עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בתובענה שהגיש התובע כנגד הנתבעת – אשתו לשעבר, ואשר כותרתה "בקשה דחופה לביטול הסכם הפשרה ותיקונו על יסוד טעות חשבונית בתום לב".
הרקע ותמצית הטענות .
- ביום 30.03.17 ניתן תוקף של פסק דין לתביעות כספיות שונות בין הצדדים בתביעות : תמ"ש 42731-04-16 ; תמ"ש 62002-02-16 ; תמ"ש 61951-02-16.
- התובע הגיש לבית המשפט שתי תביעות. האחת תביעה כספית לדמי שכירות ראויים עבור 64 חודשים על סך 246,000 ₪, ותביעה נוספת – רכושית.
- זמן מה לאחר הגשת תביעותיו של התובע, הגישה הנתבעת תביעה למזונות עבר, לטענתה, בשל שינוי נסיבות על סך -.1,134,042 ₪
- התובע טען עוד, כי ביום 16.03.17 נקבע התיק להוכחות. הוא ועדה נוספת מטעמו נחקרו, וניתנה בתום הדיון מטעם בית המשפט הצעה, לפיה, כל צד יוותר על תביעותיו, והתביעות תידחה הדדית ללא צו להוצאות.
- התובע הוסיף עוד, כי "..בסיכומו של דבר, הועברה טיוטה בין הצדדים, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, לפיו התביעות ההדדיות נדחות, וכספי הפיקדון בסך של 588,000 ₪ המצויים בחשבון הנאמנות של ב"כ הצדדים עקב מכירת הדירה, יועברו לאור האיזונים, במלואם למשיבה".
- התובע הוסיף וטען, כי לאחר מתן פסק הדין, התעורר ספק מתמטי אצלו, שמא נעשתה טעות חשבונאית על ידי הצדדים בנוגע להתחשבנות ביניהם, ולפיכך, התבקש רואה חשבון מטעמם לבדוק את חשבון הנאמנות, ולבחון האם אכן כטענת הנתבעת, נותר התובע חייב לה סכום של 399,144 ₪ בגין מזונות שטרם שולמו ובגין החזר חלקו משכנתא, שלא שולמו על ידי בתקופת היותו בכלא.
- התובע הסביר את טעותו בכך שסבר, כי מגיע לו מחצית הסכום שבחשבון הנאמנות, כלומר, סך של 294,000 ₪, בעוד שהחוב בהוצאה לפועל עמד על סך של 174,000 ₪, וכן נותר חייב את חלקו במשכנתא, כך שסבר שבכל מקרה, "יגיע" לנתבעת הסכום המצוי בחשבון הנאמנות, אך כאמור הייתה לו "תחושת בטן" שהחשבון לא נבדק כדבעי ונוצרה אצלו, לטענתו, אי ודאות.
- כאמור, ביקש התובע לבדוק את החשבונות באמצעות רואה חשבון, ובבדיקה שנערכה ב-03.04.17 נתגלתה טעות חשבונאית, לפיה זוכתה הנתבעת ב-2015 כבר בחלק הארי של המזונות בסך -.344,750 ₪, כך שלמעשה החוב האמתי שנותר לתובע לשלם לנתבעת במסגרת האיזונים עמד על סכום של -.54,394 ₪ בלבד.
- לטענתו של התובע, הנתבעת לא טרחה לעדכן את הקרן בתיק ההוצאה לפועל של המזונות, כי החוב הצטמצם כאמור, "דבר שיצר חוב פיקטיבי, גביה בלשכת ההוצל"פ, שאפשר לרשמת ההוצל"פ להפעיל "לחצים" על המבקש ול"לדחוק אותו לפינה"..".
- עם קבלת דו"ח האקסל (של הבדיקה), התברר כי הסכום בפיקדון הנאמנות בבנק, אכן צריך להתחלק באופן זה שהנתבעת תזוכה ב-346,246 ₪, ואילו התובע יזוכה ב-237,458 ₪.
- בנסיבות אלה, טען התובע – כי המדובר בטעות בתום לב, ויש אפוא להורות על תיקון פסק הדין ולקבוע לאיזה סכום זכאי כל אחד מהצדדים.
- מנגד, כפרה הנתבעת בכתב הגנתה, בטענות התובע בתביעתו.
- הנתבעת ציטטה בכתב הגנתה האמור בסעיף 1 להסכם והאמור בסעיף 3 להסכם, והוסיפה וציטטה האמור בסעיף 4 להסכם לפיו הסכימו הצדדים כדלקמן :
"בחתימתם על הסכם זה, מצהירים הצדדים כי אין ולא יהיו להם יותר כל תביעות ו/או טענות האחד כלפי השני, ובכך באו כל הסכסוכים ביניהם לכלל גמר".
- לטענתה של הנתבעת, אין בכתב התביעה כל עילה שבדין, אשר יהיה בה כדי להצדיק את ביטול פסק הדין, ובעיקר כאשר הצדדים התחייבו, כי לא תהיינה להם כל תביעות נוספות.
- הנתבעת הוסיפה ופירטה העובדות הצריכות לעניין : ביום 17.10.13 מכרו הצדדים את בית המגורים שהיה בבעלותם תמורת הסך של -.4,825,000 ₪. בהסכם המכר צוין, כי על הדירה רובצת משכנתא בסך של -.205,331 ₪, וכי על זכויותיו של התובע בדירה רובץ עיקול במסגרת תיק הוצל"פ, עוד נכתב בסעיף 3.4 להסכם, כי חובות של התובע בתיק ההוצל"פ עומד על סכום של -.319,381 ₪.
בהסכם המכר של בית הצדדים נקבע, כי במעמד החתימה ישלמו הקונים לנתבעת סכום של 720,000 ₪, וסכום זה יוותר אצל ב"כ הצדדים בנאמנות וכי בחתימתם נתנו הצדדים הוראה בלתי חוזרת לנאמנים לפעול בהתאם ולקבוע בהסכם.
בסעיף 6.1.1 נקבע, כי באי כוח הצדדים יפעלו כדי לסלק את חובותיו של התובע. יוצא אפוא שהתשלום הראשון ששולם ע"י הקונים שימש כמעט במלואו לפרוע את חובותיו של התובע.
- הנתבעת הוסיפה עוד, כי במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה, פנה התובע ביום 24.05.16 בבקשה לביטול הליכים בהוצאה לפועל.
בבקשה, לא טען התובע, כי אינו חייב כלל את החוב בתיק ההוצאה לפועל, אלא טען כי לצדדים חשבון נאמנות בו מצוי הסכום של -.588,014 ₪, ולכן הוא מבקש לבטל את הליכי ההוצאה לפועל "שכן די בכספים כדי לשמש את הצדדים לאיזון המשאבים ביניהם".
- עוד טענה הנתבעת, כי משלא הצליח התובע לשכנע את בית המשפט בטענתו, הגיש התובע בקשה במסגרת טענת "פרעתי" בתיק ההוצאה לפועל, בקשתו נדחתה. התובע הגיש בקשה נוספת בטענת פרעתי לתיק ההוצאה לפועל ואף בקשתו זו נדחתה.
הנתבעת, טענה אפוא, כי מכלול ההליכים אשר פירטו מלמדים, כי התובע בשום שלב לא טען, כי אין הוא חב לנתבעת את סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל – בהתאם לחוות הדעת של רו"ח איריס שטרק, אלא שלטענת הנתבעת : "..פעם אחר פעם, הן בבית המשפט הנכבד והן בפני רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה טען, כשטיעוניו מגובים בתצהיר, ומהווים הודאת בעל דין, כי יש להורות על ביטול הליכי ההוצאה לפועל כנגדו, שכן בידי ב"כ הצדדים מצויים כספים בנאמנות, שיהיה בהם כדי לכסות את חובותיו כלפי הנתבעת".
- הנתבעת הוסיפה וטענה, כי לאחר קיום דיון ההוכחות ביום 16.03.17, ובהמלצת בית המשפט, קיימו הצדדים באמצעות באי כוחם משא ומתן, ובסיומו הוסכם, כי לסילוק מלא וסופי של כל תביעות הנתבעת כנגד התובע ולסילוק מלא וסופי של כלל חובותיו של התובע כלפי הנתבעת, יועבר סך של -.588,321 ₪ המצוי בחשבון הנאמנות. ביום 19.03.17 העביר התובע באמצעות בא כוחו, טיוטת הסכם פשרה מוצעת והצדדים החליפו מספר טיוטות.
ביום 29.03.17, הגישו הצדדים לבית המשפט את ההסכם לאישור.
- בנסיבות העניין, טענה הנתבעת, כי ניסיונו של התובע להתנער מחובותיו הוא ניסיון חסר תום לב.
- עוד טענה הנתבעת, כי בחודש אוקטובר 2015, ניתנה חוות דעת של רו"ח איריס שטרק, לבקשת הצדדים, במסגרת בקשה מוסכמת, ואילו כעת טוען התובע, כי הסכום של -.350,000 ₪ ששולם לידי הנתבעת ביום 25.11.13 מתוך כספי תמורת מכר הדירה, שולמו לה לצורך כיסוי חובו של התובעת בהוצאה לפועל.
הנתבעת הוסיפה, כי זו טענה אבסורדית ובלתי נכונה. הנתבעת הוסיפה עוד, כי התשלום הגיע לנתבעת מתמורת מכר הדירה, ואין המדובר בתשלום שבוצע לידי הנתבעת על חשבון חובו של התובע כלפיה.
- ועוד נטען על ידי הנתבעת, כי גם עקרון סופיות הסכם הפשרה מחייב את דחיית תביעתו של התובע.
יתרה מזאת – טענתו של התובע, כי רק אחרי חתימתו על הסכם ומתן פסק הדין, התעורר לכאורה אצל התובע "ספק מתמטי", ואולם ספק זה לא התעורר כל אותן שנים בהן התנהלו הליכים בין הצדדים, הנתבעת טענה – כי אצלה לא נפלה כל טעות חשבונאית : היא הסכימה להסכם הפשרה אשר הוצע ע"י התובע ובא כוחו, ולפיו קיבלה את חלקו של התובע בכספי הפיקדון וזאת לסילוק חובו של התובע כלפיה בתיק ההוצאה לפועל, ואילו יתרת הסכום נועדה לסלק את תביעתה הכספית כנגד התובע.
- בנסיבות אלה, טענה הנתבעת, יש לדחות את התביעה.
דיון .
כללו של דין .
- ההלכה המשפטית גורסת, כי פסק דין המאשר הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים שונה מפסק דין "רגיל", שכן הוא מורכב משני חלקים : החלק "ההסכמי" – הוא ההסכם שבין בעלי הדין ; והחלק ה"שיפוטי" – הוא החלטת בית המשפט אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם.
- המבקש "לתקוף" (למעשה לבטל) פסק דין שניתן עקב הסכמת הצדדים, צריך לבחור משני מסלולים אפשריים : תקיפת החלק "ההסכמי", או תקיפת החלק "השיפוטי".
כך נפסק ברע"א 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נ"ג (1) 337 :
"..באותם מקרים בהם צד להסכים מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול, בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול, ואפיונה : "הסכמית" או "שיפוטית".
כאשר צד להסכם מנסה לבטל את פסק הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כמו טעות והטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות) הפן "ההסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. ע"י הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין...
הפן "השיפוטי – פסק הדין מחמת פגם שנפל בהליכי המשפט, בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים."
- ועוד קובעת הפסיקה, כי "..אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה, ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול".
ראה : ע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים (15.11.07) (פורסם במאגר "נבו").
- ועוד גורסת ההלכה המשפטית, כי יש צורך לייחס משקל ניכר לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין, על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להם, ובשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים.
ראה : ע"א 2495/99 לולו נ' אטרש, פ"ד נ"א (1) 577 ;
רע"א בית הפסנתר נ' מור פ"ד כ"ו 577 ;
ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל (01.05.55) (פורסם במאגר "נבו").
מן הדין לנדון .
- ביום 29.03.17 הגישו לי הצדדים בקשה שסומנה כבקשה מס' 13 בשלושת התיקים שהתנהלו ביניהם בזו הלשון :
"הצדדים מתכבדים להודיע לכב' בית המשפט כי הגיעו ביניהם להסכם פשרה בכל התביעות התלויות לרבות בתיק ההוצאה לפועל כמפורט להלן ומבקשים כי בית המשפט הנכבד ייתן להסכמות אלה תוקף של פסק דין ובכך יגיעו כל הסכסוכים התלויים ועומדים ביניהם לסיום והצדדים מודיעים כי עם מילוי האמור בהסכם הפשרה אין ולא יהיה להם כל תביעות ו/או טענות נוספות מכל מין וסוג הקשורים לגירושיהם וכנובע לכך לרבות לחובות וחיובים שצד כלשהו טען כלפי משנהו.
- כל הכספיים המצויים בחשבון הנאמנות המוחזק על ידי ב"כ הצדדים בבנק ... סניף ... מספר חשבון ... בסך 588,121 ₪ יועבר לנתבעת, הגב' א.ע ובכך יש משום סילוק סופי מלא ומוחלט של כל חוב שחב התובע לנתבעת בתובענות שבכותרת ובתיק ההוצאה לפועל מס' 01-00834-75-8 וזאת בתוך 3 ימים ממועד מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שבין הצדדים.
- עם פירעון התשלום הנקוב בסעיף 1 לעיל, תפעל הנתבעת (התובעת שכנגד) לסגור את תיק ההוצל"פ (מזונות) התלוי ועומד כנגד התובע (הנתבע שכנגד) ושמספרו .... בלשכת ההוצל"פ בתל אביב וכן לביטול כלל העיקולים, השעבודים וההגבלות אשר הוטלו על ידה במסגרת ההליך.
- הנתבעת (תובעת שכנגד) מתחייבת להעביר לידי התובע (הנתבע שכנגד) בסיס מכונת זינגר עם כותרת עץ אלון (קנקן מברונזה/ נחושת כאמור בכתב התביעה בתמ"ש 61951-02-16 בתוך 21 יום מיום חתימת הסכם הזה.
- בחתימתם על הסכם זה מצהירים הצדדים, כי אין ולא יהיו להם יותר כל תביעות ו/או טענות האחד כלפי השני ובכך כאן הסכסוכים ביניהם לכלל גמר.
- בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת ליתן תוקף של פס"ד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, ללא צו להוצאות.
(-).."
- ביום 30.03.17 ובמסגרת בקשה 14 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות האמורות לעיל.
- כאמור, פסק הדין ניתן בכל שלוש התביעות שבכותרת, אשר למען שלמות התמונה אפרט :
29.1 תמ"ש 42731-04-16 – תביעה כספית על סך של -.1,134,042 ₪ שהגישה הנתבעת כנגד התובע.
29.2 תמ"ש 62002-02-16 – תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת על סך של -.246,400 ₪.
29.3 תמ"ש 61951-02-16 – תביעה רכושית שהגיש התובע כנגד הנתבעת והשבה של רכוש בשווי -.98,300 ₪.
- התובע טוען בתביעתו הנוכחית, כי טעה בהסכימו להסכם האמור, ועקב טעות זו, יש לבטל ההסכם.
- סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 קובע כך :
"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר חוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב)מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן. "
- התובע טוען לביטול בהתחשב בהוראות סעיף 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, ולחילופין טוען התובע לעילת ביטול מכוח סעיף 14 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.
- אבדוק אפוא אם מתקיימת ביד התובע עילת ביטול של ההסכם מכוח סעיף 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973.
- הפסיקה קבעה בהתייחס להוראות סעיף 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג -1973 כך:
"..לעילה זו ארבעה יסודות שבהתקימם, זכאי הטועה לבטל את החוזה : קיום חוזה ; טעות יסודית ; ידיעה בפוסל או בכוח של הצד השני על הטעות ; וקשר סיבתי בין הטעות לכריתת ההסכם ; קרי, ללא הטעות, הצד שמבקש לבטל את ההסכם לא היה מתקשר בו."
ראה : ע"א 7663/11 דדון נ' חדד (29.04.13) (פורסם במאגר "נבו").
- בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפני מובילה אותי למסקנה, כי לא התקיימו יסודותיו של סעיף 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, ובהמשך פסק הדין אפרט טעמי.
- היסוד הנטען של "טעות יסודית" .
התובע טוען, כזכור, כי נפלה בחישובים טעות חשבונאית יסודית, לפיה הנתבעת אמורה לקבל סכום פחות מאשר הוסכם עליו בהסכם. לטענתו של התובע, הסכום שבפיקדון הנאמנות (588,3231 ₪) צריך שיתחלק באופן הבא :
לתובע ישולם סך של -.237,458 ₪ ;
לנתבעת ישולם סכום של -.346,246 ₪.
היינו, במקום העברת מלוא הסכום שהופקד בנאמנות (כאמור -.588,321) לידי הנתבעת,
לטענת התובע, יש להעביר אליו סכום של -.237,458.
- התובע לא הרים הנטל הראייתי לשכנעני, כי המדובר בטעות בכלל, לא כל שכן טעות יסודית. מכל מקום, לא הרים את הנטל הראייתי כדי להוכיח זאת, להלן אפרט טעמי :
37.1 הסיבה העיקרית, כך טען התובע, בגינה נפלה אצלו הטעות החשבונאית, שכן כפי שטען (סעיף ט"ז) היא העובדה שהתובע העריך שנותר חוב בתיק ההוצל"פ (הוא לא ציין כמה), וכן הוא נותר חייב סכומים עבור המשכנתא, כך "שבלאו הכי אותם 294,000 ₪ (מחצית הסכום שבנאמנות באי כוח הצדדים – ש.ג. )שבפיקדון לזכותו מיועדים למשיבה..". בהתחשב בכך שהתובע אמר ש"העריך" כי הוא חייב לנתבעת כספים, הרי שקשה לקבל ממנו את טענת הטעות. מדוע להעריך? כאמור לעיל יכול היה להגיש בקשה ללשכת ההוצאה לפועל ולבדוק "הערכתו" ואם נפלה טעות גם אז כביכול יכול היה לנקוט הליך מתאים. מכל מקום התובע לא הרים הנטל הראייתי להוכחת טענתו.
יתרה מזאת, התובע נחקר בחקירתו הנגדית ונשאל, האם ערך בדיקות כלשהן ביחס לחוב בהוצל"פ קודם שחתם על ההסכם, וענה בשלילה.
אצטט להלן מחקירתו הנגדית בעמוד 8 לפרוטוקול :
" ש. עכשיו תאמר לי, איזה בדיקות אתה ערכת לפני שחתמת על הסכם הפשרה ?
ת. בדיקות לגבי מה ?
ש. לגבי הסכם הפשרה.
ת. שום דבר מיוחד, חתמנו על הסכם בכוונה שיש איזון נכון ואמיתי של הכספים, כי זה חשבון פשוט מאוד, והסתבר שישנה טעות לאחר חתימת ההסכם, משהו לא הסתדר לי. "
העולה מכאן אפוא : התובע כלל לא בדק , קודם שחתם על ההסכם, ואם גרסה זו נכונה, בוודאי יש רשלנות רבה מצד התובע.
37.2 בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי פרע בתיק ההוצל"פ סך של -.1,000,000 ₪. הוא אף צירף טבלה (עמוד 2 לתצהיר עדותו הראשית), הוא נחקר במפורש על גרסתו (עמוד 8 לפרוטוקול), ואישר שזו גרסתו, להלן אצטט :
" ש. עכשיו, תראה, התצהיר שלך מונח בפנייך ?
ת. כן.
ש. תפתח בבקשה את סעיף 17 לתצהיר.
ת. כן ?
ש. אתה קורא אותו ? אוקי. בסעיף 17 אתה אומר שכבר ב-07.01.15 אתה פרעת את החוב , אוקי? את חוב המזונות. אוקי ?
ת. כן ?
ש. מתוך הסך של מיליון ₪, זו הגרסה שלך, נכון ?
ת. כן.
ש. אם ככה, בוא תסביר לי בבקשה, אם זו הגרסה שלך, אז בוא תסביר לי רק, מדוע, אני מפנה אותך לנספח 4 לכתב ההגנה, אוקי? אתה מכיר את חוות הדעת של איריס שטרק, הרו"ח ?
ת. כן.
ש. למה היה צורך ?
ת. קשור לריביות ולתשלומים, עם כמה שזכור לי.
ש. של מה?
ת. משכנתא ומזונות.
ש. אז תראה, אני מפנה אותך לעמוד 3 בחוות הדעת, סעיף א', אומרת רו"ח איריס שטרק (מקריאה), אם פרעת את החוב לשיטתך בינואר 2015, בתשלום מה-07.01.15, מדוע היה צורך לשכור את שירותיה של רו"ח שקשור למשכנתא וחוב המזונות בתיק ההוצל"פ ?
ת. מתוך הגינות פשוטה, לראות שאכן שה .. שהריביות ומה שמגיע לצד אחד מגיע לצד שני, שיש חלוקה שווה והוגנת של הדברים, לשם כך זה נעשה, אפשר להסתכל על דברים אחרים שנעשו מתוך אמון שהאיזון הוא חשבון מכולת פשוט מה מגיע לזה ולזה, ואם יש טעות, מן ההגינות לתקן אותה. "
מנגד ובעניין זה, אמרה הנתבעת בסעיף 12 (י"ד) לתצהיר עדותה הראשית, כי לאחר מכירת ביתם של הצדדים, הם שכרו את שירותיה של רו"ח איריס שטרק, על מנת לסיים את כלל ההתחשבנויות ביניהם, על מנת שזו תעריך תחשיב בדבר חוב התובע בתיק המזונות בהוצל"פ, והתחשיב נערך וצורף כנספח 4 לתצהיר הנתבעת, וכעולה ממנו, התובע נותר חייב -174,066 ₪ בגין חובו בתיק ההוצל"פ מזונות, וכן מחצית המשכנתא בסך -.225,078 ₪, היינו -.450,000 ₪.
מבין שתי הגרסאות, זו של התובע וזו של הנתבעת, אני מעדיפה את גרסת הנתבעת שנתמכת בראיות כאמור (ראה חו"ד רו"ח שטרק). אם כך – לא הייתה כל טעות חשבונאית, ואך טבעי היה שסכום הפיקדון ישולם לנתבעת במלואו והכל כדי לכסות את חוב התובע.
37.3 מן התשתית הראייתית הוכח בפני, כי אחרי הגשת חוות הדעת של רו"ח שמינו הצדדים, וכאשר התובע לא שילם את יתרת חובו, היא שפעלה את תיק ההוצל"פ והעמידה את יתרת החוב של התובע בהתאם למוסכם על סך -.174,066 ₪, ולכך הסכים התובע (ראה חקירתו הנגדית , עמוד 11 לפרוטוקול ; שורות 26-29), התובע הגיש עוד בקשות רבות בהוצל"פ, אך באף אחת מהן לא אמר שפרע את החוב, על כך השיב התובע בעמוד 12 לפרוטוקול :
"..כי החוב הוא חוב, לא התייחסתי לחוב, חוב נשאר חוב לכל אורך הדרך, לרגע לא חשבתי שאני לא חייב ושלחנו את זה לרו"ח, עשינו את כל ההליכים, עו"ד מול השני, לא הכחשנו שום דבר ממה שסוכם, בשלב מסוים הצד השני החליט לעשות מה שהחליט, משם התגלגל הדבר גם לדיונים, גם דרך הדיונים כאן, הדברים היו אמורים להיסגר מבחינתי באופן הגון לחלוטין. זה העניין, תראי, גם היום אם הטענה שבאופן כללי אני חייב, 174, על מזונות, אני חייב אותם, מבחינה חשבונאית זה לא משנה ולא הכחשתי בשום שלב.
ש. שאלות בית המשפט: אתה מסכים שאתה חייב 174,066 ?
ת. באופן עיקרוני כן, אבל הם שולמו במהלך הדרך. (ב"כ התובע : הם שולמו).."
לאור האמור כאן, טענת התובע נסתרת מיניה וביה, אם אכן הוא חייב 174,000 ₪, איזו טעות יסודית נעשתה?
37.4 התובע עצמו טען במסגרת תביעתו בתמ"ש 62002-02-16, כי נותר חייב לנתבעת את הסכומים האמורים (174,000 ₪ ע"י המזונות ו-225,078 ₪ על חשבון המשכנתא) – כיוון שכך, אין הוא יכול להתכחש לחוב זה, ולטעון כי נעשתה מצדו "טעות חשבונאית", כיוון שתיק ההוצל"פ לא "עודכן".
37.5 במסגרת ההוכחות שנשמעו בפני ביום 16.03.17 בשלושת התיקים בהם הגיעו הצדדים להסכם הפשרה, נשאל התובע בעמוד 16 לפרוטוקול :
"ש. כמה עומד היום חוב המזונות שלך בתיק ההוצאה לפועל כלפי הנתבעת?
ת. 177,000 ₪, אם אני זוכר נכון.."
דברים אלה – סותרים את טענת התובע בתביעתו (סעיף כ') לפיהם "..יובהר ויודגש, כי במהלך הדיונים והמו"מ, הפעילה המשיבה את מכבש ההוצל"פ על המבקש באמצעות עיקולים ובדרישה לחקירה לגבי חוב שלא קיים בסך כולל של 177,000 ₪!!!.."
37.6 ההודעה על הסכם הפשרה הוגשה לבית המשפט כאשר היא חתומה, הן ע"י הצדדים עצמם והן על ידי באי כוחם. (ראה ההודעה בתמ"ש 61951-02-16 ביום 29.03.17). הצדדים ערכו בעצמם את ההסכמות שלהם בעזרת באי כוחם, ובלא התערבות בית המשפט, וחזקה עליהם שידעו יפה את אשר הם עושים.
התובע עומת בחקירתו הנגדית עם הטיוטות השונות שהוחלפו בין באי כוח הצדדים, ראה חקירתו הנגדית של התובע בעמוד 7 לפרוטוקול, ההפניות לטיוטות 2.2 ; 2.3 ; 2.4 ו-2.5. גם על טיוטת 2.9 חתום התובע ובא כוחו, הנה – גם כאן לא נטען, כי יש טעות – יתרה מזאת – התובע ובא כוחו הם שניסחו את הטיוטות הראשונות ובכך הודה התובע (ראה עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 18-22).
37.7 בשולי דברים אלה אציין, כי הנתבעת הפנתה בתצהיר עדותה הראשית לפעמים הרבות בהן הגיש התובע בקשות לסגירת תיק ההוצל"פ, בטענות שונות לרבות טענת "פרעתי" וכולן נדחו.
37.8 אני מקבלת את טענת הנתבעת שהטבלה שצורפה לתביעה אינה מעידה על מאום, היא אפילו לא ערוכה כחוות דעת, וגם לא הייתה כזו, כי אז מן הסתם הייתה מוגשת לאחר בקשת רשות מבית המשפט נוכח האמור בתקנה 258 י"ב לתקסד"א התשמ"ד - 1984, ועורכה היה מתייצב לחקירה.
37.9 בשולי הדברים אומר, כי הציפיה שבית המשפט ישים עצמו ערכאת ערעור על ההליכים שנוהלו בלשכת ההוצל"פ, בלי שהוגש ערעור – אינה סבירה.
37.10 בכלל אם היה טעות "אריתמטית" כפי שטוען התובע, הרי היה עליו להציג זאת בהוצל"פ, ובמידה שטענתו הייתה נדחית היה עליו להגיש ערעור. אי אפשר להפוך הסדר, ולגרום לבית המשפט להיות רשם ההוצל"פ. דווקא העובדה שרשמת ההוצל"פ דחתה פעמיים את טענת "פרעתי" של התובע מעידה אף היא כי לא נפלה כל טעות אריתמטית.
37.11 הצדדים כאמור הגיעו להסכם בעצמם. איני יכולה לדעת כעת מה היו מניעיו של כל צד. יתכן שההסכם פתר לכ"א מהצדדים חששות מתביעת רעהו. מאחר שההסכם עצמו אינו מפרט על מה ויתר כל אחד הרי ממילא קשה להבין אם בכלל נפלה טעות כלשהי.
- המסקנה העולה מן המקובץ – התובע לא הרים את הנטל הראייתי המושת עליו להוכיח "טעות יסודית" או טעות בכללי.
ידיעת הצד האחר על ה"טעות" .
- ממילא קבעתי לעיל שלא הייתה כל טעות ולמעשה סעיף זה מיותר, אך, למען סבר את האוזן, אמשיך בניתוח, לפיו כביכול הייתה טעות. אומר מיד, כי בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפני, אינה מצדיקה את טענת התובע, לפיה, כביכול, הנתבעת ידעה על הטעות בין "בכוח" ובין "בפועל", התובע העלה טענות שונות בסיכומיו באשר לסכומים נוספים בהם זוכתה לכאורה הנתבעת בתביעה בתיק ה"פ 29836-12-09 מיום 01.06.10, הדברים הללו לא נטענו בתביעת התובע, ואם נכללו בתצהיר עדותו הראשית, הרי הייתה כאן הרחבת חזית אסורה.
כזכור, נטען רק שהנתבעת לא עדכנה את ההוצל"פ בפירעון סך 177,000 ₪ שהתובע הודה בחקירתו, כזכור, כי חוב זה קיים..
- אני דוחה אפוא טענה זו.
הקיים קשר סיבתי בין הטעות לבין חתימת הסכם הפשרה?
- אומר מיד, כי בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפני מצביעה על כך, שאין כל קשר בין הטעות הנטענת לחתימת הסכם הפשרה.
בתצהיר עדותו הראשית, (למשל סעיף 13), כי בית המשפט הציע כמה פעמים, כי כל צד יוותר על תביעותיו והתביעות תדחנה הדדית ללא צו להוצאות. התובע אף הזכיר, כי כך קבעתי בהחלטתי קודם קביעת ההוכחות, וכך גם המלצתי לצדדים בתום ישיבת ההוכחות של 16.03.17.
אם אכן המלצות אלה השפיעו על התובע – הרי בין אלה לבין "הטעות" הנטענת אין כל קשר, ולא בגלל הסכומים שנזכרו בהסכם הפשרה, נחתם ההסכם.
- התובע חוזר על הטענה, כי בהתדיינות אחרת כלשהי שולם סכום שלדעתו כיסה כביכול את חובו של התובע כלפי הנתבעת, ואולם בכל הכבוד, זאת טענה שמן הראוי היה להעלותה בהליכי ההוצאה לפועל. אין זה נכון וראוי – לגרום לבית המשפט להתכבד ולשים עצמו כרשם ההוצל"פ המתבקש "לאפס" חוב הוצל"פ.
- אני דוחה אפוא גם טענה זו.
סיכום ביניים
- נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את טענתו של התובע באשר להסתמכותו כביכול על סעיף 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 וקובעת, כי לא התקיימו היסודות הנדרשים בסעיף זה.
הטענה בדבר קיום עילת בטלות של הסכם הפשרה מכח סעיף 14 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג -1973.
- אקדים ואומר, כי גם כאן אין בידי לקבל את טענת התובע.
כבר קבעתי לעיל שכלל לא חלה טעות ולא הוכחה "טעות" בפשרה אליה הגיעו הצדדים, ומכאן שאפילו יסבור התובע, כי הטעות היא "משותפת (ולא כזו שהנתבעת ידעה אודותיה אך לא אמרה לו).
- עוד אומר, כי אין דרך כעת "לתקוף" את חוות דעתה של רו"ח איריס שטרק, הצדדים מנהלים, בכל הכבוד, הליך לא נכון לפני בית המשפט.
כללי .
- התרשמתי שהתובע חש תחושת קיפוח עזה ביחסים שלו עם הנתבעת. תחושה זו היא סובייקטיבית, ואם השפיעה עליו בהגשת תביעתו – אין לו אלא להצטער על כך.
אוסיף עוד ואומר שלמול תחושתו הסובייקטיבית של התובע, עומד באופן אובייקטיבי האינטרס הציבורי בדבר סופיותם של הסכמי פשרה.
ראה בעניין זה : ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש פ"ד נ"א (1) 577.
סיכומו של דבר .
- התביעה נדחית.
- התובע יישא בהוצאות הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 10,000 ₪.
- ניתן לפרסום בהשמטת שמות.
ניתן היום, ח' שבט תשע"ח, 24 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.
חתימה