אליוב נ' עיריית הרצליה

לפניי עתירה מנהלית בה מבוקש להורות למשיבה, עיריית הרצליה (להלן: "העיריה") להכיר בעותר כבעל נכות רפואית בשיעור של 90%, ובהתאם לזכות אותו בהנחה בארנונה השמורה למי שסובל מנכות כזו.

העותר עמד בשנת 1999 בפני ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי בעקבות תביעה שהגיש לקבלת פטור ממס הכנסה מחמת נכות רפואית. בעקבות כך, ולפי החלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 24.10.1999, נקבעה לעותר נכות רפואית צמיתה בשיעור של 89.06%. באותה עת היה העותר תושב העיר הוד השרון, והוא ביקש ואף קיבל הנחה מארנונה על יסוד נכותו האמורה.

בשנת 2017 עבר העותר להתגורר בעיר הרצליה. בקשתו להנחה בארנונה מחמת נכותו נדחתה, בנימוק שהעותר איננו עומד ברף המינימלי הנדרש של 90% נכות רפואית.

מכאן העתירה שלפניי.

העותר טוען כי בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות) תשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות הנכות"), קיימת חובה לעגל כלפי מעלה את אחוזי הנכות הרפואית מקום שהאחוז שנקבע מתבטא בשבר אחרי השלם, ולכן יש לראותו כמי שסובל מ- 90% נכות רפואית, כנדרש לצורך קבלת ההנחה בארנונה.

מנגד, העיריה טוענת כי היא אינה מוסמכת לקבוע שלעותר יש נכות בשיעור של 90%. מי שאמור לקבוע זאת לדידה הוא המוסד לביטוח לאומי. העיריה מוסיפה וטוענת כי יש לפרש באופן דווקני ומצמצם כל הוראה הקובעת הנחה בארנונה, והיא אינה מוסמכת ליתן הנחה שלא בגדר סמכותה.

במסגרת הדיון המוקדם שנערך בעתירה, הוצע לעיריה לשקול בשנית את עמדתה נוכח טענותיו של העותר, אלא שהעיריה עמדה על עמדתה, ומשכך ניתן צו להגשת תשובה לעתירה, וזו נקבעה לשמיעה.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל.

אין חולק כי נכותו הרפואית של העותר נקבעה לפי תקנות הנכות והועמדה על שיעור של 89.06%.