א. נ' א.

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ח' טוקר) מיום 11.4.21 בה"פ 32305-09-18. בפסק-הדין קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבה לביטול המשכון שרשמו המערערות בשנת 1994 על זכויותיה וזכויות בן זוגה בבית שברח' **** במעלה אדומים (הבנוי על מגרשים ******, כמפורט בפסקה 1 לפסק-הדין; להלן: המשכון ו-הבית, בהתאמה).

המערערות טוענות שפסק-דינו של בית משפט קמא ניתן בהעדר סמכות עניינית, מאחר שהתביעה היתה "תביעה הנוגעת למקרקעין"; כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, וטענות ההתיישנות שהעלו המערערות נדחו ללא דיון של ממש ועל יסוד טענה שלא נטענה על ידי המשיבה; כי היה מקום לסלק את התביעה גם מטעמים של מעשה בית דין ושל השתק שיפוטי; לא היה מקום לקביעה לפיה ההסכם מכוחו נרשם המשכון הוא הסכם למראית עין ולא היה טעם לדון בסוגיה זו כאשר התביעה היתה תביעה לביטול המשכון ולא לביטול ההסכם. הערעור כלל טענות רבות נוספות, הנוגעות לסוגיות עובדתיות שונות בהן הכריע בית משפט קמא, בהקשרים שהמערערות סברו שהם רלוונטיים לצורך ההכרעה.

בקצרה ייאמר כי המערערות הן אמו ואחותו של י.א. (להלן: י.) שקיים מערכת יחסים זוגית עם המשיבה במשך שנים ארוכות (המשיבה וי. יכונו להלן: בני הזוג). לבני הזוג, שלא נישאו מעולם, נולדו ארבעה ילדים. מהראיות שהוצגו לפני בית משפט קמא עולה כי השניים רכשו בחודש אוגוסט 1981 את שני המגרשים עליהם הוקם הבית, כאשר כל אחד מהם רכש את אחד המגרשים. השניים החלו בבניית הבית. לצורך מימון הבניה מכרה המשיבה את הדירה שהיתה בבעלותה עוד בטרם החלו היחסים הזוגיים בין השניים (כעולה גם מסעיף 13(ד) לתצהירו של י. בבקשה שהגיש לפטור מתשלום אגרה בתיק ת"א (מחוזי י-ם) 1131/95, שהוגש כחלק ממוצגי המשיבה). מתצהירי המשיבה וגם מתצהירו הנ"ל של י. עולה כי י. שלח ידו בעסקים שונים, והמעט שניתן לומר הוא שלא ראה ברכה בעמלו. המשיבה טענה כי עול הפרנסה הוטל על שכמה, בעוד שעיסוקיו של י. הובילו אך להצטברות חובות רבים.

לטענת המערערות, וכפי שעולה גם מפסק-הדין מושא הערעור, נרשם המשכון על יסוד הסכם שנכרת בין המערערות לבין בני הזוג ביום 15.8.1994 (להלן: הסכם 1994). בהסכם נאמר כי הצדדים הסכימו למשכון זכויות בני הזוג מאחר שאלה חייבים למערערות סכום של 100,000$, וזאת בהסתמך על הסכם קודם שנכרת בין הצדדים ביום 5.9.1981 וצורף להסכם 1994 (ה"והואיל" הראשון להסכם 1994). אין מחלוקת כי ביום 5.9.1981 חתמו בני הזוג (המשיבה וי.) על "אישור" לפיו קיבלו מהמערערות הלוואה בסכום כולל של 25,000$ וכי הם אמורים לקבל סכום נוסף של 75,000$ מהמערערות. בית משפט קמא התייחס בפסק-דינו לשאלה מה עלה בגורל אותו סכום, והאם ההלוואה נפרעה בין השנים 1981 ל-1994, תוך שהוא מבהיר כי קביעות אלה נעשות מעבר לנדרש לצורך הכרעתו. אף שלא ניתן לדעת אם סכום ההלוואה המעוגן בהסכם זה נפרע אם לאו, ואיזה סכום נוסף הועבר לידי בני הזוג לאחר שהועבר להם סך 25,000$ הנקוב באישור משנת 1981, הרי שאין מחלוקת כי זכות התביעה בגין הלוואה זו התיישנה לפני שנים רבות ביותר. גם מטעם זה אין צורך להידרש לשאלה אם בית משפט קמא צדק בקביעתו לפיה הסכום אכן נפרע.

בתביעתה טענה המשיבה כי המשכון נרשם לאחר שהיא חתמה על מסמכים ריקים שהציג לפניה י.. היא אף הכחישה את חתימתה על הסכם 1994. אלא שהמומחית להשוואת כתבי יד מטעם בית המשפט סברה כי החתימה על ההסכם תואמת לחתימת המשיבה, ובית משפט קמא הבהיר כי סוגיה זו אינה דורשת הכרעה מאחר שממילא יש מקום לביטול רישום המשכון בשל אופיו של הסכם 1994 כחוזה למראית עין שאין מאחוריו דבר. בפסק-הדין נקבע כי לצדדים "לא היתה כל כוונה לקיים את הסכם 1994" עוד במועד חתימתו; לא היה כל היגיון בחתימת ההסכם; והוא לא נועד אלא "לסייע לי. להבריח את נכסיו מנושיו". נקבע כי הכוונה הסמויה מאחורי ההסכם, אם היתה כזו, היתה הגנה על נכסיו של י.. בית משפט קמא ציין שההסכמה הסמויה במקרה זה "עשויה אמנם לעלות לכדי הסכם בלתי חוקי לפי סעיף 30 לחוק החוזים, ונראה שכך הם פני הדברים בענייננו". עוד נאמר בפסק-הדין כי במצב דברים זה ספק אם ראוי להעניק סעד לצד המתקשר בחוזה בלתי חוקי המצמיח הנאה לשני הצדדים. לפיכך נקבע כי שעה שהמשכון נרשם על יסוד הסכם פסול ובטל, יש להורות על מחיקתו.

בית משפט קמא התייחס בפסק-דינו לטענת ההתיישנות שהעלו המערערות, אך דחה אותה מהטעם שעילת התביעה נולדה רק כאשר י. הגיש תביעה לפירוק שיתוף ביום 29.5.2014 וטען, לראשונה, שהמשכון נועד להבטיח את ההלוואות הנטענות שנתנו המערערות. נדחתה גם טענה להשתק שיפוטי, תוך הקביעה כי אף שהמשיבה העלתה בפני הרשויות טענות סותרות לטענותיה בהליך הנוכחי, הרי שאין הדבר משתיק אותה ביחסים שבין הצדדים לבין עצמם, אלא אך כלפי צדדים שלישיים.

אנו סבורים שדין הערעור להידחות. כפי שיובהר בהמשך הדברים, הצדדים התקשרו בחוזה בלתי חוקי שכל מטרתו להונות אחרים ולהבריח נכסים באמצעות רישום המשכון. במצב דברים זה, אין לאפשר למי מהצדדים ליהנות מפירות החוזה הבלתי חוקי שמטרותיו היו משותפות לכל הצדדים לעריכתו, ואין מקום להותיר על כנם רישומים במרשמים הרשמיים בנוגע לזכויות לכאוריות המיוסדות על חוזה בלתי חוקי שנעשה למראית עין.

אין מחלוקת כי קודם לחתימת ההסכם נוהלו הליכי הוצאה לפועל נגד י. בגין חוב כספי שחב לאחיה של המשיבה בשל שותפות עסקית בינו לבינם. שותפות זו כשלה אף היא, כעסקים אחרים בהם שלח י. ידו. המשיבה העידה כי לי. היו חובות רבים באותה עת, טענה העולה בקנה אחד גם עם תצהירו של י. וגם עם עדויות המערערות עצמן בנוגע לכספים שנאלצו להעביר לבני הזוג מעת לעת לצורך התמיכה בהם. מכאן המוטיבציה שהיתה לכל הצדדים להסכם 1994 – שכולם בני משפחה מדרגה ראשונה – לחתום על הסכם שכל תכליתו אינה אלא לנסות ולמנוע מנושים קיימים ופוטנציאליים להיפרע מדירת בני הזוג.

עיון בהסכם 1994 וההתרחשויות מאז חתימתו מעידים בבירור על תכליתו זו. בהסכם נקבע כי יירשם משכון על כל זכויות בני הזוג במגרש ובבית וכי הצדדים יחתמו במעמד חתימת ההסכם על הודעת משכון לטובת המערערות. עוד הוסכם כי המערערות יעכבו את מימושו אם בני הזוג יעמדו בתנאים הכוללים: העברת כל זכויותיו של י. במספר נכסים לטובת המערערות ללא תמורה; העברת אחת מקומות הבית (שכלל שלוש קומות ומספר דירות) ל"שימושם, לטובתם ולרשותם של המלווים [המערערות] או מי מהם, באופן בלעדי, לאלתר"; מתן אפשרות מיידית למערערות להתגורר בקומת המגורים השניה של הבית עם בני הזוג וילדיהם; ומתן ארבע המחאות שכל אחת מהן בסכום של 30,000 ₪, שתיפרענה בתאריכים הנקובים בהסכם ושחילול כל אחת מהן תאפשר למערערות להציג את כל ההמחאות לפירעון מיידי. אין מחלוקת שאף לא אחד מתנאים אלה קוים אי-פעם. על אף זאת נמנעו המערערות מלממש את המשכון, שהיה אמור להיות ממומש לאלתר עם הפרת ההסכם. כידוע, התנהגותם של הצדדים לאחר כריתת החוזה מהווה כלי פרשני חשוב (ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עירית כפר סבא, מיום 10.6.08, בפסקה 8 לפסק-הדין; ע"א 6491/06 דולצ'יק נ' סגל, מיום 15.12.09, בפסקה 6 לפסק-הדין; רע"א 8226/21 קיבוץ נאות מרדכי נ' שליידר, מיום 27.3.22, בפסקה 40 לפסק-הדין), ואם נהג צד לחוזה בדרך מסוימת שיש בה כדי להצביע כיצד מפרש הוא את הוראותיו, יתקשה צד זה לטעון בהמשך כי פרשנותו של החוזה שונה (ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עירית כפר סבא, מיום 11.6.08; ע"א 9636/06 בוגנר נ' SofaWare Technologies Ltd, מיום 18.11.09, בפסקה מה לפסק-הדין; רע"א 3961/10 המל"ל נ' סהר, מיום 26.2.12, בפסקה 33 לפסק-הדין, ורבים אחרים). המסקנה היא שהצדדים לא התכוונו מעולם לממש את האמור בהסכם, וכל כריתתו לא נועדה אלא למטרה של הברחת נכסי י. מנושיו.

לנוכח האמור קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בנוגע למה שהניע את הצדדים לחתום על הסכם 1994 מקובלות עלינו. כאמור, אף לא אחת מהתניות שבהסכם 1994 קוימה במועד כלשהו, ועל אף זאת לא פעלו המערערות בכל דרך שהיא לממש את זכויותיהן. התניות כשלעצמן נחזות להיות תמוהות בחלקן (דוגמת התניה המאפשרת למערערות להתגורר עם בני הזוג וילדיהם בדירת המגורים של המשפחה), וההנחה לפיה המערערות ויתרו לא רק על מימוש ההמחאות לגביית חובן אלא גם על אפשרותן להפיק פירות מהשכרת הדירה שהיתה אמורה להיות מועמדת לרשותן, וזאת ללא שמיחו על כך במהלך 24 השנים שחלפו מאז חתימת ההסכם ועד להגשת התביעה, אינה מסתברת כלל ועיקר. אף מבלי להידרש לשאלה אם אכן חבו בני הזוג כספים למערערות במועד חתימת ההסכם, הרי שהנסיבות האופפות את החתימה, תוכן ההסכם והעובדה שתנאיו לא קוימו מעולם והמשכון לא מומש, מעידים כולם על כך שמדובר בחוזה למראית עין שנעשה מתוך מטרה בלתי חוקית של הברחת נכסים מנושים קיימים ופוטנציאליים של י..

יוער כי המשכון שנרשם על הנכס הוא על כלל זכויות בני הזוג וללא הגבלת סכום. זאת על אף הטענה שהוא נרשם על יסוד הסכם 1994 בו נאמר כי המשכון נרשם בשל חוב העומד נכון לאותה עת על סכום של 100,000$ בצירוף ריבית מאז מועד מתן הסכום. עם זאת, יתכן כי הסכום הנקוב בהסכם עלה על ערכו של הנכס באותה עת. אלא שכלל לא ברור אם הסכום הנקוב בהסכם שיקף את החוב לאשורו. מהאמור בהסכם 1994 ניתן להבין לכאורה כי כבר במועד חתימת האישור מיום 5.9.1981 העמידו המערערות לרשות בני הזוג סכום של 100,000$ כהלוואה. בית משפט קמא ציין, ובצדק, כי קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתן העובדתית של המערערות, שטענו כי לכל היותר העמידו באותה עת, ובתקופה הסמוכה לה, הלוואה בסכום של 51,000$ (המערערת 2 טענה כי בהמשך העמידה סכומים נוספים). אף לתהיות אלה נודע משקל מסויים לצורך ההכרעה.

המערערות טענו, בין היתר, שההסכם נחתם כדי לאפשר לבני הזוג את הבסיס הכלכלי לבניית הבית, שהיה מצוי באותה עת בשלב שלד. נטען כי כעניין שבעובדה הושלמו עבודות הפנים של הבית רק לאחר חתימת הסכם 1994. אף שעניין זה אינו חיוני לצורך ההכרעה, יש לציין כי מהעדויות עולה כי בחודשים אוגוסט 1994 (בסמוך לחתימת הסכם המשכון) ודצמבר 1995 נטלה המשיבה הלוואה בנקאית המובטחת במשכון בסכום של כ-400,000 ₪ לצורך השלמת עבודות בניית הבית (סעיף 13(ה) לתצהירו הנ"ל של י.). מכאן שהמערערת השקיעה ברכישת המגרש ובבניית הבית הן את הכספים ממכירת הדירה שהיתה ברשותה קודם לתחילת יחסיה עם י., הן כספים שלוותה מבנק בסמוך לאחר חתימת ההסכם שאמור היה, לכאורה, להעמיד לרשותה את המימון הנדרש. אין טענה שי. השקיע אף הוא כספים בסדר גודל דומה בבניית הבית.

המסקנה מכל אלה היא שהסכם 1994 הוא הסכם בטל הן מחמת היותו הסכם למראית עין שאין מאחוריו דבר, הן בשל אי החוקיות המשותפת שהביאה לכריתתו.

לנוכח קביעה זו, שיש בה כדי לאשש את מסקנת בית משפט קמא לפיה היה מקום לשעות לבקשת המערערת לביטול המשכון, לא נותר אלא לבחון אם היה מקום לחסום את תביעתה בשל עילות הסף עליהן נשענו המערערות.

אשר לטענת ההתיישנות: המערערות העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. אלא שלא היה מקום לשעות לטענה זו הן מטעמים הנוגעים להעלאת טענת התיישנות בחוסר תום לב, הן לגופו של עניין.

אמנם, כרסום בהסדרי ההתיישנות באמצעות החובה החיצונית והכללית של חוסר תום הלב אמור לעשות בזהירות הראויה (ראו: טל חבקין התיישנות 69-67 (מהדורה שניה, 2021), להלן: חבקין), אך בית המשפט העליון מצא לנכון לחסום טענות התיישנות בנסיבות בהן הוכח קיומו של חוסר תום לב מטעם מי שהעלה את הטענה (ראו לדוגמה ע"א 3496/15 בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ, מיום 17.1.17; ע"א 5008/16 המוסד לביטוח לאומי נ' מגן דוד אדום לישראל, מיום 6.12.18, להלן: הלכת מגן דוד אדום; רע"א 7430/17 אופק א. אחזקות (2005) בע"מ נ' זינגר, מיום 4.8.19). לקביעות אלה, העוסקות בחוסר תום לב של בעל הדין בעניינים הנוגעים לנסיבות האופפות את העלאת הטענה, ניתן להוסיף את הקביעה הכללית שאינה מאפשרת העלאת טענות מעין אלה, ואף לא טענות של השתק שיפוטי, כאשר ידיהם של שני הצדדים טבולות בקשר חוזי פסול שמטרתו להטעות אחרים ולפגוע בזכויותיהם (ראו לעניין זה ע"א 4170/14 כהן נ' כהן, מיום 14.1.16). במצב דברים זה, אין מקום לשמוע מפי המערערות טענות בנוגע להתיישנות עילת התביעה, כאשר מהראיות שהוצגו לפני בית המשפט עולה שטענות אלה מוסבות לאכיפת הסכם שבכל הנוגע למשיבה אין מאחוריו כלום, הוא עולה כדי חוזה בטל למראית עין, והוא נערך באופן המביא למסקנה שמטרתו בלתי חוקית ויש להורות על בטלותו.

אף אם לא היה מקום לחסום את טענת ההתיישנות במלואה אך בשל הטעם של חוסר תום הלב הדיוני ושל מעורבות הצדדים כולם בהסכם בלתי חוקי, הרי שלכל הפחות היה מקום לומר שטענות ההתיישנות נחסמו לאורך כל התקופה בה שיתפו הצדדים פעולה בנוגע לתרמיתם המשותפת. במצב דברים זה ניתן היה לקבוע כי בכל אותה תקופה לא החל מרוץ ההתיישנות, בין אם מכוח מניעות ובין אם מכוח ויתור מפורש של המערערות (ולמעשה של הצדדים כולם) על כל עילת תביעה ועל כל טענת התיישנות, באופן העולה בקנה אחד עם הרציונאליים שבבסיס הסדר ההתיישנות ועם ההוראה שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). הסכמה זו פקעה, לכל המוקדם, במועד בו שלחה המשיבה למערערות מכתב ובו טענה כי רק באותה עת נודע לה שנרשם משכון לטובתן על הבית וכי עליהן להסיר את המשכון שנרשם (מכתב מיום 24.12.2008, נספח ד' למוצג ח' מטעם המערערות, בעמ' 1080 לכרך המוצגים). על כוונתה להגיש תביעה לביטול המשכון הודיעה המשיבה גם בדיון שהתקיים בעניינו של י. בבית הדין האזורי לעבודה ביום 2.4.2009, כשהיא אומרת כי "כל המישכון הזה פיקטיבי" וכי בכוונתה ללכת "היום" ולהשקיע סכום של 50,000 ₪ "כדי לבטל את הדבר הזה, כי הוא לא אמיתי" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון בבית הדין לעבודה, בשורות 26-21, עמ' 1237 לכרך המוצגים בערעור).

התביעה לבית משפט השלום הוגשה כעשר שנים לאחר מועד זה. אלא שהמערערות טענו בשלהי הדיון בבית משפט קמא ובערעור כי מדובר "בתביעה בעניין שבמקרקעין", ואף העלו טענות לחוסר סמכות עניינית בשל השקפתן זו. מכאן שאף לשיטתן תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא של 15 שנים, ולפיכך התביעה לא התיישנה.

נבהיר כי אף לו סברו המערערות כי מדובר בתביעה אובליגטורית בלבד, הרי שמקום בו הוגשה התביעה לביטול משכון על זכות חוזית להירשם כבעל זכות לחכירה לדורות, נראה שהיה מקום לקבוע כי תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא זו החלה על תביעה במקרקעין (ראו: המ' (מחוזי חי') 31/97 בן י. נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, מיום 10.1.1998, בפסקה 11 לפסק-הדין; חבקין, בעמ' 102-101).

לפיכך יש לקבוע שהתביעה לא התיישנה במועד בו הוגשה הן בשל המניעות מהעלאת טענה זו בנסיבות העניין, הן מהטעם שהצדדים ויתרו על העלאת טענת התיישנות לכל הפחות עד לשנת 2008 ופרק הזמן שחלף מאז קצר מתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

חוסר סמכות עניינית: בסיכומיהן ובערעור טענו המערערות לחוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום. טענה זו לא עלתה בתחילת ההליכים. אלה נוהלו לאורך זמן, תוך הכברת ראיות רבות שחלק משמעותי מהן אינו רלוונטי לצורך ההכרעה, וניהול התדיינות ארוכה וממושכת. במצב דברים זה יש לדחות את טענת חוסר הסמכות העניינית שהועלתה באיחור מחמת מניעות. ההגבלה על העלאת טענה מעין זו "נועדה למנוע עוול דיוני לבעל הדין שכנגד, ולהגן על המשאבים הדיוניים של המערכת השיפוטית, העמוסה גם כך לעייפה, מפני הליכי סרק והתדיינויות מיותרות" באופן החוסם טענה מעין זו כאשר היא עולה בסמוך לסוף ההליך השיפוטי (הלכת מגן דוד אדום, בפסקה 26 לפסק-הדין; רע"א 6774/19 אפרידר החברה לשיכון ופיתוח ישראל בע"מ נגד עיריית ראש העין, מיום 21.6.20, בפסקה 8 לפסק-הדין; ע"א 5048/18 ציון נ' עו"ד פפר, מיום 4.1.21, בפסקה 20 לפסק-הדין, ורבים אחרים).

המסקנה מכל אלה היא שלא נמצאה עילה להתערב בקביעותו העובדתית המבוררת של בית משפט קמא לפיה הסכם 1994 היה הסכם בטל הן מאחר שהוא נעשה למראית עין, הן בשל אי-החוקיות שדבקה בו. מאחר שהמערערות טוענות שהודעת המשכון נרשמה אך בשל הסכם בטל זה, הרי שמשנקבע כי להסכם אין כל תוקף והוא בטל מעיקרו, יש להורות על ביטול רישום המשכון. מכאן שדין הערעור להידחות.

מעבר לנדרש, נציין כי אף לו היינו מגיעים למסקנה לפיה יש לשעות לערעור בשל טענת ההתיישנות, לא היה הדבר מועיל במאומה למערערות מבחינה מהותית ופרקטית. ניסיון לממש את המשכון בשלב כלשהו היה נתקל בטענה לפיה עסקת הבסיס בטלה בשל אי-החוקיות שדבקה בה ובשל העובדה שהיא לא היתה אלא חוזה למראית עין וכסות לניסיון להבריח את נכסיו של י.. מכאן שלמשכון לא נודע כל ערך כלכלי, מאחר שלא היתה אפשרות, ולו תיאורטית, להביא למימושו ביום מן הימים.

אכן, כפועל יוצא מהוראת סעיף 20 לחוק ההתיישנות, תביעה המוגשת מכח שיעבוד רשום אינה מתיישנת לעולם. הקביעה בהוראת חוק זו מעוררת קשיים עיוניים משמעותיים (ראו לדוגמה עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ, מיום 15.4.15 , בפסקה 27 לפסק-הדין ובאסמכתאות הנזכרות שם; עע"מ 2007/20 מועצה מקומית אבן י. נ' שטרית, מיום 8.2.22 בפסקה 19 לפסק-הדין; והשוו לדעת היחיד של כבוד השופט מלצר בעע"מ 5854/11 רוסטוביץ נ' עיריית חולון, מיום 4.9.15). עניינה של הוראה חריגה זו בדיני ההתיישנות בתפיסה לפיה שעה שהחייב נתן מרצונו את הסכמתו לרישום הבטוחה הרי שיש בכך משום הכרה מטעמו בחיוב העיקרי באופן שמקטין את החשש ל"תביעות רעות", מפחית את האפשרות שהגשת התביעה תפתיע את החייב ותסכל את ציפיותיו, שעה שהוא ער לקיומה של הבטוחה, ומגדיל את הסיכוי ליישוב הסכסוך בהסכמה (ראו: ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי פסקה 10.2 (טרם פורסם), להלן: גלעד). הקשיים העיוניים המשמעותיים עליהם הצביעו בתי המשפט בנוגע להוראת סעיף 20 לחוק ההתיישנות אף הביאו לגיבוש הצעת החוק לפיה תיקבע תקופה מרבית להגשת תביעה למימוש שיעבוד, שאם לא כן תתיישן התביעה (ראו סעיפים 847-846 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011).

כפי שהבהיר כבוד הנשיא זיילר, לסעיף 20 לחוק ההתיישנות תוצאה קשה על חיי הכלכלה שעניינה בכך שהנכס המשועבד הופך "ל'נכס כלכלי מת', שאיננו מטיב לא עם החייב, גם לא עם הנושה" (ה"פ (מחוזי י-ם) 1172/02 חברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ נ' מלון אשכולות חברון בע"מ, מיום 1.9.02; וראו: חבקין, בעמ' 396; גלעד, בפסקה 10.5). מתוצאה זו ראוי להימנע.

לו היה מתקבל הערעור, הרי שהתוצאה הלכאורית היתה שכל עוד לא הגישו המערערות תביעה למימוש המשכון, היה המשכון מוסיף ורובץ על הנכס ופוגע באופן ממשי בערכו הכלכלי. פגיעה זו היתה משפיעה לא רק על זכויותיה של המשיבה, אלא גם על זכויותיו של י. שהמערערות מבקשות לקדמן, ובאופן עקיף גם על זכויות ילדי בני הזוג. פגיעה כלכלית זו היתה נמשכת כל עוד לא היתה מוגשת תביעה על ידי המערערות. רק במועד בו היו הן אלה (או חליפיהן) מבקשות לממש את המשכון, היה המשכון מוסר לאחר שהיה מתברר כי הוא נרשם מכח עסקה בטלה. מכאן שמדובר במשכון נעדר כל ערך – בהיעדר כל אפשרות למימושו – שכל פועלו הוא בגרימת נזק כלכלי בתקופת הביניים שעד לניסיון למימושו. המסקנה היא שקבלת הערעור היתה מביאה לפגיעה בזכויות כל הצדדים, ולא היתה משרתת במאומה את האינטרס הכלכלי של המערערות.

לנוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה. המערערות ישאו בהוצאות המשיבה בסכום של 20,000 ₪.

העירבון שהפקידו המערערות יועבר לידי המשיבה באמצעות בא-כוחה.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לב"כ הצדדים. 

ניתן היום, כ"ח באדר ב' התשפ"ב, 31 במרץ 2022, בהעדר.