בש"מ 5164/15 אלמסגד גריוסוס צגטה ואח' נ' מדינת ישראל

לפניי בקשה לגילוי ראיות חסויות על-פי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), בעת"מ 5126-07-15 בבית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (להלן: העתירה). במוקד העתירה ניצב נוהל רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות) מספר 10.9.2003 הקרוי "נוהל יציאה למדינות השלישיות ממרכז השהייה חולות"; יסודו של הנוהל, לפי האמור בו, הוא התקשרותה של מדינת ישראל בהסכמים עם שתי מדינות באפריקה, המאפשרים קליטה במדינות האפריקאיות של מי שהסתננו לישראל באופן בלתי חוקי וכן מבטיחים את אי הרחקתם של המסתננים למדינת מוצאם. בתמצית, נוהל מדינות שלישיות חל בשלב זה על מסתננים השוהים במרכז השהייה "חולות" שלא הגישו בקשה למקלט מדיני בישראל או שבקשתם נדחתה. לפי הנוהל, על הרשות לערוך למסתנן ריאיון דו-שלבי, שבמהלכו יוסבר למסתנן כי יש לו אפשרות לצאת מישראל למדינה שלישית בטוחה – ואף יימסר לו זהותה של המדינה, וכן פירוט בנוגע להליך היציאה מישראל והקליטה שם. עוד יוסבר למסתנן, כי ככל שיסרב לצאת למדינה השלישית המוצעת, הרשות תהא רשאית לראות בסירוב כחוסר שיתוף פעולה מצידו לעניין הסדרת הליכי הרחקתו מישראל – כאמור בסעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. המשמעות היא, שבנסיבות אלה ניתן יהיה להוציא נגדו צו משמורת. בתום הריאיון תינתן למסתנן שהות של 30 ימים להודיע תשובתו – שאז או שיצא מישראל למדינה שלישית, או שיועבר למשמורת (להלן: נוהל מדינות שלישיות או הנוהל). יצוין כי עוד קודם להתקנתו של הנוהל התאפשרה יציאה של מסתננים מישראל לאחת משתי המדינות השלישיות. אלא שאז מדובר היה ב"יציאה מרצון", ואילו עתה מסתנן שמסרב לצאת מישראל מועבר למשמורת.\

                  בהליך דנן מבקשים העותרים כי יגולו להם ההסכמים שערכה מדינת ישראל (להלן: המשיבה) עם אותן מדינות שלישיות; וכן גם ממצאי בדיקות שנערכו מטעם המשיבה בנוגע לביצוע של ההסכמים בפועל, לרבות אופן עריכתן של הבדיקות (להלן: בקשת הגילוי).

עובדות והליכים

2. העותרים 1 ו-2 הם אזרחי אריתריאה, אשר נכנסו לישראל שלא כדין בשנת 2008 (להלן: העותרים). עד לשנת 2014, ועל פי מדיניות כוללת של "אי הרחקה" שהנהיגה מדינת ישראל באופן זמני, לא ננקטו נגד העותרים צעדים להרחקה מישראל. למן שנת 2014, ובעקבות חקיקתו של התיקון לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 (להלן: החוק למניעת הסתננות), שוהים השניים במתקן השהייה "חולות" מכוח הוראת שהייה שהוצאה על ידי ממונה ביקורת הגבולות (להלן: הממונה). כל אחד מהעותרים הגיש בקשה למקלט מדיני בישראל, אך הבקשות נדחו ולא הוגש ערר. במצב דברים זה, ועל פי נוהל מדינות שלישיות, בחודש אפריל 2015 נערך לכל אחד מן העותרים ריאיון בפני נציג הרשות – שבו הובהר להם לדבריהם כי עליהם לצאת מישראל לר.; וכן כי סירוב לצאת למדינה שלישית עלול להיחשב כחוסר שיתוף פעולה עם הליכי ההרחקה, ולגרור העברה למשמורת. במהלך הריאיון נמסר לעותרים דף מידע בשפתם המבטיח כי ר. היא מדינה בטוחה שיש בה אפשרויות עבודה ומגורים עבורם, ובתום הריאיון ניתן לכל אחד מהעותרים פרק זמן של 30 ימים על מנת לגבש דעתם בסוגיה. בחלוף פרק הזמן האמור, בחודש יוני 2015 נערכו לעותרים ראיונות נוספים, שבהם הודיע כל אחד מהם על סירובו לצאת מישראל. לדברי העותרים יסודו של הסירוב הוא במידע שהגיע אליהם, שלפיו בניגוד למובטח – לאזרחי אריתריאה וסודן המגיעים למדינות שלישיות לא ניתן בהן כל מעמד, הם חשופים למעצר ולגירוש, ולעיתים אף נכלאים או נדרשים לשלם כופר לשם הברחתם למדינה אחרת. ואולם משסירבו העותרים לצאת מישראל, הוצאו נגדם על ידי הממונהצווים להעברה למשמורת, שעתידים היו להיכנס לתוקף בתוך 14 יום.

3. ביום 2.7.2015 הגישו העותרים את העתירה בעת"מ 5126-07-15, ובה הם עותרים לביטולו של הנוהל – מכוחו הם נדרשים כאמור לבחור בין יציאה מישראל לר. לבין שהייה במשמורת. לעתירה הצטרפו ארגוני זכויות אדם, הפועלים בין היתר להגנה על זכויותיהם של מבקשי מקלט (עותרים 8-3 בבקשה דנן). המשיבים בעתירה הם שר הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה, היועץ המשפטי לממשלה ושר החוץ. בד בבד עם הגשת העתירה לבית המשפט המחוזי, ביקשו העותרים צו ביניים שימנע את השמתם במשמורת בשל סירובם לצאת למדינה שלישית, כמו גם את השמתם במשמורת של אחרים במצבם. לאחר שניתן תחילה צו ארעי, ביום 17.7.2015 נדחתה הבקשה לצו ביניים על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' ברקאי). נקבע כי העותרים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת לכך שקיימת בעניינם סכנה פרטנית אישית ביציאה מהארץ לר., וכי הטענות הכלליות שנטענו על ידם בנוגע למצב בר. מתייחסות לכל היותר לאירועים נקודתיים שאין בהם כדי להעיד על הכלל. בית המשפט מצא כי "אל מול האינטרס האישי של העותרים ניצב האינטרס הציבורי בהתמודדות עם תופעת ההסתננות, השתקעותם של עשרות אלפי המסתננים מאריתריאה ומסודן בישראל, ויכולתה של מדינת ישראל לפעול להוצאתם של מסתננים למדינות שלישיות בטוחות". עוד נקבע כי השמתם של העותרים במשמורת אינה יוצרת מצב בלתי הפיך, שהרי לא מדובר בהרחקה מישראל, ועל כן מאזן הנוחות נוטה אל עבר דחיית הבקשה לצו ביניים.

           העותרים הגישו לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לצו ביניים, ובפסק הדין שניתן ביום 12.8.2015 (השופט ע' פוגלמן) נהפכה ההחלטה וניתן הצו המבוקש בעניינם של העותרים. בית המשפט העליון נמנע מלקבוע מסמרות בשאלת סיכויי העתירה, והדגש בהחלטה הושם על שיקולי מאזן הנוחות. בהקשר זה נקבע, כי האינטרס הציבורי בהתמודדות עם תופעת ההסתננות הוא אמנם אינטרס חשוב – ואולם העברת העותרים למשמורת קודם להכרעה בעתירה אין בה כדי לקדמו, שכן בכל מקרה לא ניתן להרחיקם בשלב זה מישראל. במצב דברים זה, ולנוכח הפגיעה המשמעותית הצפויה בזכויות יסוד של העותרים מעצם השמתם במשמורת, נמצא כי מאזן הנוחות נוטה לשמירה על המצב הקיים – קרי: הימנעות מהשמה במשמורת עד להכרעה בעתירה. עם זאת, הצו לא הוחל גם על מסתננים אחרים שנטען כי מצבם דומה לזה של העותרים – מתוך הנחה כי השיקולים הנורמטיביים העומדים ביסוד ההכרעה ייושמו על ידי הרשויות בטרם תופעל הסמכות להורות על העברה למשמורת.  

תעודת החיסיון

4. במסגרת הדיון בבקשה לצו ביניים שנערך בבית המשפט המחוזי, הציגה המשיבה תעודת חיסיון שנחתמה על ידי ראש הממשלה ביום 30.3.2014 ותוכנה כדלקמן:

"בתוקף סמכותי לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, אני מביע דעתי כי מסירת זהות המדינות שעמן נחתמו הסדרים בנושא המסתננים, נכונותן לסייע בעניין וכן פרטי ההסדרים, עלולה להביא לפגיעה ביחסי החוץ של מדינת ישראל".