מרוכז, עצבני ואימפולסיבי ולא הוכח כי היה ער באותו דיון לדברים שנאמרו בסיום הדיון שם, ע"י המנהל המיוחד. עצם האמירה הנטענת של החייב לא הוכחה ולא מצאתי אותה בפרוטוקול חקירתו לפני המנהל המיוחד. בעניין זה אוסיף כי כפי שצוין, ניכר מעדותו של החייב כי הוא מבלבל בין התאריכים ואפילו לא זכר את התקופה שקדמה להולדת בנו השלישי, שכן השיב תחילה שהניסיון לחזור לחיות ביחד היה "בערך לפני 20 שנה" (עמ' 43 שורות 10-11) ואולם כשעומת עם כך שאז רק התגרשו, השיב, אז אולי שלוש-ארבע שנים אחרי הגירושין, בעוד שהקטין נולד רק בשנת 2006.

11.גם בעובדה שהחייב והמשיבה ניסו לחזור תקופה מסוימת לחיות יחדיו וכתוצאה מכך נולד הבן השלישי ,אין די כדי לתמוך בטענה כי מדובר בגירושין למראית עין וכאילו הדירה נרכשה גם מכספי החייב. ראשית יצוין שהבן נולד בשנת 2006,דהיינו 5 שנים לאחר שהדירה הראשונה כבר נרכשה ע"י המשיבה. שנית, העובדה שנולד ילד משותף לא מוכיחה שגירושין מלכתחילה היו פיקטיביים וראה בעניין זה ת"א (מחוזי חיפה)23322-01-13 בנק לאומי נ.פנחס גלעד ואח', שם דובר על 3(!) ילדים משותפים שנולדו לאחר הגירושין:

"בכל הנוגע לעובדה כי לנתבעים נולדו שלושה ילדים נוספים לאחר הגירושין מסרה הנתבעת כי הילדים נולדו על רקע ניסיונות שערכו הנתבעים לחזור ולשקם את היחסים ביניהם, ניסיונות שלא עלו יפה (עמ' 44, שורות 21-25). אף הסבר זה מקובל עליי. הנתבע העיד אף הוא כי במהלך הניסיונות לחזור ולאחות את הקרע בין הנתבעים, נולדו שלושת הילדים האחרונים של הנתבעים (עמ' 51, שורות 29-30).

גם באותו מקרה העידו חוקרים כי הנתבעים מתגוררים ביחד בדירה. שם הצדדים אף הודו בכך ולא טענו כי הגרוש רק ישן שם עם הילדים, כבמקרה שלנו. בכל זאת ביה"מ השתכנע כי בשנים שלאחר הגירושין הצדדים לא גרו ביחד ולא מצא בכך שבשנים האחרונות התגוררו יחד,ראיה מספקת לפיקטיביות של הגירושין (הנתבעים טענו שם כי הנתבעת אפשרה לנתבע להתגורר בדירתה בשל התדרדרות קשה במצבו הרפואי ומרחמים סעדה וטיפלה בו).

באופן דומה גם במקרה שלפני, אינני מקבלת את טענות הנאמן בסיכומיו (סעיף 32)כאילו די בכך שהביאו ילד משותף,6 שנים לאחר שהתגרשו, כדי להעיד על כך שהמשיכו בזוגיות. לא מצאתי בעובדה שהצדדים ניסו בעבר לחזור לחיי זוגיות ,או מכך שהחייב ישן בשנים האחרונות לעיתים קרובות בבית המשיבה (וכאשר כפי שיפורט להלן, לא הוכח שהמדובר בחיי זוגיות, או ניהול משק בית משותף ) כדי להביא לקביעה שמדובר בגירושין למראית עין.

בחקירתה אצל המנהל המיוחד ב2017 טענה המשיבה כי החייב נשאר רק לעיתים לישון אצלה כדי להיות עם הילד ובעדותה בביה"מ הסבירה כי ב 3 שנים האחרונות החל לישון עימם יותר: " באופן כללי תמיד הוא היה בא לראות את הילדים, אך בתקופה האחרונה הוא גם נשאר לישון, כי הילדים רוצים אותו. הוא ישן בחדר של הבן שלי. מדובר במיטת נוער שנפתחת ל-3 בתקופה שהחוקרת הייתה היום זו כבר מיטה זוגית....יש לי בן נוסף חולה בקוליטיס, אז הוא גם איתו. גם כשהבת שלי החיילת באה מהבסיס הוא איתה. לפעמים הוא נעלם, לפעמים הוא מגיע, לפעמים הילדים מחפשים אותו ולא מוצאים אותו, אבל כן, הוא נשאר אצלי... לא כל הזמן. הוא לא גר איתנו ממש, אבל הוא נשאר לישון. הוא לא גר ממש אבל הוא הרבה אצלי" (עמ' 27 לפרוטוקול).

אין די בכך שהחייב ישן פעמים רבות, או אפילו תקופות מסוימות בשנים האחרונות בבית המשיבה ,כאשר גם ע"פ העדויות הנוספות מטעם המשיבה והחייב,הוא אינו חי עימה חיי זוגיות והם אינם מנהלים משק בית משותף,כדי להצביע כי המדובר בגירושין פיקטיביים. המשיבה הייתה עקבית בעדותה והיא נמצאה מהימנה בעיני על כי בהסכם הגירושין ויתרה על מזונות למשך 5 שנים,על מנת שהחייב יסכים לתת לה גט וכי מלבד מס' חודשים בשנים 2017 (אז נחקרה אצל המנהל המיוחד),החייב אינו משלם לה מזונות. הטענה כי הוא משלם לה מזונות אף אינה הגיונית לאור התקיימותו מקצבת נכות בלבד. גם עדותה של הבת מ. נמצאה מהימנה בעיני. הבת העידה כי החייב ישן לעיתים בבית כדי להיות עימם ולפעמים כשהוא ישן בבית אחותו, אף היא הולכת לישון בבית אחותו. עדותה זו ,לרבות המיקום בו היא ישנה בבית האחות, נתמכה גם בעדות האחות מ.. יצוין כי כבר בדיון שהתקיים ב6.11.16 אליו התייצבה מ., טענה כי החייב גר אצלה כבר שנים.

גם החייב טען כי אינו חי עם המשיבה אלא מגיע להיות עם ילדיו וישן עימם, לפעמים מס' לילות בשבוע ויש תקופות שלא ישן שם ואז גר אצל אחותו, או עם בחורות. הן מתשובות החייב והן מתשובות המשיבה התקבל הרושם כי אין ביניהם "יחסי חיבה" בלשון המעטה . ראה לדוגמא בעדות החייב עמ' 41 שורה 30: "אני לא גר איתה. אני גר עם הילדים. מה לי ולה בכלל? היא מביאה לי חלחלה. אני לא איתה" וראה גם תצהיר ועדות הבת מ. בעניין. הן המשיבה והן החייב הסבירו את התמונה בה נראה החייב מנקה את המרפסת באותו אופן, בכך שהחייב נוהג לנקות את צואת הכלב של הילדים ולא שוכנעתי מהתמונה כי מדובר בשיפוצים שביצע החייב בדירה.

אמנם החייב טען שבעבר היה גר בשכירויות וגם עם נשים שונות ורק ב 3-5 שנים האחרונות עבר לגור אצל אחותו ואילו אחותו העידה שכבר שנים הוא גר אצלה ואולם לא מצאתי בכך סתירה מהותית שכן גם מ. העידה בחקירתה:

" הוא גר אצלי לסירוגין. הוא לפעמים לא מוצאים אותו... היו זמנים שהוא הלך להשכיר חדר כי הוא לא יכול היה להיות אצלי בבית עם כל הבנות שהוא היה הולך..." ובהמשך:

" הוא לא יכול לגור אצלי כל הזמן. לפעמים הוא הולך למקומות אחרים. אני לא יכולה לתפוס אותו, הוא בן 57.".

כשנחקר החייב הציג לבקשת התובעים את המפתחות שנשא בכיסו והיו אלה מפתחות דירתה של מ. והוא אף תיאר את הדירה באופן דומה לתיאור מ. (אף שהיא ציינה כי מדובר ב4 חדרים, היא הבהירה כי למעשה מדובר בדירת 3 חדרים אשר הסלון חולק בה (עמ' 59 שורות 15-17).

12. התובעים טענו כי בעובדה שיש מסמכים רפואיים בהם כתובת החייב מופיעה בכתובת הנכס, יש כדי להוכיח טענתם כי הגירושין אינם אמיתיים ולא כך היא. ראשית, מהעדויות של המשיבה ,החייב והאחות מ., שוכנעתי כי למעט תקופה של מס' חודשים שקדמה להולדת הבן, בה ניסו לחזור לחיים משותפים, החייב לא התגורר כל השנים עם המשיבה ורק בשנים האחרונות לן שם לעיתים יותר תכופות ואף תקופות ממושכות. גרסה זו אף נתמכה בכך שהכתובת של החייב בתביעה להכרה באבהות שהוגשה ב2008 ובהרצאת הפרטים שצורפה לה, הינה ברח' קנדי 684/13 באור עקיבא ,אשר הינה כעולה מהעדויות כתובת אימו של החייב. גם מ. העידה כי הכתובת הרגילה שמציג החייב לקבלת מכתבים הינה בכתובת אימו:

" מכתבים של אחי מגיעים לתיבה של אמא שלי ואני הולכת להביא אותם. יש חלק שלו שמגיעים אליי. כל השאר מגיע לתיבה של אמא שלי בקנדי. יש תיבת דואר מרכזית, לשם זה מגיע. כל מיני מכתבים מגיעים"(עמ' 58 שורות 24-26).

אמנם התובעים המציאו כאמור מסמכים רפואיים בהם כתובת החייב מופיעה בכתובת המשיבה ואולם, לאור העובדה שאין חולק כי הייתה תקופה (לאחר שעבר החייב ניתוח משמעותי ונזקק לשיקום), במסגרתה ניסו לחזור לחיות ביחד, תקופה במהלכה המשיבה אף נכנסה להיריון עם הבן השלישי, ואף כיום הינו לן שם לעיתים תכופות (ודוק, בלי שהוכח כי מדובר במשק בית משותף או בחיי זוגיות),אינני מוצאת בכך ראיה כי המדובר בבני זוג. מהעדויות עולה כי חלק מהמכתבים אף מגיעים לכתובת אימו של החייב והרי אין טענה כי כיום החייב מתגורר שם. משלא הוכח כי הגירושין אשר אף קיבלו תוקף ואושרו ע"י ביה"ד היו פיקטיביים, אין בכתובת המופיעה על מסמכים רפואיים כדי להביא לקבלת הטענה כי יש לקבוע שהגירושין אינם אמיתיים וכאילו מדובר בתחבולה מתוכננת של החייב והמשיבה להברחת רכוש.

בעניין זה אפנה לה"פ 17863-09-11 נתן נ. נתן, גם שם טען הבנק הנושה להסכם גירושין פיקטיבי ושם כתובת החייב אפילו במשרד הפנים נותרה בכתובת הגרושה. ביה"מ לא מצא בכך די וקבע:

"נחה דעתי, כי הסכם הגירושין אכן משקף הסכמות אמיתיות, ומעבר לעובדה כי בהמשך רציף לו, הוציא ביה"ד תעודת גירושין תקפה, הרי שהנסיבות אשר אפפו אקט זה, לפניו ואחריו, מצביעות על אמיתותו. הנטל להראות שמסמך הנחזה להיות תקף ומחייב - אינו כזה וכי יסודו בכזב ובקנוניה - הוא על הטוען זאת, והנטל לא הורם. יתרה מכך, ניתן לומר, כי עצם אישור ההסכם בביהמ"ש, מחזק הצורך לבסס את הוכחת הטענה, ומכביד, במידה מסויימת, על הטוען לה. ...כך, גם באשר לשאלה האם בהקניית מחצית חלקו של המשיב 1 בנכס היה משום הברחת נכסים. ברי, כי משהנכס הנדון שימש ומשמש מדור למבקשת וילדיה, ומשהיא נשאה ונושאת בהחזרי המשכנתא, אין מקום לסברה, גם לו ידעה על העיקולים, כי העברה זו נעשתה משום אימת הנושים והרצון להבריח נכסים מהם, וגם בתרחיש כזה, עדיין אין כדי לפגום בגמירות דעתם בהעברה, ולהביא לבטלותה. בסופו של יום - איני מוצא שמדובר בחוזה למראית עין, וכי מנסיבותיו עולה, שאין עסקינן במצב דברים שבו הסכמתם של הצדדים וכוונתם אינה זו המשתקפת בחוזה הכתוב שביניהם. ברי, כי העברת הנכס למבקשת במסגרת ההסכם כפי שנוסח - מובנת ומתבקשת בנסיבות" (הדגשות שלי ר.א).

אדגיש כי התובעים לא הציגו כל מסמך/בקשה להנחה/מלגה, מסמך רשמי אחר, במסגרתו הציגו החייב והמשיבה עצמם כנשואים. לא הוגשה כל ראיה להתנהלות כלכלית משותפת כמו חשבון בנק משותף, קניות משותפות, השתתפות בהוצאות תא משפחתי וניהול משק בית משותף וגם לפיכך ברי כי אין די בטענות התובעים.

13.לא מצאתי בעדויות החוקרים כדי להרים את נטל ההוכחה הנדרש.

המשיבה הרחיבה בסיכומיה ביחס לאופן הגשת דוחות החקירה וכאילו החקירות נערכו בניגוד לדין. לא מצאתי צורך לבחון טענות אלו שכן ממלא עדויות החוקרים ברובן היו עדויות שמיעה, כאשר לא רק שהתובעים לא זימנו לעדות את אותם גורמים שלטענת החוקרים מסרו להם את המידע כאילו מדובר בבני זוג נשואים, אלא שהתובעים אפילו לא טרחו להגיש כנדרש בדין את ההקלטות והתמלול של השיחות במסגרתן, לטענת החוקרים, נאמרו הדברים הנטענים. ודוק, על מנת שיהיה מדובר בראיות קבילות על התובעים היה להגיש את ההקלטות בהתאם לתנאים שנקבעו בפסיקה לקבילותן של ראיות מסוג זה (הוכחה בתצהיר מפורט כי המכשיר או האמצעי האחר ששימש להקלטה פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט את הדברים שנאמרו,וכן כי האדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו, וכן כי  ההקלטה מהימנה ונכונה ואף לא נעשו בה שינויים בצורת תוספות והשמטות- ראה בעניין זה ע"פ896/81 שניר ואח' נ. מ"י, וכן ע"א 331/88 חלובה ואח' נ. מ"י) .לא רק שההקלטות לא הוגשו כאמור באופן הנדרש בדין ולא רק שהתובעים לא זימנו להעיד את אותם גורמים (האם,האח,החברה),על מנת שביה"מ יווכח כי אמנם מדובר בהקלטתם,אלא שההקלטות כלל לא הוגשו.לפיכך , מלבד תמונות שצילמו החוקרים ומראה עיניים של החוקרים בדבר עצם הימצאות החייב בדירת המשיבה,אין בפני כל ראיות נוספות התומכות בטענה כאילו החייב והמשיבה מציגים עצמם,או מוכרים, כנשואים למרות גירושיהם.

ובאופן מפורט: החוקר אריק לבן העיד כי על בסיס חקירתו הוצא הדו"ח מיום 20.3.18. בדו"ח זה נמסר על "מקור" ששוחח עם אח החייב-ניסים ג., שמסר לו כי השניים מתגוררים תחת קורת גג אחת. לא "המקור" ולא האח ניסים זומנו להעיד והמדובר לפיכך בעדויות שמיעה. הנתון היחיד הרלוונטי העולה למעשה מדו"ח זה הינו כי החייב נצפה במרפסת הבית כשהוא אוחז צינור מים ומבצע ניקיון וכי באותו יום בו נערכה התצפית על הבית, החייב לא יצא מהבית עד שעות הלילה. החוקר אישר בחקירתו הנגדית כי בתצפית היחידה שהוא עצמו ערך ביום 27.2.18 למעשה "לא גילה כלום" (עמ' 9 שורות 18-19 ו22-24). בעדותה של החוקרת ליהיא אבנרי שנלוותה לאריק, לא היה כדי להוסיף על עדות זו. ע"פ עדות המשיבה,החייב אכן מנקה את המרפסת וזאת על מנת שתסכים כי הכלבים שהילדים רוצים להחזיק בבית, יישארו בבית (עמ' 31 שורות 11-13).

החוקרת פאני אוזן העידה כי על בסיס חקירתה הוצא דו"ח החקירה מיום 13.2.18-

מדו"ח זה עולה כי התרשמה שהאחים והאחיות של המשיבה "מתודרכים היטב"-סעיף 2.6 לדו"ח. דבריהם של אותם אחים לא פורטו בדו"ח אבל מההנחה שהם "מתודרכים" עולה כי דבריהם לא התאימו לעמדת התובעים כאילו החייב והמשיבה חיים כבני זוג.

בדו"ח מוזכרת שיחה עם אם המשיבה במהלכה,נטען כי האם השיבה שכל ילדיה כולל המשיבה ,נשואים. כאמור לעיל,לא הוצגה הקלטה קבילה של השיחה והתובעים לא זימנו את האם על מנת שתאשר, או תתייחס לדברים שנטען כי אמרה. לפיכך עדות זו מצד החוקרת הינה עדות שמיעה שאינה קבילה.בהערת אגב אציין כי החוקרת הודתה בעדותה כי המדובר באשה בעלת מבטא וכשביה"מ איפשר, במסגרת חקירה חוזרת, השמעת חלק מההקלטה (אשר כאמור כלל לא הוגשה כראיה ובוודאי שלא הוגשה בדרך הנדרשת ע"פ תנאי ההלכה הפסוקה),לא ניתן היה, לאור איכות ההקלטה, להבין כלל מה נאמר. בעניין זה יש להפנות גם לעדות המשיבה על פיה :"בשביל אמא שלי כולנו נשואים ולא כולם נשואים אצלינו... אחותי אלמנה. אחי לא נשוי אבל הוא בזוגיות והיא אומרת על כולם נשואים".(עמ' 29 סיפא ו 30 רישא). עוד מתוארת באותו דו"ח שיחה עם המשיבה עצמה.ע"פ הנטען בדו"ח,המשיבה הקפידה לתקן את החוקרים כי מדובר בגרוש שלה ולא בבעלה וכי הוא מתגורר אצל אחותו.

בהמשך הדו"ח מתוארת שיחה עם חברה של המשיבה בשם אילנית חפוטה אשר נטען כי אמרה שהחייב והמשיבה נשואים בנישואין חזקים. גם דברים אלו הינם בבחינת עדות שמיעה. לא הוגשה הקלטה של השיחה בדרך הקבועה בדין או בכלל ואילנית לא זומנה להעיד על מנת שתאשר כי אכן היא זו שאומרת את הדברים הנטענים. לפיכך עדות החוקרת בדבר הדברים שאמרה החברה הינם בבחינת עדות שמיעה.

יצוין כי בדו"ח מצויינת שאלה שהחוקרת שאלה את אילנית בדבר הפייסבוק של המשיבה בו ניתן לראות תגובות של הרבה גברים זרים-נתון אשר ע"פ שאלתה (סעיף 2.34 לדו"ח),אינו מתאים לטענה כי מדובר באשה נשואה. בעצם השאלה בעניין הפייסבוק ,יש כדי להצביע על כך שלא רק שבפייסבוק של במשיבה אין תמונות או פרסומים המצביעים על כך שהחייב והמשיבה הינם בני זוג,אלא נהפוך הוא,מופיעות שם תגובות של גברים זרים רבים,נתון אשר אינו מתיישב עם הזוגיות הנטענת של הצדדים. כמו דברי האם וכמו דברי החברה,גם דברי האח שאול המופיעים בהמשך הדו"ח, הם בבחינת עדות שמיעה שאין מקום לקבלה.לא הוגשה הקלטה קבילה של האח והוא לא זומן להעיד.

החוקרת אריאלה קרפט העידה בדבר החקירה שערכה נשוא הדו"ח מיום 29.1.17 במסגרתה ביקרה בבית המשיבה כמתעניינת ברכישת הבית. ע"פ הנטען: היא ראתה את החייב בחדר של בנו כשבנו מראה לו דבר מה במחשב וכשהמשיבה נשאלה אם מדובר בבעלה היא אישרה זאת וכי גם בביקור נוסף בו ראתה את החייב בבית,השיבה המשיבה לשאלה "מה שלום בעלך" ולא טענה כי אין המדובר בבעלה. כן מתוארות שיחות עם שכנים מהרחוב. הקלטת השיחה עם מי מהשכנים לא הוגשה ואף אחד מהם לא זומן להעיד.

לא מצאתי בעדות של החוקרת בדבר השיחה שנערכה עם המשיבה בעת שהציגה עצמה כקונה פוטנציאלית כדי להוות משקל משמעותי לקבלת הטענה כאילו הגירושין אינם אמיתיים-החוקרת הודתה כי המשיבה לא תיארה את הבית כשייך לשניהם וכי לא צפתה בחייב ובמשיבה מתנהגים כבני זוג. מסקנתה של החוקרת נסמכת למעשה על תשובות המשיבה כשנשאלה לשלום "בעלה". לא מצופה מהמשיבה כמוכרת דירה שמציגה אותה לקונה פוטנציאלית שתתקן את הקונה השואלת לשלום בעלה ושתתחיל להסביר לה כי הם למעשה גרושים ומדוע הוא נמצא בביתה וכיוב'.תשובתה האגבית של המשיבה לשאלות לשלומו של החייב, עומדת מול תשובת המשיבה הברורה כעולה מדו"ח החקירה מיום 13.2.18 אז כאמור תיקנה המשיבה מפורשות את החוקרת והבהירה לה כי אין המדובר בבעלה ,אלא בגרוש שלה.

גם בעדות גב' אקוקה ,אין כדי להואיל לתובעים: המדובר באחות של הנושה בתיק, אשר לטענתה שוחחה עם אחד בשם אברמוב שאמר לה כי החייב והמשיבה חיים ביחד. אברמוב לא זומן להעיד וגם עדות זו הינה בגדר עדות שמיעה . יצוין כי בתצהיר של גב' אקוקה נזכר אדם נוסף אשר לכאורה אמר לה את הדברים ואולם מחקירתה הסתבר כי מדובר בטעות.

14.לסיכום משהתובעים לא הוכיחו כי הגירושין של החייב והמשיבה היו פיקטיביים ולא הוכיחו כי הצדדים מנהלים חיי זוגיות, או לכל הפחות משק בית משותף ומשמדובר בדירה שנרכשה לאחר הגירושין ע"י המשיבה בלבד, אשר נשאה כל השנים בתשלומי המשכנתא על דירה זו ואף על זו שקדמה לה ואשר אף היא נרכשה לאחר הגירושין, אין לקבל את טענת התובעים כאילו מדובר בגירושין פיקטיביים שנעשו במטרה להבריח רכוש. ודוק, אשוב ואדגיש כי קודם לגירושין לא היה לחייב ולמשיבה כל רכוש משותף שיכלו להבריח. גם לאחר מכן, כעולה מחוות דעת המנהל המיוחד עצמו, המדובר בחייב שכבר שנים אינו עובד ומנגד המשיבה עובדת במשרה מליאה מתפרנסת ונושאת בעלות המשכנתאות בגין הדירות. לפיכך, גם לאחר התרשמות בלתי אמצעית מעדות החייב, מכושר השתכרותו בכל השנים וממצבו, לא מצאתי כל היגיון בטענה כי הוא זה שעוזר, או עזר למשיבה, במימון התשלומים עבור הדירה .

כאמור הטענה כאילו העביר למשיבה כספי פיצויים שקיבל בעבר אשר ממנו את רכישת הדירה, נטענה על דרך הסתם, ללא כל אסמכתא ולא הוצגה בפני ולו ראשית ראיה על פיה ניתן לקבוע כי אותם פיצויים שימשו למימון הדירה שרכשה המשיבה. אין די בהשערות או בתהיות שהעלו התובעים כדי להביא לקבלת תביעתם. וראה ה"פ (מחוזי ירושלים 9062/10 אדמוני נ בנק לאומי בע"מ קבע ביה"מ ביחס לטענת הבנק הנושה כאילו הסכם הגירושין היה פיקטיבי:

"ואולם אין די בהצבת סימני שאלה. שכן בפסיקה כבר נקבע, כי טענה בדבר מרמה וקנוניה יש לבחון באמות מידה מחמירות ונוקשות, וכי טענה מעין זו שמעלה המשיב מחייבת הוכחה ברמה גבוהה במיוחד: "אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשוי להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת." (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, [פורסם בנבו] מיום 3.2.11, מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה).כפי שציינתי, סימני השאלה שמציב המשיב אינם מופרכים, ואולם במקרה שלפנינו הגעתי לכלל מסקנה, שהמשיב לא הצליח לעמוד בנטל הכבד המוטל עליו להראות כי הסכם הגירושין הינו למראית עין וכי תכליתו העיקרית הינה להבריח נכסים". (הדגשה שלי ר.א).

15.למעלה מן הצורך, אתייחס במפורש גם לטענות התובעים כאילו יש להחיל על יחסיהם של החייב והמשיבה את חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973 ולחילופין את חזקת השיתוף, וכאילו יש לקבוע שמחצית מזכויות החכירה בנכס שייכות לחייב ומוקנות לנאמן. אמנם הצדדים נישאו ב1996 והתגרשו בשנת 2000 ואמנם ע"פ סעיף 5 לחוק יחסי ממון, עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט הפירוט המופיע בסעיף שם, אלא שבמועד גירושי הצדדים, הדירה הראשונה כלל לא נרכשה ולמעשה לא היה להם כל רכוש משותף אותו ניתן לאזן.

שוכנעתי כי כיום אמנם לן החייב בדירת המשיבה לעיתים תכופות ואולם אפילו אם היה מוכח שהוא מתגורר שם כיום כל הזמן, לא היה בכך די כדי לקבוע שקיימת בין החייב למשיבה כוונת שיתוף בנכסים ספציפיים, ולהחיל עליהם את חזקת השיתוף. ראשית, לא הוכח שהצדדים חיים כיום כידועים בציבור ומנהלים משק בית משותף. שנית, גם אם היה מוכח שבאיזה שלב בשנים האחרונות חזרו לחיי זוגיות (מה שלא הוכח),הרי טרם הגיע מועד האיזון שכן טרם נפרדו ובכל מקרה ע"פ הוראות סעיף 5(א)(1) – יוצאים מכלל האיזון נכסים שאחד מבני הזוג הביא עמו טרם הנישואין והדירה הרי נרכשה ע"י המשיבה בתקופה שלאחר הגירושין ולפני שחזרו (אם היה מוכח שחזרו ולא כך היא!) לחיים משותפים ולפיכך,אין מקום "לאזן" את הדירה. לאור כל האמור, אין בהוראות חוק יחסי ממון והפסיקה אליה הפנו התובעים כדי לקבלת התביעה ואין מקום לקבוע כי החייב הוא בעלים של מחצית מהדירה.

לאור כל האמור,אני מורה על דחיית התביעה.

בעקבות הגשת הבקשה,נדרשה המשיבה להגשת תגובה,תצהירים,התייצבות לדיון והגשת סיכומים. בסיכומיה טענה המשיבה להוצאות,אך לא פירטה את סכומן ולא המציאה כל אסמכתא בעניין.בנסיבות ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים,אני מורה כי הנאמן ישלם למשיבה מתוך כספי הפש"ר הוצאות הכוללות מע"מ ושכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪ .

אבהיר כי לא מצאתי לחייב בנפרד את הנושים בהוצאות המשיבה שכן באמצעות העברת התשלום מהכספים הצבורים בקופה יפחת הן הסכום העומד לתשלום הוצאות ההליך לנאמן והן הדיבידנד שיקבלו הנושים ובפועל באופן זה יישאו גם הנאמן וגם הנושים בהוצאות התביעה.

ניתן היום, ד' שבט תשפ"א, 17 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.