השופט אביים ברקאי קבע באחרונה שהרשות פעלה שלא כדין כשחילטה לפני כ-7 שנים ערבויות שמסרה לה מפעילת חניונים. הסברי הרשות שהיא נדרשה להעביר את הכספים למפעיל החדש נדחו מכל וכל.
חברה שהפעילה בעבר חניונים בנמל התעופה בן גוריון הגישה לפני כחמש שנים תביעה נגד רשות שדות התעופה בה דרשה שתחזיר לה חצי מיליון שקל.
התובעת סיפרה שבשנת 2003 זכתה במכרז להפעלת חניונים שפרסמה הנתבעת ונחתם ביניהן הסכם. ב-2006 הוארך ההסכם עד לפברואר 2010 אך בסוף התקופה הזו תפעול החניונים נמסר למפעיל אחר.
לתדהמתה, לאחר תום תקופת ההתקשרות החליטה הנתבעת לפדות סך של 560,000 שקל מתוך הערבויות הבנקאיות שמסרה לה עם חתימת ההסכם. הנימוק שמסרה לה הנתבעת היה שדמי מנוי שנגבו מלקוחות החניונים לקראת סוף תקופת ההתקשרות אמורים להיות מועברים למפעיל החדש. התובעת הדגישה שהמפעיל החדש לא הפנה אליה כל דרישה לתשלום חוב כלשהו והיא עצמה לא הפרה באופן כלשהו את ההסכם מול הנתבעת.
הנתבעת מצדה ניסתה להסביר את לקיחת הכספים בסעיפי המכרז וההסכם. כך למשל לדבריה, במכרז נכתב שהתובעת תהיה רשאית למכור מנויים רק עד סוף שנה קלנדרית ובתום תקופת הפעלת החניונים עליה להחזיר לרשות את החלק היחסי מהסכום שנותר בידיה.
היא הוסיפה שבשנת 2006, בהתאם לסעיף מיוחד בהסכם ההארכה, היא זיכתה את התובעת ב-50,000 שקל בעקבות פתיחת טרמינל 3 החדש שנתיים קודם לכן ומעבר מנויים מטרמינל 1. באופן דומה לשיטתה, היא זכאית לחלט את הערבויות בגין מכירת מנויים בשלה תקופת ההפעלה של התובעת.
הנתבעת סיכמה שדמי המנוי שגבתה התובעת בגין התקופה בה החניונים הופעלו על ידי מפעיל חדש, שייכים למפעיל החדש, ולכן גביית הסכום מתוך הערבויות נעשתה כדין.
פרשנות אקרובטית
אך השופט אביים ברקאי מבית משפט השלום בתל אביב דחה מכל וכל את טענות הנתבעת. הוא כתב שהסכומים שהנתבעת לקחה לעצמה אינם חוב ישיר כלפיה והיא ״באה לריב את ריבו״ של המפעיל החדש. זאת, כשלא הוצג ״בדל ראיה״ לכך שאותו מפעיל דרש את ״כספו״ או קיבל את מאות אלפי השקלים שהנתבעת חילטה.
השופט הוסיף שבהסכם שנחתם בין הצדדים, המשתרע על למעלה מ-160 עמודים, אין כל הוראה המחייבת את התובעת להעביר סכומי כסף למפעיל החדש או להתחשבן עמו.
עוד לדבריו, ההוראה במכרז שהזכירה הנתבעת לא נכללה בהסכם. בהסכם עצמו לעומת זאת, קיים מנגנון מדויק לגביית כספים מהתובעת והוא שונה לגמרי מהאופן בו פעלה הנתבעת. על פי המנגנון, קודם כל התובעת גובה את דמי המנוי בהתאם לתעריפים שהנתבעת מכתיבה ולאחר מכן עליה להעביר לנתבעת שיעור מסוים מהפדיון. בהסכם אין כל זכר לאפשרות כלשהי של הנתבעת לגבות את הסכומים מתוך הערבויות, הדגיש השופט.
״הנתבעת ידעה היטב שאין לקבל גרסתה לפיה הייתה רשאית לחלט הערבויות – ונזקקה לפרשנות אקרובטית משפטית״, כתב השופט והבהיר שאין לחלט ערבויות בנקאיות ללא הוראה בהסכם ועל סמך פרשנות לא מקובלת שלו המונעת מתוך אינטרס של צד מסוים.
בנסיבות אלה קבע השופט שעל הנתבעת להשיב לתובעת 569,939 שקל בתוספת הוצאות ושכ״ט עו״ד של 35,000 שקל.
- ב״כ התובעת: עו"ד חוזים אבישי חלפון, עו"ד לירון בנדק ממשרד גולדפרב זליגמן ושות'
- ב״כ הנתבעת: עו"ד אביאל פלינט ממשרד לוי מי - דן ושות'
עו"ד מימון אביטן
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין