במסגרת אימון ספורטיבי בחולות גבעת אולגה, צעיר הרכיב את ידידתו על אופנוע פעלולים, ללא רגליות וללא מיגון, עד שהשניים נפלו ממנו. היא שברה את הקרסול ותפוצה. עם זאת, גם היא "תשלם" על הסיכון שלקחה.
בית משפט השלום בתל-אביב קיבל באחרונה את תביעתה של צעירה בת 28 והורה למי שהיה ידיד שלה וכיום יריב משפטי, לפצות אותה ב-166,000 שקל. השופטת אידית קליימן-בלק קבעה כי הרוכב התרשל כאשר הרכיב את ידידתו על אופנוע מוטורי, ללא מיגון, ללא ביטוח ובניגוד לחוק הנהיגה הספורטיבית.
לגבי הרכבת הידידה על האופנוע, השופטת קבעה כי "שני הצדדים נטלו בה חלק פעיל ואשר הסתיימה, לדאבון הלב, בפציעתה של התובעת, אם כי במערך היחסים בין השניים, מירב החבות מוטלת על הנתבע מכח חוק הנהיגה הספורטיבית המטיל עליו חובות בהיותו נוהג, בעלים ובעל רשיון נהיגה לכלי רכב תחרותי."
התאונה אירעה בדצמבר 2014, על אופנוע מסוג "מוטוקרוס" – אופנוע בעל רישיון כלי תחורתי, המשמש לתחרויות וחסר מספר רישוי. במהלך אימון בחולות גבעת אולגה שביצע הנתבע לקראת תחרות ספורט מוטורי של "קפיצות ופעלולים", השניים נפלו מהאופנוע. כתוצאה מכך לנתבעת נגרם שבר בקרסול. היא נותחה ואושפזה למשך 4 ימים, ונעדרה מעבודתה למשך מספר חודשים.
התובעת טענה כי הנתבע לחץ עליה לעלות על האופנוע. התובעת המשיכה וטענה כי הנתבע נהג ברשלנות כשהרכיב אותה ללא אמצעי מיגון, על מסלול שאינו מאושר לפי חוק הנהיגה הספורטיבית, בניגוד לאיסור להרכיב נוסע על כלי תחרותי, ותוך ידיעה שהאופנוע אינו מבוטח ביחס לצד ג'. לפיכך טענה התובעת כי הנתבע אחראי לפציעות שנגרמו לה.
לעומת זאת הנתבע טען כי התאונה אירעה באשמתה הבלעדית של התובעת, שהתעקשה שירכיב אותה, התעלמה מאזהרותיו ופשוט כפתה את עצמה והתיישבה על האופנוע. לגרסתו, התובעת בחרה לעלות על האופנוע אף שידעה כי מדובר באימון לקראת תחרות, באופנוע ללא רגליות להרכבה וללא רישוי וביטוח חובה (לא ניתן לבטח כלי רכב תחרותי).
בנוסף, הנתבע טען כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, שכן בשלב מסוים ובאופן מפתיע הגיח רוכב אופניים ונכנס למסלול נסיעתו, דבר שהכריח אותו לבצע עצירת פתע.
לא "חטף" אותה
בהיבט המשפטי, השופטת קליימן-בלק הפר את הוראות חוק הנהיגה הספורטיבית כאשר הרכיב את התובעת שאינה בעלת רישיון לנהיגה ספורטיבית, וללא ביטוח. לעניין זה השופטת הבהירה כי האירוע אינו נחשב ל"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, מאחר שהשימוש באופנוע לא היה "למטרות תחבורה", ולכן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא חל על המקרה.
בהיבט העובדתי, ניתן לומר שהשופטת דחתה את גרסאות שני הצדדים. לאחר שעיינה בתכתובות וואטסאפ, השופטת שוכנעה שהנתבעת הפצירה בנתבע להזמין אותה לאימון ולהרכיב אותה.
מאידך, השופטת הבהירה שהתובעת לא יכלה לכפות את עצמה ולאלץ את הנתבע להרכיב אותה, וכך גם הנתבע לא "חטף" את התובעת בניגוד לרצונה.
במצב זה השופטת קבעה כי הנתבע חב בחבות אישית כלפי התובעת בגין פגיעתה, אך עם זאת על הנתבעת הוטל "אשם תורם" משמעותי בשיעור של 30%, וזאת מאחר שלקחה על עצמה סיכון או לפחות הפעילה שיקול דעת שגוי.
את נזקי התובעת, שכללו "כאב וסבל", הפסדי שכר, פגיעה בכושר השתכרות והוצאות רפואיות, אמדה השופטת בסכום של 237,000 שקל. לאחר הפחתת אשמתה התוצאה היתה פיצוי של 166,000 שקל. בנוסף, הנתבע חויב בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 20%.
- ב"כ התובעת: עו"ד טל זהבי
- ב"כ הנתבע: עו"ד ניר לוי
מאיה וייס טמיר
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין