הראיות
תצהיר המערער מיום 7.1.18 ת"ר 2, 378
בתצהירו אמר שהתגייס לשב"ס כסוהר בשנת 1998, באחד הימים נשלח להשגיח על מואשם ברצח ששהה בהסתכלות בבית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה" בתנאים ומראות קשים שלא הרפו ממנו, בלי כל הכשרה מוקדמת, ניסה להתמודד עם המצב באופן עצמאי ובשנת 2017 כשהוצע לו לעבור השתלמות לאשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים, שאל את עצמו איפה היו המפקדים כששלחו אותו לבית החולים בשער מנשה מחלקה 6.
חוות דעת המומחית מטעם המשיב, ד"ר טניה אברט מיום 2.2.20 (צורפה להודעת הערעור ביום 2.7.20.)
לדבריה, על פי התיעוד, המערער הינו בן 50 , שימש כסוהר בשירות בתי הסוהר, שובץ בבית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה" החל בשנת 2010, על מנת לשמור על נאשם ברצח שהיה מאושפז בבית החולים, החל בשנת 2010, ועד שנת 2017 לא פנה לקבלת טיפול פסיכיאטרי כלשהו, עד שנת 2018 המשיך לתפקד באופן תקין , ולפי זה ניתן להסיק שלא חווה מצוקה נפשית ברמה של הפרעה. בשנת 2017, הוא פנה למומחה לפסיכיאטריה, ד"ר רם כמין להערכת חוות דעת משפטית, בה אובחן כ-PTSD, וחודש לאחר מכן פנה לקב"נית במשטרה עם תלונות המתאימות לPTSD-, בלי כל תיעוד, פרט לרישום של רופא משפחה מתאריך 17.12.18. בבדיקה אצלה בלטה התנהגות מגמתית ולא אמינה וניסיון להציג תסמינים נפשיים קשים של פוסט טראומה לצד שיתוף פעולה חלקי בלבד.
בהתאם לאנמנזה, בדיקתה, התיעוד הרפואי והתרשמותה הקלינית, המערער אינו סובל מהפרעה נפשית, והוא מנסה להציג תמונה קלינית של אדם הסובל מ-PTSD. לדבריה בהעדר אירוע של פגיעה בו או במי מהסובבים אותו, לצד התנהגות לא אמינה ומגמתית אצלה, היא הגיעה למסקנה רפואית מקצועית כי המערער מתחזה ואין לו כל הפרעה פסיכיאטרית.
תצהיר המערער מיום 24.11.20 הוגש ביום 30.11.20
בתצהיר זה אמר שהתגייס לשב"ס כסוהר בשנת 1998, באחד הימים נשלח להשגיח על מואשם ברצח ששהה בהסתכלות בבית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה" בתנאים ומראות קשים שלא הרפו ממנו, בלי כל הכשרה מוקדמת, ניסה להתמודד עם המצב באופן עצמאי וכשהוצע לו בשנת 2017 לעבור השתלמות לאשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים שאל את עצמו איפה הם היו, למה לא נתנו לי כלים להתמודד. מאז צפה אצלו מחדש השהייה ב"שער מנשה", והוא מטופל בתרופות פסיכיאטריות. אח אחד שהיה שם הזהיר אותו כל הזמן מפני מסוכנות השוהים שם, היה דרוך שם כל הזמן וחשש מהמצב, הוא פעל במשמרות של שמונה שעות יחד עם שוטר נוסף, במחלקה סגורה, שם הוא מצא את עצמו נשלח למשימה מיוחדת במשמרות של שמונה שעות ביום עם סוהר נוסף בתוך המחלקה הסגורה, עם חולים רבים המאושפזים שם בשל האשמה ברצח, התנאים והמראות היו קשים, והיו חוזרים אליו וצפים מחדש, כל הזמן היה דרוך, ללא אוורור, ללא אוכל ושינה, החולים היו יורקים על הרצפה כל הזמן ולא היה לו תאבון, אחד הרופאים שם העיר לו שהוא שוהה שם פרק זמן גדול מדי, במשך ארבעה חודשים בהם שהה שם לא היה יכול לצאת החוצה לראות שמש ולהתאוורר, ראה אנשים שרצו להתאבד, ראה אנשי צוות מחזיקים חולה ואדם שלישי מזריק לו בכוח, שמים עליו חלוק לבן קושרים אותו למיטה ומרדימים אותו בכוח, היה מטייל כל היום עם האסיר עליו השגיח והיה רואה חולים מקיימים יחסי מין עם חולים אחרים, בחדרים פתוחים לנגד עיניו, חולה שהיה צועק ומבקש אוכל, חולה שהיה בצינוק וצועק "הצילו", לא אפשר לו לישון בגלל הצעקות. התורנויות שלו כללו שישי שבת עם צוות יותר מצומצם, ראה אנשים שלא היה להם חשק וטעם לחיות, בלילה היה צוות מצומצם שהגביר את החרדות והפחד אצלו. לא הייתה לו כל הגנה, את הנשק שלו הוא הפקיד, ולמעשה היה כמו כל החולים. מאמציו להתגבר ולהסתדר מחדש כשלו.
כאשר הוצע לו בשנת 2017 לעבור השתלמות לטיפול בחולים בבתי חולים פסיכיאטריים, החמיר מצבו והחל לקבל תרופות פסיכיאטריות. במצב זה הוא פנה לד"ר רם כמין שבדק אותו ביום 26.6.17 והעריך שמדובר בהפרעה בתר חבלתית ממושכת ונתן לו טיפול. במצב זה הוא פנה לקב"נית שבדקה אותו ביום 14.8.17 והוציאה סיכום, ולאחר מכן הגיש את הבקשה להכרת זכות נכה. קצין התגמולים הפנה אות למומחית מטעם המשיב, ד"ר טניה אברט שבמקום לבדוק אותו על מצבו, שאלה אותו על משפחתו.
חוות דעת משלימה של המומחה מטעם המערער ד"ר רם כמין מיום 1.6.20, צורפה להודעת הערעור ביום 2.7.20. 25.17.
בתאריך 26.6.17 הוא בדק את המערער לבקשת עורך דינו על מנת להעריך את מצבו הנפשי ולתת לו חוות דעת לגבי נכותו הנפשית ככל שיש לו והקשר שלה לשירות בתי הסוהר.
המערער בן 47, מעולם לא עבר טיפול נפשי, לאחר 12 שנות שירות כסוהר ביטחון, עבר ליחידה שהתעסקה עם אסירים בעייתיים, בשנת 2010 נעצר אדם פוליטי שרצח מספר אנשים ונשלח להסתכלות פסיכיאטרית בבית החולים שער מנשה, שלגביו הוחלט שישהה בהשגחה צמודה של שני זקיפים 24 שעות ביממה, כשעציר אזוק בידיים ורגליים והמערער היה מתיר לו את האזיקים כשהלך לשירותים. המערער נשלח לשם בלי כל הדרכה, היה עליו להיצמד לעציר בעוד שהשוטר השני ניהל יומן ביחס לפעולות העציר. למרות שהעציר התהלך באופן חופשי בכל שטחי המחלקה במסלול קבוע למרות שהיה אזוק כשהמערער צמוד אליו בכל מקום, לאוכל, לחצר טיולים, למקלחת ולשירותים, ללא כל אמצעי הגנה, כשהם חולפים על פני מאושפזים אחרים ואחד האחים העיר לו על כך שהוא צריך להיזהר מהמטופל שלו. הקצו לו ולחברו מיטה בחדר של העציר, בלילות היו מנסים חולים אחרים להיכנס לחדר והם היו חוסמים את הכניסה באמצעות המיטה כדי שלא יכנסו חולים.
לאחר שש משמרות שם, הרגיש המערער שאינו עומד בכך נפשית ,וביקש ממפקדיו שלא ישלחו אותו לשם, אך לא הייתה היענות לבקשתו. לדברי המומחה המערער סיפר לו שמצבו הנפשי היה קשה, ורופא המחלקה אמר לו שהוא לא צריך להיות שם, וכן שהוא התקשה לישון בבית החולים וגם בביתו התקשה לישון. במחלקה הוא נחשף למראות קשים של אלימות בין המטופלים והתנהגויות משונות, יריקות על הרצפה ועל הקירות, אחים סיעודיים שרצים לעבר חולה בוער עוטפים אותו עם מעין סמיכה ומזריקים לו בישבן ומחזיקים אותו כך עד שנרגע. היה שם חדר צמוד לחדר שלו שנקרא צינוק, בו החזיקו מטופל שהיה צורח על הלילה הוא ישב בחצר עם החולים ושמע את שיחותיהם, כולם ישבו שם אחרי רצח, ועוד תופעות זוועה משונות. המערער הסביר בדבריו שבבית הסוהר הוא לא חי עם אסיר אחד אלא עם 150 אסירים באגף, אבל לא ישן איתם בעוד שבבית החולים הוא חי וישן עם המטופלים המאושפזים במחלקה סגורה וצריך לישון באותו תא עם מאושפז המואשם ברצח באותו תא, והדבר דומה בעיניו כאילו ששמו אותו בבית חולים במחלקה סגורה. המערער מתאר שנהיה כמוהם, הם התנהגו כמו חיות וגם הוא נהיה כמו חיה. הצוות צועקים עליהם ומאיימים עליהם ללא צלם אנוש. באותו חודש עשה כעשר משמרות ימי חול, שישי ושבת מלאים עד שהסתיימה ההסתכלות. מאז רע לו, ניסה להסתיר את סבלו כדי שלא תהיה לו בעיה בעבודה או בעתידו בשירות, וחשש שיסלקו אותו מהשירות. באחד הימים לא חזר עם הרכב שהקצו לו וניתק את הטלפון ולמחרת אמרו לו שישלם על כך והעבירו אותו מהיחידה לכלא שקמה, משם היה אמור להמשיך בבית החולים שער מנשה.
מאז מלווים אותו הזיכרונות והמראות, של חולים בצורות משונות, חולה ללא שיניים שצועק "אוכל, אוכל", "הצילן הצילו", פחד שאחד מילדיו יעשה דבר מה לעצמו, נכנס בו פחד, נהיה עצבני, החל לפחד מאסירים, כשנה וחצי לפני כן עבר לתפקיד בשער בית הסוהר והוא מפחד מהאסירים, ומהיום שיחזירו אותו לעבוד עם אסירים. אומרים עליו שנעשה עצבני, חוות הדעת עליו נפגעו, מעדיף לא להיות בחברת אנשים. לאחרונה, לאחר שקיבל מסמך להשתתפות בהכשרת סוהרים לשהייה עם זקיפים במחלקה סגורה, צפה ועולה המצוקה, והוא מעדיף לא לשהות עם חברים,
ממתין לפרישה ומפחד לפתח קריירה חדשה. בעקבות התגברות הסימפטומים פנה לטיפול באמצעות שב"ס ואבחנתו הייתה – הפרעה בתר חבלתית ברמה בינונית.
בהתייחס לחוות דעתה של המומחית מטעם המשיב, ד"ר אברט, אמר, שגם אצלו בבית הוא בכה ומיעט לדבר על משפחתו, יש לו קווי אישיות מצבר B, המאופיינים ברגשנות יתר, נראה כבני משפחה אליהם התייחס בצמצום עם מאפיינים של חבלה בתר חבלתית, ולא מתוך מגמה שלא לשתף פעולה, בניגוד למה שסברה המומחית מטעם המשיב. ביחס לעובדה שחיכה מספר שנים להגשת תלונותיו, אמר שהדבר אופייני להפרעה בתר חבלתית שיכולה להופיע מספר שנים לאחר האירועים, ולא פעם מחביאים את בעיות על מנת להמשיך בשירות. ביחס לשוטר הנוסף שהיה אתו, אליו התייחסה המומחית מטעם המשיב, אמר שמדובר בסוהר נוסף, כשאחד מהם צמוד לעצור והאחר צמוד לכניסה למחלקה. מחלקה פסיכיאטרית סגורה גורמת לאחוז גבוה של פוסט טראומה וידוע לו שמחלקה סגורה מחתימה את בעלי הפוסט טראומה על כך שאינם אחראיים לבריאותם הנפשית, ובשל כך מקיימים גם הכשרה לזקיפים במחלקות הפסיכיאטריות, דבר שלא נעשה במקרה זה. המערער שמר על אדם מאושפז בהסתכלות בשל האשמה ברצח במחלקה המשפטית ב"שער מנשה" המנקז אליו את חולי הנפש הקשים ביותר בשל העברות הקשות ביותר, האלימות ממשיכה פעמים רבות גם בתוך המחלקה עם מבטים מאיימים וקללות יריקות ועוד, וגם בהעדר אירוע ספציפי המערער נמצא בחשיפה ממושכת חוזרת ומפחידה עד סכנת חיים, במשמרות הכוללות שינה במחלקה, במקרים רבים הם אכלו עם החולים ולא עם סגל המחלקה, ד"ר אברט התייחסה לכך שהמערער היה אפאטי למשפחתו הגרעינית והמורחבת, ולדעתו זה דווקא אופייני לחולי פוסט טראומה.
המערער תיאר מפגשים רבים חוזרים מסוכנים בהם חש מפוחד, בהם היה חסר אונים, מצוי בחוויה נפשית קשה, בלי כל הכשרה מוקדמת, ממשיך לראות תמונות קשות ולסבול זיכרונות וסימפטומים חודרניים, בשים לב לכך הוחל בתכניות הכשרה וכאשר נדרש המערער לכך, עבר רה אקטיבציה של הטראומות הקודמות. למרות ניסיונו לחזור לעבודה מלאה היה לכך מחיר נפשי שהתבטא בתפקוד בעבודה ובעיקר בתפקוד בבית וכהורה. ניתק קשרים עם חברים ובמידה רבה הגביל את חיי החברה שלו. לדבריו מצבו מהווה נכות כתוצאה מהשירות, ומתאים להפרעה בתר חבלתית כפי שנקבע במהדורה החמישית של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי-
Posttraumatic Stress Disorder Diagnostic Criteria 309.81 (F43.10) DSMV
בחקירתו הנגדית נשאל על כך שבICD- 10 קיימת הגבלה שהתפרצות הטראומה תופיע תוך שישה חודשים מהאירוע הטראומטי, ואמר שאין הגבלה כזאת בDSM- 5, והיום אין הגבלה כזאת גם ב- ICD החדש ומוכרת גם פוסט טראומה מושהית, שיכולה להתפרץ לאחר זמן רב, כמו במלחמה, במקרי אונס וגם במקרים אחרים בהם מתפרצת הטראומה לאחר זמן רב, כמו במקרה זה, בו הופיעה התפרצות הטראומה בעקבות ההודעה שהגיעה אליו על השתתפות הסוהרים בהכשרה להשגחה על עבריינם מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים, שגרמה למערער להתפרצות הטראומה, כאשר הנפגע מצליח להתמודד עם הטראומה בכוחות עצמו והתפרצות הטראומה יכולה להופיע לאחר זמן רב בעקבות אירוע שהיה בו כדי לעורר ולהציף את טראומה. (פרוטוקול עמ' 72-73).
חוות דעת משלימה של המומחית מטעם המשיב ד"ר טניה אברט מיום 9.10.21 (הוגשה ביום 15.10.21).
בהתייחס לחוות הדעת של ד"ר כמין, כתבה שאף אירוע מהאירועים שהוזכרו בחוות דעתו של ד"ר כמין אינו עומד בהגדרה של אירוע דחק משמעותי המסכן חיים או שלמות הגוף של אדם על מנת לאבחן פוסט טראומה כהגדרתה ב- DSM 5 או ICD 10, וכן שבזמן אמת לא דווח על שום אירוע חריג. התייחסותו של ד"ר כמין בסעיף 1 בעמוד 5 ל"קווי אישיות", אינו מושג מקצועי, וקיימים ביטויים אחרים המתייחסים לפגיעה תפקודית קשה, כגון חוסר יציבות במישור התעסוקתי, המשפחתי ובין אישי, בהן המערער הינו יציב, ובאבחון הפסיכולוגי במכון רום לא עלתה כל עדות להפרעת אישיות. לכן נראה לה שהתנהגותו בבדיקתו אצלה ובמכון רום, אינה מאפיינת אותו בחיים הרגילים ולכן היא סבורה שהתנהגות המערער בבדיקה אצלה הייתה התנהגות מגמתית. היא מסכימה לדעתו של ד"ר כמין שסימפטומים פוסט טראומטיים חלקיים יכולים להתקיים במשך שנים ולפרוץ במלואם רק לאחר זמן רב, אך המערער לא נחשף לאירועי דחק של סכנה ממשית לחייו או לבריאותו ולכן לא ניתן לאבחן אותו כPTSD-.
באשר לדבריו של ד"ר כמין שבמחלקה פסיכיאטרית סגורה יש רמת אלימות גבוהה ויש מאושפזים עם מבטים מאיימים אמרה, שמתוך ניסיונה יש מדי פעם אירועים אלימים אך זאת לא השגרה, החולים מקבלים טיפול המחליש את האגרסיביות שלהם, ולא ניתן להשוות מצב זה למצב פוסט טראומטי בעקבות אירועי מלחמה, ואין להשוות ריחוק מבני משפחה לריחוק אצל אנשים פוסט טראומטיים כפי שעשה ד"ר כמין. קיימות הערכות אובייקטיביות משנים 2014 עד 2017 בהם היה תפקודו מצוין ולא הייתה לו כל הפרעה תפקודית אובייקטיבית.
הוות דעת משלימה של המומחה מטעם המערער ד"ר רם כמין מיום 28.11.21 הוגשה ביום 9.2.22
בהתייחס לחוות הדעת של ד"ר אברט אמר שנראה לו שלמרות שהיא מומחית בפסיכיאטריה לילדים ומבוגרים, היא עסקה שנים רבות בעיקר בטיפול בילדים ונוער ולא במבוגרים.
ביחס לדבריה שכדי לאבחן PTSD , לפי DSM 5, צריך להתקיים מצב של סכנת חיים ממשית, אמר שה - DSM 5 מתייחס גם ל- "threated or actual physical assault (e.g. physical attack"')", והחוויה יכולה להיות לא רק מהפגיעה עצמה אלא גם מאיום. לדבריו המערער תיאר מצבים בהם חש מאוים על חייו והמבט המאיים ו"המטורף" בעיניהם. לגבי טענתה שהמערער לא התייחס לאף מקרה חריג, אמר שבמערער התייחס לכך שלאחר המשמרת השישית לערך פנה למפקדיו וביקש שישחררו אותו מהתפקיד והם סירבו לכך. כמו כן, אמר שנפגעים רבים לא מדווחים בזמן אמת ופונים לעזרה רק לאחר שנים רבות וזה לא פוסל את קרות האירוע, רלא הסכים למסקנות שונות שלה מנימוקים שונים עליהם הצביע, כמו התייחסותה לאבחנה של מכון רום שתוארה על ידיה כחריגה.
14.8.17 - דעתה של כלאי ליאורה מחט קב"ן מחוז דרום (צורפה הודעת ערעור )
לדבריה המערער פנה אליה לאחרונה, מתאר שכשבע שנים לפני כן הוא עבד מספר חודשים הוא עבד במחלקה הסגורה בבית חולים הפסיכיאטרי בהשגחה על אסיר עולם שהיה בהסתכלות, היה עד לאירועים קשים ודמותו של אותו עציר רודפת אחריו. התרשמה ממנו כאדם הנמצא במצוקה עם קווים ברורים לפוסט טראומה ללא פסיכוזה או דיכאון מז'ורי וזקוק לטיפול ייעודי בטראומה. הוצע לו טיפול אך התקשה להתמודד עם החשיפה הכרוכה בכך. ביחס לטענתה שהמונח "קווי אישיות" אינו מונח מקצועי, אמרה שהDSM – 5 מתייחס לתשע הפרעות ספציפיות, אך אין חובה שההפרעה תהיה בכל המישורים, ומי שממלא אחר חלק מהקריטריונים מתואר כבעל קווי אישיות של אותה הפרעה. לדעתו גם עמדתה של ד"ר אברט מגמתית ושגויה שכן במכון רום ראו בהתנהגותו עדות למצוקה אמתית.
בקשר לטענתה שהחולים מקבלים תרופות המחלישות את המטופלים, אמרה שמדובר בחולים המאושפזים בשל עברות קלות יותר שאינם יכולים לשהות איתם ולכן מעבירים אותם ל"שער מנשה", בו שוהים חולים אלימים בשל האשמות ברצח.
בסיכום הדיון אמרה שהמערער תיאר שהוא התלווה למאושפז בהסתכלות בבית חולים "שער מנשה", הקשה ביותר בארץ, בו מאושפזים בגין האשמה ברצח, הוכנס שם למחלקה סגורה 24 שעות ביממה ללא יכולת להתאוורר, היו לו מפגשים מסוכנים עם אותם מאושפזים מסוכנים ומאיימים, שהוא חש מפוחד מהתנהלותם, היה חסר אונים, החשיפה הייתה חוזרת ונמשכת, מלווה במעשים מסוכנים ומזוויעים, החשיפה הייתה ממושכת וחזרתית, הביטויים הנפשיים שהחלו בעת שהייתו בבית החולים הלכו והתגברו, למרות ניסיונו להמשיך במשימה היה לכך מחיר נפשי שהתבטא בעבודה, בבית ובתפקודו כהורה, תמונות מתקופה זאת ממשיכות לעלות לנגד עיניו, הראה שהוא סבל ממצוקה רבה, ניתק קשרים עם חברים, האבחון במכון רום הראה שהוא עדיין ממשיך לחוות את המראות הקשות שחווה בשער מנשה, אף שבכלים פסיכולוגיים בלבד לא ניתן לראות עדות ברורה לאבחנה בתר חבלתית, סברה שהתהליך שעבר המערער מתאים להפרעה בתר חבלתית הואיל והתלונות הופיעו לאחר חשיפה לסדרת אירועים טראומטיים וממשיכות להתקיים בהתאם לקריטריונים של ה-DSM. 5. הוצע לו טיפול, אך הוא התקשה להתמודד עם החשיפה הכרוכה בטיפול בנימוק שהוא חש מיד שהוא מוצף ומתקשה להתמודד עם הזיכרונות העולים אצלו.
סיכום אבחון של מכון רום , ד"ר ישראל וינקלר מיום 5.9.21 (צורף לחוות הדעת של ד"ר אברט מיום 5.9.21 )
המערער הופנה למכון למבחני אישיות ולעניינים רלבנטיים ל-PTSD. הדו"ח נכתב על ידי ד"ר ישראל וינקלר, נוירופסיכולוג שיקומי, מנהל מקצועי של מכון רום.
בתחום האישיותי המערער היה נסער, כעוס, חשדן ופגוע, מצוקתו הרשימה כאותנטית. לגבי רגישות לנטייה להגזמה - במבחן אחד ציון תקין, במבחן נוסף – ציון ברמה גבולית, הגזמה הנראית כקריאה לעזרה, מרשים כאמין לגבי מצוקתו, אך ראייתו מרשימה כסובייקטיבית מאוד.
בסיכום נאמר שבתיאור האירוע שהשפיע עליו ביותר היה נסער מאוד והרשים כמי שמצוי במצוקה קשה. בממצאים הקליניים - התנהגותו הרשימה כאותנטית, אם כי ניכרת ראיה סובייקטיבית מאוד עד כדי חשדנות, ניכר כי הגיע לשב"ס עם שאיפות גבוהות, בעוד שהאירועים גרמו למשבר המתסכל אותו, במיוחד כשהקשיים היו נפשיים, הסימפטומים הבולטים – הפרעות חרדה כרוניות, רושם למצוקה קשה כולל חשיבה אבדנית, מדווח על סימפטומים ביזריים בעוצמה גבוהה כולל הלוצינציות וחשיבה פרנואידית עוצמתית. ביחס לאירועים טראומטיים מציין תקיפה פזית אותה לא ציין בראיון האישי, אף כי תיאר אוירה מאוימת מאוד במחלקה הפסיכיאטרית, הציון המתקבל גבולי כשמרבית הסימפטומים מתוארים כקיימים במידה מסוימת.
בסיכום – אין ספק שהשהות אותה מתאר המערער במחלקה הפסיכיאטרית, בה שהה במשמרות של 24 שעות בפיקוח של רוצח ובחברה של מאושפזים אחרים ברמות שונות של סיכון עצמי ולסביבה הינה חוויה קשה ומטלטלת שלא רצה לחזור עליה פעם נוספת. כמו כן, אין ספק כי המערער היה מצוי במצוקה נפשית קשה, המחייבת התייחסות עקב רמה של משמעותית של דיכאון, חרדה וחשיבה אבדנית. ניכר כי הוא מתקשה בהתמודדות מול מצבו הנוכחי.
לסיכום, על אף המצוקה הקשה, התמונה המתקבלת אינה אופיינית ל-PTSD, גם על פי דיווחיו של המערער, הרושם הוא כי שילוב של משתנים אישיותיים כרוניים עם מצב לחץ מתמשך עמו התקשה להתמודד הצטברו למסה קריטית שגרמה למשבר ולשחיקה תפקודית.
תיעוד
ת"ר 365-362 תיעוד על משמרות 24 לסירוגין מיום 28.2.10 עד 4.5.19 (צורף להודעת הערעור ביום 2.7.20)
שאלון לתובע מיום 7.1.18 (ת"ר 2 עמ' 371.צורף להודעת הערעור ביום 2.7.20)
לשאלה מדוע יש לייחס לדעתו את המחלה לשירות, כתב המערער שלפני השירות בשער מנשה לא הייתה לו כל בעיה נפשית או גופנית, ורק לאחר התנאים הקשים שם, כשהיה צריך להשגיח על אסיר עולם בתנאים תת אנושיים ללא שינה וללא אוכל מסודר, כלאו אתו עם חולים משוגעים, פיתח דפוס התנהגות של חולים עם כל הסימפטומים מהם הוא סובל לא היו לו קודם לשירות במחלקה הסגורה.
8.8.17 – בקשה להכרת זכות נכה (ת"ר 1, עמ' 27).
ג. דיון
המחלוקות בין הצדדים
המחלוקות בין הצדדים הן ביחס לקביעת העובדות וטיבן, שאלת הקשר הסיבתי העובדתי הרפואי- והמחלוקת בין המומחים ושאלת הקשר הסיבתי המשפטי.
העובדות
ביחס לעובדות וטיבן נראה לנו שיש לקבל את עדות המערער כעדות סבירה ומהימנה הנתמכת בעיקרה בתיעוד הרפואי שלאחר התפרצות הטראומה, בחוות הדעת של ד"ר רם כמין משנות 2017 2020 ו- 2021, במכתבה של קב"נית המחוז, כלאי ליאורה מחט, שסברה שמדובר בפוסט טראומה ובסיכום של מכון רום, מול חוות דעתה של ד"ר אברט שסברה שהמערער הינו מתחזה ולא הייתה לו כל הפרעה פסיכיאטרית. אכן מכון רום סבר שאין מדובר בפוסט טראומה, וניכרים אצל המערער מרכיבים של הגזמה וראייה סובייקטיבית עד כדי חשדנות, אך סבר גם שמדובר בהגזמה הנראית כקריאה לעזרה, שהמערער מרשים כאמין לגבי מצוקתו, אף שראייתו מרשימה כסובייקטיבית מאוד, וכן שבתיאור האירוע שהשפיע עליו ביותר היה נסער מאוד והרשים כמי שמצוי במצוקה קשה והממצאים הקליניים, בהם התנהגותו הרשימו כאותנטיים. כמו כן נראה לנו שגם ביחס למרכיבים סובייקטיביים בתחושותיו של המערער, מדובר במרכיבים של תחושות סובייקטיביות הנובעות מאותם מצבים עליהם העיד המערער שיש להם גם משמעות אובייקטיבית בהיותם תוצאה טיפוסית של אותם אירועים שבעקבותיהם יכולים לחוש אנשים שונים תחושות כאלה, ואינן רק תחושות סובייקטיביות ייחודיות למערער, ואין מדובר בהתחזות כפי שסברה ד"ר אברט. ביחס לעובדה שמנהל מכון רום לא סבר שמדובר ב- PTSD, אנו מעדיפים את חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר כמין בעניין זה, אך אין בכך כדי להחליש את מסקנתו של מנהל מכון רום לפיה היה המערער נסער, כעוס, חשדן ופגוע ומצוקתו הרשימה כאותנטית, בניגוד לעמדתה של ד"ר אברט שסברה שמדובר בהתחזות. זאת - בנוסף לעדויות הנוספות האמורות לעיל התומכות בגרסת המערער במלואה, שנראות לנו סבירות ועדיפות על פני עמדתה העובדתית של ד"ר אברט, שאינה מסתמכת במסקנתה שמדובר בהתחזות על ראייה פוזיטיבית ממשית, אלא רק על התרשמותה בשל העדר אירוע של פגיעה בו או במי מהסובבים אותו, לצד התנהגות לא אמינה ומגמתית של המערער בעיניה, שלא הוכחה בראיה פוזיטיבית. בעניין זה הסברו של המערער נראה לנו סביר, שבעת השהייה בשער מנשה ולאחריה היה עסוק בשמירה על עיסוקו כסוהר, ורק בשנת 2017 בעת שנודע לו על ההכשרה של סוהרים להשגחה על עבריינים , כפי שסברו גם ד"ר כמין, והקב"נית, התפרצו תסמיני הפוסט טראומה שהיו מושהים, ואף מנהל מכון רום סבר כך ביחס למצוקה בה היה נתון, בניגוד לדעתה של ד"ר אברט, אף שלדעתו לא היה מדובר ב- PTSD, אלא במצוקה אחרת.
הקשר הסיבתי העובדתי הרפואי – המחלוקת בין המומחים
ביחס לשאלת הקשר הסיבתי העובדתי הרפואי, בין קיומה של פוסט טראומה ובין האירועים עליהם העיד המערער, אנו מעדיפים את מסקנתו של המומחה מטעם המערער ד"ר כמין שמדובר ב- PTSD- פוסט טראומה שנגרמה כתוצאה מהאירועים עליהם העיד המערער, על פני מסקנתה של ד"ר אברט שסברה שאין מדובר בפוסט טראומה וגם שמדובר בהתחזות, וממילא סברה שאין למערער כל הפרעה נפשית שיכולה להיות קשורה לאירועים עליה העיד המערער, ואנו מעדיפים את מסקנתו של ד"ר כמין גם על גם על פני מסקנת מנהל מכון רום, ד"ר ישראל וינקלר ביחס לעמדתו שאין מדובר בפוסט טראומה, אלא בשילוב של משתנים אישיותיים כרוניים עם מצב לחץ מתמשך עמו התקשה להתמודד ,להתפרצות הפוסט טראומה ולשחיקה תפקודית.
באשר לטענתה של ד"ר אברט שאין מדובר בפוסט טראומה על פי ה5 DSM – או ה- ICD 10,
הואיל המערער לא נחשף לאירועי דחק של סכנה ממשית לחייו או לבריאותו ולכן לא ניתן לאבחן אותו כ-PTSD, נראה לנו שיש להעדיף את מסקנתו של ד"ר כמין אשר ניתח את הוראות
ה- 5 DSM, המתייחס ל - "threated or actual physical assault (e.g. physical attack)", שהתקיים במקרה זה כאמור בחוות דעתו של ד"ר כמין ולאור קבלת גרסתו העובדתית של המערער.
כמו כן שקלנו וחזנו ושקלנו את טענות ב"כ המשיב העובדתיות והמשפטיות, כפי שהן עולות מחקירותיה הנגדיות ומסיכומיה הך בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי, והגענו למסקנה שהוכח מעבר למאזן ההסתברות וברמה מאוד מתקבל על הדעת שמדובר בפוסט טראומה עם קשר סיבתי עובדתי רפואי לאירועים שחווה המערער בבית חולים "שער מנשה".
הקשר הסיבתי המשפטי
ביחס לקשר הסיבתי המשפטי, נראה לנו שמדובר במקרה מיוחד בו קיימת הדיקות ועצימות מובהקת של הקשר לפעילות המבצעית שירות נתי הסוהר, שנגרם כאמור לעיל בשל הפעילות המבצעית המובהקת של המערער בתפקידו הבטיחותי כסוהר המשגיח על מאושפז בהסתכלות במחלקה סגורה בבית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה". בנסיבות אלה יש להכיר בקשר הסיבתי המשפטי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בתיק רע"א 4949/18, פלוני נ. משרד הביטחון קצין התגמולים ניתן ביום , וברע"א 7796/20 פלוני נ' משרד הביטחון, שניתן ביום 25.4.22 ופסק הדין האמור לעיל בע"נ 57189-11-14, פלוני נ' קת"ג.
ד. הכרעה
לאור האמור אנו קובעים שיש להכיר בנכות המערערת בשל הפרעתPTSD , ואנו מחייבים את המשיב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.
ניתן היום, 23.6.23, ד' תמוז תשפ"ג
|
|
|
|
|
|
|
ברוך אזולאי שופט בית משפט מחוזי בכיר בדימוס
|
|
חבר הועדה
ד"ר גדעון רוזנטל
|
|
חבר הועדה
יאיר כפיר
|