פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

התובע הינו נהג מונית שתובע סעד של פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו בשתי תאונות נטענות, שכל אחת מהן, לטענתו - היא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק"); הראשונה - ארעה בעת שנהג במוניתו "כשלפתע ארעה התנגשות עם רכב אחר", והשנייה – "בעת ירידת התובע מן הרכב נתקל בגזם עץ הוא נפל ונגרמו לו נזקי גוף" [ס' 2 ו-20 לכתב התביעה].

יצוין כי התביעה הנדונה הוגשה במקור, במרץ 2015, בגין נזקי התאונה הראשונה, מיולי 2014; ואז, בעקבות תאונה נוספת שארעה במאי 2015, הוגש כתב תביעה מתוקן בינואר 2017, המקפל תביעת פלת"ד בגין נזקי שתי התאונות.

הנתבעת, איננה חולקת שהיא מבטחת השימוש במונית בביטוח חובה, טוענת כי נסיבות התאונה השנייה כפי שהתבררו בפרשת הראיות אינן מהוות "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים, באשר, לפיהן - ה"ירידה ממנו" (מהרכב), כלשון החוק, הסתיימה טרם אירוע התאונה.

אם כן, השאלה המרכזית שבמחלוקת בענייננו היא: האם דינה של התאונה השנייה להיות מוכרת כ"תאונת דרכים" שחוק הפיצויים חל לגביה? זאת – כאשר מהממצאים עולה כי המופע הפיזי של הנפילה בגין התאונה היה לאחר סגירת ("טריקת") דלת המונית על ידי התובע בירידה מהרכב בתום נסיעה, וכי מעורבת בתאונה התקלות בגזם עץ והחלקה שהסתיימה בנפילה ופציעה?

אקדים ואומר כי, בגין התאונה מיום 2.7.14 (לעיל ולהלן: "התאונה הראשונה") מומחה רפואי שמונה בנדון ייחס לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% - בגין קרע בגיד הסופרספינטוס, ובגין התאונה מיום 4.5.15 (לעיל ולהלן: "התאונה השנייה") קבעה ועדת המל"ל לתובע נכות קבועה בשיעור 30% - בגין פגיעה במפרק הירך.

כבכל תיק פלת"ד חלוקים הצדדים בענייננו גם לגבי שיעור הנזק שנגרם בגין כל אחת מהתאונות ולגבי הפיצוי שיש לייחס לנזק שהוכח.

אך תחילה אתייחס למחלוקת המרכזית שתיארתי לענין חבות הנתבעת בגין התאונה השנייה; ואקדים ואומר כי, כפי שיפורט להלן, בנסיבות, אני מקבל את טענת התובע כי התאונה השנייה היא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

הדין

בעצם השאלה המשפטית הנשאלת בהקשר ענייננו היא: האם טריקת דלת הרכב לסגירתה - מסמנת בהכרח את סיום הפעולה של "ירידה מרכב" שבחוק, והשאלה העובדתית-משפטית היא: האם בנסיבות ענייננו, התקלות התובע בגזם העץ ונפילתו אירעו לאחר הנקודה בזמן שבה התובע מוחזק כמי ש"רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב"?

הוראת סעיף 1 לחוק הפיצויים היא ש"תאונת דרכים" הינה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"; והמונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר בסעיף זה - ברשימה סגורה (כך לפי הפסיקה החדשה יותר) של פעולות, כדלקמן: "'שימוש ברכב מנועי' – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו...".

בעניין רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם; 12.5.19) (להלן: "ענין מ"י נ' פלוני") מתווה בית משפט העליון כי "הרישא להגדרתו של "שימוש ברכב מנועי" מניחה על פני ציר הזמן מתחם אשר ראשיתו בכניסה לתוך הרכב, אחריתו בירידה מן הרכב, והנסיעה בתווך". ולגבי השאלה: מהן אותן פעולות שנעשות בתוך "מתחם" זה, אשר ראוי להגדירן כ"שימוש ברכב מנועי"? מציב בית משפט העליון את המבחן המהותי, לפיו - יש "להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה", גם אם אינן במסגרת הנסיעה עצמה.

היינו, בכל הקשור ל"ירידה מהרכב" על מנת לבחון את גבולות "המתחם" במקרה ספציפי שדורש הכרעה, ואת שייכות הפעולה או האירוע המסוים שנדון, יש להפעיל את מבחן החיוניות הפיזית להשלמת ביצוע הפעולה של הירידה, ואת מבחן היות אותה פעולה או אותו אירוע "חלק טבעי ואינטגרלי" משימוש ה"ירידה מהרכב". ודוק. באותו ענין נקבע גם, כי לא המגע הפיזי עם הרכב בעת התרחשות התאונה הוא המבחן לשאלת ה"שימוש" ברכב, לרבות בעת "ירידה מרכב" [סעיף 23 לפסה"ד]:

"המשנה לנשיאה א' ריבלין היטיב להשיב על שאלה זו בספרו, שם כתב כי "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו: ריבלין תאונת דרכים, בעמוד 180). כמו כן, נכתב שם כי "הכניסה לרכב והירידה ממנו כוללות גם את פתיחת דלת הרכב וסגירתה". זאת, בין אם סגירת הדלת נעשית בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, ובין אם לאחר מכן. ואולם, נדמה כי אין די בהגדרה טכנית של מתחם השימוש ברכב על מנת לקבוע כי פעולה זו או אחרת באה בגדר "שימוש ברכב מנועי", שכן, כאמור לעיל, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב – ועל כן מצויים בתוך מתחם השימוש ברכב – לא ניתן לראות בהם התחלה של "כניסה" לתוכו. כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה"".

באותו ענין (מ"י נ. פלוני) מאובחנות נסיבות פתיחת וסגירת דלת אחורית (להוצאת מטען אישי לאחר נסיעה), מנסיבות "ירידה מרכב" שנעשית כשגרה בתום כל נסיעה על מנת לרדת מהרכב. בנסיבות המקרה שנדון שם ירד הנהג מרכבו בתום נסיעה (מה שהיה כרוך בפתיחת דלתו ויציאה מהרכב), נעמד על רגליו, ואז - פנה לדלת האחורית, ופתח את הדלת האחורית על מנת לפרוק מטען אישי מהמושב האחורי ברכב. הוא נפגע בתאונה עצמית, כאשר דלת זו – הדלת של המושב האחורי - נסגרה על אצבעו. הדיון נסב באותו ענין - בשאלת הניתוק הפיזי והמהותי שבין פעולת הנסיעה, לבין פעולת פתיחת הדלת האחורית.

אם כן, באותו ענין על מנת להכריע האם הנפגע נפגע בפעולה שיש לקטלג אותה מחוץ ל"מתחם" השימוש (לרבות - "הירידה מהרכב"), נעשה שימוש במבחן שטבע המשנה לנשיאה, כבוד השופט א. ריבלין, שהוא - "רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב". נראה כי הדימוי הטבעי והפיזי הזה שמשמש בעצם כלי עזר להפעלת המבחנים הפיזי והאינטגרלי, כאמור, נטבע מתוך מודעות לכך בפעולות של "כניסה" ו"ירידה" מרכב מקופלות פעולות לוואי הנחוצות להשלמת מלוא הפעולה; ושאם מבקשים להגדיר גבול של "המתחם", זו הגדרה שהיא ברורה יותר בהיותה פיזית, פיגורטיבית ובבחינת אתנחתא בסיום פעולת "הירידה מהרכב" ו"השימוש".

ודוק. המבחן הוא "רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב", והוא איננו מייחס לסגירת הדלת משקל או משמעות. זאת, בין היתר, באשר סגירת הדלת אמנם נחשבת כפעולת לוואי נחוצה, אך לא בהכרח מסיימת את פעולת "הירידה מהרכב"; כמשתקף מדברי המלומד אנגלרד בספרו [יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 139 (מהדורה רביעית; 2013)]: "לדעתנו, יש לכלול במונחים 'כניסה' ו'ירידה' כל פעולות הלוואי הנחוצות, כגון: פתיחת דלת המכונית וסגירתה והורדת כיסוי הרכב [...]".

פסיקה רלוונטית נוספת מלמדת, כי גם השאלה: מתי ייחשב "המשתמש" ברכב בעת ירידתו מהרכב ככזה ש"רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב", היא שאלה עובדתית ומשפטית כאחד, שהתשובה לה איננה צפויה ושבלונית כלל. בעניין רע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (פורסם; 4.3.18) (להלן: "ענין פלוני") במקרה בו מי שירד מאוטובוס נפגע מרכב חולף, על מנת לבחון האם בעת התאונה יש לייחס לו "שימוש" באוטובוס, מצא בית משפט העליון להסתמך על עצם הבירור העובדתי המדויק שמצא בית משפט המחוזי לערוך לעניין המרחק שעבר ה"משתמש" בין מדרגת האוטובוס ממנו ירד הנפגע אל הקרקע לבין מיקום התאונה עצמה, כמו לעניין כמות הצעדים שצעד טרם התאונה (מאז שכף רגלו דרכה על הקרקע ועד לפגיעתו על ידי הרכב החולף).

מעיון בהכרעת בית משפט העליון בשאלה האם יש לקבל את הערעור על קביעת בית משפט המחוזי שבאותו עניין הסתיימה ה"ירידה מהרכב", ניכר כי נחה דעתו שנעשה בבית משפט המחוזי בזכות הבירור העובדתי הממצה, במקרה שבו היורד מהרכב איננו עומד, אלא זז, על מנת להסיק "כי השימוש שעשה התובע באוטובוס הסתיים טרם התרחשות התאונה"; כפי שניתן להתרשם מההנמקה החדה הבאה [סעיף 23 לפסה"ד]:

"אומנם ירידה מן הרכב אינה מסתיימת בהכרח עם ניתוק המגע הפיזי שבין היורד לבין הרכב, ועשויה היא להימשך עד אשר היורד עומד יציב מחוץ לרכב (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 180 (מהדורה רביעית, 2012)), אולם בענייננו, משקבע בית המשפט המחוזי כי התובע סיים את הירידה מהאוטובוס, התייצב, החל לצעוד ואז, ורק אז, נפגע מהרכב החולף, מתחייבת המסקנה כי השימוש שעשה התובע באוטובוס הסתיים טרם התרחשות התאונה. לפיכך, אין להטיל אחריות לתאונה על המשיבים".

אזכיר כי באותו ענין הנוסע באוטובוס שכח טלפון סלולרי בתחנה ממנה עלה לאוטובוס, ונקבע כי הוא אילץ את הנהג לעצור, פתח את הדלת וירד מהאוטובוס. נקבע כממצא עובדתי כי "מעת שהתובע ירד מהאוטובוס ועד שהוא נפגע מהרכב החולף הספיק הוא לצעוד כ- 2.2 מטרים". בהתאם, נקבע שם כי לא מתקיים קשר סיבתי בין השימוש שעשה התובע באוטובוס לבין פגיעתו בתאונה.

עניין פלוני מפנה להלכה המרכזית שנקבעה בעניין רע"א 9084/05 אג"ד נ' ינטל (פורסם; 29.10.07) (להלן: "עניין ינטל"), שבו נפגע נהג האוטובוס כשלאחר נסיעה ערך בדיקה ביטחונית בהליכה בתוך האוטובוס ונפל במהלכה. בעניין ינטל התוותה פרשנות מצמצמת, לפיה, לאחר תיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד, אין עוד מקום לכלול בגדר המונח "שימוש" גם שימושי לוואי שאינם מנויים בהוראות סע' 1 לחוק הפלת"ד.

אך, לצרכי הדיון בענייננו, אפנה לכך, שההכרעה בעניין פלוני איננה עוסקת בשאלת שימושי לוואי, אלא היא נסיבתית - בהקשר של השאלה האם באותן נסיבות מדובר ב"ירידה מרכב"? ונקבע - שלא, באשר התובע באותו ענין לא עמד בשני המבחנים, הפיזי והמהותי, כפי שחודדו בפסיקה. כאמור, בעניין פלוני, משום שנקבע שהתובע נפגע לאחר שחלפו 0.65 שניות מרגע שיצא מהאוטובוס שתורגמו ל- 2.2 מטר, נקבע עובדתית כי בעצם "הספיק לרדת מהאוטובוס, לנתק ממנו כל מגע, לרוץ בחיפזון לכביש ולפסוע 1-2 צעדים על הכביש, מבלי שמעד, איבד שיווי משקל או יציבות, אגב ירידתו מהאוטובוס" [סע' 22 לפס"ד בעניין פלוני].

באותו ענין הוכרע, שאין לראות את התובע "משתמש" באוטובוס, באשר נמצא עובדתית כי "התובע סיים את הירידה מהאוטובוס, התייצב, החל לצעוד ורק אז, נפגע מהרכב החולף", והיה בדרכו לביצוע פעולה ברורה אחרת; ובכך - לא מילא אחר דרישות המבחן הפיזי והמבחן המהותי שהותוו בפסה"ד שניתן בעניין מ"י נ' פלוני.

כאמור, לפי המבחן המהותי שנקבע בעניין מ"י נ. פלוני (בהסתמך על עניין ינטל, שלמען הדיוק, דן ב"נסיעה" ברכב ולא ב"ירידה" מרכב) "עלינו להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה, את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה".

לשון אחר, בית המשפט העליון הצדיק בעניין פלוני את קביעת ביהמ"ש המחוזי בשאלה האם בנסיבות העובדתיות שמצא בית משפט המחוזי הסתיימה הירידה מהאוטובוס; אך זאת - מבלי שניתן ללמוד מקביעתו מתי ככלל מסתיימת ירידה מרכב, כשהנסיבות מלמדות על סמיכות מידית של מקום וזמן בין התאונה ל"ירידה". להיפך, ניתן ללמוד מעניין פלוני, שנדרשת תחילה הכרעה עובדתית מדויקת לגבי נסיבות התאונה, ובחינתן למול המבחנים לעיל, לרבות מבחן העזר, ששואל: האם יש לקבוע כממצא עובדתי שבעת קרות התאונה הנפגע כבר "רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב"?

ודוק. על מנת להבדיל את הדיון בענייננו, אפנה לכך שמגמת הצמצום בפרשנות החוק עליו מדברת הפסיקה בשנים האחרונות - בכל הקשור למונח "שימוש", מתמקדת בסוגיה של שימושי הלוואי ובבחינת הנחיצות של הפעולה המסוימת שבה או בגינה ארעה התאונה - ל"שימוש"; ואף בעניין זה ניתנו בזמנו פסיקות ודעות סותרות [ר', בין היתר, סקירה בעניין רע"א 455/16 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' אלמישאלי (פורסם; 10.3.2016)].

דוגמא למגמת צמצום זו, ניתן לראות בעניין רע"א 361/17 פלוני נ' כלל חב' לביטוח בע"מ (פורסם; 5.2.17), בו אישר כב' השופט עמית את פסיקת המחוזי, שאין מדובר בכניסה וירידה מרכב מקום בו העלייה והירידה לא נעשו "למטרות תחבורה" וגם לא בסמיכות לתחילת הנסיעה ברכב, והמפתח היה נתון בכספת. כך, לאחרונה, ניתנה פסיקה שדומה כי משמיטה את הקרקע מהכללה אוטומטית של "פעולות לוואי חיוניות" כחלק מ"שימוש" [רע"א 3329/21 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם; 2.11.21), כאשר כב' השופטת וילנר קובעת כי פעולת התדלוק איננה בגדר "שימוש", אפילו שהיא חיונית לקיומו. אך לא זה המקרה בענייננו, בו אנו דנים בפעולה או פעולות שנטען כי בבחינת המיקום והזמן – היא/הן בגדר פעולת ה"ירידה מרכב", ומכאן - בגדר "שימוש".

התאונה השנייה בענייננו היא "תאונת דרכים"

בכל הקשור לתאונה השנייה בענייננו, עולה מסיכומי התובע כי הוא טוען להתקלות ונפילה במקום ובזמן ובאופן שעדיין ממקם אותה בתוך "מתחם אשר ראשיתו בכניסה לתוך הרכב, אחריתו בירידה מן הרכב, והנסיעה בתווך". הנתבעת טוענת בסיכומיה כי התאונה ארעה מחוץ ל"מתחם" זה.

כפי שיפורט להלן, אני מוצא כי דינה של התאונה השנייה להיות מוכרת כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. אני מוצא כי אמנם המופע של נפילת התובע אמנם נחזה לאחר סגירת דלת המונית, אך בנסיבות יש לראות את התובע כמי שבעת ההתקלות בגזם העץ עדיין לא רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב; ומכאן – שמדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

בקדם המשפט הראשון שנערך בנדון, העיד התובע בתשובה לשאלות בית המשפט בעדות ראשונית לגבי נסיבות התאונה [בעמ' 2 לפרו' מיום 16.1.18]: "...אני ביצעתי את הנסיעה וחזרתי לחניון כדי לקבל את הנסיעה הבאה. כשנכנסתי לשם היתה כנראה ערימה גדולה של גזם באזור האיסוף איפה שאנחנו נוהגים לאסוף וכשהגעתי לשם, היו עוד שתי מוניות. הם הסתכלו עלי ופתחתי את הדלת, לא הספקתי לשים את הרגל על הרצפה ובאותו רגע עפתי, כנראה שהיתה חתיכת ענף שלא ראיתי אותה והחלקתי על זה ומאז התחיל הסיפור שלי. מדובר במקום משני שלשם נסעתי כדי לקבל עוד נסיעה".

במסגרת ראיות התובע, הוגש תצהיר שהוא נתן ונספחיו, וכן - תצהיר שנתנה רעייתו (שאף היא כבר בקדם המשפט הראשון מסרה במענה לשאלות בית המשפט עדות ראשונית בהקשר הנזק והעזרה שניתנת לתובע). כנספח ג' לתצהירו הגיש התובע מטעמו גם שני מסמכים בכתב יד, שהעיד שנמסרו לו לבקשתו על ידי שני נהגי מוניות שראו את התאונה; המסמכים נחזים להיות חתומים על ידי נותניהם.

כך מתאר התובע את התאונה השנייה בסעיף 10 לתצהיר עדותו: "ביום 4/5/15 בשעה 22:30 לערך, נהגתי במהלך עבודתי ברכב והחניתי אותו בצומת הרחובות [שמות הרחובות] בעיר [שם העיר], בעת ירידתי מן הרכב עוד בטרם הושלמה הירידה מן הרכב נתקלה רגלי בגזם עץ ואני נפלתי ונגרמו לי ניזקי גוף".

בהודעתו במשטרה, כשדיווח על תאונת הדרכים ביום 4.6.15 (כחודש לאחר התאונה), נכתב מפי התובע: "ירדתי מהמונית בתחנת המשנה ברח' [שם הרחוב] ב[שם העיר] ומיד נתקלתי בענף של ערימת גזם ומיד עפתי ונפלתי ושברתי את עצם הירך ברגל שמאל". בתעודה ראשונה לנפגע בעבודה, מיום 16.7.15, שהוציא רופא המשפחה בגין נזקי התאונה השנייה, נכתב: "ירד מהמונית ונתקל בגזע עץ נפל ושבר עצם ירך רגל שמאל". בפנייה למל"ל בטופס "תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה", הוצהר על ידי התובע: "בעצירה בתחנת משנה כשירדתי מהמונית, נתקלתי בגזם של עצים ונפלתי. עקב כך נשברה עצם הירך".

במהלך דיון ההוכחות העיד התובע לפניי: "אני איך ששמתי את הרגל ובאתי לסגור את הדלת ועפתי" [עמ' 38 לפרו']. התובע התעקש מול שאלות ב"כ הנתבעת כי "זה מה שקרה" [עמ' 38 לפרו'].

כאן המקום להזכיר, שהתובע מסר כבר בעדותו בקדם המשפט, שלבד ממנו היו עוד שני עדים לתאונה עצמה, נהגי מוניות שראו את התאונה. כאמור, במסגרת הראיות שהוגשו בנדון מטעמו של התובע, צורפו לתצהירו שני המסמכים בכתב יד שבכל אחד מהם - לשון הצהרה דומה לעניין נסיבות התאונה.

לשון ההצהרה בכתב יד מיום 13.8.15 (הנחזית חתומה במקור) של נהג מונית, אחד מהשניים, שבסופו של דבר הגיע להעיד ונחקר לפניי (להלן: "העד הנוסף") היא:

" 13/8/15

הנדון עדות.

אני החתום מטה מעיד על התאונה של [התובע; מס' זהות]

המקרה ארע בתאריך 4/5/15

שעה 22:30 בערך, ש[התובע]

יצא מהמונית והחליק על גזם של

עץ מגזום של אותו יום

הוזמן אמבולנס ו[התובע] נלקח לבית

החולים [שם]".

נוסח ההצהרה של הנהג השני (שלא נחקר לפניי) דומה למצוטט לעיל. התובע הזמין את שני הנהגים להעיד מטעמו, ואחד מהם התייצב כאמור, ומסר גרסה בחקירה לפניי. אעיר כי בין לבין, במהלך ההמתנה להתייצבות עדים אלה, נקבעו ובוטלו שלושה דיוני הוכחות (שבמהלכם הודיע ב"כ התובע שהעד השני סירב לחתום על הצו שהוצג לו להתייצב למתן עדות). נהג המונית שכן התייצב למתן עדות, התייצב לראשונה במועד השלישי שנקבע לדיון, אך באותו מועד לא נחקר לפניי - בשל העובדה שאפשרתי לצדדים לשוב ובחון אפשרות לפשרה.

נהג מונית שהמתין בתחנת המוניות בעת שהתובע החנה את מוניתו לידה, העד הנוסף, אישר בחקירתו לפניי כי המסמך המצוטט לעיל נכתב על ידו בכתב ידו, וכי פגש את ב"כ התובע לראשונה רק ביום הדיון (השלישי, כאמור) [עמ' 19 לפרוטוקול]. אוסיף שהתובע הבהיר בחקירתו הנגדית, שהוא לא כתב ו/או הכתיב את מה שהעד הנוסף אישר שנכתב בכתב ידו, וכל שעשה "אני רק ביקשתי שיכתבו לי אלה עדים שיתנו לי מסמך שאלה עדים שלי ושיעזרו לי" [עמ' 37-38 לפרו'].

בחקירתו הנגדית מאשר העד הנוסף את גרסת התובע, שאכן הוא ראה את האירוע [גרסת התובע לגבי עד ראיה זה - בסעיף 11 לתצהירו ובחקירתו בעמ' 38 לפרו'], ואף מעריך כי ראה את האירוע ממרחק של 3-4 מטר. וכך מתאר העד הנוסף את האירוע בעדותו לפניי [עמ' 26 לפרו']:

" ש:אוקי. ואז מה קרה בעצם?

ת:הוא יורד מהרכב, טורק את הדלת, שואל כמובן מי האחרון, שהוא ידע איך

התור הולך, ואיך שהוא טורק את הדלת ומתחיל ללכת, הייתה שם ערימת גזם,

ש:על הכביש או על המדרכה?

ת:על הכביש, על הכביש. ומהערימת גזם בלט ענף אחד, והוא ככה מתחלק למטה, מתחלק," (ההדגשות בקו – הוספו).

ואז, לשאלת ב"כ הנתבעת: "וזה היה אחרי שהוא טרק את הדלת?", משיב העד הנוסף: "אחרי שהוא טרק את הדלת מתחלק" [עמ' 26-27 לפרו'].

מפרוטוקול החקירה הנגדית עולה כי גם התובע וגם העד הנוסף העידו שטריקת הדלת והנפילה אירעו בצמידות זמנים, כשאת המופע של הנפילה עצמה ניתן היה לראות לאחר סגירת הדלת. כך, לשאלת ב"כ הנתבעת שטוענת באוזני התובע שהעד הנוסף (שנחקר לפני התובע, בלא נוכחות התובע באולם) אומר התובע במפורש: "אתה טרקת את הדלת ואחרי זה נפלת", משיב התובע: "עשיתי, תראי. איך אני יכול להסביר את זה. הרי, זה לא יכול להיות שהדלת תהייה פתוחה ואני אעוף. זה לא הגיוני. זה ברור שטרקתי אותה, אבל איך, כשאני אומר לא הספקתי, איך אומרים, לעשות צעד, זה, עשיתי ככה והחלקתי ועפתי ונפלתי," (ההדגשות בקו – הוספו) [עמ' 38 לפרו'].

ב"כ הנתבעת ממשיכה להקשות: "ש. עשית ככה אחרי שכבר טרקת את הדלת". והתובע משיב: "את הדלת אפשר לטרוק גם ככה וזה מה שעשיתי" [עמ' 38-39 לפרו'], כשהוא מדגים. ב"כ הנתבעת ממשיכה להקשות, ושואלת: "ש. סגרת את הדלת ואז בצעד הראשון נפלת, זה מה שקרה?", והתובע משיב: "הדלת נסגרה זה ברור" (ההדגשות בקו – הוספו) [עמ' 38-39 לפרו'].

ב"כ הנתבעת ממשיכה ומבקשת לקבל מהתובע תשובה ברורה לגבי לוח הזמנים, והתשובה ניתנת [עמ' 38-39 לפרו']:

"ש:הדלת נסגרה זה ברור.

ת:בטח שהיא נסגרה. אחרת איך הייתי יכול לעוף?

ש:שאלה טובה.

ת:איך הייתי נופל?

ש:שאלה טובה.

ת:נכון. אז החלקתי על הגזע, וזה שניות, החלקתי על הגזע, נפלתי על כל הצד הזה, כל זה דיממתי,

ש:אבל איך זה תאונה דרכים?

ת:זה תאונת דרכים. כי ככה אמרו לי וייעצו לי" (ההדגשות בקו – הוספו).

כאן המקום לציין כי הרישום במסמך סיכום האשפוז בבית החולים, בעקבות התאונה השנייה, שבו נרשם: "כשעה טרם קבלתו מעד על ענף ברחוב, נפל ונחבל במרפק וירך שמאל", מלמד על החלק שהיה למכשול גזם העץ באירוע הנפילה; וגם - שכעדותו לעיל, אכן הסיווג של התאונה כ"תאונת דרכים", התחוור לתובע רק בעקבות ייעוץ שקיבל, שמן הסתם שיקלל את הנסיבות שהובילו אותו לאותה "מעידה על ענף ברחוב"; ואז פנה למשטרה ביום 4.6.15 ומסר את הגרסה במלואה (גם מה אירע קודם להנחת רגלו על הענף).

לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות לא מצאתי לפקפק בגרסת התובע והעד הנוסף לגבי נסיבות התאונה השנייה. לא התרשמתי כי נעשה בענייננו ניסיון לתאם גרסאות ביניהם. אציין כי מעיון בראיות שלפניי – לא עולה שהתובע מסר גרסה בעבר (לכל גורם שהוא) שלפיה - הדלת לא נסגרה, או שלפיה - נפל טרם שנסגרה הדלת; זאת - להבדיל מגרסתו שהיתקלותו והחלקתו על הגזם היתה בצמידות זמן ומקום לסגירת (טריקת) הדלת, גרסה עקבית שלא השתנתה.

מהאמור לעיל נראה כי, בעצם, אין מחלוקת ממשית בענייננו לגבי הממצא שהדלת נסגרה טרם שניתן היה לעד הנוסף להבחין שהתובע נופל. מכל מקום, אני מקבל את גרסת התובע, שלטעמי נתמכת בעדות העד הנוסף, כי טריקת הדלת והנפילה אירעו בצמידות זמן ומקום ("מיד"), כשבמופע של הנפילה עצמה ניתן היה להבחין רק לאחר סגירת הדלת.

מעדות התובע, כפי שצוטטה לעיל: "הרי, זה לא יכול להיות שהדלת תהייה פתוחה ואני אעוף. זה לא הגיוני. זה ברור שטרקתי אותה", אף עולה כי, לתפיסתו - עצם התנועה שעשה על מנת לאפשר את סגירת הדלת (טריקת הדלת מאחוריו, כשהוא יוצא מהתווך של רדיוס הגפת כנף הדלת סביב צירה, כפי שהחווה במהלך הדיון) הביאה אותו לזוז למצב הפגיע, שבו היתקלותו בגזם העץ והחלקתו מסתיימים בנפילה שבה נגרם השבר בירכו.

למען הסר ספק, אבהיר כי ממצאי לגבי ה"מידיות" שבין סגירת הדלת והנפילה נקבעו תוך מודעות לכך שהעד הנוסף מעיד לגבי התובע "ואיך שהוא טורק את הדלת ומתחיל ללכת"; כאשר אפנה לכך שאמרה זאת נאמרת בעדותו כביטוי למיקום הגזם, וכי תיאור התאונה שהוא מוסר מתאר מידיות: "אחרי שהוא טרק את הדלת מתחלק". עוד אבהיר, כי אני מוצא שמעדויות התובע והעד הנוסף עולה כי התובע החנה את מוניתו כך, שערימת הגזם היתה ממוקמת בקרבת פתח דלת נהג המונית, באופן שמפתיע את הנהג שיורד בתום נסיעתו מהמונית ביציאה מדלת הנהג. אפנה לכך ששני העדים מדברים על מידיות הפגישה עם גזם העץ, ומטעם הנתבעת לא טרחו לברר עם העדים בחקירתם את המרחק בין ערימת הגזם למונית.

עוד אפנה לכך, שלא ניתנה גרסה מפורשת בענייננו לפיה הגיע התובע לעמידה יציבה לאחר שירד מהמונית. מטעם הנתבעת גם לא נעשה ניסיון לברר נקודה זו בחקירת עדי התובע, למרות המידיות של ההתקלות בגזם העץ וההחלקה שהובילו לנפילה, כפי שניכרת מעדותם.

במאובחן מעניין פלוני, שנותח בפרק "הדין" לעיל, לא הוכחה בענייננו התרחקות מהרכב באופן המנתק את פעולת ההתרחקות מהרכב מפעולת הירידה מן הרכב.

התובע מפנה בסיכומיו לכך שטריקת הדלת איננה מסיימת בהכרח את הירידה מן הרכב, ומצטט מעניין פלוני: "ירידה מן הרכב איננה מסתיימת בהכרח עם ניתוק המגע הפיזי שבין היורד לבין הרכב ועשויה להמשך עד אשר היורד עומד יציב מחוץ לרכב".

המבחן הפיזי בהקשר הרלוונטי לענייננו - בוחן את השאלה: האם אירוע התאונה היה במהלך שלב שהוא פיזית חלק מ"ירידה מרכב"? כאמור, אין הכרח של מגע פיזי ברכב בעת התאונה, ולאור כל מה שפירטתי לעיל, בנסיבות ענייננו אני קובע כי התאונה אירעה בתוך "מתחם" הפעולה של "השימוש" ברכב, שסופו - בהשלמת ה"ירידה מהרכב". התובע הציג גרסה שנתמכת בעדות העד הנוסף, לפיה נפילתו ארעה ברצף לסגירת הדלת, וכי ספק אם עשה את הצעד הראשון טרם התאונה. למול גרסה של נפילה מיד עם סגירת הדלת, לא הרימה הנתבעת את הנטל להוכיח שהתובע, פיזית, "רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב" טרם אירוע התאונה בענייננו.

במסגרת המבחן המהותי בענייננו תשאל השאלה, האם התנועה או הפעולה שעשה התובע בזמן שאירעה לו התאונה היתה חיונית למימוש הירידה מהרכב וחלק אינטרגלי ממנה. כב' השופט עמית מפנה בעניין מ"י נ. פלוני לדברי המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין לעניין ינטל, וכן האמור בספרו, המדברים על שימוש במבחן "הקרבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי", וכי הירידה מהרכב כוללת "גם את פתיחת דלת הרכב וסגירתה", וכי "המבחנים המשמשים לתחימת גבולות הכניסה והיציאה דומים במובנים מסוימים לאלה המשמשים לקביעת הטעינה והפריקה" [אליעזר ריבלין, תאונות דרכים, 180-181 (מהדורה רביעית, 2014)].

לשון אחר, השאלה העובדתי-משפטית הנשאלת בענייננו, היא: בנסיבות שהוכחו, כשהממצאים מלמדים על מידיות בין הסגירה לנפילה, האם ראוי להתייחס לתובע כמי ש"רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב" לאחר ירידתו מהמונית וטרם התאונה. ובכן, אינני סבור שלפי הדין טריקת הדלת היא סוף דבר בפעולת ה"ירידה מרכב". טריקת הדלת היא אחת הפעולות שמתבצעת בירידה מרכב, ולא בכדי הקפיד בימ"ש העליון לדבר על הגעה ליציבות "כסמן ימני" של תום ה"ירידה מרכב", ולא – על סגירת הדלת. מטבע הדברים, כשאדם יוצא מרכבו לשטח לא מוכר לו, הוא עלול להיקלע למצב שבו אף שהוא נע וזז ומאפשר טריקת הדלת מאחוריו, הוא איננו מגיע ליציבות מיד עם יציאתו מן הרכב, ובעת שהוא שולח רגלו על מנת לשים פעמיו על מנת להתרחק מהרכב, טרם שהושגה עמידה יציבה - מתרחשת תאונה כפי שאירע בענייננו.

אני מוצא כי שיקולי מדיניות משפטית מכתיבים, שמגמת הצמצום שתוארה בפרק "הדין" לעיל, תיוותר למקרים בהם ברור שמדובר בפעולה שאיננה חיונית ואינטגרלית ל"שימוש", שכולל בחובו עליה ו"ירידה מהרכב". וכי אין לדבוק במגמת הצמצום מקום בו עולה ספק משמעותי האם אין לייחס את אירוע הנפילה לפעולה שהיא במובהק ב"מתחם" "השימוש ברכב", כמו - פעולת ה"ירידה מרכב".

כמובן, כל האמור כפוף למבחן הקשר הסיבתי. המבחן לקיום קשר סיבתי משפטי ביחס לתאונות דרכים הוא מבחן הסיכון במשולב עם מבחן השכל הישר. מבחן השכל הישר מתקיים כאשר הקשר בין השימוש בכלי הרכב לסיכון שהתממש תרם תרומה ממשית להתרחשות התוצאה [ראו, בין היתר, רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (פורסם; 17.6.2014; פסקה 25); רע"א 7163/17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם; 20.3.2018; פסקה 16 והאסמכתאות שם).

בענייננו, אני מוצא כי קיים קשר סיבתי בין "השימוש" לבין התאונה. אני סבור כי מבחן השכל הישר מתקיים בענייננו, באשר, בנסיבות ענייננו, הסיכוי הכללי של התובע להיפגע בתאונה בה נפגע בפועל - קשור בקשר הדוק גם ל"ירידה מרכב". אמנם הסיכון הראשוני בענייננו נוצר מעצם השלכת ערימת הגזם במקום שנועד לחנית רכבים (במאונך למדרכה, לפי העדות), אך "השימוש" ברכב על ידי התובע הוא שהוביל לכך שהתובע פתח את דלת מוניתו והופתע באופן מידי להגפת כנף הדלת (לסגירתה, לטריקתה) בהתקלות רגלו בגזם עץ עליו החליק ונפל.

בבחינת קשר סיבתי לתאונת דרכים מקובל גם לחדד, ולבקש לאתר את "הסיכון התעבורתי" הכרוך בנסיבות התאונה. לטעמי במקרה של "ירידה מרכב", ככל שהמכשול שבו כושל המשתמש - צמוד למשטח שעל גביו מבוצעת יציאת המשתמש, הוא ממילא "נצבע" כ"סיכון התעבורתי"; הסיכון שממילא מלווה כל "ירידה מרכב" לקרקע לא מוכרת. טול, למשל, מקרה של בור ממשי שפעור לפתחו של מי שיורד מרכב, שמבלי משים חנה כך שהבור לפתח דלת הנהג. כמובן שהבור הוא סיכון לעוברים והשבים, גם מבלי שנעשה על ידם "שימוש" ברכב. אך אם "המשתמש" מוצא את דרכו להיכשל בבור בשל "השימוש" ובמהלכו (כשבתום נסיעה חנה ליד הבור; אם משום - שעצם פתיחת הדלת מסתירה ממנו את הגורם המסכן, ואם משום - שהבור מצוי במקרקעין שאינם מוכרים לו), הרי שלענייננו מדובר במימוש "הסיכון התעבורתי" שמאפיין את ה"שימוש התעבורתי"; היינו - תנועה של הנהג אם בנהיגה ואם בירידה מהרכב – במקום או במקרקעין שאינם מוכרים לו. כך, נפילת רכב בעת הנסיעה עצמה לבור בכביש (שחבלת גוף בגינה נחשבת בגדרו של "שימוש"; ומכאן "תאונת דרכים"), איננה שונה מהותית מנפילת הנהג לבור במהלך "ירידה מרכב"; שתי הנפילות הללו - הינן ב"מתחם השימוש ברכב".

לסיכום ביניים, בענייננו התממש "סיכון תעבורתי" בנפילת הנהג באופן מידי (מבחינת המיקום והזמן) לטריקת דלת הנהג בתום נסיעה, בהתקלות רגלו בגזם עץ, והחלקתו, שגרמה לפגיעה בשבר בירך. בנסיבות, לאור המפורט לעיל אני קובע כי התובע איננו נחשב כמי "רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב" לאחר סגירת הדלת וטרם התאונה, ומכאן שהתאונה השנייה בענייננו ארעה במהלך "ירידה מרכב" וב"מתחם השימוש התעבורתי ברכב".

נזק הגוף בתאונות – הנכויות הרפואיות

1. משקבענו כי כל אחת משתי התאונות בענייננו הינה "תאונות דרכים" כמשמעה בחוק, נפנה לבחינת נזק הגוף והנכות הרפואית שיש לייחס לכל אחת מהן.

2. כתוצאה מן התאונה הראשונה, מיום 2.7.14, נחבל התובע בגבו, בצווארו ובכתף ימין.

3. לבדיקת התובע בגין תוצאות התאונה מונה כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה - ד"ר גד ולן, אשר מצא לייחס לתובע בגין התאונה הראשונה 10% נכות לצמיתות בגין הפגיעה בכתף ימין. הצדדים לא מצאו לזמן את המומחה למתן עדות בחקירה על חוות דעתו.

4. לפי עדותו, בעקבות התאונה הראשונה, לא עבד התובע שלושה חודשים; אין לכך גיבוי במסמכים.

5. בתאונה השנייה, מיום 4.5.15, נפל התובע ונחבל. הוא הובהל לבית החולים, שם נמצא כי נפגע במרפק שמאל וכי נגרם לו שבר פרטרוכנטרי בצוואר ירך שמאל. למחרת, ביום 5.5.15 עבר התובע קיבוע שבר פרטרטכנטרי משמאל בהרדמה כללית. לאחר שישה ימי אשפוז, ביום 10.5.15, שוחרר התובע לביתו - להמשך שיקום בקהילה וביקורות בבית החולים.

6. התובע מעיד כי כתוצאה מן התאונה השנייה נותר נכה מוגבל בתנועה הסובל מכאבים קשים ונעזר במקל בצליעתו.

7. כאמור, התאונה ארעה לתובע בעת עבודתו כנהג מונית, והוא הוכר ע"י המוסד לבטוח לאומי כנפגע בעבודה.

8. יש לציין בי מסמכים הרפואיים מצויים שני מסמכים שהם "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה", בהם יוחסו לתובע 93 ימי אי-כושר לעסוק בעבודתו (32 יום + 61 יום) מאז התאונה (4.5.15) ועד ליום (4.8.15).

9. ועדה רפואית מטעם המל"ל שנתכנסה ביום 25.10.16 בעניינו של התובע קבעה לו נכות זמנית בשיעור 70% מיום 4.8.15 ועד ליום 31.12.15 (כחמישה חודשים). ועדה רפואית נוספת קבעה לתובע ביום 9.3.16 נכות קבועה בשיעור 30% בגין נזק הגוף שנגרם לו בתאונה השנייה.

10. אשר על כן, בכל הקשור לנכויות הרפואיות שמצאתי בנדון אני קובע כי:

    • יש לייחס לתובע בגין התאונה הראשונה נכות רפואית אורתופדית זמנית בשיעור של 10% - בתקופה המוגבלת של כעשרה חודשים בין יום 2.7.14 (יום התאונה הראשונה) ועד ליום 3.5.15.

      • יש לייחס לתובע נכות רפואית אורתופדית משוקללת זמנית בגין אירועי שתי התאונות יחדיו - בשיעור של 100%, מיום 4.5.15 ועד ליום 4.8.15.

      • יש לייחס לתובע נכות רפואית אורתופדית משוקללת זמנית בגין אירועי שתי התאונות יחדיו - בשיעור של 73% [10% + 70%], מיום 5.8.15 ועד ליום 31.12.15.

      • יש לייחס לתובע נכות רפואית אורתופדית משוקללת צמיתה בגין אירועי שתי התאונות יחדיו - בשיעור של 37% [10% + 30%], החל מיום 1.1.16.

        השתכרות התובע והנכות התפקודית

11. התובע נהג מונית עצמאי מאז 2008. לפני כן עבד משך 40 שנה בתחום אחר ואף משך תקופה ארוכה הפעיל עסק שבו מעל לעשרה עובדים. אמנם התובע מצהיר כי בעקבות התאונה הראשונה לא עבד כשלושה חודשים [סעיף 30 לתצהירו], אך לא הובאה אסמכתא לכך. התובע מאשר בחקירתו "אני אחרי התאונה הראשונה, אני חזרתי לעבוד כי רציתי לעבוד" [עמ' 45 לפרו'], וכן "התאונה הראשונה היתה ביולי 2014 ומאז עבדתי" [עמ' 1 לפרו']. גם אשת התובע מאשרת בעדותה, שבין התאונה הראשונה לשנייה (משך כעשרה חודשים) חזר התובע להרוויח כפי שהרוויח טרם התאונה [עמ' 48-49 לפרו'].

12. הנתבעת מפנה לכך, שהגם שהמומחה קבע לתובע בגין התאונה הראשונה נכות רפואית בשיעור 10%, הרי שטווחי התנועה שרשם המומחה בבדיקתו תקינים, למעט בהקשר של האבדוקציה (120 מעלות במקום 180); מה שלשיטתה מלמד כי יש לייחס לתאונה הראשונה נכות תפקודית מינימלית.

13. הנתבעת מציגה בסיכומיה שהכנסות התובע (להבדיל מרווחיו) במחצית הראשונה של שנת 2014 (עד לתאונה הראשונה) נמוכות מעט מהכנסותיו במחצית השנייה של שנת 2014 (לאחר התאונה הראשונה), וטוענת כי, בפועל, אין הפסד בגין התאונה הראשונה. את הירידה הזמנית בהכנסות התובע בשנת 2014, מייחסת הנתבעת לכך שהרכב בו נהג בעת התאונה הראשונה הוגדר בגין נזקי התאונה– כטוטל-לוס, ונדרשה לתובע שהות לרכוש רכב חדש [עמ' 44 לפרו'], וכן – לירידה האיטית שמאפיינת את כל ענף המוניות בעקבות כניסת "גט טקסי" לשוק המוניות [עמ' 44 לפרו'].

14. מכל מקום, את עיקר הנזק התפקודי מייחס התובע לתאונה השנייה. לגרסת התובע, עד לאירוע התאונה השנייה עבד כנהג מונית עצמאי; ומאז התאונה השנייה, נוכח מגבלותיו הקשים, נאלץ לחדול מעבודתו.

15. התובע טוען כי נכותו התפקודית עולה לעין שיעור על נכותו הרפואית ומגעת לפחות לשיעור של 50%; וזאת, נוכח העובדה כי התובע נפגע אורתופדית בשני מוקדים, נוכח גילו המתקדם של התובע והעובדה שכלל לא שב לעבודתו.

16. אשת התובע הצהירה בתצהירה כי לאחר התאונה השנייה בעלה הולך עם מקל, ומוגבל מאוד בתנועה. לגרסתה לפני התאונה השנייה היה בעלה עצמאי לחלוטין בכל פעולות היומיום. "אני עוזרת לבעלי ברחצה, בלבוש (בעיקר מכנסיים) ואני צריכה להגיש לו אוכל לשולחן" [סעיף 8 לתצהירה]. בהתאם, מוסיפה אשת התובע, נאלצו בני הזוג לערוך שינויים בחדר האמבטיה, בצורה של מקלחון וכיסא ישיבה מתאימים [סעיפים 9 ו-10 לתצהירה; ועמ' 51 ו-52 לפרו'].

17. למול טענות התובע בקשר עם תפקודו בעקבות התאונה השנייה, מצביעה הנתבעת על כך, שאף שבעקבות הנכות הקבועה שנקבעה לו בשיעור של 30% בגין התאונה ביקש התובע מהמל"ל לכנס ועדת רשות לעניין תקנה 15, הרי שבהחלטתה מיום 21.2.16 לא מצאה הוועדה להיעתר לבקשתו, זאת באשר: "הגיעה למסקנה שהתובע חזר לעבודתו לאחר הפגיעה כנהג מונית. בדיקת הכנסות מצביעה על ירידה בהכנסות בשיעור של 7% (בדיקת הכנסות נערכה לפי דו"חות המע"מ). כ"כ נלקחה בחשבון בדיון תוחלת שנות עבודתו".

18. אציין כי לפי דו"חות השומה שהציג התובע בראיותיו מהשנים 2009 עד 2014 עולה כי אין קו אחיד בשיעור רווחיו במשך השנים (רווח לאחר ניכוי הוצאות מההכנסות). הרווחים נעים מעלה ומטה, כששנת 2013 היא שנת השיא ברווחיו. מאידך, כאמור, לא הוכח שההכנסות (להבדיל – מהרווחים) בחצי השני של שנת 2014 – ירדו; כך שאת הירידה כוללת בהכנסות בשנת 2014 יש לייחס בין היתר להשפעות כניסת מתחרים משמעותיים לשוק המוניות, שהשפיעה גם על התובע לבחור למתן את היקף וקצב עבודתו, כעדותו [עמ' 44 לפרו']:

    "זה התחיל כבר ב-14. לפני אפילו. ולאט לאט התחנה שלנו, היא הייתה אחת התחנות הטובות ..., אין מקום כמעט שאנחנו לא עבדנו. ופתאום התחילו לקצץ. זה עזב אותנו בגלל שההוא הציע לו יותר טוב, השני הציע לו יותר טוב, וככה לאט לאט ירדה, העבודה ירדה. עכשיו, אני, את האמת, לא עבדתי מי יודע מה. אחרי התאונה הראשונה, אני החלטתי למתן את עצמי. זאת אומרת, הייתה לי תאונה, קניתי אוטו, קיה חדשה, עלתה לי 110 אלף, התכוונתי לעבוד עד גיל 75, אמרתי משהו כזה, אז אני אעבוד שוואיה,שוואיה, לאט לאט. 3,000, 4,000, 5,000, כמה שיצא יצא. וגם הגעתי למסקנה שאני לא יוצא יותר בבקרים. תאונה שניה אני מתכוון, אחרי התאונה הראשונה, אמרתי אני בבקרים יותר לא יוצא, היה לי קשה, ה(לא ברור) כבדה, לא היו לו, סתם, הייתי בא לשטויות" (ההדגשה בקו - הוספה).

19. טרם קביעת הנכות התפקודית בנדון, אזכיר את הכלל הידוע, כי קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (12.6.2011)].

20. אפנה לכך, שעל פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (החלטה מיום 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

21. כמובן, קיימים מצבים בהם הנכות התפקודית שיש לקבוע לתובע עולה על הנכות הרפואית שנקבעה לו, כפי שמובהר שוב ב-ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ. רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792, בסעיף 7:

    "נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על-אף נכותו, ולתובע האחר – אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו".

22. כידוע, הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין מושתתות, בינתיים, על הגישה האינדיווידואליסטית. על בית-המשפט לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק במעשה הנזיקי, ובענייננו – בתאונה, כדי להחזיר, בקביעת הפיצוי, ככל הניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו [ע"א 357/80 נעים נ' ברדה בעמ' 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו בעמ' 688-687; א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" בעמ' 255-249].

23. בעניינו תובע שנפגע בתאונה הראשונה בגיל 68 ובתאונה השנייה בגיל 69. אף שהכנסותיו משך השנים אינן גבוהות יחסית, ניכר רצף בעבודה; ואני מאמין לתובע כי התכוון להמשיך בעבודתו כם מעבר לגיל 70. במועד התאונות כבר הגיע התובע לגיל, שבהתחשב בנכותו המשמעותית, כבר יקשה עליו למצוא עבודה חילופית מכניסה; ובהיותו נהג מונית משך כשבע שנים טרם התאונה, ניתן לקבוע כי הפגיעה התפקודית הינה ממשית, ובחיי המעשה – בעצם מונעת ממנו המשך השתכרות בנהיגה במונית.

24. בנסיבות האינדיווידואליות לענייננו, אני מוצא כי קיימת פגיעה תפקודית אצל התובע כתוצאה מהתאונות. שיעור הנכות התפקודית בגין הפגיעה התפקודית בתאונה הראשונה – עד למועד התאונה השנייה, יועמד על שיעור של 10%. שיעור הנכות התפקודית בגין הפגיעה התפקודית בתאונה הראשונה והשנייה יחדיו, ממועד התאונה השנייה ועד ליום 31.12.15– 100%. ושיעור הנכות התפקודית מאז יום 1.1.2016 ולצמיתות - 50%. 

    הנזק והפיצוי

    1. סיכום ביניים של נתוני היסוד בעניינו של התובע טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:

       • יליד: 19.2.1946;

         • מועד התאונה הראשונה: 2.7.2014;

         • מועד התאונה השנייה: 4.5.2015;

         • גיל ביום התאונה הראשונה: 68 וכשלושה חודשים;

         • גיל ביום התאונה השנייה: 69 וכחודשיים;

         • גיל כיום: 75 וכתשעה חודשים;

         • שיעור הנכות הרפואית בגין התאונה הראשונה – 10% (עד 2.5.2015).

         • שיעור הנכויות הרפואיות זמניות לאחר התאונה השנייה -  100% מיום 4.5.15 ועד ליום 4.8.15, ו-73% מיום 5.8.15 ועד ליום 31.12.15.

         • שיעור הנכות הרפואית המשוקללת הצמיתה – 37% (מיום 1.1.16).

         • שיעור הנכות התפקודית הצמיתה לאחר התאונה הראשונה (ועד לשנייה) – 10%;

         • שיעור הנכות התפקודית הצמיתה לאחר התאונה השנייה ועד ליום 31.12.15– 100%.

         • שיעור הנכות התפקודית הצמיתה מאז יום 1.1.2016 – 50%.

    2. התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בראשי הנזק הבאים לעבר ולעתיד: אובדן שכר, עזרת הזולת, הוצאות רפואיות ונסיעות, וכאב וסבל.

       בסיס השכר

    3. טרם דיון בראשי הנזק, יש לקבוע את בסיס השכר שישמש בחישוב הפיצוי בענייננו.

    4. התובע טוען כי את בסיס שכרו יש להעמיד על סך של 5,000 ₪ לחודש.

    5. מנגד, טוענת הנתבעת כי יש לקבוע את בסיס שכרו של התובע על סך של 3,739 ₪ לחודש, לפי קביעת סך השכר הרבע שנתי במל"ל [11,217 ₪, נכון ליום 30.3.17].

    6. טרם אפנה לקבוע את בסיס השכר, אפנה לחזקה הנוגעת לקביעת בסיס השכר - גובה שכרו של ניזוק עובר לתאונה משקף את שכרו גם לאחריה [ע"א 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ נ' אופנהיימר (פורסם; 28.2.11)].

    7. עיינתי בהשתנות רווחי התובע משך השנים בעבודתו כנהג מונית לחודש בממוצע (שאמנם משתנה: 2009 – 3,645 ₪; 2010 – 7,261 ₪; 2011 – 6,142 ₪; 2012 – 3,303 ₪; ו-2013 – 14,668 ₪), ואני מוצא כי לצורך קביעת שכר הבסיס בענייננו אין להתבסס על רווחיו בשנת 2014 בה נפגע בתאונה (2,487 ₪). בסיס השכר שמציע התובע נחזה מעט גבוה לנוכח התמורות בשוק המוניות, ובסיס השכר שמציעה הנתבעת נחזה נמוך לעומת הממוצע העולה מרווחיו של התובע לאורך השנים, לפי כל מיצוע שהוא.

    8. אשר על כן, בהתחשב בכל האמור לעיל, אני קובע כי יש להעמיד את בסיס השתכרותו החודשי של התובע (כעצמאי) לצורך ביצוע חישוב הנזק - על סך 4,750 ₪, נכון להיום.

       הפסדי שכר בעבר

    9. התובע עבד כנהג מונית עצמאי משך כשבע שנים טרם התאונות בענייננו. התובע מעיד כי היה בתוכניותיו להמשיך לעבוד גם לאחר גיל 70, ולפי התרשמותי מאישיותו במהלך עדותו, כאמור, אני מאמין לו. זאת - במיוחד, כאשר לאחר שהמונית בה עבד עברה תאונת טוטל לוס ביולי 2014 (התאונה הראשונה), בהיותו בגיל 68, מצא להשקיע ופעל לרכוש מונית חדשה לצורך המשך עבודתו; ואף החל לעבוד עליה, עד לקרות התאונה השנייה, שלאחריה נותח, ונותר עם נכות משמעותית.

    10. התובע היום בן למעלה מ-75, ובעת התאונה היה עובד עצמאי. ארשה לעצמי להזכיר כי בעידן של השנים האחרונות, בו תוחלת החיים עולה, ניתן לראות יותר נהגי מונית עצמאיים שממשיכים לעבוד בשנות ה-70 לחייהם. עם זאת, עלי למתן את הערכתי בהתחשב בחזקה הקיימת לגבי תוחלת חיי העבודה של עצמאי.

    11. בנסיבות אלה, אני מוצא שלצורך הערכת הנזק, יהיה נכון לראות את התובע כמי שאלמלא התאונות (בעיקר – התאונה השנייה) היה ממשיך לעבוד עד לגיל 72.

    12. אמנם התובע טוען כי בשנת 2014 השתכר על פי דו"ח שומה כ 32,000 ₪, ועל כן נגרמו לו בשנת 2014 הפסדים בסך 28,000 ₪; אך אפנה לכך שבהקשרה של תאונה זו - לא הוכחו נכות זמנית או אי-כושר.

    13. אשר על כן, אלו שיעורי הפסד השכר לעבר לפי תקופות:

        • בגין התאונה הראשונה יש לפצות את התובע בגין הפסד העבר בסך של 475 ₪ לחודש (10% תפקודי) למשך 10 חודשים, היינו סך של 4,750 ₪ [475X10].

        • בגין התקופה בה יוחס לתובע אי כושר בשיעור 100% וגם בגין בתקופה שיוחסה לו נכות זמנית בשיעור של 73% מאז יום התאונה השנייה (4.5.15) ועד ליום 31.12.15, משך שמונה חודשים הפסד השתכרות מלא (לפי כנות תפקודית זמנית של 100%), היינו סך של 38,000 ₪ [4,750X8].

        • בגין התקופה בה יוחסה לתובע נכות תפקודית צמיתה בשיעור של 50%, לתקופה מיום 1.1.16 ועד הגיע התובע לגיל 72, היינו – יום 19.2.18, משך 25 וחצי חודשים, הפסד השתכרות בשיעור של 50%, היינו סך של 60,563 ₪ [4,750X25.5X50%].

    14. אשר על כן, אני קובע כי בגין הפסד השתכרות לעבר בגין שתי התאונות יחדיו, זכאי התובע לפיצוי בסך כולל של 103,313 ₪ נכון להיום [4,750 + 38,000 + 60,563]; ובלווית ריבית מאמצע התקופה (מיום 1.6.2016) – סך של 109,154 ₪.

    15. בנסיבות, התובע איננו זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר עתידי.

        עזרת הזולת

    16. התובע מעיד כי נאלץ להוציא הוצאות מרובות לשיקומו ולהיות נעזר במשפחתו הקרובה לביצוע פעולות יומיום. לא פורטו הסכומים שנדרשו בפועל, ולא הובאו קבלות בעין להוצאות יתרות בגין עזרת הזולת.

    17. כאמור, התובע ואשתו העידו בתצהיריהם לגבי העזרה הנדרשת לתובע מאשתו מאז התאונה השנייה, במיוחד בתקופה הסמוכה לאותה תאונה. אשת התובע העידה בקדם המשפט הראשון לפניי: "הוא היה בהחלמה מהתאונה כמה חודשים טובים, עבר טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה. אני עוזרת לבעלי הרבה . הוא זקוק לעזרה במקלחת, להשגיח שלא יחליק וכל מיני דברים פשוטים שאז הוא לא היה צריך אותי והיום כן. הוא צריך עזרה בעריכת קניות, הכנת מזון שפעם הוא היה מכין בכוחות עצמו, היום אני צריכה לעזור לו. הוא צריך עזרה בכל מיני דברים קטנים שאני לא מייחסת לזה חשיבות כי זה נורמלי. הוא מתלבש לבד למעט מכנסיים שאני צריכה לעזור לו בכיפוף. עשינו שינויים בבית בגלל שהוא נפצע, ביטלנו את האמבטיה והתקנו מקלחון ויש כיסא שהוא יושב עליו במקלחת".

    18. עדות זו מהדהדת מסעיפים מסויימים בתצהיר התובעת, ולגבי חלקים ממנה אף חזרה במהלך חקירתה הנגדית, בה התברר שהעזרה בקשר לרחצה היא בהגעה לרחצה וביציאה ממנה, לצורך הזהירות [עמ' 52 לפרו'].

    19. אזכיר, כי הלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק [דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף התשנ"ח 1997, בעמ' 424; ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' פ"ד כח (1) 277]. לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

    20. לעניין שיעורו של הפיצוי בהקשר של ראש הנזק – עזרת הזולת, וכמפורט בהלכת שושני לעיל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות [שם, 279ז- 280א], ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע [ראה ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה פ"ד מד(3) 720, 730]. על בסיס הלכה זו, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    21. לאור האמור בפרק זה לעיל, ובהקשר של הנכות התפקודית והנכות הרפואית הזמנית והקבועה שנקבעה לתובע, בהיעדר קבלות וראיות להוצאה בעין, ובהתחשב בעדות התובע ואשתו ובגילו של התובע, על דרך אומדנא דדיינא, אני קובע כי סך הפיצויים הכולל בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד לתובע הוא 45,000 ₪.

        הוצאות רפואיות והוצאות ניידות

    22. התובע טוען כי הוא זכאי להוצאות נסיעה מוגברות, באשר התובע נותר נכה ברגלו, ומתהלך עם צליעה קשה; הוא מתקשה בהליכה ונזקק לניידות מוגברת. התובע אומד עלות הנסיעות בסך 100,000 ₪. התובע טוען גם להוצאות רפואיות מוגברות בסך 10,000 ₪.

    23. דא עקא; אזכיר כי מדובר בכל אחת משתי התאונות - בתאונת עבודה; ולפיכך, זכאי התובע לכיסוי מלא מכוח הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995. אפנה לכך שבנסיבות של תאונת עבודה, ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות הנסיעה לטיפול רפואי, מכוסות בהתאם להוראות תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה), תשכ"ח – 1968.

    24. על מנת שהתובע לא יצא חסר, בגין ראש הנזק של הוצאות רפואיות, ובגין הוצאות התובע בענין ניידותו, שאולי יקשה עליו לגבות חלק מהן מהמל"ל, בנסיבות הפגיעה בירכו, אני מוצא לפצות את התובע בסך של 3,000 ₪.

        כאב וסבל

    25. אזכיר, כי על פי חוק הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון); ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 17.6.1981)]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע הפלת"ד.

    26. בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה הראשונה, גילו של התובע, שיעור הנכות הרפואית שמיוחס לו בגין תאונה זו – 10%, סך הפיצוי לו זכאי התובע בגין כאב וסבל בשל נזקי התאונה הראשונה, על פי הנוסחה שבדין, הוא 11,963 ₪.

    27. בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה השנייה, גילו של התובע, שיעור הנכות הרפואית שמיוחס לו בגין תאונה זו – 30% ו-6 ימי אשפוז, סך הפיצוי לו זכאי התובע בגין כאב וסבל בשל נזקי התאונה השנייה, על פי הנוסחה שבדין, הוא 37,313 ₪.

    28. כך שסך הפיצוי בדין כאב וסבל לו זכאי התובע בענייננו בגין שתי התאונות יחדיו הוא: 49,276 ₪ [11,963 + 37,313].

        סך הפיצויים

    29. סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הִנו 206,430 ₪ (לפני ניכויים), כמפורט להלן:

        א. כאב וסבל -49,276 ₪.

        ב. הפסד שכר לעבר - 109,154 ₪.

        ג. עזרה הזולת בעבר ובעתיד -45,000 ₪.

        ד. הוצאות ונסיעות, בעבר ובעתיד - 3,000 ₪.

        סה"כ: 206,430 ₪.

        ניכויים

    30. כאמור, התאונה השנייה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. נומינאלית קיבל התובע מהמל"ל בעקבות התאונה השנייה, בגין דמי פגיעה, סך כולל של 7,384 ₪ מיום 11.8.2015; וכן קיבל מענק נכות חד-פעמי בסך 30,276 ₪ מיום 4.5.2016; מה שמסתכם נומינלית לסך 37,660 ₪; ובתוספת ריבית מיום התשלום: סך של 39,878 ₪ [7,866 + 32,012].

    31. בגין נזקי התאונה הראשונה התובע לא פנה למל"ל. הצדדים חלוקים בשאלה: האם, כטענת הנתבעת, בנסיבות התאונה הראשונה מדובר ב"תאונת עבודה"? שאז עומדת לנתבעת הזכות לניכוי רעיוני, בהיות התובע עובד עצמאי.

    32. ובכן, לאחר עיון במכלול הראיות בנדון, לרבות תמליל הקלטת החוקר את התובע בהקשר לנסיבות התרחשות התאונה הראשונה, וחקירת התובע ואשתו בהקשרים אלה, אני מוצא לקבוע כי מדובר בתאונת עבודה, כמפורט להלן.

    33. התובע הוקלט ע"י חוקר ומעדותו עולה, כי התאונה אירעה לאחר שהוריד נוסעים ברח' סמוך לביתו, משם נסע הביתה. אומנם התובע מבקש באמצעות עדות אשתו ובעדותו לתקן את מה שמשתמע מהחקירה שתמלילה הושמע לו לראשונה בבית המשפט, שעצר לנוסע בטרם ארעה התאונה. כך בתצהירו ובחקירתו בבית המשפט הוא מבקש שתתקבל הגרסה לפיה, חזר הביתה ורק אז יצא לסופרמרקט לקניות, והתאונה אירעה רק לאחר עצירה בביתו, ממנה יצא לקניות. אך, אין מחלוקת שבעת התאונה היה בבאגז' המכונית מצרכים מהסופר (ראה עדות אשתו בחקירתה). בנסיבות, אני מעדיף את העדות הטרייה יותר והאובייקטיבית יותר כפי שהוקלטה והובאה על ידי החוקר. גם אין הגיון בטענה שהתובע יצא לסופר לאחר שממילא נמצא בדרך להגיע הביתה שבעות של צהריים. לו זה היה המצב לאשורו, אני מוצא כי גרסה זו היתה צריכה להשתקף גם בחקירת החוקר. התובע מבקש בחקירתו הנגדית "להרחיק עדותו" של החוקר, וטוען שאיננו זוכר שהיתה שיחה עימו, אך אין בכך כדי להפקיע את עצם העובדה שבסיכומיו מודיע ב"כ התובע שאכן הקול שנשמע בהקלטה הוא קולו של התובע. ראיתי את טענות התובע בסיכומיו לגבי אופי החקירה של החוקר שלעמדתו של התובע משך בלשונו באופן לא ראוי, אך אינני מוצא לקבלן.

    34. אשר על כן, מהפיצוי בגין נזקי התאונה הראשונה זכאית הנתבעת לנכות בניכוי רעיוני סך של 20,759 ₪ (על פי חוות דעת אקטוארית מיום 26.7.21).

    35. היינו, בענייננו יש לנכות מסך 206,430 ₪ סך 60,637 ₪ [39,878 + 20,759]; מה שמותיר מסך הפיצוי שנקבע, סך של 145,793 ₪ - לתשלום.

    36. אשר על כן, דינה של התביעה הנדונה להתקבל כך שישולם לתובע סך של 145,793 ש"ח.

        סוף דבר

        אשר על כן, אני פוסק בזאת כי:

         

        התביעה מתקבלת כך, שהנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 145,793 ₪.

         

        עוד תשלם הנתבעת לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 22,175 ₪, וכן - תישא בהחזר האגרה ששילם התובע בנדון – סך 710 ₪ (משוערך מיום 15.3.2015), ובהחזר הוצאות העד ששולמו, בהתאם להחלטותי בהקשר זה.

         

        סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

         

        זכות ערעור - כדין.

         

        המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

        5129371

         

        ניתן היום, י' כסלו תשפ"ב, 14 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.