ידו הקפוצה של המוסד לביטוח לאומי אילצה חולה אנמיה להילחם "בשיניים" על קצבה לנסיעות מאחר שנסיעה בתחבורה ציבורית מסכנת את בריאותה. לאחרונה ביה"ד האזורי לעבודה בבאר-שבע שם סוף לעניין והורה לשלם לה מעתה ועד בכלל.
התובעת עבדה בחנות המפעל של חברה לייצור צבעים "נירלט", בין השנים 2002-2006. במהלך עבודתה היא נחשפה לחומרים שחלקם מכילים בנזן – חומר שחשיפה אליו יכולה להביא להתפתחות אנמיה אפלסטית, שאכן אובחנה אצל התובעת בינואר 2006. באותה שנה היא הוכרה כנפגעת עבודה, ומאוחר יותר כנכה 100%.
מדובר במחלה המתבטאת בחיוורון, חולשה ועייפות בגלל אנמיה, בין היתר בשל ירידה ברמת ההמוגלובין בדם.
לנוכח מצבה הרפואי והחשש כי תידבק בזיהום חיצוני, הגישה התובעת בקשה לקבלת קצבה מיוחדת להחזקה אישית בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי, הניתנת בין היתר עבור הסעות שלא בתחבורה ציבורית.
אלא שהמוסד לביטוח לאומי דחה את בקשתה. בשנת 2012 ביה"ד האזורי לעבודה בבאר-שבע קיבל את תביעה וקבע כי לנוכח מחלתה והסכנה שתידבק בזיהום, היא אינה יכולה לנסוע בתחבורה הציבורית. המוסד לא וויתר וערער לביה"ד הארצי אולם חזר בו בהמלצתו.
למרות פסקי הדין של ביה"ד האזורי וביה"ד הארצי, החל משנת 2011 המוסד לא שילם לתובעת את הקצבה המיוחדת. בלית ברירה, היא הגישה תביעה נוספת ושוב המוסד דחה אותה, בנימוק שלא חל שינוי במצבה המצדיק את תשלום הקצבה.
וכך, החולה שוב נאלצה להגיש תביעה, בביה"ד האזורי לעבודה בבאר-שבע.
התובעת טענה כי מצבה הרפואי לא השתפר לאחר 2011 אלא רק החמיר, וכיום היא נזקקת לטיפולים קשים, המצריכים נסיעה לבית חולים אחת לשבועיים, ומגבלותיה מונעות ממנה שימוש באוטובוס בשל חשיפה לזיהומים.
לטענתה, ועדת השיקום שדנה בעניינה התובעת נעשתה ללא שמיעת טענותיה, ומבלי שפקידת השיקום נפגשה עמה, לא נערכה פניה לרופא משפחה, תוך התעלמות מפרוטוקולים של ועדות רפואיות.
מנגד, המוסד לביטוח לאומי טען כי ועדה רפואית שבדקה את מחלתה ואת השלכותיה על אורח החיים והצורך בשימוש בתחבורה שאינה ציבורית, קיבלה את החלטתה על סמך חוות דעת רופא, והתבססה על בדיקה אובייקטיבית של כל הנתונים.
"זכותה לא להיות מובדלת"
"נפלו ליקויים בעבודה ועדת השיקום, המצדיקים את ביטול החלטתה וקבלת התביעה", קבע סגן הנשיאה השופט אילן סופר, שהשתכנע כי מצבה של התובעת אכן החמיר, ושימוש בתחבורה ציבורית מסכן אותה. "התובעת מרגישה חלשה, נדחקת, מטלטלת, עלולה ליפול, להיפצע ובנוסף, להיחשף לזיהומים", כתב.
השופט מתח ביקורת על המוסד לביטוח לאומי, וציין כי הוועדה לא שמעה את התובעת, ואף "הוועדה לא נתנה משקל למסמכים הרפואיים של הרופאים המטפלים, לסוג המחלה, הטיפול בה, תסמיניה, והחשיבות שיש לתחבורה מבחינת התובעת, כאשר היא אינה נוהגת ברכב פרטי".
כך למשל, כאשר המוסד טען כי התובעת יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית עם מסכה. לעומת זאת, השופט גרס כי בנסיבות העניין מדובר בסירוב סביר, וכתב כי "זכותה של התובעת לא להיות מובדלת ומסומנת על מחלה שגם כך נוטלת ממנה את הנאות החיים שאדם בריא זוכה להן".
בסיכומו של דבר נקבע כי המוסד ישלם לתובעת גמלה מיוחדת מעתה ועד בכלל. המוסד אף חויב לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 5,000 ששקל.
בפסק הדין נכתב כי "לתובעת נגרם עיוות דין, כאשר עניינה תלוי ועומד אצל הנתבע ובערכאות כשבע שנים. אין צורך כי התובעת תשתרך לה שוב ושוב בין הנתבע ובין בית הדין".
- ב"כ התובעת: עו"ד בנימין פילובסקי
- ב"כ הנתבע: עו"ד ילנה צ'וקלר
עו"ד נעים פראן
עוסק/ת ב-
תביעות ביטוח ונזקי רכוש
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין