אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בימ"ש למשפחה ת"א, ש' תמר סנונית-פורר: דחיית תביעה רכושית בשל הסכם גירושין והסכם לחיים משותפים תקף

בימ"ש למשפחה ת"א, ש' תמר סנונית-פורר: דחיית תביעה רכושית בשל הסכם גירושין והסכם לחיים משותפים תקף

תאריך פרסום : 09/03/2015 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
25442-09-12
24/02/2015
בפני השופטת:
תמר סנונית פורר

- נגד -
התובעת:
פלונית
עו"ד דמבינסקי
עו"ד שורצמן
הנתבע:
אלמוני
עו"ד בר מוחא
עו"ד פרץ
פסק דין
 

 

  1. בעניינם של הצדדים הוגשו 2 הליכים משפטיים:

תמ"ש 25442-09-12 תביעה רכושית שהוגשה על ידי התובעת, שהיא עניינה של פסק דין זה.

תמ"ש 9532-09-13 תביעה לדמי שימוש וסילוק יד שהוגשה על ידי הנתבע (התובע שם).

 

העובדות הצריכות לעניין

 

  1. הצדדים נישאו ביום 18.12.1973 כדמו"י. מנישואיהם נולדו להם 3 ילדים. כולם בגירים.

 

  1. בחודש 5/1995 חל משבר בין הצדדים והתובעת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי (מ.א. 1903/95). לאחר הגשתה תביעה ולאור בקשת הנתבע חזרו הצדדים לחיים משותפים ובהמשך התביעה נמחקה על ידי התובעת.

 

  1. שנה לאחר מכן שוב חל משבר בין הצדדים והם החליטו להיפרד ופנו להליך גישור בפני מגשר משותף. בסיומו של הליך הגישור חתמו הצדדים על "הסכם יחסי ממון וגירושין" שאושר בבית המשפט לענייני משפחה ביום 24.12.1996 (להלן: "הסכם הגירושין").

 

  1. במסגרת הסכם הגירושין הסדירו הצדדים את גירושיהם בהסכמה, קבעו הסדרי ראיה ומשמורת, תשלומי מזונות הילדים הקטינים. בכל הנוגע להסדרים הרכושיים קבעו הצדדים כי דירת המגורים המשותפת תימכר ותמורתה תתחלק ביניהם בחלקים שווים. בכל הנוגע לזכויות הסוציאליות קבעו הצדדים כי הכספים שנמצאים בקופות גמל יישארו בידיו של מי שהקופה רשומה על שמו, למעט קרן השתלמות  ע"ש של הבעל שתעבור ע"ש האישה. יתר הכספים בחשבונות השונים יתחלקו בין הצדדים.

פיצויי פיטורין שמגיעים למי מהצדדים יישארו בידיו. חובות הצדדים במס עד למועד החתימה על ההסכם ישולמו על ידם בחלקים שווים. הצדדים צירפו להסכם הגירושין נספח ובו פירוט הזכויות הכספיות.

 

  1. בסופו של הסכם הגירושין קבעו הצדדים בסעיף 11 כדלקמן: "הצדדים מצהירים כי הסכם זה מסדיר ביניהם את כל ענייני הרכוש הכרוכים בגירושיהם ו/או הנובעים מנישואיהם ולא תהא להם כל טענה ו/או תביעה האחד כלפי משנהו, הנובעת מקשר נישואיהם ו/או מסיומם ואם תתעורר שכזו מוותרים עליה הצדדים מראש".

 

  1. בחודש 2/1997 הגט בין הצדדים סודר.

 

  1. לטענת האישה מספר שבועות לאחר מכן חזרו הצדדים לחיות יחדיו תחת קורת גג אחת. לטענת האיש הצדדים חזרו לחיות יחדיו רק בשנת 1998. אולם אין מחלוקת בין הצדדים על עצם החזרה לחיים משותפים.

 

  1. הצדדים לא נישאו מחדש מאז.

 

  1. לטענת התובעת הסכם הגירושין נזנח על כל חלקיו ולא בוצע על ידי הצדדים. לטענת הנתבע ההסכם שריר וקיים והצדדים אף נהגו על פיו בפועל.

 

  1. ביום 11.8.1999 חתמו הצדדים על הסכם שכותרתו "הסכם חיים משותפים" (להלן: "הסכם לחיים משותפים"). תוקפו של מסמך זה ומטרתו נמצאים במחלוקת עזה בין הצדדים והם לב התיק דנן.

 

  1. במסגרת ההסכם לחיים משותפים נקבע כי הצדדים חזרו לחיות יחד מיום 1.11.1998. בהסכם לחיים משותפים קבעו הצדדים חלוקה מפורשות של הוצאות המחיה המשותפות באופן שבו הנתבע ישא ב-2/3 מההוצאות השוטפות והתובעת תישא ב-1/3 מההוצאות. הצדדים קבעו כי סכומי הכסף שיוותרו לכל אחד לאחר הפקדה זו יישארו בידיו ובבעלותו. הצדדים קבעו עוד כי רכישות והוצאות שאינן שוטפות תבוצענה בהסכמה ועל פי אותו יחס חלוקה (2/3-1/3). הנתבע התחייב בהסכם להפקיד סך של 1,000$ חודש עבור חסכון לילדים.

 

  1. כמו כן קבעו הצדדים בהסכם לחיים משותפים הוראות לגבי חלוקה רכושית בעת פרידה: "אם יחליט אחד משני הצדדים כי ברצונו להיפרד – יחולק הרכוש ויפנה כל אחד לדרכו.

הרכוש יחולק באופן הבא:

כל אחד יקבל את המגיע לו לפי הסכם הגירושים והרשימות והנספחות לו.

כל אחד יקבל את כל הרכוש הנוסף שרכש מכספו לפני שהוסכם לחזור לחיים משותפים.

כל אחד יקבל את הרכוש שקנה מכספו שלו במשך תקופת החיים המשותפים.

רכוש משותף נוסף שנרכש במשך תקופת החיים המשותפים ושולם מהחשבון המשותף יחולק חצי בחצי."

 

  1. בין השנים 1997-2005 חיו הצדדים בבית המגורים המשותף ברח' XXX בXXX. בית זה נמכר לבסוף עם פרוץ הסכסוך הנוכחי בשנת 2012 על ידי הצדדים עצמם.

 

  1. בשנת 2003 רכש הנתבע דירת מגורים במגדל XXX (להלן: "דירת הנתבע"). דירה זו נרשמה אך ורק על שמו של הנתבע. בשנת 2005 עברו הצדדים להתגורר יחדיו בדירה זו. הרישום נשאר על שמו של הנתבע בלבד. מאז ועד פרוץ המשבר שהוביל לתביעות התגוררו הצדדים בדירת הנתבע. בדירה זו מתגוררת התובעת עד היום. לטענת התובעת מדובר בדירת מגורים משותפת שנרכשה בהשקעה משותפת של הצדדים. לטענת הנתבע מדובר בדירתו בלבד.

 

  1. בין הצדדים חל קרע סופי בשנת 2011. שלאחריו הוגשו התביעות דנן.

 

  1. בכל הנוגע לתביעה לסילוק יד ודמי שימוש קבעתי כי אין מקום לדון בה טרם התבררו הזכויות בדירה. הוראות להליך זה יינתנו בתום פסק דין זה.

 

 

טענות הצדדים

 

טענות התובעת

  1. התובעת טוענת כי כל הרכוש, הנכסים, הכספים והזכויות הרשומות בשלמותן או בחלקן ע"ש הנתבע מהווים חלק בלתי נפרד מהרכוש המשותף השייך לבני הזוג בחלקים שווים.

 

  1. התובעת טוענת כי הזכויות המשותפות הינן זכויות שנרכשו בשלמותן, או בחלקן, ע"י הנתבע ו/או מי מטעמו, החל ממועד חזרתם של בני הזוג לחיים משותפים בחודש מאי 1997 ואילך ומהוות רכוש משותף השייך לבני הזוג בחלקים שווים. כפועל יוצא מכך מבוקש לקבוע כי התובעת זכאית לקבל מחצית מהזכויות בפועל.

 

  1. התובעת עותרת כי בימ"ש ייקבע כי לצורך קביעת זכאותה של התובעת לזכויות הנתבעות כי הצדדים הינם נשואים וזאת מכוח סמכותו מכוח ס' 76 לחוק בתי המשפט. לחילופין, אם יקבע כב' ביהמ"ש כי מעמדם של הצדדים אינם נשואים מתבקש כב' ביהמ"ש לקבוע כי הצדדים הינם ידועים בציבור.

 

  1. התובעת טוענת כי הסכם הגירושין בין הצדדים נזנח על ידם ברבות השנים ועל בית המשפט לקבוע כי הוא חסר תוקף ולכן בטל.

 

  1. התובעת טוענת כי ההסכם לחיים משותפים עליו חתמו הצדדים בשנת 1999 היה הסכם למראית עין שנועד לצורכי מס בלבד ועל כן אין לו תוקף במערכת היחסים הרכושית שבין הצדדים.

 

  1. התובעת טוענת כי הדירה במגדלי XXX הרשומה ע"ש הנתבע בלבד הינה למעשה דירה משותפת ומבקשת כי בימ"ש יורה כי היא הבעלים של מחצית הדירה.

 

 

טענות הנתבע

 

  1. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה על כל רכיביה.

 

  1. הנתבע טוען כי הסכם הגירושין בין הצדדים תקף וכי הוא לא בוטל כדין וגם לא נזנח בהתנהגות על ידי הצדדים גם לאחר חזרתם לחיים משותפים.

 

  1. הנתבע טוען כי ההסכם לחיים משותפים עליו חתמו הצדדים בשנת 1999 הינו הסכם תקף שיש ליישמו ולקיימו ואין לאפשר לתובעת לחזור בה מהתחייבותה על פי ההסכם.

 

  1. הנתבע טוען כי קיימת בין הצדדים הפרדה רכושית מלאה, למעט התחשבנות שנערכה ביניהם לגבי הוצאות המחייה המשותפות בחשבון הבנק המשותף, הן בשל הסכם הגירושין והן בשל ההסכם לחיים משותפים עליו חתמו הצדדים בשנת 1999.

 

  1. הנתבע טוען כי הדירה אשר נרכשה על ידו בשנת 2003 במגדלי XXX הינה דירתו בלבד וכי לתובעת אין כל זכויות בה.

 

דיון והכרעה

 

  1. בכתב התביעה המתוקן עותרת האישה לסעדים הבאים:

"(ב)(1) לקבוע כי כל הרכוש, הנכסים, הכספים והזכויות הרשומות בשלמותן או בחלקן ע"ש הנתבע ו/או המוחזקים עבורו ע"י גורמים אחרים, או בשליטה משותפת שלו ושל אחרים, ובכלל זאת נכסי הקריירה והמוניטין האישי של הנתבע, שאותן צבר הנתבע ו/או רכש, במישרין ו/או בעקיפין, בין בדרך של הסכם ובין עפ"י דין, מהווים חלק בלתי נפרד מהרכוש המשותף השייך לבני הזוג בחלקים שווים.

 

(ב)(2). המדובר בזכויות שנרכשו בשלמותן, או בחלקן, ע"י הנתבע ו/או מי מטעמו, החל ממועד חזרתם של בני הזוג לחיים משותפים בחודש מאי 1997 ואילך, בין זכויות קיימות ובין זכויות שמועד פדיונן וגמילתן בעתיד ומהוות רכוש משותף השייך לבני הזוג בחלקים שווים. כפועל יוצא מכך מבוקש לקבוע כי התובעת זכאית לקבל מחצית מהזכויות בפועל.

 

(ב)(3). לצורך קביעת זכאותה של התובעת לזכויות הנתבעות מתבקש כב' ביהמ"ש לקבוע במסגרת סמכותו מכח ס' 76 לחוק בתי המשפט כי הצדדים הינם נשואים. לחילופין, אם יקבע כב' ביהמ"ש כי מעמדם של הצדדים אינם נשואים מתבקש כב' ביהמ"ש לקבוע כי הצדדים הינם ידועים בציבור.

(ג) ליתן פסק דין הצהרתי על פיו האישה הנה הבעלים של מחצית הדירה במגדלי XXX.

(ד) להורות על פירוק רכושם המשותף של הצדדים וחלוקת התמורה ביניהם בחלקים שווים לרבות הרכב, והבית בXXX". (ההדגשות הוספו – ת.ס.פ).

 

  1. עמדות הצדדים לגבי המצב הרכושי ביניהם למעשה פשוטות וברורות: האישה טוענת לשיתוף מלא החל ממועד הנישואין בשנת 1973 ועד למועד הקרע הנוכחי ובפרט מבקשת לקבוע כי קיים שיתוף רכושי מאז חזרת הצדדים לחיים משותפים מאז 5/1997. האיש טוען כי בין הצדדים הפרדה רכושית מוחלטת הנובעת מהסכם הגירושין ומההסכם לחיים משותפים שנחתמו ביניהם וכן מהתנהגותם בפועל על פני ציר הזמן.

 

  1. ביום 7.12.2013 דחיתי את בקשת התובעת כי בימ"ש ייקבע בהתאם לסמכותו על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט כי הצדדים נשואים מאחר ומדובר במקרה של "המחזיר גרושתו", וכי בימ"ש ייקבע כי על מערכת היחסים שבין הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג. קבעתי בנימוקי החלטתי שם כי לבית המשפט אין סמכות לקבוע כי הצדדים הינם נשואים על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט לצורך החלת חוק יחסי ממון בין בני זוג וטענה זו נדחית על הסף. פועל יוצא הוא כי לא ניתן לקבוע כי על מערכת היחסים של הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג.

 

  1. בתום ההליך ולאחר בחינת גרסת התובעת והעדויות והראיות שהובאו על ידה ובחינת גרסת הנתבע והעדויות והראיות שהובאו על ידו, עולה כי הצטברות הנסיבות והראיות העובדתיות כפי שהוכחו והמצב המשפטי הקיים בין הצדדים מטים את הכף אל עבר טענותיו של הנתבע.

 

  1. תפקידו של בית המשפט בתביעות רכוש אינו לקבוע זכויות "יש מאין". תפקידו של בית המשפט לשקף ולקבוע את זכויות הצדדים בהתאם למערכת הכלכלית שהם עצמם החילו על עצמם ועל פי הראיות שהובאו על ידם.

 

  1. הצדדים חתמו על הסכם גירושין והוא אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 24.12.1996. פסק דין זה שריר וקיים ואיש מהצדדים לא נקט בכל הליך לכל אורך השנים לביטולו. גם לאחר שנפתח הליך זה ולאחר שהאישה הייתה מודעת לטענות האיש לגבי תוקפו של הסכם הגירושין היא בחרה שלא להגיש כל הליך לביטול הסכם הגירושין. האישה טוענת במקום זאת כי ההסכם בוטל ונזנח בפועל על ידי הצדדים.

 

  1. מאחר ולא ננקט כל הליך לביטול ההסכם אין מקום כלל לדון בטענות האישה לגבי אירועים שקדמו לחתימת ואישור הסכם הגירושין. סבורה התובעת כי יש עילות לביטולו של ההסכם - למעט אירועים שהיו לאחר חתימת ההסכם והקשורים לטענתה לביטול מחמת התנהגות – היה עליה להגיש הליך נפרד כדין. זאת לא עשתה. בנסיבות הללו אין לדלג על המשוכה המשפטית של הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ולייחס לו משקל אפסי או לנהוג כאילו לא היה.

 

  1. בכל הנוגע לטענת התובעת כי ההסכם בוטל בהתנהגות הצדדים ונזנח על ידם – סברתי כי יש מקום לשקול טענות התובעת בעניין זה. אולם ההוכחות והראיות שהובאו לכך לא היו מספיקות. בוודאי אין בראיות שהובאו ראיות לזניחת ההסכם מעיקרו.

 

  1. התובעת בסופו של יום לא הביאה די ראיות לתמיכה בטענתה בדבר זניחת ההסכם וכי הצדדים לא התנהגו על פיו. נהפוך הוא – דווקא טענות הנתבע קיבלו חיזוק הן מהתנהגות הצדדים שהוכחה והן מנסיבות וראיות שהובאו לגבי אירועים שאירעו ו"בזמן אמת".

 

  1. אמנם הוכח כי היו חלק מהסעיפים שלא בוצעו – בפרט לגבי משמורת הילדים ומזונותיהם לאור חזרת הצדדים לחיים משותפים, אולם דווקא בכל הנוגע לפן הרכושי הוכח כי לאורך השנים הצדדים נהגו בפועל בהפרדה רכושית ברורה וכי נהגו באופן שיתופי אך ורק לגבי חשבון הבנק המשותף ולגבי דברים ספציפיים שהוחרגו במפורש על ידם. גם ההסכם לחיים משותפים שנחתם בשנת 1999 כשלוש שנים לאחר אישור הסכם הגירושין שב וציין מפורשות את תוקפו של הסכם הגירושין.

 

  1. הצדדים ערכו "יישור קו" רכושי על פי הסכם הגירושין ובהתאם לו. תיקם של הצדדים ברשויות המס הופרד. כל אחד מהם ניהל מאז חשבונות נפרדים על שמו תוך שהם שומרים על כך שכ"א מהם הוא הסוברני לקבל החלטות לגבי חשבונותיו. לצדדים היה חשבון בנק משותף אחד. הם שמרו על הפרדה של החלטות כ"א לגבי רכושו וענייניו הכלכליים.

 

  1. בסופו של יום גם לגבי דירת המגורים בXXX הצדדים פעלו על פי הסכם הגירושין. אמנם דירה זו נמכרה במועד מאוחר יותר לאחר הקרע הנוכחי בשנת 2012. אך מכלל ההן ניתן לשמוע גם את הלאו. הצדדים סיכמו לגבי דירה זו כי היא משותפת ועל כך לא הייתה מחלוקת כלל לאורך השנים ובאותו האופן הדירה נמכרה ותמורתה חולקה ביניהם בחלקים שווים – בדיוק בהתאם למה שקבעו בהסכם הגירושין.

 

  1. האישה שבה וטענה בסיכומיה כי לאור ע"א 4946/94 אגברה נ' אגברה פ"די מט(2) 508 (להלן: "עניין אגברה"), יכול בית המשפט לקבוע כי הסכם הגירושין של הצדדים בוטל מכללא בשל חזרת הצדדים לחיים משותפים והעובדה כי זנחו את ההסכם לטענתה. לגבי עניין הכרעתי גם ביום 7.12.2013 ואני שבה ועושה זאת גם במסגרת פסק דיני זה.

 

  1. אין בידי לקבל את הפרשנות הנטענת על ידי ב"כ התובעת של עניין אגברה. עניין אגברה עוסק בעניין ביטול חיוב במזונות (ולא בעניינים הרכושיים). השאלה השנויה במחלוקת בעניין אגברה הייתה בדבר תוקפו של הסכם הגירושין בין הצדדים והאם חזרתם לחיים משותפים מהווה ביטול מכללא של ההסכם, וזאת בענייני המזונות ולא בענייני הרכוש. ויודגש עוד – דווקא בעניין אגברה הסעד העיקרי שהתבקש בתביעה היה "דרך המלך" באופן שהסעד היה לביטול הסכם שקיבל תוקף של פס"ד. בעוד שבעניינו התובעת אינה מבקשת בתביעה הנוכחית זאת. יתרה מכך בעניין אגברה הוכח עובדתית כי הבעל פירנס את האישה במסגרת המשפחתית ולא כפורע חוב בגין תשלומי המזונות אשר נקבעו בהסכם הגירושין.

 

  1. ההכרעה האגבית בעניין אגברה לא עסקה בהחלתו של חוק ספציפי – כחוק יחסי ממון בין בני זוג – אלא לצורך הכרעה בשאלה האם המערער שם חייב במזונות המשיבה שם על פי דין – ואם יימצא שכן אזי חיובו על פי החיוב החוזי הגיע לסיומו (ראה עניין אגברה: עמ' 513). בעניין אגברה היה מדובר בנסיבות אחרות בהן הייתה מניעה לצדדים להינשא מאחר והבעל היה עדיין נשוי לאחרת. נסיבות תיק זה שונות מהותית.

 

  1. גם בכל הנוגע לפסק הדין שמאוזכר על ידי התובעת במסגרת תמ"ש 90270/99 ד"ר א"ו נ' ד"ר א"ר (25.3.2004), אין בפסק הדין על מנת להושיע את התובעת ולקבוע כי חל חוק יחסי ממון בין בני זוג. פסק הדין אינו קובע כי חוק יחסי ממון חל אלא מציין מפורשות לגבי מצב נטען של "מחזיר גרושתו" כי: "ייתכן ויש לקבוע כי יש להחיל עליהם את הסדר איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון דוקא" – אולם בית המשפט לא עושה כן, ובסופו של דבר דווקא קובע כי יש לראות בצדדים ידועים בציבור לצורך הבחינה הרכושית ומכיל על מערכת היחסים הרכושית ביניהם את הלכת השיתוף.

ראה: תמ"ש 090270/99 ד"ר א"ו נ' ד"ר א"ר סעיפים 17-18 לפסק הדין של כב' השופט גרניט (25.3.2004).

 

  1. פסיקה זו עולה בקנה אחד עם הצורך לבחון מה הייתה מערכת היחסים הרכושית בפועל. בחינה זו במסגרת ההוכחות בתיק העלתה כי חלה הפרדה רכושית ביניהם.

 

  1. אין מחלוקת כי הצדדים התגרשו לאחר שהסכם הגירושין אושר כפסק דין. בכך קיימו הצדדים את ההסכם. אין גם מחלוקת כי בזמן כזה או אחר (לטענת האישה תקופה קצרה לאחר מכן, לטענת האיש תקופה ארוכה יותר) שבו הצדדים לחיות תחת קורת גג אחת. הוכח כי הצדדים הפרידו את תיקם המשותף אצל רשויות המס דבר שעולה בקנה אחד עם סעיף 8(ז) להסכם הגירושין. לכל אורך השנים המשיכה ההפרדה ברשויות המס דבר המאשש את טענותיו של האיש בדבר הפרדה רכושית.

 

  1. יתרה מכך, גם בעת עריכת ההסכם לחיים משותפים שבו הצדדים וקבעו לגבי הסכם הגירושין: " כל אחד יקבל את המגיע לו לפי הסכם הגירושים והרשימות והנספחות לו". קרי גם הצדדים פעלו באופן עקבי על פי הסכם הגירושין ושבו וציינו זאת מפורשות בהסכם לחיים משותפים.

 

  1. על כן אני קובעת כי הסכם הגירושין תקף. ההסכם לא בוטל ולא נזנח על ידי הצדדים.
  2. הצדדים חתמו על הסכם לחיים משותפים בשנת 1999. התובעת טוענת כי ההסכם הינו הסכם למראית עין וכי אין לו תוקף משפטי בין הצדדים ואילו הנתבע טוען כי ההסכם תקף ולא נועד לכל מראית עין וכי הצדדים אף פעלו לפיו.

 

  1. הנתבע נשאל ישירות בחקירתו הנגדית לגבי נסיבות עריכת ההסכם לחיים משותפים. הנתבע השיב כי לקח לצדדים מספר שבועות לנסח את ההסכמות וכי הם ניהלו שיחות רבות באותה העת לאחר שחזרו לחיות יחדיו ועל רקע הנסיבות שהובילו לפרידתם הקודמת (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 83, שורות 18-25). אני נותנת אמון מלא בתשובתו זו של הנתבע לגבי נסיבות חתימת ההסכם. תשובה זו מתיישבת יותר מתיאור התובעת ומתיישבת דווקא עם תיאורי התובעת עצמה בכתבי טענותיה בדבר הקשיים שחוו הצדדים טרם חזרו לחיים משותפים אחרי הגירושין.

 

  1. טענות התובעת כי אותה הפרדה ואותו הסכם לחיים משותפים נועדו אך למראית עין ולקבלת הטבות מס ורמייה של רשויות המס – התובעת לא הצליחה להוכיח מה אותה מראית עין ומה טובת הנאה לצדדים שהסבה אותה מראית עין. טענתה של התובעת כי הנתבע היה צריך להוכיח כי לא הייתה הטבה או טובת הנאה שצמחה מהסכם החיים המשותפים אינה נכונה מבחינת נטל הראיה. על הטוען כי הסכם נערך למראית עין - עליו נטל ההוכחה להוכחת טענתו. על הטוען לרמייה להוכיח את כוונת הרמייה ואת הרמייה לפרטי פרטים. כל זאת לא עשתה התובעת, ולו בראשית ראיה.

 

  1. התובעת טענה בחקירתה הנגדית כי הנתבע הציג בפנייה כי אין מדובר בהסכם לחיים משותפים אלא הצגה לרשויות המס שמדובר בהתנהלות נפרדת על מנת לא לשלם מס (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 37, שורות 25-27, וכן : עמ' 38 שורות 7-9, 24-27, עמ' 40 שורה 14).

 

  1. אולם הוכח כי הצדדים הפרידו את תיקם ברשויות המס עוד בשנת 1996 ועוד טרם גירושיהם. הנתבע אישר בחקירה הנגדית כי טרם הגירושין הצדדים ניהלו תיק מאוחד במס הכנסה (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 72, שורות 3-5).

 

  1. משכך הוא - כלל לא ברור מדוע נדרש היה לערוך הסכם נוסף הקובע ושב ומאשרר את ההפרדה ואת הסכם הגירושין, שהרי הייתה כבר הפרדה והצדדים אף לא נישאו זל"ז. התובעת לא סיפקה לעניין זה כל הסבר מניח את הדעת.

 

  1. עיקר טענת התובעת היא כי ההסכם נערך למראית עין לצורכי מס. התובעת יכולה הייתה להציג בקלות מה היה חישוב המס שנערך לצדדים טרם החתימה על ההסכם לחיים משותפים ומה היה החישוב לאחריו ולהוכיח את אותה הטבה שצמחה לצדדים בשל החתימה על ההסכם. אולם היא לא עשתה כן.

 

  1. טענה נוספת שעלתה גם בחקירתה של התובעת כי היא סמכה על הנתבע "באופן עיוור" ועל כן הסכימה לחתום על ההסכם לחיים משותפים (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 41, שורות 2-11). אין בידי לקבל טענה זו. בחינה פשיטא של טענות התובעת ועוד בכתבי הטענות הראשונים שהוגשו על ידה מעלה תמונת מערכת יחסים מורכבת וחשדנית חסרת אמון בבסיסה על אף ועם החזרה לחיים משותפים. לא שוכנעתי כי התובעת סמכה על הנתבע באופן עיוור ולא ידעה על מה היא חותמת. נהפוך הוא שוכנעתי כי היא ידעה היטב מה ההתנהלות הכלכלית הייתה שותפה לה וחפצה בה.

 

  1. בנוסף לטענות הנ"ל טענה התובעת כי ההסכם לחיים משותפים נחתם בעורמה (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 42, שורות 1-5). אולם התובעת לא הוכיחה מה אותה רמייה ומה המטרות האמתיות של ההסכם. בתחילה טענה כי המטרות האמתיות הינן הטבות מס ולאחר מכן משתמע כי המטרה האמתית הייתה להונות אותה. בין כך ובין כך היא לא הביאה ולו בדל ראיה לאותה תרמית על ידי הנתבע.

 

  1. ההסכם לטענת התובעת נועד לרמות את רשויות המס. אולם היא לא הביאה ולו ראיה לכאורה מה אותה רמייה נטענת ומה ההטבה שצמחה מבחינת מיסוי לצדדים בשל עריכתו של ההסכם לחיים משותפים. מלבד לטעון טענה כללית כי ההסכם הינו למראית עין וכי נועד להונות את רשויות המס לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית להוכחת טענות התובעת בעניין זה.

 

  1. אין בידי לקבל את טענת התובעת כי על הנתבע להוכיח את ההטבה שצמחה לצדדים מבחינת מיסוי נפרד. התובעת היא שטענה כנגד ההסכם ותוקפו והיה עליה להביא את ההוכחות לאשש את טענותיה ואת גרסתה. זאת לא עשתה. התובעת לא הביאה כל ראיה כי מצבם של הצדדים הוטב מבחינת מיסוי בשל המיסוי הנפרד. נטל זה הינו עליה מאחר והיא טוענת כי זו הייתה מטרת ההסכם. נטל ראייתי זה אינו על כתפי הנתבע.

 

  1. בכל הנוגע לטענת התובעת כי היה על הצדדים להיוועץ בעורכי דין וכי היה עליהם לאשר את ההסכם בבית משפט – אמנם היה עדיף לו היו הצדדים מתייעצים עם עורכי דין והיה עדיף בוודאי אם היו מאשרים את ההסכם בבית משפט. אולם טענות אלה אין בהן על מנת לפגוע בתוקפו של ההסכם ולאיינו מעיקרו. על כן אני דוחה טענות אלה.

בהקשר זה אני מקבלת את תשובתו של הנתבע שנשאל על כך ישירות בחקירתו כי ההסכם נוסח באופן פשוט שהיה מובן ומוסכם על הצדדים ושיקף את ההבנות ביניהם (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 84, שורות 12-14). דווקא אותה פשטות ניסוח ואי תחכום יש בה כדי להעיד על האוטנטיות של ההסכם וכי הוא משקף את ההסכמות בין הצדדים באותה העת.

 

  1. גם התנהגות הצדדים על פני שנים הייתה בהתאם להסכם לחיים משותפים. הצדדים נהגו כקו מנחה בהפרדה רכושית למעט חשבון הבנק המשותף ממנו בוצעו רכישות שוטפות עבור החיים המשותפים. הצדדים לא רכשו כלל נכסים משותפים. גם כאשר נרכש נכס המחלוקת במגדלי XXX הוא נרכש ונרשם רק ע"ש הנתבע. כל אחד מהם הקפיד לנהל את חשבונותיו לבדו מבלי שהשני שותף לקבלת ההחלטות ולניהול החשבון.

 

  1. חקירתו של אחיו של הנתבע, מר XXX, חיזקה את טענות הנתבע ואיששה אותם. הוכח כי האח היה מודע להסכם החיים המשותפים ב"זמן אמת" והיה מודע היטב להסכמות בו (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 62, שורות 4-26). התובעת נמנעה מלחקור את האח לגבי הטענה כי מדובר בהסכם למראית עין. עדותו של האח הייתה סדורה, עקבית ומהימנה ויש לתת לה משקל מלא. דווקא התרגזותו של האח, נרגנותו והציניות שבה ענה על חלק מהתשובות חיזקו את אותות האמת בעדותו והפכו אותה לעדות מהימנה יותר. כך גם העובדה כי השיב מפורשות שהיה נושאים כי לא היה מיודע עליהם באופן מלא. האח האיר את הסוגיה כי ההסכם לחיים משותפים קבע דווקא חלוקה שאינה שוויונית של ההוצאות שהינה לטובתה של התובעת ביחס של נשיאה בהוצאות בשיעור של 2/3 על ידי הנתבע ועל ידי התובעת בשיעור של 1/3 (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 62, שורות 22-26).

 

  1. אני נותנת אמון מלא בעדות האח, מר XXX, כי התובעת עצמה שיתפה את בני המשפחה כי היא זו שרצתה בהסכם לחיים משותפים מאחר ורצתה להבטיח כי כל אחד מהם יישאר עם מה שיש לו בנפרד (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 62, שורות 8-16). עדותו לא נסתרה.

 

  1. ההקלטות – ב"כ הצדדים הפליגו בטיעונים לגבי הקבילות והמשקל שיש ליתן לתמלולים שצירף הנתבע לשיחותיו עם התובעת. כל אחד מהם גם טוען כי יש לפרש באופן שונה את התמליל. בעוד שהתובעת טוענת כי התמליל לא קביל היא טוענת כי אם יימצא כי הוא קביל הרי שדבריה בשיחתה עם הנתבע מחזקים את טענותיה לכל אורך ההליך ואין בהם סתירה. הנתבע טוען כי הקלטות קבילות ויש לתת להם משקל מלא ומכריע. הנתבע טוען כי בהקלטה מודה למעשה התובעת כי לא מגיעות לה זכויות וכי ההסכם לחיים משותפים תקף. לאחר בחינת טיעוני הצדדים סברתי כי בסופו של יום אין צורך להידרש כלל להקלטות אלה. אני סבורה כי יש די והותר בטענות ובראיות שהביאו הצדדים בהליך מבלי להידרש כלל להקלטות אלה. בנוסף, וגם אם אקבל את ההקלטות איני סבורה כי יש בהם הודאת בעל דין של התובעת. לכל היותר יש בהם שיחה בין הצדדים חלקה צינית חלקה רצינית, חלקה בניסיון של הנתבע "להוציא" מהתובעת את מבוקשו וחלקה בניסיון של התובעת להיתמם לגבי התחייבויות קודמות שלה. בין כך ובין כך לא סברתי כי יש צורך בהם לצורכי הכרעה.

 

  1. על כן אני קובעת כי ההסכם לחיים משותפים תקף.

 

  1. התובעת טענה לאחר מכן כי גם אם יימצא כי ההסכם תקף הרי שהצדדים לא נהגו על פיו. אין בידי לקבל טענה זו. נהפוך הוא הנתבע הצליח להוכיח כי הצדדים פעלו על פי ההסכם לחיים משותפים ובפרט לגבי החלקים המשמעותיים שבו בכל הנוגע לעניינים הרכושיים.

 

  1. הנתבע נשאל בחקירתו לגבי הוראה בהסכם לחיים משותפים של הפקדה של 1,000$ לחודש עבור חסכון לילדי הצדדים. הנתבע ציין – גם אם בהתחמקות – כי חלק מהכספים הועברו וחלק לא. הוא ציין כי הוא שומר אותם לילדים (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 84, שורות 24-32). דווקא בתשובה זו אני נותנת אמון. שהרי הנתבע היה חפץ בקיומו של ההסכם ודווקא תשובה שיש בה כדי "להזיק" לו מבחינה ראייתית ואי הצגת מצג שווא יש בה כדי לחזק את שאר טענותיו.

 

  1. אחיו של הנתבע, מר XXX, נשאל מפורשות בחקירתו הנגדית האם הצדדים פעלו על פי ההסכם והשיב כי הצדדים נהגו על פי ההסכם וכי הייתה חלוקת נשיאת הוצאות בין הצדדים וכי הנתבע נשא ברוב נטל ההוצאות. עדותו של העד כי שמע על כך משני הצדדים לרבות בארוחות משפחתיות בהן התובעת שיתפה את בני המשפחה בנושאים אלה, הייתה מהימנה ואני נותנת לה משקל רב (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 66, שורות 9-18, שורות 23-26, עמ' 67 שורות 22-24).

 

  1. הנתבע נשאל מפורשות בחקירתו הנגדית מה היה שונה בניהול החיים המשותפים של הצדדים לאחר הגירושין וחזרתם לחיים משותפים. תשובתו בדבר התנהלות הצדדים על פי ההסכם ובדבר "העדר האידיליה" (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 78, שורות 28-31), יש בה כדי לחזק את גרסתו ולאשש אותה. הדברים עולים בקנה אחד הן עם עדויות הצדדים עצמם והן עם עדויות אחיו של הנתבע ואחותה של התובעת שהעידו במסגרת ההליך.

 

  1. לגבי החשבון המשותף – במסגרת ההסכם לחיים משותפים נקבע כי הצדדים יישאו באופן שונה בהוצאות השוטפות למחייתם (הנתבע בשיעור של 2/3 והתובעת בשיעור של 1/3). אין מחלוקת כי לצדדים היה לכל אחד חשבונות רק על שמו וכי היה להם חשבון משותף אחד.

גם התובעת בחקירתה בעניין נשיאת ההוצאות המשותפת אישרה כי לצדדים הייתה התנהלות דקדקנית לגבי החלוקה בהוצאות. כך היא אישרה כי הייתה תקופה בה הפקידה לחשבון הבנק הנפרד שחלה את מלוא משכורתה והעבירה סך של 5,000 ₪ לחשבון המשותף וכי לאחר מכן התנהלות זו השתנתה כאשר משנת 2005 כל המשכורת שלה הופקדה לחשבון נפרד שלה והיא הייתה מעבירה בהוראת קבע הוצאות מחייה (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 45, שורות 1-5, שורות 18-20). כל התנהלות הצדדים בעניין זה איננה אומרת שיתוף אלא אומרת מפורשות הפרדה.

 

  1. התובעת טוענת כי לא נערכה כל התחשבנות כלכלית בין הצדדים וכי הם נהגו באופן משותף לאחר חזרתם לחיים משותפים וכי מדובר היה בהסכם למראית עין. אולם הנטל הראייתי להוכחת טענה זו הינו על כתפיה של התובעת. ובפרט כאשר טענה זו עומדת בניגוד להסכם הגירושין ובניגוד להסכם לחיים משותפים. לאחר בחינת הראיות וחקירות הצדדים התובעת לא עמדה בהוכחת הנטל הראייתי הנ"ל. נהפוך הוא - שמיעת הצדדים וחקירותיהם ועדיהם מעלה תמונה משפטית ועובדתית הפוכה מטענת התובעת.

 

  1. טענת התובעת כי היא הייתה המפרנסת העיקרית וכי הצדדים לא קיימו את ההסכמות מהסכם החיים המשותפים (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 45, שורות 26-32) – נדחית. לא סביר כי הצדדים התקיימו מאותם 5,000 ₪ נטענים שהתובעת העבירה לחשבון המשותף, ומהם בלבד. לצדדים היה בית פרטי בXXX והיו להם שלושה ילדים משותפים. גם אם היו ביתרות חובה כפי שטענה התובעת, לא סביר כי מסכום זה התפרנסו הצדדים ושלושת ילדיהם והיו מחזיקים בבית ברמת החיים שלהם. ויתרה מכך, לו באמת זו תמונת המצב הייתה חזקה על התובעת כי הייתה דואגת בהמשך ליתן ביטוי לאותה התנהלות משותפת לטענתה ודואגת כי הדירה במגדלי XXX תרשם על שמה עם הנתבע.

 

  1. ויודגש שוב – התובעת כשלה מלהוכיח כלל מה אותה מראית עין נטענת לגבי ההסכם לחיים משותפים.

 

  1. מצגים כלפי אנשים חיצוניים – התובעת הביאה שורה של עדים אשר מטרת הבאתם הייתה לשכנע כי הם ראו בצדדים "בעל ואישה" והם ראו התנהגות של שיתוף כלכלי בין הצדדים. אולם בחינת העדויות שהובאו מטעמה דווקא מעידה כי העדים לא היו שותפים להסכמות הרכושיות בין הצדדים וכי לא היה להם כל מידע בענין זה:

מפקח הבניה, מר XXX, העיד כי התובעת הציגה את הנתבע כבעלה אך לא היו שיחות נוספות על הקשרים הבינאישיים של הצדדים (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 22, שורות 9-13). באותו האופן העיד גם XXX, איש מכירות בXXX, אך ציין כי אינו יודע דבר על העניינים האישיים בין הצדדים (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 27, שורות 8-9, 18-20).

XXX, אחותה של התובעת, ציינה מפורשות כי ראתה בצדדים משפחה וזוג לכל דבר אולם איננה מעורבת בכל פרט ופרט בחיי הצדדים (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 28, שורות 2-5, שורות 27-30).

גם מר XXX, מנכ"ל חברת XXX ממנו נרכשה דירת הנתבע, ציין כי סבר כי הצדדים נשואים וכי ההתנהלות הייתה מול התובעת אך לא היה מעורב במערכת היחסים ובסיכום בין הצדדים. העד ציין מפורשות כי אינו יודע מה היה במערכת היחסים הבינאישית בין הצדדים (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 33, שורות 9-21).

 

  1. בעניין זה ייאמר כך: אין ספק כי הצדדים חיו יחדיו והיו ידועים בציבור. אולם הדבר אינו הופך אותם בהכרח לשותפים מבחינה רכושית וכלכלית. גם העובדה כי כינו אחד את השני "אשתי"-"בעלי" איננה הופכת אותם בהכרח לשותפים מבחינה משפטית ועובדתית. מדובר בנסיבה אחת מתוך שלל נסיבות וראיות. יכול להיות בהחלט שצדדים לא ישתפו בשל צנעת הפרט ורצונם שלא לחלוק עם כולי עלמא את ההסכם ביניהם את ההסכמות הרכושיות ביניהם. העובדה כי הצדדים לא שיתפו לגבי ההסכמות הרכושיות ביניהם בעלי מקצוע או בני משפחה לא מאיינת את אותן הסכמות ברורות. אל מול אותו אי שיתוף של אנשים חיצוניים קיים הרישום המשפטי בפועל וההסכם שהיה ביניהם. דווקא בעניין זה הקפידו הצדדים על הרישום ועל ההפרדה. בנסיבות הללו יש לתת משקל מכריע לרישום ולהסכמות שהיו בין הצדים בינם לבין עצמם ולא למצג כזה או אחר שהיה כלפי אנשים חיצוניים.

 

  1. נשיאת הצדדים בהוצאות על פי ההסכם לחיים משותפים – ההסכם קבע חלוקה בין הצדדים באופן שבו התובעת תשא ב-1/3 מההוצאות המחיה השוטפות והנתבע ישא ב-2/3 מההוצאות. נושא נשיאת הצדדים בהוצאות היה בלב ליבה של המחלוקת. הנתבע טען כי הצדדים פעלו על פי ההסכם וכי נערכה ביניהם התחשבנות אחת לתקופה. התובעת לעומת זאת טענה כי הצדדים לא קיימו את ההסכמה הזו וכי היא אף נשאה במרבית נטל ההוצאות של המשפחה.

 

  1. לאחר בחינת עדויות הצדדים וראיותיהם שוכנעתי כי בין הצדדים הייתה התחשבנות עניפה בכל הנוגע להוצאות החיים המשותפים. הנתבע אישר כי הייתה התחשבנות שכזו בין הצדדים ודווקא העובדה כי הציג תשובה מורכבת ומלאה מחזקת את טענותיו, שהרי יכול היה להציג תשובה אחרת שייתכן שהיה בה כדי לסייע לו יותר בעמדתו בתביעה (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 85, שורות 1-28, עמ' 87 שורות 13-16, שורות 23-27).
  2. הראיות והחקירות הוכיחו כי הצדדים ניהלו התחשבנות ו"פנקסנות" לגבי ההוצאות דבר המחזק את טענת ההפרדה של הנתבע.

 

  1. אשר על כן ולאחר שקבעתי כי הסכם הגירושין תקף וההסכם לחיים משותפים תקף – הרי שאין כל עילה לתביעתה הרכושית של התובעת.

 

  1. אשר על כן אני דוחה את עתירותיה של התובעת בכתב תביעתה בסעיפים 54(ב)(1)-(3).

 

  1. מאחר ונדחתה עתירתה הרכושית של התובעת ומאחר וכך אין לצדדים רכוש משותף נוסף – אני דוחה את עתירותיה של התובעת בסעיפים 54(ד)-(ה) לכתב התביעה המתוקן.

 

דירת הנתבע במגדל XXX

 

  1. התובעת טוענת כי דירת המגורים שנרכשה על ידי הנתבע בשנת 2003 ושימשה את הצדדים למגוריהם המשותפים החל משנת 2005 ובה היא מתגוררת עד היום וגם לאחר פרידת הצדדים – הינה רכוש משותף שנרכש בהשקעה משותפת של הצדדים. התובעת עותרת כי בימ"ש ייקבע כי מדובר בדירת מגורים משותפת וכי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה על אף רישומה על שמו של הנתבע בלבד. הנתבע טוען כי מדובר בדירתו בלבד שנרכשה ממקורותיו בשנת 2003 ונרשמה רק על שמו ומהווה את רכושו בלבד ולא רכוש משותף.

 

  1. לאחר בחינת ראיות וחקירות הצדדים – דין עתירה זו של התובעת להדחות.

 

  1. התובעת לא הוכיחה ולו בראשית ראיה כי רכישת דירת הנתבע מקורה בהשקעה משותפת של שני הצדדים כפי שטענה. התובעת לא הראתה כל מקור כספי משותף ממנו נרכשה דירה זו. יתרה מכך, בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי לא הועברו כספים מהחשבון המשותף לצורך רכישת הדירה (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 43, שורות 25-32). בהמשך החקירה הנגדית ניתנה לתובעת הזדמנות להסביר ברורות כיצד היא סבורה כי היו כספים משותפים שהועברו לרכישת הדירה (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 44, שורות 5-13). אולם תשובתה הייתה מבולבלת ונעה בין חיובו הכללי של הנתבע להעביר לה כספים, טענה חדשה בדבר חשבון חסכון של הצדדים, טענה כי הנתבע החזיר בחסכון משותף של הצדדים וטענה חוזרת כי הנתבע הוא שניהל את העניינים.

 

  1. התובעת גם לא הוכיחה ולו בראשית ראיה כי רכישת דירת הנתבע מקורה בהשקעה מכספים שלה כפי שטענה. התובעת לא הראתה כל מקור כספי שלה ממנו נרכשה דירה זו. אמנם בחקירתה הנגדית היא טענה כי "הכנסתי הרבה כספים" לדירה במגדלי XXX אולם היא לא הביאה כל ראיה לכך (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 43, שורות 4-12).

 

  1. אמנם הוכח כי התובעת סייעה לנתבע בפן הטכני של הרכישה לאור עבודתה כאדריכלית והכרותה עם אנשי המקצוע בפרויקט. אולם עזרתה התמצתה בנושאים בתחום התמחותה המקצועית בנושא חלוקת הפנים של הדירה ואבזורה. גם בעניינים אלה התובעת לא הוכיחה השקעה כספית משותפת או שלה לצורך המימון אלא קבלת הנחות עבורה כאשת מקצוע ותו לא. קבלת הנחות אלה אין בה כדין להפוך את הקערה על פי ולקבוע כי קיים שיתוף בדירה.

 

  1. התובעת הביאה שורה של אנשי מקצוע שהיו מעורבים בבניית הדירה במגדלי XXX, אך גם בעדותם אין כדי לסייע לתובעת לסעד הנתבע.

 

  1. מר XXX, מנהל הפרוייקט, העיד כי כלל אינו זוכר מי מהצדדים שילם לו (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 24, שורות 8-9). אמנם העד אישר כי ההתקשרות והקשר שלו היו עם התובעת בלבד אולם ציין כי לא בדק ולא ידע מי מהצדדים שילם (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 24, שורות 28-32). כמו כן העיד מר XXX כי המפרט הטכני לרכישת הדירה היה בין חברת XXX לנתבע בלבד (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 24, שורות 26-27). העד אישר כי מי שאמרה לו כי "רכשה" את הדירה הייתה התובעת בלבד (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 25, שורות 2-4), אך אין כל מנגנון שבו נבדק מי באמת רכש את הדירה (עמ' 25, שורות 22-25).

 

  1. מר XXX, איש מכירה בXXX, העיד כי התובעת קיבלה הנחה בשל היותה אדריכלית (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 26, שורות 29-31). גם עד זה אישר כי איננו יודע כלל מי שילם עבור ההזמנה (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 27, שורות 1-3) וכי איננו יודע דבר על העניינים האישיים בין הצדדים (עמ' 27, שורות 8-9).

 

  1. מר XXX, מנכ"ל חברת XXX ויו"ר דירקטוריון XXX, העיד כי התובעת קיבלה הנחה בעלות רכישת הדירה בשל היותה אשת מקצוע שעבדה עם החברה (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 29, שורות 28-32, עמ' 30 שורה 1, שורות 22-30). עם זאת ציין העד כי הסכם הרכישה של הדירה היה בין הנתבע בלבד לבין חברת XXX (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 31, שורות 25-27). העד ציין מפורשות כי אינו יודע מה היה במערכת היחסים הבינאישית בין הצדדים (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 33, שורות 9-21). העד ציין מפורשות כי אינו יכול להעיד מה מקור התשלומים של רכישת הדירה ועל ידי מי שולמו. העד שב וציין מפורשות כי אינו יודע מה היה במערכת היחסים הבינאישית בין הצדדים (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 34, שורות 18-20).

 

  1. דווקא מעורבות התובעת ברכישת הדירה מעידה כי היא הייתה מודעת כי הנתבע חתם לבדו על הסכם הרכישה ועל המסמכים הנלווים וכי הייתה מודעת כי אינה משלמת מכיסה או מכיסם המשותף של הצדדים לצורך הרכישה – אלא כי בכל אלה נושא הנתבע בלבד. כל המסמכים הקשורים לרכישה מחברת XXX היו אך ורק על שמו של הנתבע. גם אם היו מספר חשבוניות של אנשי מקצוע שהוצאו על שמה של התובעת היה מדובר בחשבוניות ספורדיות ולא רישום עקבי ושוטף. גם לגבי חשבוניות אלה לא הוכח כי הכספים היו משותפים או כספי התובעת בלבד. כל המסמכים מול חברת XXX לגבי הרכישה היו תמיד רק על שמו של הנתבע ובחתימתו.

 

  1. יתרה מכך, חזקה על התובעת, שהייתה שותפה מלאה להליך רכישת הדירה, כי לו היה מדובר בהשקעה משותפת ומקורות מימון משותפים כי הייתה עומדת על זכותה להירשם מידית כבעלת הזכויות בדירה יחד עם הנתבע. ואם היה מדובר בהשקעה כספית משותפת – חזקה עליה שהייתה מביאה ראיות אובייקטיביות התומכות ומעידות על השקעה זו.

 

  1. דווקא טענות התובעת בדבר מעורבותה וחלקה ברכישת הנכס ואבזורו מעידים כי לו היה מדובר בנכס משותף ובמקורות מימון משותפים הייתה התובעת פועלת נחרצות לרישומה המשותף עם הנתבע בעת הרכישה. זאת לא עשתה ולו במקצת.

 

  1. התנהגות זו של התובעת הייתה עקבית לכל אורך השנים מרכישת הנכס על ידי הנתבע בשנת 2003, עבור דרך מעבר הצדדים להתגורר בדירה בשנת 2005 ולכל אורך שנות המגורים של הצדדים בדירה ועד למועד הקרע. רק בעת מועד הקרע הועלתה טענת השיתוף לראשונה על ידי התובעת.

 

  1. הוכח במסגרת ההליך כי הדירה נרכשה על ידי הנתבע בלבד.

 

  1. אחיו של הנתבע, מר XXX, השיב מפורשות בחקירתו הנגדית כי ידע בזמן אמת כי הדירה הינה דירתו של הנתבע בלבד ונקנתה מכספיו בלבד. העד ציין כי עובדה זו הייתה ידועה לכל בני המשפחה (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 66, שורות 9-18). עדות זו לא נסתרה.

 

  1. אמנם הוכח כי התובעת סייעה במציאת הדירה, ארגון הדירה ובקבלת הנחות מסוימות מבעלי מקצוע במגדל בשל היותה אדריכלית – ועל כך אין חולק – אך עזרה זו לא עברה מסה קריטית נדרשת של ראיות המעידה על הפיכתה לשותפה קניינית בדירה, כפי שהיא מבקשת. נהפוך הוא- דווקא אותו סיוע בו נתלית התובעת יש בו כדי להעיד כי לו היה מדובר בדירה משותפת הייתה דואגת התובעת עוד בעת רכישת הנכס לרישומו המדויק והנכון על שם שני הצדדים. התובעת הייתה מודעת ושותפה לכל הליך הרכישה ולא העלתה כלל כל דרישה לרישום הדירה על שמה. הוכח כי התובעת ידעה כי הנכס נרכש על ידי הנתבע בלבד ונרשם על שמו בלבד.

 

  1. התובעת חוזרת וטוענת בסיכומיה כי "השקיעה השקעה עם משמעות כלכלית עצומה בדירה, הן בעבודת תכנון והן בהשגת הנחות והטבות כלכליות בערך גבוה ביותר". אולם השקעה זו לא הוכחה בוודאי לא בשיעור כספי כלשהו. אמנם התובעת הוכיחה כי קיבלה הנחות שונות בשל מקצועה מהגורמים במגדל – חברת XXX, אנשי מקצוע שונים וצירפה קבלות ספורדיות על שמה – אולם היא לא הוכיחה את אותו שיעור סיוע והיא לא עתרה גם לקבלת סך זה חזרה. יתרה מכך, התובעת לא הוכיחה מה אותה "השקעה עם משמעות כלכלית עצומה בדירה". בנסיבות הללו אין בימ"ש יכול ליצור "יש מאין" מבחינה ראייתית.

 

  1. התובעת נתפסת לכלל טעות בכל הנוגע לנטל הראייתי המוטל להוכחת הכספים שהושקעו ברכישת הדירה. התובעת טוענת כי הנתבע לא הוכיח כי הוא זה שרכש את הדירה מכספיו. אין בידי לקבל טענה זו. התובעת לא הציגה ולו ראשית ראיה כי השקיעה כספים בדירה או כי הושקעו כספים משותפים לרכישת הדירה. נטל ההוכחה להוכיח כי הדירה הינה משותפת הינו על התובעת. הנטל איננו על הנתבע להוכיח כי הדירה הינה דירתו בלבד. יתרה מכך, גם אם אבחן את הנטל על הנתבע אני סבורה כי הוא עמד בו וכי מכלול הראיות מאששות את טענותיו ולא את טענות התובעת.

 

  1. יודגש – הנתבע פעל בשקיפות מלאה כלפי התובעת. לא היה כל מצג כי מדובר בדירה משותפת. חוזה רכישת הדירה, הכספים למימון הרכישה והרישום נעשו על שם הנתבע בלבד.

 

  1. הראיות למעורבות התובעת באו לידי ביטוי בחלק מהקבלות של בעלי המקצוע לאבזור הדירה שהיו על שמה. הוכח גם כי הנתבע קיבל הנחות מסוימות בשל הכרות התובעת את בעלי המקצוע ואת בעלי המגדל. אולם הקבלות שצירפה התובעת מעידות לכל היותר על קבלת הנחות שהתקבלו על ידי בעלי המקצוע בשל היותה אדריכלית אך לא היה מדובר גם בסכומים ניכרים ובהשקעה כה מאסיבית כפי שטענה התובעת בתביעתה. דווקא צירוף זה מעיד כי התובעת הייתה מודעת להבדל שבין השקעות לצורך אבזור הדירה וסידורה לבין רישומה בפועל אך ורק על שם הנתבע.

 

  1. התובעת הייתה מודעת היטב לכך שהדירה נרכשת על ידי הנתבע בלבד וכי אין מדובר ברישום נכס על שם שניהם.

 

  1. התובעת הייתה מודעת היטב כי הרישום של הדירה היה ע"ש הנתבע בלבד. התובעת אישרה כי ידעה כי הנתבע חתם לבדו על זיכרון דברים, וידעה כי הנתבע חתם לבדו על המפרט הטכני (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 52, שורות 27-32). התובעת גם אישרה שבמעמד החתימה על ההסכם היא נכחה יחד עם הנתבע (ראה: פרוט' מיום 10.6.14, עמ' 53, שורות 1-5).

 

  1. התובעת הייתה מודעת היטב כי זו היא דירתו של הנתבע בלבד וכי אין מדובר בדירת מגורים משותפת. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהצדדים היו בעלים במשותף באותה עת של בית המגורים בXXX. הצדדים עברו מXXX לדירה במגדלי XXX. הוכח כי התובעת ידעה היטב כי בית המגורים בXXX הינו נכס משותף וכי הדירה במגדלי XXX הינה של הנתבע בלבד. חזקה על התובעת דווקא בשל רישום הנכס הקודם במשותף כי לו הייתה סבורה באמת ובתמים בזמן אמת כי מדובר בנכס משותף הייתה פועלת בזמן אמת לרישומה כבעלים עם הנתבע בדירה. הימנעותה מלעשות כל מעשה לצורך רישום השיתוף והימנעותה לכל אורך השנים מלטעון טענת שיתוף כלפי דירה זו מהווים חיזוק ואישוש מהותי לכל טענות הנתבע.

 

  1. התובעת לא ביקשה להירשם כבעלים של הדירה ובמשך שנים ארוכות התגוררה בדירה זו מבלי להעלות כל טענה בעניין זה.

 

  1. הסכמה בין הצדדים לגבי שכירות של הבית ברח' XXX אל מול המגורים במגדל – אין מחלוקת בין הצדדים כי בשנת 2005 יצאו הצדדים מבית המגורים המשותף ברח' XXX ועברו להתגורר בדירה במגדלי XXX. אין גם מחלוקת כי מלוא שכירות של בית המגורים המשותף בXXX עברו במלואם לנתבע. עדותו של הנתבע בעניין זה הייתה מהימנה (ראה: פרוט' מיום 25.6.14, עמ' 88, שורות 15-22). גרסתו של הנתבע היא כי מלוא שכירות הבית בXXX הועברה לידיו מאחר והוסכם בין הצדדים כי יתגוררו בדירתו במגדלי XXX כך שלמעשה לא יוכל לקבל על דירה זו שכירות.

 

  1. יודגש עוד – כי התובעת לא תבעה את חלקה בדמי השכירות הנ"ל וחזקה עליה כי אם סברה כי מגיע לה חלק בדמי השכירות הנ"ל הייתה תובעת או מעלה דרישה לקבלם. התנהלות זו לאורך שנים רבות משנת 2005 ועד למכירת הבית בXXX בשנת 2012 מעידה כי התובעת הסכימה והייתה מודעת להסכמה זו.

 

  1. יתרה מכך, הצדדים הקפידו כי בהסכם השכירות מול השוכרים של הבית בXXX יצוין כי מחצית משכ"ד תועבר לתובעת ומחצית תועבר לנתבע. התובעת קיבלה לידיה את דמי השכירות והעבירה את חלקה לחשבון המשותף. העולה מכל אלה כי קיימים מסמכים משפטים נוספים המעידים על הפרדה רכושית ועל העברה נפרדת של שכר הדירה. והרי – לו היה מדובר בהתנהלות משותפת לאורך שנים כפי שטוענת התובעת לא היה נדרש לציין שוב ושוב מול השוכרים כי נדרש להעביר את שכ"ד לכ"א מהצדדים. התנהלות זו מחזקת את שטען הנתבע כי מדובר היה בהתחשבנות כלכלית שוטפת בין הצדדים לגבי הוצאות המחיה השוטפות וכי שאר ההתנהלות הייתה נפרדת.

 

  1. להשלמת התמונה יצוין כי טענות התובעת בדבר ההעברה הנפרדת של תשלומי השכירות שנועדו לצורכי חסכון במס וכי מדובר למעשה בשכ"ד משותף – לא הוכחו כלל אלא רק נטענה ללא כל ראיות אובייקטיביות המעידות על טענה זו.

 

  1. במסגרת ההליך שהתנהל בתיק הקשור בתמ"ש 9532-09-13 בתביעת הנתבע לסילוק יד ודמי שימוש ראויים טענה התובעת עצמה כי היא תסכים לשאת בתשלומי הארנונה ודמי הניהול של דירת הנתבע אך ורק בכפוף לקביעה כי היא בעלים עמו במשותף. ייאמר כי אם צודקת התובעת בתביעתה כי היא בעלת זכויות וחובות שווה בדירה היה עליה עצמה לדרוש לשלם את הסכומים ולא היה אז צורך להידרש לבקשה זו כלל.

 

  1. ויודגש – אין מדובר במצב שבו המצב המשפטי והעובדתי אינו ברור וניתן ללמוד על כוונה משתמעת לשיתוף או כוונה אחרת לשיתוף ספציפי בדירה – נהפוך הוא בנסיבות דנן המצב היה ברור, מפורש וודאי וידוע לשני הצדדים. המסמכים נחתמו בתקופת החיים המשותפים והרישום נעשה מפורשות ובאופן מכוון באותה העת. ידיעת התובעת לגבי רישום הדירה על שם הנתבע בלבד הייתה וודאית ומוחלטת.

 

  1. במסגרת בע"מ 1398/11 אלמונית נ' פלוני קובע בית המשפט העליון כי במידה ודירת מגורים מתקבלת בתקופת הנישואין במתנה הרי שנדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה לגבי השיתוף ונדרש "דבר מה נוסף" פרט למשך הנישואין והמגורים בדירה.

ראה: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' פלוני סעיף 17, 18 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר (26.12.2012).

בעניינו הצדדים לא היו נשואים. בין הצדדים היה הסכם לחיים משותפים. הרישום של הדירה על שמו של הנתבע נעשה בידיעה מלאה של התובעת. הצדדים אמנם התגוררו בדירה אולם נערכה התחשבנות כספית לגבי כך. משכך – לא רק שלא הובאה כל ראיה לשיתוף, אין גם "דבר מה נוסף", שמעיד על שיתוף.

 

  1. בעניינו לא רק שהסכמת הנתבעת לא הייתה "הסכמה שבשתיקה" אלא שהיא ידעה באופן מפורש וברור על רכישת הדירה ואופן רישומה ע"ש של הנתבע בלבד.

 

  1. להבדיל מנסיבות תיק בע"מ 1398/11 אלמונית נ' פלוני בעניינו היו הבנות והסכמות ברורות ומפורשות של הצדדים לענין אופן רישום הזכויות בדירה והסכמה זו הייתה מהותית ובסיסית והשתקפה גם ברישום הזכויות. התובעת לא פעלה לשינוי הרישום עד פרוץ הסכסוך בין הצדדים.

 

  1. בנוסף, את אופן רישום הזכויות יש לראות גם בהקשר של ההיסטוריה המשפחתית של הצדדים. הדירה נרכשה אחרי גירושיהם, חתימת הסכם הגירושין וחתימה על הסכם לחיים משותפים והתנהגות של הפרדה רכושית בפועל על פני ציר זמן.

 

  1. למען הסר ספק יודגש - לא רק שהנתבע לא הציג לתובעת מצג של שיתוף בדירה אלא שהתנהגות הנתבע הייתה עקבית וברורה. התנהגות זו הייתה עקבית מפורשת ונסמכת על מספר מסמכים שנחתמו על ידי שני הצדדים וכולם היו ידועים ומוכרים לתובעת היטב.
  2. הסכמת הצדדים בדבר הפרדה רכושית יש לכבד ויש לתת לה תוקף ואין לאפשר לתובעת לחזור בה מהסכמותיה שניתנו בעבר.

 

  1. ויודגש - בכל הנוגע לטענת התובעת לגבי השקעות והשבחת הדירה - טענות אלה נטענו אמנם אך לא התבקשו סעדים לגביהם במסגרת כתב התביעה. במסגרת כתב התביעה ביקשה התובעת כי בית המשפט ייתן פסק דין הצהרתי על פיו הינה הבעלים של מחצית הדירה במגדלי XXX. התובעת לא עתרה להחזר השקעותיה, ככל שאלה היו, והדבר לא הוכח. התובעת גם לא עתרה לקבל שווי השבחה שנעשתה בדירה על ידה, ככל שזו הייתה והדבר לא הוכח כלל. התובעת גם לא ביקשה החזר השקעותיה בדירה, ככל שאלה היו, וממילא גם לא הוכיחה מה שיעור ההשקעה שיש להחזיר לה.

 

שיקולי צדק

 

  1. ב"כ התובעת מפנה לתחושת הצדק ומציינת כי אין להשלים מבחינת הצדק עם תוצאה שבה בני זוג נישאו בשנת 1973 והאישה יוצאת היום עם 2 מיליון ₪, ובאם תרכוש כעת דירה למגוריה "תשאר רעבה ללחם" (כך בסעיף 27 לסיכומי התשובה של התובעת). זאת כאשר לטענת האישה באותו הזמן נשאר האיש עם עשרות מיליוני שקלים שחסך בתקופת הנישואין בזכות התובעת (טענה שכלל לא הוכחה). 

 

  1. אין בידי לקבל טענה זו.

 

  1. מושג הצדק הינו מושג בעייתי במיוחד בכל הנוגע לתפיסה משפטית המנתחת את הדין החל. צדק הינו מושג יחסי ובפרט בענייני משפחה. הפרשנות המבוקשת של מושג הצדק עלולה להביא לאי וודאות משפטית שאין לה מקום. על בית המשפט להכריע על פי הדין החל ולאור מערכת היחסים הרכושית המוכחת של הצדדים ולא על בסיס תחושת צדק.

 

  1. התובעת בעיניים פקוחות ותוך מודעות מלאה למעשיה חתמה עם הנתבע על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, לאחר מכן חתמה על הסכם לחיים משותפים שקבע הפרדה רכושית מלאה וגם לאחר מכן נהגו הצדדים בהפרדה רכושית על פני שנים ארוכות – במצב זה מדוע אותו צדק צריך לשנות את המאזניים לטובתה ולאיין את זכויות הנתבע? מדוע התנהגותה והסכמתה המפורשת לאורך שנים צריכים לקבל משקל אפסי ויש להחיל דווקא עקרונות כלליים של צדק על מנת ליתן לה את מבוקשה כעת?

 

  1. ויודגש - דווקא אכיפה של נורמות הדורשות תום לב בין בני זוג מביאה לתוצאה צודקת שבה כל אחד מהצדדים נדרש לקיים את שהסכים והתחייב לו. מדוע צדק זה צריך ליסוג מפני הצדק אותו בוחרת כעת התובעת לקיים?

 

  1. קיימות אינספור דוגמאות בפסיקה בהן בימ"ש עצמו מודה כי הוא ער לכך כי התוצאה אליה הגיע אינה צודקת אולם עליו להכריע על פי הדין החל. כך יש לעשות גם בתיק זה על נסיבותיו.

 

  1. עם זאת יאמר ברורות: התובעת לא הוכיחה כי קופחה ולא הוכיחה כי רומתה. התובעת לא הוכיחה כי נעשקה ולא הוכיחה כי הוטעתה.

 

  1. התובעת בחרה כיצד לחיות עם הנתבע מבחינה רכושית והתחייבותה הינה משפטית ובעלת תוקף. התחייבות זו יש לקיים והיא בעלת תוקף משפטי מחייב גם עתה. לא מצאתי כי התובעת הוכיחה כי קיימת כל עילה משפטית לבטל התחייבות משפטית זו.

 

  1. ייתכן כי בחלוף השנים חשה התובעת כי עשתה "מקח טעות" ואולי מוטב היה כי לא הייתה חותמת עם הנתבע על ההסכם לחיים משותפים ופועלת גם לביטול פסק הדין שאישר את הסכם הגירושין. ייתכן כי היא מכה על חטא כי לא פעלה לשינוי הרישום המפורש והברור של דירת הנתבע. יתכן. אולם כל הנימוקים הללו אין בהם על מנת לשנות את התמונה המשפטית והעובדתית הברורה שהוכחה בתיק זה, קרי הפרדה רכושית בין הצדדים.

 

  1. אשר על כן אני דוחה את עתירתה של התובעת בכתב תביעתה בסעיף 54(ג).

 

  1. מכל האמור לעיל – אני מורה על דחיית תביעתה של התובעת על מלוא הסעדים שהתבקשו בה.

 

 

  1. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בהליך הנ"ל בסך של 41,300 ₪.

 

 

  1. בכל הנוגע לתביעה לסילוק יד ודמי שימוש ראויים בתמ"ש 9532-09-13 – לאור הכרעה בתביעה זו יש מקום לדון בתביעת האיש. מאחר ונשמעו ראיות, עליהן יוכלו הצדדים להסתמך גם להליך זה, ולאור הסעד שהתבקש ולאור חלוף הזמן – הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב באופן הבא: התובע יגיש סיכומיו בתוך 30 יום, הנתבעת תגיש סיכומיה בתוך 30 יום, התובע יגיש סיכומי תשובה בתוך 10 ימים. סיכומים עיקריים לא יעלו על 7 עמודים, פונט דיויד, גודל 12 רווח של שורה וחצי. סיכומי התשובה לא יעלו על 3 עמודים.

 

  1. המזכירות תסגור את התיק שבכותרת.

 

  1. פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

 

  1. המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

 

ניתן היום,  ה' אדר תשע"ה, 24 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ