פלוני נ' משרד הביטחון

המשנה לנשיאה נ' הנדל:

1. הליך זה מעורר שאלות בנוגע לטיבו, פרשנותו ויישומו של הקשר הסיבתי הדרוש להכרה במי שסובל ממחלה נפשית כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי״ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים). בפרט, ההליך מעלה שאלות באשר לתנאי השירות שיכולים לבסס את היסוד האובייקטיבי הנדרש להכרה בקשר סיבתי משפטי בין השירות הצבאי לבין נכותו של חייל; ובאשר ליחסים בין הרובד המשפטי והרובד העובדתי של הקשר הסיבתי האמור.

           המדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע״ו  55323-05-20, כב׳ השופטים ב׳ בר-זיו, מ׳ דאוד וש׳ שטמר) אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (ע״נ 58386-05-16, חברי הוועדה כב׳ השופט א׳ גולדקורן, ד״ר נ׳ אפטר וד״ר מ׳ דויטש) ואימץ את קביעתה כי מחלתו הנפשית של המבקש לא נגרמה עקב שירותו הצבאי, ומשכך אין להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים.

           בית משפט זה (השופט א׳ שטיין, החלטה מיום 24.1.2021) קבע כי הבקשה תובא בפני הרכב בשאלה ״האם התפרצות מחלתו הקונסטיטוציונלית של המבקש בעת שירותו הצבאי משתייכת ל׳סוג המקרים השלישי׳, כהגדרתו בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002)״ (להלן: עניין אביאן). על עניין אביאן בכלל, ועל קבוצת מקרים זו בפרט, יורחב להלן. עוד נקבע בהחלטה כי בנוגע לכל יתר השאלות שעלו בבקשת רשות ערעור – דינה להידחות.

רקע עובדתי

2. המבקש, יליד שנת 1992, הוא צעיר ערבי-מוסלמי אשר התנדב לשירות צבאי קרבי, על-אף שעל-פי חוק אינו מחויב בשירות צבאי. הוא התגייס ביום 11.3.2012 וביום 25.3.2012 החל בטירונות לוחם חי"ר (רובאי 05) בחטיבת גולני. ביום 9.5.2012 החייל עבר לשרת בפלוגת חיל קשר (פלחי"ק) במפקדת חטיבת גולני, שם שירת עד יום 25.6.2012. ביום 19.6.2012 שונה מקצועו ל"עובד חדר מבצעים" והוא שובץ במפקדת חטיבת גולני. בחודש אוגוסט 2012 הוא עבר לשרת בחטיבה מרחבית ברמת הגולן וביום 20.8.2012 מקצועו שונה ל"עובד כללי". ביום 26.2.2013 הוא עבר לשרת ביחידת אגד לוגיסטי אוגדתי, שם שירת כעובד כללי ביחידת מחסני חירום (ימ"ח).

           במהלך שירותו הצבאי הוכר המבקש כחייל בודד, בשל ניתוק הקשר בינו לבין משפחתו על רקע החלטתו להתנדב לשירות צבאי. לנוכח זאת המבקש היה זכאי להלנה בבית החייל, שם התגורר. עוד יצוין כי לאורך שירותו המבקש היה מצוי בקשיים כלכליים ועל כן, בתפקידיו האחרונים, יכול היה לעבוד לפרנסתו.

           במהלך תקופת שירותו נשפט המבקש מספר פעמים בהליכים משמעתיים ובגין כך ריצה ארבע תקופות כליאה. במהלך תקופת כליאתו האחרונה, אשר החלה ביום 4.6.2013, חווה המבקש אפיזודה מאנית שבעקבותיה אושפז ביום 8.6.2013 במרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל. ביום 17.7.2013 שוחרר מאשפוז זה כאשר הוא מאובחן כלוקה בהפרעה דו-קוטבית (מאניה דפרסיה). ביום 15.8.2013 ועדה רפואית צבאית קבעה למבקש פרופיל רפואי בלתי כשיר לשירות, וביום 18.8.2013 הוא שוחרר מהשירות הצבאי.

           לאחר שחרורו אושפז המבקש במרכז לבריאות הנפש שער מנשה עוד מספר פעמים. אבחנתו הרפואית שונתה בשנת 2015 לסכיזופרניה פרנואידית. בין הצדדים בהליך אין מחלוקת כי זו המחלה הנפשית שבה לוקה המבקש. 

3. ביום 21.8.2013 הגיש המבקש למשיב בקשה להכרת זכות בגין מחלתו. בטרם ניתנה בה החלטה, הגיש המבקש בקשה נוספת ביום 28.1.2014. ביום 5.4.2016 דחה המשיב את בקשתו של המבקש להכרה בנכותו. על החלטה זו הוגש ערעור לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים (להלן גם: הוועדה).

ההליכים בערכאות קמא

4. בפני ועדת הערעורים הונחו שלוש חוות דעת של מומחים בפסיכיאטריה: הראשונה היא חוות דעת מטעמו של המשיב שעל בסיסה נדחתה בקשת המבקש להכרה בנכותו. חוות דעת זו נכתבה על-ידי ד״ר רוני ומוש, אשר התרשם כי המבקש סובל מהפרעה דו-קוטבית ומהפרעת אישיות סכיזוטיפאלית, וכי אין קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי ובין מצבו הנפשי. השנייה היא חוות דעת מטעמו של המבקש אשר נכתבה על-ידי ד״ר ולרי גיללך. האחרון קבע כי המבקש סובל מהפרעה פסיכוטית מסוג סכיזופרניה פרנואידית שהתפתחה במהלך שירותו ועל רקע מצב דחק שחווה בעקבות תנאי שירותו. חוות הדעת השלישית היא חוות דעת נוספת מטעמו של המשיב, אשר נכתבה על-ידי ד״ר אהוד רוזיצקי. ד״ר רוזיצקי קבע כי המבקש סובל ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה או הפרעה סכיזו-אפקטיבית, אשר החלה להתפרץ לפני גיוסו, והתפרצה בזמן שירותו הצבאי, אך ללא קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין התפרצותה. יצוין כי כלל המומחים לא נחקרו בפני הוועדה.

5. בהחלטתה, ראשית, קבעה הוועדה כי המחלה הנפשית שבה לוקה המבקש – סכיזופרניה פרנואידית – פרצה במהלך שירותו הצבאי ואובחנה לראשונה בעת אשפוזו בטירת הכרמל בחודשים יוני-יולי 2013. במסגרת זאת הכריעה הוועדה כי היא אינה מקבלת את עמדתו של ד״ר רוזיצקי, המומחה השני מטעם המשיב, שלפיה המחלה החלה להתפרץ במהלך פרודרומלי (מקדים) טרם הגיוס.

           לפיכך, נדרשה הוועדה לשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי שירותו של המבקש לבין התפרצות מחלתו. בפתח דיונה בשאלה זו נכתב בהחלטת הוועדה:

״על מנת לבחון אם קיים קשר סיבתי בין לחצים נפשיים נטענים שהמערער [המבקש] חווה בעת שירותו לבין התפרצות מחלתו, יש לברר תחילה את טיבם של תנאי השירות - האם היו אלה תנאים חריגים ויוצאי דופן עם פוטנציאל להיווצרות מצבי דחק (סטרס), ולאחר מכן יש לבחון האם בפועל גרמו תנאים אלו ללחץ נפשי אצל המערער.״ (פס׳ 30 להחלטת הוועדה; ההדגשות במקור)

           על-פי סדר דברים זה, בחנה הוועדה את תנאי שירותו של המבקש והסיקה:

״לא הוכח שהמערער נחשף לתנאי שירות חריגים או מיוחדים שיש בהם כדי לגרום למערער ללחץ נפשי. לפיכך לא הוכח שמחלתו נגרמה עקב תנאי השירות.״ (פס׳ 35 להחלטת הוועדה)

           הוועדה ציינה כטעם נוסף לקביעתה זו כי בשתי הבקשות הראשונות שהגיש למשיב, בשאלון לתובע ובתצהירו, המבקש לא טען כי תנאי השירות גרמו למחלתו אלא טען כי מחלתו נגרמה בשל התנכלות מפקדו ביחידת הלוגיסטיקה. חיזוק נוסף מצאה הוועדה בכך שאין כל תיעוד שממנו עולה כי המבקש ייחס בזמן אמת את מחלתו לתנאי השירות או טען ללחץ נפשי בעקבות תנאי השירות.

6. לאחר מכן נדרשה הוועדה לשאלה האם התנהלות מפקדיו גרמה למבקש ללחצים נפשיים. הוועדה קבעה כי לא עלה בידי המבקש להוכיח זאת, ואף ציינה כי המבקש זנח טענה זו בסיכומיו. לעומת זאת, נקבע על-ידי הוועדה כי יש לייחס ״משקל בלתי מבוטל״ לאירוע רצח אביו של המבקש בילדותו ולהתנגדות סביבתו הקרובה לגיוס לצבא. לסיכום עניין זה ציינה הוועדה כי היא מעדיפה "את ההסברים שבחוות דעת שני מומחי המשיב על פני ההסבר של מומחה המערער לסיבת פרוץ המחלה״ (פס׳ 41 להחלטת הוועדה).

           בהמשך לאמור לעיל, סיכמה הוועדה כי משהמבקש לא הוכיח כי הלחץ הנפשי נבע מתנאי שירותו, לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין תנאי שירותו לבין מחלתו. הוועדה הוסיפה וציינה כי אף לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין תנאי שירותו של המבקש לבין מחלתו, זאת, לדבריה, נוכח קביעתה ״כי לא הוכחו תנאי שירות חריגים״ (פס׳ 43 להחלטת הוועדה). בעניין אחרון זה פירטה:

״המערער אישר שהוא לא נדרש לפעילות מבצעית בפועל. אף אם השירות בטירונות ובפלחי"ק עשוי היה להיות עם פוטנציאל לאירוע חריג, הרי שאירוע כזה לא הוכח והפוטנציאל לא התממש. עצם הגיוס לצבא ולטירונות אינם מספיקים כדי לעמוד בדרישת המבחן האובייקטיבי (...). מעבר לכך, לא הוכחה סמיכות זמנים בין השירות בטירונות ובפלחי"ק לבין פרוץ המחלה בחלוף כשנה לאחר מכן. אין לראות בעבודה פיסית מאומצת במחסן כעבודה שהיא ייחודית לשירות הצבאי.״ (שם)

           לפיכך, דחתה הוועדה את ערעור המבקש. על החלטתה זו ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי.

7. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש. ראשית, צוין בפסק הדין כי ערעור על החלטותיה של ועדת הערעורים הוא "בנקודה משפטית בלבד" (ראו: סעיף 34(א) לחוק הנכים); על רקע זה נקבע כי טענותיו של המבקש לא מצויות במישור המשפטי ולכן יש לדחותן. מעבר לכך, בית משפט קמא סבר כי גם במישור העובדתי-רפואי אין לטענותיו של המבקש בסיס, וזאת, לשיטתו, בשל הפער בין תקופת השירות שאליה התייחס המבקש בבקשתו להכרה בזכות לבין זו שהתייחס אליה בטענותיו בערעור לבית המשפט המחוזי. על-פי בית משפט קמא, חוות הדעת מטעם המבקש מתייחסת גם היא לתקופת שירותו האחרונה, שאינה זו שאליה התייחס המבקש בטענותיו בערעור.

           בית משפט קמא ציין כי כפי שטען המבקש, חוות הדעת שהוגשו מטעם המשיב סותרות, והדגיש כי הוועדה דחתה את עמדת המומחה השני מטעם המשיב – ד"ר רוזיצקי – אשר סבר כי מחלתו של המבקש החלה טרם גיוסו. אולם, לבסוף פסק בית המשפט המחוזי כי ״מאחר והמערער [המבקש] לא הוכיח את תנאי הדחק שלטענתו גרמו להתפרצות המחלה, וגם המומחה מטעמו לא פירט אותם, כפי שציינה הועדה קמא, צדקה הועדה קמא בדחותה את הערעור״ (פס׳ 20 לפסק הדין). 

טענות הצדדים

8. בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוא מלין באמצעות בא-כוחו על קביעת הערכאות קמא כי הוא לא הוכיח תנאי שירות ״חריגים״, ומשכך לא הוכיח קשר סיבתי בין שירותו הצבאי לבין מחלתו. לשיטת המבקש, הערכאות קמא יישמו באופן שגוי את ההלכה שנקבעה בעניין אביאן, ויישום שגוי זה מעורר שאלה משפטית עקרונית בעל השלכות רוחב המצדיקה מתן רשות ערעור.

           לגופו של עניין טוען המבקש כי תנאי שירותו הצבאי אשר כלל טירונות קרבית, שירות ביחידה קרבית ועבודה פיזית קשה, עונים בבירור על דרישת היסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי המשפטי, והוא אינו מחויב להוכיח התקיימותו של אירוע ״חריג״ או ״מיוחד״ בשירותו. המבקש גורס כי על-פי הפסיקה, כאשר מדובר בשירות צבאי קצר, די בהוכחת התנאים הכלליים של השירות הצבאי כדי לקשור בינו לבין פרוץ המחלה. בא-כוח המבקש מוסיף וגורס כי עניינו של המבקש נופל בגדרי סוג המקרים הראשון או סוג המקרים השלישי אשר הוכרו בעניין אביאן כמקיימים את היסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי המשפטי, ושעליהם יפורט בהמשך. עוד מדגיש המבקש כי קיומו של היסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי המשפטי בעניינו נלמד גם ממבחן ההשוואה לחיים האזרחיים המהווה על-פי עניין אביאן כלי-עזר לבחינת התקיימותו של היסוד האמור.

           באשר לקביעת הוועדה כי לא התקיימה סמיכות זמנים בין השירות הקרבי של המבקש לבין פרוץ מחלתו הנפשית, המבקש טוען כי הוועדה התעלמה מתקופת ״הפרודרום״ האופיינית למחלת הסכיזופרניה. בהנחה כי קיימת תקופה כזו, ישנה לשיטת המבקש סמיכות זמנים בין הטירונות לבין התפרצות המחלה בשלבה המקדים. 

9. המשיב סבור כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור הן על סף והן לגופה. לטענתו, הבקשה נסובה כולה על קביעות עובדתיות ועל יישום של הלכות ידועות ומושרשות; אלו אינם מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אף לגופם של דברים, המשיב סומך ידו על קביעותיה של הוועדה בהחלטתה ועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיב עומד על כך שלא הוכח קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של המבקש ובין מחלתו, לא במישור הסובייקטיבי ולא במישור האובייקטיבי. בכלל זה מציין המשיב כי ״הוועדה הגיעה למסקנה שלא הוכח שהמבקש נחשף לתנאי שירות חריגים או מיוחדים שיש בהם כדי לגרום לו ללחץ נפשי, ולפיכך לא הוכח שמחלתו נגרמה עקב תנאי שירותו״ (פס׳ 21 לתשובת המשיב).

דיון והכרעה

10. כאמור, על-פי החלטת השופט א׳ שטיין, הבקשה שלפנינו הועברה לדיון בפני הרכב זה בשאלה אחת בלבד, שהוגדרה כך:

״האם התפרצות מחלתו הקונסטיטוציונלית של המבקש בעת שירותו הצבאי משתייכת ל׳סוג המקרים השלישי׳, כהגדרתו בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: הלכת אביאן), פסקה 26 לפסק דינו של השופט מ' חשין (כתוארו אז), הכולל מקרים שבהם עצם הגיוס לשירות הצבאי והשירות עצמו יצרו בנפשו של התובע ׳מצב דחק חריג שאינו אופייני לחיילים אחרים׳?״

          סבורני כי בנוגע לשאלה זו יש לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור, ולדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור הוגש. אמנם, על פני הדברים, הבקשה עוסקת בשאלת יישומה של הלכה מושרשת – הלכת אביאן – אשר ניתנה על-ידי הרכב מורחב של שופטים בבית משפט זה, ונוגעת לדרישת הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות הצבאי לבין התפרצותה של מחלה קונסטיטוציונלית. ברם, למעשה ההליך מעלה שאלה פרשנית הנוגעת לטיבו של היסוד האובייקטיבי בקשר הסיבתי המשפטי, ובפרט לסוג המקרים השלישי שבו יכול להתקיים יסוד זה, אשר הותווה בעניין אביאן ופותח בפסיקה מאוחרת יותר של בית משפט זה. כפי שציינתי לא מכבר, סוג מקרים זה ״הוא החמקמק ביותר״ (ראו: רע״א 4949/18 פלוני נ׳ משרד הבטחון – קצין התגמולים, פס׳ 9 לפסק דיני (12.5.2020) (להלן: עניין פלוני)). יישום של הלכת אביאן, במיוחד בכל הנוגע לקבוצת המקרים השלישית הנדונה, הוא מלאכה קשה. הנושא רגיש. בדרך כלל מדובר באדם שגויס לצה״ל ושוחרר אחרי זמן לא רב עקב הפרעה נפשית, כך שהשאלה לצורך קבלת תגמולים היא לא אם הנכות נגרמה תוך כדי השירות אלא עקב השירות. הקשר הסיבתי בעניין זה בעל מאפיינים מיוחדים. מעבר לכך, גם מבחינת האינטרס הציבורי הרחב חשוב כי חייל שאמור לקבל תגמולים על-פי דין יזכה בהם. והרי, חוק הנכים הוא חוק סוציאלי. כפי שנראה, הדיון בבקשה זו הוא ייחודי בהיבט העקרוני ולכן טמונה בהכרעה בשאלה המתעוררת בה השלכות רוחב. יש אפוא חשיבות עקרונית יתרה לפיתוח פרשנותו של היסוד האובייקטיבי הנדרש בסוג המקרים השלישי שהתוותה הלכת אביאן, ולדיון ביישומו (ראו והשוו: עניין פלוני, פס׳ 6 לפסק דיני וההפניות שם).

לעמדתי, הערכאות קמא שגו בפרשנותן את הלכת אביאן וביישום של הלכה זו על המקרה הקונקרטי, וזאת בשני רבדים: ראשית, ברובד הנוגע לשאלת התקיימותו של קשר סיבתי משפטי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלתו, על-פי הסוג השלישי של המקרים אשר מקיימים את היסוד האובייקטיבי הדרוש לקשר זה; ושנית, ברובד הנוגע להבחנה בין הקשר הסיבתי המשפטי והקשר הסיבתי העובדתי, וליחסים ביניהם. הרובד הראשון הוא זה שאליו התייחס השופט שטיין בהחלטתו. כאמור, לשאלה זו יש השלכות רוחב. כפי שיתבהר, לנוכח עמדתי בשאלה זו יידרש במסגרת תיק זה לקיים דיון גם ברובד השני המוזכר – בהבחנה בין הקשר הסיבתי המשפטי והקשר הסיבתי העובדתי.

           נפנה עתה להצגת המסגרת הסטטוטורית והנורמטיבית הרלוונטית לעניין שלפנינו.

המסגרת הנורמטיבית

11. נקודת המוצא של המסגרת הסטטוטורית הרלוונטית לענייננו היא סעיף 1 לחוק הנכים. סעיף זה קובע כי נכות מוכרת לפי החוק – אשר תקים לחייל זכאות לתמלוגים – היא חבלה, מחלה או החמרת מחלה "שאירעו [לחייל] בתקופת שירותו ועקב שירותו״. לפנינו שני תנאים. את התנאי הראשון – ״בתקופת שירותו״ – הגדרתי בעבר כ״מבחן הזמן״ (עניין פלוני, פס׳ 7 לפסק דיני); נדרש כי המחלה תיגרם בזמן שהחייל משרת בצה״ל. בענייננו, אין כיום מחלוקת כי תנאי זה מתקיים. את התנאי השני – ״עקב שירותו״ – כיניתי בעבר ״מבחן הקשר״ (שם). עניינו בקשר הסיבתי בין שירותו הצבאי של החייל לבין מחלתו. כפי שביארתי בעניין פלוני, קשר זה מעורר אתגר מיוחד עת עסקינן במחלות קונסטיטוציונליות – מחלות המקננות רדומות בגופו של אדם מראשית חייו ולא באות לעולם ״יש מאין״ בשלב מאוחר יותר של חייו. כזו היא מחלת הסכיזופרניה הפרנואידית שבה לוקה המבקש. מאחר שמחלות אלו, מעצם טיבן וטבען, היו יכולות להתפרץ גם לולא שירת החייל בצבא, יש קושי לקבוע קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצותן, גם כאשר ההתפרצות מתרחשת בזמן השירות.

           אתגר זה עמד בלב פסקי דין רבים של בית משפט זה אשר ביקשו להתוות את דרך בחינת קיומו של קשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית. המרכזי שבהם הוא פסק הדין בעניין אביאן שניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים. וכך סוכמו הדברים שם:

״כללם של דברים: לקביעתו של קשר סיבתי-משפטי בין התפרצותה של מחלה קונסטיטוציונלית לבין אירוע שאירע בתקופת השירות הצבאי שומה עלינו לעבור שני מבחנים אלה: מבחן ראשון הוא מבחן הקשר הסיבתי-עובדתי; קרא, לענייננו: חוות-דעתם של רופאים מומחים הקושרים מבחינה סיבתית-עובדתית בין אירוע מסוים שאירע בתקופת השירות לבין התפרצות המחלה. מבחן שני הוא המבחן הסיבתי-המשפטי, והוא שיברור עבורנו מתוך הקשר הסיבתי-העובדתי אותו קשר שהמשפט רואה בו קשר סיבתי-משפטי ראוי.״ (שם, פס׳ 19 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין)

           אם כך, הדרך לבחינת קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מחלה קונסטיטוציונלית מתחילה בקשר הסיבתי העובדתי – שעניינו בחוות דעתם של רופאים מומחים הקושרים מבחינה עובדתית בין אירוע או רצף אירועים מסוים לבין פרוץ המחלה (ראו גם: עניין פלוני, פס׳ 7). אולם היא לא מסתיימת שם אלא היא ממשיכה בקשר הסיבתי המשפטי. יודגש היטב: הקשר הסיבתי המשפטי מהווה מסננת חשובה עבור הקשר הסיבתי העובדתי. מבחניו ויסודותיו של הקשר הסיבתי המשפטי מגלמים שיקולים מעשיים וערכיים ומגבשים משוכה נוספת שעל החייל לעבור כדי לזכות בהכרה בנכותו.

           חשיבותה של המסננת הנורמטיבית שיוצר הקשר הסיבתי המשפטי נעוצה בהלכה כי ככל שמתקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצותה של מחלה קונסטיטוציונלית, רואים את המחלה כאילו נגרמה במלואה עקב השירות. כך, הגם שהחייל החל את השירות כאשר הוא נושא את המחלה בגופו באופן רדום, והיא הייתה יכולה להתפרץ לולא שירת החייל בצבא (ראו: ע״א 472/89 קצין התגמולים נ׳ רוט, פ"ד מה(5) 203, פס׳ 11 (1991) (להלן: עניין רוט); עניין אביאן, פס׳ 16, 22). כפי שצוין בעניין אביאן, הלכה זו ״מטה את הכף בחוזקה לטובתו של החייל״, ועל כן היא מחייבת כי כאשר עסקינן במחלה קונסטיטוציונלית, ״לעניין סינון הקשר הסיבתי-המשפטי מתוך הקשר הסיבתי-העובדתי... נהיה בררנים יותר״ (שם, פס׳ 18; ראו גם: רע״א 2652/19 פלוני נ׳ מדינת ישראל – קצין התגמולים, פס׳ 6 לפסק דיני (11.1.2021) (להלן: רע"א 2652/19)).

12. מהם, אם כן, יסודותיו של הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות הצבאי לבין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית? לקשר הסיבתי המשפטי יש שני יסודות – יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. הראשון בוחן את הפגיעה מנקודת מבטו של החייל, מתוך הכרה בכך שעל הצבא לקבלו כמות שהוא, על חולשותיו ורגישויותיו (ראו: עניין פלוני, פס׳ 8; ראו גם: ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ״ד יח(2) 510, 518 (1964) (להלן: עניין וינשטיין)). יסוד זה מגלם את עיקרון הגולגולת הדקה (ראו: עניין אביאן, פס׳ 36). השני מתמקד בטיב הקשר בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה. עניינו בדרישה למידה מסוימת של הדיקוּת, עוצמה וייחודיות בקשר בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה; "על התובע להצביע על אירוע או 'מצב' חוצה-לו – אירוע או 'מצב' 'אובייקטיביים' – שהיוו לטענתו גורם לפריצת המחלה" (עניין אביאן, פס' 36). בעניין פלוני עמדתי על כך שהיסוד האובייקטיבי יכול להתקיים במגוון רחב של מקרים, שמטבע הדברים לא ניתן לחזות את כולם; ועם זאת, יש חשיבות בתחימתו ובהגדרתו (שם, פס׳ 8). לצורך זה הותוו בעניין אביאן, בהתבסס על המגמה הפסיקתית שקדמה לו, שלושה סוגי מקרים אשר יכולים לגבש את היסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי המשפטי.

           הסוג הראשון כולל מקרים שבהם המחלה התפרצה בעקבות אירוע בודד, או רצף אירועים, שהם ייחודיים באופן מובהק לשירות הצבאי – כגון קרב, סדרת אימונים או שירות או פעילות במקום חריג ורווי-מתח (ראו: עניין אביאן, פס׳ 24; עניין פלוני, פס׳ 9). כפי שביארתי בעניין פלוני, מקרים אלו ״הם צבאיים בצורה הברורה ביותר והם מגבשים את הקשר הסיבתי המשפטי בעל העוצמה הרבה ביותר. ביחס למקרים אלו, ניתן לומר שהשירות הצבאי הוא דבר המדבר בעד עצמו להוכחת הקשר הסיבתי״ (שם, פס׳ 9).

           הסוג השני מתייחס למקרים שבהם המחלה התפרצה בעקבות אירוע או רצף אירועים שאינם בהכרח ייחודיים לשירות הצבאי, אולם הם חריגים או יוצאי-דופן, והם אירעו לחייל במהלך שירותו ובקשר עם שירותו. בניגוד לסוג המקרים הראשון, אין עסקינן באירוע צבאי מובהק; אולם יש צורך להצביע על אירוע חריג מסוים (או סדרת אירועים מובחנת), שהתרחש במהלך השירות ושאינו טריוויאלי ואינו עניין של יומיום, והוביל לפרוץ המחלה (ראו: עניין אביאן, פס׳ 25; עניין פלוני, פס׳ 9). החריגות נבחנת ביחס לשגרת השירות של החייל המסוים, ועל כן אין הכרח כי האירוע יהיה ייחודי ביחס לחיים הצבאיים בכלל (ראו: עניין פלוני, פס׳ 9; רע״א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים משרד הביטחון, פס׳ 21 (21.6.2011)).

           הסוג השלישי של המקרים אשר יכולים להקים קשר סיבתי משפטי בין השירות הצבאי לבין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית, שם את הדגש על החוויה הצבאית במובנה הרחב. כפי שפירטתי בעניין פלוני, מדובר במקרים שבהם –

״...עצם השירות הצבאי, על הלחצים, הפחדים והמתחים המיוחדים הכרוכים בו, יצר בנפשו של החייל מצב דחק חריג וקיצוני... כך אף אם אין מדובר בחוויה צבאית קרבית או מלחמתית, שמאפייניה הם צבאיים באופן הברור ביותר, כפי שצוין ביחס לסוג המקרים הראשון; וכך גם אם לא התרחש אירוע או מספר אירועים נקודתיים וחריגים ביחס לשגרת השירות של החייל המסוים, כפי שנדרש בסוג המקרים השני.״ (שם, פס׳ 9)

           עוד הודגש ביחס לסוג מקרים זה כי נדרש שהקשר בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה לא יהיה רופף אלא קונקרטי, ובעל מידה מסוימת של הדיקוּת ושל עוצמה; וכי הפחדים, הלחצים והמתחים אשר הובילו להתפרצות המחלה צריכים להיות קשורים לשירות הצבאי של החייל המסוים (ראו: שם; עניין אביאן, פס׳ 39-38). ״על החייל התובע תגמולים לשכנע בטענתו כי חיי הצבא – באשר חיי צבא הם – ... הם שהביאו לפריצתה של המחלה״ (עניין אביאן, פס׳ 38). עבור סוג המקרים השלישי נקבע מבחן עזר: השוואה בין חיי הצבא והחיים האזרחיים. מטרתו לשלול קשר סיבתי ממקרים שבהם המחלה הקונסטיטוציונלית הייתה בכל מקרה פורצת אצל החייל כפי שהתפרצה, אף לולא שירת בצבא. ברם, אין מדובר במבחן בלעדי או מכריע (ראו: עניין אביאן, פס׳ 39; עניין פלוני, פס׳ 9). מכאן, שעל-אף שבסוג המקרים השלישי אנו מתרחקים מליבת השירות הצבאי ומאפייניו, באופן שיש בו כדי להחליש את עוצמתו ומובהקותו של הקשר הסיבתי, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שבפועל יהיו מקרים אשר ישתייכו אליו ויקימו קשר סיבתי משפטי-אובייקטיבי (עניין פלוני, פס׳ 9).

           כאמור, נקודת המוצא היא כי ישנו קושי לתחום באופן מדויק את גבולותיו המשפטיים של היסוד האובייקטיבי אשר יכול להקים קשר סיבתי משפטי בין השירות הצבאי לבין מחלתו של החייל, ולקבוע מבחנים נוקשים לאיתורו. התווייתם של שלושה סוגי מקרים אלו נועדה להקנות אמות מידה להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בפירושו את דרישת ה״עקב״ בחוק הנכים, אולם שיקול דעתו רחב הוא (ראו: עניין אביאן, פס׳ 40). אמת מידה נוספת אשר לאורה יופעל שיקול דעת זה היא תכליתו של החוק. בית משפט זה חזר והדגיש בפסיקתו כי חוק הנכים הוא חוק סוציאלי אשר נועד להיטיב עם נכי צה״ל ולהכיר בתרומתם לחברה, ובשל כך יש לפרשו באופן ליברלי וברוחב לב, ולא ביד קמוצה (ראו למשל: עניין אביאן, פס׳ 15; עניין פלוני, פס׳ 7 וההפניות שם). ביישומו של החוק במקרה הקונקרטי יש לשוות לנגד עינינו תכלית זו. 

מן הכלל אל הפרט

13. משאנו מצויים במסגרת הנורמטיבית המתאימה, נשוב לבחינת השאלה שבה ניתנה רשות ערעור בתיק שלפנינו: האם מקרהו של המבקש משתייך לסוג המקרים השלישי המתואר, במובן שבו עצם השירות הצבאי והחוויה הצבאית הכוללת יצרו אצלו מצב דחק אשר הוביל לפרוץ מחלתו?

           סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. על-פי המבקש ועל-פי חוות דעתו של המומחה מטעמו, מחלתו של הראשון התפרצה על רקע מצב דחק שחווה עקב תנאי שירותו. כמתואר מעלה, שירותו הצבאי של המבקש היה מורכב מתקופות שונות בתנאי שירות שונים. הוא החל בתקופה של כחודש וחצי של טירונות קרבית; עבר בתקופה של כחודש וחצי של שירות בפלחי״ק גולני; והמשיך לתקופה של כעשרה חודשים כ״עובד כללי״. על תפקיד זה העיד מפקדו של המבקש בפני הוועדה כי היה כרוך בעבודה קשה (ראו: עמ׳ 29 לתמליל הדיון בוועדה מיום 28.11.2019). בשתי התקופות הראשונות היה המבקש בבסיס סגור. בתקופה הראשונה היה המבקש בטירונות קרבית, על כל המשתמע מכך. התנאים היו אינטנסיביים ורוויי לחץ – לחץ הייחודי לצבא. ביחס לטירונות צבאית נקבע בפסיקה כי "בשל ייחודה [היא] עולה בקנה אחד עם המאפיינים של היסוד האובייקטיבי, כפי שהותוו בפרשת אביאן" (רע"א 1318/09 מדינת ישראל – קצין התגמולים נ' פלונית, פס' 10 (15.9.2009)); דברים אלו שנכתבו ביחס לטירונות "בסיסית" (המכונה כלל-צה"לית) יפים מקל וחומר ביחס לטירונות קרבית. ודוקו: העובדה כי המבקש היה בטירונות הקרבית במשך תקופה קצרה באופן יחסי אינה מחלישה את הקשר הסיבתי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלתו אלא היא אף מבליטה אותו, במובן שהיא מצדיקה ביתר שאת לראות את הקשר ביניהם כקשר של גרימה ולא של החמרה (ראו: עניין רוט, פס׳ 11). עם זאת, יצוין במאמר מוסגר כי בניגוד לאופן הצגת הדברים על-ידי בא-כוח המבקש, לא די בעצם קיומו של שירות קרבי קצר כדי להעביר לכתפי המשיב את הנטל לשלול קיומו של קשר סיבתי בינו לבין המחלה. הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי רובץ על כתפי החייל.

           נשוב לעובדות המקרה. בשתי תקופות השירות הבאות כלל תפקידו של המבקש עבודה פיזית מאומצת שכללה תיקון נגמ"שים, פריקת ציוד, הקמת אוהלים וסידור מחסנים. המבקש סבל ממחסור בשעות שינה ובאוכל, ומתנאי מזג אוויר לא נוחים. עולה כי השירות הצבאי של המבקש בכללותו אופיין בעבודה פיזית קשה, בתנאים פיזיים מאתגרים ובמשמעת צבאית קפדנית אשר יצרה אווירה רוויית מתח. בנוסף, נגד המבקש ננקטו הליכים משמעתיים רבים. הוא ריצה ארבע תקופות כליאה. אמנם, על-פי ההלכה שנפסקה בדעת רוב, השהות בכלא צבאי כשלעצמה, כאירוע בודד, אינה יכולה להוות לבדה הגורם האובייקטיבי בגיבוש הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות הצבאי לבין מחלתו של חייל (רע״א 214/13 פלוני נ׳ קצין התגמולים (23.10.2013)); ברם, שונה המצב כאשר השהות בכלא מהווה רק חלק – ולא המרכזי – מתמונה כללית, ועומדת לצד נתונים נוספים. או-אז, יש בה כדי להוסיף ללחץ ולדחק שחווה המבקש בשירותו הצבאי כמכלול. כך מתבקש בצורה ברורה יותר משהמבקש נכלא בגין עבירות משמעת ונפקדות. גם בדו"ח מבחנים פסיכולוגיים שנערך בעניינו של המבקש במרכז לבריאות הנפש בשער מנשה ביום 23.1.2014, אשר צוטט בהרחבה בהחלטת הוועדה, מצוין כי המבקש סבל מקשיי הסתגלות למסגרת הצבאית, וכי במסגרת שירותו הצבאי חווה מספר "אירועים סטרסוגנים" (אירועי דחק). יוצא כי שירותו הצבאי היה אפוף מאפיינים צבאיים ואלו גרמו למבקש ללחץ נפשי. אף אם לנוכח ההשתלשלות הכוללת של שירותו הצבאי של המבקש, לא ניתן לומר כי בעטיים של סממנים צבאיים אלו ניתן לשייך את המקרה לסוג המקרים הראשון – וזו ממילא לא השאלה שעומדת לפתחנו, לנוכח החלטתו של השופט א׳ שטיין – סבורני כי החוויה הצבאית הכוללת שחווה המבקש יכולה הייתה לייצר אצלו מצב של דחק ולהוביל לפרוץ מחלתו באופן המגבש יסוד אובייקטיבי של קשר סיבתי משפטי, לפי סוג המקרים השלישי המתואר.

           מסקנה זו נלמדת גם ממבחן העזר של השוואה לחיים האזרחיים. שירותו הצבאי של המבקש, הגם שברובו לא היה קרבי ולא כלל השתתפות בפעילות מלחמתית, היה בעל מאפיינים צבאיים ברורים ולא דמה לחיים האזרחיים. גם כאשר המבקש שירת בבסיס פתוח, הוא עבד בעבודה גופנית קשה בעלת אופי צבאי, היה נתון למרוּת מפקדיו ולמשמעת צבאית קפדנית, ולן בבית החייל, בניתוק ממשפחתו. הוא אף נשפט פעמים רבות ונכלא מספר פעמים בכלא צבאי. על כן, גם השוואה לחיים האזרחיים מטה את הכף לכיוון עמדתו של המבקש, כי תנאי שירותו נכנסים בגדרי סוג המקרים השלישי אשר יכול להקים קשר סיבתי משפטי בין שירותו הצבאי לבין מחלתו.

           חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן למצוא בהשוואה למקרה שעליו נסוב עניין אביאן, אשר הוכר כמקיים את היסוד האובייקטיבי בקשר הסיבתי המשפטי. אורית אביאן הייתה חיילת ששירתה בחיל המודיעין, הוכשרה לתפקיד קלדנית ולבסוף שירתה בתפקיד שעיקרו היה הקלדת נתונים למחשב. תפקיד זה עורר אצלה מתח, חרדה ומצוקה, ובהמשך היא אובחנה כסובלת מפסיכוזה סכיזופרנופורמית, שהיא מחלת נפש קונסטיטוציונלית. בהרכב מורחב של שבעה שופטים בבית משפט זה נקבע כי יש להכיר בה כמי שמחלתה התפרצה עקב שירותה. נפסק כי על-אף שניתן היה לסווג את עבודתה כ״עבודה פקידותית פשוטה באופייה״, ואת תנאי שירותה כ״רגילים״ וכדומים לתנאים אזרחיים – שירותה היה ״רווי מתחים צבאיים״, ויש בו כדי לגבש את היסוד האובייקטיבי בקשר הסיבתי המשפטי בינו לבין מחלתה (שם, פס׳ 45). המקרה שלפנינו הוא מקרה ברור יותר המקיים יסוד צבאי-אובייקטיבי דומיננטי יותר. התבוננות בשני המקרים זה לצד זה מלמדת אפוא כי גם כאן נכון לקבוע כי מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי (השוו: עניין פלוני, פס׳ 13).

           יש לזכור כי ענייננו בסוג המקרים השלישי אשר יכול להקים קשר סיבתי משפטי-אובייקטיבי. המאפיינים של כל סוג מקרים הם שונים והחלוקה ביניהם היא רבת חשיבות. בניגוד לסוג המקרים הראשון, בסוג המקרים השלישי אין צורך להוכיח כי השירות הצבאי לווה באירוע צבאי מובהק כגון קרב, פעולה מלחמתית, שירות במקום רווי-מתח או סדרת אימונים אינטנסיבית. כמו כן, בניגוד לסוג המקרים השני, בסוג המקרים השלישי איננו נדרשים להצביע על אירוע חריג מסוים ומובחן שאירע לחייל במהלך שירותו. סוג המקרים השלישי עניינו בחוויה הצבאית במובנה הרחב ועל מנת להשתייך אליו אין דרישה לחריגוּת או מיוחדוּת בתנאי השירות.

14. על רקע דברים אלו ניתן להבין את השגיאה הראשונה שנפלה בהחלטתה של הוועדה, שאומצה על-ידי בית המשפט המחוזי. בהידרשה לשאלת הקשר הסיבתי בין שירותו של המבקש לבין מחלתו, ביקשה הוועדה, בצדק, לברר האם תנאי השירות גרמו למבקש לחצים נפשיים. אולם, על מנת להשיב לשאלה זו, היא סברה כי ״יש לברר תחילה את טיבם של תנאי השירות – האם היו אלה תנאים חריגים ויוצאי דופן עם פוטנציאל להיווצרות מצבי דחק (סטרס)״ (פס׳ 30 להחלטת הוועדה; ההדגשה הוספה). על-פי קו זה, הגיעה הוועדה למסקנה כי ״לא הוכח שהיו למבקש תנאי שירות חריגים או מיוחדים״ ומתוך כך הסיקה כי ״לא הוכח שמחלתו נגרמה עקב תנאי השירות״ (פס׳ 35 להחלטת הוועדה). בהמשך פירטה הוועדה כי היסוד האובייקטיבי בקשר הסיבתי המשפטי אינו מתקיים בעניינו של המבקש משום שהוא לא נדרש לפעילות מבצעית בפועל; משום שלא אירע אירוע חריג בשירותו; ומשום שעבודה פיזית מאומצת במחסן אינה ייחודית לשירות הצבאי (פס׳ 43 להחלטת הוועדה).

           בדברים אלו נפלה שגיאה כפולה: ראשית, הוועדה לא עמדה על טיב המקרה ועל סיווגו לפי סוגי המקרים שנדונו לעיל. הסיווג מהווה שלב מקדמי בעל חשיבות בשל השפעתו על המבחנים המשפטיים שיש ליישם (ראו: עניין פלוני, פס׳ 10, 12). בענייננו הסיווג הנכון למקרה המבקש הוא סוג המקרים השלישי. שנית, כפי שגם עולה מעמדת המשיב, הוועדה סברה כי המבחן שעליה ליישם בשאלת הקשר הסיבתי הוא האם תנאי השירות של המבקש היו "חריגים ויוצאי דופן". אולם, מהאמור לעיל עולה כי תנאי שירות ״חריגים ויוצאי דופן״ אינם בגדר תנאי בלעדיו-אין לגיבוש קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מחלתו של החייל, לבטח לא בגדרי סוג המקרים השלישי שהותווה בעניין אביאן. עמדתה של הוועדה כי בהיעדר תנאי שירות חריגים אין קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלתו, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שהשתרשה בפסיקותיו הרבות של בית משפט זה. גם הנתונים האחרים שתיארה הוועדה אינם מהווים תנאים הכרחיים לגיבוש קשר סיבתי. דהיינו, גם אם נקבל את הנתונים שסקרה הוועדה – כי המבקש לא נדרש לפעילות מבצעית בפועל, כי לא אירע אירוע חריג בשירותו וכי עבודה פיזית מאומצת במחסן אינה ייחודית לשירות הצבאי – הם אינם מוליכים בהכרח למסקנה כי לא התקיים קשר סיבתי אובייקטיבי בין שירותו הצבאי לבין מחלתו של המבקש. כזכור, על מנת להוכיח כי מקרהו של המבקש משתייך לסוג המקרים השלישי כפי שהוגדר בעניין אביאן, אין הכרח להוכיח פעילות מבצעית או אירוע חריג. אף אין לשלול קיומו של קשר סיבתי רק מפני שהתנאים אשר גיבשו אותו אינם ייחודיים לשירות הצבאי. בהקשר זה יש לשוב ולהדגיש כי מבחן ההשוואה לחיים האזרחיים מהווה מבחן עזר בלבד ואינו בלעדי או מכריע.

15. הנה כי כן, בניגוד לנקבע בערכאות קמא, סבורני כי המבקש הוכיח התקיימות יסוד אובייקטיבי של קשר סיבתי משפטי בין שירותו הצבאי לבין מחלתו.

           כזכור, לצד יסוד זה צריך להתקיים גם יסוד סובייקטיבי. יסוד זה עניינו בכך שיש לקבל את החייל כפי שהוא; הוא מגלם את עיקרון הגולגולת הדקה, ונותן ביטוי לרעיון שלפיו ״על הצבא... לקבל את האיש כמו שהוא על מעלותיו ועל חסרונותיו; על גבורותיו ועל חולשותיו, על חולייו ועל מדוויו״ (עניין וינשטיין, בעמ׳ 510). המיקוד הוא במצבו של החייל ולא בטיב שירותו. בענייננו, יש לציין כי הוועדה הכירה בכך שהמבנה האישיותי של המבקש, שעימו הגיע לצבא, היה רגיש ובעל נטייה להתפרצות של מחלת נפש, ואף המומחה מטעמו כינה אותו ״עקב אכילס״ להתפתחות מחלת נפש. הוועדה אף עמדה על הנסיבות החברתיות, המשפחתיות והכלכליות המורכבות אשר עמדו ברקע גיוסו של המבקש לצבא, ובכללן מוצאו של המבקש, קשייו הכלכליים וניתוק הקשר של משפחתו עימו עקב גיוסו. אלו גרמו לו לתחושות של בדידות וניכור והפכו את שירותו הצבאי לקשה ומתוח יותר בעבורו. התפיסה שבבסיס חוק הנכים ומבחניו המשפטיים היא כי על הצבא לקבל את החייל כמות שהוא. לנוכח כל זאת יש לקבוע כי מתקיים בענייננו גם היסוד הסובייקטיבי של הקשר הסיבתי המשפטי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלת הסכיזופרניה הפרנואידית שבה הוא לוקה. אף אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקש אכן סובל ממחלה זו. יתרה מזו, ד"ר ומוש, המומחה הראשון מטעם המשיב, אף התרשם מאמינותו של המבקש לאורך הבדיקה, כך שהוא לא סבר כי המתח והלחץ שבהם המבקש היה שרוי הם רגשות מדומים במישור הסובייקטיבי. אכן, תחילה התמקד המבקש ביחס של מפקדו אליו, אך לבסוף הוא לא עמד על טענה זו ונראה כי אף ללא קשר לזה, ביחס לתנאי שירותו, היסוד הסובייקטיבי בנמצא. בהקשר זה יש להזכיר את המצב הנפשי המורכב שבו היה שרוי המבקש עת הגיש את בקשתו הראשונה למשיב, שאף הוגשה על-ידו באופן עצמאי, ללא ייצוג משפטי.

           יצוין כי בכפוף לסוגיית קשר הסיבתי העובדתי בין השירות הצבאי לבין המחלה שתדון בהמשך, המחלוקת בתיק זה נסבה סביב היסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי המשפטי ולא סביב היסוד הסובייקטיבי. למעשה, ככלל, בתיקים מעין אלו, כאשר ישנה מחלוקת בנוגע להתקיימותו של היסוד האובייקטיבי לפי סוג המקרים השלישי הבוחן את השירות של החייל, לרבות את השוואתם לחיים האזרחיים, לא מתעוררת מחלוקת בדבר היסוד הסובייקטיבי של הקשר הסיבתי המשפטי, בכפוף להוכחת קשר סיבתי עובדתי על-ידי החייל. כך גם בענייננו.

16. מצאנו אפוא כי יש מקום לקבוע כי המבקש הוכיח קשר סיבתי משפטי בין שירותו הצבאי לבין מחלתו. אך האם די בכך כדי להכיר בנכותו של המבקש? כמבואר לעיל, הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי של החייל לבין מחלתו עומד על שתי רגליים: רגל אחת היא הקשר הסיבתי העובדתי ורגל שנייה היא הקשר הסיבתי המשפטי. נעצנו את הרגל השנייה, וקבענו כי מתקיים קשר סיבתי משפטי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלתו. כדי להבין מה נפקותה של קביעה זו לעניין ההכרה במבקש כנכה לפי חוק הנכים, עלינו לשאול האם בענייננו הוכח קשר סיבתי עובדתי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלתו. במידה שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, יש לקבוע כי יש להכיר במבקש כנכה לפי חוק הנכים. במקרים רבים בתיקים מעין אלו, אין מחלוקת על שאלת הקשר הסיבתי העובדתי בשלב הערעור, ולכן קבלת טענות החייל לקיומו של קשר סיבתי משפטי בשלב זה משמעה הכרה בו כנכה (ראו למשל: עניין פלוני, פס' 8, 10; רע״א 2652/19, פס׳ 3, 9; ראו גם: ע"ו (חיפה) 45554-06-15 פלוני נ' קצין התגמולים משרד הבטחון אגף השיקום, פס' 7 (17.1.2016)). ניגש אפוא לשאלת הקשר הסיבתי העובדתי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלתו, שאותה יש לברר על-פי ממצאיה העובדתיים של ועדת הערעורים.

           על פני הדברים, נראה כי לפי החלטתה של הוועדה, המבקש לא הוכיח קשר סיבתי עובדתי בין שירותו הצבאי ובין מחלתו. זו הייתה מסקנתה של הוועדה (ראו פס׳ 35 ו-42 להחלטתה). אולם קריאה צמודה ומדוקדקת של החלטה זו מגלה תמונה מורכבת יותר. למעשה, בדרך הילוכה של הוועדה נפלה שגיאה, משום שהיא דנה בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי ובשאלת הקשר הסיבתי המשפטי בערבוביה, ולא בחנה את הדברים באופן נפרד ועל-פי סדרם הנכון. נסביר.

17. כמפורט לעיל, הדרך לבחינת קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מחלה קונסטיטוציונלית מורכבת משני שלבים: הראשון הוא בחינת הקשר הסיבתי העובדתי והשני הוא בחינת הקשר הסיבתי המשפטי. הקשר הסיבתי העובדתי, כמבואר לעיל, עניינו בחוות דעתם של רופאים מומחים הקושרים מבחינה עובדתית בין אירוע או רצף אירועים מסוים לבין פרוץ מחלה. "בעוד שהמבחן הראשון הוא עובדתי, המבחן השני הוא נורמטיבי" (עניין פלוני, פס' 7). הראשון הוא מבחן פשוט של גרימה בפועל; השני מהווה מסננת נורמטיבית עבור הראשון. מכאן, שאת שאלת התקיימותו של קשר סיבתי עובדתי יש לבחון באופן "נקי", כעניין רפואי-מדעי, ולא מבעד למסננת שיקולי המדיניות הנורמטיביים אשר מהווה מבחן הקשר הסיבתי המשפטי. יש חשיבות להצבתה של מסננת זו רק לאחר בחינת הקשר הסיבתי העובדתי – שאחרת בחינתו של זה מערבת בתוכה שיקולים משפטיים-נורמטיביים אשר משפיעים באופן שגוי על ניתוח הנתונים העובדתיים-רפואיים. שיקולים משפטיים אלו הם הכרחיים אולם עליהם להיבחן בשלב הנפרד והמאוחר יותר של הקשר הסיבתי המשפטי. אם כך, ככלל לשאלת הקשר הסיבתי העובדתי יש להידרש תחילה, ורק אם היא מוכרעת לטובת החייל המבקש הכרה בנכותו, יש להמשיך ולבחון האם הלה עומד במשוכה הנוספת של הקשר הסיבתי המשפטי.

           ודוקו. שמירה על סדר מסוים בבחינה המשפטית אינה עניין טכני גרידא. צעידה בדרך הנכונה מוסיפה בהירות ומהווה מעין ״אמצעי זהירות״ על מנת למנוע טעויות או לפחות להפחית את הסיכוי להתרחשותן (ראו והשוו: ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי, פ״ד סז(1) 84, פס׳ 18-10 לפסק דיני ופס׳ 4 לפסק דינו של השופט א׳ שהם (2014)). הסדר הנכון הוא תחילה לבדוק את הקשר הסיבתי העובדתי, ומשהוא בנמצא, להתקדם לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי, על שני חלקיו – הסובייקטיבי והאובייקטיבי. כשם שהדין נגזר מהעובדות, כך הקשר הסיבתי המשפטי נגזר מהקשר הסיבתי העובדתי. לכן, כאשר נבחן הקשר הסיבתי המשפטי תחילה, טרם נקבעו העובדות, אין תשתית מספקת לבחינה זו. בד בבד, הליכה בדרך שבפועל בודקת את הקשר הסיבתי המשפטי תחילה גורמת לבלבול בין ההיבט המשפטי לבין ההיבט העובדתי, כפי שיפורט בסמוך.

18. נפנה ליישום הכללים על המקרה דנן. הכיצד פעלה הוועדה, ומה היו ההשלכות של דרך פעולה זו במקרה הקונקרטי? כאמור, כך החלה הוועדה את דיונה בטענות המבקש:

״על מנת לבחון אם קיים קשר סיבתי בין לחצים נפשיים נטענים שהמערער [המבקש] חווה בעת שירותו לבין התפרצות מחלתו, יש לברר תחילה את טיבם של תנאי השירות - האם היו אלה תנאים חריגים ויוצאי דופן עם פוטנציאל להיווצרות מצבי דחק (סטרס), ולאחר מכן יש לבחון האם בפועל גרמו תנאים אלו ללחץ נפשי אצל המערער.״ (פס׳ 30 להחלטת הוועדה; ההדגשות במקור)

           מדברים אלו עולה כי הוועדה ביקשה לבחון תחילה קיומו של קשר סיבתי משפטי-אובייקטיבי, שעניינו בטיבם של תנאי השירות; ולאחר מכן קיומו של קשר סיבתי עובדתי – שעניינו בהשפעתם בפועל על המבקש. השגיאה בדרך זו הובילה את הוועדה לשגיאה נוספת ומהותית יותר בדרך הניתוח של הקשר הסיבתי העובדתי עצמו. כך נוסחה מסקנת הוועדה כי לא התקיים קשר סיבתי עובדתי בין שירותו הצבאי של המבקש ובין מחלתו:

״לא הוכח שהמערער נחשף לתנאי שירות חריגים או מיוחדים שיש בהם כדי לגרום למערער ללחץ נפשי. לפיכך לא הוכח שמחלתו נגרמה עקב תנאי השירות.״ (פס׳ 35 להחלטת הוועדה)

           השיקולים של חריגוּת או מיוחדוּת תנאי השירות הם שיקולים נורמטיביים. מקומם, ככל שהם השיקולים הנורמטיביים הנכונים (ולא כך הדבר בענייננו, כמפורט לעיל; ראו פס׳ 14-13), בדיון בקשר הסיבתי המשפטי, ולא בקשר הסיבתי העובדתי. מכאן, שוועדת הערעורים שגתה באופן ניתוחה את הקשר הסיבתי העובדתי, משזה לא נבחן באופן ״נקי״, כעניין רפואי-מדעי, אלא נעשה ב"ערבוביה" עם שיקולי הקשר הסיבתי המשפטי (שיקולים אשר לגופם היו שגויים, כאמור). יוצא אפוא כי מסקנתה של הוועדה כי לא התקיים קשר סיבתי עובדתי בין שירותו הצבאי של המבקש ובין מחלתו נשענה על הנחות משפטיות שגויות. השגגה היא לא רק בטיב השיקולים אשר שקלה הוועדה בבחינת קיומו של קשר סיבתי – שיקולים של חריגוּת תנאי השירות, אשר אינם השיקולים הנכונים, כמפורט; אלא גם בעצם שקילתם של שיקולי מדיניות נורמטיביים במסגרת בחינת קיומו של קשר סיבתי עובדתי. על כן, יש קושי לקבל – וזאת מן הבחינה המשפטית – את מסקנת הוועדה כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין שירותו של המבקש לבין מחלתו.

19. יש לבחון אפוא האם כעניין רפואי-עובדתי, ומבלי שנביא בחשבון את שיקולי המדיניות הנורמטיביים, הוכיח המבקש קשר סיבתי עובדתי בין שירותו הצבאי לבין מחלתו, וזאת על-פי הראיות שסקרה הוועדה והעובדות שקבעה.

           ד״ר גיללך, המומחה מטעם המבקש, קבע בחוות דעתו כי מחלתו של המבקש התפתחה ״על רקע מצב סטרסוגני (דחק) בעקבות תנאי שירותו בחטיבה״. המבקש פירט בעדותו בפני הוועדה כי תנאי שירותו היו קשים מבחינה פיזית ונפשית. הוועדה לא שללה אפשרות זאת מן הבחינה העובדתית. לעומת זאת, הוועדה דחתה מפורשות את עמדתו של ד״ר רוזיצקי, המומחה השני מטעם המשיב שחוות דעתו ניתנה בתגובה לחוות דעתו של ד"ר גיללך, שלפיה מחלתו של המבקש הייתה בשלב פרודרומלי (מקדים) טרם גיוסו לצבא, וקבעה כי מחלתו פרצה בזמן השירות. במאמר מוסגר יוער כי חוות דעתו של ד״ר רוזיצקי מעלה קושי עקרוני שאינו נוגע רק לנסיבותיו המסוימות של המבקש. מקריאתה של חוות דעת זו עולה כי היא מבוססת על ההנחות הרפואיות שלפיהן "גורמי דחק סביבתיים לא הוכרו כמשפיעים על פרוץ מחלת הסכיזופרניה בעת פריצתה" ו"רק גורמי דחק בתקופת הילדות הוכחו כמשפיעים על פרוץ המחלה" (שם, עמ' 8). הנחות רפואיות עקרוניות אלו סותרות באופן חזיתי את ההנחה הרפואית העקרונית שעליה מושתתים חוק הנכים ופסיקה ענפה שבאה בעקבותיו, ביניהם עניין אביאן – שלפיה יכול לקום קשר סיבתי בין שירות צבאי לבין מחלת הסכיזופרניה. בחוות דעתו של ד"ר רוזיצקי יש אפוא קושי מובנה ובסיסי אשר מקשה על קבלת עמדתו (השוו: ת"פ (ב"ש) 933/97 מדינת ישראל נ' עוקב, עמ' 16 לפסק דיני (29.3.1999) (ערעור על פסק הדין נדחה: ע"פ 3962/99 עוקב נ' מדינת ישראל (14.5.2003))). עוד יצוין כי ד"ר ומוש, המומחה הראשון מטעם המשיב, ציין כי אין תמימות דעים לגבי ההפרעה או המחלה הנפשית שממנה סובל המבקש, ובעצמו סבר כי המבקש סובל מהפרעה דו-קוטבית ומהפרעת אישיות סכיזוטיפאלית. אם כן, ד״ר ומוש לא בחן בחוות דעתו את הקשר הסיבתי בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלת הסכיזופרניה הפרנואידית – היא האבחנה העדכנית של המבקש, המוסכמת על הצדדים.

           נכון כי הוועדה דחתה מפורשות את האפשרות שמחלתו של המבקש נגרמה כתוצאה מהתנהלות מפקדיו. כך הייתה טענתו של המבקש בעת הגשת בקשתו להכרה בנכותו למשיב. אולם, בדחייתה אין כדי לשלול קשר סיבתי – ובכלל זה קשר סיבתי עובדתי – בין שירותו הצבאי של המבקש לבין מחלתו, הממוקד בהיבט אחר של השירות – בענייננו תנאי השירות. ודוקו. קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין שירותו הצבאי של חייל לבין מחלתו אינו בהכרח מותנה בכך שהוא ייתפס כך בזמן אמת על-ידי החייל. מקל וחומר שהוא אינו מותנה בכך שהחייל ישמיע בזמן אמת את עמדתו כי תנאי השירות פוגעים בבריאותו ויתלונן על תנאי שירותו. לאמור, בניגוד לגישת הערכאות קמא, היעדר תיעוד בזמן אמת על תנאי השירות או על לחץ נפשי, כמו גם ״שינוי חזית״ על-ידי החייל בין הגשת הבקשה להכרה בנכות, בטרם הבאת חוות דעת מומחה, ובין ההליך בשלב מאוחר – אינם מובילים למסקנה כי לא התקיים קשר סיבתי עובדתי בין שירותו של החייל לבין מחלתו. אף אם תלונות בזמן אמת על לחץ נפשי יכולות לחזק מסקנה כי התקיים קשר סיבתי (ראו למשל: ע"ו 66872-10-18 י"מ נ' קצין התגמולים, פס' 38 (6.10.2019)) – היעדרן אינו בהכרח מוביל למסקנה הפוכה (ראו למשל: ע״א (י-ם) 6189/05 דניאל נ' קצין התגמולים, פס׳ 20 (29.9.2005)).

           הנה כי כן, עולה כי המבקש עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קשר סיבתי עובדתי בפני ועדת הערעורים, וזאת בהגדרתו הנכונה וה״נקייה״ של קשר סיבתי זה, שאינה מערבת שיקולים נורמטיביים הנוגעים לקשר הסיבתי המשפטי. אין לקבל אפוא את עמדתו של בית המשפט המחוזי כי המבקש לא הציג בפני ועדת הערעורים תשתית עובדתית-רפואית לביסוס טענותיו. יוזכר כי עמדה זו הייתה מבוססת על ההנחה כי חוות דעתו של ד״ר גיללך מתייחסת לתקופת שירותו האחרונה של המבקש, בשעה שטענותיו ממוקדות בתקופות שירותו המוקדמות יותר. ברם, עיון בחוות הדעת מעלה כי היא מתייחסת מפורשות לתקופות השירות המוקדמות; מצוין בה כי "הגורם להתפתחות התסמונת הוא סטרס ממושך וכבד בעת שירותו הצבאי ביחידה קרבית בחטיבת גולני". יוצא כי מבחינה מהותית – וזה העיקר לענייננו – דחיית ערעורו של המבקש על-ידי הוועדה נסובה על רכיבים הנוגעים לקשר הסיבתי המשפטי ולא לקשר הסיבתי העובדתי. משהגענו למסקנה כי מתקיים קשר סיבתי משפטי במקרה שלפנינו, יש לקבל את עמדתו של המבקש, לקבוע כי הוא הוכיח שמחלתו נגרמה עקב שירותו הצבאי, ולהכיר בו כנכה לפי חוק הנכים. תוצאה זו מתיישבת עם תכליתו הסוציאלית של החוק, ועם הכלל שלפיו יש לפרשו וליישמו ברוחב לב ולא ביד קמוצה.

20. בטרם סיום, למען יישום נכון של הדין במקרים עתידיים, מצאתי להדגיש ולחדד מספר נקודות: הדרך לבחינת קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של חייל לבין מחלה קונסטיטוציונלית מתחילה בבחינה "נקייה" ועובדתית של השאלה האם השירות הצבאי, בשל תנאיו הכלליים או אירוע מסוים בו, גרם להתפרצות מחלה. בחינה זו נעשית על סמך חוות הדעת של רופאים מומחים, לצד עדויות וחומרים עובדתיים רלוונטיים נוספים. ככל ששאלת הקשר הסיבתי העובדתי-הרפואי מוכרעת לטובת החייל, יש להמשיך ולבחון התקיימותו של קשר סיבתי משפטי הדרוש במקרים כאלו, על-פי המבחנים המיועדים להוכחת קשר זה בנוגע למחלה קונסטיטוציונלית. באשר ליסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי המשפטי, המבחנים הם שונים בכל אחד מסוגי המקרים שנסקרו לעיל, ולכן נדרש ראשית לסווג את המקרה הנדון ולקבוע לאיזו משלוש קבוצות המקרים הוא משתייך. בהתאם לסיווג זה ולמבחן הרלוונטי – יש לקבוע האם התקיים היסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי המשפטי. כאשר חוברים להם יחדיו הקשר הסיבתי העובדתי והקשר הסיבתי המשפטי על שני יסודותיו – המסקנה היא כי יש להכיר בחייל כנכה לפי חוק הנכים.

21. סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור הוגש, לקבל את הערעור, לבטל את פסקי הדין קמא ותחת זאת לקבוע כי מחלתו של המבקש נגרמה לו עקב שירותו, וכי הוא יוכר כנכה צה״ל בהתאם לחוק הנכים. המשיב יישא בהוצאות ובשכר טרחת המבקש בהליך זה ובהליכים קמא בסך של 25,000 ש״ח.

                                                                                                    המשנה לנשיאה

השופט י' אלרון:

           אני מסכים.

                                                                                                                ש ו פ ט

השופט ש' שוחט:

           אני מסכים.

                                                                                                                ש ו פ ט

           אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל.

           ניתן היום, ‏כ"ד בניסן התשפ"ב (‏25.4.2022).

המשנה לנשיאה                              ש ו פ ט                                                ש ו פ ט

_________________________

   20077960_Z03.docx   נו

מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט,  https://supreme.court.gov.il