עניינו של פסק דין זה הוא ארבע מחלוקות בין התובעת - חברה מפעילת חניונים אשר הפעילה חניונים בנמל התעופה בן גוריון, לבין הנתבעת – היא רשות שדות התעופה. ההתקשרות העסקית והפעלת החניונים ארכה כשבע שנים, בין השנים 2003 ועד 2010 וכללה תקופת הפעלה ראשונה וכן הסכם הארכה משנת 2006. ארבע המחלוקות נפרדות זו מזו ולכל אחת מהן יוקדש להלן דיון נפרד.
- פתח דבר ותמצית פסק הדין
- ההסכם המקורי - בין התובעת לבין הנתבעת נקשר ביום 28/10/2003 הסכם המסדיר תפעול מגרשי חניה של "נמל התעופה הבינלאומי בן גוריון". ההתקשרות עם התובעת נעשתה לאחר שזו זכתה במכרז שפורסם על ידי הנתבעת.
- הסכם ההארכה - בנוסף להסכם שנחתם בשלהי שנת 2003 חתמו הצדדים ביום 3/9/2006 על הסכם המאריך את תוקף ההתקשרות עד ליום 17/2/2010. בסופו של יום, ולאחר תום תקופת ההארכה הנזכרת לעיל – לא המשיכו הצדדים בקשרים עסקיים והתובעת הוחלפה במפעיל אחר.
- כפי שניתן ללמוד מהראיות שהובאו ולמעשה כבר מנוסח ההסכם – ההתקשרות בין הצדדים נעשתה כאשר היה ידוע שהפעלת החניונים צפויה לעבור שינויים מהותיים. כך למשל היה ידוע שיוכנסו לשימוש מכשירי חניה אוטומטיים וכן היה ידוע אודות פתיחתו העתידית של טרמינל חדש, הידוע כ"טרמינל 3" ואשר כאמור במבוא להסכם – מועד פתיחתו היה משוער.
- לאחר תום תקופת ההתקשרות הכוללת החליטה התובעת לחלט מתוך ערבויות בנקאיות שמסרה התובעת סך של 521,415 ש"ח וכן סכום נוסף של 40,972 ₪. הערבויות הבנקאיות שחולטו נמסרו לידיה הנאמנות של הנתבעת לצורך הבטחת התחייבויות התובעת בהתאם להסכם. כבר מיד ייאמר כי חילוט זה היה בניגוד לדין וכפי שנרשם על ידי התובעת – בניגוד לחוזה ההרשאה, הוא הסכם ההתקשרות בין הצדדים.
- התובעת מלינה על חילוט הערבות וכן מוסיפה ותובעת סכומי כסף נוספים בגין שלוש עילות נוספות כפי שיפורטו בפסק דין זה.
להלן תובא תמצית כל אחת מארבע המחלוקות שפורטו בכתב התביעה, כאשר בהמשך תידון כל טענה בהרחבה. כבר בתחילה ייאמר כי דרישת התובעת בשלוש מתוך ארבע המחלוקות נדחתה וביחס למחלוקת הראשונה, חילוט הערבויות – נמצא כי בדין הוגשה התביעה.
- חילוט ערבויות על ידי הנתבעת (רכיב התביעה - 569,939 ש"ח) - הנתבעת חילטה כספי ערבויות בנקאיות בסך כולל של 562,387 ₪ (קרן). הערבויות ניתנו לצורך הבטחת התחייבויות התובעת בהתאם להסכם ההתקשרות בינה לבין הנתבעת. לאחר תום ההתקשרות בין הצדדים טענה הנתבעת לסכומי כסף אשר נגבו על ידי התובעת ואשר לטעמה של הנתבעת אמורים היו להיות מועברים למפעיל החדש ולא הועברו. בגין הטענות של חוב למפעיל החדש, טענות אשר כלל לא הוצגו על ידי אותו מפעיל חדש, החליטה הנתבעת לחלט הערבויות כאילו מדובר בחוב כספי לה הנובע מההסכם.
כבר עתה יש לומר כי הערבויות חולטו שלא בהרשאה, לא בהתאם להסכם ולא כדין ומשכך יש להשיב לתובעת כל סכום שחולט. על כך יורחב בסעיף 2 להלן.
- טענות ביחס לחיוב בשל הפחתת שעות עבודה (רכיב התביעה – 701,656 ש"ח) – במסגרת ההתקשרות בין הצדדים התחייבה התובעת להיקף של 100,000 (מאה אלף) שעות עבודה בשנה, או כלשון ההסכם – "שעות תשומה". בסופו של יום בשל סיבות שונות וביניהן הליך אוטומציה בחניונים והכנסת עמדות תשלום ממוכנות, הופחתו שעות התשומה הנדרשות בפועל. בשל הפחתת שעות התשומה בפועל, הופחתה גם התמורה בסך העומד נכון למועד התביעה על 701,656 ש"ח. התובעת מתייחסת להפחתה זו כאל "קנס" וטוענת לחוסר תום לב של הנתבעת.
כבר עתה יש לומר כי אין לקבל את עמדת התובעת וממילא אין לחייב הנתבעת בגין רכיב תביעה זה. על כך יורחב בסעיף 3 להלן.
- טענות לפיצוי בגין הליך תביעה ייצוגית שנוהל כנגד התובעת (רכיב התביעה – 160,746 ש"ח) – במהלך הפעלת החניונים הוגשה כנגד התובעת תביעה ובקשה להכיר בה כתובענה ייצוגית וזאת בשל גביית תשלום בניגוד לחוק חניה לנכים, תשנ"ד – 1993. התובענה הייצוגית לא הופנתה כלפי הנתבעת והסיבות לכך יפורטו בהמשך. סכום הנזקים לחברי הקבוצה בתביעה הייצוגית הוערך על ידי התובע הייצוגי בסך של 7,012,500 ש"ח. התובעת אשר עמדה לבדה אל מול התובע הייצוגי שילמה במסגרת הסכם פשרה סך של 150,000 ש"ח המורכב מסך של 50,000 ש"ח כגמול לתובע וכן 100,000 ש"ח כשכר טרחת עוה"ד של התובע הייצוגי.
במסגרת התביעה שבפני הפנתה התובעת לכך שכל סכום אותו גבתה היה בהתאם להנחיות שקיבלה מהנתבעת ובשל כך ובשל התנהלות הנתבעת הרי יש לחייבה בכל התשלומים שנגרמו בגין הליך התובענה הייצוגית.
כבר עתה ייאמר כי אין לקבל את עמדת התובעת וממילא אין לחייב הנתבעת בגין רכיב תביעה זה. דיון לענין זה יובא בסעיף 4 להלן.
- טענות לתשלום בגין חניון אשר כונה "חניון גרורים" (רכיב התביעה – 454,743 ש"ח) – בין השירותים שהתובעת היו גם שרותי גרירה של כלי רכב לחניון ייעודי שנקרא "חניון גרורים". התובעת טוענת כי חניון הגרורים חייב עלויות תפעול גבוהות מעלויות חניון רגיל וכי למרות זאת התמורה אותה קיבלה בגין חניון זה זהה לתמורה בגין חניונים אחרים שתפעלה. בגין כך ובגין טענה לפיה "חניון גרורים" לא נכלל במסגרת הגדרת החניונים הרגילה בהסכם – עותרת התובעת לתשלום, על פי הערכה, של הסך של 454,743 ש"ח. יובהר כי טענה זו של התובעת נדחתה במסגרת פסק הדין, ועל כך יפורט בסעיף 5 להלן.
חלק שני – דיון בהרחבה בכל אחד מארבעת רכיבי התובענה
- רכיב התביעה הראשון מבין ארבעה - דיון ביחס לחילוט הערבויות
עם חתימת ההסכם בין הצדדים העבירה התובעת לידיה הנאמנות של הנתבעת ערבויות בנקאיות אשר נועדו להבטיח קיום התחייבויותיה של התובעת בהתאם להסכם. בסופו של יום חילטה התובעת מתוך ערבויות אלה סך של 562,387 ש"ח בגין טענה להפרת התחייבות, כאשר התחייבות זו לא הופיעה בהסכם.
יתרה מכך – הנתבעת אינה טוענת לכספים שהתובעת חבה לה אלא לטענת הנתבעת, התובעת מחזיקה בכספים להם זכאי צד שלישי - המפעיל החדש שנכנס לנעליה בשנת 2010. כלומר, אין מדובר בסכומי כסף שנגרעו ישירות מהנתבעת אלא היא באה לריב את ריבו של אותו מפעיל חדש. ייאמר כי אותו מפעיל חדש נעדר מהתביעה ואף לא הוצג בדל ראיה לכך שזה דרש את "כספו" או קיבל את "כספו".
- בסיס המחלוקת, בגביית דמי מנוי
בסיסה של המחלוקת נעוץ בכספי דמי מנוי אשר גבתה התובעת בשלהי תקופת ההתקשרות עם הנתבעת. לטענת התובעת דמי המנוי אשר נגבו מלקוחות שונים מתייחסים לתקופת הפעלת החניונים גם בתקופה בה זה הופעל על ידי המפעיל החדש שנכנס בנעלי התובעת. לגרסת הנתבעת – הכספים אותן גבתה התובעת בגין דמי מנוי לתקופה בה החניונים הופעלו על ידי מפעיל חדש, שייכים למפעיל החדש.
להשלמת התמונה ייאמר כי אין חולק על כך שהתובעת קיבלה מהנתבעת מלוא הסכום לו היא הייתה זכאית בגין מכירת המנויים.
- שתי הערות ביחס למחלוקת שעוררה הנתבעת בקשר לכספים להם זכאי המפעיל החדש
בפסקאות הבאות יובהר כי אין לקבל את גרסת הנתבעת ואין להתיר מימוש הערבויות שנעשה שלא כדין. בשלב זה אפנה לשתי הערות אשר שופכות אור על המחלוקת אותה עוררה הנתבעת:
- ראשית – לא הוצג ולו בדל טענה מצד המפעיל החדש ולא הוכח כי הנתבעת העבירה אליו כספים שגבתה
- לא הוכח שהמפעיל דרש דבר - כאשר התובעת מחליטה לריב את ריבו של המפעיל החדש ניתן היה לצפות שתוצג דרישה של המפעיל החדש ביחס לדמי המנוי; ניתן היה לצפות שהתובעת תראה כי אכן חילוט הערבויות נעשה במקביל למגעים אל מול המפעיל החדש אשר הלין על כך שלא קיבל את דמי המנוי הנטענים. כך לא נעשה. התובעת לא הציגה כל דרישה ושום התכתבות עם המפעיל החדש.
- לא הוכח שהמפעיל החדש קיבל דבר - ניתן היה גם לצפות שהנתבעת תראה כיצד העבירה לידי המפעיל החדש את מאות אלפי השקלים החדשים שחילטה מערבויות בנקאיות שנמסרו לה. גם זאת לא נעשה. הנתבעת אשר ידעה היטב לחלט מעל 560,000 ש"ח בגין טענות לחוב כלפי צד שלישי, לא השכילה להציג כי אכן העבירה מאות אלפי השקלים החדשים לאותו צד שלישי.
- יש לדחות טענות בדבר הרחבת חזית - במהלך הדיון טענה הנתבעת להרחבת חזית בכל הקשור לאמור לעיל והפנתה לכך שטענות ביחס למפעיל החדש, כפי שהועלו, לא הופיעו בכתב התביעה.
אין לקבל טענה זו. הטענות ביחס לצד השלישי אינן בגדר עילת תביעה חדשה או טענה חדשה. ההפניה לכך שלא הוצגה ראיה לפיה המפעיל החדש דרש חוב כלשהו או קיבל תשלום כלשהו היא שימוש בראיות הצדדים או בהעדרן, כאשר היה מקום להציגן והדבר אינו מהווה הרחבת חזית התביעה.
- שנית - את חילוט הערבויות יש לבחון בהתאם להסכם בלבד
הטענה אותה מעלה הנתבעת בדבר כספי דמי המנוי וריבו של צד שלישי אותו החליטה לריב, אינה זו בה יש להכריע בתביעה שלפני. בפסק דין זה יש לדון בשאלה האם חילוט הערבויות נעשה כדין ובהתאם להסכם.
יובהר כי על מנת לחייב הנתבעת בהשבת הכספים שחילטה הרי די בכך שהתובעת תוכיח כי הערבויות הבנקאיות אותן מסרה ואשר מתוכן חילטה הנתבעת סכומי כסף – לא נמסרו להבטחת התשלום למפעיל החדש; עוד די בכך שהתובעת תוכיח כי חילוט הערבויות לא היה בהתאם להוראות ההסכם וממילא לא היה כדין.
- חילוט הערבויות נעשה שלא בהתאם להסכם ושלא כדין
אין לקבל את גרסת הנתבעת לפיה הייתה רשאית לחלט הערבויות שנמסרו לידיה הנאמנות וזאת בשל שישה נימוקים אשר כל אחד מהם מביא לדחייתה:
- ראשית – אין לקבל גרסת הנתבעת לפיה הייתה רשאית לחלט הערבויות – שכן תנאי זה לא נכלל בהסכם בין הצדדים
הערבויות הבנקאיות נמסרו לידיה הנאמנות של הנתבעת על ידי התובעת, אשר כונתה "המפעיל" אך ורק "כבטחון לקיום התחייבויותיו [של המפעיל/התובעת – א.ב] לפי החוזה". הערבויות ניתנו אך ורק "לטובת הרשות", קרי הנתבעת ומימושן הוא רק במקרים בהם "לא עמד המפעיל בהתחייבויותיו על פי החוזה".
החוזה אשר נקשר בין הצדדים, על נספחיו, משתרע על למעלה מ – 160 עמודים ובכל זאת אין בו כל הוראה המחייבת את התובעת בהעברת סכומי כסף למפעיל החדש או בעריכת חשבונות ביחס לדמי מנוי לאחר שהמנוי נמכר.
כלומר – אין מדובר בהוראה בהסכם אשר התובעת הפרה ואין מדובר בהתחייבות אשר לצורך קיומה ניתן היה לחלט את הערוביות הבנקאיות.
- שנית – אין לקבל גרסת הנתבעת לפיה היתה רשאית לחלט הערבויות – תוך שהיא מתבססת על הוראה סותרת בתנאי המכרז
הנתבעת מפנה לכך שבהוראות המכרז, להבדיל מהוראות ההסכם – נרשם כי התובעת תהא רשאית למכור מנויים רק עד סוף שנה קלנדרית וכי ככל שהסתיימה תקופת ההרשאה "יחזיר הזוכה לרשות את החלק היחסי מן הסכום שנותר בידיו".
מעבר לעובדה שהוראה זו לא נכללה בהסכם – הרי בהסכם קיים מנגנון מדויק לגביית כספים ולהעברת חלק מפדיונם לנתבעת ומנגנון זה סותר ההסדר לפיו מנסה כעת התובעת לחלט ערבויות במאות אלפי ש"ח.
ודוק – ההסכם מדבר על תמורה ב"שיעור קבוע של 10% (עשרה אחוזים) מפדיון המכירות ברוטו" (ע"מ 7 להסכם), כאשר המונח "פדיון המכירות ברוטו" כולל גם תשלום בגין מנויים (ור' הגדרת "פדיון המכירות ברוטו בגין דמי חניה – בע"מ 15 להסכם).
כלומר – ההסדר ביחס לדמי המנוי ברור וחד משמעי – ראשית, התובעת גובה את דמי המנוי בהתאם לתעריפים שהנתבעת מכתיבה; שנית, התובעת מעבירה לנתבעת שיעור מסוים מהפדיון. הא ותו לא.
הנתבעת טוענת להוראה נוספת הסותרת את ההוראות בדבר העברת חלק מהפדיון הקובעת כי במקרים מסוימים יועבר סכום נוסף מפדיון המכירות שנגבה על ידי התובעת. הוראה סותרת כזו לא נמצאת כאמור בהסכם בין הצדדים וככל שהיא נמצאת בהוראות המכרז הרי ממילא אין להתייחס אליה שכן בהסכם בין הצדדים נקבע במפורש כך: "במקרה של סתירה או אי התאמה בין הוראות החוזה לבין הוראה כלשהי במסמכי המכרז... תגבר הוראות החוזה" (כך במקור – סעיף 41 להסכם בין הצדדים).
- שלישית – אין לקבל גרסת הנתבעת לפיה היתה רשאית לחלט הערבויות – תוך שהיא מחליטה לפרש הוראות המכרז, בעוד הוראות ההסכם ברורות
גם אלמלא קבע ההסכם בין הצדדים עדיפות להוראותיו על פני מסמכי המכרז – עדיין לא היה מקום להידרש לפרשנות הנתבעת. יודגש כי כאשר קיים הסכם ברור וחד משמעי הרי ממילא אין מקום לדון בפירושו. זאת ועוד – גם לו היו הוראות ההסכם בעלי משמעות כפולה, הרי היה מקום לפרש את ההסכם כנגד הרשות ולטובת התובעת.
לענין פרשנות ההסכם רק במקרה בו הוראותיו דו משמעיות ולענין הפרשנות כנגד הרשות אפנה אל תא (י-ם), 3280/01 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל משרד התקשורת (מיום 3/10/06) שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור):
"כלל הפרשנות נגד המנסח הוא כלל פרשנות טכני בעיקרו, "מפלט אחרון בשלב הפרשני", שיש לעשות בו שימוש רק כאשר לשון החוזה אינה ברורה או כשהיא דו משמעית".
ועוד נקבע:
"כאשר לשונו של חוזה בכלל, וחוזה רשות בפרט, הנה דו משמעית וקיימת אפשרות סבירה לפרש את החוזה בשתי דרכים - האחת הנוחה לפרט המתקשר והאחרת הנוחה לרשות - עשוי בית-המשפט להיעזר בכלל הפרשנות נגד המנסח".
ולענייננו – ההסכם ברור וחד משמעי ואף לולא היה כך – הרי יש לפרשו לטובת התובעת ולא לייבא סעיפי מכרז שנגרעו ממנו, כפי שהנתבעת מבקשת לעשות.
- רביעית – הנתבעת ידעה היטב שאין לקבל גרסתה לפיה הייתה רשאית לחלט הערבויות – ונזקקה לפרשנות אקרובטית משפטית הנתמכת על ידי עו"ד ורו"ח
חילוט ערבויות בנקאיות חייב להיעשות בהתאם להוראה מפורשת על פי הסכם. הנתבעת לא מצאה הוראה מפורשת בהסכם והחליטה לפנות לעו"ד ורו"ח דרור אביב שהעניק פרשנות משפטית למילות ההסכם ובמלוא הכבוד עיוות את הוראותיו.
הנתבעת שידעה היטב כי אין הוראה בהסכם המחייבת את התובעת להעביר כספי דמי המנוי החליטה לנתח את המונח "פדיון מכירות ברוטו" אשר נועד לכלול כל הכנסה אפשרית – ככזה המסייג הכנסות מסוימות. ועל כך בפסק הבאה.
בהתאם לחוות הדעת שקיבלה הנתבעת התייחס עו"ד ורו"ח אביב לכך שהגדרת "פדיון מכירות ברוטו" כוללת "כל ההכנסות... שינבעו למפעיל בגין ניהול והפעלה". מילת המפתח היא "שינבעו" ולגרסת חוות הדעת, מכיוון שמדובר בהכנסות לתקופה שלאחר תום ההסכם הרי אלה לא "נבעו" בשל ניהול והפעלה.
אין לקבל פשרנות זו בשל שלושה: ראשית – הגדרת הפדיון נועדה להרחיב ולכלול כל סכום שיתקבל אצל התובעת. אין מקום להפוך את פסקת ההרחבה לפסקה מצמצמת; שנית – כספי דמי המנוי התקבלו, ללא ספק, בגין ניהול והפעלה, והרי כספים אלה נגבו בזמן הניהול וההפעלה של החניונים. ככל שיש לערוך התחשבנות לעתיד, הרי אין בכך כדי לשנות העובדה שהכספים שולמו בגין ניהול והפעלה כאמור; שלישית – פרשנות הנתבעת חרב פיפיות היא, ואבהיר. אם דמי המנוי אינם בגדר "פדיון מכירות ברוטו" – הרי ממילא הנתבעת לא זכאית לדמי שימוש בגינם.
כך או כך – אין לבצע חילוט ערבויות בנקאיות ללא הוראה בהסכם ועל סמך פרשנות משפטית לא מקובלת ומוכוונת אינטרס של הנתבעת.
- חמישית – אין לקבל גרסת הנתבעת לפיה היתה רשאית לחלט הערבויות – וזאת בשל ההתנהלות בגין שנת 2003
המציאות זימנה לצדדים אפשרות ליישם ההסכם בהתאם לפרשנות הנתבעת ואולם כאשר היא הייתה זו שהיה עליה להעביר כספים לתובעת, כך לא נעשה באופן מידי.
התובעת אשר החלה הפעלת החניונים בשלהי שנת 2003 לא קיבלה כל סכום בגין התקופה היחסית שהפעילה בשנת 2003. לענין זה הנתבעת מסרה גרסה מסוימת ביחס לשנת 2003 שלא צלחה את החקירה הנגדית ובסיכומיה הודתה כי הגרסה מבוססת על מה שכינתה "טעות סופר".
בסופו של יום – לא הוצג כי התובעת קיבלה סכומי כסף בעבור ההפעלה בשלהי שנת 2003 לרבות עבור מנויים שרכשו מנוי לתקופה בה החניונים הופעלו על ידי התובעת אך שילמו דמי המנוי לפני תחילת פעילות התובעת.
- ששית – אין לקבל גרסת הנתבעת לפיה היתה רשאית לחלט הערבויות – וזאת בשל ההתנהלות בגין שנת 2004
הנתבעת הדגישה פעם אחר פעם כי במסגרת הסכם הארכת ההתקשרות כפי שנקשר ב 5/9/2006 הוסכם ביחס לשנת 2004 כי "בענין דרישות המפעיל בכל הנוגע למעבר המנויים מטרמינל 1 לטרמינל 3 – יזוכה המפעיל באופן חד פעמי בחלק היחסי של הפדיון ממכירת המנויים אשר נתקבל אצל הרשות בחלק היחסי של שנת 2004 שבמהלכו פעל המפעיל (ספטמבר – דצמבר 2004) המסתכם בסך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ".
לטענת הנתבעת, כשם שהסכימה בשנת 2006 לשלם לתובעת סכום עגול של 50,000 ש"ח בגין דמי מנוי שנמכרו בעבור שנת 2004 – כך קמה לה הזכות לחלט הערבויות בגין מכירת מנויים בשלהי תקופת ההפעלה של התובעת.
אין לקבל טענה זו של הנתבעת בשל שניים: ראשית – הזכות לחלט הערבויות בנקאיות נובעת אך ורק מהוראות ההסכם. משלא קיימת בהסכם הוראה חד משמעית המתירה חילוט הערבויות – הרי חילוט זה אסור; שנית – דווקא ההתבססות של הנתבעת על הסכם ההארכה גורעת מגרסתה. ודוק – לו אכן היה מדובר בהוראה הקיימת בהסכם, הרי לא היה צורך בהסכמה מאוחרת לתשלום "חד פעמי" של סך "עגול" של 50,000 ש"ח – אלא הסכום היה מועבר בזמן אמת, כבר בסמוך לשנת 2004.
- סיכום לענין חילוט הערבויות הבנקאיות
הערבויות הבנקאיות אותן מסרה התובעת להבטחת הוראות ההסכם חולטו ללא הוראה המתירה זאת בהסכם ובניגוד לדין. אשר על כן – על הנתבעת להשיב לתובעת הסך של 569,939 ש"ח כאמור בכתב התביעה.
- רכיב התביעה השני מבין ארבעה - הפחתת התמורה בשל הפחתת שעות העבודה (שעות התשומה)
בהתאם להסכם ההתקשרות בין התובעת לנתבעת התחייבה התובעת להיערך למתן שירותים בהיקף של 100,000 שעות עבודה, קרי שעות תשומה, לכל שנה.
אין חולק על כך שבשל תמורות ושינויים בהפעלת החניונים נדרשו בסופו של יום הרבה פחות מ – 100,000 שעות עבודה בשנה. השינוי המשמעותי והעיקרי בהפעלת החניונים היה הליך אוטומציה אשר הכניס עמדות תשלום ממוכנות שהחליפו עמדות תשלום מאוישות וממילא הפחיתו שעות העבודה הנדרשות. לענין זה טוענת התובעת כי בעוד בעת חתימת ההסכם עמד מספר העמדות הממוכנות על ארבע בלבד, הרי בעת סיום ההתקשרות בין הצדדים עמד מספר מכונות התשלום על 38.
הפחתת שעות העבודה בפועל הפחיתה גם את התמורה לה הייתה זכאית התובעת ועל כך מלינה התובעת. בהתאם להסכם ככל ששעות התשומה יפחתו – הרי התשלום בו תחויב התובעת מתוך דמי הפדיון יגדל. כלומר - שבידי התובעת יוותר סכום נמוך יותר ככל ששעות העבודה שתשקיע יהיה נמוך יותר.
התובעת מודה כי הוראות ההסכם קבעו יחס ישר בין מספר שעות העבודה לבין התמורה שתקבל ואולם לטענתה הנתבעת הייתה רשאית בהתאם להסכם להתאים את שעות התשומה הנדרשות ומשלא עשתה כן – היא נהגה בחוסר תום לב ומכאן עליה לפצות את התובעת.
- אין לקבל טענת התובעת, המנוגדת להוראות ההסכם
אין לקבל טענת התובעת לתשלום בגין הפחתת שעות התשומה וזאת בשל שלושה נימוקים אשר כל אחד מהם מביא לדחיית הדרישה:
- ראשית – אין לקבל גרסת התובעת לפיצוי בגין שעות התשומה, שכן הדבר נוגד הוראות ההסכם
יודגש כי הפחתת התמורה בהתאם לשעות התשומה היא פועל יוצא של הוראות ההסכם בין התובעת לנתבעת. זאת ועוד – כבר בעת חתימת ההסכם היה ידוע כי אפשר ושעות התשומה הנדרשות בפועל ישתנו באופן מהותי ובשל כך נקבע מנגנון והתאמת התמורה.
גם עניינם של מכונות התשלום הממוכנות היה ידוע מלכתחילה ואפילו אם התובעת לא העריכה עד כמה יגדל מספרם – הרי לכל היותר יש בכך משום טעות בכדאיות העסקה ולא התנהלות בחוסר תום לב מטעם הנתבעת.
התובעת מצידה מפנה לכך שבהתקשרות עם המפעיל החדש שנכנס בנעליה הופחתו שעות התשומה הנדרשות, אך אין בכך דבר. ההתקשרות אליה יש להתייחס בפסק דין זה היא ההתקשרות בהסכם בין התובעת לנתבעת והתובעת לא הפרה הסכם זה.
להשלמת התמונה ייאמר כי העובדה שהתובעת רשאית להתאים את שעות התשומה בוודאי אינה מטילה עליה חובה לפעול בחוסר סבירות ולהפחית שעות אלה אך לא להפחית התמורה אותה מקבלת התובעת.
- שנית – אין לקבל גרסת התובעת לפיצוי בגין שעות התשומה, שכן הפחתת התמורה אף תואמת הפחתת שעות העבודה בפועל
די בהוראות ההסכם על מנת לדחות את טענות התובעת. למעלה מהנדרש ייאמר כי חזקה על התובעת שהפחיתה הוצאותיה בשל הפחתת שעות העבודה הנדרשות ממנה.
חזקה היא שכאשר לא מועסקים עובדים הרי הוצאות ההעסקה יורדות. לענין זה התובעת לא הוכיחה כי שילמה לעובדיה עבור 100,000 שעות עבודה, וכי החזיקה עובדים למרות שאלה לא נדרשו.
- שלישית – אין לקבל גרסת התובעת לפיצוי בגין שעות התשומה, שכן בהסכם משנת 2006 ויתרה על טענה זו
הנתבעת מפנה, בצדק רב, להסכם הארכת ההתקשרות שנעשה בחודש ספטמבר 2006 ובו ויתרה התובעת על כל טענה עתידית לרבות טענה ביחס להפחתת שעות התשומה ומכאן להפחתת התמורה.
לענין זה קובע סעיף 5 להסכם ההארכה כך:
"המפעיל מוותר בזאת, מראש ובכתב במפורש על כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא שיש ו/או עשויות להיות לו כלפי הרשות, בכל הנוגע לתקופת החוזה המקורית... והריהו מוותר בזאת... גם על כל תביעה ו/או טענה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא שיש ו/או שעשויות להיות לו במשך תקופת ההארכה בכל הנוגע לסוגיות האמורות בסעיפים 3 ו – 4 לעיל".
התובעת הודתה כי עד שנת 2008 לא פנתה בטענה או בתלונה ביחס להפחתת שעות התשומה. אך לא זו בלבד שהתובעת לא פנתה בטענה כאמור, אלא למרות שידעה על הפחתת שעות התשומה, היא חתמה על הסכם ההארכה משנת 2006 בו ויתרה על כל טענה לרבות בעניין זה. משכך פעלה התובעת, אין לקבל טענותיה המאוחרות לענין שעות התשומה.
- סיכום לענין החיוב בגין שעות התשומה
אין בסיס לטענות התובעת לפיהן הנתבעת חבה בשל הפחתת שעות התשומה שנדרשו בפועל במהלך ההתקשרות העסקית להפעלת החניונים.
- רכיב התביעה השלישי מבין ארבעה - דיון ביחס לטענה בדבר חיוב הנתבעת בגין הליך התובענה הייצוגית
- הנתבעת גבתה תשלום ממשתמשי החניונים, לרבות תשלום מנכים – וזאת בניגוד להוראות חוק חנייה לנכים, תשנ"ד – 1993. בסופו של יום הפסיקה גביית תשלום מנכים בניגוד לחוק ואולם התובעת נתבעה על ידי תובע ייצוגי אשר דרש השבת סכומי הגביה שנעשתה שלא כדין.
- התביעה והבקשה להכיר בה כתובענה ייצוגית (להלן: "התובענה הייצוגית") לא הוגשו כנגד הנתבעת, שכן הנתבעת הודיעה על הפסקת הגביה בניגוד לחוק.
כאן המקום לציין כי ביחס לסיבה בשלה לא הוגשה התובענה הייצוגית כנגד הנתבעת קיימות שתי עמדות. לטענת התובעת – התובענה הייצוגית לא הוגשה כנגד הנתבעת בשל סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות הקובע שאין לנהל הליך של תובענה ייצוגית כנגד רשות המודיעה על הפסקת גביה שלא כדין; לטענת הנתבעת – התובענה הייצוגית לא הוגשה כנגדה מכיוון שבהתאם לסעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות וסעיף 11 לתוספת השנייה לחוק - ניתן לתבוע רשות רק בשל סכומים שנגבו כ"מס, אגרה או תשלום חובה אחר" ואילו גביית דמי החניה אינה נכללת בהגדרה זו. כך או כך – הנתבעת לא היתה חלק מהתובענה הייצוגית.
להשלמת התמונה ייאמר כי התובעת כאן הגישה בקשה לצירוף הנתבעת להליך התובענה הייצוגית ואולם מחקה בקשה זו לאחר שהובהר לה כי קיימת מה שכינתה "מגבלת סמכות". לאור טענות שהעלתה הנתבעת יודגש כי אין במחיקת ההליך כדי להוות מעשה בית דין או כדי למנוע מהתובעת הגשת תובענה כנגד הנתבעת. מחיקת הליך, להבדיל מדחייתו, אינו מונע פתיחתו מחדש. בוודאי מחיקת הליך של צירוף בעל דין כנתבע אינו מונע הגשת תביעה נפרדת כנגד אותו בעל דין.
- בסופו של יום התפשרה התובעת עם התובע הייצוגי כך ששילמה הסך של של 150,000 ש"ח המורכב מסך של 50,000 ש"ח כגמול לתובע הייצוגי וכן 100,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין.
- תמצית טענת התובעת - לטענת התובעת מלכתחילה נקבעו תעריפי החניה על ידי הנתבעת ומשכך הסיבה לכל סכום שנגבה בניגוד לדין רובצת לפתחה של הנתבעת. אשר על כן לטעמה של התובעת – על הנתבעת לשפות אותה בגין הסכומים אותם שילמה כפשרה לסיום התובענה הייצוגית.
- התובעת אכן רשאית להגיש תביעה, אפילו אם זו לא היתה מוכרת כתובענה ייצוגית
- כפי שהובא לעיל – התובענה הייצוגית לא הוגשה כנגד הנתבעת ולא בכדי. ככל שהיתה מוגשת תובענה כנגד הנתבעת ובקשה להכיר בה כתובענה ייצוגית הרי יש להניח כי הבקשה הייתה נדחית.
- לטעמה של הנתבעת – כשם שלא ניתן היה להגיש כנגדה תובענה ייצוגית הרי כעת לא ניתן להגיש כנגדה תביעה בגין הפשרה בתובענה הייצוגית.
אין לקבל טענה זו של הנתבעת וזאת בשל שניים:
- ראשית - עילת התביעה המוגשת על ידי הנתבעת שונה לחלוטין מעילת התובענה הייצוגית. בעוד התובענה הייצוגית מתייחסת לגביית סכומי כסף בניגוד לדין, הרי התביעה שבפני מתייחסת לנזק שנגרם לתובעת בשל הוראות חוזיות והנחיות מטעם הנתבעת. מכיוון שמדובר בעילה שונה – הרי אין למנוע הגשת התובענה;
- שנית – הרציונל העומד מאחורי האיסור לניהול הליך תובענה ייצוגית כנגד הרשות במקרים בהם הופסקה גבייה שלא כדין הוא כי אין מקום לכך שהציבור אשר תובע בתובענה ייצוגית הוא יהיה זה שיישא בתשלום פיצוי נדרש. רציונל זה מביא לכך שאין להגיש תובענה ייצוגית כנגד הרשות – אך אין בו כדי למנוע הגשת תביעה ישירה, בין על ידי מי שנפגע ועילותיו דומות לעילות התובענה הייצוגית ובין על ידי התובעת כאן.
לענין זה אפנה אל מאמרו של סטיבן גולדשטיין, "הערות על חוק תובענות", עלי משפט, כרך ו (תשס"ז) 7 שם הובהר כי ככל שתותר הגשת תובענה ייצוגית כאמור הרי התשלום הגבוה אותו תידרש הרשות לשלם יביא לגלגול האחריות לתשלום הפיצוי על הציבור כולו לרבות הציבור המיוצג בתובענה הייצוגית, להרחבה ניתן להפנות אף לבג"צ 2171/06 , שני כהן נ' יו"ר הכנסת (ניתן ביום 29/8/11) בו נדונו השגות על חוק תובענות ייצוגיות.
- אשר על כן – התובעת רשאית לדרוש מהנתבעת פיצוי בגין התובענה הייצוגית ואולם אין לקבל דרישתה ועל כך בסעיף 4.3 להלן.
- אין לקבל טענות התובעת לפיצוי בגין הליך התובענה הייצוגית
אין לקבל טענות התובעת לפיצוי בגין התובענה הייצוגית וזאת בשל ארבעה נימוקים אשר כל אחד מהם מביא לדחיית הדרישה:
- ראשית – אין לקבל טענות התובעת לפיצוי מכיוון שהפשרה היטיבה עם התובעת עצמה
התובענה הייצוגית התייחסה להשבת כספים בהיקף העולה על 7 מיליוני ש"ח. סכומי כסף אלה נגבו בהתאם לתובענה הייצוגית שלא כדין.
חלקה של התובעת בסכומים אלה היה עשירית, שכן 90% מהפדיון הועבר לנתבעת ו – 10% מכל סכום שנגבה נותר בידי התובעת. כלומר – הסיכון בפניו עמדה התובעת עלה על 700,000 ש"ח בצירוף הוצאות וגמול לתובע וכן שכר טרחת עו"ד. ויודגש – בכל מקרה שהיה נקבע כי יש להשיב הסכומים שנגבו – הרי חיובה של הנתבעת היה עלול להתחיל מסך של 700,000 ש"ח.
כנגד סיכון זה התפשרה התובעת על סכום נמוך של 150,000 ש"ח בלבד ואף הוא רק בגין גמול לתובע ותשלום שכר טרחת עו"ד. כלומר – אפילו היתה התובענה הייצוגית מסתפקת בהשבת כספים שנגבו שלא כדין – היתה התובעת עלולה לשלם סכום העולה פי ארבעה ויותר מהסכום אותו שילמה בפשרה. מכאן – לא הוכח שנגרם לתובעת כל נזק בגין הסכם הפשרה והכוונה לנזק אותו יש לייחס לנתבעת.
- שנית – אין לקבל טענות התובעת לפיצוי מכיוון שפסה"ד התייחס לחלקה של הנתבעת
פסק הדין אשר אישר את הסכם הפשרה בתובענה הייצוגית התייחס לסכום בו הסתיימה תובענה זו ובין נימוקיו נרשם במיוחד כך – "לטענת המשיבה [קרי התובעת כאן – א.ב] שלא נסתרה, כ – 90% מפדיון דמי החניה מועבר לרשות ועל כן פדיון זה אינו מצוי בכיסה של המשיבה".
כלומר – הפשרה אליה הגיעה התובעת בהליך התובענה הייצוגית לא התעלמה מהנתבעת כאן, ההיפך הוא הנכון. פסק הדין שאישר את הפשרה כלל בין נימוקיו את העובדה שחלקה של התובעת בפדיון הוא רק 10% וכי יתרת הפדיון וחלקו הארי הועבר לנתבעת.
- שלישית – אין לקבל טענות התובעת לפיצוי שמשמעו היתר לביצוע עוולה
אין זה נכון או ראוי לקבוע כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפרת הדין והעוולה שיוחסה לה בתובענה הייצוגית. טענת התובעת היא כי בשל תניות חוזיות הפרה את הדין וקבלת טענה זו עלולה להוות אישור לכך שהתקשרות חוזית מאפשרת הפרות הדין ומקימה זכות לפיצוי.
אין לקבוע כך. משנוצר מצב בו התובעת נאלצה להפר את החוק היה עליה לפעול באופן מידי לקיום הוראות החוק ולא להעדיף התחייבות חוזית על פני הוראות חוק חניה לנכים.
- רביעית – אין לקבל טענות התובעת לפיצוי שכן האחריות להפעלת החניונים כדין רובצת גם עליה
יש לקבל טענת הנתבעת לפיה פנתה אל התובעת כבעלת מקצוע ומומחיות בהפעלת חניונים וכי במסגרת כך היה על התובעת מלכתחילה להבהיר כי גביית תשלום בניגוד לחוק חניית נכים היא גביה אסורה.
בסופו של יום התפשרה התובעת בסך של 150,000 ש"ח מתוך תביעה אשר העריכה סכום הנזק בהיקף העולה על 7 מיליוני ש"ח. סכום זה אשר כמעט בטל בששים והעומד על כשני אחוזים מסכום התביעה בוודאי משקף, על הרף הנמוך ביותר, התייחסות למקצועיות ולמומחיות אותה היה מקום לצפות שתפעיל התובעת בהפעלת החניונים ובגביית כספים מנכים בניגוד לדין.
- סיכום לענין דרישת פיצוי בגין הליך התובענה הייצוגית
אין בסיס לטענות התובעת לפיהן הנתבעת חבה בתשלום כלשהו בשל הליך התובענה הייצוגית.
- רכיב התביעה הרביעי והאחרון – דרישה לחיוב הנתבעת בתמורה נוספת בגין "חניון גרורים"
בין החניונים אשר הופעלו על ידי התובעת נכלל גם "חניון גרורים" שהוא חניון ייעודי לכלי רכב שנגררו אליו לאחר שחנו במקומות אסורים.
התובעת נהנתה מתשלום בגין שירותי הגרירה ובנוסף - ביחס לתשלום בגין החניה בחניון הגרורים גבתה התובעת את חלקה מהפדיון כשם שגבתה מפדיון כל חניון אחר.
לטענת התובעת – עלויות התפעול בחניון הגרורים גבוה מעלויות תפעול חניונים אחרים ובשל כך היא זכאית לתמורה מוגדלת מפדיון חניון זה. בהתאם לטענה זו עותרת התובעת ב תחשיב שבמלוא הכבוד לא הוכח, כי שילמה לנתבעת ביתר סך של 454,743 ש"ח אותו על התובעת להשיב.
- אין לקבל את דרישת התובעת לתשלום מוגדל בגין חניון הגרורים
אין לקבל את טענת התובעת לתשלום מוגדל בגין חניון הגרורים וזאת בשל שלושה נימוקים אשר כל אחד מהם מביא לדחיית הדרישה:
- ראשית – אין לקבל טענות התובעת לתשלום מוגדל, שכן תנאי זה לא נכלל בהסכם בין הצדדים
הטענה לפיה עלויות תפעול חניון גרורים גבוהות אינה מעלה ואינה מורידה. בסופו של יום ההתקשרות בין הצדדים מתייחסת למכלול התנהלות בכל החניונים ומכלול מתן השירותים – ואין מקום להחריג שירות כזה או אחר ולבקש בעבורו תשלום שלא נכלל בהסכם.
ההתקשרות בין התובעת לנתבעת התבססה על הסכם מפורט אשר לא כלל תמורה מוגדלת בגין פדיון מכירות בחניון הגרורים. די בכך כדי לשלול ולדחות את דרישת התובעת לתמורה מוגדלת כאמור.
- שנית – אין לקבל טענות התובעת לתשלום מוגדל, שכן "חניון גרורים" מוגדר כ"מגרש חניה" וכן דמי הפדיון ממנו מוגדרים היטב
במסגרת ההסכם הוגדרו "מגרשי החניה" בהם תספק התובעת שירות. במסגרת הגדרת מגרשי החניה נרשם כי אלה כוללים – "שטחים ייעודיים לחניית כלי רכב פרטיים מזדמנים... לחניה לטווח קצר, לחניה לטווח ארוך... ולחניית רכבים גרורים..." (הציטוט אינו כולל כל סוגי מגרשי החניה וההדגשות בו אינן במקור).
גם דמי ההרשאה, קרי התשלום מתוך דמי הפדיון, לא הוחרגו ביחס לחניון הגרורים אלא ההיפך הוא הנכון. בעוד שנקבע כי ייגבה סכום נפרד בגין גרירת כלי רכב – הרי הפדיון ודמי ההרשאה נותרו אחידים. במילים אחרות – התמורה בעבור שירותי הגרירה נקבעה במיוחד ואילו תמורת החניה נותרה בהתאם לפדיון, ללא הגדלה בשל היות החניון "חניון גרורים".
- שלישית – אין לקבל טענות התובעת לתשלום מוגדל שכן בהסכם משנת 2006 ויתרה על טענה זו
כפי שהובא בסעיף 3.2.3 לעיל, הרי בהסכם הארכת ההתקשרות שנעשה בחודש ספטמבר 2006 ויתרה התובעת על כל טענה עתידית בכך יש גם ויתור על טענות ביחס לחניון הגרורים. אין מקום לשוב לציטוט סעיף הוויתור ודיון בו – שכן האמור בסעיף 3.2.3 נכון גם ביחס לדחיית דרישת התובעת לתמורה מוגדלת בשל "חניון גרורים".
- סיכום לענין דרישת תמורה מוגדלת בגין תפעול "חניון גרורים"
אין לקבל דרישת התובעת לתשלום מוגדל בגין תפעול חניון הגרורים.
- סיכום פסק הדין
מכל ארבעת התביעות השונות אותן איחדה התובעת בהליך אחד – יש לקבל אך ורק התביעה להשבת כספים שחולטו בניגוד להסכם מתוך ערבויות בנקאיות שמסרה התובעת.
כאמור בסעיף 3 לפסק הדין אין לקבל הדרישות לפיצוי בגין הפחתת שעות התשומה; כאמור בסעיף 4 לפסק הדין אין לקבל הדרישה לפיצוי בגין פשרה אליה הגיעה התובעת במסגרת תובענה ייצוגית שהוגשה כנגדה; כאמור בסעיף 5 לפסק הדין אין לקבל דרישת התובעת לתמורה מוגדלת בגין הפעלת חניון אשר כונה "חניון גרורים".
אשר על כן וכעולה מסעיף 2 לפסק הדין אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 569,939 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26/3/2012 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 35,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ז, 19 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.