אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פרשנות תכליתית של ס' 8(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958

פרשנות תכליתית של ס' 8(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958

תאריך פרסום : 06/12/2017 | גרסת הדפסה

תיק הוצל"פ
לשכת ההוצאה לפועל קריות
13-03773-07-5
19/11/2017
בפני רשם ההוצאה לפועל:
סאלם ג'דעון

- נגד -
התובע:
פלוני
הנתבע:
אלמוני
החלטה

 

 

 

מבוא

  • בפניי בקשת הזוכה לזימון צד ג' לחקירה. השתלשלות העניינים היא כמפורט להלן.

 

  • הוטל צו עיקול על משכורת החייב אצל צד ג' _________________ (להלן - "צד ג'").

 

  • בתגובה לצו העיקול, הודיעה צד ג' כי השכר של החייב הוא ע"ס 4,000 ₪, בעוד השכר המוגן מעיקול, לפי ההרכב המשפחתי של החייב, הוא ע"ס 4,400 ₪.

 

  • צד ג' סבורה כי לא ניתן לעקל את משכורת החייב הנמוכה מהסכום המוגן מעיקול.

 

  • מנגד, הזוכה סבור כי טענות צד ג' אינן עולות בקנה אחד עם הוראות חוק הגנת השכר.

 

  • לגישת הזוכה, ס' 8(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, קובע כי ככל והסכום הפטור מעיקול עולה כדי 80% מהשכר הכולל, הרי שהסכום המוגן מפני עיקול יקטן לכדי 80% מהשכר בלבד, קרי- 20% מהשכר בכל מקרה אינו מוגן מפני עיקול.

 

  • הזוכה ביקש לזמן את צד ג' לחקירה.

 

דיון והכרעה:

 

לשון סעיף 8 (א) לחוק הגנת השכר

 

  • סעיף 8 (א) לחוק הגנת השכר תשי"ח- 1958 (להלן - "החוק") קובע כדלקמן :

 

8 .(א) "משכר העבודה החודשי לא יהיה ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד סכום השווה לגימלה בשיעור הנקוב בטור ג' בתוספת השניה לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1981, שהיתה משתלמת בחודש שקדם לתשלום השכר לאותו עובד לפי הרכב משפחתו אילו היה זכאי לגימלה כאמור; היה הסכום האמור יותר מ-80% משכר העבודה החודשי, יקטן הסכום שאינו ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד כדי 80% משכר העבודה החודשי; לענין זה, "שכר העבודה החודשי" – שכר העבודה החודשי הנותר אחרי ניכוי תשלום אשר המעסיק חייב לנכותו משכר עבודה על פי חיקוק. "

 

  • מבנהו ולשונו של הסעיף מורכבים משני חלקים :

בחלק הראשון קובע הסעיף באופן מפורש כי משכרו של העובד לא ניתן יהיה לעקל סכום השווה לשיעור גמלה הקבועה בחוק הבטחת הכנסה. לשון הסעיף מתחילה עם הכלל : לא ניתן יהיה לעקל סכום זה.

 

חלקו השני של הסעיף מדבר על ההחרגה לכלל שצוין: ככל שהסכום השווה לשיעור הגמלה עולה על 80% משכר העבודה החודשי - יקטן הסכום שלא ניתן לעיקול ממשכורתו של החייב כדי 80% משכר העבודה החודשי.

 

  • בענייננו, הסכום המהווה סכום השווה לגמלה בשיעור הנקוב בטור ג' בתוספת השנייה לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1981 (להלן: "הגמלה") הינו ע"ס 4,334 ₪.

 

  • אין מחלוקת בין הצדדים כי השכר של החייב הינו ע"ס 4,000 ₪.

 

  • כעת עליי להכריע במחלוקת האם החלק השני של הסעיף חל גם בענייננו, קרי : האם להורות כי יש לעקל 20% משכר העבודה החודשי כאשר הוא עומד על 4,000 ₪ ונמוך מהגמלה העומדת על 4,334 ₪ ?

 

  • מקום שהפרשנות שמציע הזוכה לסעיף אינה עולה באופן מפורש מהוראות הסעיף, לצורך ההכרעה אדרש לתכלית סעיף 8 (א) לחוק הגנת השכר תשי"ח- 1958.

 

 

על הפרשנות התכליתית :

 

  • השופט ברק טוען, כי החקיקה היא האצלת לפרשנות – א' ברק, פרשנות במשפט, תורת הפרשנות הכללית, חלק ראשון בעמ' 29 (להלן –"פרשנות במשפט"). הוא ממשיך וקובע כי עם חקיקת החוק מסתיים תפקידו של המחוקק ביחס לאותו חוק, ובאותה עת מתחיל תפקידו של הפרשן. עמידה על תכלית החקיקה, מטרת החוק או כוונת המחוקק – כל אלה הן פונקציות שיפוטיות. פונקציות אלה הן כלי עזר לשופט בפירוש החוק ובהכרעה בסכסוך, והן  חלק מההליך השיפוטי עצמו.

 

"שיטת הפרשנות התכליתית גורסת כי לטקסט משפטי יש לתת אותו פירוש המקיים בצורה הטובה ביותר את תכליתה של הנורמה בטקסט. תכליתה של הנורמה פירושה המטרות, השאיפות, הערכים והאינטרסים – ובהתגשמותם, הפשרה ביניהם – שהנורמה נועדה להגשים. כוונתו (הקונקרטית או המופשטת) של יוצר הטקסט (יחיד או קיבוצי) היא אמצעי על פיו לומד הפרשן על תכלית הנורמה הנשלפת מתוך הטקסט; אין היא התכלית עצמה. התכלית היא עניין נורמטיבי – אובייקטיבי, המנותק מבני האדם שביקשו להגשימה...

 

על כן, הפרשן התכליתי יחפש את התכלית המיוחדת שהייתה לנורמה בעת יצירתה. הוא ישאל את עצמו מה הייתה הכוונה – החל ברמה ספציפית והנמוכה ביותר וכלה ברמה הגבוהה ביותר, הנושקת בעקרונות היסוד- של יוצר הטקסט באשר לתכלית אשר הנורמה באה להגיש בעת יצירתה". שם בעמ' 373. "הפרשן יפנה לטקסט עצמו כמקור פנימי ויפנה גם לטקסטים נוספים – כגון חוקים אחרים שנחקקו לפני החוק ואחריו אשר עשויים להשליך על תכליתו". שם בעמ' 373-374.

 

"התכלית שהנורמה נועדה להגשים, מבוססת הן על התכלית הסובייקטיבית והן על התכלית האובייקטיבית. היא נקבעת בעת מתן הפירוש. לפיכך, היא עשויה להשתנות מעת לעת". שם בעמ' 375-376.

 

  • הפרשנות התכליתית מבוססת על שלושה כללים: כלל הלשון, כלל התכלית וכלל שיקול דעת. אהרון ברק, פרשנות במשפט, פרשנות החקיקה (תשנ"ג) (להלן – "פרשנות החקיקה") בעמ' 80.

 

"כלל התכלית קובע, כי את לשון החקיקה יש לפרש באופן שיגשים את תכליתה. מין המשמעויות (הלשוניות) השונות שהטקסט החקיקתי סובל (כיצירה לשונית) יש לבחור באותה משמעות (משפטית) המגשימה את התכלית המונחת ביסוד הטקסט החקיקתי. אם מספר משמעויות (לשוניות) מגשימות את תכליתו של הטקסט החקיקתי, יש לבחור באותה משמעות אשר יותר מכל משמעות אחרת מגשימה באופן המלא ביותר את תכלית החקיקה". שם בעמ' 85-86.

 

"תכלית החקיקה היא המטרות, הערכים והאינטרסים אשר החקיקה באה להגשים. היא מורכבת מתכלית סובייקטיבית ואובייקטיבית גם יחד". שם, בעמ' 291.

 

"התכלית הסובייקטיבית הן המטרות, הערכים והמדיניות אשר חברי הגוף המחוקק ("המחוקקים") ביקשו להגשים באמצעות דבר החקיקה. ברק מוסיף, כי תכלית זו אינה "התכלית הפרשנית" של המחוקקים ואינה עונה על השאלה כיצד הם היו פותרים את הסכסוך הקונקריטי. על התכלית הסובייקטיבית לומד השופט  ממס' מקורות, החשובים שבהם הם לשונו של דבר החקיקה (מקור פנימי), ההיסטוריה החקיקתי, הרקע ההיסטורי והרקע החברתי והמשפטי (מקורות חיצוניים)" שם, בעמ' 201-202. תכלית זו הינה בגדר עובדה היסטורית.

 

"התכלית האובייקטיבית זו התכלית שקורא "סביר" של דבר החקיקה במדינה דמוקרטית ייתן לו בעת הפירוש – שם בעמ' 249. הן המטרות והמדיניות אשר דבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית. אלה הערכים והעקרונות שהחקיקה נועדה להגשים". שם, בעמ' 202. גם היא פועלת ברמות הפשטה שונות. ברמה הנמוכה היא כוללת מטרות קונקרטיות שדבר חקיקה מסוגו של החוק המתפרש נועד להגשים בחברה מודרנית וברמת הפשטה גבוהה היא כוללת את הערכים והעקרונות שכל חוק במדינה דמוקרטית נועד להגשים". שם, בעמ' 202. השאלה אינה מה התכלית שעמדה בעבר, כעניין היסטורי, לנגד עיני חברי הגוף המחוקק. השאלה הינה מה התכלית העומדת עתה, כעניין נורמטיבי, לנגד עיני המפרש". שם בעמ' 249.

 

"ביסוד השיטה הפרשנית הסובייקטיבית עומדת כוונתו של יוצר הנורמה, ועל הפרשן ליתן לטקסט את המשמעות המגשימה כוונה (קונקרטית או מופשטת) זו; ביסוד השיטה האובייקטיבית עומדת הבנתו של הפרשן את הטקסט הנורמטיבי; השיטה התכליתית היא שיטת ביניים. מטרת הפרשן ליתן לנורמה את המשמעות המגשימה את תכליתה....תכלית הנורמה הינה עניין נורמטיבי...כוונתו של יוצר הנורמה אינה זהה לתכלית הנורמה". שם בעמ' 374 (ההדגשה אינה במקור, ס.ג').

 

  • השופט ברק קובע כי תכלית החקיקה היא המטרה אשר דבר החקיקה מגשימה. אלה הם האינטרסים הנאבקים על הבכורה, ואשר הפשרה ביניהם עומדת ביסוד החקיקה. שם, בעמ' 148.

 

  • כלל שיקול הדעת:

 

"פרשנות החקיקה מניחה קיומו של שיקול דעת שיפוטי. אין זה שיקול דעת הבא במקום כללי הפרשנות... הוא מופעל כאשר כללי הפרשנות האחרים – אשר נועדו לשלוף מובן משפטי מתוך מכלול המובנים הלשוניים אינם ממלאים את ייעודם, ואינם מצליחים במלאכת השליפה...שיקול הדעת הפרשני נועד אפוא לסייע בשלב השליפה ה"אחרון". הוא מכוון לאפשר לפרשן להגיע למשמעות משפטית אחת ויחידה מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות. אכן, שיקול הדעת השיפוטי הוא חלק מכללי הפרשנות עצמם...העמימות של הלשון מזה ושל אמות המידה לקביעת מובנה הנורמטיבי של הלשון מזה הופכות שיקול הדעת הפרשני למרכיב חיוני בפרשנות... שיקול דעת זה מוצא ביטויו בתחומים שונים: מן החשובים שבהם נזכור את אלה: קביעת מתחם האפשרויות הלשוניות, קביעת התכלית הסובייקטיבית ממקורותיה הטרום חוקתיים, החקיקתיים, והפוסט חקיקתיים, הסקת התכלית (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) מלשון החקיקה, גזירת תכלית מעקרונות היסוד של השיטה, ומחזקות התכלית השונות". שם בעמ' 649-650.

 

בחינת הפרשנות התכליתית במקרה הנדון:

 

  • כאמור לעיל, מבנהו ולשונו של הסעיף מורכבים משני חלקים :

 

בחלק הראשון קובע הסעיף באופן מפורש כי משכרו של העובד לא ניתן יהיה לעקל סכום השווה לשיעור גמלה הקבועה בחוק הבטחת הכנסה (להלן: "הגמלה"). לשון הסעיף מתחילה עם הכלל : לא ניתן יהיה לעקל סכום זה.

 

הסעיף אף לא מסתפק באיסור על העיקול, הוא אוסר גם על העברה או שעבוד של השכר.

 

חלקו השני של הסעיף מדבר על ההחרגה לכלל שצוין: ככל שהסכום השווה לשיעור הגמלה  עולה על 80% משכר העבודה החודשי - יקטן הסכום שלא ניתן לעיקול ממשכורתו של החייב כדי 80% משכר העבודה החודשי.

 

  • לשונו של הסעיף מדברת על שני מצבים :

 

  1. מצב שבו קיימת הגנה מלאה בגובה הגמלה.
  2. מצב שבו הגמלה היא סכום הגבוה מ – 80% מהשכר – כי אז תקטן ההגנה מעיקול ל – 20% מהשכר.

 

  • אין בלשונו של הסעיף תשובה ברורה לעוד שני מצבים :

 

  1. מצב שבו הגמלה היא בסכום הנמוך מ – 80% מהשכר;
  2. מצב שבו היא עולה 100% מהשכר.

 

  • נשאלת השאלה: מהו הפירוש המקיים בצורה הטובה ביותר את תכליתה של הנורמה בטקסט ? מהן המטרות, השאיפות, הערכים ובהתגשמותם, הפשרה ביניהם – שהנורמה נועדה להגשים?

 

  • לצורך בחינת שאלה זו נפנה לבחון את תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של הטקסט ולאחר מכן נדלה, באמצעות שיקול דעת פרשני, מהי הפרשנות המקיימת בצורה המיטבית את תכליתו של הסעיף.

 

בחינת התכלית הסובייקטיבית סעיף 8 (א) לחוק הגנת השכר

 

  • אמרנו כי התכלית הסובייקטיבית הינה המטרות הערכים והמדיניות אשר חברי הגוף המחוקק ביקשו להגשים באמצעות דבר החקיקה, ניתן ללמוד עליה ממס' מקורות : לשונו של החוק, ההיסטוריה החקיקתית, הרקע ההיסטורי והרקע החברתי והמשפטי.

 

  • בדברי ההסבר להצעת החוק צוינו דברים אלה :

 

"החוק המוצע מטרתו להעניק הגנה מקיפה לשכר עבודה, על מנת להבטיח כי השכר ישולם לעובד במועדו ובמלואו, פרט לניכויים מותרים".

 

  • כדי למנוע הסתבכות העובד בחובות ושעבוד שכרו, קובע החוק, שסכום מסוים לא יהיה נתון להמחאה או לשעבוד.

 

  • מגמה זו של החוק, להגן על סכום מסוים כמוגן ולא ניתן לעיקול, עלתה גם בדברי ההסבר לתיקון מס' 16 לחוק :

 

"חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1981,  קבע גימלת הבטחת הכנסה בשיעורים מהשכר הממוצע במשק. מוצע לאמץ את השיטה של החוק האמור גם לגבי שיעור הסכומים מהשכר המוגנים מפני עיקול, שעבוד והעברה, ולקבוע כי סכום השווה לגימלת הבטחת הכנסה מתוך שכר העבודה לא יהיה ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד."

 

  • ניתן להיווכח כי מדברי ההסבר נלמדת מטרה של הגנה על חלק השכר השווה לגמלה. זהו סכום שאינו ניתן לעיקול או לשעבוד.

 

  • מגמת החוק הולכת ומתפתחת בכיוון ההגנה על העובד וזכויותיו. זהו האינטרס המקבל את המשקל המכריע בחוק ובתיקון לו. נראה, כי האיזון שנעשה בסעיף מונע פגיעה כלשהי בסכום הגמלה, עד שהשכר עולה עליה. מדובר על מגמת שמירה על הסכום השווה לגמלה ולא מגמת כרסום בו.

 

  • עצם הכללת ההגנה על השכר בחוק נפרד, המכיל, לצד הגנה זו, הגנות נוספות ורבות, תומכת בתכלית שצוינה לעיל.

 

  • אין זה מקרי כי הסכום שהמחוקק ביקש להגן עליו מפני עיקול או שעבוד בחוק הגנת השכר הוא פונקציה של סכום הקבוע בחוק סוציאלי אחר- חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א – 1980 (להלן": "חוק הבטחת הכנסה")  המגדיר את "הסכום הבסיסי" שעל פיו מחושבות מרבית קצבאות הביטוח הלאומי.

 

  • השיעור של אותו סכום בסיסי הינו תלוי הרכב משפחתי, ומתעדכן בכל שנה בשיעור עליית מדד המחירים לצרכן שחלה בשנה שקדמה לה. אותו סכום בסיסי משקף רמת מחייה בסיסית, שכל "נגיסה" ממנה תהווה פגיעה בזכות הבסיסית של אדם לקיום בכבוד מינימאלי.

 

  • לצד ההגנה על שכרו של העובד יש עיגון בלשונו של הסעיף לאינטרס נוסף והוא האינטרס של הנושה של החייב לגבות את חובו גם מהשכר. אינטרס זה מתחרה עם אינטרס ההגנה על השכר של העובד.

 

  • אם כן, בסעיף קיימת תכלית נוספת המתחרה בתכלית ההגנה על שכרו של העובד, היא תכלית גביית החוב של הנושה מהעובד.

 

בחינת התכלית האובייקטיבית של סעיף 8א לחוק הגנת השכר

 

  • בבחינת התכלית האובייקטיבית אנו בחונים את המטרות והמדיניות אשר דבר החקיקה נועד להגשים בחברה מודרנית. תכלית זו מהווה הכללה הפועלת ברמות הפשטה שונות. ברמת הפשטה נמוכה, היא כוללת מטרות קונקרטיות שדבר חקיקה מסוגו של דבר החקיקה המתפרש עשוי להגשים בחברה מודרנית. מטרה זו נלמדת מסוגו של דבר החקיקה ומטיפוס הסדריו. ברמת הפשטה גבוהה, היא כוללת את הערכים והעקרונות שכל חוק במדינה דמוקרטית נועד להגשים. פרשנות החקיקה, בעמ' 202.

 

  • החוק חי במסגרת שיטה פוליטית ומשפטית, והוא מהווה חלק אינטגרלי משיטה כוללת. מקורה של התכלית האובייקטיבית  אינה במחשבתם הסובייקטיבית של המחוקקים אלא במבנה החברתי והשיטתי. שם בעמ' 203.

 

  • לתכלית האובייקטיבית רמות הפשטה שונות. הן תלויות בשני פרמטרים : האחד, מידת הפרטיקולריות או, להבדיל, הכלליות של יוצר הטקסט. האחר, עניינו במידת המטען הערכי המיוחס לטקסט, והן נעות בין רמת הפשטה המתחילה על פי רצונו של היוצר האינדיווידואלי אילו הבעיה המשפטית הניצבת בפני הפרשן הייתה ניצבת בפני היוצר, ועד הרמה הגבוהה והמתקדמת ביותר בערכי היסוד של השיטה (כוונת השיטה). ראה אהרון ברק, פרשנות תכליתית במשפט, תשס"ג (להלן – "פרשנות תכליתית במשפט"), בעמ' 196-197.

 

  • ברמת הפשטה נמוכה ביותר : נוכח ההיסטוריה החקיקתית של החוק, נראה, על פניו, כי אילו הייתה הסוגיה העולה במקרה שלנו ניצבת בפני המחוקק, יוצר הטקסט, לא נראה כי הוא היה מבקש להחיל עיקול אוטומטי קבוע על שכרו של העובד ללא תלות בגובה שכרו

 

  • כל פרשנות אחרת תרוקן מתוכן את הרישא של הסעיף, המורה כי ""משכר העבודה החודשי לא יהיה ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד סכום השווה לגימלה...".

 

  • ברמת הפשטה גבוהה יותר (שנייה) אנו שאולים איזו תכלית היה מעמיד לנגד עיניו היוצר של הטקסט אילו פעל כאדם סביר? פרשנות במשפט בעמ' 198. היוצר הסביר לא היה מבקש ליתן הגנה מלאה לשכר בשווי הגמלה, ומנגד היה מורה לעקל חלק יחסי מהשכר הנמוך מאותה גמלה.

 

  • ברמת הפשטה גבוהה עוד יותר (שלישית) אנו פונים לסוג הטקסט וטבעו. אנו שואלים מהי התכלית הטיפוסית המאפיינת סוג מסוים של טקסט?

 

  • תכליתו המיוחדת של חוק הגנת השכר היא ההגנה על השכר; לצד תכלית זו קיימת תכלית מיוחדת נוספת והיא גביית החוב של הנושה. נוכח מקומו של הסעיף בתוך החוק, נוכח יתר סעיפי החוק ונוכח שיוכו של החוק למסכת חקיקת המגן, מדובר בתכלית בעלת ערך נמוך יותר מתכלית ההגנה על השכר. על יסוד זה, יש לפרש את הוראות הסעיף כאשר ידה של תכלית ההגנה על שכרו של העובד על העליונה.

 

  • כאמור בסעיף בוצע איזון חלקי בין שתי התכליות, כאשר אני רואה כי ההגנה על השכר בשווי הגמלה הינה הגנה מלאה ומוחלטת.

 

  • בפרשנות החקיקה אנו נתמקד בתכלית הטיפוסית לחקיקה מאותו סוג - שם בעמ' 198-199. רלוונטי לענייננו חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז 1967 (להלן – "חוק ההוצאה לפועל") מכוחו הוטל העיקול.

 

  • החוק מכוחו עוקלה המשכורת הינו חוק ההוצאה לפועל. מכוחו הוטל העיקול והוא רלוונטי לצורך פירוש סעיף 8 (א) לחוק הגנת השכר. זהו חוק שחי בסביבת משפטית קרובה לחוק הגנת השכר. שניהם מכילים הגנה על זכויות יסוד וערכי יסוד בשיטת המשפט הישראלית.

 

  • בין תכליות חוק ההוצאה לפועל ניתן למצוא את התכלית שהחייב לא יהפוך לנטל על החברה ולהבטיח לו רמת מחיה בסיסית. תכלית זו משתלבת עם התכלית אשר בחוק הגנת השכר - להגן על השכר מפני עיקול, כאשר רמה בסיסית של מחיה לא יהיה ניתן לפגוע בה.

 

  • על התכליות המונחות ביסוד חוק ההוצל"פ עמד ביהמ"ש העליון במסגרת רע"א 4905/98 פרופ' יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו, נה (3) 360, בעמ' 374:

 

התכלית (המיוחדת) השנייה המונחת ביסוד חוק ההוצאה לפועל היא להגן על החייבים אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק. החוק בא למנוע מצב שבו בהפעלת מנגנון הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה (פרשת פישמן [6], בעמ' 374). זהו היבט סוציאלי, הבא להתחשב בחייב תוך מניעת ירידה לחייו. הוראות אחדות בחוק ההוצאה לפועל נועדו להבטיח הגשמתה של תכלית זו (ראו: סעיף 22(א) (מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול); סעיף 38 (הגנת בית המגורים); סעיף 39 (הגנת חייב חקלאי)). חלק מהן מסייעות, בעקיפין, לזוכה על-פי פסק-הדין, שכן הן מבטיחות כי החייב לא יאבד את יכולת הפירעון שלו" (ההדגשות הוספו- ס.ג'.)

 

"בצד התכלית המיוחדת שעניינה מניעת ירידה לחייו של החייב מונחת התכלית הכללית שעניינה הגנה ושמירה על כבוד האדם והחירות של החייב (ראו: פרשת פר"ח [1], בעמ' 759 וכן מ' אלון כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל – ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית [12]; א' מגן "חירות הפרט וחייבים בהוצאה   לפועל" [16]; ש' דורנר "מאסר חייבים בהוצאה לפועל" [17]). תכלית זו מעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כבודו של האדם כולל בחובו, כפי שראינו, הגנה על מינימום הקיום האנושי (ראו בג"ץ 161/94 אטרי נ' מדינת ישראל [9]). אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע (ראו א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [13], בעמ' 423). כך כבודו של כל אדם; כך כבודו של חייב שאין בידו לשלם חוב פסוק במועדו וכך כבודו של חייב על-פי חוב פסוק ממזונות"  (ההדגשות הוספו- ס.ג'.(.

 

  • בחברה מודרנית בת זמננו קיים ערך ברור של הגנה על רמת חיים בסיסית. חברה מודרנית אינה יכולה להתעלם ממעוטי היכולת, מבלי לספק להם רשת בטחון. נגיסה ברשת הביטחון הנ"ל יכולה אף לפגוע בחברה : ככל שאין הגנה מינימלית על השכר, יפחת המוטיב של העובד לעבוד. עובד שאינו בטוח כי חלק מסוים משכרו "מובטח" לא יהיה לו אינטרס לעבוד והוא יפנה לקבלת אותה הקצבה אף מבלי שיידרש לעבוד.

 

  • החברה תיפגע ממהלך כזה. הנטל על החברה יהיה כבד.

 

  • ברמת ההפשטה העליונה (הרביעית) שואל הפרשן את עצמו מהי התכלית המתבקשת מערכי היסוד של השיטה? במצב דברים זה פונה הפרשן לערכים הכלליים של שיטת המשפט. הוא מבקש לגזור מהם את התכלית האובייקטיבית של הטקסט המשפטי. פרשנות תכליתית במשפט, בעמ' 199.

 

  • לצד תכליתו המיוחדת של חוק הגנת השכר עליה עמדנו לעיל, קיימת לחוק תכלית כללית שעולה מערכי היסוד של שיטת המשפט הישראלי ועיקרה ההגנה על כבודו של העובד; עובד שאין לו מינימום שכר/גמלה לקיום הוא עובד שכבודו נרמס. תכלית זו עולה מעקרונות שיטת המשפט הישראלית. ההגנה על כבודו של אדם הינה זכות חוקתית שיש לכבדה.

 

  • כתכלית כללית נוספת לחוק הגנת השכר ניתן למנות גם את השמירה על קניינו של הזוכה. זוכה שלא גובה את חובו הוא זוכה שקניינו נפגע. ושוב, נוכח המרקם החקיקתי בו מצוי הסעיף – יש לתכלית זו, לטעמי, הגנה נחותה מההגנה על כבודו של העובד.

 

  • סעיף 2 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע כדלקמן :

 

"אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם".

 

סעיף 4 לחוק היסוד קובע כדלקמן :

 

"כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו."

 

סעיף 3 לחוק היסוד קובע כדלקמן :

 

"אין פוגעים בקנינו של אדם".

 

  • לאורך השנים ההגנה על כבודו של העובד הלכה והתגברה; שיטת המשפט הישראלית חזקה את מעמדו של העובד, תוך פיתוח חקיקתי המבוסס על כבודו של האדם וחירותו. בהקשר זה ניתן להפנות גם למערך החוקתי הנוסף להגנה על זכויות העובד השונות שהלך והתחזק עם השנים, כגון: חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951,  חוק פיצויי פיטורין, התשכ"ז- 1963, חוק הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות, תשס"א- 2008. {להשוואה ראה ההגנה על זכויות החייב הנצברות בקופת פנסיה כפי שהתפתחה בפסיקה : בר"ע (ב"ש) 736/04 יעקב לוסקי נ' מרדכי דקר (מאגר נבו), בר"ע (י-ם) 3024/01 עזר נ' בנק המזרחי - סניף בית וגן, פ"מ תשס"א(2) 619 ובר"ע (ת"א) 2662/04 גל קור נגד קרן מקפת (מאגר נבו)}.

 

  • במסגרת בג"צ 10662/04 סלאח חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 16.6.09) (להלן: "הלכת חסן") שהינו, ללא ספק, גולת הכותרת של הפסיקה שניתנה בשנים האחרונות בתחום הביטחון הסוציאלי, סקר ביהמ"ש העליון, מפיה של כ' הנשיאה (דאז) ביניש, את ההלכות שניתנו עד אז, ואשר עיגנו את הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד כחלק מכבוד האדם במובנו החוקתי.

 

"הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד מצויה בליבו ובגרעינו של כבוד האדם. חיים בחרפת רעב, ללא קורת גג, תוך חיפוש מתמיד מנין יבוא עזרו של אדם, אינם חיים בכבוד. מינימום של קיום בכבוד הוא תנאי לא רק לשמירה ולהגנה על הכבוד האנושי, אלא גם למיצוי יתר זכויות האדם. אין כל פואטיקה בחיים בעוני ובמחסור. ללא תנאים חומריים מינימאליים, אין לאדם יכולת ליצור, לשאוף, לבחור את בחירותיו ולממש את חירויותיו. במילותיו היפות של השופט י' זמיר, "אסור שזכויות האדם ישמשו רק את האדם השבע. צריך שכל אדם יהיה שבע, כדי שיוכל ליהנות, למעשה ולא רק להלכה, מזכויות האדם." (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ ואח', פ''ד נב(1) 289, 340 (1998); וראו עוד: גביזון, בעמ' 45: "לאדם שנאבק להשיג תנאי מחיה מינימאליים אין חופש של ממש לחתור להשגת יעדים כלשהם" (פסקה 36(. (ההדגשות הוספו- ס.ג'.(

 

  • בהמשך, ביהמ"ש העליון אף עמד על הקשר הישיר בין הזכות למינימום של קיום בכבוד לבין תכלית חוק הבטחת הכנסה, בהיותו אחד האמצעים בהם נוקטת המדינה להגשמת הזכות למינימום של קיום בכבוד:

 

"נוכח מארג מנגנוני הרווחה הקיים בישראל ומקומו היחסי של חוק הבטחת הכנסה בין מנגנונים אלה, ניתן אפוא לקבוע כי חוק הבטחת הכנסה בא להשלים את ההגנה על הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד (ראו והשוו דברי הנשיא א' ברק בפרשת עמותת מחויבות, בעמ' 484-483). החוק נועד להבטיח לתושבי ישראל משאבים מינימאליים הדרושים להם לסיפוק צרכיהם החיוניים, כאשר אינם מסוגלים לעשות כן בעצמם. תכליתו של החוק היא, אפוא, להבטיח קיום מינימאלי בכבוד. על תכלית זו אין מחלוקת בין המשיבים לעותרים. אמנם חוק הבטחת הכנסה אינו האמצעי היחיד בו נוקטת המדינה להגשמת הזכות לקיום מינימאלי בכבוד – אולם הוא אחד מהאמצעים המרכזיים המגנים עליה. חשיבותה זו של גמלת הבטחת ההכנסה בהבטחת מינימום של קיום אנושי בכבוד היא נקודת הייחוס הבסיסית הצריכה להכרעה בעתירות שלפנינו" (פסקה 37(. (ההדגשות הוספו- ס.ג'.(

 

שיקול דעת פרשני

 

  • מרכיב שיקול הדעת השיפוטי הוא המרכיב השלישי בשיטת הפרשנות התכליתית :

 

"השיטה הפרשנית התכליתית מבוססת על מרכיב של שיקול דעת פרשני. לא ניתן לקבל באמצעותה תוצאות פרשניות אך בדרך הדדוקציה הלוגית, שכן היא מבוססת על צמתים פרשניים לתוכם נכנס הפרשן. הכיוון אליו יפנה, נתון לשיקול דעתו בלא ששיטת המשפט (לרבות כללי הפרשנות) מכוונים את דרכו. " פרשנות במשפט, בעמ' 393-394.

 

ובהמשך :

 

"קיימים מס' מוקדים בהם נתון לשופט שיקול דעת פרשני, ביניהם המבנה החוקתי והשיטתי וכן עקרונות היסוד של השיטה, המהווים חלק מההבנה המוקדמת של הפרשן והמגבשים את התכלית (האובייקטיבית) של הנורמה המשפטית, ועשויים להיות לכל פרשן תפישה שונה של המבנה החוקתי והשיטתי של עקרונות היסוד השולטים בשיטה. מוקד נוסף הינו המטרות, הערכים והאינטרסים שהנורמה באה להגשים, והמגבשים את התכלית של הנורמה המשפטית - אינם נתון שניתן למצוא בין דפי ההיסטוריה. תכלית הנורמה היא עניין נורמטיבי, אשר הפרשן צריך לגבש. תכלית הנורמה היא מושג מופשט, היונק את חיותו מנתונים חברתיים שונים". פרשנות במשפט, בעמ' 393-394.

 

  • בספרו פרשנות תכליתית במשפט, כותב השופט ברק כדלקמן בעמ' 206-261 :

 

"קיומו של שיקול הדעת הפרשני מבוסס על התפיסה כי קיימות בעיות משפטיות שאין להן פתרון חוקי אחד; כי קיים חוסר ודאות במשפט; כי קיימים מצבים שיש להם יותר מפתרון חוקי אחד. במצבים אלה נתונה לשופט "הפררוגטיבה הריבונית של הבחירה. בחירה זו היא תוצאה של תפיסות היסוד של הקהילייה המשפטית. קהילייה זו משקפת את ההשקפה המקצועית של ציבור המשפטנים".

 

  • ישאל השואל, האם ניתן לדלות מלשונו של הסעיף סיטואציה מסוימת שלא צוינה בלשונו באופן מפורש ? האם ניתן לפרש את לשונו באופן שבו נסיק את קיומה של הסיטואציה הנ"ל אף שהיא לא נרשמה בלשונו באופן מפורש ?

 

  • בר"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מ"י, פ"ד נו (3), בעמ' 418 דובר על מקרה שמכוח הפרשנות תכליתית של סעיף 77 לחוק העונשין מורה בית המשפט על הפעלתו במקרה מסוים אשר אינו חוסה תחת לשונו של הסעיף ולכאורה אין מקום להפעיל את הסעיף עליו.

 

  • בית המשפט דן בפרשנות סעיף 77(א) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 (להלן – "חוק העונשין"), אשר קבע כי בהרשיעו אדם בדין מוסמך בית-משפט לחייב אותו לשלם למי שניזוק מן העבירה סכום כסף לפיצוי הנזק או הסבל שנגרמו לו. השאלה היתה האם מוסמך בית המשפט להורות על תשלום פיצוי לניזוק לפי סעיף 77 לחוק העונשין, כאשר הוטל על הנאשם צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה.

 

  • בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. השופטת נאור קבעה כי סעיף 77 מאפשר להטיל פיצוי רק על מי שהורשע, והמערערת לא הורשעה.  להשקפתה הפיצוי לפי סעיף 77 הוא עונש, ואין להטיל עונש אלא מקום שהמחוקק הסמיך את בית המשפט לעשות כן; סעיף 77 מסמיך לחייב בפיצוי רק את מי שהורשע.

 

  • דעת הרב (השופט חשין) קבעה כי הוראת הפיצוי בסעיף 77 "הוראת-פיצוי זו, כלשונה, אף ריחו של חוק העונשין לא דבק בה". המושגים "נזק", "סבל", "ערך הנזק או הסבל" ו – "פיצוי" מן המשפט האזרחי באו אלינו ותוכנם מהותם "אזרחיים" הם, בעמ' 456. בית המשפט מוצא כי הוראת סעיף 77 לחוק משייכת עצמה למשפט האזרחי.

 

  • מוסיף בית המשפט בעמ' 459 : "9. עיקר הוא, לדעתי, בצופן הגנטי של הסמכות לפסוק פיצויים לנפגע, זו הסמכות שבסעיף 77 לחוק ("הגרעין הקשה" בלשונה של חברתי). צופן גנטי זה צופן אזרחי הוא בבירור – צופן גנטי אזרחי להבדיל מצופן גנטי פלילי".

 

  • בית המשפט אף מנתח את התכלית של סעיף 77 לחוק העונשין וקובע :

 

"כך באשר למהותו של סעד הפיצוי מתוכו-ובו וכך באשר לתכליתו. תכליתו המיידית של הסעד – זו תכלית העולה מתוך לשונו של החוק – הוא התכלית של פיצוי הנפגע ממעשה עבירה שגורם לו נזק או סבל.  תכלית זו, תכלית אזרחית מן –המניין היא. אשר לתכליתו היותר כללית של סעד הפיצויים, גם זו שואבת את כוחה ואת צדקתה מן המשפט האזרחי. כמסתבר, הנחת היסוד היא להוראת סעיף 77 לחוק העונשין, שמעשה העבירה אשר גרם סבל או נזק מהווה גם עוולה אזרחית, עוולה לגוף האדם או לרכושו. אם זו הנחת החוק, מה טעם ומה הצדק נשלח את הנפגע לתביעה אזרחית לאחר שבית המשפט קבע כי הנאשם עשה את המעשה אשר גרם לו נזר או סבל ? אכן הוראת סעיף 77 נועדה בעיקרה להציע לנפגע מעין קפנדריה : קרא : לזכותו בפיצוי על נזק או סבל שנשא בהם בשל עבירה שעבר הנאשם בלא שנאלצו לכתת רגליו להגשתה של תביעה אזרחית." בעמ' 159-460.

 

ועל לשונו של החוק ביחס לתכלית העומדת בבסיסו אומר בית המשפט :

 

"26. אסיים את דבריי בפרק זה, וכך אומר : אין ספק כי משמעות ראשונה במעלה נודעת ללשונו ולניסוחו של חוק...לפירושו של חוק תמיד נפתח בלשונו של החוק. וגם אם להבנה ולהעמקה נבקש להביא ראיות ואסמכתאות מקרוב ומרחוק, לעולם גם נסיים מסע-של פרשנות – כל מסע של פרשנות – בלשונו של החוק. איש לא יחלוק על דברים אלה. ואולם גם על זאת ניתן דעתנו ונשמור את הדבר : במלאכת הפרשנות שומה עלינו כי ניזהר ונשמור שלא ניפול לפחת היוריספורדנציה של מושגים ....חוק – כל חוק – אין בו תכלית לעצמו. נושא תכליתו בבטנו, ותכליתו בבטנו, ותכלית זו היא הנופחת רוח חיים באפיו והיא המוליכה אותו על יעדו.....

 

"מהותו של כלל משפט תיקבע על-פי הצופן הגנטי שלו ולא על-ידי כינויו בתואר זה או אחר". עמ' 469 (ההדגשות אינן במקור, ס.ג').

 

ובעמ' 473 :

 

"34. אם ה"הורשע" בדין, שבסעיף 77 (א) מכוון להרשעה כפשוטה, אין ספק שהמערערת לא הורשעה בדינה, והרי זו הייתה החלטתו המפורשת של בית המשפט השלום. ואולם לענייננו, לענין חיובה של המערערת בתשלום פיצוי לנפגע, באם נכון וראוי לפרש את התיבה "הורשע" כמכוונת להרשעה במובנה המצומצם ? והרי כפי שראינו, אין ולא כלום בין אי-הרשעתה של המערערת לבין תכלית החוק בקובעו את סעד הפיצויים לנפגע ממעשה עבירה. שאי ההרשעה עניינה בנאשם ואילו סעד הפיצויים עניינו בנפגע. הכול מסכימים כי המערערת עשתה מעשה עבירה וכי בית המשפט מצאה "אשמה" בדינה אף שלא הרשיעה. מה טעם איפוא נפרש את מושג ה"הורשע" כמושג מצומצם בתחומי חלותו ולא כמושג בן פרישה רחבה....

 

אכן, הרשעה שבסעיף 77 (א) מדבר בה פירושה הוא – פירושה ראוי שיהיה – קביעת בית משפט כי הנאשם עשה את מעשה העבירה, כי הנאשם נמצא "אשם" הגם שלא "הורשע" במובנו המצומצם של המושג". (ההדגשות אינן במקור, ס.ג')

 

  • להלן נסרוק שני פסקי דין של ביהמ"ש העליון אשר ממחישים היטב את המגמה של ביהמ"ש למתן פרשנות חקיקה סוציאלית באופן המגשים את תכליתה.

 

פרשנות תכליתית לחקיקה סוציאלית

 

  • בדיון נוסף בג"ץ 4601/95 חי יוסף סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נב(4) 817,  דן בית המשפט העליון בשאלה האם חבר מועצה מקומית, הנושא בתפקידו מכוח חוק, כלול בין הזכאים לדמי אבטלה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשכ"ח 1967 ?

 

  • העותר, אשר עבד תקופה ממושכת בקופת חולים, עזב מקום עבודתו בקופת חולים ונבחר לסגן ממלא מקום ראש המועצה ירוחם. לאחר שנתיים התפרקה הקואליציה, כהונתו של העותר במועצה נסתיימה טרם שמונה וניסיונו לשוב לקופת חולים נכשל. העותר נותר מחוסר עבודה. העותר ביקש לקבל דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי אולם עמדת המוסד הייתה כי העותר אינו מבוטח בביטוח אבטלה, שכן הוא נבחר ציבור הנושא תפקיד מכוח החוק שכהן כסגן ראש המועצה ולא ניתן לראותו כ"עובד" המועצה.

 

  • למען השלמת התמונה יצוין כי בפרק ז' לחוק הביטוח הלאומי מוגדר "מבוטח", בין היתר, כעובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו.

 

  • בחוק הביטוח הלאומי אין הגדרה של "עובד". העותר לא היה עובד המועצה, אלא ממלא תפקיד בה מכוח החוק.

 

  • תחילה בג"ץ דחה את עתירתו ופסק כי הזכאות לדמי אבטלה מותנית בהיות המבוטח "עובד". בדיון הנוסף בוחן הנשיא ברק את השאלה מיהו "עובד" הזכאי לדמי אבטלה ? השופט ברק שואל אם לעניין ביטוח אבטלה יש רלוונטיות לעובדה שהמשרה היא מכוח חוק. האם דרישה זה מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד ביטוח האבטלה, והאם היא מתיישבת עם תכלית זו.

 

  • השופט ברק קובע כדלקמן :

 

"התכלית המונחת ביסוד ביטוח אבטלה אינה מתיישבת עם הגישה, כי מי שהועסק מכוח הדין אינו מבוטח בביטוח אבטלה. הטעמים המונחים ביסוד ביטוח האבטלה חלים באותה מידה הן לעניין מי שמועסק מכוח הדין והן לעניין מי שמועסק שלא מכוח הדין. אכן, גם מי שמועסק מכוח הדין – כגון העותר שלפנינו – איבד את מקור מחייתו לאחר שנאלץ לעזוב את עיסוקו; גם על רמת חייו שלו יש להגן; גם על קיומו שלו בכבוד יש לשמור. האופן שבו החלה ההעסקה אינו רלוונטי כלל לצורך תמיכה למי שאיבד את מקור פרנסתו". בעמ' 832

 

  • המסקנה הינה, כי על אף שהעותר לא ענה על הגדרת עובד לצורכי דמי אבטלה, הוא הוכר כעובד באמצעות פרשנות תכליתית של המושג "עובד". לאחר שבית המשפט בחן את האינטרסים והערכים העומדים מאחורי דמי האבטלה הוא הגיע למסקנה כי נסיבותיו של העותר חוסות תחת אותה תכלית וכי הוא זכאי לדמי אבטלה.

 

  • בהלכת חסן שצוינה לעיל, ביהמ"ש העליון הלך צעד אחד קדימה בהגנה על הזכות לקיום מינימלי בכבוד ולא הסתפק בפרשנות תכליתית של חוק סוציאלי, אלא הורה על בטלותה של הוראה בחקיקה ראשית סוציאלית אשר פוגעת בתכלית החקיקתית העומדת ביסוד ההוראה: ביהמ"ש העליון דן בחוקתיות ס' 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, אשר קבע חזקה חלוטה לפיה כל בעלות או שימוש ברכב מהווה הכנסה שאינה נמוכה מהגמלה, באופן שמביא לשלילה גורפת של הגמלה.

 

  • חשיבותה של ההלכה הנ"ל חצתה את גבולות ההוראה הספציפית של חוק הבטחת הכנסה הנדון במסגרתה, ואף חצתה את גבולות חוק הבטחת הכנסה עצמו, עת עמד ביהמ"ש על תפקידו, ואף חובתו, אל מול המחוקק, בכל הנוגע לפרשנותה ויישומה של כל חקיקה סוציאליות, מקום בו החקיקה הקיימת מביאה לפגיעה בזכויותיהם של אלה אשר באים בשעריו. זאת נעשה מפיה של כב' השופטת ארבל:

 

"ההכרה בזכויות החברתיות נעשית בדרך ספורדית ולשיעורין, בין בדרך של חקיקת זכויות רגילה, העוסקת בזכויות מסוימות בלבד, ובין באמצעות ההלכה הפסוקה המתפתחת באיטיות ותלויה ביד המקרה – אם הוגשה עתירה, והאם נתוניה הספציפיים מצריכים הכרה בזכות חברתית .......... מצב זה מותיר עדיין פינות חשוכות של עוני, מצוקה, קיפוח וחוסר שוויון בהקצאת משאבי המדינה" (פסקה 6 לפסק דינה) (ההדגשות הוספו- ס.ג'(

 

"על רקע האמור, בית המשפט אינו יכול למשוך ידו מבחינה חוקתית של פגיעה בזכויות אלו, מתוך הגנה על הזקוקים לו. בית המשפט רואה עצמו מחויב להגן על זכויותיהם של אלו אשר באים בשעריו, כאשר הן נפגעות על ידי החקיקה הקיימת. .............ואולם במקרים שבהם נגלית בפניו פגיעה בלתי מידתית בזכויותיה החברתיות של קבוצה מסוימת, באופן שחותר תחת תנאי הקיום המינימליים של אותה הקבוצה, הרי ששומה עליו להתערב חרף האיפוק שגוזר על עצמו בדרך כלל. כך הוא המקרה שלפנינו" (פסקה 7 לפסק דינה) (ההדגשות הוספו- ס.ג')

 

הפרשנות התכליתית המתבקשת של סעיף 8 (א) לחוק הגנת השכר

 

  • לאחר שסקרנו לעיל את הכללים לפרשנות החקיקה, תוך הסתייעות אף בהלכותיו של בית המשפט העליון, נעבור עתה לדון בפרשנותו של סעיף 8(א) לחוק הגנת השכר.

 

  • לשם הנוחיות, נצטט שוב את הוראות הסעיף :

 

8 (א) משכר העבודה החודשי לא יהיה ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד סכום השווה לגימלה בשיעור הנקוב בטור ג' בתוספת השנייה לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1981, שהייתה משתלמת בחודש שקדם לתשלום השכר לאותו עובד לפי הרכב משפחתו אילו היה זכאי לגימלה כאמור; היה הסכום האמור יותר מ-80% משכר העבודה החודשי, יקטן הסכום שאינו ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד כדי 80% משכר העבודה החודשי; לעניין זה, "שכר העבודה החודשי" – שכר העבודה החודשי הנותר אחרי ניכוי תשלום אשר המעסיק חייב לנכותו משכר עבודה על פי חיקוק.

 

  • קיימות שתי דרכים בהן ניתן לקרוא את הוראת ס' 8 לחוק:

 

  1. האופציה הראשונה לקרוא את לשונו של הסעיף, שהיא ברמת הפשטה נמוכה:

 

  • גמלה שהיא מתחת ל – 80% מהשכר – אז ההגנה תחול על סכום הגמלה ויתרת המשכורת תועבר לזוכה המעקל.

 

  • גמלה שהיא מעל ל – 80% מהשכר -  אז ההגנה היא על סכום 80% מהשכר ובכל מקרה יש להעביר 20% מהשכר לידי המעקל.

 

  1. האופציה הנוספת לקרוא את לשונו של הסעיף, שהיא ברמת הפשטה גבוה יותר, הינה על פי מדרג יורד של ההגנה בהתאם לגובה הגמלה :

 

  • הקצבה עולה על 100 % שכר – כי אז קיימת הגנה מלאה בגובה השכר.

                                                               

  • קצבה היורדת למדרג שבין 80-100% מהשכר – ההגנה תקטן בשיעור 20% מהשכר.

 

  • קצבה היורדת מתחת ל – 80% מהשכר – כי אז ההגנה תחול על סכום הגמלה והיתר מועבר על חשבון העיקול.

 

  • המדרג שעולה מהסעיף, באופציה השנייה, משקף ברורות יחס ליניארי בין גובה השכר לבין רמת ההגנה אותה דורש המחוקק להחיל עליה: נקודת המוצא הינה כי לא ניתן לעקל מהשכר סכום השווה לסכום הבסיסי. חרף האמור, אם סכום זה מהווה לפחות 80% מהשכר, המחוקק מפחית את ההגנה לכדי 80% מהשכר.

 

  • כאשר השכר משתווה ל -  100  % גמלה או שהוא מתחיל לעלות עליה מתחיל מנגנון העיקול לפעול עד למצב שבו הגמלה הנ"ל מגיעה לכדי 80% מהשכר.

 

  • נפל סכום הגמלה מתחת ל – 80% מהשכר – ההגנה תחול עד לגובה הגמלה והיתר יועבר לטובת הזוכה.

 

  • חרף האמור, המחוקק ביקש לסייג הנחה זו, כאשר הסכום מגיע לכדי 80% ויותר מהשכר. או אז, וכאשר הפער בין הסכום הבסיסי לשכר קטן – ההגנה פוחתת ומוחרגת לכדי 80% בלבד מהשכר. ככל שהשכר גדול מהגמלה נדרשת פחות הגנה על השכר, ועל כן הסכום המעוקל אינו מוחרג.

 

  • נדגים במספרים, כאשר הגמלה תעמוד באופן קבוע על 5,000 ₪ ואילו לצורך הדוגמה השכר ישתנה :
  • השכר עומד ע"ס 3000 ₪ -הגמלה היא בשיעור 166% מהשכר, כל השכר מוגן.
  • השכר עומד 3,500 ₪ - הגמלה היא בשיעור 142% מהשכר, כל השכר מוגן.
  • השכר עומד על 5,500 ₪ הגמלה היא בשיעור 90% מהשכר – מפחיתים את ההגנה וניתן לעקל 20 % מהשכר.
  • השכר עולה על הקצבה והוא עומד על 6,250 ₪ – הגמלה היא  80% מהגמלה מפחיתים את ההגנה וניתן לעקל 20 % מהשכר.
  • השכר עולה על הקצבה והוא עומד על  7,000 ₪  - הגמלה הינו בשיעור 71.4% ניתן לעקל עד גובה הגמלה ולהעביר את יתרת הסכום למעקל.

 

  • נקודת המוצא בפרשנות שלי לסעיף היא : אם לא ניתן לעקל מהשכר סכום השווה לסכום הגמלה – לא ניתן לעקל סכום הנמוך ממנה (מצב שבו הגמלה עולה על 100% שכר).

 

  • המסקנה המתבקשת היא : המצב שלא צוין בלשונו המפורשת של הסעיף, אולם לשונו של הסעיף סובלת אותו, הוא מצב שבו הגמלה היא מתחת ל- 100% מהשכר עד ל- 80% מהשכר. קרי : עיקול והעברת 20% מהשכר חל במצב שבו הגמלה עומדת בין 80% ועד ל – 100% שכר בלבד. נוסחה זו אינה כתובת באופן מפורש בחוק אולם הטקסט סובל פרשנות זו ויש לה עיגון בלשונו של הטקסט.

 

  • כפרשן של הטקסט הקיים, אינני יכול להתעלם מהמגמות החברתיות הקיימות כיום בחברה הישראלית, כאשר מיעוטי היכולת הם חלק בלתי נפרד מהנוף החברתי הישראלי, ומידת ההשפעה שלהם על שינוי מציאות זו גם היא מועטה.

 

  • למסקנתי הנ"ל ניתן למצוא חיזוק במגמה של בית המשפט, כשהוא בא לפרש חוקים סוציאליים כדוגמת החוק שבו אנו דנים, והיא עם התובע במידה שהוראות החוק מאפשרות זאת. ראה למשל עב"ל 62/96 המוסד לביטוח לאומי נ' נפתלי אדרי, לב (1999) 185 (ניתן ביום 17.2.99):

 

"משמדובר ביישום חוק מחוקי הביטחון הסוציאלי, ההלכה היא כי קיימת "האפשרות לפסוק במקרה של ספק לאו דווקא תוך מיצוי מלא של הכלל של חובת ההוכחה, אלא תוך הזדקקות למידת הסבירות, לכלל חומר הראיות, כולל חומר החקירה שבתיק המוסד לביטוח לאומי, כשנגד עיני הפוסק גם השיקול של 'עוול' מול 'עוול'" דב"ע ל0-10/ דוידיאן – המוסד לביטוח לאומי [1], בעמ' 10-9; ראה גם דב"ע נא0-108/ עבדאללה עודה – המוסד לביטוח לאומי [2], בעמ' 486-484)."

 

  • למען הסר ספק, אציין כי לא חמקה מעיני התכלית הנגדית של חוק ההוצאה לפועל, של הגנה על אינטרס הזוכה לגבות את חובו ביעילות ובמהירות (ראה לעניין זה הלכת יוסף גמזו שצוינה לעיל).

 

  • אף על פי כן, בצומת הפרשנית שהוצגה לעיל, בתוך המנגנון שנקבע ע"י המחוקק, ובאיזון בין שתי התכליות, אני מעדיף פרשנות שממקסמת את ההגנה על זכויותיו של העובד ומעניקה הגנה מלאה לסכום השכר הנמוך מהגמלה, כך שלא יהיה ניתן לעקלו כלל. הפרשנות אותה אני בוחר לאמץ, הינה פרשנות לפיה  עיקול והעברת 20% מהשכר חלה במצב שבו הגמלה עומדת בין 80% ועד ל – 100% שכר בלבד.

 

ייאמר המובן מאליו, כי ככל שהגמלה נופלת מ - 80% שכר - הסכום המוגן הינו סכום הגמלה ויתר הסכום יועבר למעקל.

 

  • נוכח המסקנה אליה הגעתי, ומשאין מחלוקת כי גובה השכר נמוך מגובה הגמלה המוגנת – אני דוחה את בקשת הזוכה לזמן את צד ג' לחקירה.

 

  • משלא נדרשתי לקיים דיון, אינני עושה צו להוצאות.

 

ניתנה היום,  19.11.17

 

 

______________

סאלם ג'דעון

רשם ההוצאה-לפועל

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ