איזבל גרה חסוס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

לפני תביעה למתן צווי עשה ולחיוב כספי, בשל ביטוח חיים, אשר חויבו התובעת ובעלה ז"ל לעשות, ואשר נערך על ידי הנתבעת 2, כדי שיובטחו תשלומי הלוואה שנטלו התובעת ובעלה מאת הנתבע 1 לצורך רכישת דירה חדשה, במקרה של פטירת אחד מהם.

רקע

1. התובעת, גב' חסוס איזבל גרה, ילידת שנת 1957, עלתה ארצה בשנת 2002 מארגנטינה, עם בתה ובעלה, מר אלברטו כהן ז"ל, אשר נפטר בשנת 2014 (להלן: "המנוח), כפי שעוד יפורט.

    

2. הנתבע 1, בנק לאומי לישראל בע"מ – אגף משכנתאות, הוא תאגיד בנקאי העוסק, בין היתר, במתן משכנתאות ללווים (להלן: "הבנק").

    

3. הנתבעת 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ, היא חברת ביטוח העוסקת, בין היתר, במתן שירותי ביטוח חיים (להלן: "חברת הביטוח").

    

4. ביום 24.5.04, כשנה וחצי לאחר שעלו ארצה, התקשרו התובעת והמנוח (להלן: "בני הזוג") עם הבנק, בהסכם משכנתא-מסגרת והסכם הלוואה לרכישת דירה ברחובXXX שבXXX, הידועה גם כXXX (להלן: "ההלוואה" ו-"הדירה" בהתאמה).

    

5. סכום ההלוואה הכולל אשר נטלו בני הזוג עמד על 511,766 ₪ (ונכון למועד הגשת התביעה דנא, עומדת יתרת ההלוואה לסילוק על סכום בסך 434,473.27 ₪). עוד יצוין כי ההלוואה כללה מספר הלוואות משנה ובהן גם הלוואת זכאות על פי חוק הלוואות לדיור, התשנ"ב – 1992, כפי שיפורט בהמשך.

    

6. לשם הבטחת החזר ההלוואה, שיעבדו בני הזוג את הדירה לטובת הבנק. כמו כן, כחלק מתהליך נטילת ההלוואה, נדרשו בני הזוג על ידי הבנק לערוך פוליסה לביטוח חיים, ואכן, רכשו בני הזוג פוליסה לביטוח חיים מחברת הביטוח.

    

7. ביום 2.6.04 התקבל במשרדי חברת הביטוח טופס "ביטוח לבעלי משכנתאות - הצעה לביטוח חיים ולביטוח מבנה" ובמסגרתו התבקשה חברת הביטוח לערוך ביטוח חיים לבני הזוג בקשר עם ההלוואה, וזאת החל מיום 1.6.04. בטופס נכללו פרטים שונים של בני הזוג ובהם, בין היתר, גם כתובת מגוריהם של בני הזוג ברחוב XXX וכן כתובת הנכס שאותו רכשו בני הזוג, XXX

    

8. בהתאם לטופס הנ"ל, הופקה לתובעת ולמנוח פוליסת ביטוח מסוג ריסק משכנתא שמספרה 13402391 (להלן: "הפוליסה"). בפוליסה צוינו פרטים שונים, ובין היתר, הוראות בדבר מועדי תשלום הפרמיה החודשית, סכום הפרמיה, סכום הביטוח וכיוצ"ב. בנוסף, צוין כי מועד תחילת הכיסוי הביטוחי יהיה בתחילת חודש יוני 2004.

    

9. אין מחלוקת כי בני הזוג שילמו את הפרמיה בעד ביטוח החיים עד לחודש מרץ 2005 ואילו לאחר מכן, הופסק התשלום, עקב כך שהתבטלה הוראת הקבע שנתנו בני הזוג לבנק לצורך תשלום הפרמיות.

    

10. לטענת חברת הביטוח, ביום 21.8.05 נשלח מכתב התראה אל בני הזוג, אשר בראשו נכתב "התראה לפני ביטול (02)" ובגופו של המכתב נכתב, בין היתר, כך: "הננו מפנים את תשומת לבך לעובדה, שפרמיות הביטוח בפוליסה שבנדון לא שולמו החל מתאריך 4/05. סכום הפרמיה השוטפת של החודש הנוכחי: 306.69 ₪. סכום הפרמיה שטרם נפרעה: 1,426.97 ₪. סך הכל הסכום שטרם נפרע: 1,733.66 ₪. בהתאם לחוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981, הננו להודיעך כי הפוליסה שבנדון תבוטל אם הסכום שטרם נפרע לא ישולם תוך 21 יום מתאריך הודעה זו. אם הנך מעוניין להמשיך בביטוח על כל יתרונותיו, אנו מציעים לך באופן חד פעמי, להעביר אלינו תוך 21 יום את הסכום שבפיגור וכן להמציא לנו הצהרת בריאת המעידה על מצב בריאותך. אנא שלם את חובך ובכך תחזיר לביטוח את תוקפו המלא...".

     

11. העתק המכתב צורף לראיות חברת הביטוח בתיק דנא. מכתב זה נשלח לכתובת רח' XXX בXXX, שהייתה, כאמור, כתובת מגוריהם של התובעים בעת נטילת הלוואת המשכנתא, אולם כפי שעוד יפורט, כבר לא הייתה כתובתם בעת משלוח ההודעה. התובעת טוענת כי מעולם לא קיבלה את המכתב הנ"ל. חברת הביטוח טוענת כי המכתב נשלח בדואר רגיל.

     

12. בנוסף לכך, שלחה חברת הביטוח ביום 21.8.05 אל הבנק, מכתב שנוסחו זהה לחלוטין. גם הבנק טוען כי מעולם לא קיבל את המכתב הנ"ל. עותק המכתב לבנק צורף לתיק וגם הוא לפי טענת חברת הביטוח, נשלח בדואר רגיל.

     

13. לפי חברת הביטוח, הגם שעקב הזמן הרב שחלף, לא היה בידה למצוא את מכתב ההתראה הראשון שהייתה מחויבת לשלוח לבני הזוג, לפי הרישא של סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), הרי משנמצא עותק של מכתב ההתראה השני (מיום 21.8.05), ברור כי נשלח גם הראשון. התובעת טוענת כי גם את המכתב הראשון לא קיבלה.

     

14. לטענת חברת הביטוח, ביום 29.9.05, שלחה מכתב למנוח בדואר רשום, אשר הוכתר בכותרת: "הודעה על ביטול פוליסה מספר 13402391" ובו נכתב כך: "הריני מצטערים להודיעך, כי למרות כל בקשותינו וחרף ההתראה שנשלחה על כך שהפוליסה תבוטל עקב פיגור בתשלום הפרמיות מאז 4/05 – עדיין לא שילמת את הפרמיה שבפיגור. לפיכך, על פי תנאי הפוליסה, בוטלה הפוליסה והביטוח על פיה מבוטל". גם מכתב זה נשלח למנוח בכתובת רח' XXX בXXX, בה כבר לא התגוררו בני הזוג. עותק המכתב צורף לתיק לרבות מס' הדואר הרשום.

     

15. למרבה הצער, ביום 2.1.14 הלך בעלה של התובעת לבית עולמו. בהתאם לצו ירושה שניתן ביום 27.5.14, נקבע כי התובעת היא היורשת החוקית והבלעדית של עזבון בעלה המנוח.

     

16. כ-3 חודשים לאחר פטירתו של המנוח, פנתה התובעת אל הבנק ודרשה את הפעלת ביטוח החיים וסילוק יתרת הלוואת המשכנתא.

     

17. ביום 25.3.14, שלח הבנק לחברת הביטוח מכתב שכותרתו: "ביטוח חיים למשכנתא באמצעותכם – הלווה כהן אלברטו סאול ז"ל, ת.ז. XXX", ובו נכתב כך: "נודע לנו על פטירת הלווה שבנדון (נפטר ביום 2.1.2014). לפי רישומינו קיים ללווה ביטוח חיים באמצעותכם בגין הלוואות שהועמדו על ידינו, כאשר אנו רשומים בביטוח כמוטב בלתי חוזר. לאחר קבלת הודעתכם בכתב לפקס מס' 03-5648606 כי תביעת הביטוח אושרה על ידכם, נודיעכם מהי יתרת החוב המעודכנת של הלווה כלפינו בקשר עם ההלוואות הנ"ל, לצורך תשלום תגמולי הביטוח". יצוין כי עותק ממכתב זה נשלח לתובעת.

     

18. בשלב כלשהו לאחר שליחת מכתבו של הבנק הנ"ל, פנתה התובעת לבנק, בבקשה לברר מדוע טרם סולקה ההלוואה ואילו הבנק הפנה אותה לחברת הביטוח.

     

19. בהתאם לכך, פנתה התובעת לחברת הביטוח ושם נודע לה לטענתה כי פוליסת ביטוח החיים אינה בתוקף. בעקבות כך, פנתה התובעת (באמצעות ב"כ) לחברת הביטוח ביום 17.6.14 במכתב ובו נכתב, בין היתר, כך: "... 2. מרשתי ובעלה ז"ל, רכשו דירה אשר מומנה בחלקה באמצעות הלוואת משכנתא מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ. 3. להבטחת תשלומי הלוואת המשכנתא במקרה של פטירה, מרשתי ובעלה ז"ל ביצעו ביטוח חיים באמצעות חברתכם, כאשר מס' הפוליסה פורט בנדון. 4. לאור פטירתו המפתיעה של בעלה ז"ל, זכאית מרשתי להפעיל את ביטוח החיים שבוצע באמצעותכם ולסלק את הלוואת המשכנתא. 5. במהלך חודש מרץ 2014, פנה אליכם בנק לאומי למשכנתאות בדרישה לתשלום תגמולי הביטוח. 6. עד למועד משלוח מכתבי זה, טרם שולמו תגמולי הביטוח וכאשר מרשתי פונה אל הבנק למשכנתאות, מופנית היא אל חברתכם. 7. לאור כל האמור והמקובץ לעיל, אבקשכם להודיעני בהקדם, מדוע טרם שולמו תגמולי הביטוח. 8. מיותר לציין כי בכל יום שעובר, נגרמים למרשתי נזקים כלכליים שכן מלבד העובדה שנותרה כמפרנסת יחידה, נאלצת היא לשאת בתשלומי המשכנתא החודשיים, כאשר זכאית היא לסילוקה באמצעות תגמולי ביטוח החיים".

     

20. בתשובה למכתב הנ"ל, שלחה חברת הביטוח עותק של פוליסת הביטוח וכן עותק של המכתב שנשלח, לכאורה, אל הבנק ואל המנוח ע"י חברת הביטוח ביום 21.8.05, המודיע על אי תשלום הפרמיות ומתריע מפני ביטול הפוליסה היה והחוב לא ישולם בתוך 21 ימים.

     

21. ואולם כאמור, לטענת התובעת, המכתבים הנ"ל, שנשלחו לכתובת "XXX", שהיא כתובתם הקודמת של בני הזוג, לא הגיעו מעולם לידיעתה של התובעת ובעלה. לפי טענתה, היה על חברת הביטוח לשלוח את המכתב לכתובת העדכנית של בני הזוג, אשר אף צוינה על גבי טופס עריכת פוליסת הביטוח, הלא היא כתובת הנכס שנרכש באמצעות הלוואת המשכנתא.

     

22. לאור האמור לעיל, והיות ולטענתה של התובעת, היא לא קיבלה אף מכתב מחברת הביטוח, הרי שסברה, לטענתה, במשך כל השנים כי בהחזרי ההלוואה, אשר שולמו מדי חודש לבנק, נכלל גם התשלום בעד פוליסת ביטוח החיים.

     

23. לאור האמור לעיל, הגישה התובעת ביום 5.3.15 את התביעה דנא כנגד חברת הביטוח וגם כנגד הבנק.

24. בכל הנוגע לבנק, טוענת התובעת בכתב התביעה, כי הבנק היה מחויב להסביר לה ולבעלה המנוח כי קיימת חובה לקיומו של ביטוח חיים במשך כל תקופת המשכנתא ולהסב את תשומת לבם לעובדת היעדר קיומו של ביטוח חיים בתוקף ובפרט משעה שמדובר בעולים חדשים; כי הבנק הפר את הוראות האוצר והמפקח על הבנקים בכל הנוגע לחובת עריכת ביטוח חיים עצמאי בהלוואות הכוללות הלוואות זכאות (מכספי המדינה); כי הבנק התרשל בכך שמכר לה ביטוח חיים הגם שלא היה מוסמך לכך; כי הבנק הטעה אותה בדבר קיומו של ביטוח חיים וזאת בהסתמך על דוחות שנשלחו אליה אשר כללו מרכיב "ביטוחים" אשר התייחסו למעשה לביטוח נכס; וכי הפר חובות חקוקות הקבועות בחוק הבנקאות והוראות המפקח על הבנקים אשר נועדו להגן על לווים.

     

25. בכל הנוגע לחברת הביטוח, טוענת התובעת כי חברת הביטוח התרשלה בכך שלא הודיעה לתובעת או למנוח או לבנק על בטלות הפוליסה או על כוונתה לבטל את הפוליסה, וכי חברת הביטוח הפרה חובות חקוקות על פי הוראות הקבועות בחוק חוזה הביטוח והוראות חוק אחרות אשר נועדו להגן על מבוטחים.

     

26. אשר על כן, טוענת התובעת כי נגרמו לה נזקים כספיים בגובה החזרי הלוואת המשכנתא ששילמה עד כה ע"ס 37,697 ₪, ובנוסף התשלומים אותם נדרשת התובעת להמשיך ולשלם עד למלוא יתרת הלוואת המשכנתא כפי שמופיעה בספרי הבנק והעומדת נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן (20.7.15) על סכום בסך 434,473.27 ₪.

     

27. לפיכך, עותרת התובעת לקבל סעד הצהרתי הקובע כי הלוואת המשכנתא סולקה וכי התובעת פטורה מהמשך תשלומי הלוואת המשכנתא, וכן זכאית להחזר מהבנק עבור התשלומים החודשיים ששולמו על ידה החל ממועד פטירתו של המנוח בסך 37,697 ₪; לחילופין, עותרת התובעת לחייב את חברת הביטוח להשיב לה את כל התשלומים ששולמו על ידה החל ממועד פטירת בעלה המנוח ע"ס 37,697 ₪ (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין) וכן לפרוע את יתרת הלוואת המשכנתא העומדת נכון למועד הגשת התביעה ע"ס 434,473.27 ₪. בנוסף, עותרת התובעת לחייב את הנתבעים בפיצוי כספי ע"ס 10,000 ₪ בגין עגמת נפש וכן לחייבם בשכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

     

28. הבנק הגיש כתב הגנה, ובמסגרתו טען כי במעמד נטילת ההלוואה דרש מבני הזוג לערוך ביטוח חיים וכי בני הזוג חתמו גם על "תדריך ללווים בנושא קבלת הלוואה", המבהיר נושא זה ומשכך, ידעו בני הזוג על הצורך בקיומו של ביטוח חיים; כי החל מיום 1.1.04 פקידי הבנק אינם מחתימים את הלווים על פוליסות לביטוח חיים, אלא רק דורשים מהם לערוך ביטוח כתנאי לקבלת ההלוואה וכי כך היה גם בענייננו; כי הביטוח שנערך באמצעות הבנק הוא ביטוח נכס (להבדיל מביטוח החיים) וכי הפרמיות בגינו נגבו במשותף עם החזרי ההלוואה החודשיים ולמעשה אלו החיובים המופיעים בדוחות הבנק; כי לא היה באפשרותו של הבנק לבצע מעקב אחר תשלום הפרמיות על ידי הלווים, שכן הביטוח לא נעשה באמצעותו, אך היה על חברת הביטוח להודיע לבנק על כל שינוי או ביטול של הפוליסה מתוקף היותו של הבנק מוטב בלתי חוזר בפוליסה, ומשלא עשתה כן חברת הביטוח, הרי שהפוליסה עודנה בתוקף; וכי סכום ביטוח החיים נמוך מסכום ההלוואה המקורי ומשכך, גם אם תתקבל תביעת התובעת במלואה, לא יהיה בכך כדי לכסות את מלוא יתרת ההלוואה.

     

29. חברת הביטוח הגישה כתב הגנה ובמסגרתו טענה כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל היעדר עילה, שכן למנוח לא היה כיסוי ביטוחי בעת פטירתו, לאור אי תשלום פרמיות, בשל אי תשלום אגרה מספקת היות ומדובר בתביעה כספית שהוגשה במסווה לסעד הצהרתי, ובשל אי צירוף מסמכים מהותיים כדוגמת פוליסת הביטוח. כמו כן, טענה חברת הביטוח כי חלה התיישנות על הטענות בנוגע לבטלות הפוליסה.

     

30. לגופו של עניין, טענה חברת הביטוח כי המנוח ביטל בחודש אפריל 2005 את הוראת הקבע, אשר ממנה נגבו הפרמיות וכי ביום 21.8.05 שלחה מכתבי התראה לבנק ולבני הזוג, לכתובת שעליה הצהירו בני הזוג בעת קבלתם לביטוח, ובהם הובהר שאם לא תשולמנה הפרמיות בתוך 21 ימים, תבוטל הפוליסה. עוד טענה חברת הביטוח כי התובעת או המנוח ידעו או שהיה עליהם לדעת על הפיגור בתשלום הפרמיות או על ביטול הפוליסה וכי ממילא הם לא שילמו את הפרמיות במשך כ-9 שנים בטרם נפטר המנוח.

     

31. ביום 12.1.17 התקיים דיון הוכחות. בית המשפט שמע את עדויותיהם של התובעת, של מר יקיר וייס – מורשה חתימה במערך המשכנתאות של הבנק ושל גב' חופית בזיזינסקי – מנהלת פרויקטים באגף לביטוח חיים בחברת הביטוח. כמו כן, הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

     

    דיון והכרעה

    האם חברת הביטוח עמדה בתנאי סעיף 15(א) לחוק וביטלה את הפוליסה כדין 

32. במוקד הדיון עומדת השאלה, האם ביטול הפוליסה ע"י חברת הביטוח נעשה כדין. ככל שייקבע כי חברת הביטוח לא ביטלה את הפוליסה כדין, המשמעות תהיה שהפוליסה שרירה וקיימת וכי על חברת הביטוח לשאת ביתרת תשלומי המשכנתא לטובת הבנק, מכוח הפוליסה.

     

    המסגרת הנורמטיבית

33. סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 קובע דין מיוחד בדבר ביטול פוליסה על ידי המבטח מחמת פיגור בתשלום דמי הביטוח, כדלקמן:

     

    "15. (א) לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן.

     

    (ב) נקבע מוטב שאינו המבוטח והקביעה הייתה בלתי חוזרת, אין המבטח רשאי לבטל את החוזה אלא אם הודיע על הפיגור למוטב בכתב והמוטב לא סילק את הסכום שבפיגור תוך 15 ימים מהיום שנמסרה לו ההודעה".

     

34. על פי הסדר זה, כוח הביטול של המבטח מותנה בהענקת שתי אורכות למבוטח לסילוק החוב שבפיגור, שמטרתן לתת למבוטח שהות מספקת לסלק את חובו, מבלי שיבוטל הביטוח במקרים בהם הפיגור בתשלום דמי הביטוח נבע מקשיים חולפים וברי תיקון. ביטול החוזה מותנה גם במתן הודעה למוטב, אולם על כך עוד אעמוד בהמשך.

     

35. בת.א. (שלום, ת"א) 47419/95 פרץ נ' מנולייף - מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 14.12.97) (להלן: "עניין מנולייף"), עמד בית המשפט על הרציונל שמאחורי הסדר זה בקובעו כי: "הודעת הביטול נועדה בעיקר למנוע מקרה של ביטול פוליסה מרישול או מחמת שכחה של בעל הפוליסה שאין לו כוונה לבטלה. מדובר בהודעה מסוג תזכורת, לאותם מקרים של אי פרעון שלא מדעת". כמו כן, על חשיבותו של הסדר זה ניתן ללמוד מעצם היותו קוגנטי ובלתי ניתן להתנאה אלא לטובת המבוטח או המוטב, כפי שנקבע בסעיף 39(ב) לחוק.

     

36. הנה כי כן, שלושת השלבים המביאים לידי ביטול החוזה הקבועים בסעיף 15 הם: א. פיגור בתשלום; ב. משלוח שתי דרישות בכתב לתשלום החוב שבפיגור כדלקמן: האחת, דרישת תשלום המעניקה ארכה בת 15 ימים לפחות להסדרת החוב, והשניה, עם חלוף הארכה, הודעה הקובעת את מועד הביטול אשר לא יהיה קצר מ-21 ימים החל מתום 15 הימים מושא הארכה הראשונה; ג. משלוח הודעת ביטול.

     

37. יצוין כי לא אחת הדגישו בתי המשפט את חשיבות העמידה הקפדנית בתנאי סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח. כך לדוגמא, נקבע כי: " הפסיקה הדגישה רבות את הצורך בקיום דווקני של סעיף 15(א) לחוק חוזה ביטוח ואין להקל בהוראותיו... סעיף זה מבטא את המדיניות הרצויה להטיל על המבטחת ולא על המבוטח, לנוכח הפער שבין יחסי הכוחות ומשמעות הביטול עבור מבוטח, את הנטל להסיר את הספק בכל הקשור לאי תקיפות הפוליסה ולנקוט לצורך כך באמצעים" (ת.א. (שלום, נצ') 2782/03 קאסם יוסף נ' אבו נאג'י נאסר ואח' (פורסם בנבו, 17.10.06)).

     

38. תנאי לעמידה בתנאי סעיף 15, הנו כי מכתבי ההתראה הגיעו לידיעת המבוטח, שהרי התכלית הנה לתת למבוטח הזדמנות לשלם את החוב בטרם יבוטל החוזה, שכן ביטול חוזה הביטוח ללא שדבר הביטול הגיע בפועל לידיעתו של המבוטח, עלול להיות הרה אסון מבחינתו של המבוטח ועל כן יש להקפיד כדבעי על קיום דרישת המסירה ולפרש כל ספק בעניין זה לרעת המבטח (ר' בספרו של י' אליאס "דיני ביטוח" (כרך א, עמ' 762-763) (מהדורה שלישית, 2016) וההפניות שם).

     

39. עם זאת, חוק חוזה הביטוח אינו קובע באיזו דרך יש לשלוח את הדרישה ואת ההודעה הנזכרות בסעיף 15(א) ואף הפסיקה בשאלה זו מגוונת למדי, המגלה קיומן של מספר גישות (ראה בספרו הנ"ל של י' אליאס "דיני ביטוח" (כרך א, עמ' 765-763) (מהדורה שלישית, 2016) וההפניות שם) כפי שיפורט להלן.

     

40. הגישה הראשונה, המקלה ביותר עם המבטח, קובעת כי די במשלוח הודעה בדואר רגיל לפי מענו האחרון הידוע של המבוטח. כך לדוגמא, נקבע בע"א (מחוזי, נצ') 124/08 זועבי אחמד נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 20.11.08) כי: "מקובלת עלי הטענה כי לא הייתה חובה לשלוח את המכתבים בדואר רשום. אף איני מקבל את הטענה כי בנסיבות המקרה, היה צורך לוודא כי אכן המכתבים נמסרו למענם...".

     

41. גם בעניין מנולייף הנזכר לעיל (ת.א. (שלום, ת"א) 47419/95 פרץ נ' מנולייף - מנורה חברה לביטוח בע"מ -פורסם בנבו, 14.12.97) נקבע כי: "הודעת הביטול נועדה בעיקר, למנוע מקרה של ביטול פוליסה בשל טעות ברישום או מחמת שיכחה של בעל הפוליסה שאין לו כוונה לבטלה. מדובר בהודעה מסוג תזכורת, לאותם מקרים של אי פרעון שלא מדעת. לפיכך, אין כל חובה שזו תעשה בדואר רשום, דווקא, דבר שיכביד הכבדה כלכלית ואדמיניסטרטיבית, על המבטח, ומטבע הדברים "יגולגל" לכיסו של המבוטח".

     

42. בדומה לכך, נקבע גם בת"א (שלום, רמ') 2732/96 ברק נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 18.9.97) כי: "לעניין טענתו של התובע כי על הנתבעת חלה חובה לשלוח את ההתראות והודעת הביטול בדואר רשום - לא ברור לי מהיכן נובעת מסקנה זו של התובע, המחוקק לא חייב את חב' הביטוח לשלוח את ההודעות בדואר רשום בהתאם לסע' 15 לחוק, וזאת בניגוד לחיקוקים אחרים בהם טרח המחוקק וציין במפורש את הצורך במשלוח הודעות בדואר רשום, כמו למשל בסע' 21 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970, סע' 16 לתקנות עידוד מחקר ופיתוח בתעשייה (סדרי דין בועדת ערר) התשמ"ח - 1988, סע' 15 לפק' רישום שמות עסק וכדו', ומכאן כאמור ברור, כי המחוקק הסתפק במשלוח הודעה בכתב ואין כל חובה חוקית לשלוח את ההודעות בדואר רשום דווקא". 

     

43. הגישה השנייה, קובעת כי מעצם משלוח ההודעה בדואר רגיל אין להסיק כי היא אכן הגיעה ליעדה, והגם שלא מוטלת על המבטח חובה לשלוח את ההודעות בדואר רשום דווקא, הרי שמוטלת עליו חובה להוכיח כי ההודעות אכן נמסרו למבוטח. כך לדוגמה, נפסק במקרה שבו עובדי המבטח העידו כי דבר הביטול מתועד במחשבי המבטח כי אין בכך "...כדי להוכיח שההודעה אכן נשלחה בפועל. תקלות, כידוע, קורות והאפשרות הסבירה לפיה נרשם במחשב שנשלחה הודעת ביטול אולם בפועל ההודעה לא נשלחה, לא נסתרה. לא הוכח בפני כי כל אשר נרשם במחשב אכן נשלח בפועל" (ת"א (שלום, קר') 4032/01 דיאב נ' דיאב (פורסם בנבו, 2.9.03)).

     

44. הגישה השלישית, קובעת כי על המבטח לשלוח את הודעות הביטול בדואר רשום: "המטלות "המכבידות" שהוטלו על המבטח בסעיף 15 נועדו, בראש וראשונה, להביא לידיעתו של המבוטח שהחוזה יתבטל באם לא ימלא אחרי דרישות המבטח. אין הן בגדר דרישות למראית עין או דרישות "טכניות", על כן, ידיעת המבוטח על קיום הדרישות הינה תנאי בסיסי להחלת האמור בסעיף זה, אחרת איזה תועלת תצמח מעצם משלוח שתי דרישות או אף יותר, ואיזה תועלת תצמח מההסדר הספציפי שקבע המחוקק, תוך העמדת ימים קצובים למניין תקופת הביטול? מכאן מקובלת עלי הגישה כי על המבטח מוטלת חובה לשלוח את ההודעות שלו בדרך שתבטיח את התכלית העומדת בבסיס סעיף זה. לאור תכלית זו, אין ספק כי משלוח ההודעות בדואר רגיל מחטיאה את המטרה, בעוד שמשלוח בדואר רשום המקים חזקת מסירה, עונה על דרישות החוק" (ת"א (שלום, קר') 3970/01 נסרה נ' הרוש (פורסם בנבו, 10.8.03)).

     

45. בעניין אחר, נפסק גם כי "איני דנה, בשלב זה, בהרחבה בשאלת אופן ביצוע המסירה, שכן בנסיבות כאן, כפי שיובהר בהמשך, אין בכך צורך. אומר רק כי במישור העקרוני, דעתי היא, כי יש לאפשר למבוטח לקבל את ההתראה ורק ממועד בו נמסרה לו, למנות את הימים המוקצים לו, בהתאם לחוק, לצורך סילוק החוב. בהערת אגב, אוסיף, כי במחלוקת בדבר אופן משלוח ההודעות לפי סעיף 15 לחוק למבוטחים, אשר לגביה סקר י. אליאס חמש גישות שונות (ראו בספרו הנ"ל בעמ' 721-724), דעתי היא כי אין די במשלוח דואר רגיל למבוטח, אלא נדרש לעשות שימוש בדואר רשום, זאת על מנת שתוכל חברת הביטוח לוודא כי אכן נמסר דבר הדואר ליעדו. דומה כי בדרך זו, תצא חברת הביטוח ידי חובתה ומנגד, תינתן למבוטח הזדמנות של ממש להסדיר את חובו ולהמשיך את הכיסוי בפוליסה" (ר' תא"מ (שלום, נצ') 7354-10-09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' בני משה ביטון בע"מ (פורסם בנבו, 18.3.15)).

     

46. הגישה הרביעית, קובעת כי על המבטח לשלוח את הודעות הביטול בדואר רשום עם אישור מסירה וכי בהיעדר אישור מסירה, אין ראיה לקבלת ההודעה בידי המבוטח. כך לדוגמא, נקבע במסגרת ת"א (שלום, חי') 23402/01 ח'טיב נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 7.9.04) כי: "התובעת לא הציגה אישור מסירה בדואר רשום של מכתב זה שנשלח לתובע, אלא הציגה רק את פלט של מכתב הביטול מהמחשב, דבר שאינו מעיד כי מכתב הביטול נשלח לתובע, ועל כן לא עלה בידה להוכיח כי התובע אמנם קיבל את המכתב".

     

47. באופן דומה, נקבע גם בת"א (שלום, אשד') 2176/96 אברג'ל חיים נ' ציון חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 11.8.97) כי: "הנתבעת טענה כי שלחה את ההודעה בדואר רשום ולפיכך, חזקה עליה כי התקבלה בבית התובע. תימוכין לטענתה ביקשה הנתבעת למצוא במסמך של משלוח דברי דואר רשום, שהציגה כראיה, לכך שההודעה, אכן הומצאה לבית התובע. דא עקא, המסמך, אשר לווה בתעודת עובד ציבור, איננו מלא ואין ליתן לו משקל. אין במסמך חתימת הדוור, אשר לכאורה המציא את המכתב למענו של התובע וכמו כן, פרטיו המזהים של התובע, לא מולאו. ההלכה המשפטית בדבר משלוח דואר רשום, אכן מניחה כי דבר דואר רשום מגיע למענו, אולם הלכה זו ניתנת לסתירה. בהעדר חתימת הדוור על אישור המסירה ובהעדר פרטיו המזהים של התובע, על גבי האישור, יש להנות אותו מהספק, כי המכתב אכן לא הגיע ליעדו ולא התקבל בביתו".

     

48. הגישה החמישית, קובעת כי המבטח רשאי לשלוח את ההודעה בכל דרך ובלבד שיוודא באופן אקטיבי כי ההודעה נתקבלה אצל המבוטח. בעניין זה, ר' הדברים שנפסקו במסגרת ת"א (שלום, חי') 8219/05 מועדי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 27.1.08) (להלן: "עניין מועדי") כדלקמן: "חברת הביטוח חייבת לפעול בהתאם להוראות החוק ואין היא יכולה להזדרז ולמהר ולבטל את חוזה הביטוח. בתיק זה השתמע משיטת פעולתה של הנתבעת על פי עדות נציגה מר גלמן כי הנתבעת "משועבדת" למחשב הבודק אוטומטית קיומו של חוב, המחשב פולט בהתאמה מכתבי התראה תוך התעלמות מהעובדה כי המחוקק ביקש להדגיש כי בצד השני נמצא אדם בשר ודם שהפקיד את בטחונו ובטחון רכושו בידי חברת ביטוח ואין הוא עוד שורה או מען ברשימת הכתובות של המחשב. אבהיר כבר עתה כי המחוקק לא חייב כי משלוח ההודעות ייעשה בדואר רשום. אך הנני סבור כי בהתחשב בתכליתו של החוק, חוק צרכני יש לשים את הדגש על המצאת המכתב ליעדו וכשדרך ההמצאה טפלה לעיקר. במילים אחרות העיקר הוא הבאת העובדה בדבר אי הפירעון לידיעת המבוטח ומבלי שהוכח כי המכתב הגיע לידיו (או למי מטעמו) הרי שלא קוימה דרישת החוק. מאחר ואין בחוק חובה להמציא ההודעה באמצעות הדואר דווקא, לא חלה במקרה זה חזקת המסירה המופיעה בסעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 שאף היא חזקה הניתנת לסתירה. המבטח יכול לשלוח ההודעה בדואר רגיל, בדואר רשום, בפקס, ע"י שליח או בכל דרך אחרת ובלבד שיוודא כי ההודעה נתקבלה אצל המבוטח".

     

49. עוד נקבע בעניין מועדי כי: " בטרם סיום פרק זה אציין כי על פי הצעת חוק דיני ממונות מבוטלת החובה להודיע את ההודעה הראשונה ובסעיף 311 נקבע כי "לא שולמו דמי הביטוח או חלקם במועד, זכאי המבטח לבטל את חוזה הביטוח, לאחר שנתן למבוטח בהתראה בכתב ארכה של 21 ימים לפחות, ודמי הביטוח לא שולמו עד תום הארכה", נוסח דומה לנוסח הקיים היום שבו לא קובע המחוקק במפורש כיצד תשלח ההודעה, אך גם ממנו יש להסיק כי ההודעה חייבת להגיע לידיעת המבוטח".

     

50. גישתי דומה, אם לא זהה, לזו אשר אומצה בעניין מועדי (ת"א (שלום, חי') 8219/05 מועדי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 27.1.08) (להלן: "עניין מועדי"). לדידי, המוקד אינו באופן המשלוח של ההתראות והודעת הביטול, אלא בהוכחה שמובאת לאחר מכן לבית המשפט, ביחס לכך שהמכתבים, בין שנשלחו בדרך זו או בדרך אחרת, הגיעו לידיעת המבוטח וזאת מהנימוקים שניתנו בעניין מועדי ואשר צוטטו לעיל ומנימוקים נוספים שיפורט להלן.

     

51. לדידי, יש לאמץ את הגישה שלפיה לא מוטלת על חברת הביטוח חובה לשלוח את מכתבי ההתראה לפי סעיף 15(א) לחוק ואת מכתב הביטול של הפוליסה, בדואר רשום דווקא ואף אין להגביל את חברת הביטוח לדרך מסוימת של משלוח המכתבים. עם זאת, על חברת הביטוח להוכיח כי המכתבים הגיעו לידיעת המבוטח, בין שנשלחו בדואר רגיל, בפקס, בדואר רשום, במייל, באמצעות שליח או בדרך אחרת.

     

52. סעיף 15 לחוק אינו קובע כי יש לשלוח את המכתבים בדואר רשום ואף אינו מתייחס כלל לאופן משלוח המכתבים, כך שאיני רואה כיצד ניתן לקבוע, כי על חברת הביטוח לשלוח את המכתבים בדרך מסוימת דווקא, בין בדואר רשום או בדרך אחרת. המחוקק לא הגביל את חברת הביטוח ביחס לאופן משלוח ההודעה ועל כן איני סבור כי בסמכותו של בית המשפט לעשות כן.

     

53. מנגד, מאחר במסגרת סעיף 15(א), מוטל על חברת הביטוח להודיע למבוטח לפני שהיא מבטלת את הפוליסה, פשיטא כי מוטל עליה להצטייד באסמכתאות שיוכיחו בשעה היעודה ובמידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי ההודעה הגיעה לידיעת המבוטח.

     

54. לפיכך, לדידי, חברת הביטוח רשאית לשלוח את ההודעה בכתב בכל דרך, בין בדואר רגיל, בין רשום, בין רשום עם אישור מסירה, בין בדואר אלקטרוני ובין בפקס, ובלבד שחברת תשתכנע מכוח ראיה או אסמכתא מתאימות כי המבוטח קיבל את ההודעה.

     

55. האופן שבו על חברת הביטוח לוודא כי המבוטח קיבל את המכתבים וסוגי האסמכתאות שיוכיחו זאת בעתיד לבוא, משתנים בהתאם לאופן משלוח ההודעה ולשאר נסיבות העניין, כל מקרה לגופו. הדגש הנו החובה של חברת הביטוח בהליך משפטי עתידי, להוכיח כי ההודעות נמסרו למבוטח. דרכי ההוכחה הנן מגוונות וכאמור משתנות ממקרה למקרה ואין להגבילן מראש.

     

56. כך למשל, אם חברת הביטוח תציג בבית המשפט מכתב התראה שנשלח בהודעת דוא"ל אל המבוטח ואישור במייל חוזר של המבוטח שקיבל את ההודעה, פשיטא בעיני כי תעמוד בנטל להוכיח כי ההתראה הגיעה לידיעת המבוטח. הוא הדין אם תציג הוכחה לכך שהמכתב נשלח בדואר רשום על ידי הצגת אישור על משלוח החתום בידי רשות הדואר ובנוסף תציג אישור מסירה שלפיו המכתב התקבל אצל הנמען. אני משאיר בצריך עיון את המקרה שבו אישור המסירה חזר בסימן "לא נדרש" וחברת הביטוח תוכיח במהלך המשפט כי המבוטח התגורר באותה עת בכתובת שאליה נשלח המכתב.

     

57. אם לעומת זאת המכתב נשלח בדואר רשום ללא אישור מסירה או עם אישור מסירה שחזר בסימן "לא ידוע" או "עזב ללא מען" וכו', לדידי, אין בכך כדי לקיים את החובה המוטלת על חברת הביטוח לפי סעיף 15(א) לחוק. ניתן לשער מקרים נוספים, כגון, שהודעת הביטול נמסרה בע"פ (בניגוד לסעיף 15(א)), אולם בידי חברת הביטוח אישור בכתב מצד המבוטח כי קיבל את ההודעה. נדמה לי שגם במקרה כזה, יש לקבוע כי חברת הביטוח עמדה בתנאי סעיף 15(א). בנסיבות מסוימות, יתכן שגם הודעה שנשלחה בפקס ואשר ניתן לגביה להציג אישור פקס, תתקבל כהוכחה מספקת לצרכי סעיף 15(א).

     

58. בדומה לגישתי, במקרים מסוימים, הקפידו בתי המשפט פחות על אופן שליחת מכתבי ההתראה ובלבד שהיה ברור מעל לכל צל של ספק כי המבוטח ידע על ביטולה של הפוליסה. בעניין זה ר' ת"א (מחוזי, ת"א) 1734-04 עזבון המנוח ראוף רפי רפאילוב ז"ל נ' ב.י.נ.ו. עוגן חברה לבניין ופיתוח בע"מ (פורסם בנבו, 28.2.12) אשר במסגרתו נקבע כי: "גם אם המכתבים לא נשלחו בדואר רשום, אין לכך כל משמעות כאשר הקבלן הודה שהם הגיעו ליעדם".

     

59. לדידי, יש לדחות את הטענות שלפיהן אם נקפיד יתר על המידה או נטיל על חברת הביטוח לוודא כי ההודעות התקבלו, נטיל עליה נטל בלתי סביר. ראשית, ה"טרחה" שתוטל על חברת הביטוח, בטלה בשישים לעומת הנזק הכבד אשר עלול להיגרם למבוטח שלא ידע כי פוליסת ביטוח החיים שערך בוטלה (ר' ת"א (שלום, י-ם) 13098/02 חן נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 27.8.03; ת"א (שלום, קר') 3970/01 נסרה נ' הרוש (פורסם בנבו, 10.8.03)).

     

60. שנית כל, גישתי, שאינה מגבילה את חברת הביטוח לגבי אופן משלוח המכתבים ואינה מחייבת אותה לשלוח אותם בדואר רשום דווקא, אולם מחייבת אותה להוכיח בשעה היעודה כי ההודעות הגיעו לידיעת המבוטח, לא רק שאין בה, אפוא, משום הטלת "טרחה" נוספת כלשהי על חברת הביטוח, אלא שיש בה לכל היותר משום דרישה לקיים את החובה הבסיסית שחלה ממילא על כל בעל דין, אשר טוען כי נתן הודעה לצד שכנגד ואשר נתינתה מקימה זכויות כאלה ואחרות. רוצה לומר, גישתי אינה מוסיפה כהוא זה על הנטל שחל ממילא על כל צד, אשר טוען כי נתן הודעה לצד השני ואשר מחויב כמובן להוכיח כי ההודעה התקבלה, יהא נושא המשפט אשר יהא, אלא אם הדין הרלוונטי קובע דרכי המצאה מיוחדים (כגון סעיף 21 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 וכו').

     

61. לסיכום עד כה, חברת הביטוח מחויבת להוכיח הן כי שלחה את מכתבי ההתראה והן כי אלה הגיעו לידיעת המבוטח. ויודגש - כל הוראה אחרת בחוזה הביטוח, ככל שקיימת, אשר סותרת את הנדרש מחברת הביטוח לפי סעיף 15(א) לחוק תוך גריעה מזכויות המבוטח לפי הסעיף הנ"ל, אין לה כל תוקף, באשר סעיף 15 לחוק הנו קוגנטי (ראה ס' 39(ב) לחוק).

     

    מן הכלל אל הפרט: האם הוכח כי חברת הביטוח שלחה את מכתב ההתראה הראשן שהייתה צריכה לשלוח לפי סעיף 15 לחוק

62. האם בענייננו פעלה חברת הביטוח כמצוות סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח בביטול פוליסת ביטוח החיים? חברת הביטוח צירפה לתצהירה את מכתב ההתראה השני ששלחה, לכאורה, למנוח ולמוטב (הבנק), וכן את הודעת הביטול ששלחה, לכאורה, למנוח. מכתב ההתראה הראשון, ככל שנשלח, לא צורף.

     

63. כאשר נחקרה נציגת חברת הביטוח, גב' חופית בזיזינסקי (להלן: "חופית") בעניין זה, השיבה כי חברת הביטוח שלחה גם מכתב התראה ראשון: "כן, יש מכתב התראה ראשון ששלחנו, שהעותק שלו לא, כל השאר נמצא פה" (פרוט' 12.1.17, עמ' 50, ש' 8-12), וציינה כי לא עלה בידיה של חברת הביטוח לאתר אותו, ככל הנראה בשל חלוף הזמן הרב מאז שליחתו לכאורה בשנת 2005 (כ-12 שנים), וכי ממילא לפי הוראות המפקח על הביטוח מיום 7.5.98, חברת הביטוח מחויבת לשמור עותקים פיזיים של המכתבים שנשלחו לתקופה של 7 שנים בלבד (פרוט' 12.1.17, עמ' 50, ש' 10-11).

     

64. בנוסף, כאשר נשאלה חופית מתי נשלח אותו מכתב התראה ראשון, השיבה "זה אמור להיות 15, אם אני לא טועה, 15 יום לפני שנשלח המכתב הזה" וכי "אני לא בטוחה, לא בטוחה לגבי התאריך מתי הוא נשלח" (פרוט' 12.1.17, עמ' 50, ש' 30-33). בנוסף, כשנשאלה חופית האם ייתכן שכלל לא נשלח המכתב הראשון, השיבה: "לא, בוודאות שלחנו" וכי "פשוט, כמו שאמרתי, אין לנו חובה לשמור וזה לא נשמר ההעתק של המכתב" (פרוט' 12.1.17, עמ' 51, ש' 1-4). כמו כן, כאשר נשאלה חופית כיצד היא יודעת שאכן נשלח מכתב התראה ראשון, השיבה: "אני יודעת שככה המערכת עובדת. זה הכל עובד במדיה מגנטית אוטומטית" וגם "אם יש מכתב התראה, אם יש פיגור אז יש מכתבי התראה ואם יש שני אז יש ראשון" (פרוט' 12.1.17, עמ' 51, ש' 8-11), וכי "...אם לא היה נשלח הראשון גם לא היה נשלח השני" (פרוט' 12.1.17, עמ' 51, ש' 27).

     

65. מנגד, כאמור, טוענת התובעת כי לא קיבלה כל מכתב מחברת הביטוח. לא פחות חשוב מכך ואולי אף יותר, כפי שעוד יפוטר בהמשך, כך טוען גם הבנק.

     

66. לאחר עיון בחומר ובטענות הצדדים, אני סבור שלא הוכח בפני ולו כי חברת הביטוח שלחה את מכתב הדרישה הנזכר ברישא לסעיף 15(א) (המכתב הראשון) ואשר שליחתו, מהווה תנאי למשלוח מכתב ההתראה (המכתב השני), שמשלוח שלו הנו תנאי לביטול הפוליסה על ידי משלוח הודעת ביטול. ודאי לא הוכח כי המכתב הראשון הגיע לידיעת בני הזוג.

     

67. הטענה שלפיה עקב חלוף השנים לא נמצא המכתב הראשון, אינה משכנעת בעיני, שכן אין מחלוקת כי עותק המכתב השני ועותק מכתב הביטול כן נמצאו. מדוע אם כן לא נמצא עותק המכתב הראשון. לא ברור. חברת הביטוח אף לא הציגה פלט מחשב או כל דבר אחר שיש בו כדי לתמוך את טענתה בדבר שליחת מכתב התראה ראשון. מלבד טענה בעלמא ולפיה אם נשלח מכתב שני, אז בוודאי שנשלח גם מכתב ראשון וכי משלוח המכתבים נעשה בצורה אוטומטית באמצעות מדיה מגנטית, לא הוכח למעשה דבר.

     

68. כבר נפסק כי עדויות של נציגי המבטח, לפיהן משלוח הודעות הביטול נעשה כרוטינה או באמצעות מחשב, הן בגדר עדויות שמיעה שאין בהן כדי לספק את ההוכחה הנדרשת (ת"א (שלום, י-ם) 19056/97 פוני נ' מץ אלקטרוניקה 1989 בע"מ (פורסם בנבו, 25.5.03)) ועל כן, עדותה של נציגת חברת הביטוח בכל הנוגע למשלוח מכתבי ההתראה בצורה אוטומטית על ידי מדיה מגנטית, אין בה כדי להועיל לחברת הביטוח בהקשר זה. מדובר לכל היותר בהשערה גרידא כי נשלח המכתב הראשון אולם לא בראיה משמשקלה יספיק כדי שבית המשפט ישתכנע כי המכתב נשלח.

     

69. בסיכומיה טענה חברת הביטוח כי היות וחברת הביטוח מחויבת לשמור מסמכים לתקופה של 7 שנים, הרי שלא עלה בידה לאתר את מכתב ההתראה הראשון, ומשעה שהתובעת פנתה לחברת הביטוח כ-9 שנים לאחר שחדלה מלשלם את הפרמיות, הרי שלא עלה בידה של חברת הביטוח לאתר את מכתב ההתראה הראשון ועל כן יש לקבוע כי נגרם לה נזק ראייתי. יצוין כי בסיכומי התשובה, טענה התובעת כי הטענה בדבר נזק ראייתי נטענה לראשונה בסיכומים ומשכך מהווה הרחבת חזית.

     

70. על פניו, נראה כי הטענה בדבר נזק ראייתי אכן מהווה הרחבת חזית, אולם כך או כך, השאלה כיצד הצליחה חברת הביטוח לאתר את מכתב ההתראה השני ואת מכתב הביטול שנשלחו לכאורה גם הם לפני 12 שנים, אך לא הצליחה לאתר דווקא רק את מכתב ההתראה הראשון, אשר נשלח, לכאורה, ימים או שבועות ספורים לפני משלוח מכתב ההתראה השני, מעוררת כאמור תמיהות לא פשוטות ומכל מקום לא התקבל הסבר מניח את הדעת בעניין זה. הטענה של נזק ראייתי נסתרת ונדחית נוכח העובדה שהמכתבים האחרים נמצאו חרף חלוף השנים.

     

71. זאת ועוד - לבד מכך שלא הוכח, עצם המשלוח של המכתב הראשון, גם לא הוכח כי מכתב זה הגיע לידיעת המבוטח. חברת הביטוח עצמה טוענת כי המכתב נשלח בדואר רגיל, אולם לא הביאה כל ראיה לכך שהמכתב הגיע ליעדו.

     

72. מאחר ולפי גרסת התובעת, שמקובלת עליי, התובעת כבר לא התגוררה בכתובת שאליה נשלח המכתב הראשון, ככל שנשלח, ברי כי גם לו היה מוכח כי המכתב נשלח לכתובת הנ"ל ויתרה מכך אף הגיע לאותה הכתובת, לדידי, בנסיבות הקיימות, וכפי שעוד יפורט, לא היה בכך כדי לקיים את הוראות סעיף 15, שכן בנסיבות, הייתה מוטלת על חברת הביטוח, לכל הפחות, לשלוח עותק של המכתבים גם לכתובת של הנכס שנרכש ואשר פרטיו אף הופיעו בהצעת הביטוח.

     

73. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כממצא עובדתי, כי לא הוכח שחברת הביטוח שלחה את מכתב ההתראה הראשון או כי הוא הגיע לידיעת בני הזוג ומשכך, לא עמדה חברת הביטוח בתנאי סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח. די בכך כדי להביא לקביעה כי הפוליסה לא בוטלה כדין ולפיכך שרירה וקיימת.

     

    המכתב השני מיום 21.8.05

74. גם אילו הייתי סבור שחברת הביטוח שלחה את מכתב ההתראה הראשון וכי הוכח כי הוא הגיע לידיעת התובעת, עדיין לא היה בכך כדי להועיל לחברת הביטוח וזאת לאור העובדה שלא הוכח כי המכתב השני נשלח. ודאי שלא הוכח כי הגיע לידיעת המבוטח.

     

75. כאמור, במסגרת עדותה העידה גב' בזיזינסקי, כי מכתבי ההתראה נשלחו בדואר רגיל, בעוד שרק מכתב הביטול נשלח בדואר רשום (פרוט' 12.1.17, עמ' 49-50, ש' 31-33, 1-9). גם לא נטען ובוודאי שלא הוכח, כי נעשה ניסיון כלשהו מצד חברת הביטוח לוודא כי המכתב השני הגיע לידיעת התובעת.

     

76. כפי שכבר קבעתי לעיל, משלוח בדואר רגיל, ללא ניסיונות לוודא כי המכתב הגיע ליעדו, אינו עומד בתנאי סעיף 15 לחוק וגם אינו עומד בנטל ההוכחה שמוטל ביחס להוכחת משלוח כדין של כל הודעה אחרת שבעל דין חייב או רשאי לשלוח לפי כל דין, כשלא נקבעה בדין הוראה שעניינה חזקת מסירה.

     

77. אם לא די בכל האמור לעיל, הרי שגם הבנק טוען שלא קיבל את המכתב שנשלח אליו, לכאורה, ביום 21.8.05, כמוטב הבלתי חוזר של הפוליסה, והיות שמכתב ההתראה נשלח בדואר רגיל, הרי שגם לא עלה בידיה של חברת הביטוח להוכיח כי מכתב זה הגיע אל הבנק.

     

78. כאן המקום לציין כי מכתב הבנק אל חברת הביטוח, מיום 25.3.14 נספח ד' לתצהיר התובעת, שנשלח לאחר פניית התובעת אל הבנק בעקבות פטירת בעלה, ואשר בו רושם הבנק כי לפי הרישומים בבנק, ישנה פוליסת ביטוח חיים על שם בני הזוג, מחזק את גרסת הבנק שהמכתב מיום 21.8.05 מעולם לא הגיע אליו, שכן לו היה מגיע, הדעת נותנת כי ברישומי הבנק היה רשום כי הפוליסה בוטלה.

     

79. בהקשר זה יצוין כי בניגוד לתובעת ולמנוח, אשר שינו את כתובת מגוריהם, הרי שכתובתו של הבנק לא השתנתה ואף חברת הביטוח לא טענה זאת וחרף זאת, גם ביחס למכתב ששלחה חברת הביטוח לבנק, מסתבר אם כן כי לא הוכח שהגיע ליעדו. להפך, הוכח כי לא הגיע.

     

80. נדמה כי עובדה זו מחזקת מאוד את המסקנה, כי אין לסמוך על מכתבי חברת הביטוח שנשלחים בדואר רגיל בצורה "סיטונאית", באמצעות מחשבים שמפיקים אוטומטית מכתבים, אשר מועברים במדיה מגנטית לבית דפוס, מה גם שאפילו לא הוכח לפני כי המכתבים נשלחו בדרך זו. לא די לצורך כך בצירוף עותקי המכתבים, ללא צירוף פלטי מחשב, המעידים על העברת המכתבים בצורה מקוונת לבית הדפוס וצירוף אסמכתא כלשהי מבית הדפוס אשר תעיד על משלוח המכתבים בדואר.

     

81. לפיכך, הגם שעותק המכתב השני שנשלח כביכול לבני הזוג ולבנק צורף לתיק, הרי משלא צורפה כל ראיה למשלוח המכתבים, גם לא פלט מחשב שמעיד כי המכתב נשלח בצורה מקוונת לבית הדפוס, ומקום שהבנק, שלא שינה כתובתו, לא קיבל את המכתב, אין מקום לקבוע כי הוכח שהמכתבים נשלחו כלל ובכל מקרה לא הוכח שהגיע לידיעת הנמענים.

82. זאת ועוד - המכתב השני, גם אם נשלח, נשלח לכתובת לא מעודכנת של התובעת, שכן במועד שבו נשלחו לפי טענת חברת הביטוח שני מכתבי ההתראה, בני הזוג כבר לא התגוררו ברחוב XXX בXXX, כי אם בדירה החדשה שרכשו ושלשמה נטלו את ההלוואה וערכו את ביטוח החיים ברחוב XXX שבXXX, הידועה גם כחלקה XXX.

     

83. בהקשר זה יצוין כי לטענת חברת הביטוח, מחובתה הייתה לשלוח את ההתראות לכתובת שהייתה ידועה לה וכפי שהצהירו עליה התובעת והמנוח בעת קבלתם לביטוח (ברחוב XXX) וכי לכתובת זו נשלחו גם דוחות שנתיים.

     

84. עם כל הכבוד, אינני יכול לקבל טענה זו. ביטוח החיים נעשה במסגרת נטילת הלוואת משכנתא לרכישת דירת מגורים חדשה, שכתובתה אף צוינה בטופס הבקשה לעריכת ביטוח (XXX

     

85. פרט זה, והנסיבות שבהן מדובר ברכישת דירה חדשה, שניתן היה לצפות כי בני הזוג יעברו להתגורר בה, צריך היה להדליק נורה אדומה אצל אותו גורם בחברת הביטוח, אשר טיפל בפוליסה ואשר הקליד במחשבי חברת הביטוח את כתובת בני הזוג לצרכי הפוליסה ולצרכי משלוח דוחות והודעות, לרבות הודעות לפי סעיף 15 לחוק. בנסיבות אלה, לדידי, היה מוטל על אותו גורם להקליד גם את הכתובת של הנכס החדש ככתובת נוספת לצרכי הפוליסה. לו כך היה נעשה, מכתבי ההתראה היו נשלחים גם אל הכתובת הנוספת וסביר להניח כי היה נודע לבני הזוג על הפיגור בתשלום הפרמיה ועל כך שאם החוב לא ישולם, הפוליסה תבוטל.

     

86. זאת ועוד, אם הגורם הרלוונטי בחברת הביטוח, היה יוצר קשר עם בני הזוג (או עם הבנק), לאחר שנתקל בקשיים בחיוב בני הזוג בעד הפרמיה, כל התקלה אשר הולידה את התביעה דנא יכולה הייתה להימנע.

     

87. כאשר מבוטח נוטל הלוואה לרכישת דירה חדשה, הדעת נותנת כי יעבור להתגורר בעתיד הקרוב בדירה החדשה. בנסיבות אלה, חברת הביטוח יודעת מראש ובוודאי שיכולה הייתה לדעת, כי הכתובת הנוכחית לא תהא רלוונטית עוד בהמשך. בנסיבות שכאלה ובפרט כאשר בהצעת הביטוח נרשמה הכתובת של הנכס החדש, מן הראוי היה כי חברת הביטוח תשלח את מכתבי ההתראה לשתי הכתובת. גם אז היה צורך בהבאת ראיות לכך שהמכתבים הגיעו לידיעת בני הזוג.

     

88. משכך, אני סבור כי גם הדרך שבה נקטה חברת הביטוח בכל הנוגע למשלוח המכתב השני, משלוח בדואר רגיל, ללא ניסיונות לוודא אם הגיע לידיעת בני הזוג ועוד משלוח רק לכתובת שהייתה רלוונטית במועד עריכת הביטוח וללא משלוח לכתובת הנכס החדש שנרכש, אינה תקינה ולא מקיימת בנסיבות של התיק דנא, את הנדרש כדי שייקבע כי ההתראות נשלחו כדין לצרכי ביטול פוליסה כדין לפי סעיף 15 לחוק. מסקנתי זו חלה כמובן באותה מידה לגבי המכתב הראשון.

     

89. לסיכום עד כה, לא הוכח שהמכתב השני נשלח לבני הזוג וגם לא הוכח כי הגיע לידיעתם. הוא הדין לגבי המכתב לבנק.

     

90. מאחר וסעיף 15(ב) לחוק קובע כי "נקבע מוטב שאינו המבוטח והקביעה הייתה בלתי חוזרת, אין המבטח רשאי לבטל את החוזה אלא אם הודיע על הפיגור למוטב בכתב והמוטב לא סילק את הסכום שבפיגור תוך 15 ימים מהיום שנמסרה לו ההודעה", הרי שדי במסקנה כי לא הוכח שהמכתב שלפי הטענה נשלח אל הבנק, ככל שנשלח (ואין די ראיות גם בעניין זה), הגיע לבנק, כדי שייקבע כי הפוליסה בוטלה שלא כדין והנה שרירה וקיימת וזאת גם לו הייתי קובע כי המכתבים לבני הזוג נשלחו ואף הגיעו לידיעתם.

     

    הודעת הביטול של הפוליסה: מכתב בדואר רשום מיום 29.9.05

91. הודעת הביטול של הפוליסה נשלחה בדואר רשום, אולם לא הוצג אישור מסירה. לפיכך, לדידי, לא הוכח גם לגביו כי הגיע לידיעת בני הזוג. זאת ועוד - גם מכתב זה נשלח לכתובת הישנה, כך שגם עובדה זו מונעת מלקבוע כי המכתב נשלח כדין, מהטעמים שכבר פירטתי לעיל ביחס למכתבים הראשון והשני.

     

    טענות נוספות 

92. טענה נוספת שהעלתה חברת הביטוח היא שהתובעת והמנוח הם אלה שלמעשה ביטלו את הפוליסה, בכך שחדלו מלשלם את הפרמיות וכי הדבר מהווה ביטול בהתנהגות, המחייב את חברת הביטוח לסיים את ההתקשרות.

     

93. דין הטענה להידחות. התביעה דנא אינה עוסקת במקרה שבו הפוליסה בוטלה מיוזמתו של המבוטח, אשר החליט שאין לו עוד צורך בביטוח וגם אין כל אינדיקציה לכך (המבוטחים לא שלחו הודעה בדבר רצונם לבטל את הפוליסה ולא גילו דעתם בכל צורה שהיא שזו רצונם).

     

94. לכל היותר מדובר במצב של רישול או שכחה של המנוח, אשר סגר חשבון בנק אחד ולא דאג להעביר את הוראת הקבע לחשבון החדש וממילא לא הוכיחה חברת הביטוח ידיעה בפועל של התובעת או המנוח בדבר ביטול הפוליסה.

     

95. בנוסף, סעיף 15 לחוק מחיל הסדר קוגנטי ברור וחד משמעי, בכל הנוגע לדרך ביטול בשל פיגור בתשלום פוליסה ובתנאי הסדר זה, כאמור, לא עמדה חברת הביטוח.

     

96. בנוסף, טענה חברת הביטוח לתחולתו של סעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971, הקובע חזקת המצאה, מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, ולשיטתה, הדרישות לקיום חזקת ההמצאה הקבועות בסעיף 57ג' לפקודת הראיות הוכחו בתצהירה של נציגתה.

     

97. ראשית, ספק בעיני אם סעיף זה חל בעניינינו וזאת שעה שסעיף 15 לחוק לא מתיר ולא מחייב להמציא את ההתראות בדואר (ראה עמ' 763 בספרו הנ"ל של אליאס וכן ראה עמ' 722 ה"ש 13 בספרו של שחר ולר "חוק חוזה הביטוח", מהד 2005), כאמור, אין התייחסות בסעיף 15 לחוק לאופן מתן ההתראות בכתב.

     

98. שנית כל, גם אם ישנה תחולה לסעיף 57ג', אין בכך כדי לשנות דבר. סעיף זה קובע כך: "מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון "המצאה" ובין שהוא נוקט לשון "נתינה" או "שליחה" או לשון אחרת, רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת - כמבוצעת – (1) אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה; (2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר".

     

99. מאחר וחברת הביטוח לא הוכיחה, לא את משלוח המכתב השני וודאי לא את משלוח המכתב הראשון, ברור כי לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף קטן (1) לסעיף 57ג' הנ"ל, אשר מניח כי המצאה בוצעה, רק אם "דוור מכתב".

     

100. עוד טענה חברת הביטוח כי מקום שבו ראה המחוקק לחייב משלוח על דרך של דואר רשום, ציין זאת במפורש ומשכך, לא נפל פגם בשליחת מכתבי ההתראה, לכאורה, בדואר רגיל. כפי שציינתי, גם אני איני סבור כי ישנה חובה לשלוח את מכתבי ההתראה בדואר רשום דווקא. הדגש הוא על הוכחת הגעת ההתראות לידיעת המבוטח ובזאת לא עמדה חברת הביטוח.

101. כאן המקום לציין כי חברת הביטוח נמנעה מלזמן לעדות את סוכן הביטוח, מר משה פרי, אשר היה מעורב בכל הליך החתמתם של בני הזוג על הפוליסה ואשר שמו מופיע במכתב השני מיום 21.8.05, כמי שקיבל העתק של המכתב. סוכן הביטוח מהווה שלוח של חברת הביטוח לעניין כריתת החוזה ודמי הביטוח בהתאם לסעיפים 33-34 לחוק. עדותו של הסוכן הייתה מתבקשת לכאורה, בין היתר, כדי להוכיח כי הוא קיבל את המכתב הנ"ל, הגם שנשלח בדואר רגיל. אי הבאתו לעדות ללא הסבר, קובעת חזקה שלפיה לו היה מובא לעדות, עדותו הייתה פועלת לרעת חברת הביטוח בעניין זה.

      

102. לא למותר לציין כי ער אני לעובדה לפיה התובעת או המנוח לא עדכנו את חברת הביטוח בדבר שינוי כתובת מגוריהם. מעדות התובעת שוכנעתי כי הדבר נבע לכל היותר מחוסר מודעות לצורך לעשות כן (אולי בשל היותם עולים חדשים). גם ביחס לסגירת חשבון הבנק שממנו ירדו התשלומים בעד הפוליסה לביטוח חיים לפי הוראת הקבע, מבלי לעדכן הוראת קבע חדשה בבנק החדש, שוכנעתי כי הדבר נעשה בתם לב ומבלי שבני הזוג ידעו כי תשלומי הפרמיה הפסיקו להשתלם. כמו כן, שוכנעתי מעדות התובעת כי היא לא שמה לב במהלך כל השנים כי הפרמיות הפסיקו להשתלם.

      

103. בימינו אנו, וגם בשנים הרלוונטיות לתביעה, בהן השימוש בכרטיסי אשראי והוראות קבע הנו נפוץ ביותר וכמות החיובים ותשלומים של משק בית הנו רב, אין זה מפתיע אם מבוטח לא שם לב לכך שאחת מהוראות הקבע שלו, בין הוראת קבע בבנק ובין הוראת קבע בכרטיס אשראי, בוטלו בשל מעבר לבנק אחר או החלפת כרטיס אשראי, בפרט כאשר מדובר בתשלום של סכומים נמוכים יחסית, במקרה דנא של כמאתיים שקלים ומעלה לפחות ביחס לשנת 2005 (ראה טבלת תשלומי הפרמיה בפוליסה נספח ב' לתצהיר בזיזינסקי).

      

104. כך או אחרת, משהגעתי למסקנה כי ביטול הפוליסה ע"י חברת הביטוח נעשה שלא כדין, מתייתר הצורך לדון בהתנהלות התובעת ובעלה המנוח בזמנו, שכן עצם הדיון בעניין זה מהווה התניה על הוראת סעיף 15(א) לחוק, שהיא כאמור הוראה קוגנטית.

      

105. גם בע"א (מחוזי, ת"א) 2612/01 אזולאי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 29.8.04), נפסק כי אין צורך לדון בפועלו של המבוטח, משעה שהפוליסה בוטלה על ידי המבטח שלא כדין: "ההסדר שנקבע בסעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח, מתמצה בהוראה מפורשת בגוף החוק, בדבר משלוח שתי הודעות מטעם המשיבה, הכוללות ארכה... לאור האמור, יש לקבוע כי על מנת שביטול הפוליסה יהא כדין, יש צורך במשלוח שתי הודעות נפרדות זו מזו. ואכן חובת משלוח שתי הודעות הינה מנדטורית. המשיבה לא שלחה, כמתחייב בחוק, את שתי הודעות הארכה הנפרדות על ביטול הפוליסה ומכאן ההכרעה בשאלה שבמחלוקת: ביטול הפוליסה נעשה שלא כדין. השיקול הדומיננטי שעמד בבסיס הכרעתו של בית משפט קמא היה "פועלו של התובע". על פי האמור, המערער לא טרח לעדכן את המשיבה בשינוי כתובת מגוריו, התעלם מהנעשה בחשבון הבנק שלו ומלכתחילה לא דאג לכיסוי הוראת החיוב שנתן לבנק לביצוע תשלום דמי הביטוח. אולם, משהגענו למסקנה כי ביטול הפוליסה ע"י המשיבה נעשה שלא כדין, מתייתר הצורך לדון בפועלו של התובע, שכן עניין זה אינו בא עוד בגדר יריעת המחלוקת ואין בו כדי להשליך על עצם תוקפו של הביטול. יתרה מזאת, עצם הדיון בו מהווה התנייה אסורה על סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח".

      

106. בענייננו, כאמור, משלא שולמה הפרמיה ע"י בני הזוג במלואה, היה על חברת הביטוח לפעול בהתאם להוראות הדין ולשלוח את מכתבי ההתראה אל בני הזוג על מנת שתינתן להם ההזדמנות לשלם את החוב שהצטבר, בין אם החוב נוצר במודע ובוודאי אם נוצר שלא במודע. כל התכלית של סעיף 15 הנה לאפשר למבוטח לתקן את ההפרה באי התשלום, כך שברור שאפילו ידע המבוטח על אי התשלום, אין הדבר פוטר את חברת הביטוח ממשלוח ההתראות. סעיף 15 לחוק נכנס לפועלה לאחר פיגור בתשלום ואינו מגביל את תחולתו רק על מבוטחים שלא ידעו על הפיגור בתשלום.

      

107. לבסוף, טענת ההתיישנות שטענה חברת הביטוח בכתב ההגנה, דינה להידחות משנזנחה בסיכומים, אולם דינה להידחות גם לגופה. סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א-1981 קובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". סעיף 41 לחוק מוסיף ומורה, כי "בביטוח חיים מקרה הביטוח הוא מותו של המבוטח". המנוח נפטר בשנת 2014. התביעה הוגשה בשנת 2015, כך שלא חלפה תקופת ההתיישנות.

      

108. זאת ועוד – גם לו נצא מתוך נקודת מוצא שלפיה עילת התביעה הנה ביטול הפוליסה שלא כדין בשנת 2005, גם אז דינה טענת ההתיישנות להידחות. לדידי, בנסיבות, יש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות למן המועד שבו נודע לתובעת על עילת התביעה, שנת 2014 ובנסיבות העניין שתוארו על ידי לעיל, אני סבור כי לא ניתן לומר כי נעלמו מבני הזוג העובדות המהוות את עילת התביעה, בשל סיבות התלויות בהם ושלא יכלו אף בזהירות סבירה למנוע אותן, וזאת מקום שחברת הביטוח לא שלחה את מכתבי ההתראה וגם אם שלחה, לא נשלחו לכתובת הנכונה, כך שאי ידיעת בני הזוג על ביטול הפוליסה נמנעה בשל סיבות התלויות דווקא בחברת הביטוח. כמו כן, בנסיבות שתיארתי קודם לכן, גם איני סבור שהעובדה שהתובעת לא עלתה על הפסקת תשלומי הפרמיה בכוחות עצמה, יש בה משום חוסר זהירות סבירה, כקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.

      

109. אשר על כן ולאור כל המקובץ לעיל, מקום שלא הוכח ולו משלוח המכתבים הראשון והשני, לא לבני הזוג ולא לבנק, וודאי לא הוכח שהמכתבים הגיעו לידיעתם, דין התביעה להתקבל, שכן יש לראות בפוליסת ביטוח החיים כשרירה וקיימת ועל חברת הביטוח לשלם לבנק, שהנו מוטב בפוליסה, את מלוא תגמולי הביטוח בגין פוליסת ביטוח החיים. כמו כן, על חברת הביטוח לשלם לתובעת את סכום התביעה הכספית בגין מלוא תשלומי ההלוואה ששילמה התובעת לבנק עד הגשת התביעה. כמו כן, על חברת הביטוח לשלם לתובעת את מלוא תשלומי ההלוואה ששילמה לאחר הגשת התביעה לבנק.

      

110. אני סבור שבנסיבות העניין, גם יש מקום לחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש. ביטול הפוליסה שנעשה שלא כדין מבלי ליידע את המבוטחים. ברור לחלוטין כי לאחר פטירת בעלה ומקום שהתובעת הייתה בטוחה כי יתרת החוב בגין ההלוואה מובטחת באמצעות הפוליסה, הידיעה כי הפוליסה בוטלה לפנים שנים ארוכות וסירוב חברת הביטוח לשלם סכום כלשהו, הסב לה עגמת נפש. הנזק של התובעת עקב מחדלי ומעשי חברת הביטוח לא מסתכם, אפוא, אך ורק בכיסוי ההלוואה וחיוב בגין הוצאות משפט, אלא גם בעגמת הנפש שנגרמה. בנסיבות, אני מעמיד את הפיצוי בגין עגמת נפש על סכום של 5,000 ₪.

      

     חבות הבנק

111. לאחר שקבעתי כי הפוליסה בוטלה שלא כדין על ידי חברת הביטוח ומשכך על חברת הביטוח לשאת בתשלום תגמולי הביטוח החל ממועד פטירתו של המנוח, נדמה לי שדיון בשאלת החבות של הבנק מיותר, שכן אין מחלוקת כי הבנק הנו מוטב בפוליסה ואם קבעתי כי הפוליסה תקפה, חברת הביטוח היא זו אשר צריכה לשלם לבנק את הסכום המבוטח, אשר כפי שעוד יפורט, מכסה את חוב התובעת לבנק בגין ההלוואה, כך שאין משמעות גדולה אם בכלל, לחיוב הבנק וחברת הביטוח ביחד ולחוד, ככל שהייתי מגיע למסקנה כי גם הבנק אחראי כלפי התובעת לסכומים הנתבעים.

      

112. עם זאת, אתייחס לטענות התובעת כנגד הבנק בבחינת למעלה מן הדרוש.

      

113. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות המונח לפניי, אינני סבור כי הבנק נושא באחריות כלשהי למחדל שאירע בתביעה דנא. במה דברים אמורים?

      

114. ראשית, הן התובעת והן חברת הביטוח לא הוכיחו כי הבנק ידע על אודות ביטול הפוליסה. בעניין זה כבר קבעתי ממצא עובדתי שלפיו לא הוכח כי המכתב של חברת הביטוח נשלח אל הבנק וגם לא הוכח כי הגיע ליעדו.

      

115. משעה שזוהי מסקנתי, טענותיה של התובעת לפיהן הבנק לא עשה דבר על מנת להפנות את תשומת לבם של בני הזוג להיעדר קיומו של ביטוח חיים בתוקף, אינה יכולה לעמוד וזאת משעה שגם הבנק לא ידע על ביטולה של הפוליסה על ידי חברת הביטוח.

      

116. גם טענתה של התובעת לפיה היה על הבנק לשלם את תשלומי הפרמיה במקום הלווים למן הרגע שנודע לו על אודות פיגורים בתשלום הפרמיה או על ביטול הפוליסה, וזאת משום שחלק מכספי ההלוואה הם כספי אוצר, אינה יכולה לעמוד, משעה שלא הוכח כי הבנק ידע על כך שתשלומי הפרמיה הופסקו או כי הפוליסה בוטלה.

      

117. בנוסף, התובעת לא הפנתה למקור החוקי המחייב לכאורה את הבנק לשאת בתשלומי הפרמיה במקום המבוטח, מקום שמדובר בכספי אוצר ורק הפנתה הפניה כללית לחוק הלוואות לדיור, תשנ"ב – 1992, אשר בו לא מצאתי כל מקור חובה כאמור. כך או כך, משעה שקבעתי כי הבנק לא ידע על ביטול הפוליסה, הרי שבלאו הכי לא יכול היה הבנק לקחת על עצמו את תשלומי הפרמיה במקום הלווים.

      

      

118. זאת ועוד, התובעת טענה כי מסמכי הביטוח נחתמו בבנק במעמד החתימה על הסכם ההלוואה וכי הדבר מקים חבות לבנק בכל הנוגע לפוליסת ביטוח החיים. גם דין טענה זו להידחות. באותו מסמך "מצב הביטוחים בעת ביצוע ההלוואה" אשר נחתם על ידי בני הזוג ביום 24.5.04 צוין כי הבנק קיבל אישור בגין ביטוח החיים. לטענת התובעת, הדבר מעיד על כך שהמסמכים נחתמו בבנק שכן טופס הצעת הביטוח נחתם כשבוע לאחר מכן ביום 1.6.04 ומכך מסיקה התובעת כי העובדה שלבנק ניתן אישור בדבר ביטוח חיים כשבוע לפני חתימת טופס הצעת הביטוח, מעידה על כך שהמסמכים נחתמו בבנק. עם זאת, אפשרות סבירה נוספת היא שהתובעת ובעלה המנוח קיבלו אישור עקרוני מסוכן הביטוח לעריכת ביטוח החיים או שעל גבי טופס הצעת הביטוח נכתב התאריך 1.6.04 משום שזהו תאריך תחילת הביטוח המבוקש.

      

119. כך או כך, התובעת לא הוכיחה כי מסמכי ביטוח החיים נחתמו בבנק במעמד נטילת ההלוואה ועל כן יש להטיל חבות כלשהי על הבנק בעניין זה, ובמאמר מוסגר יצוין כי גם אם הייתי משתכנע כי המסמכים נחתמו בבנק, אין בכך כדי להקים חבות לבנק משעה שטופס הצעת הביטוח הוא טופס שעליו מוטבע הלוגו של חברת הביטוח ולא של הבנק, ועל כן, לא נראה כי הוצג בפני בני הזוג מצג שלפיו הבנק הוא הגורם המבטח בפוליסת ביטוח החיים.

      

120. באשר לטענת התובעת לפיה הבנק החתים את בני הזוג על טופס התדריך ללווים כ-3 שנים לאחר חתימתו, דומה כי המדובר בתקלה טכנית וכי אין קשר סיבתי בין אי החתמת בני הזוג על התדריך ללווים באיחור ניכר לבין ביטול הוראת הקבע בבנק הבינלאומי אשר גרמה להפסקת תשלום הפרמיות לחברת הביטוח.

      

121. באותו חלק בתדריך ללווים העוסק בביטוח חיים, צוינו פרטים שכבר היו ידועים לתובעת והם דרישת הבנק מהלווים לערוך ביטוח חיים, האפשרות להקטין את סכום הביטוח במקרים של פירעון מוקדם של ההלוואה, האפשרות לערוך את הביטוח בכל חברת ביטוח, כי הבנק לא משמש כסוכן ביטוח וכי לווים לא יחויבו בעריכת ביטוח חיים ונכס בהתייחס לסכומי הלוואות הקטנים מ -30,000 ₪.

      

122. במילים אחרות, גם אילו היה הבנק מחתים את בני הזוג על התדריך במועד החתימה על מסמכי ההלוואה, לא היה במידע המפורט שם כדי להזהיר את הלווים מפני ההשלכות של אי תשלום פרמיות לביטוח החיים במועד.

      

123. גם טענתה של התובעת ולפיה הבנק לא הסביר לה ולבעלה המנוח כי קיימת חובה לערוך ביטוח חיים למשך כל תקופת הלוואת המשכנתא דינה להידחות וזאת משעה שכאשר נשאלה התובעת במסגרת חקירתה הנגדית האם היא עשתה ביטוח חיים משום שהבנק אמר לה שהיא צריכה לערוך ביטוח חיים, השיבה: "הבנק אמר לי שאני חייבת לעשות כשאני חתמתי על ההלוואה" וגם "כאשר עשיתי את החוזה של המשכנתא, נאמר לי שאני חייבת לעשות ביטוח חיים אם אחד משנינו ימות" (פרוט' 12.1.17, עמ' 14-15, ש' 1-11). לפיכך, נראה כי הבנק הסביר לתובעת ולבעלה המנוח כי עליהם לערוך ביטוח חיים למקרה של פטירת אחד מהם בטרם עת וכי התובעת הבינה את מטרות דרישת הבנק לעריכת ביטוח החיים.

      

124. גם טענתה של התובעת לפיה הבנק הפר כלפיה את חובות האמון, תום הלב, הזהירות והגילוי בכך שהחתים אותה ואת בעלה המנוח על מסמכים מורכבים ומשפטיים מבלי להסביר את תכנם משעה שמדובר בעולים חדשים, דינה להידחות.

      

125. ראשית, המסמכים נחתמו כשנה וחצי לאחר שבני הזוג עלו לישראל, והגם שעדיין מדובר בעולים חדשים שוודאי התקשו בהבנת מסמכים שלעיתים לא נהירים גם לאדם יליד הארץ, הרי שיש לתת את הדעת לכך שלא מדובר במצב שבו הוחתמו בני הזוג על מסמכים כחודש או חודשיים או אפילו חצי שנה לאחר עלייתם ארצה, אלא בפרק זמן ארוך יותר וסביר להניח שבני הזוג כבר פחות או יותר התאקלמו בישראל.

      

126. כמו כן, מעדותה של התובעת עולה כי בני הזוג הבינו את משמעויות החתימה על הסכמי המשכנתא, פעלו לרכישת ביטוח חיים וביטוח נכס, העמידו הוראות קבע לשם תשלומי הפרמיות וכדומה. במילים אחרות, נראה כי התובעת ובעלה המנוח היו מודעים ומיודעים לגבי תנאי נטילת ההלוואה וההתקשרות בביטוח החיים ועל כן מצאתי לנכון לדחות את טענות התובעת בדבר הפרת חובות האמון, תום הלב, הזהירות והגילוי מצדו של הבנק. משעה שכך, מובן כי גם טענת הקנוניה בין הבנק וחברת הביטוח כלפי התובעת ובעלה המנוח בשל היותם עולים חדשים דינה להידחות משום שנטענה בעלמא וודאי שלא הוכחה ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת ובנסיבות, מטב היה שלא תועלה כלל.

      

     סכום הביטוח

127. הבנק טען בכתב ההגנה שלו טענה שאפילו חברת הביטוח לא העלתה, שלפיה סכום הביטוח נמוך מיתרת החוב לבנק בגין ההלוואה ועומד על 355,890 ₪ בלבד. בסיכומים לא חזר על טענה זו ודי בכך כדי לדחותה.

      

128. כך או כך, דין הטענה להידחות גם לגופה. עיון בפוליסת הביטוח נספח ב' לתצהיר הגב' בזיזינסקי, מעלה כי סכום הביטוח הכולל עומד על 511,766 ₪ (ראה עמ' 6 מתוך 7 לפוליסה נספח ב' הנ"ל וכן ראה הסכומים הנזכרים בעמ' 2 לפוליסה שכוללים את סכום הביטוח היסודי בסך 355,890 ₪ וכן תוספות ריסק למשכנתא בסך של 56,166 ₪ ו-99,710 ₪).

      

     סוף דבר

129. סיכומו של דבר, התביעה כנגד הבנק (הנתבע 1) נדחית. בנסיבות, תשלם התובעת לבנק שכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪. במקביל, בנסיבות, בהן הבנק היה בכל מקרה צד דרוש לתביעה, הבנק עצמו טען כי הפוליסה שרירה וקיימת וכי גם הוא לא קיבל הודעה מאת הנתבעת 2, וטענותיו התקבלו תוך דחיית טענות חברת הביטוח, הרי שהנתבעת 2, היא זו, שמן הדין ומן הצדק כי תשלם בסופו של יום את ההוצאות הנ"ל לבנק. לפיכך, על הנתבעת 2 לשפות את התובעת בסכום של 20,000 ₪. בנסיבות, אני מורה לנתבעת 2 לשלם לבנק ישירות 20,000 ₪.

      

130. התביעה כנגד חברת הביטוח (הנתבעת 2) מתקבלת. חברת הביטוח תשלם לתובעת את סכום התביעה בסך של 37,697 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לנתבע 1 את יתרת החוב בגין ההלוואה ובכך לסלק אותה. בנסיבות, הנתבעת 1 מחויבת לשלם לתובעת גם את תשלומי ההלוואה ששילמה לבנק לאחר הגשת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ששולם כל תשלום לבנק ועד לתשלום בפועל לתובעת. כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובעת, 5,000 ₪ בגין עגמת נפש. כמו כן, בהתחשב בתוצאה ובהתנהלות חברת הביטוח, תשלם הנתבעת 2 לתובעת את אגרות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

      

131. כל הסכומים שפסקתי ישולמו על ידי הנתבעת 2 תוך 30 יום מקבלת פסק הדין (הפגרה במניין).

      

     ניתן היום, ז' אב תשע"ז, 30 יולי 2017, בלשכתי.