על אף שההחלטה על פירוק השיתוף בדירה התקבלה ב-2011 הגרוש היה מנוע מלפעול למכירתה בשל הסכם דיוני עליו חתם בבית הדין הרבני. לאחרונה קבע בית המשפט המחוזי שההסכם מוצה ואינו עומד עוד בדרכו.
ב-2012 חתם הבעל על הסכם בבית הדין הרבני בו התחייב שלא לפעול למכירת הדירה המשותפת עד לקבלת ההחלטה בעניין הכתובה. ההחלטה התקבלה ב-2015 אך האישה ערערה עליה לבית הדין הרבני הגדול. בית המשפט למשפחה קבע שהבעל צריך להמתין עם המכירה עד להכרעה בערעור אך בית המשפט המחוזי הפך לאחרונה את ההחלטה.
בני הזוג נישאו ב-1977 והביאו לעולם שלושה ילדים. ב-2005 הם התגרשו. הבעל עזב את הדירה והאישה נותרה לגור בה.
ב-2011 התקבלה בבית המשפט למשפחה תביעת הבעל לפירוק השיתוף בדירה. בהליך שהתנהל במקביל בבית הדין הרבני הצדדים חתמו על הסכם דיוני בו התחייב הבעל שלא לפעול למכירת הדירה עד למתן פסק הדין בתביעת הכתובה והפיצוי שהגישה האישה. בית הדין נתן להסכם תוקף של פסק דין.
בפועל, בית הדין הרבני נתן את פסק דינו בעניין הכתובה והפיצוי רק כשלוש וחצי שנים לאחר מכן. ערעור שהגישה האישה על פסק הדין עדיין תלוי ועומד בבית הדין הרבני הגדול.
ב-2017 הגיש הבעל לבית המשפט למשפחה בחיפה בקשה למנות כונס נכסים למכירת הדירה. בית המשפט החליט לפני כחודשיים שלנוכח ההסכם הדיוני יש להמתין למתן פסק הדין בערעור על ידי בית הדין הרבני הגדול.
על קביעה זו ערער הבעל לבית המשפט המחוזי. לדבריו, הוא חתם על ההסכם הדיוני על בסיס הבטחת בית הדין שפסק הדין יינתן בתוך ימים ספורים. משניתן פסק הדין, לא ניתן עוד לעכב את הליך הכינוס ויש לפעול למכירת הדירה לאלתר, ללא המתנה להכרעה בערעור.
האישה טענה מנגד שההסכם הדיוני עדיין מחייב ובהתאם לכלל כיבוד הערכאות על בית המשפט להמתין לפסיקתו הסופית של בית הדין הרבני.
בתוך כמה ימים
אך השופט חננאל שרעבי מבית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את הערעור. הוא הבהיר שאת ההסכם הדיוני יש לבחון לפי דיני החוזים וללמוד על כוונת הצדדים בראש ובראשונה מלשון החוזה.
לדבריו, ההסכם קובע במפורש שעיכוב המכירה יהיה עד למתן פסק הדין בעניין הכתובה, ולא נאמר בו שיש להמתין עד להכרעה בערעור, אם יוגש. לדבריו, משניתן פסק דינו של בית הדין האזורי מוצתה ההסכמה הדיונית ובית המשפט היה יכול ורשאי, ללא חשש מכלל כיבוד הערכאות, לדון בתביעת הבעל למינוי כונס נכסים.
השופט הוסיף שתוצאה זו מתבקשת גם לנוכח נסיבות חתימת ההסכם. הבעל הגיע לדיון בו נחתם ההסכם לאחר שכבר ניתנה החלטה של בית המשפט על פירוק השיתוף בדירה. מפרוטוקול הדיון עולה שהוא בתחילה סירב להסכם הדיוני אך מה ששכנע אותו הייתה הבטחת בית הדין שפסק הדין יצא בתוך כמה ימים. כלומר, כוונת הצדדים הייתה לעכב את מכירת הדירה זמן קצר בלבד.
השופט הדגיש שהבעל המתין זמן רב למכירת הדירה תוך פגיעה בזכות הקניין שלו ובקשתו למנות כונס נכסים בהקדם מוצדקת.
בנסיבות אלה החזיר השופט את התיק לבית המשפט למשפחה כדי שידון בבקשת הבעל למינוי כונס לצורך מכירת הדירה.
האישה חויבה בהוצאות של 2,000 שקל.
- שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד משה חן
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין