ע.ד. נ' המוסד לביטוח לאומי

בפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 19.5.16, אשר קבעה למערער נכות זמנית בשיעור 45% ושללה קשר סיבתי בין המצב הנפשי לתאונת העבודה.

העובדות:

1. המערער, גנן במקצועו, נפגע בתאונת עבודה ביום 3.6.13. המערער נחתך באצבע 4 ביד שמאל מזכוכית שהייתה באדמה.

2. חצי שנה לאחר התאונה עבר המערער ניתוח וקשירה של גיד האצבע הרביעית ביד שמאל.

3. ועדות רפואיות קבעו למערער נכויות זמניות בתחום הנוירולוגי והנפשי.

4. ביום 28.10.15 נבדק המערער ע"י רופאה מומחית בתחום הפסיכיאטריה (דרג I) אשר קבעה למערער נכות בשיעור של 20%.

5. המל"ל הגיש ערר על הוועדה הרפואית (דרג I).

6. ביום 19.5.16 דנה הוועדה הרפואית לעררים בערר. הוועדה לעררים שללה קשר סיבתי בין אירוע התאונה לבין מצבו הנפשי של המערער:

    

   "הוועדה עיינה במכלול המסמכים כולל חוו"ד ד"ר קוטלר הקשורים למצבו הנפשי והנה מסקנות:

   א. פגימה ביד - הוגדרה כפגימה נוירולוגית מסוג דיסטניה ובגין כך זוכה התובע בנכות דהיינו לא קיימת פה שאלה האם מדובר בפגימה נוירולוגית או פסיכיאטרית המגבלה ביד הינה פסיכיאטרית.

   ב. בחוו''ד של פרופ' קוטלר קיימת התייחסות למגבלת מוטורית זו לפגימה נפשית ולכך אין הצדקה.

   ג. טיפול הפסיכיאטרי היום אינו שונה מטיפול פסיכיאטרי בעבר למעט תוספת נוגד דיכאון מסוג מירו לאור האמור _________ הוועדה סבורה כי לא הייתה הצדקה לקבוע נכות פסיכיאטרית אשר  קשורה באופן סיבתי לאירוע הנדון לציין כי מדובר בחתך של היד ודבר זה אינו עונה לקריטריונים של אירוע אשר עלול להיות גורם סיבתי ל – PTSD. לאור זאת ולאור הנימוקים שתוארו לעיל הוועדה קובעת שלא נותרה נכות נפשית הקשורה לאירוע הנדון."

    

    

   טענות המערער:

    

   1. לוועדה לא הייתה עילה משפטית או רפואית לקבל את הערר.

   2. בכל התקופה של הנכות הזמנית נידונה הנכות הנפשית של המערער והקשר הסיבתי מעולם לא נסתר. נקבע כי מהחתך ביד שמאל ועד השיתוק הכמעט מלא ביד קשורים לתאונה. ההחלטות הן חלוטות.

   3. בישיבת הוועדה הרפואית לעררים מיום 25.2.16 הפסיכיאטר, אשר עבר על כל המסמכים, קבע שיש קשר סיבתי (עקיפי) והתייחס לעובדה כי הערר הוא של המל"ל על גובה הנכות ולניכוי שנעשה. הפסיכיאטר לא התייחס בשום שלב לשאלת הקשר הסיבתי, למרות שבהחלטת הוועדה מציין הפסיכיאטר כי אין כלל נכות נפשית שקשורה בתאונה. לוועדה לא הייתה סמכות להפוך את החלטת הביניים.

   4. בהחלטת הוועדה נפלו טעויות משפטיות בקביעתה כי הטיפול אותו מקבל המערער זהה לטיפולים שאותם עבר המערער עקב תאונה קודמת.

   5. רופא הוועדה פירש באופן שגוי את סעיף הנכות הרפואית בתחום הנפשי המתייחס לנכות עקב PTSD, שכן מדובר בדיכאון משמעותי.

   6. הוועדה לא נימקה החלטתה בדבר העדר נכות נפשית.

   7. הוועדה סתרה את עצמה שכן המגבלה ביד נגרמה כתוצאה מהנזק הנוירולוגי ולא כפי שנקבע ע"י הוועדה: "המגבלה ביד הינה פסיכיאטרית". זוהי קביעה עובדתית שגויה.

   8. המערער צירף לערעורו חוות דעת רפואית משלימה הקובעת כי הוועדה התעלמה מהתיעוד הרפואי וכי אין זה מופרך כי "מפציעה קלה" כנטען ע"י הוועדה תתפתח הפרעה נפשית. למרות שהצטייר כי הנזק שנגרם למערער עקב התאונה מינורי, הרי שהוא הפך תוך זמן קצר לנזק רפואי משמעותי.

   9. המערער עותר לפסילת החלטת הוועדה הרפואית לעררים בכל הנוגע לנכות הנפשית ולחלופין, לקבל את הערעור, לזמן את המערער לבדיקה מחודשת ולשנות את הרכב הוועדה.

       

      טענות המשיב:

       

      1. הערעור הוא על קביעות רפואיות גרידא.

      2. הוועדה נימקה כראוי את החלטתה.

      3. בשל שגיאת כתיב נרשם בפרוטוקול הוועדה במקום המילה "אינה" המילה "הינה" וניתן להבין זאת מהנוסח הכתוב.

      4. הוועדה שללה קשר סיבתי ולא באופן שרירותי בין המצב הנפשי לתאונה.

      5. הערעור נסוב על קביעות רפואיות של הוועדה ועל כן יש לדחות את הערעור.

          

         הכרעה:

         1. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

             

         2. הוועדה התכנסה בהרכב מלא כשאחד מחברי הוועדה הוא רופא מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

             

            הוועדה עיינה בכל המסמכים, לרבות בחוות דעתו של פרופ' קוטלר, וקובעת כי לא מדובר בפגימה נוירולוגית או פסיכיאטרית.

             

         3. אכן בהמשך ההחלטה נכתב כי: "המגבלה ביד הינה פסיכיאטרית" אולם ברור כי זוהי שגיאת כתיב נוכח תחילת המשפט הקובע: "לא קיימת פה שאלה האם מדובר בפגימה נוירולוגית או פסיכיאטרית..." (ההדגשה לא במקור – א.ג.כ). נציין כי שגיאת כתיב לבדה איננה מצדיקה השבת עניינו של המערער לוועדה. הוועדה התייחסה לחוות הדעת של פרופ' קוטלר וקובעת כי אין הצדקה לפגימה נפשית בגין מגבלה מוטורית.

             

         4. הוועדה קובעת כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לתאונה, שבה נחתך המערער באצבעו, אשר אינו גורם ל- PTSD.

             

         5. הערעור הוא על קביעות רפואיות שלבית הדין אין סמכות להתערב בהן.

         6. חוות הדעת המשלימה שצורפה לטענות המערער בהליך דנא, ניתנה לאחר כינוס הוועדה ולכן איננה רלוונטית.

             

         7. פגיעתו של המערער היא נוירולוגית והמערער קיבל נכות בגינה אולם הוועדה סברה כי אין מדובר בנכות פסיכיאטרית.

             

         8. הוועדה שללה קשר סיבתי גם בשל העובדה כי המערער מקבל טיפול פסיכיאטרי כפי שקיבל בעבר.

             

         9. לוועדה המומחיות הרפואית ולכן קביעתה כי הפגיעה שבה נפגע המערער איננה עונה לקריטריונים של PTSD בדין יסודה.

             

         10. על פי הפסיקה לוועדה הרפואית הסמכות לקבוע קשר סיבתי בין הנכות לתאונה:

             "מצוות המחוקק ברורה וחד-משמעית - רופא או ועדה רפואית, לפי העניין, הם הקובעים אם נכותו של מבוטח נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזה מידה היא נובעת כך, וסמכותם לקבוע את דרגת הנכות...כבר נפסק כי "תנאי מוקדם לתובענה שעניינה עצם גמלת הנכות הוא 'קביעת דרגת נכות ... על ידי ועדה רפואית, שקביעתה מחייבת את בית-הדין ...אין גם חשש שוועדה רפואית "יקבע (צ"ל תקבע) ההיפך מקביעת בית-הדין" לא כל פגיעה בעבודה גוררת בעקבותיה נכות, ואף אם תקבע ועדה רפואית כי לא נותרה במערער נכות בגין התאונה - לא יהיה בכך "הפיכה" של קביעת בית-הדין..."

             (דיון נב/93-0 (ארצי) דוד שכטר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כה 39, 40 – 41)

              

         11. במקרים מסויימים ועדה רפואית לעררים מוסמכת לשנות מהחלטת הוועדה מדרג ראשון ולקבוע כי יש או אין קשר סיבתי:

             .... נדרש בית דין זה לשאלה האם מוסמכת הייתה ועדה רפואית לעררים לשנות מהחלטת הוועדה מדרג ראשון ולקבוע, כי אין קשר סיבתי בין פגימתו של מבוטח לבין התאונה. בית הדין חזר על כך שההלכה לעניין קביעת הקשר הסיבתי בועדות רפואיות היא כי "קביעה כדין, סופית וחלוטה בדבר קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי, בין הפגיעה בעבודה לבין הפגימה לה טוען הנפגע, תהא שרירה וקיימת ואין להופכה עוד. לעניין זה אין נפקא מינה אם המדובר בנכות יציבה או בנכות זמנית" (עב"ל 264/03 פסד דוד – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 8.6.04). אולם לצד הכלל נקבעו יוצאים מן הכלל, כך למשל: "גם אם נקבעה סופית הנכות היציבה והקשר הסיבתי בין דרגת הנכות לבין הפגיעה בעבודה, עדיין קיימת אפשרות לכך שבעתיד יחול שינוי בקביעות אלה ואין לפסול על הסף טענה בדבר שינוי שכזה. טענה בנדון תיבחן לגופה וייבחנו הטעמים לבקשה לשינוי הקביעות בנדון זה.." ובהמשך הדברים הובהר עוד כי "במקרים חריגים ניתן לקבוע בהחלטה מנומקת, כי לימים עשוי לחוּל שינוי בנוגע לקיומו של קשר סיבתי, או שלילתו. נימוקים המצדיקים שינוי החלטתה של ועדה רפואית, בדבר קיומו של קשר סיבתי או שלילתו, עשויים בין היתר - ולא כרשימה סגורה - להיות אלה: שינוי העיתים; שינוי הנסיבות, לרבות גילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות קודם לכן ושלא ניתן היה לבררן במועדן; שינוי במצב בריאותו של הנפגע; (ברע (ארצי) 34460-03-15 עואד מוריס - המוסד לביטוח, ניתן ביום 15.6.2015 – פורסם במאגרים האלקטרוניים. שם עמ' 5 – 6)

              

         12. אם כן, החלטת ועדת הערר היא זו שקובעת את הקשר הסיבתי ואחוזי הנכות בגינם והוועדה מושא ערעור זה שללה קיומו של קשר סיבתי באופן ברור ואל לו לבית הדין להתערב בקביעה רפואית זו.

              

         13. אם יחול בעתיד שינוי במצבו של המערער, עדיין פתוחה הדרך בפני המערער להגיש בקשה לקביעת נכות נפשית בגין התאונה והוועדה תוכל לשנות את הקביעה לעניין קשר סיבתי בין המצב הנפשי לפגיעה.

              

              

             סוף דבר:

              

         14. מצאנו את החלטת ועדת הערר מנומקת ומפורטת.

              

         15. הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

              

         16. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

              

              

             ניתן היום, י"ד אייר תשע"ז, (10 מאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

              

             

              

             ק. אסף כהן