א.א. נ' הכונס הרשמי

ביום 20.7.15 ניתן צו לכינוס נכסי החייב לפי בקשתו.

ביום 1.3.17 הגישה המנהלת המיוחדת דוח מסכם, לקראת הדיון שנקבע בהליך ליום 25.4.17. בדוח המסכם עמדה המנהלת המיוחדת על נסיבותיו של החייב, ובפרט גילו ונכותו הרפואית. כן התייחסה המנהלת המיוחדת להיקף החובות לשלושה נושים בסך של כ- 270,000 ₪. לעמדת המנהלת המיוחדת, מצבו של החייב, גילו ונכותו היו יכולים להצדיק מתן הפטר לאלתר אילולא קיומו של נכס מקרקעין, בית המגורים השייך לחייב ולאשתו במושב זוהר.

בדיון שנערך ביום 25.4.17 בפני כב' השופט אקסלרד, הורה בית המשפט על מתן הפטר לאלתר לחייב:

"החייב בן 76, הוכר כנכה בשיעור של 100% בשל בעיות בריאות. החייב מתקיים מקצבת ביטוח לאומי מעבודה חלקית ממנה הוא משתכר 1500 ₪, מ-3500 ₪ בשנה שהוא מקבל מקרן ניצולי שואה ואשתו מקבלת קצבת זקנה בסך 2300 ₪. אין הספק כי המדובר בהכנסות נמוכות ביותר, אשר בקושי מאפשרות קיום סביר ומכובד.

אין ספק שאלמלא היה בבעלות החייב נכס מקרקעין, אליו אתייחס בהמשך, היה מקום ליתן לחייב הפטר לאלתר, ללא היסוס. יצוין כי היקף החובות הוא כ-278,000 ש"ח, כולם בדין רגיל.

אולם, לחייב בית ונחלה במושב זוהר, הרשומים על שמו ועל שם רעייתו...

למעשה, השאלה העומדת בפנינו האם ניתן לחייב הפטר לאלתר, שהרי ברור לכל שלא ניתן לדרוש ממנו תשלום חודשי גבוה יותר, או לפעול למימוש נכס המקרקעין.

נכון הדבר כי בדרך כלל, בסיטואציות דומות לזו שלפני, כאשר המדובר באדם נעדר כושר השתכרות, אשר בבעלותו נכס מקרקעין, ידרש פדיון זכויות בנכס ובמידה והדבר אינו אפשרי, אין מנוס ממכירת הנכס.

יחד עם זאת, אינני סבור שיש לנהוג בדרך זו במקרה שלפני. אינני יכול להתעלם מזה שהמדובר באדם בן 76, אשר עמד בכל דרישות ההליך, אין לו פנסיה להשתכר ממנה והוא מתקיים מקצבאות, כולל קצבה בשל היותו ניצול שואה. תשלום דיבידנד לנושים ושיעור הדיבידנד אינם חזות הכל וקיימים מקרים שבהם האינטרס של חייב, בגילו של החייב שלפני, ומידת הרחמים, מטים את הכף באופן ברור, לטעמי, לטובת האינטרסים של החייב, המבקש מעט שקט ולסיים את תקופת תשלום החובות, אשר במקרה הזה בהחלט הייתה ארוכה.

אשר על כן, אני מוצא לנכון להורות על מתן הפטר לאלתר לחייב.".

על החלטה זו הגיש הנושה העיקרי של החייב, הרב דוד דרשן (להלן – הנושה דרשן) ערעור לבית המשפט העליון. במקביל, הגיש הנושה גם בקשה לבית משפט זה לביטול צו ההפטר.

בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט (כב' השופט אקסלרד) ביום 26.7.17 נקבע: "לאחר עיון בטענות הצדדים, מהן עולות עובדות חדשות שלא היו מונחות בפני בית המשפט עת ניתן לחייב הפטר לאלתר, אני סבור שיש לקבוע דיון במעמד הצדדים בבקשתו של הנושה לבטל את ההפטר".

ביום 21.2.18 נערך דיון בבקשה לביטול צו ההפטר ולעיון מחדש בהחלטה למתן ההפטר. בתום הדיון קבע בית המשפט (כב' השופט אקסלרד) כי ראוי שייערך ניסיון לגיבוש הסכמות:

"מונחת לפני בקשתו של נושה של החייב לבטל את ההפטר שניתן לחייב ביום 25.4.17. בפי הנושה טענות רבות, הן לגבי נסיבות מתן ההפטר והן לגבי התנהלותו של החייב לפני מתן ההפטר, וגם לאחריה. הטענות ידועות וברורות לכולם, והתיק בשל, למעשה, למתן החלטה בבקשה.

יחד עם זאת, הואיל ולפחות מצידו של הנושה יש נכונות לנהל מו"מ עם החייב, על מנת לנסות ולהגיע להסכמה לעניין העשרת הקופה, לטובת כלל הנושים כמובן, אני מוצא לנכון שלא להכריע במחלוקות כבר עתה, אלא ליתן בידי הצדדים תקופה של 30 יום לנהל מו"מ ובכך, למנוע קבלת החלטה כזאת או אחרת בבקשה לביטול ההפטר. לצדדים ידועים הסיכונים והסיכויים של הבקשה שמונחת עתה לפני וטוב יעשו אם לא יתבצרו בעמדותיהם ויתגמשו מעט, דבר שיאפשר את סיום ההליכים ברוח טובה, עניינית ותוך אפשרות לגבייה בטוחה."

מאחר והצדדים לא הגיעו להסכמות, קבע בית המשפט (כב' השופט אקסלרד) כי יש לקבוע דיון "בעניינו של החייב ובגורלו של ההפטר". לאחר שנקבע הדיון, הועבר התיק לטיפולי, והדיון נערך לפניי. בדיון שהתקיים ביום 23.1.19 העלו הנאמנת, ב"כ החייב, החייב עצמו וב"כ הנושה דרשן את טיעוניהם בנוגע לשאלת ביטול צו ההפטר.

בהחלטה שניתנה ביום 26.1.19 נקבע כי לא ניתן להותיר את ההחלטה על מתן הפטר לאלתר על מכונה ויש לחזור ולעיין בהחלטה זו ולפיכך לבטל את צו ההפטר שניתן לחייב ולחדש את ההליכים.

בהחלטה מיום 26.1.19 הובהר כי השאלה, האם נכון היה להורות על מתן הפטר לחייב, שעה שקיים נכס מקרקעין (בית מגורים), אינה עומדת על הפרק, שכן הנושא הוכרע על ידי בית המשפט (כב' השופט אקסלרד) בדיון שנערך ביום 25.4.17. על ההחלטה האמורה ביקש הנושה לערער וטרם ניתנה הכרעתו של בית המשפט העליון.

כך הובהר כי השאלה העומדת להכרעה היא האם לאחר מועד מתן צו ההפטר התגלו עובדות או נסיבות חדשות, אשר לא עמדו בפני בית המשפט בעת הדיון, ואשר יש בהן כדי להביא לשינוי בהחלטה שניתנה.

בהחלטה מיום 26.1.19 בדבר ביטול צו הפטר נקבע כי החייב לא גילה בבקשתו למתן צו כינוס, בחקירתו ובדיון שנערך, כי הנחלה בה מצוי בית המגורים כוללת נכסים נוספים, מלבד בית המגורים בו הוא מתגורר עם אשתו, אשר יש להם פוטנציאל כלכלי. אילו מידע זה היה עומד בפני בית המשפט לא היה מורה על מתן הפטר לאלתר כבר בדיון הראשון שנערך בהליך, אלא מנחה על נקיטה במגוון של אפשרויות הנוגעות לנכסים השייכים לחייב, תוך שמירה על האינטרסים והזכויות של החייב, נוכח נסיבותיו אשר עליהן עמד בית המשפט בהחלטתו האמורה.

הנכסים אשר לגביהם נקבע כי יש לבחון משמעותם הכלכלית, מעבר לבית המגורים בו מתגוררים החייב ואשתו, כללו את האדמות החקלאיות ומכסת המים אותן לא ניתן למכור אולם לכאורה ניתן להשכיר. כמו כן, קיימת יחידת דיור בתחום הנחלה, לגביה הועלתה טענה על ידי הנושה כי ניתן להשכיר אותה ואילו החייב טען מנגד, כי לא ניתן להשכירה.

לפיכך נקבע, כי יש לבחון את הפוטנציאל הכלכלי של החלקים הנוספים הקיימים בנחלה, מעבר לבית המגורים (אשר לגביו נקבע כי אין לממשו) והכל מבלי להביא לפינוי החייב ואשתו מבית המגורים. לפיכך צו ההפטר בוטל ונקבע כי יש לבחון את האפשרויות הקיימות, אשר במסגרתן ניתן יהיה לאפשר לחייב ולאשתו להמשיך ולהתגורר בביתם, ועם זאת למצות את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בנחלה, לרבות יחידת הדיור הנוספת ושטחי האדמה. כך גם הובהר, כי תינתן לחייב אפשרות להציע הצעה ריאלית לפדיון זכויותיו השונות.

עם מתן ההחלטה על ביטול צו ההפטר, התעוררה שאלה לגבי הליך הערעור בו נקט הנושה דרשן, ביחס להחלטתו של כב' השופט אקסלרד מיום 25.4.17 (ההחלטה בדבר מתן הפטר לאלתר על בסיס מצבו של החייב אשר כללה את הקביעה כי אין לממש את בית המגורים). לעניין זה הוסבר בהחלטה מיום 10.2.19 כי בהיבט האופרטיבי, ההחלטה מיום 25.4.17 בדבר מתן ההפטר, אינה עומדת בתוקף. עם זאת הובהר, כי העדר התוקף להחלטה מיום 25.4.17 אינו מבוסס על שינוי ההחלטה ועל כך שזו לא היתה נכונה, אלא על יסוד הסמכות לעיין מחדש בהחלטה לצורך בחינת נסיבות שלא היו ידועות בעת מתן ההחלטה.

מעת שחודש ההליך בהתאם להחלטה מיום 26.1.19 נדונו בקשות רבות לעניין אפשרות קבלת כספים בגין הנכסים השונים הכלולים בנחלה מעבר לבית המגורים.

כך למשל, נדונו מחלוקות שונות ביחס לאפשרות השכרת מכסות המים או העיבוד של הקרקע החקלאית, ובכלל זאת לגבי התמורה אשר יכול החייב לקבל בהשכרתם. החייב חזר וטען, כי לא ניתן להעביר הזכויות בעיבוד הקרקע החקלאית או במכסות המים, ומכל מקום היה מקבל עבורם כספים בסכומים נמוכים בלבד.

בנוסף, נדונו מחלוקות שונות לגבי האפשרות להשכיר את יחידת הדיור הקיימת בנחלה, אשר בה מתגוררים בתו של החייב ומשפחתה. בהקשר זה הוגשה גם בקשה לחייב את בתו של החייב בתשלום דמי שימוש ראויים תמורת מגוריה ביחידת הדיור. לעניין זה טען החייב, כי לא ניתן להשכיר את יחידת הדיור וכי ניתנה לבתו רשות בלתי הדירה לשימוש ומגורים במקום כך שלא ניתן לדרוש ממנה תשלום דמי שכירות.

בהחלטה מיום 26.5.20 הובהר, כי הטענה לפיה לא ניתן להשכיר את יחידת הדיור, אינה מייתרת את הצורך בבירור התועלת הכלכלית שיכולה לצמוח לקופת פשיטת הרגל בקשר ליחידת הדיור:

"מלבד בית המגורים של החייב ורעייתו, קיימים בתחום הנחלה אשר לחייב מחצית הזכויות בה, נכסים נוספים, ובכלל זאת בית מגורים נוסף, בו מתגוררת המשיבה (בתו של החייב) ביחד עם בעלה וילדיה.

בהחלטה לפיה בוטל ההפטר לחייב נקבע, בין היתר, כי קיומו של בית המגורים הנוסף המצוי בתחום הנחלה, מהווה את אחת הנסיבות לביטול ההפטר. כך נקבע, כי בין אם ניתן להשכירו לשוכרים בהסכם שכירות ובין אם מצופה מבני המשפחה העושים בו שימוש להעביר לחייב תמורה כלכלית בגין השימוש האמור, הרי שמדובר בנכס השייך גם לחייב ויש לבחון את הפוטנציאל הכספי הקשור אליו.

יצוין, כי בחינת הערכים הכלכליים של יתר הנכסים, כגון בית המגורים הנוסף שבתחום הנחלה, עלתה על רקע הרצון שלא להביא למימוש זכויות החייב בבית המגורים בדרך של מכירה ופינוי, וזאת נוכח נסיבותיו של החייב.

הנאמנת העריכה בבקשתה את השווי הכלכלי של המגורים בבית על ידי המשיבה ועתרה לחיוב המשיבה בתשלום הכספים.

החייב והמשיבה מתנגדים לבקשה. הטענה העיקרית היא, כי ניתנה למשיבה רשות בלתי הדירה לשימוש בבית המגורים. טענה נוספת נסמכת על האיסור להשכיר את בית המגורים המצוי בתחום הנחלה.

מבלי להכריע בשלב זה בבקשה, אני מוצא להעיר כי לא נראה שקיימת במקרה זה רשות בלתי הדירה. אשר לחוקיות השכרת בית המגורים, הרי שלא מדובר בהשכרת הדירה על ידי הנאמנת וגביית דמי שכירות, אלא בשימוש הנעשה על ידי המשיבה ובני משפחתה בנכס אשר לחייב זכויות בו (עשיית עושר ולא במשפט). בהיבט זה, מקור החיוב אינו בהכרח בגובה התשלום שהחייב יכול לקבל כדמי שכירות אלא בחסכון של המשיבה בגין המגורים."

בית המשפט הנחה את הנאמנת לבוא בדברים עם החייב ובתו, בניסיון לגבש הסכמות לגבי הסך אותו ישלם החייב לפדיון הזכויות השונות, אשר בגין ניתנה ההחלטה לעיון מחדש בצו ההפטר. בהמשך לכך, הגישה הנאמנת דיווחים לגבי המגעים עם החייב והצעות שונות שהועלו במו"מ בין הצדדים. בכלל זאת עמדה על הפרק גם העמדה (התואמת את עמדת הנושים, ובפרט הנושה דרשן) לפיה יש לדרוש מהחייב תשלום מלוא תביעות החוב. לעניין דרישה זו לתשלום מלוא תביעות החוב, ניתנה החלטת בית המשפט מיום 12.9.20, המבהירה את גדר הדיון בשלב זה של ההליך:

"יוער, כי ההליך עדיין מתקיים לפי נקודת המוצא שנקבעה בהחלטתו של המותב הקודם שדן בתיק, כב' השופט אקסלרד, לפיה אין מקום להורות על מכירת זכויות החייב במשק. ערעור שהוגש על החלטה זו לא נדון, שכן באותה עת עמדה על הפרק שאלת ביטול ההפטר. ההפטר אכן בוטל, אולם הטעם לביטול לא התבסס על שינוי ההחלטה לעניין אי מכירת זכויות החייב במשק, אלא על טעמים נוספים ובהם קיומן של זכויות נוספות אשר לכאורה יש להן שווי כלכלי.

מכאן שהצעת החייב להפטר צריכה להבחן בשים לב לשווי הזכויות האמורות, אשר עמדו ביסוד ההחלטה לביטול ההפטר.

החייב יוכל להגיש בקשה למתן הפטר על בסיס ההצעה שהוצגה בעל-פה ואזי היא תידון לגופה לאחר קבלת עמדות הנושים."

החייב הציג הצעתו לתשלום כספים לפדיון זכויות שונות ולצורך קבלת הפטר. הצעתו הראשונה של החייב היא לתשלום סך של 40,000 ₪, מתוכו סך של 12,000 ₪ ישולם באופן מידי והיתרה בפריסה לתשלומים. הצעתו השנייה היא לתשלום סך של 25,000 ₪ בתוך 30 יום.

בתגובה להצעותיו של החייב, מסרה הנאמנת כי לצורך סיום ההליך ובהתחשב במכלול הנסיבות, ניתן יהיה להורות על מתן ההפטר בכפוף לתשלום סך של 60,000 ₪.

בהחלטה מיום 4.1.21 ניתנה לכונ"ר ול-3 הנושים של החייב, להודיע עמדתם ביחס להצעת החייב למתן הפטר. בחלוף המועד שנקצב עלה, כי הכונ"ר לא הגיש תגובה, ואילו ביחס לשניים מהנושים נמסרה עמדתם בעדכון מטעם הנאמנת. הנושה המועצה האזורית לכיש מסרה, כי "לאחר דיון מחודש במועצה, הוחלט לקבל את כל שיראה בית המשפט לנכון". הנושה מר אליהו ברק הודיע כי אין לו התנגדות לכל הסדר שיושג עם החייב.

הנושה דרשן, שהוא הנושה העיקרי של החייב, הגיש התנגדות מפורטת במסגרתה חזר על עמדתו לפיה יש לדרוש מהחייב לשלם את מלוא תביעות החוב. הנושה עמד על התנהלותו של החייב, הן ביצירת החוב כלפיו והן לאחר מכן, אשר לעמדתו אינה מצדיקה התחשבות חריגה בחייב. עוד נטען, כי לחייב נכסים שונים כגון מאפשרות השכרת יחידת הדיור או האדמה החקלאית. מכל מקום, שוויו של המשק בו מתגורר הוא רב.

לאחר בחינת כלל הטיעונים שהוצגו בנוגע להצעת החייב למתן הפטר, ובכלל זאת טיעוני החייב, עמדת הנאמנת ועמדות הנושים, אני מוצא כי ניתן לקבל הצעתו של החייב לתשלום סך של 40,000 ₪ לצורך קבלת הפטר.

ראשית חשוב לשוב ולהדגיש, כי בית המשפט אינו מגלם בעת בחינת הצעת החייב את השווי הכלכלי של המשק ובו בית המגורים, שכן בעניין זה עדיין קיימת הכרעתו של כבוד השופט אקסלרד שניתנה בדיון מיום 25.4.17. נקודת מוצא זו שוללת את הדרישה שהוצגה מטעם הנושה דרשן לתשלום מלוא תביעות החוב, דרישה המבוססת על שווי המשק. במספר החלטות שניתנו בהליך הובהר והודגש, כי הכרעה זו של כבוד השופט אקסלרד לא בוטלה, אף שצו ההפטר עצמו בוטל במסגרת ההחלטה בדבר עיון מחדש. החלפת המותב בתיק אינה גורעת מתוקפן של הכרעות שכבר ניתנו על ידי המותב הקודם שדן בהליך. אפילו ייתכן שעמדת המותב המטפל בתיק היא שונה, עדיין אין בכוונת בית המשפט לשמש כערכאת ערעור על החלטות שניתנו בשלבים קודמים של ההליך על ידי המותב הקודם. הדרך להשיג על קביעתו של כב' השופט אקסלרד בעניין העדר נקיטה בהליכי מימוש או דרישה לפדיון זכויות לגבי המשק היא במסלול הערעור.

את הצעת החייב להפטר יש לבחון על בסיס הערכת שווי הזכויות הנוספות, אשר שימשו כבסיס להחלטה לעיון מחדש בצו ההפטר. בהקשר זה, קיימות מחלוקות של ממש להערכת שווי הזכויות ומכאן גם ביחס לתשלום הנדרש מהחייב כתנאי לקבלת ההפטר. בשלב זה, עומדות הצעותיו של החייב, אשר מתוכן רלבנטית הצעה לפיה ישלם סך של 40,000 ₪ (חלקו במזומן וחלקו בתשלומים) ומולה עמדת הנאמנת הסבורה כי בשלב זה, בשים לב להכרעות שכבר ניתנו בהליך, ניתן לאפשר ההפטר בתשלום סך של 60,000 ₪.

בחנתי לפיכך את הנושאים השונים העומדים על הפרק בעניין הערכת הסכום הנדרש לקבלת ההפטר. המדובר בחייב אשר נוכח גילו ומצבו הרפואי, אינו נדרש בתשלום כלשהו ונסיבותיו מצדיקות הפטר לאלתר, כך שהערכת התשלום אינה מבוססת על יכולת החייב בתשלום חודשי לתקופת פירעון, אלא על פוטנציאל ההכנסה החודשית הגלום בזכויות שונות שיש במשק, כגון מכסות המים, השימוש באדמה החקלאית והשימוש ביחידת הדיור הנוספת שנבנתה לצד בית המגורים המרכזי. יוער, כי לא מדובר בהערכת שווים של זכויות אלו, המהוות חלק מהמשק (אשר לגביו נקבע בהחלטתו של כבוד השופט אקסלרד כי לא ימומש), אלא בהערכת פוטנציאל ההכנסה החודשי הטמון בהם. לפיכך, הערכה זו צריכה להתחשב גם בפרקי זמן מתאימים, להבדיל מתקופת זמן של שנים רבות.

בהתחשב במכלול הנסיבות, ניתן לומר כי הערכתה של הנאמנת לגבי הסך הנדרש היא הערכה הולמת והוגנת. עם זאת, מצאתי בכל זאת לקבל את הצעת החייב, וזאת מכיוון שאין מדובר בהפרש כה משמעותי והרושם הוא כי החייב אכן יעמוד בתשלום הסך שהציע אולם מטעמים שונים המשתקפים מהיכרות עם ההליך, סביר שלא יעמוד בתשלום הסך עליו ממליצה הנאמנת.

הגיעה העת להביא לסיומו של הליך אשר החל עוד בשנת 2015, בפרט נוכח גילו של החייב. שעה שנראה כי הצעת החייב, אפילו היא נמוכה, עדיין נופלת במתחם הסבירות, אזי ראוי לקבלה ולהתוות בכך את הדרך לסיום ההליך.

לפיכך, ככל שהחייב ישלם לקופת פשיטת הרגל סך של 40,000 ₪, מתוכו סך של 12,000 ₪ ישולם בתוך 14 יום והיתרה בתשלומים חודשיים, כפי הצעת החייב, בסך של 4,000 ₪ לחודש, אזי יהיה החייב זכאי לקבלת הפטר.

ניתנה היום, ה' אדר תשפ"א, 17 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.