הזוג חזר לחיות יחד וחתם על "הסכם לחיים משותפים". לאחר שנפרדו שוב, האישה תבעה חצי מהרכוש של בן זוגה. האיש התנגד ואף הגיש תביעה לסילוקה מדירתו.
גבר ואישה נישאו ב-1973 ונולדו להם שלושה ילדים, כולם בגירים. בשנת 1997 הם התגרשו לאחר שחתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם הוסדרו המזונות והסדרי הראייה. הם אף הפרידו את רכושם ובסוף ההסכם נכתב כי לא יהיו לצדדים טענות הקשורות לעניין הרכוש.
מעוניינים לנסח הסכם ממון?
פנו ל - עורך דין דיני משפחה
בסוף שנת 1998 חזרו השניים לחיות יחד, והפעם חתמו על "הסכם לחיים משותפים", בו החליטו, בין היתר, כי הרכוש יישאר נפרד, למעט רכוש שירכשו מכספים שבחשבון משותף שפתחו. כמה שנים לאחר מכן, רכש האיש דירת יוקרה מכספו שלו, וב-2005 עברו שניהם להתגורר בה, עד שב-2011 שוב חל משבר ביחסים והפעם הם נפרדו סופית.
האישה הגישה תביעה בבימ"ש לענייני משפחה בתל אביב, ובה טענה כי כל הנכסים, הכספים והזכויות שנרכשו החל ממועד חזרתם לחיים משותפים מהווים חלק רכוש משותף השייך לשניהם בחלקים שווים, כולל דירת יוקרה הרשומה על שם הנתבע.
לשיטתה, הסכם הגירושין נזנח על ידם ברבות השנים ולכן בטל. לגבי ההסכם לחיים משותפים, התובעת טענה כי היה זה הסכם למראית עין שנועד לצורכי מס בלבד.
התובעת הוסיפה כי גם מבחינת הצדק, אין להשלים עם תוצאה שבה נישאה לנתבע ב-1973 ותצא מהזוגיות עם 2 מיליון שקל, שאם תרכוש בהם דירה למגוריה "תישאר רעבה ללחם", בעוד שלאיש יישארו, לטענתה, עשרות מיליוני שקלים.
הנתבע טען כי הסכם הגירושין תקף, והדבר אף קיבל ביטוי בהתנהגות שלו ושל התובעת לאחר שחזרו לחיות ביחד, וכך גם לגבי ההסכם לחיים משותפים.
בהתאם, הנתבע טען כי בינו לבין התובעת הייתה הפרדה רכושית מלאה, ואף הגיש תביעה לסילוקה מהדירה ולתשלום דמי שימוש ראויים עבור המגורים בדירה.
שמרו על הפרדה
השופטת תמר סנונית פורר דחתה את תביעת האישה וקבעה כי שני ההסכמים תקפים ולכן לתובעת אין יד ברכוש הנתבע.
לראייתה, הצדדים ערכו "יישור קו" רכושי בהתאם להסכם הגירושין. תיקם ברשויות המס הופרד וכל אחד מהם ניהל מאז חשבונות בנק נפרדים. אמנם היה להם גם חשבון משותף, אך הם שמרו על "הפרדת החלטות" – כל אחד לגבי רכושו וענייניו הכלכליים – והתובעת לא הציגה שום ראייה להתנהלות אחרת.
לגבי הדירה, שנרכשה מכספו של הנתבע בלבד, ציינה השופטת כי התובעת הייתה מודעת להליך הרכישה ובשום שלב לא ביקשה לרשום אותה על שמה, וניכר שידעה כי לא מדובר בדירת מגורים משותפת.
השופטת אף דחתה את הטענה בדבר שיקולי צדק, וציינה כי דווקא אכיפה של נורמות הדורשות תום לב בין בני זוג מביאה לתוצאה צודקת, שבה כל אחד נדרש לקיים את התחייבותו.
השופטת דחתה את כל מרכיבי התביעה, וקבעה כי התובעת תישא בהוצאות משפט בסך 41,300 שקל.
לנוכח תוצאה זו, נקבע כי יש מקום לדון בהרחבה בתביעתו של האיש לסילוק יד ודמי שימוש ראויים, והוחלט כי הצדדים יגישו סיכומים בנושא בתוך 30 יום.
* עו"ד חגית הלוי עוסקת בדיני משפחה ובגישור במשפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין