א.א. נ׳ י.פ

לפני בקשה לקיום צוואה בעדים שערכה המנוחה בשנת 2014, אשר הוגשה ע"י בתה של המנוחה, ומנגד התנגדות לקיום הצוואה שהוגשה ע"י בנה של המנוחה בטענה להעדר כשרות לצוות והשפעה בלתי הוגנת.

תמצית העובדות הרלבנטיות:

1. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 19.4.2019, כשהיא אלמנה. המנוחה הותירה אחריה שני ילדים, הצדדים להליך.

2. אין חולק כי המנוחה ערכה מספר צוואות, כאשר השתיים האחרונות הן צוואה בעדים שנערכה ביום 31.5.2012 במסגרתה ציוותה את כל רכושה, לרבות הזכויות בדירה שבבעלותה, לשני ילדיה באופן שווה (להלן: "הצוואה הקודמת"), וכן צוואה בעדים שנערכה ביום 22.10.2014, היא הצוואה נשוא הליך זה, במסגרתה ציוותה את כל עיזבונה לבתה (התובעת) בלבד ולבנה (הנתבע) ציווה שקל אחד בלבד (להלן: "הצוואה האחרונה").

3. כאמור, ביום 19.4.2019, הלכה המנוחה לבית עולמה.

4. ביום 30.4.2019 הגישה התובעת בקשה לקיום הצוואה המאוחרת, וביום 26.6.2019 ניתן צו קיום ע"י כב' הרשם לענייני ירושה.

5. ביום 18.8.2019 פנה הנתבע לרשם לענייני ירושה, בבקשה לבטל את הצו שניתן, ולעכב את ביצוע הצו עד לבירור ההליך. באותו היום הורתה כב' הרשמת לענייני ירושה על עיכוב השימוש בצו קיום הצוואה עד למתן החלטה בבקשה לביטול הצו.

6. התיקים הועברו לבית המשפט לענייני משפחה. במהלך ישיבת קד"מ מיום 26.2.20, שהתקיימה בפני כב' הרשמת הבכירה עביר גבריס, הוסכם בין הצדדים כי צו הקיום יבוטל והבקשה לביטול הצו תיחשב כהתנגדות.

7. בהמשך, ביום 15.3.20, ניתן צו להסרת חיסיון רפואי אחר המנוחה, ונקבע כי על הנתבע להגיש לתיק תוך 45 יום מסמכים רפואיים המעידים על מצבה הקוגניטיבי והנפשי של המנוחה במועד עריכת הצוואה ככל שישנם מסמכים כאמור ואשר מבססים לשיטתו "ראשית ראיה" להיעדר כשרות להבחין בטיבה של צוואה. עוד צויין בהחלטה כי על המתנגד לעתור בצירוף המסמכים האמורים למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט ולחלופין לנמק מדוע אין צורך במינוי מומחה רפואי וניתן יהיה להכריע בטענותיו ללא מינוי מומחה כאמור.

    

8. בהחלטה צויין מפורשות כי ככל שהמתנגד לא יניח בפני בית המשפט בתוך 45 יום, מסמכים רפואיים כאמור, יראו אותו כמי שזנח את טענת העדר הכשרות והוא לא יהיה רשאי לעתור למינוי מומחה רפואי או הבאת חוות דעת מומחה רפואי מטעמו.

    

9. ביום 17.8.2020 הועבר התיק למותב זה.

    

10. בתום דיון שהתקיים בפניי ביום 15.12.2020 במהלכו נטען בחצי פה כי הוגשה בקשה לקיום הצוואה הקודמת משנת 2012, עוד נטען כי היה קושי לקבל מסמכים רפואיים (הגם שצו הסרת חיסיון ניתן כתשעה חודשים קודם לכן). בית המשפט הביע מורת רוח מהתנהלותו הדיונית של הנתבע, והוא התבקש להגיש תוך 30 יום בקשה למינוי מומחה רפואי בצירוף ראשית ראיה, ככל שהוא עומד על ההתנגדות.

11. בכל הנוגע לטענת הנתבע לפיה הגיש את הצוואה משנת 2012 לקיום, התבקש להמציא לתיק אסמכתא על הגשת הבקשה לקיום, דבר שלא נעשה עד היום. יצויין כי בנוסף לא הגיש בקשה למתן צו ירושה.

12. ביום 27.1.2021 הגיש הנתבע הודעה לאקונית בה נטען כי "בהתאם לממצאים שעלו ממסמכיה הרפואיים של המנוחה מבקש המבקש להודיע כי עומד על התנגדותו לקיום צוואת המנוחה.. זאת ועוד מתבקש בית המשפט הנכבד למנות מומחה לבחינת מסמכיה הרפואיים של המנוחה, במסגרתה יתבקש לקבוע האם נערכה צוואת המנוחה ביותה בדעה צלולה, שכן ממסמכיה הרפואיים של המנוחה, התברר כי המנוחה סבלה מדמנציה". לבקשה לא צורף כל מסמך רפואי.

     

13. על אף שלא פירט מהם אותם "ממצאים" שעלו מהמסמכים הרפואיים אשר לא צורפו, נקבע כי ככל שהנתבע לא יגיש בקשה מנומקת בצירוף ראשית ראיה – הבקשה למינוי מומחה תידחה. כן התבקשו הצדדים להגיש רשימת עדים (ר' החלטה מיום 28.1.2021). הנתבע לא הגיש רשימת עדים ולפיכך ניתנה החלטה ביום 3.3.21, כי הוא לא יוכל להביא עדים מטעמו, מעבר לעדותו כבעל דין.

     

14. בהחלטה מיום 5.5.21, הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית, כאשר על הנתבע-המתנגד, להקדים הגשת ראיותיו. עוד נקבע כי צד שלא יגיש תצהיריו במועד ייחשב כמוותר עליהם אך לא יהא בכך לפטור הצד שכנגד מהגשת תצהיריו הוא;

15. הנתבע לא הגיש תצהירים מטעמו. ביום 9.8.21 הגישה התובעת תצהירים מטעמה (תצהיר התובעת ותצהיר אחת מעדות הקיום).

16. ביום 8.1.22 הגישה התובעת בקשה לדחיית התביעה על הסף, נוכח התנהלותו הדיונית של הנתבע ומשנמנע מהגשת כל ראיה להוכחת טעמי ההתנגדות.

17. בשלב זה ביקש הנתבע "לתת לו את יומו" ולהשמיע גירסתו במועד ישיבת ההוכחות.

     

18. בנסיבות אלה נקבע כי המתנגד לא יוכל להגיש ראיות מטעמו אם כי עומדת לו הזכות לחקור את התובעת בחקירה נגדית. לצד זה, מאחר והנטל להוכחת עילות ההתנגדות מוטל על המתנגד, אשר לא הגיש כל ראיה מטעמו ולא עתר למינוי מומחה רפואי בצירוף ראשית ראיה, בית המשפט אפשר לו להודיע מה מבוקשו בהמשך ההליכים טרם קיום ישיבת ההוכחות ופסיקת הוצאות (ר' החלטה מיום 2.2.2022).

     

19. ביום 17.7.2022 התקיים דיון הוכחות בו נחקרו התובעת ועדת הקיום. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, עלי להכריע בתובענה.

     

20. לציין כי הגם שהנתבע עמד עד הגשת סיכומים בכתב, סיכומיו לא התבססו על המסכת הראייתית אלא בעיקר על סיכום הלכות כלליות מתחום דיני הירושה והצוואות, ואף על כך יש להצר.

     

    תמצית טענות הצדדים:

21. לטענת המתנגד מצבה הבריאותי והנפשי הקשה של המנוחה, אשר היתה סיעודית בעת עריכת הצוואה השפיע על כשרותה ויכולת השיפוט שלה לצוות, כמו כן היתה מטושטשת לפרקים בשל התרופות שנטלה. בנוסף נטען כי הצוואה המאוחרת נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד המבקשת ובעלה תוך ניצול חולשתה ובידודה מסביבתה הקרובה ובפרט מהמתנגד ואינה משקפת את רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה. עוד טען כי הצוואה אינה אותנטית בשל היעדר אימות חתימת המנוחה על העמוד הראשון של הצוואה בו פורטו מיהם יורשיה (טענה שנטענה לראשונה בישיבת ההוכחות). כן טען כי התובעת החתימה את המנוחה על יפוי כוח כללי, וכי ביום בו המנוחה ערכה את הצוואה, הגיעה עימה לבנק ונכנסה כשותפה לחשבונה – על מנת להשיג שליטה בנכסיה ולהותיר את המנוחה תלויה ונתונה לחסדיה באופן מוחלט.

22. לטענתו המנוחה התחייבה בפניו עוד בחייה על חלוקת הזכויות בדירה שווה בשווה בין ילדיה וברוח זו נערכה הצוואה הקודמת.

23. עוד טען כי המנוחה סבלה מבעיית שמיעה והסתייעה במכשיר שמיעה ולא הוכח שעורך הצוואה עשה מאמץ מצידו לוודא כי המנוחה הבינה את דבריו נוכח לקות זו. כמו כן לטענתו מהמסמך הרפואי שצירפה התובעת עולה כי חלה החמרה במצבה הפיזי, הקוגניטיבי והנפשי.

24. מנגד טענה התובעת כי המנוחה היתה צלולה לחלוטין בעת עריכת הצוואה, חתמה מרצונה החופשי על הצוואה בנוכחות עדים, וכי אין בחומר הרפואי הקיים בדל של ראייה השוללת את כשרותה ויכולתה לצוות.

25. לטענתה המנוחה ביקשה לנשל את הנתבע בשל התנהלותו, התמכרותו להימורים ומשלא הקים בית ומשפחה. לטענתה המנוחה ערכה שלוש צוואות קודם לצוואות מושא הליך זה, מהן ניתן ללמוד אודות גמירות דעתה, וכי בצוואות קודמות היא או ילדיה היו היורשים הבלעדיים של עיזבון המנוחה כאשר באחת הצוואות ניתנה לנתבע זכות שימוש בדירה בלבד.

26. לטענתה המנוחה נתנה בה אמון מלא, שיתפה אותה ומסרה לה עותק מהצוואות הקודמות, אם כי היא מעולם לא היתה מעורבת בהחלטות המנוחה.

27. רק בצוואה משנת 2012 (הצוואה הרביעית), בה אוחז המתנגד, צוותה המנוחה על חלוקת עזבונה באופן שווה בין שני ילדיה על רקע הבטחות מצד הנתבע כי ייטיב את דרכיו. מאחר שלאחר שנתיים שב לסורו, למורת רוחה של אימו המנוחה, זו ביטאה בגלוי את אכזבתה, עברה להתגורר ב****, וערכה את הצוואה המאוחרת במסגרתה ביטאה את רצונה המקורי, להדיר את הנתבע, כפי שרצון זה בא לידי ביטוי בשלוש הצוואות הקודמות. עוד טענה התובעת כי משהמתנגד ויתר על הבאת כל ראיה או עדות מטעמו - יש לדחות את התנגדותו על הסף.

     

    נטל ההוכחה:

28. בהתאם להוראת סעיף 25 (א) לחוק הירושה תשכ"ה-1965, "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא בהחלטה מנומקת לקיימה, אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיף 19, 20, 22, או 23 או בכשרות העדים או בהעדר פרטים מן ההליכים כאמור".

29. בהתאם להלכה הפסוקה, צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי הדין, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח, כי היא בטלה, מוטל על המתנגד לקיומה (ר' ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נ"ח (3) 873; ע"א 130/79 עוזרי נ' עוזרי פ"ד ל"ג (2) 346; ת"ע 41494-06-16 ט.ח.א נ' ז.א (11.02.2018) וההפניות שם).

30. באשר להשפעה בלתי הוגנת, הכלל הוא שנטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778) "ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו" (ע"א 53/88 מנלה נ' ברונדווין, פ"ד מו(1), 48, 50).

31. בענייננו, מדובר בצוואה בעדים אשר לא נפל בה כל פגם פורמלי. לפיכך, חזקה על הצוואה שצוואת אמת היא ועל המתנגד מוטל נטל השכנוע להוכיח התקיימות עילות ההתנגדות - השפעה הבלתי הוגנת. כמו כן, על המתנגד מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת עילת התנגדותו (ש' שוחט, פגמים בצוואות 2016, בעמ' 182-187).

     

    העדר כשרות לצוות:

32. בחינת הכשרות לצוות הינה עניין שבמומחיות. לשם בחינת מצבו הרפואי, הנפשי והקוגניטיבי של מנוח במועד עריכת צוואה, נוהגים בתי המשפט להיעזר במומחים רפואיים.

33. במקרה זה הנתבע לא הביא כל ראיה או ראשית ראיה מטעמו, להעדר הכשרות לצוות במועד עריכת הצוואה, והסתפק בטענות שנטענו בעלמא, חרף העובדה שהיה בידו צו להסרת חיסיון רפואי.

34. כידוע, נקודת המוצא היא כי כל אדם כשיר לעשות פעולות משפטיות, זולת אם כשרותו הוגבלה או נשללה (ר' סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962). לא בנקל תישלל כשרותו של אדם לעשיית פעולות משפטיות.

35. מכל מקום, העדר כשרות של אדם לביצוע פעולות משפטיות, היא עניין שברפואה, וכאמור, העדר כשרות יש להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה ת"ע (משפחה ירושלים) 53944-02-21פלונית נ' פלונים (03.01.2023) וההפניות שם.

36. במקרה זה ניתנו למתנגד פעם אחר פעם הזדמנויות להגיש בקשה למינוי מומחה בצירוף ראשית ראיה, והובהר לו כי ככל שלא יגיש ראשית ראיה כאמור, הוא ייראה כמי שזנח את טענת העדר הכשרות.

37. עוד יש לציין כי הנתבע ביקש לקיים הוראות צוואה שנערכה שנתיים קודם לצוואה נשוא הליך זה, והוא לא הצביע על האירוע הרפואי שקרה בין הצוואה משנת 2012 לצוואה משנת 2014 בגינו ניתן לומר כי המנוח היתה כשירה בשנת 2012 אולם בלתי כשירה בשנת 2014.

38. במסמך הרפואי שנערך כארבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה, על ידי ד"ר מיכאל שווצבורד, מיום 9.2.2015 ואשר צורף ע"י התובעת דווקא, צויין כי "בבדיקה קוגניתיבית, צלולה, מתמצאה במקום וזמן, זכרון טווח ארוך תקין" (השגיאות במקור). בנוסף, כפי שיפורט בהמשך, מעדותה של עדת הקיום עולה כי המנוחה היתה צלולה בעת החתימה על הצוואה.

39. מעבר למחדלו של הנתבע בכל הנוגע לבקשה למינוי מומחה, הנתבע לא טרח לזמן לעדות כל גורם שהיה עם המנוחה בקשר במועד הסמוך לעריכת הצוואה, לרבות עורך הצוואה, המטפלת של המנוחה, רופא המשפחה החתום על המסמך או את עו"ד וולרי שהחתימה את המנוחה על יפוי כוח כללי נוטריוני ביום 10.8.14 כחודשיים לפני עריכת הצוואה, לתמיכת הטענה כי המנוחה לא היתה כשירה במועד עריכת הצוואה.

40. בנסיבות אלה, אני קובעת כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי המנוחה לא היתה כשירה לצוות במועד עריכת הצוואה.

     

    השפעה בלתי הוגנת:

     

41. סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, קובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

42. בהתאם לפסיקה, ההשפעה הבלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה. קיומה של השפעה בלתי הוגנת שוללת למעשה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח באופן שתוכנה של הצוואה, לא מהווה ביטוי לרצונו של המנוח, אלא לרצונו של המשפיע (ת"ע 5428-06-14 עזבון המנוחה א' י' ז"ל נ' י' י' (22.02.2016) וההפניות הרבות שם).

43. ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעתים מעורפל ולא ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית נורמאטיבית וקשור במהותה של הגינות, ע"פ מושגים של מוסר אישי וחברתי (ע"א 4902/91 גודמן ואח' נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט (2) 441). המשמעות הינה כי מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. יודגש כי חשש לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת והעלאת סברות וחשדות בעלמא תוך הסתמכות על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של הצוואה מטעם זה (ע"א 53/88מרדכי מנלה נ' אברהם ברנדווין מו(1) 048 (1991). 

44. בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 פרט כב' השופט מצא את מבחני המשנה שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט לקבוע אם בעת כתיבת צוואתו היה המצווה נתון להשפעה בלתי הוגנת: מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.

45. הודגש כי בתלות, כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה "לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה".

46. בהתקיים המאפיינים של המבחנים האמורים במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים.

47. ואולם, נטל השכנוע מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד והוא שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו שלא מתוך רצון חופשי אלא מחמת השפעה בלתי הוגנת, והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב'הבאת ראיותיו לסתור', נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה (דנ"א 1516/95, בעמ' 845).

48. כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.

49. בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15) נקבע כי ראוי לבחון את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. אמנם הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה אולם לא פעם הראיות הן נסיבתיות. לעיתים "חוטים שונים" של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת העולה כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה (הילכת החוטים השזורים). מדובר במבחן דינאמי ורחב קשת החיים.

50. טרם יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה, אדגיש כי הנתבע לא הביא כל ראיה מטעמו להוכחת טענת ההשפעה הבלתי הוגנת וניסה אף בעניין זה להיבנות מחקירתה הנגדית של התובעת ועדת הקיום. כפי שיפורט להלן, נסיון זה לא צלח וכך נותרנו עם "נסיונות דיג" לייצר עילות התנגדות יש מאין ועם טענות שנטענו בעלמא – ובכך, לא סגי.

     

    יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה:

     

    מבחן התלות והעצמאות:

51. מאחר ש"תלות" ועצמאות" הינם שני מושגים הופכיים, מדובר במבחן של מידה, ובמסגרתו על בית המשפט לבחון האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית, ועד כמה היה עצמאי. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה מכל אחת משתי הבחינות האמורות תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך. הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית. ייתכן שעצמאותו מבחינה שכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי חוסר העצמאות או התלות הפיזית לא גרע כלל מעצמאותו.

     

52. לטענת הנתבע, במועד עריכת הצוואה המנוחה לא היתה עצמאית, נעזרה במטפלת ונזקקה לטיפול צמוד, הסתייעה במכשיר שמיעה ובשל מצבה הבריאותי הקשה היתה תלויה בתובעת באופן מוחלט. כאמור, לא הובאה לכך ראשית ראיה.

     

53. בחקירתה, הבהירה התובעת כי בעת עריכת הצוואה המנוחה היתה עצמאית לחלוטין בכל תחומי חייה מלבד בעיית שמיעה, סכרת ואנמיה מהן סבלה והיתה צלולה לחלוטין. עוד עלה מהראיות כי המנוחה נעזרה במטפלת שעתיים ביום בלבד, כך, עולה הן מהחקירה הנגדית של הנתבעת והן מדו"ח סוציאלי מביה"ח **** מיום 27.12.2015 (אשר צורף לתיק האפוטרופסות הקשור, ועליו יפורט בהמשך).

     

    וכך העידה התובעת (עמ' 18 ש' 6 ואילך):

     

    "ש. לאמא היו בעיות ראייה.

    ת. לא. היה לה משקפיים.

    ש. האם היו לה בעיות שמיעה.

    ת. היו לה, היא לא היתה שומעת טוב, היא היתה מבינה וצלולה, היא היתה עצמאית, היה לה פלאפון, היתה נוסעת למועדון לבד, מבשלת, יוצאת לסופר, עושה קניות.

    ש. אז למה היתה לה מטפלת.

    ת. היתה לה מטפלת שעתיים ביום שהיתה איתה בבוקר.

    ש. למה לא אמרת את זה.

    ת. לא שאלת אותי אם היתה לה או לא היתה לה מטפלת. יש הרבה אנשים עם מטפלות והם עצמאיים. אמא שלי היתה בשוק לבד ובסופר.

    ש. מי היה הרופא המטפל של אמא שלך.

    ת. רשום בתצהיר.

    ש. הרי טיפלת בה שנים.

    ת. אני לא טיפלתי בה, היא טיפלה בעצמה"

     

    עוד ניסה הנתבע להוכיח (שוב, באמצעות החקירה הנגדית) כי תרופות שנטלה המנוחה הותירו אותה מטושטשת. אף נסיון זה לא צלח שכן התובעת הכחישה כי המנוחה נטלה תרופה בשם "רספידאל", העידה כי אינה מכירה תרופה זו, ולדבריה המנוחה נטלה תרופה לטיפול בסוכרת ואנמיה בלבד. המבקשת הסבירה כי לא רכשה תרופות עבור המנוחה ולא ליוותה את אימה לטיפולים רפואיים (עמ' 18 ש' 24-31):

     

    "ש. האם אמא שלך נטלה כדורים.

    ת. אמא שלי היתה חולת סוכרת והיא נטלה כדור והיתה לה אנמיה.

    ש. היא לקחה רספידאל

    ת. לא מכירה את הכדור. היתה לה סוכרת ואנמיה.

    ש. מיפוי הכוח שאמא נתנה לך, האם הלכת לקנות לה כדורים.

    ת. לא.

    ש. האם הלכת איתה לרופא פעם.

    ת. לא"

     

     

54. לציין כי הנתבע ביקש להסתמך על מסמך רפואי (שלא הגיש לתיק) משנת 2016 שמעיד על בדיקה פסיכיאטרית שעברה המנוחה נוכח חשש לדמנציה, אולם התובעת הבהירה בחקירתה כי מדובר בבדיקה שנערכה זמן רב לאחר עריכת הצוואה, בשנת 2016 (עמ' 18 ש' 32 ואילך).

     

55. בהקשר זה יצויין כי התובעת פתחה בהליך ביום 21.2.16 למינוי אפוטרופוס לאמה (א"פ 44056-02-16). תיק זה נסגר ביום 18.5.2016 לבקשת התובעת, נוכח השיפור במצבה הקוגניטיבי של אמה. עיון בתיק זה מעלה כי למעלה משנה לאחר מועד החתימה ביום 14.12.2015 נפלה המנוחה ומאז חלה ירידה בתפקודה והיא נזקקה לסיוע יומיומי. הבקשה למינוי גובתה במסמכים רפואיים מהם עולות אינדיקציות המעידות על עצמאותה של המנוחה עד קרות הנפילה וזאת בניגוד לתמונה אותה ניסה הנתבע להציג וכן עולה כי אף לאחר הנפילה, במהלך אישפוזה של המנוחה היא היתה צלולה:

     

56. בסיכום אשפוז מביה"ח **** מיום 20.12.2015 צויינה תלונה עיקרית: "כאבים ברגל ימין". עוד צויין לגבי המחלה הנוכחית: "בת 86, ברקע סוכרת, מתהלכת בעזרת מקל, לדברי הבת ביום קבלתה נפלה ליד הבית מסיבה לא ברורה, מתלוננת על כאב ברגל ימין, מתקשה לדרוך על הרגל". בהמשך צויין: "בת 86, ברקע סוכרת. צלולה ומשתפת פעולה באופן חלקי. התקבלה לאחר נפילה וחבלה עם שבר ברמוס פוביס מימין".

     

57. כן ר' דו"ח סוציאלי מביה"ח **** מיום 27.12.2015, תואר מצבה התפקודי של המנוחה לפני הנפילה ולפיו –

    "ברקע ליקוי שמיעה וראייה, ירידה קוגניטיבי.

    נעזרה במטפלת שעתיים ביום, ביקרה מספר פעמים בשבוע במרכז יום.

    סבלה מנפילות חוזרות.

    הבת **** תמכה ככל יכולתה".

     

    עוד צויין כי לאחר הנפילה נזקקה לעזרה תפקודית אך משתפת פעולה -

    "זקוקה לעזרה רבה בכל פעולות היום יום. מרותקת לכסא גלגלים, משתפת פעולה כפי יכולתה".

     

58. בסיכום אשפוז במחלקת גריאטריה ושיקום בביה"ח ***** מיום 28.1.2016 שנערך ע"י ד"ר אמיתי אוברמן, צויין בסעיף תנועתיות עד האישפוז: שימוש במקל, עצמאית וקוגניציה עד האישפוז: צלולה. עוד צויין "בוצע אבחון קוגניטיבי ב- MMSE 18/30. ציור השעון היה לקוי. בשלב זה לא ניתן לדעת אם מדובר בדליריום או דמנציה. מומלץ הערכה נוספת בהמשך לפי הצורך".

59. מהאמור עולה כי בעת עריכת הצוואה, שנה וחודשיים לפני שנפלה, המנוחה היתה עצמאית לחלוטין, ביקרה במועדון יום לקשיש, ונזקקה לסיוע מטפלת שעתיים ביום בלבד.

60. המסמך הרפואי היחיד שצורף לתיקים שבכותרת, היה תעודת רופא של ד"ר מיכאל שווצבוורד, רופא משפחה מיום 9.2.2015 (שנערך אף הוא לאחר עריכת הצוואה וטרם הנפילה), ובו צויין כי "בבדיקה קוגניתיבית צלולה, מתמצאה במקום וזמן, זכרון טווח ארוך תקין. בכל צורך של חתימה בטופס – צריכה עזרה עקב ההגבלה בקריאה (עקב ראיה) ושמיעה צורך להסבר בקול רם ולבדוק הבנה לאחר הסבר" (נספח 9, עמ' 27 לתצהיר).

61. המתנגד לא ביקש לזמן לעדות מי מבין אלה שטיפל במנוחה בסמוך לעריכת הצוואה, רופא המשפחה, המטפלת או עובדים אחרים ממועדון הקשיש בו ביקרה פעמיים בשבוע.

62. כידוע, הימנעות בעל דין מלהעיד עד מרכזי וחיוני בהליך, מקימה חזקה לכאורית לפיה אותו בעל דין חשש מפני העדתו וחשיפתו לחקירה נגדית. כך בע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פד"י נו(1) 539 בעמוד 549, נפסקו הדברים הבאים:

     

    "ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו... לא כך הדבר מקום שהנסיבות מלמדות כי ההימנעות מהבאת אותה ראיה אינה מעידה על רצון להתחמק מגילוי עובדה המזיקה לעניינו של אותו צד"

     

63. כן ר' הדברים שנפסקו בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.2008):

    " 25. שיטת המשפט הנהוגה בישראל היא שיטת משפט אדוורסרית ו"אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו" (בבלי סנהדרין ו' ע"ב). לא מתפקידו של בית המשפט להביא ראיות שבעל דין לא דאג להביאן. התובע אינו חייב בהבאת הראיות הטובות ביותר שניתן להשיג, קרי: הראיות המקסימליות, ודי אם יביא ראיות מספיקות לשם הוכחת המוטל עליו...

    לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה".

     

64. אף עדת הקיום, אשר עבדה במועדים הרלבנטיים במשרד עוה"ד שערך את הצוואה, העידה כי המנוחה הגיעה באופן עצמאי לשתי פגישות במשרד, ללא ליווי של מטפלת ולמיטב זכרונה של העדה אף ללא שהסתייעה במקל הליכה (עמ' 8 ש' 33 ואילך, עמ' 12 ש' 27 ואילך).

65. ממכלול הראיות שהובאו בפני עולה כי בעת עריכת הצוואה המנוחה היתה עצמאית לחלוטין, בכל תחומי חייה, ולא התה מוגבלת לא פיזית ולא מבחינה שכלית הכרתית.

66. בנסיבות אלה ומשלא הוכח חוסר עצמאות, נראה כי אין צורך לעבור למבחן הנוסף – מבחן התלות והסיוע, יחד עם זאת למען הזהירות אתייחס אף למבחן זה:

     

    מבחן התלות והסיוע:

67. כאשר מתברר שהמצווה לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. אם היה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה (דנ"א 1516/95 בעמ' 828).

68. בהתאם לפסיקה, סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו. לפיכך, במסגרת מבחן משנה זה יש לבחון האם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת, שכאשר אנשים אחרים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא מטבע הדברים קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי הוגנת (ת"ע 5428-06-14 עזבון המנוחה א' י' ז"ל נ' י' י' (22.02.2016) וההפניות שם).

69. כפי שפורט לעיל, המנוחה תפקדה באופן עצמאי בכל תחומי חייה והסתייעה במטפלת למשך שעתיים ביום בלבד וביקרה פעמיים בשבוע במרכז יום. טענת הנתבע כי המנוחה נעזרה במטפלת ונזקקה לטיפול צמוד של מטפלת שהלכה עימה לכל הטיפולים הרפואיי, לא הוכחה. מעדות התובעת עולה כי בעת עריכת הצוואה הגיעה עצמאית לרופאים ולא נזקקה לסיוע ורק בתקופה שלאחר עריכת הצוואה (לאחר הנפילה), החלה המטפלת ללוות אותה לטיפולים הרפואיים. וכך העידה התובעת (עמ' 18 ש' 16-22):

     

    "ש. מי היה הרופא המטפל של אמא שלך.

    ת. רשום בתצהיר.

    ש. הרי טיפלת בה שנים.

    ת. אני לא טיפלתי בה, היא טיפלה בעצמה.

    ש. אם אגיד לך שלכל הטיפולים הרפואיים שלה הלכה עם המטפלת שלה.

    ת. נכון, אבל הרבה זמן אחרי הצוואה. זה לא מעניין מה היה אחרי הצוואה, מה אני פירטתי מה היה בזמן הצוואה".

     

70. במקרה זה לא הוכחה לא חוסר עצמאות ולא תלות לא בתובעת ולא באדם אחר. לא נטען וממילא לא הוכח כי הקשר בין התובעת למנוחה היה מבוסס על סיועה הבלעדי של התובעת בטיפול במנוחה. ממילא לא הוכח קיומה של תלות אשר היה בכוחה לשלול את רצונה החופשי של המנוחה, לא במועד בו נערכה הצוואה הקודמת בה המנוחה ציוותה את רכושה באופן שווה לשני ילדיה, ולא שנתיים לאחר מכן, במועד בו נערכה הצוואה המאוחרת.

71. לסיכום נקודה זו - המנוחה לא היתה תלויה באיש במועד עריכת הצוואה, ואף מבחן זה אינו יכול לסייע לנתבע בטענה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

    מבחן קשרי המצווה עם האחרים:

72. במסגרת מבחן משנה זה, נבחנת שאלת בידודו של המנוח כחלק משאלת התלות. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו. עצם הבידוד של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה (דנ"א 1516/95 בעמ' 829).

73. טענת הנתבע כי התובעת בודדה את המנוחה לא הוכחה. מהמסמכים שצורפו לתיק האפוטרופסות עולה כי הקשר בין המנוחה לבנה לא היה יציב, אולם לא הובאה תחילתה של ראשית ראיה כי התובעת גרמה לנתק כלשהו בין המנוחה לבנה. כפי שיפורט בהמשך, משך שנים ארוכות גרה המנוחה ב***** הארץ והנתבע התגורר עימה וגם בתקופה בה הנתבע התגורר עם המנוחה, היא ערכה מספר צוואות בהן הדירה את הנתבע.

74. לא הוכח כי הנתבע ביקש להיות בקשר עם אמו וכי הדבר נמנע ממנו. בבקשה למינוי אפוט' ציינה התובעת כי לא הצליחה להשיג את עמדתו של אחיה לבקשה בשל נתק מסויים ביניהם. עוד העידה התובעת כי לאחר מות האם, ניסתה להשיג את הנתבע טלפונית וכן בעלה ובנותיה התקשרו אליו והשאירו לו הודעות אם כי ניסיונות אלה לא צלחו (עמ' 18 ש' 2-6):

     

    "ש. כשאמך נפטרה זכרונה לברכה, האם התקשרת לאחיך ואמרת לו לבוא.

    ת. התקשרתי והוא לא ענה לי לטלפון, גם בעלי וגם הבנות שלי התקשרו מהטלפון שלהם, שלחתי לו גם הודעה והוא לא ענה. זה היה בערב ליל הסדר, הייתי צריכה לארח אורחים ולקבור את אמא שלי ב****. התקשרתי ולא היה מענה, שלחתי הודעות, גם בעלי התקשר וגם הבנות ואין קול ואין עונה".

75. משלוא הוכח כי המנוחה היתה מבודדת, ולא הוכח כי התובעת מנעה מהנתבע לבקרה או להיות עמה בקשר – אף מבחן זה לא יכול לסייע למתנגד להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

    נסיבות עריכת הצוואה:

76. בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה, הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח חלק בעשייתה – בטלה. יחד עם זאת, בהתאם לפסיקה, "אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו" (דנ"א 1516/95 עמ' 829). במקרה זה נטען ע"י המתנגד טענות למעורבות בעריכת הצוואה, אם כי טענה זו לא נטענה כעילה עצמאית לביטול הצוואה (במסגרת סעיף 35 לחוק) אלא כחלק ממבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

77. בהתאם לפסיקה, הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש המתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה והמבחן – אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו – הוא, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – תיפסל הצוואה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה (ת"ע 5428-06-14 וההפניות הרבות שם).

     

    עדותה של הגב' ק.ש – עדת הקיום:

78. הגב' ק.ש העידה כי עבדה משך שנים רבות כמזכירה במשרדו של עוה"ד תמיר סבן, עורך הצוואה. עדת הקיום הסבירה כי שמשה כעדה בצוואות נוספות, הסבירה בעדותה באריכות את הליך עריכת הצוואה והקראתה ע"י עורך הצוואה (עמ' 9 ש' 5-8).

79. העדה זכרה היטב את אירוע החתימה ואת העובדה כי התובעת היתה זו שיצרה עימה קשר לתיאום הפגישה עבור המנוחה (עמ' 8 ש' 4-10). עוד העידה כי התובעת הגיעה עם המנוחה למשרד אם כי בעת עריכת הצוואה המתינה מחוץ למשרדו של עוה"ד ולא נכחה בחדר, כאשר במעמד עריכת הצוואה, הקראתה וחתימת המנוחה והעדים נכחו רק המנוחה, עורך הצוואה ושתי עדות הקיום (עמ' 10 ש' 14-19). כן זכרה שעורך הצוואה הקריא למנוחה את כל הוראות הצוואה והיה ברור שהמנוחה הבינה אותן (עמ' 8 ש' 19-23, עמ' 12 ש' 15-19).

80. העדה הצהירה כי "בשום אופן לא הרגשתי שהמנוחה בלחץ או שאינה מבינה מה היא רוצה, נהפוכו היה ברור מאוד שהיא מבינה היטב משמעות הצוואה ותוכנה וכי זהו רצונה האמיתי" (כך, במקור. סע' 10 לתצהיר). לציין כי העדה הבהירה שהתצהיר הוקלד אמנם ע"י ב"כ התובעת אולם זאת לאחר שפרטה בפניו את הליך עריכת הצוואה, וכן הדגישה כי לפני שחתמה קראה את התצהיר והיא עומדת מאחורי הדברים שנכתבו (עמ' 9 ש' 17-24). כן הדגישה כי אינה מכירה את המשפחה "באתי לפה עם כל האמת שלי בלי להכיר שום צד".

81. חקירתה הנגדית של העדה לא הצליחה לקעקע את האמור בתצהיר או לפגוע באמינות הדברים. עוד הסבירה העדה שלא הבחינה בסימני שאלה מצידה של המנוחה וכי לאחר החתימה שוחחה עמה, איחלה לה איחולי בריאות והמנוחה אף הודתה לה (עמ' 9 ש' 25-30):

     

    "ש. אני מפנה אותך לסעיף 10 לתצהיר שלך, כיצד הבנת שזה רצונה האמיתי של המנוחה.

    ת. התפעלתי שהיא מטופחת כזו, אחרי החתימה דיברתי איתה, שתהיה בריאה ותרגיש טוב, והיא הודתה לי. זה מה שאני זוכרת מהסיטואציה.

    ש. מזה שאת מברכת אותה והיא עונה לך הבנת שזה הרצון האמיתי שלה.

    ת. בכל הסיטואציה לא היתה לה שום התנגדות, היא גם לא שאלה שאלות, הוא הקריא לה את זה, היא ראתה וחתמה, הכל היה כמו שכתוב בספרים".

     

82. עוד לציין כי העדה זכרה היטב את אירוע החתימה וציינה כי "אני זוכרת שהיא היתה לבנה, בהירה ממש, מטופחת, ואמרתי ל*** "איזה יופי איך אמא שלך מטופחת" היא היתה עם אודם אדום, רזה ונמוכה אם אני לא טועה" (עמ' 8 ש' 13 ואילך).

83. אשר לקשר בין בעלה של התובעת לעורך הצוואה, ציינה העדה כי מדובר בקשרים עסקיים בלבד, וכי היה מדובר מבחינתה בלקוח חוזר, דבר שמקובל במשרד (עמ' 10-11 לפרוט'). מעבר לכך לא הכירה את התובעת באופן אישי אם כי ציינה שפניה היו מוכרות לה מהעיר *** (עמ' 10-11).

     

    עדותה של התובעת:

84. התובעת העידה כי ליוותה את המנוחה למשרדו של עורך הצוואה לשתי פגישות ובפגישה השנייה נחתמה הצוואה, והדגישה כי שהתה רק באזור הקבלה ולא בחדר בו נערכה הצוואה (עמ' 17 ש' 8-12, עמ' 23 ש' 11-16)

85. המבקשת לא הכחישה כי פנתה לעורך הצוואה אותו הכירה על רקע העובדה שבעלה נזקק בעבר לשירותיו והדגישה כי היה זה לבקשתה של המנוחה: "אמא שלי ביקשה ממני לקבוע פגישה במשרד של עורך הדין. היא שאלה אותי איזה עורך דין אני מכירה, אני לא מכירה את עורך הדין, אני רק יודעת שבעלי עשה אצלו כמה דברים ודרך זה ניגשתי אליו וזה בהסכמתה ולפי בקשתה של אמי והרצון שלה" (עמ' 16 ש' 20-24).

86. המבקשת העידה כי מעבר לקשר זה, לא הכירה באופן אישי לא את עורך הצוואה ולא את העדה.

87. התובעת הדגישה בעדותה כי אמה ערכה מספר צוואות והפקידה בידיה את כולן ובכל המקרים כיבדה באופן מלא את רצונה של האם, ולא הרהרה אחריו: "היא לא אמרה לי, היא נתנה לי את הצוואה ביד. את כל הצוואות... הסתכלתי וכיבדתי. כמו שכיבדתי אותה בשנת 2012, וגם בשנת 2014, יש חמש שש צוואות וכיבדתי את כולן. אמא שלי אהבה אותי ואת אחי באותה מידה על כפות המאזניים זה מה שאמרתי וזה מה שאני אומרת" (עמ' 23 ש' 17-28).

88. עדותה של המנוחה היתה ברורה, עיקבית, קוהרנטית עם שאר הראיות ונתתי אמון בגירסתה כי פעלה בכל הנוגע לתיאום הפגישות עם עו"ד ע"פ רצונה העצמאי של אמה ולא ע"פ רצונה שלה.

     

    צוואות קודמות שערכה המנוחה:

     

89. על מנת ללמוד על רצון המנוחה והגיונה של הצוואה, יש לבחון את הצוואות הקודמות שערכה, אלה צורפו לתצהיר של התובעת:

     

    הצוואה הראשונה מיום 14.12.1989 - במסגרת צוואה זו ציוותה המנוחה את כל עיזבונה לבעלה ****, והוסיפה בסעיף 4 לצוואה כי "במקרה ובעלי ימות לפני.. כל הרכוש הנ"ל אני מצווה שתקבל לאחר מותי, בשלמות בתי, ****..".

     

    הצוואה השניה מיום 17.11.2004 – במסגרת צוואה זו ציוותה המנוחה את זכויותיה בדירה בחלקים שווים לנכדיה, ילדיה של התובעת, כאשר בסעיף 2 לצוואה העניקה לבנה הנתבע "זכויות המגורים, השימוש והחזקה הבלעדית בדירה ... וזאת למשך כל ימי חייו". את יתרת עיזבונה הוריתה לביתה התובעת (סעיף 3 לצוואה).

     

    הצוואה השלישית מיום 30.1.2007 – במסגרת צוואה זו ציוותה המנוחה את כל עיזבונה לרבות נכסי המקרקעין לתובעת.

     

    הצוואה הרביעית מיום 31.5.2012 – במסגרת צוואה זו ציוותה מהנוחה את כל רכושה לרבות נכס המקרקעין, שווה בשווה לשני ילדיה – התובעת והנתבע.

     

    הצוואה החמישית מיום 22.10.2014 – נשוא ההליכים שבכותרת – ציוותה המנוחה את כל רכושה לרבות בנכס המקרקעין – לבתה התובעת, ולבנה, הנתבע ציוותה 1 שקל. עוד ציינה בסעיף 6 לצוואה "אם חו"ח בעת מותי, היורשת לא תהיה בחיים אזי כל חלקה בעיזבון יועבר ויונחל לצאצאיה בלבד".

     

90. התובעת העידה בצורה ברורה כי לא היה לה הסבר לכל שינוי, אולם לכל אורך השנים, כאשר אמה ערכה צוואות היא הפקידה אותן בידיה, ומצידה היא לא שאלה שאלות אלא כיבדה את רצון האם. כך, נשאלה "למה אמך כפפה את זכויות הנכדים שלך לטובת הזכויות של ***" השיבה "לא יודעת, זה מה שהיא רצתה... גם בצוואה בשנת 2012, כאשר חצי לי וחצי לאחי, לא התערבתי, כיבדתי ועשיתי מה שהיא רצתה ואמרתי אמן... למה אני צריכה להתערב" (עמ' 20 ש' 21-29). עוד ציינה במהלך עדותה – "... ולמה הצוואה לפני 33 שנה כשאבא שלי עוד היה בחיים, הצוואה היתה רשומה על שמי, ולמה בשנת 2012 הצוואה היתה רשומה על שם שנינו ואמא שלי שיתפה אותי לא התנגדתי ולא אמרתי למה ולא שאלתי שאלות. כל החיים כיבדתי את הרצון של אמא שלי, ובורא עולם יודע" (עמ' 19 ש' 32 ואילך).

91. מצאתי לתת אמון בגירסת התובעת כי לכל אורך הדרך כיבדה את רצונה של אמה ולא נעשה מצידה כל ניסיון לשנות רצון זה. מהמסמכים ומעדותה של התובעת עולה כי כאשר בחרה המנוחה לשנות את צוואתה, היא עשתה זאת, הפקידה בידי התובעת את הצוואה החדשה וזו כיבדה באופן מלא את רצונה, ולא הוכח כל נסיון של התובעת להשפיע על המנוחה לשנות דבר מרצונה של המנוחה.

     

    חתימה על יפוי כוח נוטריוני והצטרפות כשותפה לחשבון הבנק של המנוחה:

92. הנתבע ניסה לטעון כי סמיכות הזמנים בין מועד עריכת הצוואה לחתימת המנוחה על יפוי כוח נוטריוני והכנסת התובעת כשותפה בחשבון הבנק של המנוחה מעידים על השתלטות התובעת על המנוחה ועל רכושה. יודגש כי התובעת היתה זו שפרטה ביוזמתה בתצהירה את נסיבות החתימה על יפוי הכוח החתום והבקשה לצירופה לחשבון ואף צרפה את המסמכים הרלבנטיים (ר' נספחים 7-8 לתצהיר). התובעת הדגישה כי עשתה זאת לבקשתה של אמה, נוכח חששה שמא תיפול ולא תוכל להתנהל באופן עצמאי: "אחרי שנערכה הצוואה היא ביקשה ממני לבוא איתה לבנק לחתום על יפוי כוח וגם נוטריון, הכל מסודר ... זה מה שהיא ביקשה וזה מה שעשיתי (עמ' 21 ש' 25-3525 ואילך).

93. כאשר התובעת נשאלה: מדוע עד אז המנוחה לא הכניסה אותה כשותפה לחשבון הבנק שלה השיבה: "אמא שלי היתה עצמאית ועשתה הכל לבד. היא אמרה שהיא הולכת ומתבגרת וברגע שהיא תיפול ויקרה לה משהו, היא תמכה בי ובטחה בי שאני אעזור ואנהל ואתמוך בה. היא סמכה עליי" (עמ' 24 ש' 10-13). התובעת הכחישה כי משכה כספים מחשבונה של האם, הבהירה ש"לפני הפטירה, היא היתה הולכת ומוציאה כסף לבד, היא היתה עצמאית", והכחישה את הטענה שהיא הוציאה כסף מחשבונה של האם והעבירה אותו לנתבע או למי מטעמו (עמ' 22 ש' 4-15). הנתבע, מצידו, לא הביא כל ראיה לסתור את הדברים.

94. טענות הנתבע בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה, מעורבות בעריכתה או נסיונות של התובעת להשתלט על המנוחה ועל רכושה לא הוכחו.

95. ה"מעורבות" היחידה שהוכחה הינה תיאום הפגישות עם עוה"ד שערך את הצוואה והסעת המנוחה למשרד עורך הדין. שלבים אלה שלפני עריכת הצוואה, בוודאי כאשר לא מצטרפת אליהם כל מעורבות או השפעה נוספת מצידה של התובעת – אין בהם כדי להוכיח לא מעורבות, לא השפעה ובוודאי שלא מרכיב של חוסר הגינות בהשפעה על המנוחה.

     

96. בהתאם להלכה הפסוקה, אין די בחשש להשפעה בלתי הוגנת ו/או בחשד למעורבות בצוואה. לא תוכנה של הצוואה הוא שקובע את קיומה של אי ההגינות שבהשפעה, אלא הליכי עריכתה. השפעה אפשרית נלמדת מהשתתפות בהליכי עריכת הצוואה. באין השתתפות, אין להסיק השפעה אפשרית ממה שכתוב בצוואה עצמה, אפילו הוגדל בה חלקו של הנהנה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה (1) 498, 502).

97. הנתבע לא זימן לעדות את עורך הצוואה או את עדת הקיום הנוספת, ועדותן של התובעת ועדת הקיום נותרה איתנה, קוהירנטית ואף לאחר שנחקרו ארוכות על התצהיר.

     

    שאלת הגיונה של הצוואה:

98. על פי מבחן זה, על מנת לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, יש לבחון האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. השופט יוכל לבחון זאת באמצעות הראיות המובאות לפניו. "מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המש וערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה... מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה..." (דנ"א 1516/95 , בעמ' 844).

99. כפי שעולה מהצוואות הקודמות כמו גם מעדותה של התובעת ומהמסמכים שצורפו לתיק האפוטרופסות עולה כי בעבר המנוחה התגוררה ב****הארץ עם בנה ובשלב מסויים עברה להתגורר ב*****. לכל אורך התקופה ביקשה לצוות את עיזבונה לבתה/לילדיה, כאשר רק בצוואה הרביעית מבין חמש, ציוותה את רכושה לשני ילדיה.

100. לציין כי אמנם המנוחה לא פרטה את הטעמים לכך בצוואות, אולם התובעת הסבירה כי המנוחה לא סמכה על התנהלותו הכלכלית של בנה, ולכן ביקשה לצוות את רכושה ובכלל זה את הזכויות בנכסי המקרקעין שבבעלותה, לתובעת או לילדיה בלבד, כאשר בצוואה השניה, ביקשה להעניק זכות מגורים בלבד לנתבע למשך חייו. טענות הנתבע כי המנוחה ביקשה גם בצוואות קודמות להעניק את רכושה לשני ילדיה סותרות את האמור בצוואות הקודמות שערכה המנוחה ואשר העתק מהן הועבר לתובעת בזמן אמת.

101. התובעת העידה כי הנתבע היה מכור להימורים, ולא הקים בית, וכי בצוואה (הרביעית) משנת 2012 רצתה המנוחה להיטיב עם הנתבע לאור שינוי לטובה בהתנהלותו.

102. בעניין זה העידה התובעת כי "... הוא הבטיח לה שהוא יתחתן, יקים בית ויגמור עם כל החובות שלו והבלגן שלו ולא עשה את זה, מה אתה רוצה שהיא תעשה... אמא שלי אמרה לי את זה, היא היתה באה אליי, היא היתה ניידת, היא היתה באה אליי באמצע השבוע סופי שבוע ומבקרת" (עמ' 20 ש' 4-11).

103. כן הסבירה שלאחר שנתיים החליטה המנוחה לעבור ל**** לאחר שנאלצה למשכן את ביתה. בשלב זה הבינה האם שהיא עלולה להיוותר ללא קורת גג לכן החליטה לעבור ל**** ולערוך את הצוואה המאוחרת. בעדותה הסבירה את נסיבות המעבר של המנוחה ל****: "... תיתן לי להשיב. אמא שלי עברה ל**** כי היא כל הזמן חשבה שהיא יכולה לסמוך על אחי, כי הוא הבכור ויכול לעזור לה, היא נשארה ב****. ברגע שהיא התקשרה אליי כי היא כל דבר שיתפה אותי, היא אמרה לי שהיא הולכת למשכן את הבית לבנק, ופה היא הבינה שמשהו הולך לקרות, והיא הולכת לאבד את כל עולמה. כי אח שלי מהמר ויש לו עניינים עם העולם התחתון והפשע. אז היא הגיעה ל****. ככה היא חשבה וזה מה שהיא אמרה לי והיא פחדה מאוד " (עמ' 19 ש' 6-11).

      

104. בהמשך העידה (עמ' 22 ש' 31 ואילך:

     "כמו שאמרתי ואני חוזרת ואומרת כשהיא היתה ב***** ואחי היה גר איתה, הוא מעולם לא השכיר דירה, ולא התחתן היה דבוק בה כל החיים, זה נורמאלי? ברגע שהיא הרימה אליי טלפון ואמרה לי שהיא לא מוכנה ללכת לבנק והבינה שאם היא הולכת לבנק וממשכנת את הבית היא מאבדת את הבית ואת כל החיים שלה, היא הגיעה לכאן.

     ש. למה היא לא נישלה אותו לפני.

     ת. הוא הבטיח לה שהוא יתחתן ויפסיק להמר ולבזבז כספים. אמא שלי היתה חכמה ולא היתה טיפשה והבינה שהיא הולכת לאבד את כל עולמה ושלא יישאר לה שקל. זה מה שהיא הבינה. כל אדם עם יישוב דעת היה מבין את זה ולאמא שלי היה יישוב דעת".

      

105. עוד סיפרה התובעת באופן ספונטאני ומפורט, את הבהלה שאחזה בה ובבעלה כאשר התארחו בבית האם, כאשר גילתה מזוודה מלאה בזהב והבינה כי מדובר בזהב גנוב, והיא ובעלה נסו על נפשם מבית האם. עוד העידה כי אחיה היה מרבה לבקש ממנה כסף וטען שהוא מאויים (עמ' 19 ש' 12-31).

106. גם אם טענות התובעת נתמכו בתצהירה ובעדותה בלבד, לא ניתן לומר כי הצוואה נטולת הגיון שכן מתיק האפוטרופסות ומהמסמכים שצורפו לו עולה כי הקשר עם הנתבע לא היה יציב, הנתבע עצמו לא טען שהיה בקשר הדוק ורציף עם אימו, התובעת היתה הבת שניהלה קשר שוטף עם המנוחה, וסייעה לה ככל יכולתה. הנתבע לא היה עם אחותו בקשר, כאשר לשם שליחת הבקשה לקיום הצוואה נאלצה לקבל את כתובתו ממשרד הפנים ומכל מקום אף לא עלה בידה להודיע לו על פטירת האם המנוחה. בנוסף, רצונה של המנוחה עולה בקנה אחד עם שלוש צוואות קודמות נוספות שערכה.

107. טענת הנתבע כי המנוחה התחייבה בפניו, עוד בחייה, כי תחלק את עזבונה שווה בשווה בין ילדיה לא נתמכה בכל ראיה. אף אם היה הנתבע מצליח להוכיח כי רצונה של המנוחה היה להוריש את רכושה בצורה שווה לילדיה "אין אנו חסרים מקרים בהם ניתן להסיק מה היה אומר נפטר לגבי מה שייעשה ברכושו לאחר מותו, אילו אך זכה לומר דבריו באותו ענין. ואף על פי כן, גם במקרים אלה, אם המנוח לא הספיק להביע ממש את רצונותיו בנוסח סופי ומוגדר אין בית המשפט יוצר עבורו צוואה, והרכוש יחולק על פי החוק, בהעדר צוואה, או על פי צוואה קיימת שטרם בוטלה" (ע"א 405/88 רבי ארנו ארנסט (יוסף ישראל) נ' דורה לב (31.12.1988).

      

108. בהתאם לפסיקה, נישול חלק מהילדים אינו מעיד על השפעה בלתי הוגנת: "יצירת מעין חזקה לפיה הוראות צוואה שאינן קובעות חלוקת רכוש המצווה בין ילדיו באופן שווה מבחינה פורמלית מעידות על השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליו, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון העל בדיני הירושה לפיו יש לקיים את רצון המת, ויתרה מזו – חותרת תחתיו. יתר על כן, קבלת טענה ממין זה תפתח פתח לתקיפת צוואות בעילה של השפעה בלתי הוגנת כל אימת שאדם הניח אחריו צוואה שאינה קובעת חלוקה שווה של רכושו בין יורשיו על פיו דין, ולמצער, בין ילדיו" תמ"ש 6479-09-11 פלוני נ' אלמוני (22.03.2017).

      

109. לסיכום נקודה זו: הנתבע לא הוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת ואני דוחה אף טענה זו.

      

110. אשר לטענת הנתבע כי הצוואה איננה אותנטית בשל היעדר אימות חתימת המנוחה על העמוד הראשון של הצוואה בו פורטו מיהם יורשי המנוחה, וכי על גבי עמוד זה חתמה המנוחה ללא אימות, טענה זו הועלתה לראשונה בחקירה הנגדית ומכל מקום אין כל חובה לאמת חתימה של המצווה על גבי כל אחד מעמודי הצוואה. אף אילו היה מדובר בפגם, הרי שמדובר לכל היותר בפגם צורני שניתן להתעלם ממנו ולקיים את הצוואה מכוח סעיף 25 לחוק הירושה.

      

     לסיכום:

111. בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך. במקרה שבפניי, הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת הינה ספקולטיבית והתבססה על הערכות של המתנגד, אשר לא הביא כל ראיות מטעמו ניסה לבסס טענותיו על סמך ראיות שהובאו ע"י התובעת.

112. לא הונחה בפני תשתית ראייתית להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, להקמתה של חזקה להשפעה כאמור, ואף הטענה להעדר כשרות של המנוחה לצוות – נדחית מהטעמים שפורטו לעיל. בנוסף לא הוכח כי תוכנה או נסיבות עריכתה מלמדים על השפעה בלתי הוגנת מצידה של התובעת או מי מטעמה.

      

     סוף דבר:

113. בנסיבות אלו, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל – אני מורה כדלקמן:

     • ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה נדחית.

       • ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 22.10.2014. על המבקשת להמציא פסיקתא לחתימה בהתאם לתקנות הירושה.

          

114. בראי השיקולים שהותוו בפסיקה בעניין פסיקת שכר טרחה ריאלי וסבירות ההוצאה, בשים לב להתנהלות הנתבע שטען טענות ללא ביסוס, לא הביא כל ראיה מטעמו, ואף לא ביקש לזמן עדים, פעל בניגוד להחלטות דיוניות שניתנו וכן בשים לב למהות ההליך ולעיכוב במימוש העיזבון בגין התנגדות סרק, המתנגד ישא בהוצאות משפט בסך כולל של 35,000 ₪. סכום זה ישולם לתובעת בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

115. המזכירות תסגור את התיקים ותמציא לצדדים.

      

     פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

      

      

      

     ניתן היום, י"ג אב תשפ"ג, 31 יולי 2023, בהעדר הצדדים.