אלמקייס נ' א.ר ואח'

לפניי תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, שהגישה התובעת שוטרת במקצועה כנגד הנתבעים, בגין תגובות שכתבו על פוסט שפורם בפייסבוק. התביעה היא לפיצוי בסך 25,000 ₪ כנגד כל אחד מהנתבעים, 100,000 ₪ בסך הכל.

העובדות בבסיס התביעה:

1. התובעת היא שוטרת במקצועה ומשרתת ביחידת הסיור בעפולה.

2. ביום 2.7.20 בשעת ערב מאוחרת התובעת רשמה דוחות לקבוצה של 18 נערים ששתו אלכוהול ברחוב וללא מסיכה. התובעת רשמה לנערים דוחות בגין אי עטיית מסיכה והתקהלות, בניגוד להנחיות הקורונה שהיו בתוקף בעת הרלבנטית לתביעה.

3. ביום 3.7.20 פרסם מר xxx אביו של אחד הנערים פוסט בפיסבוק ובו רשם:" זו השוטרת שנתנה ל 18 ילדים שנסעו למסיבת יב 200 ₪ לכל ילד. בושה וחרפה. 3600 ₪ בשניה" ביחד עם הפוסט פורסמה גם תמונה של התובעת (להלן: "הפוסט המקורי")

4. נתבע מס' 1 רשם תגובה לפוסט המקורי ובו רשם "פרצוף של נבלה".(להלן: "הפרסום הראשון")

5. נתבעת 2 רשמה תגובה זו:" רואים על הפרצוף שלה שהיא ממורמרת ומכוערת " לצד זאת הוסיפה סמיילי פרצוף מחייך (להלן: "הפרסום השני")

6. נתבע 3 כתב תגובה זו:" שוטרת ממורמרת כמה רוע היא משרדת" (להלן: "הפרסום השלישי")

7. נתבע 4 כתב תגובה בה ציין:"לפי הפרצוף המכוער שלה אפשר להבין" (להלן: "הפרסום הרביעי" )

8. התובעת הגישה את תביעתה נגד ארבעת הנתבעים בעילה לפי חוק איסור לשון הרע . כנגד כל אחד מהנתבעים נתבע פיצוי בסך של 25,000 ₪.

9. בנוסף לתביעה זו , הגישה התובעת שתי תביעות נוספות נגד מגיבים נוספים כל התביעות הוגשו ביום 23.7.20.

10. בתביעה בת.א. 51540-07-20 שהתנהלה גם היא לפניי תבעה 4 נתבעים אחרים שפרסמו תגובות לפוסט המקורי. נגד 2 נתבעים ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. ביחס לשני נתבעים נוספים התביעה נדחתה בפסק דין שניתן על ידי ביום 21.12.22. בפסק הדין נקבע כי הפרסומים אינם מהווים לשון הרע. בנוסף הוגשה תביעה שלישית כנגד ארבעה מגיבים נגדם כולם ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. (51556-07-20)

    טענות התובעת:

11. הפרסומים היו בתקופת הקורונה. התובעת נתנה את הדוחות לא כי היא מכוערת או ממורמרת אלא מכח החוק והסמכויות שניתנו לה כגוף מבצע.

12. אין ממש בטענת הנתבעים כי מדובר בהבעת דעה על איש ציבור. גם אם מדובר באיש ציבור אין הצדקה להכפשות והשתלחויות והפוך את התובעת למקור ללעג.

13. התובעת טוענת כי טענת הנתבעים כי פעלו בתום לב ולא התכוונו לפגוע אינה רלבנטית הם מפנים להלכה לפיה בבחינה אם פרסום מהווה לשון הרע אין חשיבות לכוונת המפרסם. המבחן הקובע הוא מבחן האדם הסביר ואיך הוא היה מבין את הפרסום.

14. התובעת טוענת כי דברי הנתבעים נועדו לבזות את התובעת ואינם עולים בקנה אחד עם חופש הביטוי. לא מדובר בזוטי דברים או בקללות רחוב.

15. התובעת טוענת כי לא תבעה את מפרסם הפוסט המקורי מאחר ודבריו אינם מהווים לשון הרע. יחד עם זאת הגישה נגדו תלונה במשטרה שכן הפוסט היה במה למאות מגיבים שקיללו ואיימו עליה, ואותו מר xxx הסיר את הפוסט אחרי חקירתו במשטרה.

16. עוד טוענת התובעת כי אין די בהתנצלות הנתבעים שהיתה לאחר קבלת מכתבי ההתראה. הנתבעים נדרשים גם לפיצות את התובעת.

    טענות הנתבעים מס' 1-2:

17. התביעה הוגשה בחוסר תום לב על מנת לזכות בהון כספי. היקף הפרסום כנטען בכתב התביעה, 200 לקיים, 500 תגובות ומעל 300 שיתופים כנטען בתביעה, לא הוכח בכלל. הפוסט נמחק תוך מספר שעות ויחד עימו התגובות. הנתבעים אף תוהים מדוע בחרה התובעת לתבוע את הנתבעים מבין מאות המגיבים שנטענו בכתב התביעה.

18. אף שהפרסום נמחק כאמור תוך מספר שעות, כבר ביום 3.7.20 נחתם יפוי כח לטובת עורך הדין לצורך הגשת תביעות. התובעת טענה בחקירה הנגדית כי לא זכרה מתי חתמה על יפ"כ.

19. התובעת לא ידעה לפרט בחקירה הנגדית כמה פיצוי כבר קיבלה בגין התגובות וכמה מכתבי אזהרה נשלחו וכתב תביעות הוגשו כנד המגיבים. גם לא ידעה להסביר את הבסיס מאחורי הסכומים שנתבעו. עוד מציינים הנתבעים כי בתביעה לא ציינה התובעת כי הנתבעים כבר התנצלו לפני הגשת התביעה.

20. התגובות עצמן אינן מהוות לשון הרע. הנתבעים הפנו לפסיקה לפיה קללות וגידופים הפכה לחלק מהחיים והפכו להיות שכיחים. עוד טענו הנתבעים כי ביקורת ציבורית היא תנאי בלעדי במשטרה דמוקרטי. יש לתת משקל מיוחד לעקרון של חופש הביטוי שעה שמושא הביקורת הוא איש ציבור.

21. עוד טוענים הנתבעים כי אמירות הנתבעים נאמרו בתום לב שלא על מנת לפגוע. מדובר בהבעת דעה לגיטימית לגבי אי הצדק מבחינתם באירוע ,והבעת ביקורת על תפקודה של התובעת כשוטרת. המדובר בביקורת שנאמרה בשפת רחוב נמוכה וקללות אך לא מעבר לכך.

22. ביחס לנתבעת 2 הרי שהתובעת בעצמה אמרה כי הלכתי לישון ממורמרת בחקירתה הנגדית. התובעת אכן היתה במצב נפשי ממומר ומדובר באמירה נפוצה ללא כל כוונה לפגוע.

    טענות הנתבע 3

23. נתבע 3 טוען כי הפוסט עצמו לא הובא כראיה מטעם התובעת. לא הוכחו על ידי התובעת כל התגובות שנרשמו בפוסט.

24. הנתבע 3 טוען כי מיד עם קבלת מכתב ההתראה מב"כ התובעת, שלח מכתב התנצלות באמצעות עורך דין ששכר. אלא שהתברר לנתבע כי מכתב ההתראה וגם שכ"ט ששילם לעו"ד בגין המכתב היה לשווא.

25. דברי נתבע 3 אינם מהווים לשון הרע על פי החוק. נתבע 3 טוען כי התובעת בעצמה ציינה בחקירה הנגדית כי הלכה לישון ממורמרת. אם התובעת בעצמה עושה שימוש במילה ממורמרת כדי לתאר את רגשותיה, כיצד היא טוענת כי מדובר במילה פוגענית.

26. הפרסום הוא לגבי תפקודה של התובעת כשוטרת. גם לדיון בבית המשפט הגיעה התובעת לבושה במדיה כשוטרת. התובעת חשופה לביקורת ציבורית ופוליטית כאשר חופש הביטוי הוא מנשמת אפה של הדמוקרטיה.

27. לחלופין לטענה כי לא מדובר בלשון הרע, טוען נתבע 3 כי קמה לו הגנת תום הלב שכן מדובר בהבעת דעה על איש ציבור ועל עניין ציבורי.

28. התביעה תביעת השתקה ומהווה שימוש לרעה בהליכים משפטיים.

    טענות נתבע 4:

29. נתבע 4 טוען כי מטרת התביעה להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעים. התביעה הוגשה בחוסר תום לב מצידה של התובעת.

30. הפרסום המיוחס לו אינו מהווה לשון הרע. מדובר בהבעת דעה בהתאם לזכות לחופש הביטוי. התגובה אינה מכפישה את התובעת או שיש בה כדי לפגוע בה.

31. המדובר בתביעה שתוכננה בקפידה כבר בשלב הראשון אז פורסם הפוסט. תוך מספר שעות מפרסום הפוסט הספיק ב"כ התובעת לשלוח התראה בתגובה שפרסם לפוסט עצמו. אם כבר הובהר תוך שעות כי תוגש תביעה, מדוע טרחו לשלוח מכתבי התראה למגיבים השונים?

32. התובעת הגישה 3 תביעות נגד מגיבים שונים לפוסט בסכום מצטבר של 300,000 ₪ והיא מתמחרת את התביעות בסכומים שונים מבלי להתייחס לתוכן התגובה. הם מפנים (וכך גם יתר הנתבעים בטיעוניהם) לכך שבמכתב ההתראה הדרישה היתה תחילה ל- 5,000 ₪ פיצוי ואילו בתביעה הסכום הנתבע היה 20,000 ₪.

33. היקף הפרסום לא הוכח בכלל וגם מפרסם הפוסט המקורי עליו היו התגובות מושא התביעה לא זומן להעיד. הפוסט המקורי עצמו לא צורך כראיה מטעם התובעת.

    דיון והכרעה:

    1. תחילה אבחן להלן אם הפרסומים הינם בגדר לשון הרע ולאחר מכן אתיחס לשאלת הפיצוי. אומר כבר עתה כי אני סבורה כי הפרסומים מהווים לשון הרע. יחד עם זאת, אני קובעת כי התובעת אינה זכאית לפיצוי כלשהו ומכאן שדין התביעה להידחות.

    2. על פי הוראת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, פרסום הינו בגדר לשון הרע אם הוא עלול להביא לאחד מאלה:

        

       "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

         (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

       (3) לפגוע באדם במשרתו... בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

       (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית

       או מוגבלותו"

        

34. על פי הפסיקה, הבחינה אם פרסום מהווה לשון הרע יש לעשות לפי מבחן האדם הסביר שקורא את הדברים. אין חשיבות לכוונותיהם של הנתבעים בעת פרסום הדברים ואין חשיבות לאופן בו הבינה התובעת את הדברים. בעניין זה אני מפנה לע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נגד שרנסקי (4.8.2008) וכן ע"א 740/96 תומרקין נגד העצני (30.7.1989)

35. בעניין שרנסקי הנ"ל אף נקבע ע"י כבוד השופטת א' פרוקצ'יה (בסעיף 18) כי "לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו"

36. ראשית אציין כי אני קובעת כי התובעת הצליחה להוכיח את הפרסומים הנטענים, תגובות הנתבעים לפוסט המקורי, גם אם לא צורף על ידיה הפוסט כראיה במקור אלא כצילום מסך. על פי מאזן ההסתברויות, התובעת הצליחה להוכיח את התגובות , הפוסטים הנטענים, לגביהם הנתבעים קיבלו מכתבי התראה והם אף שלחו מכתבי התנצלות וכמו כן, צורפו צילומי מסך של אותן תגובות שפרסמו הנתבעים.

37. אני קובעת כי התגובות שפרסמו הנתבעים, יש בהם משום לשון הרע. יש בפרסומים כדי לבזות את התובעת ולשים אותה ללעג ואף להשפיל אותה. התגובות לא יוחסו לתפקודה של התובעת כשוטרת אלא לתובעת באופן אישי . כך הנתבע 1 בפרסום הראשון:"פרצוף של נבלה" , כך נתבעת 2: "רואים על הפרצוף שלה שהיא ממורמרת ומכוערת" , כך על ידי נתבע 3 :" "שוטרת ממורמרת כמה רוע היא משודרת " והנתבע 4 שציין:"לפי הפרצוף המכוער שלה אפשר להבין"

38. הנתבעים הפנו לחופש הביטוי וכי מדובר בביקורת לגיטימית על התובעת כשוטרת בתפקידה. אינני סבורה כך במקרה זה, בשונה מפסק הדין בתביעה הקודמת שם קבעתי כי לא מדובר בפרסומים המהווים לשון הרע. יש לקרוא כל תגובה, פרסום, בנפרד ולהחליט ביחס לאותה תגובה , על פי מבחן האדם הסביר, מה מבינים מקריאתה ואם מדובר בלשון הרע.

39. כאן אפנה לפסק הדין בתביעה הקודמת שהגישה התובעת כנגד מגיבים אחרים, אשר נדחתה בפסק הדין שניתן על ידי. בשונה מהפרסומים בתביעה כאן, הפרסומים בתביעה האחרת התייחסו לתפקודה של התובעת כשוטרת ומתן דוחות הקורונה על ידה. התובעת תוארה בתביעה הקודמת "כממזרה סוביטית" על ידי נתבע אחד, וכן נתבעת נוספת השוותה והתיחסה לתקופת השואה ולפקידים שביצעו מה שביקשו מהם. קבעתי כי דווקא בתקופת הקורונה בה מדובר לאור ההגבלות הקשות שהוטלו על האזרחים יש ליתן משקל רב יותר לעקרון של חופש הביטוי. בפסק הדין קבעתי כי הפרסומים התיחסו לתפקוד התובעת כשוטרת ולא לתובעת באופן אישי. הפרסומים בתביעה האחרת היו ביקרות לגיטימית על תפקודה של התובעת ויש ליתן באותם מקרים עדיפות לעקרון חופש הביטוי.

40. אלא שבתביעה כאן, בשונה מהתביעה הקודמת , הפרסומים לא התייחסו לתפקוד התובעת כשוטרת, אלא לתובעת באופן אישי ולמראה שלה. אזכיר כי נתבע 1 כתב:"פרצוף של נבלה" נתבעת 2 ציינה: "רואים על הפרצוף שלה שהיא ממומרת ומכוערת" נתבע 3 כתב "שוטרת ממורמרת כמה רוע היא משרדת" ונתבע 4 ציין: לפי הפרצוף המכוער שלה אפשר להבין" הפרסום לפיו היא מכוערת, פרצוף של נבלה , ומכוערת אינן נוגעים לדוחות ולאירוע עצמו אלא לעג וביזוי התובעת בגלל המראה שלה ולא בגלל תפקודה כשוטרת, זאת כאמור שעה שהפרסום המקורי כלל תמונה של התובעת. כך את המילה ממורמרת אפשר להבין כמיוחסת לכך שהתובעת פעלה מתוך מרמור ותסכול על רקע מראהה. הפרסומים יש בהם כדי לבזות את התובעת ולשים אותה ללעג. לא מדובר בביקורת על תפקודה כשוטרת ולא ביקורת על מתן דוחות על ידי המשטרה.

41. אין ממש בטענה כי התובעת השתמשה במילה ממורמרת כדי להוכיח כי לא מדובר בלשון הרע. כפי שציינתי לעיל, המבחן הוא מבחן הקורא הסביר. לא הבנתה של התובעת את הפרסום ולא של כוונתם של הנתבעים בפרסום.

     

42. במקרה דנן, בשונה מפסק הדין בעניין שני המגיבים האחרים, הפוסט הובן כביקורת כלפי התובעת באופן אישי ולא כביקורת כלפי המשטרה או התנהלות התובעת כשוטרת. לקרוא לתובעת פרצוף נבלה או מכוערת או ממורמרת , אינו מהווה ביקורת על המשטרה או ביקורת על תפקוד התובעת כשוטרת .

43. לא ניתן לראות בפרסומים כפרסומים החוסים בהגנת תום הלב , כהבעת דעה לגימיטית כאמור בסעיף 15(4) ) לחוק. שכן, לא מדובר בהבעת דעה על תפקודה של התובעת כשוטרת. הפרסום אף חרג מתחום הסביר בנסיבות.

     

    שאלת הנזק והתנהלות התובעת:

     

44. ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פד"י נה(5) 510, (בסעיף 17 לפסק הדין) נפסק בסוגיית הפיצויים בגין לשון הרע כי על בית המשפט להתחשב בשיקולים אלה:

    "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי."

45. במקרה דנן, בחינת השיקולים של היקף הפרסום והתנהלות התובעת והנתבעים מביאים אותי למסקנה כי התובעת אינה זכאית לפיצוי. להלן אנמק את קביעתי.

46. הפוסט המקורי נמחק תוך מספר שעות ועימו גם תגובות המגיבים כולם לרבות הנתבעים. היקף הפרסום לא היה כפי שנטען על ידי התובעת בכתב התביעה והחשיפה של מאות גולשים כלל לא הוכחה.

47. בעמוד 3 לחקירה הנגדית התובעת ציינה כי הפוסט המקורי נמחק כעבור יומיים. בעמוד 9 לחקירה הנגדית היא לא ידעה לפרט מתי נמחק ואמרה אולי כעבור שבוע ימים. בפסק הדין בתביעה הקודמת קבעתי כי אותו פוסט נמחק כעבור שעות ופחות מיממה (ת.א. 51540-07-20).

48. התובעת העידה כאן כי הפוסט המקורי היה בשעה 23:00 של יום 2.7.20.(עמוד 8 לפרוטוקול) יפוי כח כפי שניתן לראות נחתם כבר ביום 3.7.20.

49. מכתבי התראה נשלחו לנתבעים בשבוע לאחר הפוסט, כאשר הפוסט כבר נמחק ועימו התגובות. מכתבי התראה נשלחו ביום 8.7.20. באותה העת הפוסט המקורי כבר נמחק. יחד עם זאת הדבר לא צויין במכתבי ההתראה, שם נדרשו הנתבעים כל אחד לשלם 5000 ₪ פיצוי.

50. גם בכתב התביעה, שהוגש עוד באותו חודש ביום 23.7.20, לא צויין כי הפוסט כבר נמחק. הנתבעים 1-3 שלחו מכתבים ביום 19.7.20 כתשובה למכתבי ההתראה בו אף הביעו התנצלותם. גם מכתבים אלה לא בא זכרם בכתב התביעה ואף צויין כי הנתבעים התעלמו ממכתבי ההתראה. זאת למרות שאותם מכתבי תשובה צורפו כנספחים לכתב התביעה.

51. אוסיף כי התובעת לא ידעה לפרט בחקירה הנגדית כמה סכומים תבעה וכמה פיצויים קיבלה. אציין בהקשר זה כי בתיק דנן תבעה 25,000 ₪ מכל אחד מהמגיבים. בתיק שהתנהל בפני השופטת מישורי תבעה 5 מגיבים כל אחד על סך של 20,000 ₪ ובסך הכל 100,000 ₪. בתביעה הקודמת שהתנהלה לפניי תבעה 20,000 ₪ מכל מגיב.

52. הפוסט המקורי היה ביום 2.7.20 בסביבות שעה 23:00 .כאמור כבר למחרת ביום 3.7.20 חתמה על יפוי כח אצל עורך דינה . בא כוחה הגיב גם הוא והודיע על הכוונה להגיש תביעה בשם התובעת וזאת עוד ביום עצמו של הפרסום המקורי בטרם נמחק.(ראו עמוד 15 לתיק המוצגים מטעם לתובעת)

53. בשבוע שלאחר הפרסומים, ביום 8.7.20, פנתה באמצעות בא כוחה לחלק ממפרסמי התגובות ובכללן הנתבעים כאן. במועד הפניה של עורך דינה למפרסמים הפוסט המקורי כבר נמחק.

54. התנהלות התובעת לאחר פרסום התגובות יש בה משום חוסר תום לב ורצון לזכות בכספי פיצויים באופן לא מידתי ביחס לפגיעה המזערית שהיתה מאותם פרסומים. מכתבי ההתראה וגם כתבי התביעה נשלחו באופן סיטונאי, ללא איבחון בין המגיבים, וגם לא ברור מדוע החליטה להגיש תביעה נגד חלק מהמגיבים בלבד. בתביעה אין אזכור לעובדה כי הפוסט נמחק שעות לאחר שעלה.

55. מכל הדברים שציינתי לעיל עולה כי התובעת , גם אם ראתה עצמה כמי שנפגעה בפרסום, שמה לנגד עיניה את כספי הפיצוי בהם תזכה בתביעה שתגיש נגד המגיבים. צודקים הנתבעים שציינו בסיכומיהם כי מכתבי ההתראה נשלחו לשווא, שכן המטרה היתה להגיש תביעה, בהתעלם מכך שהפוסט נמחק או מכך כי חלק מהמגיבים התנצלו על הפרסום, עוד בטרם הגשת התביעה.

56. הפרסום של הפוסט המקרי ועימו כל התגובות היה בהיקף קטן שכן נמחק תוך יממה. כאמור היקף הפרסום של אותן תגובות לא הוכח כלל. חשוב לציין כי הפרסומים מושא התביעה הינן תגובות על פוסט מתוך עשרות תגובות אחרות שהיו על גבי אותו פוסט. כך שהיקף הפרסום הוא קטן יותר מהפוסט המקורי עצמו.

57. הנתבעים העידו כי עם קבלת מכתבי ההתראה הם לא יכלו לעיין בתגובה ולא איתרו אותה, שכן הפוסט כבר נמחק. לא עולה מעדותם כי היתה מטרה לפגוע בתובעת או לגרם לה נזק, הנתבעים כלל לא הכירו את התובעת. נתבעים 1-3 התנצלו בכתב תשובה לב"כ התובע עוד לפני הגשת התביעה.

58. כאן חשוב לציין כי בתביעה הקודמת שהתנהלה לפניי שניים מהנתבעים כלל לא הגישו כתב הגנה והיא קיבלה נגד כל אחד מהם פסק דין בהיעדר הגנה בו חוייבו לשלם פיצוי בסך של 20,000 שח. בתביעה נוספת שהתנהלה בפני כב' השופטת מישורי היא קיבלה פסקי דין בהיעדר הגנה נגד ארבעת הנתבעים כולם וקיבלה פיצוי בסך כולל של 80,000 ₪ (אחד הנתבעים נמחקה נגדו התביעה- ראו ת.א. 51547-07-20. כפי שעולה מפסק הדין בתביעה האחרת שהתנהלה לפניי, התובעת העידה כי הגיעה לפשרה עם חלק מהמגיבים ולא ידעה לפרט את הסכומים. ראו סעיף 49 לפסק הדין. דהיינו כי לתובעת נפסק סכום כולל של 120,000 ₪ (בהיעדר הגנה) לצד פיצויים במסגרת פשרות שלא ידעה לפרט.

59. בשים לב לכל האמור לעיל, אני סבורה כי במקרה דנן אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו לתובעת.

    סיכום:

60. כפועל יוצא, התביעה נדחית. התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪. בפסיקת ההוצאות אני לוקחת בחשבון כי התביעה נדחתה מאחר ולא נפסק פיצוי כאמור לעיל לצד הקביעה כי הפרסומים מהווים לשון הרע. על כן ההוצאות הן על הצד הנמוך.

     

    ניתן היום, ז' שבט תשפ"ג, 29 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.