פלונית נ' אוזן

רקע כללי

לפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובעת, צעירה רווקה ילידת 23/12/1991, אשר נפגעה, כך על פי הנטען, בתאונה מיום 5/12/2014, בהיותה נוסעת שהורכבה מאחור על אופנוע מסוג מוטוקרוס עליו נהג אותה שעה הנתבע (להלן: "האופנוע", "התאונה").

התובעת נפגעה ברגלה ופונתה ממקום התאונה לבית חולים הלל יפה, שם אובחן שבר בקרסול רגל ימין. התובעת נותחה ברגלה ואושפזה למשך 4 ימים. בהמשך, נעדרה לטענתה מעבודתה עקב התאונה למשך 4.5 חודשים.

השתלשלות הדיונית וטענות הצדדים

1. אין חולק כי מדובר באופנוע מוטוקרוס הרשום ככלי רכב תחרותי כהגדרתו בחוק הנהיגה הספורטיבית, תשס"ו-2005 (להלן: "חוק הנהיגה הספורטיבית"). ככזה, מדובר באופנוע שהינו חסר מספר רישוי במשרד הרישוי וחסר ביטוח חובה, שכן לא ניתן לבטח כלי רכב תחרותי לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970.

    

2. אין חולק כי לאופנוע קיים רשיון כלי תחרותי כמשמעו בחוק הנהיגה הספורטיבית, אשר ניתן לנתבע מאת הרשות לנהיגה ספורטיבית (מס' רשיון: 100614 המכונה בעגה של האופנוענים: "כלי אפור").

    

3. כתב התביעה המקורי הוגש בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים"), הן כנגד הנתבע, בהיותו נהג חסר ביטוח, והן כנגד קרנית. במסגרת כתבי ההגנה של הנתבע ושל קרנית, טען כל אחד מהם בנפרד כי במקרה דנן אין תחולה לחוק הפיצויים, מאחר ומדובר בכלי רכב תחרותי המוחרג מגדר חוק הפיצויים (סעיף 15 לחוק הפיצויים) וכי המסגרת הנורמטיבית שחלה על נסיבות התאונה דנן, קבועה בחוק הנהיגה הספורטיבית. למען הזהירות, שלחה קרנית הודעת צד ג' כנגד הנתבע, למקרה בו ייקבע כי קיימת תחולה של חוק הפיצויים על נסיבות התאונה דנן.

    

4. בשים לב לקו ההגנה של הנתבע, הן בכתב ההגנה בתביעה המקורית והן בכתב הגנה בהודעה ששלחה כלפיו קרנית, גורס הנתבע, כי לא חלה עליו כל חובה לבטח את האופנוע בביטוח חובה מה גם שממילא אין הדבר אפשרי מבחינת הדין החל. במסגרת זו, טוען הנתבע כי הוא ערך ביטוח תאונות אישיות בחברת הראל עבור האופנוע בהיותו רשום ככלי רכב תחרותי, הכל לפי החובה המוטלת על בעליו של כלי רכב תחרותי במסגרת חוק הנהיגה הספורטיבית. עוד טוען הנתבע כי התאונה הנדונה אינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים מאחר והשימוש באופנוע לא היה "למטרות תחבורה", אלא למטרות אימון שביצע הנתבע לקראת תחרות אופנועי מוטוקרוס, אשר נערך בדיונות חול בגבעת אולגה (סעיפים 9,11,13 לכתב ההגנה וסעיף 7 לכתב ההגנה להודעת צד ג' ששלחה קרנית כנגד הנתבע).

    

5. כבר בשלביו המוקדמים של ההליך (במעמד ישיבת קדם המשפט הראשונה) התברר, וגם על כך אין חולק, כי התאונה אכן ארעה במסגרת אימון שביצע הנתבע לקראת תחרות ספורט מוטורי, וכי האימון נעשה בדיונות החול של גבעת אולגה אשר אינו מוגדר כמסלול מירוץ תחרותי מאושר. לנוכח עובדה זו, נחלקו הצדדים בדבר הדין החל על נסיבות המקרה: לטענת הנתבע המקום בו ארעה התאונה הינו מסלול מאושר לאימון לקראת תחרות ועל כן חל בענייננו חוק הנהיגה הספורטיבית. לעומתו גורסת התובעת כי כל נהיגה ספורטיבית, בין אם מדובר בתחרות עצמה ובין אם באימון לקראת תחרות מוטורית, צריכה להיעשות על מסלול מירוץ מאושר, ומאחר ולא התקיים תנאי זה בענייננו, אין תחולה לחוק הנהיגה הספורטיבית ועל מנת שלא תווצר לאקונה, יש לומר כי חל המשטר של חוק הפיצויים מכוחו חבה קרנית (ראה טענות ב"כ הצדדים בדיון מיום 24/4/17).

    

6. בעקבות ישיבת קדם המשפט הראשונה, אשר רובה ככולה עסקה במסגרת הנורמטיבית שחלה על נסיבות התאונה דנן בשים לב לנסיבותיה, הגיעו התובעת וקרנית להסכמה בדבר דחיית התביעה כנגד קרנית ללא צו להוצאות. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין מיום 22/6/17. כפועל יוצא ובהסכמת הצדדים, נמחקה גם ההודעה לצד ג' ששלחה קרנית כנגד הנתבע. (ראה פסק דין שניתן בעניין זה במעמד הדיון מיום 11/2/18).

    

7. ביום 2/7/17 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבע דנן בלבד, בעילה לפי פקודת הנזיקין. במסגרת זו, טוענת התובעת כי הנתבע גרם ברשלנותו ובמחדלו לקרות התאונה, עת הרכיב את התובעת על כלי רכב תחרותי במהלך אימון לקראת תחרות מוטורית, על מסלול שאינו מאושר לפי חוק הנהיגה הספורטיבית, בניגוד מוחלט לאיסור החל בכל הנוגע להרכבת נוסע על כלי תחרותי, ללא אמצעי מיגון, תוך ידיעה כי האופנוע אינו מבוטח ביחס לצד ג' ועל כן אחראי לתוצאות התאונה ולנזק הגוף שנגרם לתובעת.

    

8. הנתבע לא הגיש כתב הגנה מתוקן ועל כן יש לראות בכתב ההגנה המקורי כעונה על טענות התובעת בתביעה המתוקנת. במסגרת זו, גורס הנתבע כי התאונה ארעה באשמה הבלעדי של התובעת, אשר הייתה במועדים הרלוונטים לתאונה ידידה של הנתבע, עת התעקשה והפעילה לחץ כבד על הנתבע על מנת שהנתבע ירכיב אותה על האופנוע במהלך האימון בדיונות החול ביודעה את משמעות הדבר, קרי כי מדובר באימון לקראת תחרות של ספורט מוטורי וכי מדובר באופנוע מוטוקרוס ללא רגליות לרוכב וללא רישוי וביטוח חובה. (סעיפים 13,15 לכתב ההגנה). עוד טוען הנתבע כי התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינתו עת הגיח לפתע רוכב אופניים ונכנס למסלול נסיעתו ומאחר ומדובר בעליה בדיונת חול, אזי עצירת פתע בהכרח מביאה להחלקה ונפילה מהאופנוע (סעיף 12 לכתב ההגנה).

   העובדות העולות מתוך המסכת הראייתית

9. המסכת הראייתית בתיק זה הינה פשוטה למדי ומורכבת מעדות התובעת, עדות הנתבע ותיק המשטרה שהוגש בהסכמה וכחלק מתיק המוצגים מטעם שני הצדדים גם יחד; התובעת גורסת בתצהירה כי בינה לבין הנתבע היו יחסים חבריים וכי היו להם קבוצת חברים משותפת. ביום האירוע הגיעה עם ידיד אחר (הורכבה על אופנועו) לדיונות בחדרה בשביל לצפות ברוכבי רייזר ורוכבי מוטוקרוס, ביניהם הנתבע. לטענתה, הנתבע הציע לה להרכיב אותה על האופנוע, אולם היא התנגדה תחילה ורק לאחר הפצרותיו נעתרה והסכימה לעלות על האופנוע לאחר שהובטח לה על ידי הנתבע, כי מדובר בסיבוב קצר בשטח מישורי (סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית). לטענתה, הנתבע החל לנסוע מהר והיא תפסה במותניו של הנתבע בחוזקה צרחה וביקשה שיוריד אותה כי אינה מרגישה בטוחה. הנתבע השיב לה כי הוא יודע מה הוא עושה ושלא תדאג. כאשר הגיע האופנוע לקצה הגבעה ונעצר, התובעת נפלה בחוזקה לאחור ונפגעה. לטענתה רוכב אופניים שהגיע לפתע נשאר איתה בשטח בעת שהנתבע רץ להזעיק עזרה. בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי לא ידעה מה המשמעות של אופנוע מוטוקרוס, לא ידעה מה ההבדל בין אופנוע כביש לאופנוע שטח וכי כלל לא הגיעה במטרה לרכב על אופנוע כלשהו ומשכך גם לא הייתה מצויידת באמצעי מיגון מתאימים. כאשר נשאלה מדוע, אפוא, עלתה על האופנוע של הנתבע השיבה: " שמופעל עליך לחץ מספר פעמים ואומרים בואי אני אעשה לך רק סיבוב במישור ושאין מה לדאוג זה בקטנה והוא יודע מה שהוא עושה ורק באזור הישר וכמה פעמים שוב ושוב..." (עמ' 15 לפרוטוקול). עוד העידה התובעת כי התאונה ארעה בזמן עליה על גבעה "האופנוע לא יכול היה להכיל את שנינו והוא התיישב על הגבעה ואני עפתי אחורה". (עמ' 17 לפרוטוקול). בהמשך נשאלה התובעת מדוע בהגיעה לבית החולים מסרה גרסה לפיה נפלה מאופניים ולא מאופנוע, השיבה כי כך ביקשו ממנה למסור חבריו של הנתבע בעת שפינו אותה לבית החולים, שאם לא כן לא תקבל טיפול רפואי, ומאחר והייתה תמימה וכאובה מאד וחששה שלא תקבל טיפול רפואי, זה מה שאמרה בבית החולים מתוך פחד (עמ' 17-18 לפרוטוקול).

    

10. מנגד, טוען הנתבע כי אכן התובעת אשר הייתה ידידה קרובה שלו, ואולם לטענתו לא הוא זה שהפציר בה לעלות על האופנוע אלא בדיוק להיפך. לגרסתו, התובעת היא זו אשר ביקשה ממנו אינספור פעמים שהוא ירכיב אותה על אופנועו, תוך שהיא מודעת היטב כי מדובר באופנוע מוטוקרוס המיועד לספורט מוטורי בשטח ("קפיצות ופעלולים") והוא מיועד לנסיעת שטח בלבד ולא בכביש (סעיף 4 לתצהיר). בתצהיר עדותו הראשית, גורס הנתבע כי התובעת ידעה כי הוא מתאמן בגבעות חדרה, הגיעה עם ידיד שלה למקום מצויידת עם קסדה והפעילה עליו לחץ כבד על מנת שהוא ירכיב אותה על האופנוע. לדבריו הוא סירב להסיע אותה "אך במהלך תחילת הנסיעה היא פשוט התעקשה ועלתה על דעת עצמה על האופנוע". (סעיף 6 לתצהיר). עוד טוען הנתבע כי במספר הזדמנויות, הן עובר לתאונה והן לאחריה, מסר לתובעת כי מדובר "בכלי מאד מסוכן" ושאם עולים עליו יש לקחת בחשבון שניתן להפצע כי "נפילות ממנו זה דבר שבשגרה ומי שעולה עליו לוקח בחשבון שאם הוא יפןל יכול לשבור חלק בגוף" ועל כן יש לשים קסדה ומיגון מלא הכולל מגפי רכיבה ומגני ברכיים. עוד גרס כי מסר לתובעת כי מדובר באופנוע מוטוקרוס ללא רגליות לרוכב ללא רישוי צהוב וללא ביטוח חובה (סעיפים 7-8 לתצהיר). כתימוכין לטענתו מצרף הנתבע לתצהירו תכתובת בווטספ שניהל מול התובעת בסוף חודש 11/2014 סמוך ליום התאונה. עיון בתכתובת ווטספ מעלה כי התובעת אכן רצתה שהנתבע יידע אותה מבעוד מועד על טיולי השטח שהוא מתעתד לעשות. ואכן ביום 30/11/14 כשבוע לפני התאונה, הנתבע מעדכן את התובעת: " יש מצב שבשישי הקרוב הולכים למסלול בחדרה. רציתי להזמין אותך" והתובעת משיבה: "ליגה". כאן המקום לציין כי בתכתובת קודמת מ- 27/11/14 כאשר התובעת הביעה את אכזבתה על כך שהנתבע לא הודיע לה מבעוד מועד על הטיול הקודם, השיב הנתבע: " תאמיני לי עם (כך במקור) היה רגליות באופנוע היתי לוקח אותך שאת כל כך דלוקה לטיול..בעסה זה מוטוקרוס אין רגליות!!!". באשר לגורם לתאונה עצמה, מטיל הנתבע את האשם לקרות התאונה על רוכב אופניים אשר הגיח לפתע, כך על פי הנטען, ונכנס למסלול הנסיעה של הנתבע באופן שהנתבע נאלץ לבלום בפתאומיות באמצע העליה ועל כן התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינת הנתבע. (סעיף 9 לתצהיר).

     

11. בחקירתו הנגדית נחקר הנתבע על ידיעותיו בקשר לחובות המוטלות עליו כבעלים של כלי רכב תחרותי מכח חוק הנהיגה הספורטיבית. הנתבע השיב כי היה בעל רשיון לכלי תחרותי, אך לא בטוח שהיה לא רשיון לנהיגה ספורטיבית הדרוש על מנת להתחרות. בהמשך חקירתו אישר כי לאופנוע אין רגליות שכן הוא אינו מיועד להרכבה (עמ' 21 לפרוטוקול). בהמשך כאשר נשאל למה התכוון באומרו בסעיף 7 לתצהירו כי מדובר בכלי מסוכן השיב: " שרוכבים עליו. אני שם קסדה ומיגון מלא ואני נוסע, ואז יכול להיות סכנות, כמו אנשים ששוברים עצמות. היא צריכה לדעת שהיא עולה על הכלי שהוא מסוכן. מדובר בשטח ויש בו מהמורות ועליות" (עמ' 21 לפרוטוקול). בהמשך דבריו אישר כי הוא הגיע לשטח לבוש במיגון מלא הכולל קסדה, מגיני מרפקים ורגליים, מגפיים בתוך החליפה ומגן גב (מכונה: "צבי צב") בעוד שהתובעת הייתה מצויידת בקסדה בלבד. לטענתו הנתבע אמר לתובעת שלא ניתן לרכב ללא מיגון מלא ואולם היא השיבה לו "שעם קסדה זה בסדר וזה מגן על הראש". בהמשך דבריו אישר כי הוא עצמו לא הציע לה ערכת מיגון שכן לא היה לה סט מיגון עבורה מאחר וכלל לא תכנן להרכיב אותה. לטענתו, היא זו שהתעקשה לעלות על האופנוע. (עמ' 21-22 לפרוטוקול).

     

12. בשלב זה, ולשאלת בית המשפט התבקש הנתבע להסביר כיצד, לטענתו, מתאפשר מצב בו התובעת יכולה לכפות את עצמה על האופנוע שלו בניגוד לרצונו בהיותו הבעלים, המחזיק ובעל השליטה על האופנוע וביודעו כי הדבר הינו בניגוד לחוק. וכך השיב הנתבע בעמ' 22 לפרוטוקול:

    "...לשאלות בית המשפט: היא רצתה לעלות על אופנוע ורצתה לחוות את החוויה, ראית שאין לה מיגון ואתה בעצמך אמרת שזה רכב שטח ומסוכן, אז מה אם היא התעקשה? אם אבקש משהו בניגוד לחוק?

    ת. היא הפעילה עלי לחץ כבד לעלות. התיישבה על האופנוע. אמרתי לה שהיא צריכה מיגון מלא והיא אמרה שזה בסדר.

    ש. מישהו כופה את עצמו על האופנוע שלך והוא מחליט שהוא רוצה שירכיבו אותו, אז מה אתה עושה במצב כזה, האם אתה מתחיל בנסיעה?

    ת. הסברתי לה שהיא צריכה מיגון מלא, אבל היא התעקשה. היא ביקשה כמה וכמה פעמים. אני מבחינתי באתי לשטח להנות להסתובב ולהתאמן למרוץ. היא באה להרפתקה ביוזמתה היא רוצה לעלות על הכלי. אין לי לכפות עליה שהיא תעלה. היא רצתה לעלות.

    המשך חקירה:

    ש. אתה מסובב את המצערת של האופנוע ומתחיל לנסוע?

    ת. אחרי שהיא אמרה שהכל בסדר וזה בסדר להיות רק עם קסדה, ואמרה לי תיסע. היא דיברה אלי מאחורה אז יכולתי לשמוע.."

     

13. מעיון בתיק המשטרה ותיקו של הנתבע בבית המשפט לתעבורה, עולה כי בעקבות תלונה שהגישה התובעת במשטרה ביום 24/12/2014, הוגש כנגד הנתבע כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בחדרה בקשר לתאונה הנדונה. סעיפי האישום בכתב האישום המקורי כללו: נהיגה בקלות ראש, סטיה מנתיב נסיעה, התנהגות שגרמה לנזק וחבלה של ממש לגוף ונהיגה ללא ביטוח. הנתבע כפר בכל סעיפי כתב האישום. כתב האישום תוקן בהסכמת הצדדים באופן שמכתב האישום המתוקן נמחקו כל סעיפי האישום שהופיעו בזה המקורי, והנתבע הואשם בסעיף אישום אחד שעניינו: נהיגה בכלי תחרותי שלא במסלול מירוץ מאושר בניגוד לחוק הנהיגה הספורטיבית. הנתבע הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ובסעיף האישום והורשע על פי הודאתו בהכרעת דין מיום 6/11/17. באשר לעונש הגיעו הצדדים להסדר טיעון אשר אושר בגזר דין מאותו היום. ראה תיק התעבורה שצורף למוצגי הצדדים וכן עדותו של הנתבע בעמ' 23 לפרוטוקול.

     

14. במאמר מוסגר יצויין כי לאור האמור לעיל, ובעיקר לנוכח הודאתו של הנתבע בעצם קרות התאונה ובפציעתה של התובעת בעטיה, עת נגרם לה שבר בקרסול והיא נזקקה לניתוח (סעיפים 2-3 לפרק עובדות של כתב האישום המתוקן), יש לתמוה על הנטען בסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית בתביעה דנן, שם לפתע מביע הנתבע ספק של ממש בעצם קרות הפגיעה הנטענת של התובעת בתאונה באומרו: " לא היה נראה ולא היה לי אינדקציה שהפגיעה הנטענת בכתב התביעה, אכן התרחשה לתובעת שכן באותו מעמד היא לא התלוננה או בכתה כפי שמתואר על ידה". על מנת לסבר את האוזן, התצהיר בתובענה זו נחתם כשלושה חודשים לאחר הודאתו בכתב האישום המתוקן בבית המשפט לתעבורה. דומה כי מיותר להסביר הכיצד ומדוע סתירה חזיתית זו מחלישה את קו הגנתו של הנתבע.

    דיון והכרעה

    המסגרת הנורמטיבית החלה על נסיבות התאונה

15. כאמור לעיל, אין עוד חולק בין הצדדים כי על נסיבות התאונה דנן אין תחולה לחוק הפיצויים. ואכן, מסקנה זו מתבקשת כמובן לנוכח הוראת סעיף 15ב (תיקון תשס"ו-2005) לחוק הפיצויים אשר זו לשונה:

    "... הוראות חוק זה לא יחולו לגבי שימוש בכלי תחרותי, שניתן עליו רישיון כלי תחרותי, למעט שימוש בכלי כאמור בעת נהיגה ספורטיבית בקטע קישור או בעת נהיגה שאינה נהיגה ספורטיבית, שהותרה לפי סעיף 12(ד) לחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו-2005; לענין זה, "כלי תחרותי", "נהיגה ספורטיבית", "רישיון כלי תחרותי" ו"קטע קישור"– כמשמעותם בחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו-2005..." (הדגשה אינה במקור).

16. בענייננו, אין חולק כי אין תחולה לחריגים שנקבעו בסעיף 15ב לחוק הפיצויים (קטע קישור או נהיגה שאינה נהיגה ספורטיבית) מאחר והתאונה ארעה בעת רכיבה על אופנוע מוטוקרוס הרשום ככלי רכב תחרותי, במהלך אימון שנעשה לקראת תחרות מוטורית בו התעתד להשתתף הנתבע, וככזה מהווה נהיגה ספורטיבית לכל דבר ועניין כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הנהיגה הספורטיבית אשר זו לשונו:

    "נהיגה ספורטיבית"- נהיגה בכלי תחרותי בעת תחרות או בעת פעילות ספורט אחרת, לרבות נהיגה כאמור לשם אימון, דירוג או הצבה בתחרות, ניסוי או הדרכה".

     

17. לשון אחר, המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לבחינת נסיבות המקרה הינה חוק הנהיגה הספורטיבית, כפי שאכן גרס הנתבע לאורך כל קו הגנתו. בהקשר זה אציין כי איני שותפה לעמדת התובעת לפיה מאחר והנהיגה נעשתה במסלול שאינו מאושר, אזי יש לומר כי התאונה איננה נכללת בחוק הנהיגה הספורטיבית (סעיף 16 לסיכומי התובעת). דומני כי טענה זו בטעות יסודה. התשובה לשאלה האם חוק הנהיגה הספורטיבית חל אם לאו, אינה נגזרת לפי מיקום התאונה אלא לפי מהות הנוהג וכלי הרכב המעורב. מטרתו המרכזית של החוק הינה הסדרת הספורט המוטורי בישראל על כל הרגולציה והכללים הנלווים לכך ואשר חלים על בעלים של כלי רכב תחרותי. על כן, ככל שמדובר בבעלים ובעל רשיון לכלי רכב תחרותי המיועד לנהיגה ספורטיבית כהגדרתה בחוק, בזהה לנתבע שלפנינו, אזי שקיימת תחולה של החוק, על כל החובות המוטלות מכח החוק ביחס לנתבע דנן (ראה סעיפים 1,6-7 לחוק).

     

18. אדרבא, מאחר ובבית המשפט לתעבורה הורשע הנתבע על פי הודאתו בקשר לתאונה דנן בסעיף אישום העוסק בנהיגה במסלול שאינו מאושר, לכל היותר הייתה יכולה להשמע מטעם התובעת הטענה להפרת חוקה חקוקה הקבועה בסעיף 13 לחוק הנהיגה הספורטיבית אשר זו לשונו: "... לא ינהג אדם בכלי תחרותי נהיגה ספורטיבית אלא במסלול מירוץ מאושר...". ואולם וכאמור לעיל, אין משמעות הדבר כי נשמטת הקרקע תחת תחולתו של החוק לענייננו.

     

19. למעלה מן הצורך ובקצירת האומר, אתייחס להלן לשינוי החזית בו נקטו שני הצדדים גם יחד בסיכומיהם ביחס לכתבי הטענות; כאמור לעיל, התובעת גרסה לכל אורך קו התביעה כי אין תחולה לחוק הנהיגה הספורטיבית וכי חבותו של הנתבע נובעת מדיני הנזיקין הכלליים. בסעיפים 14-17 לסיכומי התובעת הועלתה לראשונה עילה חלופית מכח חוק הנהיגה הספורטיבית. מנגד, הנתבע אשר לכל אורך קו ההגנה גרס כי חוק הנהיגה הספורטיבית חל והוא הרלוונטי לעניייננו, טוען לראשונה בסעיפים 32-33 לסיכומיו, כי יש לקבוע כי חוק הנהיגה הספורטיבית אינו חל וזאת לנוכח הקו בו נקטה התובעת במסגרת תביעתה. התפנית הטקטית בסיכומים, ביחס לקו התביעה וההגנה בו נקטו הצדדים לאורך כל הדרך, החל מכתבי הטענות ועד תום פרשת שמיעת הראיות, מלבד העובדה כי הינה בבחינת שינוי חזית אסור, ממילא אין בכוחה לשנות את התוצאה המשפטית המתבקשת לפי הניתוח שהוצג לעיל.

     

20. וכעת לפן המהותי; המסכת הראייתית כפי שהוצגה לעיל, מעוררת שלוש סוגיות הצריכות הכרעה, אשר מוצאות מענה ספציפי בהוראות חוק הנהיגה הספורטיבית, ללמדך כי זהו החוק הרלוונטי על נסיבות התאונה שלפנינו, ואשר יוצגו כדלקמן:

    • איסור הרכבת נוסע על כלי רכב תחרותי- האם מותר לנוהג בכלי רכב תחרותי להרכיב נוסע על כלי הרכב במסגרת נהיגה ספורטיבית בכלי תחרותי? הגם שהנתבע לא ידע להשיב נכוחה על שאלה זו וכל שטען בהקשר זה הוא כי אינו מכיר הוראת חוק האוסרת על הרכבה כאמור, המענה לשאלה זו למעשה הינו בשלילה גמורה. מסקנה זו מתבקשת מצירוף של שתי הוראות חוק מחוק הנהיגה הספורטיבית: סעיף 1 סעיף ההגדרות המגדיר "נהיגה בכלי תחרותי": " לרבות נסיעה בכלי תחרותי שלא כנהג". נסיעה שלא כנהג= נוסע, בזהה לתובעת שהורכבה על האופנוע. לכך צרף את הוראת סעיף 7(ג) לחוק אשר זו לשונו: " (ג) בעל כלי תחרותי ומי שהשליטה על הכלי התחרותי בידו, לא ירשה לנהוג בכלי התחרותי למי שאינו רשאי, לפי הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב), לנהוג בו". לשון אחר: "בעל כלי תחרותי ומי שהשליטה על הכלי התחרותי בידו", קרי הנתבע דנן, לא ירשה "לנהוג בכלי התחרותי", כלומר להסיע או לאפשר נסיעה לנוסע לפי סעיף ההגדרות, למי שאינו רשאי לנהוג בכלי התחרותי, קרי לתובעת דנן, אשר אין חולק כי אינה בעלת רשיון לנהיגה ספורטיבית על כלי תחרותי, להבדיל מהתובע שהינו בעל רשיון כאמור.

       

      אדרבא, גם מן המסכת הראייתית שהוצגה לפניי, עולה כי אף אם נניח לטובת הנתבע כי הלה לא ידע האם מותר או אסור להרכיב נוסע על כלי רכב תחרותי בהתאם לחוק הנהיגה הספורטיבית, הרי שלמעשה הנתבע ידע היטב כי האופנוע אינו מיועד להרכבה מאחר שאין בו רגליות. ראה דבריו בחקירתו וגם בהודעת ווטפס ששלח לתובעת וצורף על ידו לראיותיו. בדבר החובה לקיומן של רגליות כתנאי להרכבת נוסע על אופנוע, ראה תקנה 119(ב1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 אשר זו לשונה:

      119 (ב1) לא ירכב אדם על אופנוע אלא אם כן רגליו מנוחות על תומכי הרגליים המיועדים לנוסע באופנוע, ולא ירשה נוהג האופנוע לאחר לרכב עליו, אלא אם כן רגליו מונחות כאמור". (הדגשות אינן במקור).

      • סוגיית הביטוח- האם קיימת אפשרות לבטח נוסע על כלי רכב תחרותי מפני נזק גוף? המענה על כך בשלילה ונמצא בהוראות סעיף 15(א)(2) לחוק הנהיגה הספורטיבית אשר זו לשונו:

        15 (א) לא ישתמש אדם, ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש, בכלי תחרותי שניתן עליו רישיון כלי תחרותי, אלא אם כן יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו כלי תחרותי, פוליסת ביטוח בת–תוקף שהוציא מבטח, לפי הוראות שיקבע השר, בהתייעצות עם הממונה על שוק ההון, המבטחת את בעל הכלי התחרותי ואת הנוהג בו כמפורט להלן:

        (1)מפני חבות בשל חילוץ, פינוי, טיפול רפואי, עזרה, שירותי סיעוד ושירותי שיקום שיינתנו לנוהג בכלי התחרותי, בשל נזק גוף שנגרם לו עקב נהיגה ספורטיבית שנערכה לפי הוראות חוק זה;

        (2)מפני חבות בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי כלי תחרותי עקב נהיגה ספורטיבית, למעט לנוהג בכלי התחרותי. (הדגשות אינן במקור)

         

        כלומר, חובת הביטוח שנקבעה בסעיף 15 לחוק הנהיגה הספורטיבית, בכל הנוגע למשתמש בכלי רכב תחרותי רשום בשל נזק גוף שנגרם עקב נהיגה ספורטיבית, הינה על בעל הכלי התחרותי והנוהג בו (ס"ק 1) או על צד ג' כלשהו (ס"ק 2) ואולם למעט "נוהג בכלי תחרותי" קרי= נוסע לפי סעיף ההגדרות. עינינו הרואות, אפוא, כי החוק אינו מטיל חובת ביטוח על נוסע על כלי רכב תחרותי שאינו בעליו והנוהג בו וזאת מן הטעם כי החוק אוסר על הרכבת נוסע, בהתאם לניתוח שהוצג בסעיף א' לעיל. ואכן, מסקנה זו מתיישבת בכפיפה אחת עם המסכת הראייתית שהונחה לפניי לפיה ביטוח תאונות אישיות שערך הנתבע במסגרת חובתו על פי חוק הנהיגה הספורטיבית לבעל כלי רכב תחרותי, מכסה נזקי גוף אך ורק לנהג עצמו או לצד ג' (למשל כגון קהל הצופה בתחרות המוטורית) ובכל מקרה לא לנוסע על כלי הרכב, דוגמת התובעת דנן. ראה דברי הנתבע בעמ' 20 לפרוטוקול.

         

      • היפוך נטל השכנוע- על מי חל נטל השכנוע במקרה של נזק גוף שנגרם על ידי כלי רכב תחרותי רשום עקב נהיגה ספורטיבית. המענה לשאלה זו נמצא בסעיף 30(א) לחוק הנהיגה הספורטיבית הנושא כותרת: " אחריות בנזיקין" וזו לשונו:

        " 30 (א)  בתובענה בשל נזק גוף שנגרם על ידי כלי תחרותי שיש עליו רישיון כלי תחרותי, עקב נהיגה ספורטיבית שנערכה לפי הוראות חוק זה, על הנתבע הראיה שלא היתה התרשלות מצדו..."

         

        כאמור, עילת התביעה לפי כתב התביעה המתוקן הינה מדיני הנזיקין הכלליים ונשענת על עוולת הרשלנות. במקרה כזה ומאחר שמדובר בנזק גוף אשר נגרם על ידי כלי רכב תחרותי עקב נהיגה ספורטיבית, ואשר חלות עליה הוראות חוק הנהיגה הספורטיבית, כפי שגרס הנתבע לאורך כל הדרך בכתבי טענותיו, אזי שבהתאם להוראות החוק מוטל על כתפי הנתבע נטל השכנוע להוכיח כי התאונה לא ארעה באשמו. בהתאם לניתוח שהוצג בהרחבה לעיל, הנתבע לא עמד בנטל זה. למעשה, ההיפך הוא הנכון; מסקנה זו מתבקשת: א) הן מן הטעם כי הנתבע הרכיב את התובעת במהלך נהיגה שנועדה לאימון לצרכי ספורט מוטורי, בניגוד לאיסור המוחלט הקבוע בחוק הנהיגה הספורטיבית, ב) הן מן הטעם כי לא דאג לצייד את התובעת באמצעי מיגון כנדרש כפי שהוא עצמו היה מצוייד בו, ג) הן מאחר שהרכיב נוסעת על אופנוע מוטוקרוס ללא רגליות בניגוד לתקנות התעבורה, ד) והן מן הטעם כי הרכיב את התובעת ביודעו כי מדובר בנסיעה "בכלי מסוכן מאד", אשר קיים בו פוטנציאל גבוה לשבור עצם בגוף שכן נפילות מהאופנוע הינן עניין שבשגרה, כך לדבריו בסעיף 7 לתצהירו.

         

        ודוק, טענותיו של הנתבע המתמקדות בעיקר בהסתכנות מרצון ואשם תורם של התובעת ואשר ידונו בפרק נפרד להלן, אינן מאיינות את החובות האישיות המוטלות מכח חוק הנהיגה הספורטיבית ומכח תקנות התעבורה, בראש ובראשונה על הנתבע עצמו בהיותו הבעלים והמחזיק של כלי הרכב התחרותי וככזה בעל השליטה הבלעדי עליו. בהקשר זה, אין בידי לקבל את הטענה כי התובעת כפתה את עצמה להיות נוסעת מורכבת על האופנוע בניגוד לרצון נהג האופנוע ובעליו. מלבד העובדה כי טענה זו אינה מתיישבת עם נסיון החיים ועם השכל הישר, אין לה כל זכר בהודעה שנגבתה מהנתבע במשטרה בסמוך לאחר הגשת התלונה של התובעת. להלן תובא הגרסה שמסר הנתבע לאופן קרות התאונה בהודעתו שנגבתה תחת אזהרה ביום 11/2/2015: " בתאריך 5/12/14 סמוך לשעה 12:00 נהגתי באופנוע ללא מספר רישוי בחולות גבעת אולגה ליד מגרש הכדרוגל. הרכבתי מאחור נוסעת בשם שני בלילה וכאשר הייתי בחולות אופניים נכנסו למסלול נסיעת בלמתי ונפלתי כתוצאה מכך הנוסעת נפלה ונזקקה לטיפול רפואי". (הדגשה אינה במקור).

         

21. לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי הנתבע חב בחבות אישית כלפי התובעת בגין פגיעתה ונזקיה בקשר לתאונה הנדונה וכי דין התביעה להתקבל.

    אשמה התורם של התובעת לפציעתה בתאונה

22. חרף המסקנה אליה הגעתי לעיל, גם התובעת עצמה לא יכולה "לצאת פטורה בלא כלום", שכן לפתחה רובץ אשם תורם בלתי מבוטל לפגיעתה בתאונה. חלופת הווטסאפ שצירף הנתבע לתצהירו, תומכת בטענת הנתבע לפיה התובעת היא זו שחפצה ליטול חלק בחוויה של נהיגת שטח והיה לה חלק פעיל בשכנוע הנתבע, עת הפצירה בו חזור ושנה כי יזמין אותה להשתתף באירוע. אדרבא, היא אף ידעה, בזהה לנתבע עצמו, כי הרכבתה כנוסעת על אופנוע כאמור הינה אסורה מאחר ולא מותקנות בו רגליות שכן הנתבע יידע אותה על כך בתכתובת הווטסאפ. התובעת אף הייתה מודעת היטב למיגון בו היו מצויידים כל רוכבי האופנועים והרייזרים שהגיעו להתאמן בשטח כעולה מתמונות נ/1-נ/2, חרף האמור, היא עלתה על אופנועו של הנתבע, ביודעה כי היא עצמה אינה ממוגנת בציוד כלשהו, למעט קסדה.

     

23. בניתוח לעיל, קבעתי כי התובעת לא כפתה עצמה על אופנוע של הנתבע ולא יכלה לאלץ אותו להרכיבה, כפי שטען הנתבע. אותו הרציונל חל גם בכוון ההפוך: הנתבע לא יכל לאלץ את התובעת להתיישב על אופנועו ולהיות מורכבת עליו בניגוד לרצונה. אילו היה עושה כן היה מדובר בחטיפה ואזי היינו דנים באירוע אחר לגמרי. גם אם נלך לשיטת התובעת, הגורסת כי הנתבע הוא זה ששכנע אותה לעלות על האופנוע, וזאת בניגוד לתמונה העולה מחלופת הודעות הווטסאפ בין השניים עליה הרחבתי לעיל, עדיין מדובר באדם בוגר, אשר שומה עליו להפעיל שיקול דעת. על כן, עת בחרה התובעת לעלות על האופנוע הנדון ובסיטואציה הנדונה, נטלה על עצמה סיכון ביודעין או למצער, הפעילה שיקול דעת שגוי.

     

24. אמור מעתה, ניסיונם של שני הצדדים גם יחד להציג תמונה כאילו האחד כפה על משנהו את הנסיעה על האופנוע, דינה להידחות. מדובר בפעולה מסוכנת ומיותרת אשר שני הצדדים היו שותפים לה, שני הצדדים נטלו בה חלק פעיל ואשר הסתיימה, לדאבון הלב, בפציעתה של התובעת, אם כי במערך היחסים בין השניים, מירב החבות מוטלת על הנתבע מכח חוק הנהיגה הספורטיבית המטיל עליו חובות בהיותו נוהג, בעלים ובעל רשיון נהיגה לכלי רכב תחרותי. לאור האמור לעיל, מצאתי לנכון להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור 30%.

    סוגיית הנזק

    טיב הפגיעה ושיעור הנכות הרפואית

25. כאמור, לתובעת נגרם שבר בקרסול רגל ימין אשר נותח בהרדמה מלאה וקובע באמצעות קיבוע פנימי בבית החולים במהלך אשפוזה. הרגל גובסה והתובעת שוחררה בהמלצות להליכה ללא דריכה על הרגל. בהמשך עברה התובעת הורדת הגבס, הורדת תפרים, התכלה תקופה ממושכת בעזרת קביים וחצי שנה לאחר הניתוח, עברה ניתוח נוסף להוצאת בורג. בהמשך עברה התובעת סדרת טיפולי פיזיוטרפיה. לתצהירה צירפה תיעוד רפואי המעיד על תלונות וקבלת טיפול ומעקב רפואי בקשר לתאונה אשר נמשך עד סוף שנת 2015.

     

26. התובעת צירפה לכתב התביעה חוות של דר' צבי גורן אשר קבע בחוות דעתו מיום 5/5/17 כי לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור 15% בגין השבר בקרסול ועוד 10% צלקת ניתוחית רגישה. הנתבע הגיש חוות דעת נגדית מטעמו של דר' פרידמן אשר קבע בחוות דעתו מיום 10/6/18 כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 5% בגין השבר בקרסול ועוד 1% בגין הצלקת. בנוסף, התייחס המומחה מטעם הנתבע לתקופת הנכות הזמנית בשיעור של 100% לחודשיים הסמוכים לאחר התאונה ובהמשך 50% למשך חודשיים נוספים, קרי עד 6/4/15. בהמשך קבע המומחה נכות זמנית נוספת בשיעור 50% למשך חודשיים מ- 11/6/15 (החלמה לאחר הניתוח השני להוצאת בורג דיסטלי בפלטה של הפיבולה).

     

27. בהחלטה מיום 21/10/18 הוצע לצדדים מתווה דיוני לפיו יוסכם על נכות רפואית ממוצעת בגין השבר בקרסול בשיעור 10% ובאשר לצלקת יותירו הצדדים לשיקול דעת בית המשפט על סמך התרשמות בלתי אמצעית, וזאת באמצעות הצגת תמונת צבע עדכנית. בפתח ישיבת ההוכחות נתנו הצדדים הסכמתם למתווה הנ"ל אשר קיבל תוקף של החלטה דיונית, מה שייתר הצורך במינוי מומחה מטעם בהמ"ש או חקירת מומחי הצדדים. ראה עמ' 9 לפרוטוקול. בתום הדיון הציגה התובעת את הצלקת לעיני בית המשפט, הרגל צולמה על ידי בא כוחה (ברשות התובעת) והתמונה הוגשה כמוצג לתיק בית המשפט.

    עיסוקיה של התובעת ונתוני השתכרותה עובר לתאונה ולאחריה

28. עובר לתאונה הייתה התובעת רווקה בת 23, וכיום הינה נשואה בת 27.5. עובר לתאונה עבדה כשנתיים כפקידת גביה במשרד עורכי דין. משנת 2017 ואילך החלה התובעת לעבוד כעצמאית בתחום הקוסמטיקה כאשר בשנת 2017 שילבה עבודה כשכירה ועצמאית ואילו החל משנת 2018 עובדת רק כעצמאית בעסק שפתחה (עמ' 11 ו- 19 לפרוטוקול).

     

29. מתלושי שכרה של התובעת כפי שצורפו לתצהירה, ולרבות נתוני שכר עדכניים שצורפו לתיק לאחר חקירתה, עולה תמונת המצב המוצגת בטבלת השכר אודות נתוני הכנסותיה של התובעת עובר לתאונה ולאחריה כדלקמן:

    שנת עבודה	שכר שנתי מצטבר	הכנסה חודשית נומינלית
    2014 (לפי תלוש 11/14)	58,100 ₪.	5,282 ₪- עובר לתאונה.
    2015	עד 4/15 היעדרות מעבודה. מעבר לכך אין נתונים.	עד 4/15 היעדרות מעבודה. מעבר לכך אין נתונים.
    2016	אין נתונים	אין נתונים
    2017 (לפי תקציר שומה+ תלוש 12/17)	79,605 (שכירה 76,775 ₪ + עצמאית 2,830 ₪).	6,634 ₪.
    2018 (ינואר-ספטמבר לפי אישור רו"ח)	24,598 ₪ (עצמאית)	2,733 ₪.

     

30. לאור הנתונים שהוצגו בטבלא לעיל, הריני קובעת כי בסיס שכרה של התובעת במועד התאונה הינו 5,300 ₪ בכל הקשור להפסדי שכר לעבר. בחקירתה טענה התובעת כי הינה משתכרת 10,000 ₪ נכון לשלושת החודשים האחרונים טרם חקירתה ב- 1/19, קרי רבעון אחרון של שנת 2018. עם זאת, התובעת לא הציגה כל נתוני שכר התומכים בטענה זו. למעשה, מאישור רו"ח שצירפה התובעת עולה כי ממוצע השתכרותה עד 9/18 הינו 2,733 ₪.

     

31. באשר לפגיעה בכושר השתכרות לעתיד, ובשים לב לאמור לעיל, מצאתי לנכון להעמיד את פוטנציאל השתכרותה על סך של 8,000 ₪ ברוטו. למסקנה זו באתי מאחר ומחד גיסא, מדובר בצעירה שהייתה רק בת 23 במועד התאונה אשר טרם קבעה מסלולה המקצועי בחיים ובשים לב לעובדה כי הוכיחה כושר השתכרות של כ- 6,700 ₪ לחודש בשנת 2017 כשכירה חסרת מקצוע, ומאידך גיסא, שכרה בשנתיים האחרונות מהעסק שבבעלותה הינו זעום ועומד על מחצית משכר המינימום, בניגוד גמור לנטען על ידה בחקירתה, וגם מכך לא ניתן להתעלם.

    הפסדי השתכרות לעבר

32. לתובעת אושרה תקופת אי כושר עד 14/4/15, קרי 4.5 חודשים במהלכה נעדרה מעבודתה לחלוטין. בגין תקופה זו זכאית ל- 5,300 X 4.5=24,000 ₪ במעוגל. ודוק, מאחר ואין תחולה לחוק הפיצויים כל החישובים להלן יעשו בערכי ברוטו ולא נטו כטענת הנתבע. עוד יוער כי בניגוד לנטען על ידי הנתבע בסעיף 53-54 לסיכומיו, אין לנכות תגמולי ביטוח כלשהם, ככל שקיבלה התובעת במסגרת ביטוח אובדן כושר עבודה וזאת לנוכח סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

     

33. מאז 14/4/15 ועד היום- התובעת שבה לעבודתה וכלל לא טרחה להציג נתוני שכר למחצית השניה של שנת 2015 וכן שנת 2016. מנתוני שכרה לשנת 2017 (מקום עבודה חדש מ- 6/16) עולה כי שכרה כשכירה עלה והשביח. משכך, לא הוצגו כל ראיות להפסדי שכר בעין. במצב דברים זה ומאחר ועסקינן בנזק מיוחד אין מקום לחישוב האקטוארי שערכה התובעת בסעיף 26 לסיכומיה ובהיעדר ראיה להפסדים, אין מקום לפיצוי כלשהו בגין התקופה מעבר לתקופת אי הכושר.

    פגיעה בפוטנציאל השתכרות לעתיד

34. התובעת גורסת בסעיף 19 לתצהירה כי עקב המגבלה בקרסול אינה יכולה לרוץ ואף הליכה מעל 10 דקות גורמת לה לכאבים ניכרים וכי היא מוגבלת בביצוע פעולות יומיומיות. מעבר לכך, התובעת לא התייחסה כלל ועיקר להשלכה התפקודית שהותירה הנכות הרפואית המוסכמת על חייה, עיסוקיה ועבודתה כקוסמטיקאית כיום ומשכך אין לבית המשפט כל דרך המעוגנת במסכת הראייתית להעריך את הגריעה בכושר ההשתכרות שהותירה הנכות. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהנפקות התפקודית של הגבלה בטווח תנועה של קרסול, עם התחלה של שינויים ניווניים במפרק כפי ציין המומחה מטעמה בחוות דעתו (המומחה מטעם הנתבע אינו מתייחס לסוגיה זו), על כושר השתכרותה של צעירה דוגמת התובעת בעתיד ביחס לארבעים שנות תוחלת חיי עבודה כעצמאית. משכך, ועל דרך האומדנה יועמד ראש נזק זה בסכום גלובלי על סך: 150,000 ₪.

    עזרת הזולת

35. הלכה פסוקה כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, וכאשר מדובר בפיצוי בגין עזרת הזולת, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551). באשר לעזרת בני משפחה, הלכה היא כי עזרה משפחתית לנפגע היא ברת פיצוי כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (9.2.1998).

     

36. ומן הכלל אל הפרט; בסעיף 16 לתצהירה גורסת התובעת כי נעזרה בבני משפחתה בתקופת אי הכושר וההחלמה מהניתוח. הגם שאף מי מבני המשפחה לא הגיע להעיד כעד מטעמה, נסיון החיים מלמד והדעת נותנת כי בתקופת אי הכושר וההחלמה לאחר התאונה, בשים לב לטיבה וטבעה של הפגיעה, והניתוח לקיבוע השבר בעטיו אושפזה התובעת למשך 4 ימים בסופו גובסה רגלה והיא התהלכה עם קביים תקופה ארוכה (ראה חוות הדעת), ניתן להניח כי התובעת נזקקה התובעת לעזרה מבני משפחתה מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪ ביחס לתקופת ההחלמה. באשר לעתיד, לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי כלשהו.

    הוצאות רפואיות ונסיעה

37. בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 742 (30/4/97), זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו, במסגרת קופת החולים, בה הוא חבר וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 462 (8/4/92). משכך, ובהיות התובעת חברת קופ"ח היא זכאית למגוון הטבות מכוח סל הבריאות המוצע למבוטח עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות טיפולים אמבולטוריים, פיזיוטרפיה וטיפולים תרופתיים. עם זאת, ראיתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי, מעבר לזכאותה במסגרת סל הבריאות, בקשר לתאונה בסך כולל של 3,000 ₪

    כאב וסבל

38. בהתאם לנכות הרפואית המוסכמת בשיעור 10% בפן האורטפדי, בצירוף 4 ימי אשפוז, והעובדה כי עברה שני ניתוחים ותקופת החלמה ארוכה, ובהצטרף לנכות האסתטית הבלתי מבוטלת שהותירה הצלקת, כפי שהציגה התובעת לעיני בית המשפט במעמד הדיון (תמונה הוגשה לתיק בית המשפט), הנני פוסקת לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך 50,000 ₪.

    סיכום ראשי הנזק

    • הפסד שכר לעבר 24,000 ₪.

    • פגיעה בכושר השתכרות לעתיד 150,000 ₪.

    • עזרת הזולת-תקופת החלמה                 10,000 ₪.

    • הוצאות רפואיות ונסיעה 3,000 ₪.

    • כאב וסבל                       50,000 ₪.

    • סה"כ: 237,000 ₪.

    • לאחר ניכוי אשם תורם 30% 166,000 ₪.

       

       

39. על סכום פסק הדין יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20%+מע"מ כחוק והחזר הוצאות משפט ואגרה.

     

40. סכום פסק הדין ישולם לתובעת על ידי הנתבע תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

     

    המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים.

     

     

     

     

    ניתן היום, כ"ה אב תשע"ט, 26 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.