ב. יעל ניהול וייזום פרויקטים בע"מ ואח' נ' קשמירו ואח'

תובענה לאכיפת הסכם פשרה ראשון שנכרת בין המבקשת 1 למשיבים ביחס לזכויותיהם במקרקעין, לרבות אכיפת האמור בתשריט אשר צורף להסכם והכולל סימון בדבר מרחק בנייה נדרש מקו הגבול המפריד בין חלקות הצדדים. כמו כן, מבוקשת הצהרה לפיה הסכם פשרה זה מוסיף לחייב את הצדדים גם לאחר חתימתו של הסכם פשרה שני, וכן הצהרה כי על כל פעולה של המשיבים במקרקעין להתבצע גם בהתאם להוראות הסכם הפשרה הראשון והתשריט הנספח אליו.

• רקע עובדתי

   

  1. המבקשת 1, חברת ב. יעל ניהול וייזום פרויקטים בע"מ (להלן: "החברה" או "המבקשת 1") העוסקת בייזום נדל"ן, רכשה בשנת 2008 את זכויות החכירה במחצית המקרקעין המצויים בפינת הרחובות שבט לוי ודוד גולדברג בפתח תקווה, והידועים כגוש 6321 חלקה 71 (להלן: "המקרקעין"), ובהמשך, מכרה את חלקה במקרקעין למבקשים 2-5, מר דב רפיי, הגב' יהודית פריי, מר משה אברג'יל והגב' גילה אברג'יל (להלן: "המבקשים 2-5" וביחד עם המבקשת 1: "המבקשים"). מחציתן השנייה של זכויות החכירה במקרקעין הינה בבעלות המשיבה 1, הגב' חיה קשמירו (להלן: "קשמירו" או "המשיבה 1"). הנתבע 2, מר מאיר קשמירו (להלן: "מאיר" או "הנתבע 2", וביחד עם קשמירו: "המשיבים"), הינו בנה של המשיבה 1.

      

  2. במהלך חודש אפריל 2008, הגישה החברה בקשה לקבלת היתר בנייה לבניית שלושה בתים במקרקעין. קשמירו הגישה התנגדות לבקשה זו, בטענה כי התכנון המופיע בה פוגע בזכויותיה הקנייניות והתכנוניות במקרקעין.

      

  3. בעקבות זאת, החל להתנהל משא ומתן בין החברה לבין קשמירו, אשר בסיומו נכרת בין הצדדים ביום 2.8.2009 הסכם פשרה (להלן: "ההסכם הראשון"). בין היתר, נקבע בהסכם הראשון כדלקמן: חלוקת המקרקעין בין הצדדים תהא בהתאם לתשריט חלוקה אשר צורף להסכם זה (להלן: "התשריט הראשון"), וכל צד יורשה לבנות במגרשים המסומנים לו בתשריט הראשון; כל צד יורשה להגיש בקשה לבנייה על מגרשיו; וכן כי התשריט הראשון מהווה תנאי בסיס להסכם, אשר אי עמידה בו תחייב בפיצוי מוסכם של מיליון וחצי ש"ח.

      

     כמו כן, ייחד התשריט הראשון את חלקם הדרומי של המקרקעין לחברה (להלן: "חלקת החברה") ואת חלקם הצפוני והמזרחי (באופן שצורתו כצורת האות "ר") לקשמירו (להלן: "חלקת קשמירו" וביחד עם חלקת החברה "החלקות"), כאשר בין שתי החלקות שורטט קו גבול מפריד (להלן: "קו הגבול"). בנוסף לכך , סומנו הבתים בחלקת קשמירו בתשריט הראשון כממוקמים במרחק של 1.90 או 2.50 מ' מקו הגבול (להלן: "המרחק המינימאלי"), ושני הצדדים הוסיפו חתימותיהם בסמוך לסימון זה.

      

  4. באותו היום בו נכרת ההסכם הראשון שלחה קשמירו לרשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") מכתב על ביטול התנגדותה לבקשה לקבלת היתר בנייה במקרקעין שהגישה החברה.

      

  5. ביום 3.8.2009, יום אחד לאחר כריתת ההסכם הראשון, חתמו הצדדים על הסכם נוסף (להלן: "ההסכם הנוסף"), אשר נכתב בכתב יד וכלל שלושה סעיפים בלבד: קביעה כי אם תוגש תביעת פיצויים בגין החניות במקרקעין חלוקת הפיצויים תהא באופן בו 70% ישולמו לקשמירו ו-30% לחברה; התחייבות החברה למציאת קונה לאחד מן הבתים אשר יבנו בחלקת קשמירו; וכן הסכמה כי הפרת הסכם זה תחייב בפיצוי מוסכם.

      

  6. נוכח כריתת ההסכם הראשון וההסכם הנוסף, והסרת התנגדותה של קשמירו, הגישה החברה בראשית שנת 2010 בקשה נוספת לקבלת היתר בנייה במקרקעין. ביום 14.2.2010 הודיעה קשמירו במכתב על התנגדות נוספת מצידה למתן היתר בנייה לחברה, בטענה כי היתר כאמור יחייב הריסת ביתה של קשמירו וזאת בניגוד להסכמות שבין הצדדים. בתגובה לכך, הגישה החברה כנגד קשמירו ומאיר תובענה בסדר דין מקוצר (ת"א 12868-03-10, להלן: "התובענה קמא"), במסגרתה נתבקשה קבלת הפיצוי המוסכם אשר נקבע בהסכם הראשון, על סך מיליון וחצי ש"ח. קשמירו ומאיר הגישו בקשה לסילוק על הסף של התובענה כנגד מאיר ובקשת רשות להתגונן, והצדדים הופנו להליך גישור באמצעות בית המשפט. כמו כן, ביום 16.3.2010 ניתנה החלטה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח-תקווה (להלן: "הוועדה") אשר קיבלה בחלקה את התנגדות קשמירו למתן היתר בנייה לחברה במקרקעין.

      

  7. במהלך הליך הגישור שהתנהל בין הצדדים בתובענה קמא, הושגו הסכמות אשר עוגנו בהסכם פשרה נוסף שכרתו הצדדים (להלן: "ההסכם השני"), ואשר אושר בפסק דין מיום 14.6.2011. במסגרת ההסכם השני, עליו חתם גם מאיר, נקבע, בין היתר, כי הצדדים יחלקו ביניהם את הזכויות במקרקעין בהתאם לתשריט שצורף כנספח להסכם השני (להלן: "התשריט השני"); כי קשמירו איננה חייבת להרוס את הבית הבנוי כיום בחלקת קשמירו; כי בקו הגבול שבין בין חלקת קשמירו לחלקת החברה תיבנה גדר בטון (להלן: "הגדר") וכל אחד מן הצדדים יצפה את הגדר בחלק הפונה אליו על חשבונו ולפי בחירתו; כי כל צד רשאי לבנות על חלקו ככל שיחפוץ, ללא צורך בהסכמת הצד השני, אך בכפוף לדין ולהוראות ועדות התכנון והבנייה; וכן כי ההסכם השני מגבש את כלל טענות הצדדים ביחס להסכם הנוסף, וחתימה עליו מבטלת כל הסכם קודם שנכרת ביניהם.

      

  8. ביום 26.7.2011 שלח בא-כוחה של קשמירו מכתב לוועדה, בו ציין כי בין קשמירו לחברה נחתם הסכם שיתוף וחלוקה של המקרקעין. אל המכתב צורף כנספח התשריט השני, ונכתב כי תשריט זה מבוסס על התשריט הראשון, אשר צורף אף הוא כנספח למכתב. כן צוין, כי לקשמירו צריכה להינתן האפשרות לבניית 3 בתים בהתאם לתשריט הראשון וכי ברצונם לוודא שלא תיפגע אפשרותה של קשמירו להצבת הבתים כפי שהוסכם בתשריט הראשון. כחודש לאחר מכן, ביום 22.8.2011, שלח בא כוחה של קשמירו מכתב נוסף לוועדה (אשר ביחד עם המכתב הראשון לוועדה, יכונו להלן: "מכתבי קשמירו"), במסגרתו נתבקש אישור הוועדה לבניית הבתים בחלקת קשמירו "לפי הקונטור המסומן בתכנית בבקשה להיתר הבניה של חברת ב. יעל", וכן נכתב כי על היתר הבנייה לחברה להינתן בכפוף לאפשרות קשמירו לבניית הבתים בחלקתה בהתאם להסכם שבינה לבין החברה.

      

  9. לאחר מכן, הגישה החברה בקשה נוספת לקבלת היתר בנייה בחלקתה, אליו צורף התשריט הראשון (שכלל את סימון המרחק המינימאלי מהגבול), כאשר ביחס לבתים בחלקת קשמירו צוין מפורשות על גבי התשריט כי הם אינם נכללים במסגרת בקשת ההיתר. היתר בנייה זה קיבל את אישור רמ"י והחברה בנתה את שלושת הבתים בחלקתה. בין לבין, מכרה החברה את הזכויות בבתים המצויים בחלקתה למבקשים 2-5.

      

     10. בהמשך, הגישה גם קשמירו בקשה לקבלת היתר לבנייה בחלקתה (להלן: "היתר קשמירו"), כאשר במסגרת התשריט שצורף לבקשתה זו, הוצבו שני הבתים הצפוניים בחלקת קשמירו בצמוד לקו הגבול שבין החלקות (קרי, לא במרחק של 1.90 או 2.50 מ' כפי שסומן בתשריט הראשון). בעקבות זאת, ביום 9.2.2016 הגישו החברה והמבקשים 2-5 לוועדה התנגדות למתן היתר קשמירו, בה נכתב כי התשריט שצורף להיתר קשמירו אינו עולה בקנה אחד עם ההסכם הראשון והתשריט הראשון שנכרתו בין הצדדים. ביום 16.9.2016 שלחה קשמירו לוועדה מכתב תשובה להתנגדות החברה להיתר קשמירו, בה טענה כי ההסכם הראשון בוטל בהסכמה וכי ההסכמה המחייבת בין הצדדים הינה זו המעוגנת בהסכם השני והכוללת את התשריט השני, אשר אינו מתייחס למרחק המינימאלי מקו הגבול ואף מאפשר לכל צד להציב את הבתים בחלקתו כרצונו. כן צוין במכתב זה, כי התנגדותה של החברה להיתר קשמירו נובעת מבנייה שבוצעה על-ידה בפועל בניגוד להיתר הבנייה שאושר לה, ואשר תוצאתה קירוב הבתים שנבנו בחלקת החברה לקו הגבול שבין החלקות.

      

     11. ביום 8.8.2016 החליטה הוועדה אשר דנה בהיתר קשמירו, לקבל את התנגדות החברה בחלקה ובהתאם, להסיג את הבתים הצפוניים בחלקת קשמירו למרחק של 1 מ' מקו הגבול שבין החלקות [כן יוער, כי הצדדים הגישו ערר על החלטה זו ודיון בפני הוועדה התקיים ביום 30.11.2016, ואולם החלטת ועדת הערר, ככל שניתנה, לא הוגשה לתיק בית המשפט].

      

     12. בעקבות האמור, הגישה החברה את התובענה דנן וכן בקשה למתן צו מניעה זמני אשר ימנע מקשמירו בנייה, שיווק או תכנון בחלקת קשמירו במקרקעין. בדיון אשר התקיים בפני ביום 26.12.2016 הסכימו הצדדים להפנות את המחלוקת להליך גישור, ואולם בהמשך הודיעו כי הליך זה לא צלח. בדיון מיום 19.4.2017 בצו המניעה הזמני שנתבקש הגיעו הצדדים לכלל הסכמה כי לאחר חקירותיהם על תצהיריהם יאוחד הדיון בצו המניעה ובתובענה העיקרית באופן בו ההחלטה שתינתן תהווה פסק דין בתובענה העיקרית. כמו כן, לאחר הגשת סיכומי התשובה ונוכח טענות המשיבים בדבר הטעיות וראיות חדשות אשר נכללו בהם, ניתנה רשות לצדדים להגשת תגובותיהם לטענות האמורות.

      

• תמצית טענות הצדדים

  תמצית טענות המבקשים

  13. לטענת המבקשים, ההסכם השני לא ביטל את ההסכם הראשון ואת התשריט הראשון שצורף אליו – והקובע את המרחק המינימאלי מקו הגבול להצבת הבתים בחלקת קשמירו – ולפיכך, התשריט הראשון עודנו מחייב את הצדדים ועל בנייה בחלקת קשמירו להיעשות בהתאם למרחק המינימאלי המסומן בו.

   

  14. לטענת המבקשים, מכתבי קשמירו אשר נשלחו לוועדה לאחר חתימת ההסכם השני, ואשר במסגרתם מבוקשת בנייה בחלקת קשמירו בהתאם לתשריט הראשון ושמירת המרווחים בין הבתים אשר ייבנו בחלקה זו, מעידים על שכוונת קשמירו הייתה כי התשריט הראשון לא יבוטל. כן גורסים המבקשים, כי הסברי קשמירו באשר למכתבים אלו לא היו עקביים, שכן בתשובה לתובענה טענה קשמירו כי בא-כוחה שלח את המכתבים תוך שיבוש מכוון או בלתי מכוון של ההסכמות, בעוד שבחקירתה השיבה כי בא-כוחה רק שאל בעניין בניית הבתים בחלקת קשמירו, וכן כי הסכמת קשמירו עם האמור במכתבים אלו איננה בגדר תשובה בודדת.

   

  15. לעמדת המבקשים, בחינת ההסכם השני מלמדת כי האמור בו אינו מתיישב עם טענה לפיה ההסכם הראשון בוטל על-ידי הצדדים: ראשית, ההסכם השני מציין כי במסגרתו נתגבשו כלל טענות הצדדים ביחס להסכם הראשון ולא כי ההסכם הראשון בוטל; שנית, היות שבמסגרת ההסכם הראשון דובר על הפרדה ברורה בין הבתים שייבנו לבין גדר הניצבת ביניהם וההסכם השני דן בבניית הגדר ובציפוייה על ידי הצדדים, כאשר ציפוי כאמור מעיד על כך שלפנינו גדר העומדת בפני עצמה ((Stand alone ולא גדר הצמודה לבתים בחלקת קשמירו; שלישית, בשני ההסכמים היקף השטח של כל אחת מן החלקות נותר זהה; ורביעית, בסעיף 14 להסכם השני הוסכם כי הצדדים יפעלו לרישום בית משותף "בהתאם לחלוקה הפנימית של המגרשים לתת חלקות" כפי שיאושרו על ידי רמ"י, ואכן בפועל אישרה רמ"י את הסכמת הצדדים לפי התשריט הראשון.

  16. כמו כן טוענים המבקשים, כי גרסתם נתמכת גם בעדות קשמירו, שאישרה את כל האמור במכתבי קשמירו ובכך לשיטתם, חיזקה את הטענה כי התשריט הראשון לא בוטל בהסכם השני ועודנו מחייב את הצדדים. עוד מוסיפים המבקשים, כי אף בכתבי טענות קשמירו ומאיר שהוגשו בתובענה הראשונה ציינו האחרונים שהם אינם מתנערים מן התשריט הראשון.

   

  17. המבקשים מציינים, כי כריתת ההסכם השני נבעה מן התובענה שהוגשה על-ידם כנגד קשמירו ומאיר, וכי אין כל היגיון כלכלי בטענות קשמירו לביטול ההסכם הראשון והתשריט הראשון, באופן המהווה הסכמת החברה לשינוי מצבה לרעה. לראייה טוענים המבקשים, כי כלל היתרונות המהותיים התגבשו עבורם כבר בהסכם הראשון וכי אלמלא התביעה שהגישו לא היו באים לעולם ההסכם השני והתשריט השני. כן טוענים המבקשים כי קשמירו לא העלתה כל טענה ביחס למרחק המינימאלי מקו הגבול במסגרת התובענה קמא וכי אף עת הגישה החברה בקשתה להיתר בנייה בשנת 2013 - אליה צורף התשריט הראשון ובו צוין המרחק המינימאלי מקו הגבול - לא נשמעה כל התנגדות מטעם קשמירו.

   

  18. בסיכומי תשובתם טוענים המבקשים כי מנכ"ל החברה, מר איציק בן אריה (להלן: "בן אריה"), לא העיד על דבר קיומו של תשריט שלישי שנחתם ונעלם, אלא ציין כי התשריט השני נצבע בצבעים המעידים על החלוקה בין הצדדים במקרקעין באופן התואם את התשריט הראשון. כן טוענים המבקשים, כי התשריט שצורף לסיכומי תשובתם זהה לתשריט שצורף לכתבי הטענות, וכי לפיכך אין בעצם צירופו כאמור כל הטעייה מצידם.

   

  תמצית טענות המשיבים

  19. לטענת המשיבים, ההסכם השני ביטל באופן מפורש את ההסכם הראשון ואת התשריט הראשון שצורף אליו, וכי מקום בו אומד דעת הצדדים עולה מפורשות מלשון ההסכם יש לפרשו בהתאם ללשונו. לשיטת המשיבים, ביטול ההסכם הראשון והתשריט הראשון נלמד גם מכך שבהסכם השני הוסכם שיינתן לכל צד חופש פעולה מלא ושיקול דעת חופשי בהצבת הבתים בחלקתו בכפוף למגבלות הדין, ו כי בשונה מן ההסכם הראשון, לא צוינה כל מגבלת מרחק בין הבתים הצפוניים בחלקת קשמירו לקו הגבול. בנוסף טוענים המשיבים, כי הסכם בהסכם השני לפיו הוא מגבש את כלל הטענות ביחס להסכם הראשון, מעיד על כך שההסכם הראשון והתשריט שצורף אליו לא "נשכחו" מהצדדים.

   

  20. לגרסת המשיבים, בן אריה אישר בחקירתו שמטרת ההסכם השני הייתה להחליף את ההסכם הראשון, והוסיף כי תשריט שלישי, הזהה לתשריט הראשון והכולל את המרחק המינימאלי, נחתם על-ידי הצדדים ואמור היה להיות מצורף להסכם השני, ואולם תשריט זה נעלם. לשיטת המשיבים, הטענות בדבר קיומו של תשריט שלישי סותרות את תצהירו של בן אריה ואת לשון ההסכם השני ונטענו לראשונה בחקירתו. כן מציינים המשיבים כי בן אריה לא ידע להסביר בחקירתו לאן נעלם תשריט זה ומה הטעם בקיומם של שני תשריטים להסכם, ומדוע לא צוין דבר קיומו קודם לכן או נתמך בעדים מטעמו, על אף שעדים כאמור היו, לגרסתו, בנמצא.

   

  21. לגרסת המשיבים, מכתבי קשמירו נועדו לוודא היתכנות לבניית שלושה בתים עם שביל גישה העונה על דרישות כיבוי אש, וכי הדבר נתמך אף בעדות קשמירו, וכי תשובת קשמירו לפיה היא מסכימה לאמור במכתבי קשמירו מהווה עיוות של עדותה והוצאת דבריה מהקשרם. כן סבורים המשיבים כי אין בכוחם של מכתבי קשמירו לגבור על ההסכמות המפורשות של הצדדים במסגרת ההסכם השני, שאף קיבלו תוקף של פסק דין.

   

  22. המשיבים טוענים, כי החברה עצמה הגישה לרישום בטאבו את התשריט השני בלבד באופן הממחיש כי בזמן אמת סברה והצהירה לרשויות המוסמכות כי זהו התשריט המחייב. כן טוענים המשיבים כי לא התנגדו לבקשת היתר הבנייה שהגישה החברה אליה צורף התשריט הראשון, מאחר שצוין בבקשה זו כי היא מחריגה באופן מפורש את חלקת קשמירו. באשר לטענת המבקשים לפיה לא היה היגיון בחתימתם על ההסכם השני באופן המשנה מצבם לרעה, טוענים המשיבים כי למבקשים דווקא צמחו תועלות רבות ומשמעותיות מן ההסכם השני.

   

  23. כמו כן, לעמדת המשיבים, התובענה דנן הוגשה בשיהוי של כשנה אשר יצר הסתמכות אצלם כי המחלוקת תוכרע בהתאם להכרעת מוסדות התכנון. בנוסף, טוענים המשיבים, כי בינם לבין החברה לא קיימת יריבות, שכן החברה מכרה את המקרקעין למבקשים 2-5 ונעדרת זיקה אליהם, וכי אין מקום לצירופו של מאיר לתובענה מאחר שהוא איננו מחזיק בזכויות כלשהן במקרקעין. עוד טענו המשיבים להטעיה בסיכומי התשובה, שכן לשיטתם, התשריט שצורף לסיכומי התשובה מהווה ראייה חדשה שהוגשה ללא בקשת רשות מבית המשפט וכי לראשונה נטען בסיכומי התשובה כי זהו התשריט השלישי שהוצג בעדות בן אריה.

   

• דיון והכרעה

   

  24. סלע המחלוקת בתובענה שלפני הינו בשאלת פרשנותו של ההסכם השני, קרי, האם ביטל ההסכם זה את ההסכם הראשון ואת התשריט הראשון שצורף אליו - במסגרתו נקבע המרחק המינימאלי מהגדר להצבת הבתים בחלקת קשמירו - או שמא נותר התשריט הראשון על כנו גם לאחר כריתת ההסכם השני?

   

  25. לאור זאת, תוקדש ראשיתו של הדיון לעקרונות פרשנותו של חוזה, ולאחר מכן, אבקש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים בכריתת ההסכם השני, הן באמצעות בחינת לשון הוראותיו, והן לאור נסיבותיו. אפנה אפוא לדיון בסוגיות אלו כסדרן.

   

  פרשנות ההסכם השני

  26. פרשנותו של הסכם נסמכת על אומד דעתם המשותף של הצדדים בכריתתו, כאשר אומד דעת זה נלמד הן מלשונו והן מנסיבות העניין. ואולם, ככל שיש בלשון החוזה כדי להעיד מפורשות על אומד דעת הצדדים, על פרשנותו להתבצע על-פיה, וזאת, כפי שמורה סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"):

   

  "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

   

  (ראו גם ע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, פס' 26 לפסק דינו של השופט דנציגר (פורסם בנבו, 21.8.2013); ע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' רדאד תעשיות אלקטרוניקה בע"מ, פס' 9 לפסק דינה של השופטת חיות (פורסם בנבו, 4.2.2009)).

   

  לשונו של ההסכם השני וההוראות שנקבעו על-ידי הצדדים במסגרתו מהווה, אפוא, את נקודת המוצא בהתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים.

  27. בענייננו, קובע סעיף 2 להסכם השני כי הצדדים יחלקו ביניהם את הזכויות במקרקעין על-פי התשריט השני, שצורף להסכם כנספח, ואשר נערך על ידי מודד מוסמך וסומן בפועל בשטח. כמו כן, קובע סעיף 11 להסכם זה כי [ההדגשות אינן במקור, הערה שלי –י.ש]:

   

  "כל צד יהיה רשאי לבנות על חלקו ללא צורך בהסכמת הצד שכנגד וחתימת הצדדים על הסכם זה כמוה כמתן הסכמה לצד שכנגד לבנות על חלקו ככל שיחפוץ בכפוף לדין וכל צד לא יהיה רשאי להתנגד לבניית הצד שכנגד ו/או להפריע לביצועה כל עוד הבנייה בהתאם לדין ולהוראות ועדות התכנון והבנייה."

   

  בסעיף 20 להסכם נקבע:

   

  "מובהר כי בהסדר זה באים לידי סיום ההליכים המשפטיים בתיק זה והסדר זה מגבש את כלל הטענות ההדדיות בנוגע להסכם 3.8.09 ויקבל תוקף של פסק דין."

   

  ובהמשך, קובע סעיף 22 להסכם כדלקמן [ההדגשה איננה במקור, הערה שלי –י.ש]:

   

  "החתימה על הסכם זה מבטלת כל הסכם קודם בין הצדדים....."

   

  הנה כי כן, הוראות ההסכם השני קובעות באופן מפורש כי זכויות הצדדים במקרקעין יחולקו על-פי התשריט השני שצורף להסכם, כאשר כל צד יהא רשאי לבנות בחלקתו כראות עיניו (בכפוף אך לדין ולהחלטות ועדות התכנון והבנייה), וללא צורך בהסכמה כלשהי של הצד השני. סעיף 11 להסכם השני, המעגן הסכמה זו, מעיד אפוא על אומד דעת חד-משמעי לפיו צד אשר חפץ לבנות בחלקתו חופשי לעשות כן ואיננו כבול בהסכמת הצד שכנגד או בהצבת הבתים בחלקתו במגבלות כלשהן זולת מגבלות הדין. סעיף זה אף עולה בקנה אחד עם סעיף 22 להסכם השני (הקובע בבירור כי כל הסכם קודם בין הצדדים מבוטל) שהרי הוראה לפיה הצדדים רשאים לבנות בחלקתם לפי שיקול דעתם, כאמור בהסכם השני, אינה עולה בקנה אחד עם הצבת הבתים במיקומים ספציפיים (כפי שנקבעה בהסכם הראשון ובתשריט הראשון). יוצא אפוא, כי רק בביטול ההסכם הראשון והתשריט הראשון, קיים היגיון בקביעת הוראה בהסכם השני בדבר בנייה חופשית של הבתים בחלקה. זאת ועוד, בין הצדדים נכרתו רק שני הסכמים עובר לכריתת ההסכם השני: ההסכם הראשון וההסכם הנוסף, כאשר סעיף 22 להסכם השני מבטל מפורשות "כל הסכם קודם בין הצדדים". טענת החברה לפיה ההסכם הראשון והתשריט הראשון שצורף כנספח אליו לא בוטלו ומוסיפים לחלוש על יחסי הצדדים מוקשית אפוא נוכח קביעה ברורה ובלתי מסויגת כגון זו המופיעה בסעיף 22 להסכם השני. כמו כן, בחינת לשונו של סעיף 20 להסכם השני, מלמדת כי גיבוש כלל הטענות ההדדיות במסגרתו מתייחס להסכם הנוסף (מיום 3.8.2009) בלבד, וכי אין כל אזכור במסגרתו להסכם הראשון, ומשכך, ממילא אין באמור בסעיף זה כדי להעיד על ביטולם של ההסכם הראשון והתשריט הראשון (אשר נכרתו יום קודם לכן).

   

  28. כמו כן, ובשים לב להלכה לפיה חוזה יפורש תוך התייחסות למכלול הוראותיו וליחס הפנימי ביניהן (ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, פס' 26 לפסק דינו של השופט ברק (פורסם בנבו, 29.1.1989); ע"א 9236/03 ברוך מקל בע"מ נ' צח השקעות בע"מ, פס' 19 לפסק דינה של השופטת נאור (פורסם בנבו, 25.10.2004); אהרון ברק פרשנות במשפט כרך רביעי 450-453 (2001)), סבורני כי במקרה דנן אומד דעתם של הצדדים בדבר קביעת ההסכם השני חלף הראשון, עולה אף מלשונם של סעיפים נוספים בהסכם השני. כך לדוגמא, בסעיף 8 להסכם זה נקבע כי השימוש במקרקעין יחולק בהסכמה לפי הסכם זה, ובסעיף 18 כי הצדדים יחתמו על בקשה לרמ"י לניצול החלקות במקרקעין בהתאם לתשריט החלוקה (המוגדר בסעיף 2 להסכם השני כתשריט השני, ולא כתשריט הראשון). סעיפים אלו מציינים מפורשות כי ההסכם השני והתשריט השני הם אשר נועדו להסדיר את השימוש במקרקעין וניצול החלקות בהם, ועל כן, אינם מתיישבים עם הטענה כי כוונת הצדדים הייתה לחייב בנייה בחלקות בהתאם לתשריט הראשון בלבד.

   

  29. זאת ועוד, לא מצאתי כי יש בלשונו של סעיף 7 להסכם השני כדי להעיד על כוונת הצדדים להצבת הבתים בחלקת קשמירו בהתאם לתשריט הראשון בלבד, כטענת החברה. על-פי סעיף 7 להסכם השני תיבנה בין חלקת קשמירו לחלקת החברה גדר, כאשר הצדדים יישאו באופן שווה בעלויות הקמתה וכל צד ייצפה את חלק הגדר הפונה אליו "על חשבונו ולפי בחירתו". לגרסת החברה, הסכמת הצדדים לצפוי הגדר, מלמדת כי כוונתם הייתה להקים גדר עצמאית (Stand Alone), שאיננה צמודה לבתים בחלקת קשמירו. ברם, אף אם אניח כי אכן בנסחם סעיף זה ראו הצדדים לנגד עיניהם גדר שאיננה צמודה ב"קו אפס" לבתים שייבנו, הרי שאין באמור בו כדי ללמד כי כוונתם הייתה להצבת הבתים בחלקת קשמירו בהכרח בהתאם לתשריט הראשון, דהיינו, במרחק המינימאלי מן הגדר כגרסת החברה, שהרי יתכנו הצבות שונות שאינן צמודות לגדר. משעה שההסכם השני מאפשר לכל צד לבנות בחלקתו באופן חופשי (ככל שהבנייה מתיישבת עם הוראות הדין), הרי שאין בנייה שאיננה בצמידות מוחלטת לגדר משמעותה בהכרח בניית הבתים במרחק מן הגדר אשר סומן בתשריט הראשון ולא בסמיכות אחרת. אינני סבור לפיכך כי יש באמור בסעיף זה כדי ללמד על כוונת הצדדים להותיר את ההסכם הראשון והתשריט הראשון במסגרתו על כנם, והוא אף אינו שולל את הכוונה העולה מיתר סעיפי ההסכם השני. באשר לסעיף 14 להסכם השני, לגביו טוענים המבקשים כי ההתייחסות במסגרתו ל"חלוקה הפנימית של המגרשים לתת חלקות" מעידה על המשך תוקפו של התשריט הראשון - איננה נתמכת לדידי בלשון הסעיף. סעיף 14 מתייחס לשיתוף פעולה מטעם הצדדים בפעולות שונות הדרושות לקבלת היתר בנייה ואישורי רשויות, בין היתר ביחס לחתימת חוזי חכירה ברמ"י "לכל יחידת דיור בנפרד" ובהתאם לחלוקה הפנימית של המקרקעין. עם זאת, אין באמור כדי לבסס הצבה מסוימת וספציפית של יחידות הדיור בחלקות ואף החלוקה הפנימית איננה משויכת באופן כלשהו להצבה שנקבעה במסגרת התשריט הראשון.

   

  30. יוצא אפוא, כי בענייננו עולה אומד דעת הצדדים בבירור ובאופן מפורש מן ההסכם השני, ולשונו מעידה כי הצדדים ביקשו לבטל כל הסכם קודם ביניהם, ובתוך כך, גם את ההסכם הראשון והתשריט הראשון, ולאפשר לכל צד לבנות בחלקתו במקרקעין כראות עיניו וללא כל מגבלה זולת הדין וועדות התכנון והבנייה. הטענה כי קשמירו מחויבת לבנות בחלקתה בהתאם לתשריט הראשון בלבד, ובמרחק המינימאלי מן הגדר, איננה מתיישבת עם לשונו המפורשת של ההסכם השני, המהווה אף את החוזה המאוחר מבין השניים. במקרים דוגמת המקרה דנן, בהם תוכנו ולשונו של ההסכם ברורים ומפורשים, עשוי להינתן משקל מופחת לנסיבות כריתתו, תוך שימת עיקר הדגש בהליך איתור אומד דעת הצדדים על לשונו של החוזה (ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני, פס' 10 לפסק דינה של השופטת ברון (פורסם בנבו, 23.5.2016)):

   

  "...די לנו בכך שההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד-משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני........"

   

  (ראו גם ע"א 8763/15 יואל זיו נ' גספא הנדסה בע"מ, פס' 31 לפסק דינו של השופט סולברג (פורסם בנבו, 04.01.2017)).

   

  31. בנוסף לאמור, וכפי שאפרט להלן, לא שוכנעתי כי אף בנסיבות החיצוניות בענייננו יש כדי להטות את הכף לעבר המסקנה כי כוונת הצדדים הייתה להותיר את ההסכם הראשון והתשריט הראשון בתוקפם, באופן בו המרחק המינימאלי מקו הגבול יחייב את קשמירו בניית הבתים בחלקתה.

   

  32. ראשית, אין התנהלות הצדדים בכריתת ההסכם הראשון זהה להתנהלות בכריתת ההסכם השני בכל הקשור למרחק המינימאלי מקו הגבול בו יוצבו הבתים בחלקות. כך, בבואם לחתום על ההסכם הראשון בחרו לסמן בבירור את המרחק המינימאלי על גבי התשריט הראשון, ואף "הגדילו" לעשות עת חתמו בסמוך לסימון זה. מנגד, ההסכם השני נוסח מבלי שיוחדה במסגרתו כל התייחסות למרחק נדרש להצבת הבתים מקו הגבול, ללא סימון של מרחק כאמור בתשריט השני (הגם שתשריט זה נערך על ידי מודד מוסמך וסומן בפועל בשטח – כאמור בס' 2 להסכם השני), ולמעשה – תוך ציון מפורש בהוראות ההסכם כי כל צד רשאי לבנות בחלקה המיועדת לו כרצונו ואישור ההסכם בפסק דין. יוצא אפוא, כי כאשר היה בכוונת הצדדים לקבוע מרחק מינימאלי, צוין מרחק זה על-ידם באופן מפורש ואף הודגש באמצעות חתימותיהם. ודומה כי מן ההן יילמד הלאו – השמטת התייחסות כלשהי בהסכם השני למרחק הבנייה מן הגדר שבקו הגבול, ובמקביל קביעת הוראה מפורשת השוללת חיוב במרחק כאמור או בהצבה כלשהי (למעט אם נדרשים לפי דין או בהחלטת ועדות התכנון), מעידה כי לא היה בכוונת הצדדים להחיל את התשריט הראשון ואת המרחק המינימאלי אשר נקבע במסגרתו.

   

  33. שנית, טענתה של החברה בדבר כוונת הצדדים להותרת ההסכם הראשון והתשריט הראשון בתוקף מתבססת בעיקרה על מכתבי קשמירו לוועדה. אל המכתב מיום 26.7.2011 צירף בא-כוחה של קשמירו בנוסף לתשריט השני גם את התשריט הראשון, בציינו כי התשריט השני מבוסס על הראשון. כמו כן, נכתב בסעיף 2 למכתב זה:

   

  "למרשתי צריכה להיות האפשרות לבניית 3 יחידות דיור בהתאם לתשריט ההצבה [התשריט הראשון, הערה שלי – י.ש] ולמרווחים בין יח"ד המופיעים בו"

   

  ובהמשך המכתב:

   

  "כמו כן מבוקש לוודא שלא תיפגע אפשרותה של מרשתי להצבת היחידות כפי שהוסכם בין הצדדים בנספח ב' [התשריט הראשון, הערה שלי – י.ש] לרבות לוודא דרכי גישה (גם לרכב כיבוי והצלה כמתחייב בדרישות מכבי אש) ומניעת חסימת אור ואוויר. הנני מעוניין לקבל אישור בכתב מהועדה כי לא תהיה למרשתי בעיה כלשהי בעתיד בבניית יחידותיה ע"פ תשריט זה."

   

  הנה כי כן, קשמירו צירפו למכתבם את התשריט הראשון בבקשה להציב את הבתים בחלקת קשמירו לפיו. ואולם, האם בכך יש כדי לסתור את הוראות ההסכם השני ולהעיד בהכרח כי כוונת הצדדים הייתה להותיר בתוקפו את ההסכם הראשון באופן שהצבת הבתים בחלקות תתאפשר אך ורק לפי התשריט הראשון? אינני סבור כי ניתן להסיק זאת מן האמור במכתב זה, שהרי ההסכם השני נותן בידי כל צד את האפשרות להצבת היחידות בחלקתו בהתאם לשיקול דעתו. לפיכך, שליחת מכתב לוועדה במסגרתו מבקשת קשמירו כי בתיה ייבנו בהתאם למרחקים הקבועים בתשריט הראשון איננה מונעת ממנה אפשרות לבחירה בהצבה שונה, כל עוד הצבה כאמור עולה בקנה אחד עם הוראות הדין וועדות התכנון, ובכל מקרה איננה מלמדת כי הצדדים התכוונו לאפשר הצבה לפי תשריט זה בלבד או כי תשריט זה (המהווה נספח להסכם הראשון) לא בוטל במסגרת ההסכמה המפורשת לביטול כלל ההסכמים.

  במכתב השני ששלח לוועדה בא-כוחה של קשמירו ביום 22.8.2011, נתבקש אישור לפיו ניתן לבנות את היחידות על-פי התשריט הראשון (אשר צורף לבקשת החברה להיתר בנייה), וצוין כי ככל שלא ניתן יהיה לבנות את הבתים בהתאם לכך ברצון קשמירו לקבל אישור בכתב ביחס לקיומה של מניעה או דרישה מקדמית. גם ממכתב זה אינני סבור כי ניתן להסיק שקשמירו מחויבת בבנייה לפי התשריט הראשון, אלא שהיא מבקשת לבנות לפיו – אפשרות הקיימת לה בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם השני.

  34. לא מצאתי אפוא במכתבי קשמירו עצמם ביסוס ברור וחד- משמעי לכוונת הצדדים להותרת ההסכם הראשון והתשריט הראשון על כנם באופן המחייב את קשמירו בנייה לפיהם ולפי ההצבה הקבועה בהם.

   

  35. כמו כן, אינני מקבל את עמדת המבקשים, לפיה הסכמת קשמירו בעדותה לאמור במכתבים אלו מהווה הודאתה בטענותיהם על כך שהסכם הפשרה הראשון והתשריט הראשון לא בוטלו בהסכם השני ומוסיפים לחייב את הצדדים. בעדותה, מאשרת קשמירו כי היא מכירה את המכתבים האמורים וכי "הכל נכון" בהם (עמ' 21 ש' 8-20 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017). כמו כן, הכירה קשמירו בכך שאל המכתב הראשון צורף גם התשריט הראשון והשיבה היא מסכימה עם בקשת בא-כוחה במכתבים אלו (עמ' 21 ש' 21-29 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017). ואולם, העדר התכחשות מצידה של קשמירו למכתבים שנשלחו על-ידי בא-כוחה ולאמור בהם איננה מגבשת הודאה בכך שההסכם הראשון והתשריט הראשון לא בוטלו, שכן, כאמור, האפשרות המבוקשת להצבת היחידות במסגרת מכתבי קשמירו, בהתאם לתשריט הראשון, מתאפשרת גם לפי ההסכם השני (ויוזכר כי למכתבי קשמירו צורף אף התשריט השני). אדרבא, כל אימת שנשאלה ישירות על המשך תוקפו של ההסכם הראשון חזרה והשיבה קשמירו באופן עקבי שההסכם השני נועד לבטל את ההסכם הראשון ולתקנו. כך למשל ציינה קשמירו בעדותה: "בהסכם השני שביטל את ההסכם הראשון....... ולכן ההסכם השני מבטל את ההסכם הראשון ולפי מה שכתוב שם כל צד יכול לבנות כאוות נפשו מבלי לבקש את רשות השני." (עמ' 16 ש' 12-15 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017); "אמרתי שההסכם השני בא לתקן את הליקויים של ההסכם הראשון, שההסכם הראשון היה צריך לזוז 1.90 מטר וההסכם השני בא לתקן את הליקוי הזה שכל אחד על פי דין יכול לבנות בשטח שלו כאוות נפשו...." (עמ' 18 ש' 21-25 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017); "השני ביטל את ההסכם הראשון" (עמ' 19 ש' 29 וכן בשורות 24-28 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017); "ש. האם הסכם הפשרה השני ביטל את ההסכם הראשון וגם את התשריט של ההסכם הראשון? ת. כן." (עמ' 20 ש' 14-16 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017). מסקנה זו מתחזקת אף נוכח עדותו של בן אריה, אשר השיב כי מטרת ההסכם השני הייתה להסדיר את הבנייה בחלקות עצמן וזאת בדומה למטרת ההסכם הראשון (עמ' 8 ש' 18-21 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017), כאשר ברי כי הדבר איננו מתיישב עם טענה לפיה ההסכם השני נועד להתווסף להסכם הראשון, באופן בו שניהם יוותרו בתוקפם [שהרי שניהם נועדו להסדיר את הבנייה בחלקות, כאשר בהסכם הראשון נקבעה הצבה ברורה לבתים שייבנו ובהסכם השני ניתנה לכל צד יד חופשית, בכפוף לדין, להצבת הבתים בחלקתו]. זאת ועוד, לשאלה בדבר המשך תוקפו של ההסכם הראשון השיב בן אריה (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017) [כלל ההדגשות אינן במקור, הערה שלי – י.ש]:

   

  "ש. טענת שההסכם השני לא ביטל את ההסכם הראשון?

  ת. לא אמרתי את זה מעולם, לא אמרתי שהוא לא ביטל, שאלת למה היה צריך את הסכם הפשרה השני ועניתי שהסכם הפשרה הראשון כנראה היה פחות נוח למשיב...."

   

  ובעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017 השיב בן אריה:

   

  "......אם בהסכם הראשון היה מדובר 1.5 מיליון ₪ פיצוי.... אף אחד לא רצה שאותו הסכם פשרה ימשיך לשרת את הצדדים כי כנראה מישהו חשב שעשה טעות שרשם את הסכום הזה".

   

  מדברים אלו עולה אם כן, כי גם כוונת החברה "בזמן אמת" הייתה לביטול ההסכם הראשון והתשריט הראשון, וזאת, בדומה לכוונת קשמירו.

   

  36. שלישית, בעדותו מציין בן אריה כי במעמד חתימת ההסכם השני היה בנמצא תשריט נוסף, שלישי (להלן: "התשריט השלישי"), שעליו חתמו הצדדים ואשר כלל את המרחק המינימאלי מהגדר, ואולם הוסיף כי תשריט זה נעלם ואיננו עוד בנמצא: "...ואני זוכר שבמעמד הסכם הפשרה השני היה תשריט עם חלוקה שאף אחד לא יודע לאן הוא נעלם...." (עמ' 6 ש' 9-11 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017); "ש. ....האם באותו תשריט היה מרווח של 1.9 עד 2.5 מטרים? ת. חד משמעית. היו צבעים בתשריט שצבעו את החלק של הנתבע והחלק שלי." (עמ' 6-7 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017); "לא מופיע כי אין, התשריט הזה היה ואיננו, למה לא אמרתי את זה קודם? אמרתי את זה לעורכי הדין שלי..." (עמ' 7 ש' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017) ואף בהמשך חוזר בן אריה על כך שהיה תשריט שלישי, אשר הציג את הצבת הבתים בחלקות, ואשר נעלם (עמ' 8 ש' 4-8 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.2017). הגרסה בדבר קיומו של תשריט שלישי שנחתם במועד כריתת ההסכם השני, הדומה לתשריט הראשון ואשר נעלם במועד כלשהו – הוצגה לראשונה בחקירתו של בן אריה, כאשר בהמשך, נטען בסיכומי המבקשים כי התשריט השלישי אשר אוזכר בחקירת בן אריה איננו אלא התשריט השני שצורף לכתבי הטענות. ואולם, אין בידי לקבל טענה זו. עדות בן אריה מציגה באופן מפורש וחוזר את הגרסה בעניין קיומו של תשריט שלישי. אין הכוונה לתשריט השני, שכן בן אריה שב והדגיש כי מדובר בתשריט שנעלם ואשר כלל את סימון המרחק המיניאמלי מן הגדר (בעוד שהתשריט השני קיים ואיננו מציג סימון כאמור). טענה זו הוצגה לראשונה בחקירה ולא נתמכה בכל ראייה, אך גם אם אניח לצורך הדיון כי היה במעמד כריתת ההסכם השני תשריט שלישי זהה לתשריט הראשון מבחינת המרחק המינימאלי, הרי שדווקא אי הכללתו כנספח להסכם השני, בסופו של יום, מעידה כי לא היה בכוונת הצדדים להותיר על כנה את ההוראה בדבר המרחק המינימאלי מהגדר או את התשריט הראשון, אלא להחליפם.

   

  37. רביעית, טענת המבקשים לפיה במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהגישו המשיבים בתובענה קמא לא טענו האחרונים לגבי בעייתיות בהצבת היחידות בהתאם לתשריט הראשון איננה רלוונטית מקום בו הבקשה הוגשה כשנה עובר לכריתת הסכם הפשרה השני, וממילא איננה יכולה להעיד על כוונת הצדדים במסגרתו. כמו כן, אינני סבור כי ניתן להסתמך על העדר התנגדות מצד קשמירו לצירוף התשריט הראשון לבקשה להיתר בנייה שהגישה החברה, שכן בתשריט זה נכתב מפורשות כי הוא מתייחס לחלקת החברה בלבד וכי הבתים בחלקת קשמירו אינם נכללים בבקשה (נספח 13 לכתב התביעה), ובמקביל, לפי הוראות ההסכם השני היה כל צד רשאי לבנות הבתים בחלקתו כראות עיניו.

   

  38. לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי לא עלה בידי המבקשים לעמוד בנטל הנדרש לביסוס טענתם כי נסיבות כריתת ההסכם מעידות על כוונת הצדדים שלא לבטל את ההסכם הראשון והתשריט הראשון, קל וחומר, נוכח לשונו הברורה והמפורשת של ההסכם השני, ומשקלה המהותי בנסיבות אלו.

   

  39. בטרם חתימת פסק הדין אבקש להעיר שתי הערות:

   

  • לא מצאתי כי טענות המבקשים בדבר העדר היגיון כלכלי בהסכם השני בוססו באופן אשר יש בהן כדי לשנות מהוראות ההסכם הברורות ומן הנסיבות שצוינו לעיל. אני מתקשה להניח כי ההסכם השני שינה את מצבם של המבקשים לרעה ככל שהוא מאפשר לבנות בחלקת קשמירו שלא לפי התשריט הראשון, שהרי סעיף 11 להסכם זה קובע מפורשות שכל צד יורשה לבנות בחלקתו ככל שיחפוץ בכפוף להוראות הדין. בנוסף, הסכם זה מסדיר אלמנטים שלא נכללו בהסכם הראשון דוגמת בנייתה של גדר בקו הגבול, חתימת בקשה לשינוי ייעוד וניצול המקרקעין שתוגש לרמ"י, רישום הסכם חלוקה, ביטול רישום הבית המשותף ועוד - הוראות אשר גם החברה צפויה להפיק תועלת כלכלית מקיומן.

     

  • לאור התוצאה אליה הגעתי לגופה של מחלוקת, מתייתר הדיון בסוגיות המקדמיות שהעלו המשיבים. ואולם, אציין בתמצית כי ממילא לא מצאתי ממש בטענות אלו. עניינה של המחלוקת דנן הינו בשאלת פרשנותו של ההסכם השני. על כן, מכירת זכויותיה במקרקעין של החברה למבקשים 2-5, איננה משנה מן העובדה שהחברה היא הגורם אשר חתם על ההסכם השני אל מול המשיבים, ואשר את אומד דעתה יש לאתר לצורך פרשנותו. בדומה לכך, שאלת זכויותיו הקנייניות של מאיר במקרקעין (או העדרן) חורגת מגבולות דיוננו, ואולם, בהיותו אחד מן הצדדים החתומים על ההסכם השני הרי שאיננו "מנותק" מסוגיית פרשנותו בנוסף, אינני סבור כי התובענה דנן הוגשה בשיהוי, בהינתן שבקשת קשמירו להיתר בנייה בצמידות לגדר המפרידה בין החלקות הוגשה בסמוך לסוף שנת 2015 (או בראשית שנת 2016 - התאריך המדויק לא צוין על-ידי הצדדים, ואולם, כך עולה מס' 7 לנספח 15 לכתב התביעה וכן מנספח 16 לכתב התביעה), ובחודש פברואר 2016 הגישו המבקשים התנגדותם לבקשה זו. החלטת הוועדה בעניין בניית הבתים בחלקת קשמירו ניתנה ביום 8.8.2016 והתובענה דנן הוגשה כחודש לאחר מכן, באופן שאיננו מהווה שיהוי.

     

     

    40. סיכומם של דברים, הגעתי לכלל מסקנה כי לשונו של הסכם הפשרה השני, אשר אף אושר בפסק דין, מעידה באופן ברור ומפורש על כוונת הצדדים לביטול כלל ההסכמים הקודמים ביניהם ולמתן אפשרות לכל אחד מהם לבנות בחלקתו במקרקעין לפי שיקול דעתו, בכפוף אך להוראות הדין וועדות התכנון. כמו כן, לא עלה בידי המבקשים לעמוד בנטל ההוכחה לפיו יש בנסיבות כריתת ההסכם השני כדי לבסס כוונת הצדדים להותרת ההסכם הראשון והתשריט הראשון על כנם, ומשכך, סבורני כי אין המשיבה 1 מחויבת בהצבת הבתים בחלקתה בהתאם למרחק המינימאלי הקבוע בתשריט הראשון.

     

     

     

     

• סוף דבר

   

  41. לאור כל האמור, נדחית התובענה.

  המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 45,000₪.

  המזכירות מתבקשת להמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

  זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין.

   

  ניתן היום, כ"א אלול תשע"ז, 12 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.