- בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת הבכירה שושנה ברגר) מיום 26/12/17 ב-תמ"ש 21514-08-15, במסגרתה קבע כהאי לישנא:
"נוכח העובדה שתלוי ועומד בעניינם של הצדדים בבית הדין הרבני הגדול, ערעור לעניין גובה סכום הכתובה הפיצויים שהתובעת עותרת להם, ערעור אשר תלוי ועומד וקבוע לדיון ביום 17.1.18, נוכח הסכמות הצדדים מיום 8.12.12 [תוקן ל"יום 8.12.12", ח"ש], אשר קיבלו תוקף של החלטה [תוקן ל"תוקף של פס"ד", ח"ש] על ידי בית הדין הרבני, מכוח כלל כיבוד הערכאות, חובתו של בית המשפט להמתין להכרעת בית הדין הרבני הגדול בנדון.
לאחר ההכרעה כאמור, ניתן יהיה לדון עניינית בתביעת הנתבע [המבקש כאן, ח"ש].
ככל שיש לנתבע טענות כנגד ההסכם, יתכבד ויגישן לבית הדין הרבני אשר בפניו נחתם ההסכם ואושר על ידו.
אי לכך, המשך הדיון בתביעת הנתבע יתקיים במועד שנקבע כאמור לדיון בתיק הקשור ביום 5.2.18..."
(בעקבות בקשת המבקש תיקנה השופטת קמא, בהחלטה מיום 14.1.18, את פרטי ההחלטה כמפורט בגוף ההחלטה כנ"ל).
רקע והחלטת השופטת קמא
- הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 24.2.77 ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים, כולם כיום בגירים.
- ביום 31.1.2005 התגרשו הצדדים. המבקש עזב את דירת הצדדים בחיפה (להלן: "הדירה") והמשיבה ושלושת ילדיה נשארו לגור בה, וחלקם מתגוררים בה עד היום. הצדדים ממשיכים לנהל הליכים בערכאות השונות, הן בבית המשפט והן בבית הדין הרבני. המחלוקת בין הצדדים ניטשה על גובה סכום הכתובה והפיצויים שהמשיבה עותרת להם בבית הדין הרבני, ומחלוקת נוספת המתדיינת בבית משפט קמא בדבר מינוי כונס נכסים לאחר החלטה על פירוק השיתוף בדירה.
- ההחלטה בדבר פירוק השיתוף בדירת הצדדים התקבלה במסגרת פסק הדין של בימ"ש קמא מיום 1.11.2011 (בתיקי תמ"ש 36836/98; 36864/98 ו-36865/98), ואושרה אף בפסק דין מיום 29.4.2012 של בית המשפט המחוזי כאן בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (עמ"ש 42206-12-11).
בפסק דין זה ציין בית המשפט המחוזי כי:
"עיכוב ביצוע הפירוק עד לאחר פסיקה של בית הדין הרבני בעניין הכתובה
- לא מצאתי ממש בטענות האשה, כי יש לעכב את הפירוק בדירת הזוג עד לאחר שיינתן פסק דינו של בית הדין הרבני בעניין הכתובה. הגיע הזמן, לאחר 14 שנים של פירוד ופסק דין משנת 2002 של השופט בן חמו, לאפשר לכל אחד מבני הזוג ליהנות מרכושו. ככל שתזכה המערערת בתביעתה לכתובה, היא תוכל להפרע מהערבות, שלטענת המשיב ערכה כיום כ- 350,000 ₪, אשר הופקדה בקופת בית הדין הרבני על מנת להבטיח את כתובתה של המערערת".
- במקביל התנהל הליך בבית הדין הרבני האזורי, בתביעת המשיבה לכתובה ולפיצוי. ביום 8.2.12 חתמו הצדדים על מסמך שכותרתו "הסכם" המבטא הסכמה דיונית, שקיבלה באותו יום תוקף של החלטה מאת בית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: "בית הדין") (להלן: "ההסכמה הדיונית"). מפאת חשיבותה, אביא את ההסכמה הדיונית כלשונה:
"הסכם
הצדדים הגיעו להסכמה דיונית כדלקמן:
א. הנתבע וב"כ מתחייבים שלא לעשות כל פעולה בעניין מכירת הדירה או כינוס נכסים לדירה ברחוב ... חיפה, וזאת עד למתן פסק דין בעניין הכתובה והפיצוי, ע"י בית הדין.
ב. ככל שאחד הצדדים יפר הסכמה זו, יהיה רשאי בית הדין לחייב את הצד המפר בקנס כספי של עד 500,000 ₪ והכל לפי שיקול דעת בית הדין.
ג. עד למתן פסק דין בכתובה ובפיצוי, תמשיך התובעת להתגורר בדירה הנ"ל, ותשלום המשכנתא יהיה בהתאם לפסיקת בית המשפט."
- בפרוטוקול הדיון של בית הדין מיום 8.2.12 צוין על ידי בית הדין כי "בתוך ימים ספורים יצא פסק דין" ואף "במועד הבא יהיה פסק דין". בפועל, פסק הדין ניתן כשלוש וחצי שנים לאחר מכן, ביום 23.7.2015, וערעור שהגישה המשיבה על פס"ד זה של בית הדין עודנו תלוי ועומד בבית הדין הרבני הגדול. לערעור זה התייחסה השופטת קמא בהחלטתה נשוא בקשת ערעור זה.
עיקר טענות המבקש בבקשה
- להלן תמצית טענות המבקש:
א. טעה בימ"ש קמא כשקבע, כי בשל ערעור המשיבה על פסה"ד של בית הדין ובשל ההסכמה הדיונית מיום 8.2.12, חובתו של ביהמ"ש להמתין להכרעת ביה"ד הרבני הגדול, ורק לאחר מכן לדון בנושא מינוי כונס נכסים ניטראלי לדירה לשם מכירתה.
ב. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבימ"ש לערעורים, בערעור מיום 29.4.12, אישר את פירוק השיתוף בדירת הצדדים ללא כל עיכוב, למרות תביעת המשיבה לכתובתה.
ג. בישיבת יום 8.2.12 בבית הדין, ביקש בית הדין לקבל את התחייבות ב"כ המבקש, כי עד למתן פסק דין על ידו, הליך כינוס הנכסים לדירה לא יקודם, ובתמורה "הבטיח" בית הדין כי פסק דין יינתן על ידו בתוך ימים ספורים ועד מועד הדיון הבא.
ד. פסק דין אכן ניתן ביום 23.7.2015, ומשכך, לא ניתן עוד לעכב את הליך כינוס הנכסים ופירוק השיתוף בדירה, ויש לפעול למכירתה לאלתר, ללא המתנה נוספת לפסק הדין בית הדין הרבני הגדול במסגרת ערעור על פסק הדין של בית הדין.
- כאן המקום לציין כי המבקש תקף את תוקפה של ההסכמה הדיונית וביקש, במסגרת בקשת רשות הערעור דנן, להורות כי היא "פסולה/לא חוקית, אין ולא הייתה לה תוקף". אין מקום לדון בטענות אלה של המבקש, בעניין ההסכמה הדיונית, תוקפה וחוקיותה, מאחר שהסכמה זו נוצרה וקיבלה תוקף של פסק דין במסגרת ההליך בבית הדין, ובית משפט זה לא יושב כערכאת ערעור על בית הדין. כפי שאף הוסבר והובהר למבקש בהחלטת השופטת קמא, ככל שברצונו לתקוף את ההסכמה ותוקפה, עליו לעשות כן במישרין בבית הדין.
אדון, אם כן, אך ורק בטענות המבקש באשר להחלטת כב' השופטת קמא.
עיקר טענות המשיבה בתשובתה
- ביקשתי, וקיבלתי, את תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור. להלן תמצית טענות המשיבה:
א. דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, שכן מטרתה לבטל הסכם דיוני שנחתם בין הצדדים והינו שריר וקיים עקב פסק הדין של בית הדין שנתן לו תוקף.
כמו-כן, ההסכמה הדיונית השתכללה כדי הסכם בכתב בהתאם לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), והמבקש הפגין חוסר תום לב עת חתם על ההסכם.
ב. החלטת בית המשפט קמא, בבקשת המבקש למינוי כונס נכסים ניטראלי, הינה ברורה. חובת ביהמ"ש להמתין לפסיקתו הסופית של בית הדין הרבני לערעורים, מכוח כיבוד ההסכם וכיבוד הערכאות.
ג. אין ערכאה זו יושבת כערכאת ערעור על בית הדין, ואחת כמה וכמה שלא על החלטות ביניים של בית הדין.
ד. יתר טענות המבקש מוכחשות מחוסר רלוונטיות.
דיון והכרעה
- לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבה, החלטתי ליתן רשות ערעור מכוח סמכותי על פי סעיף 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולדון בבקשה כבערעור.
שוכנעתי לקבל את הערעור, במובן זה שאני מורה על החזרת הדיון בבקשת המבקש למינוי כונס נכסים שיפעל לפירוק השיתוף בדירת הצדדים, לבית משפט קמא, ללא צורך בהמתנה להכרעת בית הדין הרבני הגדול בערעור המשיבה, וללא כל תלות בתוצאת הערעור.
להלן אפרט נימוקיי.
- אתחיל בכך שאומר, כי צודקת המשיבה בתשובתה, כשציינה שאת ההסכמה הדיונית יש לבחון על-פי דיני החוזים. לכן יש להחיל עליה את הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים, על-פיו:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
מסעיף זה נלמד כי ללשון החוזה חשיבות ראשונית.
היינו, הפרשנות העדיפה לאומד דעתם של הצדדים צריכה להיות מלשון החוזה. רק אם אומד דעתם של הצדדים אינו משתמע מפורשות מלשון החוזה נפנה לפרשו כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין.
כך גם מורה לנו הפסיקה העדכנית.
ראה לדוגמא:
ע"א 954/15 י.ע עדן סנטר ואח' נ' עלרונט בע"מ (26.11.15).
- במקרה דנן לטעמי לשון ההסכמה הדיונית ברורה. היא מדברת על עיכוב במכירת הדירה או במינוי כונס נכסים "עד למתן פסק דין בענין הכתובה והפיצוי, ע"י בית הדין". היינו – עד למתן פסק דין בבית הדין האזורי ללא המתנה, במקרה של ערעור, לפסק דין של בית הדין הגבוה לערעורים.
זאת נלמד מלשון ההסכמה כדלקמן:
א. "פסק דין" – ולא "פסק דין חלוט". היינו – לא הייתה הסכמה להמשך עיכוב מכירת הדירה או מינוי כונס נכסים במקרה של הגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי.
ב. "ע"י בית הדין" – ולא "ע"י בית הדין ובית הדין הגבוה לערעורים, ככל שיוחלט על הגשת ערעור". היינו – ההסכמה הדיונית הייתה להמתנה עד לפסק דינו של בית הדין האזורי, אך לא מעבר לכך, ככל שיוחלט ע"י המשיבה על הגשת ערעור על פסק הדין האמור.
- לכן, משניתן פסק דינו של בית הדין האזורי מוצתה ההסכמה הדיונית, ובית משפט קמא היה יכול ורשאי, ללא חשש מכלל כיבוד הערכאות, לדון בתביעת המבקש למינוי כונס נכסים למכירת הדירה.
- לאותה תוצאה נגיע גם אם נסבור כי לשון ההסכמה הדיונית אינה ברורה, ואינה מחייבת המסקנה שפורטה בסעיפים 12-13 לעיל.
במקרה כזה נבחן את אומד דעת הצדדים "כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין", כהוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים המצוטט לעיל.
במקרה כזה נבחן את אומד דעת הצדדים תוך בחינת הנסיבות החיצוניות להסכם, לרבות הנסיבות שקדמו לחתימתו של ההסכם [ע"א 8300/15 רשות הפיתוח נ' לבנין מוצרי מלט בע"מ (29.8.17)].
- אם ניישם הלכה זו למקרה דנן נמצא כדלקמן:
א. המבקש הגיע לדיון בו הושגה ההסכמה הדיונית, בתאריך 8.2.12 לאחר שכבר אחז בידיו את החלטת בית משפט קמא מיום 1.11.2011 על פירוק השיתוף בדירה (שערעור עליה נדחה ע"י ערכאת הערעור כמצוין בסעיף 4 לעיל).
ב. עיון בפרוטוקול בית הדין מיום 8.2.12, בו הושגה ההסכמה הדיונית, מלמד כי לא בנקל הסכימה ב"כ המבקש (הנתבע שם) להסכמה הדיונית (ראה שורות 47-53 לפרוטוקול).
בסופו של דבר מה ששכנע את ב"כ הנתבע להסכים להסכמה הדיונית הייתה אמירתו של בית הדין כי: "אנחנו שומעים היום את התביעה ובתוך ימים יצא פסק דין" (שורה 54).
זו מסקנתי, שכן מיד לאחר אמירה זו של בית הדין הסכימה ב"כ המבקש (הנתבע שם) להסכמה הדיונית. היא כנראה סמכה על הבטחת בית הדיון כי העיכוב במכירת הדירה יהיה מספר ימים עד מתן פסק הדין ע"י בית הדין.
ג. מכאן עולה ונלמד אומד דעתם של הצדדים, כי בהסכמה הדיונית התכוונו לעכב את מכירת הדירה ו/או מינוי כונס נכסים למכירתה זמן קצר בלבד, עד מתן פסק דין בבית הדין האזורי, אך וודאי לא התכוונו לעכב כאמור עד למתן פסק דין של ערכאת הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי.
ודאי שכך הם פני הדברים, כשבסופו של יום בית הדין נתן את פסק דינו לא תוך מספר ימים אלא רק ביום 23.7.15, כשלוש שנים וחצי לאחר מועד ההסכמה הדיונית. לעיכוב כה גדול לא התכוונו הצדדים, ואין מקום לעכבם יותר.
- נדגיש, המבקש ממתין זמן רב למכירת הדירה, תוך פגיעה בזכות הקניין שלו.
תביעת האישה לכתובתה אינה מצדיקה את עיכוב מכירת הדירה, כהוראת בית משפט זה בערעור על החלטת פירוק השיתוף (ראה סעיף 4 לעיל).
ההסכמה הדיונית מוצתה והסתיימה עם מתן פסק הדין ע"י בית הדין האזורי כבר ביום 23.7.15.
מכאן כי צודק המבקש כשמבקש ותובע למנות בהקדם כונס נכסים למכירת הדירה בהתאם לפסק דין בדבר פירוק השיתוף בדירה שניתן כבר ביום 1.11.11, לפני למעלה משש שנים.
סוף דבר
- לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת הערעור, במובן זה שעניינו של המבקש יחזור לבית משפט קמא בכדי שידון בהקדם בבקשת/תביעת המבקש למינוי כונס נכסים שיפעל למכירת דירת הצדדים, ללא צורך בהמתנה להכרעת בית הדין הרבני הגדול בערעור המשיבה וללא כל תלות בתוצאת הערעור.
- המשיבה תישא בהוצאות המבקש בבקשה זו בסכום של 2,000 ₪ שישולם לידיו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום המלא בפועל.
המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.
ערבון, ככל שהופקד, יוחזר לידי המבקש.
פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שנות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ח, 01 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.