א.ד. מעוף פיגומים בע"מ נ' שגיא ואח'

מבוא

1. התובעת, א.ד. מעוף פיגומים בע"מ, היא חברה גדולה בענף הפיגומים, שתחום עיסוקה המרכזי הוא פיגומים ממוכנים (להלן – "התובעת" או "מעוף"). בין לקוחותיה של מעוף פיגומים חברות בענף הבנייה, חברות המתמחות ביצור ובהתקנה של קירות מסך ואלומיניום, יצרני וקבלני חיפויים וחברות לשיקום מבנים. יובל הירש משמש כמנהלה של מעוף פיגומים מתחילת שנת 2014 (להלן – "הירש"), והוא החליף בתפקידו את דב כהן, ששימש קודם לכן כמנהל החברה (להלן – "כהן").
2. הנתבע 1, רונן שגיא, עבד במעוף בין השנים 2006 – 2011 והחל מחודש ינואר 2013 ועד יום 24.7.14 (להלן – "הנתבע" או "שגיא"). בתפקידו האחרון שימש שגיא כסגן המנהל של החברה. לאחר סיום העסקתו במעוף, הקים שגיא יחד עם אחרים את הנתבעת 2, און טופ – פתרונות לעבודה בגובה בע"מ (להלן – "הנתבעת" או "און טופ"), והוא משמש מאז כמנהלה. גם און טופ עוסקת בתחום הפיגומים ומכאן שהיא מתחרה של מעוף. בין מעוף ושגיא התנהל סכסוך משפטי בבית הדין לעבודה, שעניינו בתקופת עבודתו של שגיא במעוף (סע"ש 14265-10-14).
3. התובעת, מעוף, הגישה נגד הנתבעים, שגיא ואון טופ, את התביעה דנן בסכום של 280,000 ₪, וזאת בגין נזקים שלטענתה גרמו לה בכך ששלחו ללקוחותיה במהלך שנת 2016 שתי הודעות אימייל המהוות פרסום לשון הרע, כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965. מעוף עתרה בתביעתה לפסוק לה פיצוי סטטוטורי מוגדל ללא הוכחת נזק, להורות על פרסום תיקון או הכחשה, לחדול מפרסומים עתידיים, ולשלם לה הוצאות המשפט.

בכתב התביעה טענה התובעת, כי הודעות האימייל ששלחו הנתבעים מהוות פרסומים כוזבים, והם נשלחו בכוונה לפגוע בשמה הטוב, במוניטין שצברה, בשגרת עסקיה ובקשריה עם לקוחותיה. המדובר בפרסומים המתארים את מעוף כעבריינית סדרתית, הסובלת מתרבות ארגונית של גניבת ציוד מאחרים, ולפי הנטען מעשיה אף עשויים היו להוביל להרג ולמוות.

4. בכתב הגנתם, לא הכחישו הנתבעים, כי אמנם שלחו את הודעות האימייל המיוחסות, אולם טענו כי ההודעות נכתבו בתום לב, בזהירות רבה, כשכלו כל הקיצים, ומתוך כוונה להביא להפסקת ההתנהלות הקלוקלת, המזיקה ומסכנת חיים מצדה של מעוף. לטענתם, שתי ההודעות הן בגדר פרסום אחד, ומכל מקום, לא מדובר בפרסום לשון הרע. עוד טענו, כי עומדות להן מספר הגנות: הפרסומים כללו דברי אמת; היה עניין ציבורי בפרסומים; היתה להם חובה מוסרית או חברתית לפרסם הדברים; הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר; הם הביעו גם עמדה, במסגרת הפרסומים, על התנהגות התובעת; ההודעות שוגרו כתלונה אל מי שהיה ממונה על התובעת מכוח חוזה; הפרסום לא חרג מתחום הסביר; הנתבעים האמינו באמיתות הדברים; הנתבעים נקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם הפרסומים הם אמת.

טענות הצדדים

5. המחלוקת הראשונה עניינה בשאלה, אם הפרסומים מהווים "לשון הרע"?

התובעת טענה, כי שתי ההודעות כללו דברי "לשון הרע", משום שמדובר בפרסומים משמיצים, מהחמורים ביותר, שנועדו לפגוע בלב פעילותה העסקית של התובעת. המדובר, לטענתה, בפרסומים מכפישים וכוזבים, שנועדו להטיל עליה "עננה כבדה" של התנהלות פלילית, לתארה כמי שאינה בוחלת באמצעים כדי לפגוע במתחריה, וכעבריינית המסכנת חיי אדם.

הנתבעים טענו, לעומת זאת, בכתב ההגנה כי הפרסומים אינם מהווים לשון הרע, אולם בסיכומיהם לא חזרו על טענה זו.

6. המחלוקת השנייה עניינה בשאלה, אם עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי"?

הנתבעים טענו, כי עומדת להם הגנת "אמת דיברתי", לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. לטענתם, במעוף נהגה, ועודנה נוהגת, תרבות ארגונית של גניבות, כפי שעולה מעדויותיהם עדי הנתבעים. עוד טענו, כי עלה בידיהם להוכיח כי מעוף היתה מעורבת בארבעה מקרים של גניבות בשנת 2016 באתר הבנייה "לגון", שבו עבדו הן מעוף והן און טופ. לטענתם, מרבית הפריטים שנגנבו עשויים היו לשמש את מעוף בעבודתה, ולאחר משלוח הודעות האימייל פסקו הגניבות.

התובעת טענה, לעומת זאת, כי הגנת אמת דיברתי אינה עומדת לנתבעים ממספר טעמים: הנתבעים לא הוכיחו את הטענות בפרסומים; הנתבעים הביאו ראיות כי היתה בעבר תרבות גניבות בחברה, אולם בפרסום נטען, כי תרבות הגניבות עודנה קיימת; הנתבעים לא הביאו ראיות כלל לעניין טענתם כי התובעת חבלה בציוד; עדי הנתבעים הודו כי לא היו עדים כלל למעשי גניבה או חבלה; שגיא הודה כי איננו זוכר שמות של עובדים שגנבו ציוד; שגיא עבד בתובעת בעת שלטענתו היתה מעורבת בגניבות, ולמרות ששימש בתפקיד בכיר, לא עשה דבר בעניין ולא דיווח עליהן.

7. המחלוקת השלישית עניינה בשאלה אם עומדת לנתבעים הגנת "תום הלב"?

הנתבעים טענו, כי עומדת להם הגנת תום לב, לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. לטענתם, שגיא האמין בטענות המפורטות בהודעות האימייל, בכל ליבו. לפיכך, גם פנה אל מעוף בדרישה שהגניבות תפסקנה. עוד טענו, כי שגיא אף נקט בדבריו זהירות בכך שהשתמש במילה "כנראה" ובכך שפירט הציוד שנגנב.

מכאן טענו הנתבעים, כי עומדות להם מספר הגנות לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע: הגנה לפי סעיף 15(2) - חלה עליהם חובה לעדכן את ממועני המיילים בדבר התנהלותה של מעוף ולהתריע בפניהם על המתרחש באתר לגון, והדברים היו סבירים ומאוזנים; הגנה לפי סעיף 15(3) - היה להם עניין כשר בפרסום, אשר נעשה בתום לב והופנה רק לגורמים הרלבנטיים; הגנה לפי סעיף 15(4) - בפרסומים יש הבחנה ברורה בין עובדות ודעות; הגנה לפי סעיף 15(8) – הודעות האימייל מוענו לחברות, אשר לשתיים מהן היה חוזה עם מעוף, ומכאן שהיתה כפופה אליהן באתר הבנייה. לפיכך, יש לראות בחברות שאליהן נשלחו ההודעות בבחינת "ממונה".

התובעת טענה, לעומת זאת, כי לא עומדת לנתבעים הגנת תום לב, משום שנסתרה החזקה לפיה פעלו בתום לב, לפי סעיף 16 לחוק: הנתבעים התכוונו לפגוע במעוף במידה הגדולה מהערך המוגן; הנתבעים לא נקטו אמצעים סבירים לבדוק את אמיתות הטענות; הנתבעים עצמם לא האמינו באמיתות הטענות.