אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בן-ארי נ' שכטר

בן-ארי נ' שכטר

תאריך פרסום : 31/07/2017 | גרסת הדפסה
ה"פ
המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
66750-06-16
20/07/2017
בפני השופטת:
רות רונן

- נגד -
המבקש:
שי בן-ארי
עו"ד קוגן
המשיבים:
1. רם שכטר
2. היי-נט רם בע"מ

עו"ד גבעון
פסק דין

רקע עובדתי

1.המבקש והמשיב 1 (להלן: "המשיב") הם שני בעלי המניות היחידים במשיבה 2 (להלן: "החברה"), חברה העוסקת באיתור אפיקי שיווק ופרסום ברשת האינטרנט ובמדיות אחרות. המבקש מחזיק ב-43 מניות רגילות בהון המניות של החברה ואילו המשיב מחזיק ב-100 מניות רגילות מהון המניות שלה. המשיב הקים את החברה בשנת 2000 והיה מלכתחילה בעל המניות והדירקטור היחיד בה. המבקש הצטרף בשנת 2001 כעובד בחברה, וביום ביום 30.1.2003 נחתם בין הצדדים "הסכם ניהול והקצאת מניות" (ר' נספח 2 להמרצת הפתיחה, להלן: "הסכם בעלי המניות"). למבקש הוקצו מלכתחילה 25 מניות שהיוו אז 20% ממניות החברה.

 

בהסכם בעלי המניות נקבע כי למבקש היה מעמד של בעל מניות מרגע הצטרפותו לחברה. כן הוסכם כי המבקש ישמש דירקטור בחברה לצדו של המשיב, וכי שני הצדדים ישמשו כמנהלי החברה וינהלו אותה במשותף. הסכם בעלי המניות מכיל גם סעיף בוררות על פיו כלל חילוקי הדעות או התדיינויות בין הצדדים הקשורים להסכם זה יועברו להכרעה בפני בורר.

 

2.בשנת 2009 בערך החלו להתגלע חילוקי דעות שונים בין הצדדים בנוגע לניהול החברה ולזכויותיהם בה. הצדדים פנו להליך גישור, וביום 17.2.2011 נכרת ביניהם הסכם גישור (להלן: "הסכם הגישור") שנועד להסדרת יחסי השותפות לצורך המשך הפעילות המשותפת בחברה.

 

3.בתחילת שנת 2012 בערך, עלו היחסים בין המבקש למשיב על שרטון. ביום 11.4.2012 העביר המשיב למבקש הודעה לפיה מבחינתו הסכם הגישור איננו תקף. הוא הודיע כי "לצערי הסכם הגישור שלנו לא עמד במבחן המציאות... אני מרגיש שהשותפות הזו כרגע עובדת נגדנו ונגד החברה, גם במישור האישי וגם במקצועי. לכן הסכם הגישור כבר לא תקף והייתי רוצה שנדון כיצד אני [קרי המשיב, ר.ר.] יכול לצאת מהחברה לדרך חדשה" (ר' נספח 7 להמרצת הפתיחה).

 

4.ביום 3.9.2012 התקיימה אסיפת בעלי מניות בחברה, במסגרתה הוחלט בין היתר על ביטול מינויו של המבקש בדירקטוריון החברה (ר' נספח 10 להמרצת הפתיחה). המשיב שלח למבקש מכתב בנוגע להפרה הנטענת שלו את הסכם העבודה משנת 2009 (ככל הנראה הכוונה היא להסכם הגישור) ובהמשך, ביום 9.9.2012 קיבל המבקש הודעה על הפסקת העסקתו בחברה (ר' נספח 11 להמרצת הפתיחה).

 

בהמשך לאירועים אלה פנה המשיב לבית-הדין האזורי לעבודה בבקשה למתן סעדים זמניים כנגד המבקש (סע"ש 34224-09-12). בתום הדיון שהתקיים בעניין זה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הם יפנו להליך בוררות, וכי בשלב הביניים עד קבלת החלטת הבורר יישמר הסטטוס-קוו שהיה בין הצדדים בשנים האחרונות.

 

5.ביום 12.8.2013 ניתן פסק הבוררות אשר זיכה את המבקש בפיצוי כספי (ר' נספח 16 להמרצת הפתיחה, להלן: "פסק הבוררות"). פסק הבוררות קבע כי המבקש היה זה שהחל לזלזל במחויבותו לחברה וכי ככל הנראה בשל כך החל המשבר בין הצדדים (ר' סעיף 13 לפסק הבוררות). יחד עם זאת נקבע כי אופן התנהלותו של המשיב בכל הנוגע לפיטורי המבקש היה מנוגד להסכם בין הצדדים. אף-על-פי-כן, אישר הבורר את פיטורי המבקש, אך החזיר אותו להיות חבר בדירקטוריון. הוא ציין כי פיטורי המבקש מהדירקטוריון יוכלו להיעשות רק באישור בית-משפט מוסמך (ר' סעיף 15-17, 18 לפסק הבוררות).

 

הבורר ציין כי הוא שוכנע שהחברה אינה יכולה להמשיך להתקיים כאשר שני הצדדים, המבקש והמשיב, ממשיכים לעבוד בה יחד. הבורר לא הכריע בזכויות הצדדים זה כלפי זה שאינן מתחום דיני העבודה, והותיר פתח לצדדים לפנות לבית-המשפט בהקשר זה.

 

6.בהמשך הגיש המשיב תביעה בשם החברה כנגד המבקש להשבת הלוואה או יתרות חוב שלטענתו חייב המבקש לחברה (ת"א 4639-06-15). תביעה זו נמחקה על הסף בשל העדר סמכות לדיון בה, בין היתר בשל העובדה כי ההחלטה להגישה לא התקבלה כדין על-ידי דירקטוריון החברה (ר' נספח 20 להמרצת הפתיחה).

 

יצוין עוד כי ביום 19.4.2016 כונסה אסיפת בעלי מניות בה מונתה חברת דירקטוריון נוספת בחברה – הגברת איילת השחר, וזאת בניגוד לעמדתו של המבקש.

 

טענות הצדדים

טענות המבקש

7.המבקש טען לסעד הנובע מהקיפוח שלו על ידי המשיב בחברה, וזאת בהתבסס על הוראת לסעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). המבקש טען כי גם אם קיים חשש מהותי לקיפוח, בית-המשפט רשאי להתערב ולפסוק כל סעד שנדרש להסרת הקיפוח, ובכלל זה רכישה כפויה של מניותיו.

 

8.המבקש טען כי הוא הוכיח את הקיפוח וזאת מכוח העובדות שאינן שנויות במחלוקת: פיטוריו מתפקידו בחברה והרחקתו מהדירקטוריון באופן חד-צדדי ובניגוד להסכם בעלי המניות; ניתוק קו הטלפון הסלולרי של המבקש ששימש לצרכי עבודתו בחברה; חסימת גישתו לשרתי החברה וניתוקו משירות התדלוק האוטומטי ברכבו.

 

המבקש הוסיף וטען כי המשיב שלל ממנו את זכות החתימה שלו בחברה ופתח חשבון בנק חדש עבור החברה כדי להסתיר ממנו מידע לגבי ענייניה הכספיים של החברה. טענת קיפוח נוספת של המבקש נגעה למניעת גישה למסמכי החברה – פרט לדוחותיה הכספיים. עוד נטען כי משנת 2011 לא חולק דיבידנד בחברה, וזאת בניגוד להסכמה במסגרת הסכם בעלי המניות, לפיה הצדדים זכאים לחלוקת רווחים כל שנת מס.

 

המבקש טוען כי המשיב העלה את שכרו שלו באופן משמעותי וכן כי הוא העסיק את בנו בחברה ללא אישור המבקש, כאשר מהמבקש נמנע שכר לאור פיטוריו. זאת למרות ההסכמה בהסכם בעלי המניות לפיה היה המבקש אמור לקבל שכר זהה לזה של המשיב.

 

9.המבקש טוען כי אף שכתוצאה מפסק הבורר הוא הושב לדירקטוריון החברה, הדבר נעשה למראית עין בלבד. זאת משום שהמשיב ממדר אותו לחלוטין ומונע ממנו בפועל לכהן כדירקטור. עוד טען המבקש כי ישיבת הדירקטוריון האחרונה שכונסה מאז הושב לחברה היתה לצורך הגשת תביעה כנגדו להחזרת הלוואה שנטל מהחברה. המבקש הלין גם על מינויה של הדירקטורית הנוספת בחברה, שלטענתו תוכל לאפשר למשיב לקבל החלטות כנגד המבקש. המבקש הוסיף כי מכוח פסק הבוררות היה על המשיב לשחררו מערבויותיו להתחייבויות החברה, אולם עד רגע זה טרם המציא המשיב מסמכים המעידים על כך, זאת למרות התחייבותו לעשות כן (עמ' 88 לפרוטוקול, ש' 9-24).

 

לכן לגישת המבקש הוכח קיפוח שלו, שכן הוא ממודר מענייני החברה ואינו נהנה מהיותו בעל-מניות בה משום שהוא אינו מקבל דיווידנד או שכר. למרות זאת הוא חשוף לחובות ולהתחייבויות כבעל-מניות ודירקטור, ואף כמי שערב לחובות החברה.

 

10.המבקש כפר בטענה לפיה המשיב פעל כדי להגן על החברה מפניו. זאת משום שלטענתו אין כל ראיה לכך שהוא ניסה לפגוע בחברה. הוא הוסיף כי התנגדותו של המשיב לגלות את מסמכי החברה לרבות מסמכים שאינם מכילים סודות מסחריים, מעידה על כך שטענותיו של המשיב הן שקריות.

 

11.לגישת המבקש, מצבה הכספי של החברה התדרדר בשנים האחרונות כתוצאה מכך שהמשיב העמיס עליה הוצאות אישיות שלו. הוא ציין בין היתר עסקת "ברטר" במסגרתה נערך ניתוח פלסטי לאשת המשיב. הוא ציין בהקשר זה גם את העובדה שהמשיב עשה שימוש במשאבי החברה לצורך קידום עסק של גלשנים שבבעלותו. בהתייחס לטענת המשיב לפיה מצב החברה התדרדר כתוצאה ממצבו של ענף הפרסום, טען המבקש כי אין ממש בטענה זו, שהמשיב לא הוכיח אותה בראיות קבילות ובחוות-דעת מומחה מטעמו. עוד ציין המבקש כי יש לדחות גם את טענת המשיב לפיה הוא עצמו "גנב" לקוחות מהחברה. הוא טען כי מדובר בלקוחות בודדים שפנו אל המבקש מיוזמתם וקיבלו ממנו שירותים בהיקף זניח יחסית למחזור הפעילות של החברה.

 

12.המבקש טען שאין חולק כי בינו לבין המבקש קיים משבר אמון חריף שאינו בר תיקון. שני הצדדים מסכימים כי עליהם להיפרד, ולכן בית המשפט צריך רק לקבוע את המתווה הראוי להיפרדות. המבקש עתר כי בית-המשפט יחייב את המשיב לרכוש את מניותיו בחברה בהתאם לשווי החברה במועד בו הוא הורחק ממנה, וזאת בהתאם לקביעה של רואה-חשבון שימונה לצורך כך. המבקש הוסיף כי לפי סעיף 4.4 להסכם בעלי המניות, במקרה של מחלוקת בנוגע לניהולה הכספי של החברה, המבקש רשאי לדרוש מהמשיב כי הוא ירכוש את מניותיו במחיר שייקבע על ידי רו"ח מוסכם, ובהיעדר הסכמה - על ידי רו"ח שימונה על ידי יו"ר לשכת רואי החשבון בישראל.

 

לגישת המבקש הוא יהיה זכאי ל-35% משווי החברה עד סך של 10 מיליון ₪, ולכ-40% משוויה בסכומים של למעלה מ-10 מיליון ₪. המבקש טען כי יש לדחות את הצעת המשיב להתמחרות, משום שהמשיב שלט בחברה במשך שנים רבות ועשה בה כרצונו.

 

טענות המשיב

13.המשיב טען כי יש לדחות את התובענה על הסף משום שהיא הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, וכאשר המבקש מטעה את בית המשפט. המשיב טען כי יש לדחות את הבקשה על הסף גם משום שהיא הוגשה בשיהוי ניכר, שכן מסכת האירועים נושא התובענה קרתה לפני שנים ארוכות, בלא שלמבקש יש הסבר להשתהותו. המשיב הדגיש כי המבקש המתין פרק זמן של 4 שנים לאחר פסק הבורר ועד שהגיש את התובענה.

 

14.לטענת המשיב יש לדחות את הבקשה גם לגופה שכן המבקש לא הוכיח קיפוח. הוא ציין כי פיטורי המבקש הוכרו בפסק הבוררות כמוצדקים. המשיב הדגיש כי המבקש הוחזר לתפקידו כדירקטור בחברה, זומן לכלל ישיבות הדירקטוריון וניתנה לו הזכות להביע עמדתו ולהצביע. המשיב כופר בטענת המבקש כי הוא התחמק מקיומו של פסק הבוררות. הוא טען שהוא פעל למיצוי זכויותיו, ולאחר שמיצה אותן - הוא ביצע את המתחייב מפסק הבוררות.

 

המשיב הדגיש כי כלל הדוחות הכספיים של החברה נמסרו למבקש. בנוגע ליתרת המסמכים אותם דרש המבקש, נטען כי החברה היתה רשאית שלא להציגם שכן המבקש התחרה בחברה בתקופה הרלוונטית. המשיב הוסיף כי המבקש עתר למסמכים לצורך "מסע דיג".

 

15.לגישת המשיב, המבקש זנח בסיכומיו את הטענה בדבר נטילת כספים והעמסת הוצאות אישיות על-ידיו. המבקש אף לא הבהיר כיצד הסיק זאת מהדוחות של החברה. המשיב ציין כי הירידה ברווחיות החברה החלה עוד בתקופת המבקש, והיא תולדה של מצב שוק הפרסום וכן של העובדה שהמשיב התחרה בעסקי החברה והעביר לטיפולו כ-16 מלקוחותיה.

 

המשיב כפר בכך שהערכת רואה-החשבון שהמבקש צירף לבקשה (נ'9 להמרצת הפתיחה), מהווה חוות-דעת מומחה או כי יש לה תוקף ראייתי. כן צוין כי הערכה זו התעלמה מהדוח השנתי לשנת 2012 המעיד על מגמת ירידה בחברה. עוד טען המשיב כי בהתאם לסעיף 1.6(ד) להסכם בעלי המניות, מי שצריך לשום את שווי החברה במקרה של סכסוך הוא רואה-החשבון של החברה. המשיב מוסיף כי מדובר במעין סעיף בוררות שכאשר הצדדים הסכימו עליו, הם היו מודעים לזהותו של רואה-החשבון של החברה.

 

בנוגע למינוי הדירקטוריות הנוספת, מציין המשיב כי הדבר נעשה בהתאם לדין ולהסכמים בין הצדדים. הוא הוסיף כי לא הוכח שלאחר מינויה, התקבלה בחברה החלטה מקפחת כלשהי.

 

16.המשיב טוען כי המבקש הרחיב שלא כדין את חזית המחלוקת וזאת ביחס לטענות בדבר ניתוק הטלפון, שלילת זכות החתימה, שלילת משכורת המבקש, השחרור מערבויות, פתיחת חשבון חדש ואי-חלוקת הדיבידנד. הוא מציין כי בטענות אלה אין ממש גם לגופן נוכח פסיקת הבורר שאישרה את פיטורי המבקש. כתוצאה מהפיטורין, חדל המבקש לקבל שכר והיה עליו להשיב את הטלפון. המשיב טוען להרחבת חזית גם בנוגע לדרישה להפעלת סעיף 4.4 להסכם בעלי המניות המאפשר למבקש לדרוש מהמשיב לרכוש את חלקו של המבקש. הוא מוסיף כי הסעיף חל ממילא רק במקרה שאחזקות המבקש בחברה יעלו על 30%, וזה אינו המצב בענייננו.

 

עוד טען המשיב כי המבקש שוחרר מכל הערבויות לחברה, וכי אף אם הוא טרם שוחרר, אין מדובר בקיפוח, שכן היה על המבקש לפעול בהקשר זה לאכיפת פסק הבורר. בהתייחס לטענה לפיה החברה לא חילקה דיווידנד, טען המבקש כי החברה היתה במגמת ירידה ולכן לא היה היגיון כלכלי בחלוקת דיבידנד. לגישתו, המבקש לא הוכיח כי היה בחברה רווח הניתן לחלוקה. המשיב אף כפר בטענה לפיה לחברה נפתח חשבון בנק חדש, טענה שהמבקש לא הוכיח אותה ושאין בה ממש.

 

17.המשיב טוען שהסביר בחקירתו כי בכוונתו לכנס אסיפת דירקטוריון שעניינה החזרת הלוואות הבעלים על-ידי כלל בעלי-המניות, קרי – גם על-ידי המשיב עצמו. עוד טען המשיב כי מכוח סעיף 3 -1.6(ה) להסכם בעלי-המניות, מוטל על המבקש שהפר את התחייבותו שלא להתחרות בחברה – להשיב לחברה את מניותיו ללא תמורה. לכן ממילא המבקש אינו זכאי לכל סעד הנובע מאחזקותיו במניות.

 

18.המשיב הוסיף כי המבקש מחזיק לכל היותר ב-30% ממניות החברה. אין ממש בטענתו לאחזקות של 35% ו-40%, שכן טענה זו מבוססת על הסכם הגישור שהמשיב ביטל אותו מכוח הוראת סעיף 10(א) בו. עוד נטען כי יש לקבל את עדותו של המשיב ולדחות את עדות המבקש ככל שהדבר נוגע לנושאים השנויים במחלוקת, לנוכח התנהגותו של המבקש במהלך דיון ההוכחות.

 

המשיב עתר לכן כי בית-המשפט ידחה את התובענה, ולחילופין, ככל שבית-המשפט יורה על מינוי מומחה מטעמו, מתבקש בית המשפט לקבוע כי על המומחה לשום את שווי החברה למועד הגשת התובענה.

 

סיכומי התשובה

19.המבקש כפר בטענה המייחסת לו העדר ניקיון כפיים. בהתייחס לטענת השיהוי טען המבקש כי הליך הבוררות והליכים נוספים שהתנהלו בין הצדדים, גבו ממנו מחיר נפשי וכלכלי. הוא ניסה לטענתו למצוא דרכים אחרות לפתרון הסכסוך. כך או כך, המשיב לא טען כי ה"שיהוי" גרם לו נזק, או כי הוא היה סבור שהמבקש ויתר על זכויותיו. המבקש חזר וציין כי המשיב לא הציג לו את מסמכי החברה למעט הדוחות הכספיים שלה. לכן המבקש לא יכול היה להגיש חוות-דעת מומחה מטעמו, מה עוד שבית-המשפט לא הורה לו לעשות כן.

 

המבקש התנגד למינוי רוה"ח של החברה כדי לשום את שוויה. לגישתו סעיף 1.6(ד) להסכם בעלי-המניות אליו הפנה המשיב, עוסק במקרה בו המבקש יפוטר בשל ירידה בתפקודו, והמשיב לא טען כי אלה היו נסיבות הפיטורין במקרה דנן. מעבר לכך, לגישת המבקש לא ניתן למנות לצורך הערכת השווי את רוה"ח של החברה הפועל שנים תחת ניהולו של המשיב. המבקש הפנה להסדר שנקבע בנושא זה בסעיף 4.4 להסכם בעלי המניות וביקש לאוכפו.

 

המבקש כפר בטענות ביחס להרחבת חזית, והפנה לסעיף 29 להמרצת הפתיחה. בהתייחס להפניה לסעיף 4.4 להסכם בעלי-המניות, טען המבקש כי הוא עתר בתובענה לסעד של רכישה כפויה. ההפניה לסעיף 4.4 אינה מהווה הרחבת חזית גם משום שמדובר בטענה משפטית המבוססת על ההסכם שצורף לתובענה.

 

20.המבקש הוסיף כי הוא מחזיק בלמעלה מ-30% ממניות החברה שכן בהתאם לרישום ברשם החברות, יש לו 43 מניות רגילות המהוות מעט יותר מ-30% מהון המניות שלה. המבקש כפר בטענת המשיב לפיה עליו להשיב את המניות לחברה. הוא ציין כי מדובר בטענה כבושה שהמשיב לא העלה אותה בהליכים הקודמים ואף לא בהליך הבוררות. המבקש אף כפר בכך שהוא התחרה בעסקי החברה.

 

המבקש טען כי איך תוקף להודעת המשיב בדבר ביטול הסכם הגישור. לטענתו, הבורר קבע כי המשיב פעל שלא כדין כאשר ניסה להרחיקו מהחברה, ולא ניתן לשלול מהמבקש את זכויותיו מכוח הסכם הגישור כאשר דווקא המשיב הוא זה שגרם למשבר בין הצדדים.

 

דיון

טענת השיהוי

21.המשיב העלה כאמור טענת סף של שיהוי. לטענתו, התייחס המבקש בתובענה למסכת עובדתית שקרתה לפני שנים רבות. הוא הוסיף כי המבקש הודה בחקירתו הנגדית שכל טענותיו לקיפוח שנטענות בתובענה דנן, הועלו על ידיו כבר בהליכים הקודמים. המשיב ציין כי המבקש המתין 4 שנים לאחר פסק הבוררות ועד שהגיש את התובענה הנוכחית.

 

22.ככלל, פוגעת קבלת טענת שיהוי בזכויות מהותיות של הצדדים, שכן היא חוסמת את האפשרות לקבל סעד משפטי. לכן, התנאים לקבלת טענת שיהוי הינם מחמירים וכאשר מדובר בתביעה שהוגשה תוך תקופת ההתיישנות, טענת שיהוי תתקבל רק במקרים נדירים (ר' ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, נז(5) 433 (2003), פסקאות 13-14 לפסק דינה של כ' השופטת פרוקצ'יה, להלן: "עניין תלמוד תורה"). לא כל השתהות בהגשת תביעה תחשב לשיהוי. טענת שיהוי דורשת הוכחת שני אלמנטים: כי השתהות התובע מעידה על ויתור שלו על זכותו להגשת התביעה, וכי כתוצאה מההשתהות שינה הנתבע את מצבו לרעה (ר' עניין תלמוד תורה, פסקה 14 לפסק דינה של כבוד הש' פרוקצ'יה).

 

23.בענייננו המשיב לא טען כי השתהותו של המבקש העידה על כך שהמבקש זנח את זכות התביעה העומדת לו. באשר לפגיעה האפשרית בזכויות המשיב לאור חלוף הזמן – הרי כפי שאבהיר להלן, מועד הגשת התובענה וההתרחשויות שקרו בחברה מאז פסק הבוררות ועד הגשת התובענה, יובאו בחשבון במסגרת פסק-הדין, וזכויות הצדדים ייקבעו בהתאם. כך, למועד הגשת התובענה תהיה השלכה ביחס למועד הערכת השווי של החברה (כפי שיובהר בשולי פסק דין

זה), כך שהמשיב לא ייפגע מהמועד בו המבקש בחר להגיש את ההליך. לכן, ההשתהות בהגשת התובענה לא תגרום נזק למשיב, ומשום כך אני סבורה כי אין לסלק את התובענה על הסף בשל השיהוי.

 

פסק הבוררות והשלכתו

24.כעולה מפסק הבוררות, התייחס הסכסוך שנדון בפני הבורר לשני היבטים עיקריים – "האחד במישור יחסי 'עובד מעביד' והשני במישור הזכויות החוזיות האחרות של כל צד מכוח זכותו להימנות כ'דירקטור', כבעל מניות והזכויות הנגזרות מאלה" (ר' סעיף 12 לפסק הבוררות).

 

בכל הנוגע להיבט יחסי העובד-מעביד, קבע הבורר כי "אינני מקבל את האופן שבו רמי (המשיב, ר.ר.) פיטר ... את שי (המבקש, ר.ר.) מן העבודה, כמו גם את סילוקו החד-צדדי ממינויו כדירקטור. זוהי התנהגות העומדת בניגוד חזיתי להסכם שבין הצדדים ואף לדין. הסיבה שאותה העלה רמי כי מדובר בצורך מיידי להציל את החברה אינה סבירה". חרף האמור, הבורר קבע כי החברה אינה יכולה להתקיים כאשר המבקש והמשיב ממשיכים לעבוד בה בו זמנית, ולכן הוא אישר את פיטורי המבקש (ר' סעיף 15 ו-18 לפסק הבוררות).

 

הבורר התייחס בפסק הבוררות רק לזכויות במישור יחסי העבודה בין הצדדים. הוא קבע כי ביחס ליתר המחלוקות הוא "מותיר לצדדים את האפשרות לפנות לבית המשפט האזרחי המוסמך לעסוק בסכסוכים בין דירקטורים ו/או בעלי מניות". ובהמשך הוא הוסיף – "אני ער לעובדה כי הצדדים הסמיכו אותי לדון גם בנושאים קניינים הקשורים לעתידה של החברה, אולם לא מצאתי כי אוכל לקיים דין צדק בעניינם ... להסרת ספק אני קובע כי לאור האמור לעיל לאיש מן הצדדים לא תעמוד טענת השתק מכל סוג ו/או מעשה בית דין ככל שיוגשו הליכים אזרחיים שאינם בעילה של עובד-מעביד" (ר' סעיפים 19-21 לפסק הבוררות).

 

25.מובן אם כן כי פסק הבוררות אינו חוסם את הדרך לדיון בתובענה דנן, והוא אינו כולל התייחסות ישירה לשאלות הנוגעות לקיפוח, המצויות במישור יחסי בעלי-המניות בחברה. יחד עם זאת, וכפי שיפורט גם להן, פסק הבוררות מתייחס למערך העובדות הקשור במערכת היחסים בין הצדדים, ולכן ניתן יהיה להסיק ממנו מסקנות שונות לפחות ככל שהדבר נוגע לציפיות הלגיטימיות של הצדדים.

 

המסגרת הנורמטיבית – סעיף 191 לחוק החברות

26.סעיף 191(א) לחוק החברות, אשר כותרתו "הזכות במקרה של קיפוח", קובע כי –

191. (א)התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.

 

ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי קיפוח בא לידי ביטוי בעיקר בפגיעה בציפיות הלגיטימיות של בעלי מניות בחברה, ובחלוקה של משאבי החברה בצורה לא הוגנת ולא שוויונית. כך למשל נפסק כי "קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה" (ר' ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ נ' תש"ת חברה למפעלי תיירות ושירותי אחזקה בע"מ, פ"ד נ(1) 238, 246 (1996)). עוד נפסק כי בדיון בעוולת הקיפוח, על בית המשפט לבחון אם נפגעו ציפיות לגיטימיות של בעלי המניות, כאשר השאלה מהי ציפייה לגיטימית עשויה לזכות לתשובות שונות על פי נסיבות המקרה ובהתאם לאופייה של החברה (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, פ"ד נט(3) 380 (2005)).

 

הסעד להסרת קיפוח, כשמו כן הוא – הוא נועד להסיר את הקיפוח, ולא להעניש את המקפח. אי לכך, הדגש בבחינת הקיפוח אינה שאלת הכוונה לקפח כי אם התוצאה המקפחת (ר' צפורה כהן בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות ב 132-131 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: "כהן"). הסמכות הניתנת לבית המשפט מכוחו של סעיף 191 הינה סמכות רחבה ביותר למתן סעדים והוראות לשם הסרת הקיפוח או מניעתו מלכתחילה.

 

27.ההלכה הפסוקה התייחסה באופן ספציפי לטענה של קיפוח ולציפיות הצדדים בחברה שהיא "מעין שותפות". כך ציינה המלומדת צ' כהן מציינת בספרה הנ"ל כי "יש מקום להתחשב בקביעת קיומו של קיפוח גם באופיה של החברה. כך למשל, בחברה שהיא מעין שותפות קיימת ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה" (ר' כהן, בעמ' 122). בע"א 275/89 אליעזר דוידזון נ' אליעזר אורנשטיין, מו(1) 125 (1991) נקבע באופן דומה כי "בחברה שהיא מעין שותפות קיימת ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה. לכן, התנהגות הפוגעת בציפייה זו עשויה לשמש בסיס לתביעה בגין קיפוח" .

 

האם החברה היא "מעין שותפות"?

28.בע"א 8712/13 אמיר אדלר נ' שי לבנת (01.09.2015) (להלן: "עניין אדלר") נקבעו מבחני עזר לצורך סיווגה של חברה כ"מעין שותפות". בכלל זה יש לבחון האם פעילות החברה מאופיינת ביחס אישי בין בעלי המניות, הכרוך באמון הדדי; האם יש הבנה בין בעלי המניות אודות ניהול משותף של עסקי החברה; האם בעלי המניות החליטו להטיל הגבלות על העברת המניות בחברה; מהו מספר בעלי המניות; ומהם יחסי אחזקותיהם (ר' גם: כהן, בעמ' 164).

 

29.אין ספק כי בהתאם למבחני העזר הללו, החברה דנן ניתנת לאפיון כ"מעין שותפות". מדובר בחברה פרטית, אשר יש בה שני בעלי מניות בלבד אשר כיהנו בעבר כשני נושאי המשרה היחידים בחברה. על קיומן של ציפיות לגיטימיות לניהול משותף של החברה ועל יחסיהם אישיים בין בעלי המניות ניתן ללמוד מהסכם בעלי המניות שנחתם בין הצדדים. ההסכם קובע כי "בחודש מאי 2001, החל שי לעבוד בחברה במעמד מקצועי שווה ערך למעמדו של רמי, כאשר למעשה מהיום הראשון להצטרפותו לחברה קיבל שי מעמד של בעל מניות"(ר' סעיף 1.2 להסכם בעלי המניות, ההדגשות לעיל ולהלן הן שלי, ר.ר.). כמו כן קובע ההסכם כי "ניהולה השוטף של החברה יבוצע ע"י הצדדים במשותף..." (ר' סעיף 5.1 להסכם בעלי המניות) וכן כי "שכרם של רמי ושי וכן התנאים הנלווים יהיה בעלות זהה לקופת החברה..." (ר' סעיף 5.2 להסכם בעלי המניות) (ההדגשות שלי – ר.ר.).

 

הציפייה לניהול משותף קיימת חרף העובדה שאחזקותיהם של המבקש והמשיב בחברה לא היו זהות, וחרף העובדה שמבחינת האחזקה, היה המשיב "בעל שליטה" בחברה בעוד המבקש היה בעל מניות מיעוט בה. אכן, הסכם בעלי המניות מביא בחשבון את העובדה הזו ונותן למשיב זכות הכרעה במספר מקרים. יחד עם זאת, עולה מהסכם בעלי המניות כי הצדדים הסכימו כי תהיה משמעות גם לעמדתו של בעל מניות המיעוט. מסקנה זו עולה גם מקיומו של מנגנון ההכרעה במקרה של חילוקי דעות בין הצדדים, מנגנון הנוגע בין היתר ל"שאלות בעלות חשיבות עליונה לעתיד החברה".

 

כך, על-פי המוסכם "כל שאלה שתהיה במחלוקת בין הצדדים, תוכרע עפ"י שיקול-דעתו של רמי. במקרים בהם נדרשת החלטה בעלת חשיבות עליונה לעתיד החברה ו/או קיומה מסכימים הצדדים לפנות לקבלת ייעוץ מגורם מקצועי בלתי-תלוי ... הצדדים מתחייבים לשקול עמדתם מחדש עפ"י המלצתו של אותו גורם מקצועי" (סעיף 5.1 להסכם בעלי המניות).

 

30.מהאמור לעיל עולה כי אף שישנה עדיפות לעמדתו של המשיב שיש לו זכות להכריע בשאלות שבמחלוקת, הרי הצדדים הכירו בחשיבותה של הידברות ביניהם. ככל שתיוותר מחלוקת, יהיה על המשיב להתייעץ גם עם גורם מקצועי בלתי-תלוי וזאת – בשאלות קריטיות בחיי החברה. מסקנה דומה עולה גם מהסכם הגישור (ס' 2ט' בו).

 

העולה מהאמור הוא כי פעילות החברה התאפיינה ביחס אישי בין בעלי המניות הכרוך באמון הדדי, וכי היתה קיימת הבנה בין בעלי המניות כי עסקי החברה יתנהלו על ידיהם במשתף. החברה היא אם כן "מעין שותפות" בהתאם להלכה הפסוקה.

 

אובדן אמון ב"מעין-שותפות" כעילה להענקת סעד

31.אף שהמבקש טען לקיפוח, אני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן ולאור מערכת היחסים בין הצדדים, יש מקום למתן הסעד של הפרדה בין הצדדים גם בהנחה שהמבקש לא הוכיח כי הוא קופח. ההלכה הפסוקה התייחסה בעבר למקרים בהם אבד האמון בין שני שותפים בחברה שהיא מעין שותפות, כעילה המצדיקה סעד של "הפרדת כוחות" ביניהם, גם מקום בו לא הוכח קיפוח.

 

32.בעניין אדלר בחן בית המשפט את השאלה האם ניתן להורות על סעד מכוח ס' 191 לחוק החברות במקרה בו אבד האמון בחברה שהיא "מעין-שותפות", גם כאשר הצד הטוען לקיפוח לא עתר לקבל סעד כזה ועל אף קביעה כי הוא לא זכאי לסעד להסרת קיפוח בנסיבות העניין.

 

בפסק דינו של כבוד הש' דנציגר נקבע כי סעד כזה הוא אפשרי וזאת משני טעמים (פסקה 76, שם) –

"הטעם הראשון... הינו הגמישות הרבה אשר מוקנית לבית המשפט בהענקת סעד מכוח סעיף 191 לחוק החברות. כאשר צד הטוען לקיפוח פונה לבית המשפט בבקשה שיוענק לו סעד מכוח סעיף 191 לחוק החברות, חזקה עליו כי הוא מודע לקשת הרחבה של האמצעים העומדים לרשותו של בית המשפט. אין כל מניעה, לפיכך, כי בית המשפט יגיע למסקנה כי הצד הטוען לקיפוח אינו זכאי לסעד להסרת קיפוח, אך בד בבד יקבע כי יש מקום להעניק סעד אחר אשר יביא להפרדת כוחות. הטעם השני נעוץ בעצם טיבה של חברה המאופיינת כמעין-שותפות. כפי שהעירה המלומדת צ' כהן, 'המאפיין שותפות הוא האמון ההדדי בין השותפים ורצונם ליטול חלק בניהול העסק. גם בחברה שהיא 'מעין שותפות', מבוססים היחסים בין בעלי המניות על עקרונות דומים'. מעין-שותפות, בדומה לשותפות, מבוססת על ציפיות הצדדים לפיהן ענייני החברה יתנהלו במסגרת מרקם יחסים הכרוך באמון הדדי. כפי שבשותפות איננו מעוניינים לכפות על מי מהשותפים את המשך היחסים לאחר שאבד האמון ביניהם, כך גם, אף אם במידה פחותה, כאשר מדובר במעין-שותפות".

(ההפניות הושמטו, ר.ר.)

 

בית המשפט בעניין אדלר הדגיש כי נדרשות נסיבות חריגות לצורך הפעלת סעד זה. מדובר במקרים בהם בית המשפט השתכנע שאכן מדובר במעין שותפות וכן כי אין מנוס, בנסיבות העניין, להפריד בין ה"שותפים" הניצים.

 

33.במקרה דנן אני סבורה כי יש להורות על "הפרדת כוחות" בין בעלי המניות ה"שותפים" בחברה. החברה דנן היא כאמור "מעין שותפות" שהוקמה תוך הנחה של ניהול משותף על ידי שני הצדדים. אין גם ספק כי בניגוד למצב שהיה כאשר החברה הוקמה, יש כיום בין הצדדים קרע ומשבר אמון חריף שאינו בר תיקון. בנסיבות כאלה וכפי שסבר גם הבורר, אין כל טעם לכפות על הצדדים את האפשרות להמשיך לעבוד יחד ולהיות שותפים בחברה. כפיית המשך שיתוף פעולה איננה מעשית ואיננה יעילה: בפועל הצדדים אינם משתפים פעולה ביניהם. המשיב סבור כי המבקש מעוניין להתחרות בחברה ולהזיק לה, ולכן הוא איננו משתף אותו בפועל בישיבות הדירקטוריון. המבקש חדל לעבוד בחברה, הוא אינו מקבל ממנה לכן שכר. המשיב הוא זה שעובד בחברה ומקבל את כלל ההחלטות לגביה. בנסיבות אלה, אין עוד בסיס לשיתוף וזאת ללא קשר לשאלה מה היה בדיוק מהלך העניינים שהוביל לקרע בין הצדדים, מהלך שכעולה ממכלול הראיות שני הצדדים אחראים לו.

 

32.זאת ועוד, בנסיבות כפי שהתפתחו, שני הצדדים מעוניינים בסעד של הפרדת כוחות (להבדיל מפירוק). במכתבו מיום 11.4.2012 (שנכתב עוד בטרם הסלמת הסכסוך, ר' נספח 7 להמרצת הפתיחה), הציע המשיב עצמו למבקש שהצדדים ייפרדו. במכתב זה ציין המשיב כי השותפות בינו לבין המבקש " עובדת נגדנו ונגד החברה ", וכי הוא מבקש לדון באופן בו הוא עצמו (קרי המשיב), יכול לצאת מהחברה לדרך חדשה. מסקנה דומה עולה מדבריו של המשיב בחקירתו הנגדית (ר' עמ' 81-83 לפרוטוקול). גם הסעדים המבוקשים מתמקדים בשאלת המתווה הראוי להיפרדות.

 

לכן, אני סבורה כי לאור הלכת אדלר היה מקום להורות על הפרדה בין הצדדים גם אלמלא היה מוכח קיפוח. כפי שיובהר להלן, אני סבורה גם כי המבקש הוכיח שהוא קופח לפחות ביחס לחלק מטענותיו בהקשר זה.

 

האם הוכיח המבקש את עילת קיפוח?

33.למעלה מן הצורך נבחן להלן את השאלה האם הוכיח המבקש את עילת הקיפוח. כאשר מדובר בחברה שהיא "מעין שותפות", אחת מהציפיות הלגיטימיות של בעלי המניות בה היא לקחת חלק בניהול החברה. לאור האמור יש לבחון האם הוכיח המבקש כי הוא קופח.

 

34.הקיפוח הנטען על ידי המבקש נוגע למספר נושאים:

ראשית, פיטוריו של המבקש מהחברה והרחקתו מהדירקטוריון, וכפועל יוצא ניתוק קו הטלפון הסלולרי של המבקש, חסימת גישתו לשרתי החברה וניתוק שירות התדלוק האוטומטי במכוניתו;

שנית, שלילת זכות החתימה של המבקש בחברה, ופתיחת חשבון בנק חדש עבור החברה כדי להסתיר מהמבקש מידע לגבי ענייניה הכספיים של החברה;

שלישית, פגיעה ביכולתו של המבקש ליהנות מרווחי החברה – בין באמצעות חלוקת דיבידנד ובין באמצעות קבלת שכר כעובד החברה, כאשר מנגד שכרו של המשיב עלה;

רביעית, מניעת גישה של המבקש למסמכי החברה, למעט הדוחות הכספיים שלה;

חמישית, מינוי דירקטורית נוספת בחברה חרף התנגדותו של המבקש ובהתעלם מבקשותיו לקבלת מידע ומסמכים אודותיה.

 

35.המשיב טען כי כל הפעולות הללו נועדו כדי להגן על החברה מפני המבקש, וזאת כתוצאה מפעילויותיו של המבקש עצמו. המבקש טען מנגד כי אין ממש בעמדת המשיב בהקשר זה, כאשר המשיב עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי אין ראיה לכך שהמבקש ניסה לפגוע בחברה (עמ' 89 לפרוטוקול ש' 21-23), וכי לקוחות החברה אהבו את המבקש (עמ' 64 לפרוטוקול, ש' 24-25).

 

לאור האמור לעיל נבחן את השאלה האם הנושאים אליהם התייחס המבקש, כולם או מקצתם, מהווים פגיעה בציפיות הלגיטימיות שלו כבעל מניות בחברה וקיפוח שלו.

 

פיטורי המבקש מהחברה והרחקתו מהדירקטוריון

36.ביום 3.9.2012 התקבלה החלטה באסיפה כללית מיוחדת נדחית של בעלי מניות בחברה שהתקיימה בהעדר המבקש (נספח 10 להמרצת הפתיחה). בהתאם להחלטה זו בוטל מינוי המבקש בדירקטוריון החברה, והוחלט על סיום כהונתו לאלתר. כזכור, בהמשך קבע פסק הבוררות כי יש להחזיר את המבקש לדירקטוריון החברה כמתחייב מהסכם בעלי המניות.

 

המשיב טען כי לאור פסק הבוררות, אכן הוחזר המבקש לכהן כדירקטור. הוא ציין גם כי פסק הבוררות קבע כי פיטורי המבקש מהחברה היו מוצדקים, וכי לכן אין ממש בטענות המבקש ביחס לקיפוח הנובע מצעדים אלה. המבקש לעומת זאת טען כי החזרתו לדירקטוריון החברה נעשתה "למראית עין" בלבד, וכי חרף כהונתו כדירקטור, המשיב ממדר אותו לחלוטין ומונע ממנו בפועל לכהן כדירקטור.

 

37.אני סבורה כי הרחקתו של המבקש מדירקטוריון החברה פגעה בציפיותיו הלגיטימיות ביחס לאופן ניהול החברה. העובדה שהמבקש הושב לדירקטוריון לאור פסק הבוררות, אין בה כדי לרפא את הפגיעה הזו באופן מלא. כפי שצוין לעיל, בטרם פרץ הסכסוך בין הצדדים, מצב הדברים ביחס לקבלת החלטות בחברה היה כזה שחרף העובדה שהמשיב היה בעל רוב המניות וככזה בעל כוח ההכרעה בחברה, כוונת הצדדים היתה שיינתן ביטוי לעמדתו של המבקש בהחלטות הניהוליות בחברה.

 

כפי שהובהר לעיל, הצדדים הסכימו מלכתחילה כי בדירקטוריון החברה יכהנו שני דירקטורים – המבקש והמשיב. בהסכם בעלי המניות נקבע כי "מוסכם על הצדדים כי רמי ושי יהיו מנהלי החברה ויטפלו בכל ענייניה השוטפים, ברם רמי בלבד יהי [כך במקור] אחראי לניהולה הכספי של החברה ולאישורן של הוצאות שאינן בגדר ' הוצאות שוטפות של החברה' ויהיה החותם הבלעדי על המחאות ועל מסמכים הבנק מטעם החברה. כל פעולה של רמי, כאמור לעיל תדווח לשי ותובע לידיעתו בטרם ביצועה..." (ר' ס' 2.5 להסכם בעלי המניות).

 

38.אכן, בהסכם בעלי המניות לא נקבע מפורשות כי לא ימונה לחברה דירקטור נוסף. יחד עם זאת, כל עוד לא מונה דירקטור נוסף (ואלה היו פני הדברים במשך מספר רב של שנים), היו הצדדים הדירקטורים היחידים בחברה. עוד הוסכם בין הצדדים במסגרת הסכם בעלי המניות כאמור כי בנוגע לחילוקי דעות ביחס לנושאים קריטיים בחברה, לא תתקבל החלטה כנגד עמדת המבקש בלא לפנות ליעוץ חיצוני. גם הסכמה זו מעידה על החשיבות שהצדדים ראו בעמדתו של המבקש בהתייחס להחלטות משמעותיות בחברה.

 

39.אין ספק כי האפשרות לפיה קולו של המבקש יישמע ויהיה בעל משמעות אמיתית במנגנוני קבלת ההחלטות של החברה, לא קיימת עוד משעה שבין הצדדים יש סכסוך חריף כמו הסכסוך דנן. מסקנה זו עולה בבירור מתשובתו של המשיב בחקירתו הנגדית בהקשר זה: "באותה תקופה [לאחר מתן פסק הבוררות – ר.ר.] שהבנתי שהוא חותר תחתי ופונה לעובדי החברה, ללקוחות החברה, לחברים משותפים שהיו לנו ומכפיש את השם שלי ומנסה להקים בצורה אגרסיבית ולפגוע בחברה בצורה אגרסיבית, מה שהוא הצליח בצורה לא רעה לעשות, להכניס בן אדם כזה לדירקטוריון ולשתף אותו בקבלת החלטות, נראה לי קצת הזוי"(עמ' 62 לפרוטוקול, ש' 6-12, ההדגשה היא שלי, ר.ר.).

 

כלומר, המשיב לא היה מעוניין כלל להכניס את המבקש לדירקטוריון, והדבר נכפה עליו בפסק הבוררות. המשיב פעל כפי שנדרש ממנו בפסק הבוררות, אולם אין ספק שלא היתה לו נכונות לקיים דיון אמיתי וממשי במסגרת הדירקטוריון ביחס לנושאים השונים הנוגעים לחברה – דיון שלגישתו כלל לא התאפשר לאור העובדה שהמבקש ניסה לפגוע בחברה. ודאי שלא היתה לו נכונות להביא את עמדתו של המבקש בחשבון ולנהל את החברה יחד אתו.

 

40.המלומדת צ' כהן מתייחסת בספרה לפיטורים של דירקטור העולים כדי קיפוח –

"בחברה שהיא מעין שותפות, שהוקמה מתוך כוונה שכל בעלי המניות ייטלו חלק בניהול העסק, התייחסות לפיטורי הדירקטור כקיפוח בכשירות כדירקטור, בהבדל מקיפוח בכשירות כבעל מניות, היא מלאכותית ומסכלת את מטרת הסעיף, שכן לפיטוריו של הדירקטור יש השלכות מיידיות על מעמדו כבעל מניות בחברה. אין הוא יכול עוד להשפיע על דרך ניהול ענייניה של החברה, בניגוד להסכמה ערב הקמתה של החברה, וכן אינו יכול ליהנות מרווחי החברה כשכר דירקטורים".

(ר' כהן, בעמ' 165-164, ההדגשה שלי – ר.ר.).

 

41.אף שבאופן פורמלי המבקש הוחזר לדירקטוריון החברה, עולה מחקירתו הנגדית של המשיב כי הוא אינו רואה עוד את המשיב כמי שצריכה להיות לו השפעה כלשהי על אופן ניהול החברה, כשלגישתו המבקש כבר אינו חלק מהחברה. המשיב נשאל למשל מדוע החברה תבעה את המבקש להשבת ההלוואה שניתנה לו על ידי החברה, בעוד שהחברה אינה תובעת גם אותו להשבת ההלוואה שהוא עצמו לקח ממנה. המשיב השיב (ר' עמ' 79 לפרוטוקול ש' 5-9) –

ת:נושא החזר ההלוואה עלה. אני בחברה, שי לא בחברה. זה סטטוס קצת שונה.

ש:שי לא בחברה. אתה מודה שהוא לא בחברה כבר.

ת:הוא לא מתפקד בחברה בפועל. זה שיש לו מניות זה לא אומר שהוא בחברה".

 

כלומר, המשיב הודה למעשה כי מבחינתו המבקש אינו עוד חלק מהחברה, וזאת חרף העובדה שהמבקש נותר באופן פורמלי בעל מניות ודירקטור בה. לא אלה היו פני הדברים כאשר הצדדים התקשרו ביניהם בהסכם בעלי המניות, ולא אלה היו אם כן ציפיותיו של המבקש ביחס לחלקו בחברה.

 

42.מסקנה דומה עולה גם מתהליך פיטוריו של המבקש מעבודתו בחברה. בהסכם בעלי המניות נקבע (בסעיף 5.10 להסכם) כי אם יהיו המבקש או המשיב סבורים זה לגבי זה כי רמת התפקוד של אחד מהם וטובת החברה מצדיקות את פיטוריו, עליהם להביא את הסוגיה בפני בורר שמומחיותו בתחום יחסי עבודה של מנהלי חברות ואשר ימונה ע"י הצדדים. גם הסעיף הזה מעיד על כך כי הצדדים צפו יחסים של שיתוף פעולה ושל החלטות שיתקבלו בסיוע של צד ג' אובייקטיבי במקרה של חילוקי דעות – ולא הכפפה של רצונו של צד אחד לזה של האחר. למרות ההסכמה הזו, פיטוריו של המבקש נעשו בצעד חד-צדדי על ידי המשיב, במכתב מיום 9.9.2012 (נספח 11 להמרצת הפתיחה).

 

אכן, הבורר קיבל את עמדתו של המשיב לפיה המבקש זלזל במחויבויותיו לחברה. הוא קבע כי "שוכנעתי כי שי היה זה שבשלב מסוים החל מזלזל במחויבויותיו לחברה. קרוב לוודאי שבהתנהגות זו גרם להתלקחות המשבר" (ר' ס' 13 לפסק הבוררות). מסקנה דומה עולה גם מהסכם הגישור בו נקבע מפורשות כי (בס' 2.ה) כי על המבקש להגיע לעבודה עד שעה 10:00. המשיב העיד באופן דומה בחקירתו הנגדית כי "שי (המבקש, ר.ר.) בעצם נעדר מהעבודה והיה עסוק בהפועל חולון כל השנה וחצי האחרונות... באופן כללי הוא היה נוהג להגיע בין 12 ל- 1 לעבודה, אחרי שכל הפעילות היום יומית מתרחשת" (ר' עמ' 66 לפרוטוקול ש' 16 ואילך).

 

43.יחד עם זאת, סעיף 5.10 להסכם בעלי המניות צופה בדיוק מצב מסוג זה – מצב בו אחד מהצדדים להסכם אינו מתפקד בחברה ברמה מספקת. סעיף זה יוצר ציפיות שונות מהציפיות הרגילות הקיימות במסגרת יחסי עובד – מעביד. הציפייה הלגיטימית של המבקש היתה לכן כי גם אם יידרשו פיטוריו, הדבר ייעשה בדרך שנקבעה בהסכם בעלי המניות. מנגנון הפיטורין נועד לאפשר לצדדים לשמר את אפיק ההידברות ביניהם תוך קבלת החלטות בסיוע של צד ג' חיצוני, ולא תוך כפיית עמדתו של המשיב על המבקש.

 

44.פיטוריו של המבקש והאופן בו הם בוצעו מהווים לכן אינדיקציה נוספת לפגיעה בציפיות הלגיטימיות שלו כבעל מניות בחברה – חרף העובדה שהבורר קבע כי המבקש הוא זה שגרם להתלקחות המשבר בין הצדדים. כאמור, ההסכם בין הצדדים הביא בחשבון גם אפשרות של משבר, ונקבעה בו דרך הטיפול שהצדדים בחרו בה למקרה כזה – דרך שהמשיב לא פעל בהתאם לה. יוער בהקשר זה שהעובדה שהבורר לא ביטל את הפיטורין – אין בה כדי לשנות את המסקנה לגבי התנהלותו של המשיב בהליך הפיטורין, והפגיעה בציפיותיו של המבקש בהקשר זה.

 

באשר לצעדים שנלוו לפיטורי המבקש – ניתוק קו הטלפון הסלולרי של המבקש, חסימת גישתו של המבקש לשרתי החברה וניתוק שירות התדלוק האוטומטי ברכבו של המבקש – הרי משעה שנקבע על ידי הבורר כי פיטורי המבקש הם תקפים, אין בצעדים אלה כשלעצמם כדי להוות קיפוח של המבקש.

 

45.פעולות המשיב להרחקת המבקש מדירקטוריון החברה והשבתו הכפויה אליו, כמו גם האופן בו פיטר המשיב את המבקש מהחברה, מהווים פגיעה בציפיות הלגיטימיות של המבקש, וככאלה הם מהווים קיפוח שלו.

 

פגיעה ביכולתו של המבקש ליהנות מרווחי החברה

46.בהתאם להסכם בעלי המניות, שכרם של המבקש והמשיב כמו גם יתר תנאי ההעסקה שלהם יהיו שווים. עוד נקבעה בהסכם (בסעיף 5.4 בו) מדיניות חלוקת דיבידנד בחברה שעל-פיה בתום כל שנת מס יהיו זכאים הצדדים לחלוקת הרווחים במידה ויהיו כאלה. סעיף 5 להסכם הגישור, המאוחר להסכם בעלי המניות, קבע מדיניות חלוקת דיבידנד שונה. הסכם הגישור קבע כי הצדדים ידונו בחלוקת דיווידנד בכפוף לרווחיות החברה לפחות פעם בשנתיים. כלומר, מערכת ההסכמים בין הצדדים צפתה שוויון בין הצדדים ביכולתם ליהנות מרווחי החברה.

 

47.המבקש טוען כי על אף המדיניות אשר הוסכם עליה, לא חולק דיבידנד בחברה משנת 2011. לטענתו החברה לא חילקה דיווידנד למרות שיש בה רווחים לחלוקה, ולמרות שהמשיב עצמו טוען כי יש בחשבון החברה "לא מעט כסף" (עמ' 95 לפרוטוקול, ש' 3-8). המבקש הוסיף כי הוא עצמו חדל לקבל שכר בחברה לאחר שפוטר ממנה, ובה בעת העלה המשיב את שכרו שלו בכ-33% (משכר של 30 אלף ₪ לשכר של 40 אלף ₪ - ר' עמ' 85 לפרוטוקול, ש' 8). המשיב אף העסיק את בנו בחברה ללא אישורו של המבקש.

 

המשיב טען מנגד כי החל משנת 2012 ועד היום חלה ירידה בהכנסות החברה וברווחיותה. לכן אין היגיון כלכלי בחלוקת דיבידנד באופן שעלול לסכן את המשך פעילות החברה. המשיב הוסיף כי המבקש לא הוכיח כי יש בחברה יתרת כספים הראויה או ניתנת לחלוקה.

 

48.ככלל, אין לבעל מניות בחברה זכות קנויה לקבלת דיבידנד. סעיף 306 לחוק החברות קובע כי "לבעל מניה הזכות לקבל דיבידנד או מניות הטבה, אם החליטה על כך החברה". החלטה בדבר חלוקת דיווידנד כפופה לעמידה במבחנים הקבועים בסעיף 302 לחוק החברות.

 

לכן ככלל העובדה שהחברה אינה מחלקת דיווידנד איננה מהווה כשלעצמה קיפוח, גם אם בחברה יש רווחים הניתנים לחלוקה. יחד עם זאת, בע"א 2718/09 גדיש קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (28.5.2012) נקבע כי ניתן להסיק קיפוח כאשר אי-חלוקת דיבידנד מצטרפת לגורמים נוספים בעלי משקל משמעותי.

 

49.יש לציין כי מחומר הראיות עולה כי החברה לא חילקה דיווידנדים מדי שנה גם לפני פרוץ הסכסוך בין בעלי מניותיה. כך עולה מעדותו של המשיב בחקירתו הנגדית, שהעיד כי לא בכל שנה היתה חלוקת דיבידנד. המשיב העיד כי הדיבידנד הראשון חולק אחרי 8 שנים לערך (ככל הנראה מעת החתימה על הסכם בעלי המניות), וכי הדיבידנד האחרון חולק בעת החתימה על הסכם הגישור (עמ' 85 לפרוטוקול, ש' 13-19 וכן עמ' 87 ש' 19-23).

 

עוד יש לציין כי בתקופה הרלוונטית אליה מתייחס המבקש בתובענה, מצבה של החברה התדרדר. לכן יש היגיון בתקופה כזו בהחלטה שלא לחלק דיווידנד. מנגד יש להביא בחשבון כי חרף טענותיו של המשיב אודות מצבה הכלכלי הבעייתי של החברה, הוא מצא לנכון בתקופה זו להעלות את שכרו באופן משמעותי, וזאת ללא קבלת אישורו של המבקש ובניגוד לסעיף 5.3 להסכם בעלי המניות. טענת המשיב בהקשר זה לפיה הוא נאלץ להעלות את שכרו משום שנאלץ לעבוד קשה יותר (עמ' 86 לפרוטוקול, ש' 7-14) אין די בה כדי להצדיק את הסתירה בין עמדת המשיב בנוגע למבקש (לפיה יש "לייעל" את החברה) לבין היחס שלו כלפי עצמו.

 

50.ענין נוסף שיש לציינו בהקשר זה הוא העובדה שהמשיב העסיק – בסמוך למועד פיטורי המבקש מהחברה, את בנו שהיה אז סטודנט בן 23, במשרה מלאה. המשיב טען כי בנו התחיל את עבודתו בחברה עם שכר מינימום ובמהלך השנים קיבל שכר של כ-9,500 ₪ ברוטו. לטענת המשיב בנו כבר אינו עובד בחברה (ר' עמ' 95-97 לפרוטוקול). גם בהנחה שבנו של המשיב אכן פיתח את מחלקת המדיה בחברה והפך אותה למחלקה מובילה – כפי שטוען המשיב, יש טעם לפגם בעובדה שלאחר פיטורי המבקש וכאשר המשיב טוען כי החברה עוברת תהליך של התייעלות, מעסיק המשיב את בנו במשך שלוש שנים (בהן מצב החברה מתדרדר) ואף מעלה את שכרו.

 

המשיב ציין בחקירתו הנגדית כי גם בתו של המבקש עבדה בחברה בעבר (עמ' 97-98). הוא הודה כי הוא לא התנגד להעסקתה. דרך הפעולה הזו עשויה אם כן להעיד על כך שהצדדים ראו את האפשרות להעסיק את ילדיהם כאחת מטובות ההנאה שהם יכולים לקבל מהחברה, טובת הנאה שאף היא נשללה מהמבקש לאחר שפוטר.

 

51.לסיכום נקודה זו – לאחר שהמבקש פוטר מהחברה וכאשר החברה לא חילקה דיווידנדים, המבקש לא יכול היה עוד ליהנות מרווחי החברה. זאת בניגוד למשיב שהוסיף לעבוד בחברה, שכרו עלה והוא אף העסיק בחברה את בנו. גם במובן זה נפגעו הציפיות הסבירות של המבקש – שהניח בעת ההתקשרות בהסכם בעלי המניות שהוא והמשיב ייהנו במקביל ובאופן שוויוני מרווחי החברה.

 

הברחת פעילות, נטילת כספים שלא כדין או העמסת הוצאות אישיות על החברה

52.כפי שצוין כבר לעיל, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי מצב החברה התדרדר משנת 2012 ואילך. מהדוחות הכספיים של החברה עולה כי החברה עברה מרווח לאחר מס בסך 1,289,039 ₪ בשנת 2012 להפסד בסך 54,745 בשנת 2014, וכי מחזור המכירות שלה צנח ב-52%.

 

לגישתו של המבקש, ההסבר היחיד לקריסה כזו של החברה הוא הברחה של פעילות מהחברה על-ידי המשיב, נטילת כספים שלא כדין על-ידיו והעמסת הוצאות אישיות שלו על החברה. המבקש ציין בהקשר זה עסקת "ברטר" שביצע המשיב עם לקוח של החברה, שבמסגרתה קיבלה רעייתו של המשיב ניתוח פלסטי בעלות של 18 אלף ₪. המבקש ציין כי אף שהמשיב טען כי סכום העסקה נרשם בכרטסת החו"ז האישית שלו, הוא לא המציא את הכרטסת כדי להוכיח זאת, חרף התחייבותו לעשות כן. המבקש הוסיף כי המשיב הודה שהוא עשה שימוש במשאבי החברה לקידום עסק לממכר גלשנים שבבעלותו. טענת המשיב כי הוא שילם לחברה דמי-שכירות עבור השימוש שלו בנכס החברה לעסק הגלשנים, לא הוכחה אף היא.

 

53.המשיב כפר בטענותיו של המבקש. הוא טען כי טענות אלה אינן מגובות בראיות. המבקש לא הפנה לדוחות הכספיים של החברה המצויים בידיו, ולא הבהיר איך הסיק מהם מסקנה אודות הברחת כספים או העמסת ההוצאות האישיות של המשיב על החברה.

 

מעבר לכך טען המשיב כי הירידה ברווחיות החברה החלה כבר בשנת 2012, קרי עוד בתקופת העסקתו של המבקש בחברה. כך לדוגמא הרוויחה החברה בשנת 2012 כ-1.28 מיליון ₪ בעוד שבשנת 2011 הרוויחה החברה 1.8 מיליון ₪ (ירידה של כ-30% ברווחיות – ר' נספח 26 להמרצת הפתיחה).

 

המשיב ציין כי מגמת הירידה בהכנסות וברווחיות התחילה ונמשכה כתוצאה ממצב שוק הפרסום ומשינויים שחלו בו. כך נטען כי בשנים האחרונות ובפרט החל משנת 2013 (שהיתה לפי הטענה שנת מפנה בשוק הפרסום), חלה שחיקה ברווחיותם של משרדי הפרסום בתחום האינטראקטיב. המשיב תיאר בתשובתו להמרצת הפתיחה את השינויים שהתרחשו בשוק הפרסום בשנים הרלוונטיות, שהביאו לירידה בעמלות של חברות פרסום. הוא ציין גם את הצורך בהעסקת מומחים ובעלי תפקידים שלא נדרשו בעבר, צורך הגורם להעסקה של כוח אדם גדול יותר על ידי משרדי הפרסום.

 

המשיב טען כי המשבר המתמשך בשוק פרסום האינטראקטיב הביא לסגירתן של סוכנויות פרסום לא מעטות. הסוכנויות ששרדו – כמו החברה – מצויות ב"מלחמת קיום" יום יומית. המשיב טען שהמבקש הודה שהחברה המתחרה שנפתחה על-ידיו בשנת 2013, העוסקת באותו תחום בו עוסקת החברה, נסגרה ביוני 2016 משום שלא היתה בה פעילות. ענין זה מעיד כשלעצמו על מצבו של שוק הפרסום.

 

המשיב הוסיף כי הירידה ברווחיות החברה קשורה גם בפעילותו של המבקש, אשר לאחר פיטוריו פתח חברה מתחרה והעביר אליה חלק מלקוחותיה של החברה. זאת ועוד, בסמוך לעזיבתו את החברה, פנה המבקש ללקוחות רבים שלה, יידע אותם בדבר הסכסוך בינו לבין המשיב וניסה להעביר אותם לעבוד עמו. המשיב טען כי בכך גרם המבקש ל"השחרת" החברה בעיני הלקוחות, וכתוצאה מכך עזבו 16 מלקוחות החברה משנת 2013 ועד 2014.

 

54.המבקש כפר בטענות המשיב לגבי המצב בשוק הפרסום. לגישתו, אין לאפשר למבקש להסתמך כתבה בעיתון לצורך הוכחת טענתו בדבר הקשיים בשוק הפרסום, והיה על המשיב לתמוך את טענותיו בחוות-דעת מטעמו בהקשר זה. ממילא – כך נטען – הכתבה מתייחסת לתחום המדיה הדיגיטלית, והמשבר המתואר בה נוגע למשרדי הפרסום הגדולים, משבר שיש בו דווקא כדי להועיל לחברה. הוא הוסיף כי מדובר בקשיים שאינם חדשים ושחרף קיומם בעבר – הוא הוביל את החברה להישגים יפים.

 

בהתייחס לטענה לפיה המבקש "גזל" לקוחות מהחברה, השיב המבקש כי המשיב לא הוכיח טענה זו, וכי ממילא מדובר בלקוחות בודדים שפנו אליו מיוזמתם וקיבלו ממנו שירותים בהיקף זניח למחזור הפעילות של החברה.

 

דיון

55.מטענות המבקש עולה כי לגישתו המשיב לקח לידיו שלא כדין חלק מרווחיה של החברה, וכתוצאה מכך הביא להתדרדרות במצבה הכספי. טענה כזו היא במהותה טענת "תרמית" (ע"א 3173/12 נחמיה עזרא נ' גרשון גאריביאן (04.09.2014)). ככזו, היה על המבקש שהעלה אותה לפרט אותה בהרחבה כנדרש בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. יתרה מזאת, ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי הנטל המוטל על צד הטוען לתרמית הוא נטל מוגבר. זאת משום שמדובר בטענה בעלת גוון "מעין פלילי", ומאחר שישנו קשר בין חומרת הטענה לבין העוצמה הנדרשת להוכחתה (ר' ע"א 3546/10 אליהו מישאלי נ' אולגה קליין (18.04.2012) פסקה 14 לפסק דינו של כבוד הש' עמית; ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.04.2013) פסקה 15 לפסק דינו של כבוד הש' דנציגר).

 

56.אני סבורה כי המבקש לא עמד בנטל המוגבר שהוטל עליו, ולא הוכיח כי ההתדרדרות במצבה של החברה נבע מהעובדה שהמשיב לקח כספים לכיסו. העניינים היחידים שהוכחו על ידי המבקש הם עסקת ה"ברטר" של המשיב ביחס לניתוח הקוסמטי, והשימוש של המשיב בנכס החברה עבור העסק הפרטי שלו. ואולם, אין להסיק מהנושאים הללו את המסקנה מרחיקת הלכת לה טוען המבקש – בדבר נטילה שיטתית בסכומים משמעותיים של המשיב מכספי החברה לכיסו הפרטי.

 

העובדה שמצבה של החברה התדרדר איננה מהווה – כשלעצמה – ראיה לכך שהמשיב נהג בכספי החברה שלא כדין. התדרדרות במצבה הכספי של החברה יכולה לנבוע ממגוון רחב של סיבות, שאין להן קשר להתנהלות לא תקינה של המשיב. כך, אין זה מן הנמנע כי הסכסוך בין הצדדים השפיע לרעה על פעילות החברה. גם העובדה שחלק מלקוחות החברה עברו לעבוד עם המבקש השפיעה מן הסתם על החברה ועל מצבה. באשר למצב השוק בכללותו – המשיב אכן לא הוכיח את טענתו בהקשר זה בראיות קבילות. יחד עם זאת, המשיב ציין כי מצבה של החברה החל להתדרדר עוד לפני פיטורי המבקש – ולכן אין זה מן הנמנע כי מדובר בהתדרדרות שנגרמה לפחות בחלקה כתוצאה מגורמים חיצוניים לחברה. לכן, אני סבורה כי המבקש לא הרים את הנטל שהוטל עליו, ולא הוכיח כי המשיב לקח לידיו שלא כדין כספים של החברה.

 

סיכומה של נקודה זו – המבקש לא הוכיח קיפוח כתוצאה מנטילת כספים שלא כדין על ידי המשיב או העמסת הוצאות אישיות שלו על החברה.

 

מניעת גישה למסמכי החברה 

57.לטענת המבקש, המשיב מונע ממנו גישה למסמכי החברה למעט הדוחות הכספיים שלה. זאת למרות זכותו המוחלטת של המבקש לעיין במסמכים מכוח היותו דירקטור בחברה ומכוח סעיף 2.5 להסכם בעלי המניות. לטענת המבקש, התנגדותו של המשיב להציג לו את מסמכי החברה לרבות מסמכים שאינם מכילים סודות מסחריים, מעידה על כך שטענות המשיב הן שקריות.

 

58.המשיב טען מנגד כי הוא פעל להעברת הדוחות הכספיים של החברה אל המבקש. אולם בכל הנוגע ליתר המסמכים אותם דרש המבקש, הוכח כי החברה היתה רשאית שלא להציגם בפניו. החברה הבהירה את הטעמים לכך במכתבה למבקש מיום 24.12.2015 (נספח 24 להמרצת הפתיחה), בו צוין כי המבקש התחרה בחברה בתקופה הרלוונטית ולכן חשיפת המסמכים בפניו היתה עלולה לגרום לפגיעה קשה בה. המשיב הוסיף כי המבקש פנה בבקשה לעיון במסמכים למעלה מחצי שנה לאחר הגשת התובענה. אילו היה סבור כי סירוב החברה לאפשר לו לעיין בהם מהווה קיפוח, היה עליו לפנות בסמוך לאותו מועד בבקשה למתן צו זמני.

 

המשיב טען כי בחקירתו הנגדית, התחמק המבקש התחמק מתשובה כאשר נשאל אודות בקשתו לקבל מסמכים חרף העובדה שהוא מתחרה בחברה. המשיב טען כי עולה מהאמור כי בקשת המבקש למסמכים נועדה ל"מסע דיג" שמטרתו לדלות פרטים שעשויים לתמוך בבקשתו.

 

דיון

59.חוק החברות התייחס לזכותם של בעל מניות ושל דירקטור בחברה לקבל לידיהם מסמכים של החברה. זכותו של בעל מניה לעיון במסמכי החברה בחברה פרטית (סעיף 185(א)(2) לחוק החברות) היא זכות המוגבלת לחומרים הנדרשים לצורך קבלת החלטה בנושא שעל סדר היום של האסיפה הכללית. באשר לדירקטור קובע סעיף 265(א) לחוק החברות כי "לכל דירקטור הזכות לבדוק את מסמכי החברה ואת רישומיה ולקבל העתקים מהם, ולבדוק את נכסי החברה, ככל שהדבר דרוש למילוי חובותיו כדירקטור".

 

הפסיקה הכירה בזכותו של הדירקטור לקבלת מידע אודות החברה כמרכיב הכרחי לצורך מילוי חובותיו של הדירקטור. המידע נדרש לדירקטור לצורך פיקוח על פעילות החברה וכדי שיוכל לעמוד בחובות המוטלות עליו (ר' רע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' שגב, פ"ד נה(1) 337 (1999), פסקאות 5-6 לפסק דינו של כבוד הש' טירקל, להלן – "עניין שגב"). על דירקטור בחברה חלות חובות מוגברות, שלצורך מילוין הוא זכאי להיות חשוף למסמכי החברה. לעיתים זכות זו הופכת לחובה, מקום בו מוטלת אחריות על הדירקטור לפעילותו בחברה (יוסף גרוס דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי 228 (2010)).

 

יחד עם זאת, זכות העיון של דירקטור במסמכים אינה מוחלטת. סעיף 265(ב) קובע כי החברה רשאית להגביל זכות זו אם סבר דירקטוריון החברה שהדירקטור פועל בחוסר תום לב או שהדבר עלול לפגוע בטובת החברה. אין ספק כי יכולתו של הדירקטור לבצע את תפקידו כנדרש תיפגע אם לא תינתן לו האפשרות לעיין במסמכי החברה. לכן נקבע בפסיקה כי יש לנקוט בגישה מצמצמת בהחלת הסייג המאפשר לחברה למנוע מדירקטור עיון במסמכים (ע"א 5340/10 הדירקטור מרק אבו נ' עו"ד גיא נוף (26.01.2012) פסקה 8 לפסק דינו של כ' השופט ריבלין). בעניין שגב נקבע בהקשר זה כי "יש להעדיף את זכות העיון – ובעיקר כאשר היא נתמכת על-ידי אינטרסים כבדי משקל – על פני מניעתה וכי אין להגביל את הזכות אלא במקרים קיצוניים ונדירים שבהם יש טעמים של ממש המצדיקים את ההגבלה".

 

60.במקרה דנן, המבקש הוא בעל מניות ודירקטור בחברה. זכותו לכהן כדירקטור בחברה נקבעה כאמור בהסכם בעלי המניות, בו גם נקבע כי כדירקטור יהיה המבקש זכאי לעיין בכל מסמך של החברה הנוגע לענייניה, ובכלל זה בחשבונות הבנק וכל מסמך אחר הקשור לענייניה הפיננסיים של החברה (סעיף 2.4 להסכם בעלי המניות).

 

בהמשך לדיון באסיפה הכללית מיום 17.12.2015, פנה המבקש אל המשיב בבקשה לקבל "מידע, נתונים ומסמכים" בנוגע לחברה (נספח 22-23 להמרצת הפתיחה). המשיב השיב לבקשה ביום 24.12.15, והעביר למבקש את כרטסת הנהלת החשבונות של המבקש וכן דוחות שנתיים. בנוגע ליתרת המסמכים אשר נתבקשו על ידי המבקש מציין המשיב כי "יובהר כי אלו אינם חלק מזכות העיון המגיע לך מכוח היותך בעל מניות בחברה. להזכירך, עד כמה שידוע לחברה הנך עובד בחברה מתחרה וממילא הנך נגוע בניגוד עניינים וברור מדרישתך ... כי הדבר דרוש לעיונך לא לצורך מילוי תפקידך ... [אלא] לצורך עשית שימוש בסודותיה המסחריים של החברה" (נספח 24 להמרצת הפתיחה, ההדגשות אינן במקור, ר.ר.).

 

מכתב זה נכתב לאחר פסק הבוררות, כאשר לא היה עוד ספק ביחס לכהונתו של המבקש כדירקטור בחברה (כהונה שפסק הבוררות אישר אותה). למרות זאת המשיב במכתב התשובה שלו התייחס לזכותו של המבקש לעיין במסמכים כבעל מניות בחברה, זכות שכפי שהובהר לעיל היא מצומצמת יותר מזכותו של דירקטור.

 

61.האם היה המבקש זכאי לקבל לעיונו את המסמכים שהוא ביקש לעיין בהם? אכן, המבקש הקים בחודש יוני 2013 את חברת אר. או. איי דיגיטל בע"מ (נספח ו' לתגובת המשיב להמרצת הפתיחה). חברה זו מתחרה בחברה. לכן, היתה החברה רשאית למנוע מהמבקש חלק מהמידע שהתבקש על ידיו, משום שהעברתו לידי מי שמתחרה בחברה, היתה עלולה לפגוע בחברה.

 

יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, יש לנקוט בגישה מצמצמת ככל שהדבר נוגע להגבלת זכות העיון של דירקטור. אני סבורה כי המשיב לא הוכיח כי הסירוב שלו להעביר למבקש מסמכים נבע כולו מהחשש שהעברת מסמכים לידיו עלולה לפגוע בחברה. מסקנה זו עולה מפרוטוקול הליך הבוררות שהתקיים בין הצדדים (נספח 25 להמרצת הפתיחה). כאשר נשאל המשיב איזה נזק היה עלול להיגרם לחברה אילו היה המבקש מקבל מהבנק נתונים אודות מצב החשבון המשותף השיב המבקש כי "ספציפית לגבי הסעיף הזה אין נזק ישיר" (ש' 21, שם).

 

מסקנה דומה עולה מחקירתו של המשיב בהליך ההוכחות בתובענה דנן (עמ' 77-78 לפרוטוקול) –

"ש:בוא נעבור על המסמכים. אמרת שמה שלא יכול לפגוע בחברה, אתה תעביר.

...

ש:רשימת רכוש קבוע של החברה. איך שי יכול להזיק, אם הוא יודע שלחברה יש, אני לא יודע מה, רכב, ריהוט, מקרקעין מה שזה לא יהיה. איך זה יכול להזיק?

...

ת:אני מניח שבהתייעצות עם ג'ורג'י בזמנו, אם אני לא טועה, הוא ראה בזה איזשהו יתכנות של נזק. אני לא זוכר עכשיו כרגע את ההסבר.

ש:או.קי. הבנתי. פירוט חשבונות הבנק עם ריכוז יתרות עדכני. שי רוצה לדעת כמה יש היום בחשבון של החברה. איך הוא יכול להזיק לחברה עם המידע הזה, אם יש שם 100 שקלים או יש שם 100 מיליון שקלים?

ת:היצירתיות של שי בגרימת הנזק לחברה, היא מאד רחבה.

כב' השופטת: אבל אתה לא יודע להגיד איזה משהו קונקרטי שזה יזיק?

העד:כרגע עכשיו, מהנקודה שאני נמצא פה, לא".

 

מכאן עולה כי הסירוב הגורף של המשיב להעברת מסמכי החברה לידי המבקש, לא נבע מחשש אמיתי כי העברתם של כל המסמכים תביא לפגיעה בחברה. ככל שהיו מסמכים ספציפיים שהמשיב היה סבור שאין להעבירם (את כולם או חלקם) למבקש לאור החשש מהיותו מתחרה של החברה, היה על המשיב לציין מסמכים אלה באופן מפורט ומפורש ולהבהיר מדוע הוא מסרב להעבירם לידי המבקש. הסירוב הגורף של המשיב להעביר מסמכים למבקש, מהווה לכן גם הוא אינדיקציה לקיפוח של המבקש ולפגיעה בציפיות הסבירות שלו כמי שהיה אמור לקחת חלק בניהול החברה.

 

שלילת זכות החתימה של המבקש ופתיחת חשבון בנק חדש עבור החברה

62.המבקש טען כי המשיב שלל ממנו את זכות החתימה שלו בחברה ופתח חשבון בנק חדש עבור החברה במטרה להסתיר מהמבקש מידע לגבי ענייניה הכספיים של החברה.

 

כפי שצוין לעיל, הסכם בעלי המניות קובע בסעיף 2.5 כי "רמי (המשיב, ר.ר.) בלבד יהיה אחראי לניהולה הכספי של החברה ולאישורן של הוצאות שאינן בגדר 'הוצאות שוטפות של החברה' ויהיה החותם הבלעדי על המחאות ועל מסמכי הבנק מטעם החברה. כל פעולה של רמי כאמור לעיל תדווח לשי (המבקש, ר.ר.) ותובא לידיעתו בטרם ביצועה". כמו כן הוסכם בין הצדדים כי בחודש אוגוסט 2003 ידונו הצדדים מחדש בזכויות החתימה.

 

סעיף 11 להסכם בעלי המניות קובע כי "חתימת רמי בצירוף או מי מטעמו יחייבו את החברה לכל דבר ועניין. חתימתו של שי במסגרת הסמכויות המוקנות לו בחברה תחייב את החברה לכל דבר ועניין".

 

בהמשך, נקבע בסעיף 3 להסכם הגישור כי "לשי יהיו זכויות חתימה המחייבות את החברה עד לסך כולל של 150 אלף ₪ לחודש ועד סך של 20 אלף ₪ לעסקה בודדת". כמו כן הוסכם כי "לשי יונפק כרטיס אשראי של החברה עד סך של 10 אלף ₪ לחודש".

 

ביום 3.9.2012 התקיימה אסיפת בעלי מניות בחברה במסגרתה הוחלט, בין היתר, על שינוי זכויות החתימה בחברה כך שהמשיב יהיה בעל זכות החתימה היחיד והבלעדי בשם החברה. כן על פתיחת חשבון בנק נוסף על-שם החברה, שרק למשיב יהיו זכויות חתימה בו (ר' נספח 10 להמרצת הפתיחה).

 

63.מהסעיפים השונים בהסכם בעלי המניות והסכם הגישור שצוטטו לעיל, עולה כי למבקש ניתנה זכות חתימה בחברה כחלק מסמכויותיו כבעל תפקיד בחברה, ואין מדובר בזכות שנועדה להגביל את כוחו של המשיב בחברה. מדובר בסמכות חתימה שאיפשרה למבקש להוציא לפועל פעולות של החברה המצויות בתחום סמכותו. לכן, לאחר שבפסק הבוררות אושרו פיטוריו של המבקש, לא היה עוד מקום לכך שתינתן לו זכות חתימה בחברה, וביטולה של זכות זו כשלעצמה אינו מהווה קיפוח של המבקש.

 

לעניין פתיחת חשבון הבנק – המשיב כפר בכך שנפתח חשבון בנק חדש לחברה. ואולם, בין אם נפתח חשבון בנק חדש (שהחלטה אודותיו התקבלה בחברה) ובין אם לאו – אין בכך כדי להשליך על השאלה האם המבקש קופח. המבקש זכאי לעקוב אחרי פעילותה של החברה יהא אשר יהא חשבון הבנק שלה.

 

מינוי דירקטורית נוספת בחברה 

64.ביום 19.4.2016 כונסה אסיפת בעלי מניות בה הוחלט על מינוי של חברת דירקטוריון נוספת בחברה – הגברת איילת השחר, וזאת בניגוד לעמדתו של המבקש (נספח 29 להמרצת הפתיחה). המבקש טען כי הוא התנגד למינוי משום שהגב' השחר הועסקה בעבר בחברה, והעסקתה הסתיימה לאחר שכשלה בתפקידה. הוא ציין בהקשר זה גם כי הוא דרש לקבל מידע ומסמכים אודות הכשרתה של הגב' השחר, ובקשותיו נדחו. המבקש הוסיף כי המשיב עצמו הודה כי הוא לא היה ממנה את הגב' שחר שעבדה בחברה ופוטרה לתפקיד של דירקטורית, אלמלא חויב להחזיר את המבקש לדירקטוריון (עמ' 70 לפרוטוקול ש' 3-13).

 

טענתו העיקרית של המבקש היתה כי המשיב מינה את הגב' השחר לדירקטוריון רק כדי לאפשר לו להעביר החלטות בדירקטוריון גם בניגוד לעמדתו של המבקש. זאת חרף העובדה שמהסכם בעלי המניות עולה בבירור שהצדדים התכוונו שדירקטוריון החברה ימנה שני דירקטורים בלבד - המבקש והמשיב. המבקש הוסיף כי המשיב מתעלם מהוראות הסכם בעלי המניות (סעיף 5.1 בו) הקובע כי בהחלטות בעלות חשיבות עליונה לחברה, יפנו הצדדים לקבלת ייעוץ מגורם מקצועי בלתי תלוי וישקלו את עמדתם מחדש על פי המלצתו.

 

65.המשיב טען מנגד כי מינוי הדירקטורית נעשה בהתאם לדין, בהתאם לתקנון החברה ובהתאם להסכם בעלי המניות, כאשר מינויה לא נעשה באופן חד צדדי. המשיב טען כי ביום 3.4.2016, כשבועיים עובר לאסיפה הכללית שכונסה ביום 19.4.2016, נמסר למבקש כי במסגרת האסיפה יועלה לדיון מינויה של הגב' השחר כדירקטורית בחברה. אף-על-פי-כן, המבקש פנה לראשונה בבקשה לקבלת מידע אודות הגב' השחר רק במסגרת האסיפה.

 

המשיב הוסיף כי בניגוד לטענת המבקש, הסכם בעלי המניות אינו כולל הוראה האוסרת על בעלי מניות הרוב לנצל את זכותם שבדין למינוי דירקטורים נוספים בחברה. מינויה של הגב' השחר נעשה בהתאם לתקנון החברה המעניק סמכות לאסיפה הכללית לדון בהרכב הדירקטוריון. המשיב טען כי אין במינוי דירקטור נוסף כדי להעיד על קיפוח, מה עוד שמאז מינויה של הגב' השחר טרם כונסה אסיפת דירקטוריון וטרם התקבלה כל החלטה שהיא היתה שותפה לה. מכאן כי מדובר בטענה היפותטית בלבד.

 

דיון

66.ספק בעיני אם מינויה של דירקטורית נוספת מהווה כשלעצמו קיפוח של המבקש. על כל פנים, לא ניתן לקבוע זאת בטרם כונסה כל ישיבה של הדירקטוריון בהרכבו החדש, וכאשר לא התקבלה לכן כל החלטה המנוגדת לעמדתו של המבקש. בנסיבות אלה קשה לקבל את עמדת המבקש לפיה מינויה של הגב' השחר נועד רק כדי לאפשר למשיב לקבל החלטות המנוגדות לעמדת המבקש.

 

בהקשר זה יש לציין כי מפרוטוקול האסיפה עולה כי המבקש אמנם התנגד למינויה של הגב' השחר, אולם הוא הוסיף כי "ככל ויועברו מלוא המסמכים הן מיום 20.12.2015 [קרי – בקשת קבלת מידע אודות החברה שנידונה לעיל] והן פירוט אשר התבקש היום, נשקול עמדתי בשנית" (נספח 29 להמרצת הפתיחה). מהסתייגות זו של המבקש ניתן ללמוד כי אף הוא לא היה סבור כי מינויה של הדירקטורית הנוספת הוא מקפח. המבקש התנה את הסכמתו למינוי בכך שיועברו לו מסמכים שהוא ביקש לקבל, מסמכים שכלל אינם קשורים להחלטה האם למנות את הגב' השחר או לאו.

 

67.סיכומה של נקודה זו – המבקש הוכיח כי המשיב קיפח אותו במספר עניינים הנוגעים להתנהלות החברה. במועד החתימה על הסכם בעלי המניות צפו הצדדים עבודה וניהול משותפים של החברה, כאשר חרף העובדה שכוח ההכרעה הוענק למשיב שהיה בעל רוב המניות בה, ניתנה משמעות לעמדתו של המבקש, שאף היה זכאי ליהנות מרווחי החברה באופן שוויוני. לימים משחל המשבר והקרע בין הצדדים השתנו פני הדברים באופן משמעותי. המבקש אינו עוד חלק מהחברה, הוא אינו עובד בה ולהיותו דירקטור בה יש משמעות מצומצמת מאוד. הוא אינו נהנה מרווחיה ואין לו מידע אודותיה. לכן זכאי המבקש לסעד מכוח ס' 191 לחוק החברות.

 

הסעד הראוי – רכישת המשיב את מניות המבקש

הסעד

68.אני סבורה כי הסעד הראוי בענייננו הינו סעד של רכישה כפויה של מניות המבקש על ידי המשיב. סעד זה של רכישה כפויה, המצוין מפורשות בסעיף 191(א) לחוק החברות, הוכר כסעד מרכזי להתמודדות עם מצבים של קיפוח. כך מציין כבוד הש' דנציגר בעניין אדלר כי –

"לרשותו של בית המשפט עומד מגוון רחב מאוד של סעדים, שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות המאפיינים אותו. בשל המאפיינים הייחודיים של הסעדים, לכל סיטואציה שבה נדרש בית המשפט להפרדת כוחות בין בעלי המניות, ניתן להתאים את הסעד המתאים לה ביותר: בסיטואציה הקלאסית שבה יש מקפח ומקופח – דרך המלך הינה רכישת מניות המקופח בידי המקפח לפי שווי חברה המתחשב בקיפוח"

(פסקה 90 לפסק הדין, ההדגשה שלי – ר.ר.)

 

אכן לא תמיד יש לקבוע כי מניות הצד המקופח יירכשו על ידי הצד המקפח. אולם במקרה דנן נראה כי זהו הסעד המתאים. במהלך השנים האחרונות לאחר פיטורי המבקש, המשיב הוא המנהל את החברה ללא המבקש. המשיב אכן הציע בתחילת הדרך כי הוא ימכור את מניותיו למבקש (נספח 7 להמרצת הפתיחה), אולם אין לקבל אפשרות זאת כיום, שנים לא מעטות לאחר שהמבקש חדל להיות שותף לניהול החברה. עוד יוער כי האפשרות שהמשיב ירכוש את מניות המבקש היא גם האפשרות אליה התייחסו הצדדים בהסכם בעלי המניות (למשל בסעיף 4.4 ובסעיף 5.6 בו). לכן אני קובעת כי המשיב יהיה זה שירכוש את מניות המבקש.

 

יש לקבוע אם כן מי יעריך את שווי החברה, מהו שיעור האחזקות של המבקש בחברה ומהו המועד הרלוונטי להערכת שווי המניות.

 

מי יעריך את שווי החברה?

69.המשיב ירכוש את מניות המבקש בהתאם להערכת שווי מניותיו של המבקש בחברה. הצדדים היו חלוקים ביניהם בשאלה מי יבצע את הערכת השווי. המשיב עתר כי הערכת השווי תבוצע על ידי רואה החשבון של החברה, בעוד המבקש עתר כי מעריך השווי ימונה על ידי יו"ר לשכת רואי החשבון בישראל. אני סבורה כי יש לקבל את עמדת המבקש בהקשר זה.

 

עמדת המשיב מבוססת על סעיף 1.6(ד) להסכם בעלי המניות, בו נקבע כי הגורם שישום את החברה במקרה בו המבקש יפוטר מהחברה בשל ירידה ניכרת בתפקודו יהיה רואה החשבון של החברה.

 

70.אני סבורה כי אין מקום לפנות לרואה החשבון של החברה לצורך הערכת השווי ממספר טעמים.

 

ראשית, ההלכה הפסוקה התייחסה לנושא זה וקבעה מפורשות כי מוטב בדרך כלל כי "הערכת השווי שעל בסיסה תבוצע הרכישה הכפויה תופקד בידיו של מעריך שווי אובייקטיבי שימונה על ידי בית המשפט" (עניין אדלר, פסקה 85 לפסק הדין). כך מציינת כהן גם בספרה הנ"ל כי "כאשר בית המשפט קובע חבות לרכישת המניות במחיר שייקבע על ידי מעריך, תיעשה הערכת המניות על ידי גורם אובייקטיבי" (בעמ' 194).

 

המשיב ציין בסיכומיו כי רואה החשבון של החברה הועסק בחברה עוד בתקופה בה נחתם הסכם בעלי המניות, וכי הצדדים היו מודעים לכן לזהותו. ואולם, כזכור המבקש אינו חלק מהחברה מזה מספר שנים. הצדדים לא היו מודעים לכך כאשר הם התקשרו בהסכם בעלי המניות. בכל השנים מאז שהמבקש איננו חלק מהחברה, מנוהלת החברה על ידי המשיב שהוא זה ששוכר את שירותיו של רואה החשבון. הציפייה היא כי המשיב יהיה גם זה שיחליט על העסקתו של רואה החשבון בהמשך. בנסיבות אלה, אני סבורה כי קשה לראות את רואה החשבון של החברה כגורם אובייקטיבי שיש להפקיד בידיו את הערכת השווי שלה.

 

71.שנית, סעיף 1.6(ד) להסכם בעלי המניות אליו הפנה המשיב, עוסק במקרה ספציפי בו המבקש יפוטר מהחברה עקב ירידה ניכרת בתפקודו. זה אינו המצב בענייננו. הערכת השווי בענייננו לא נדרשת בשל פיטוריו של המבקש כי אם בשל קיפוחו.

 

72.שלישית, הסכם בעלי המניות קובע בהקשרים אחרים כי הערכת השווי תבוצע על ידי "רו"ח מוסכם ובהיעדר הסכמה ע"י רו"ח שימונה ע"י יו"ר לשכת רו"ח בישראל". כך לדוגמא קובע סעיף 4.4 כי אם שיעור האחזקות של המבקש יעלה על 30%, יהיה עליו לתת ערבות אישית לחלק היחסי של חבויות החברה, ובמקביל יהיו הצדדים בעלי זכות חתימה שווה בכל דבר וענין הקשור לעסקי החברה. עוד נקבע כי אף שלמשיב תהיה זכות הכרעה במקרה של חילוקי דעות עם המבקש ביחס לניהולה הכספי של החברה, יהיה המבקש רשאי לדרוש את רכישת מניותיו במחיר שייקבע על ידי רו"ח שימונה על ידי יו"ר לשכת רואי החשבון בישראל. הסדר דומה קיים בס' 5.6 להסכם בעלי המניות שגם בו נקבע כי זכות ההכרעה במקרה של מחלוקת היא למשיב, ואולם אז תקום למבקש זכות לכך שמניותיו יירכשו במנגנון שצוין לעיל (קרי על ידי רו"ח שימנה יו"ר לשכת רוה"ח).

 

כלומר הצדדים עצמם התייחסו למקרים בהם תהיה למבקש זכות כי מניותיו יירכשו על ידי המשיב במחיר שייקבע על ידי רואה חשבון. הם צפו גם את האפשרות כי יהיה מקום למינוי של מעריך שווי שאיננו רואה החשבון של החברה, וכי מינוי כזה ייעשה על ידי גורם אובייקטיבי - יו"ר לשכת רואי החשבון.

 

לבסוף יצוין כי המשיב ציין בחקירתו הנגדית כי הוא לא יתנגד למינוי מעריך שווי, כל עוד הערכת השווי תכלול את כלל הטלטלות שעברה החברה בשנים מאז פרוץ הסכסוך (עמ' 83 לפרוטוקול, ש' 6-19).

 

יוער בשולי הדברים יצוין כי המסמך שצורף על ידי המבקש (נספח 9 להמרצת הפתיחה) אינו ערוך כחוות דעת מומחה ומי שערך אותה לא התייצב להיחקר בבית המשפט, ולכן מסמך זה אינו מהווה ראיה לשווי החברה. על כל פנים, המסמך נוגע להערכת שווי החברה נכון למועד הרחקתו של המבקש ממנה, וגם מטעם זה אין לו רלוונטיות לפסק דין זה.

 

קביעת אחזקות המבקש בחברה

73.נושא נוסף שיש לתת עליו את הדעת לצורך קביעת שווי אחזקותיו של המבקש בחברה, הוא חלקו היחסי של המבקש בחברה. אני סבורה כי יש לקבוע שהחזקות המבקש בחברה יקבעו בהתאם לנתונים כפי שמופיעים אצל רשם החברות – על פיהם המבקש מחזיק בכ-43 ממניות החברה ואילו המשיב מחזיק ב-100 ממניות החברה (נספח 1 להמרצת הפתיחה).

 

אינני מקבלת את טענת המבקש לפיה שיעור האחזקות ייקבע בהתאם למנגנון המתואר בסעיף 8 להסכם הגישור. זאת משום שסעיף 8 להסכם הגישור עוסק במכירת החברה לצד שלישי, וזה אינו המצב בענייננו. לכן, שווי אחזקותיו של המבקש בחברה ייקבע בהתאם לאחזקה של 43 מ-143 מניות בחברה.

 

הטענה בדבר השבת מניות המבקש לחברה ללא תמורה

74.המשיב טען כי על המבקש להשיב את מניותיו לחברה ללא תמורה. זאת משום שהמבקש התחרה בעסקי החברה באמצעות החברה שפתח בסמוך לאחר פסק הבוררות. המבקש נתן באמצעות חברה זו שירותי פרסום, זאת בניגוד להתחייבותו בסעיף 3 וכן בהתאם לסעיף 1.6(ה) להסכם בעלי המניות.

 

דומה כי המשיב טען טענה זו "בחצי פה" שכן גם המשיב מיקד את טענותיו בשאלת קיפוחו הנטען של המבקש כבעל מניות בחברה. היותו של המבקש בעל מניות עולה גם מחיובו של המשיב למנותו כדירקטור בחברה, מינוי שהבורר הורה עליו בפסק הבוררות והמשיב פעל בהתאם לו.

 

75.גם לגופו של ענין אני סבורה כי דינה של טענה זו להידחות. אכן, נראה כי החברה שהמבקש הקים מעניקה שירותים דומים לאלה שמעניקה החברה, והוא אף הודה שהוא העניק שירותים לחלק מסוים מלקוחות החברה (ר' לדוגמא – עמ' 53 לפרוטוקול, ש' 14-17). אולם לטעמי הגם שהמבקש התחרה בעסקי החברה, אינני סבורה כי יש מקום לאכיפת הסעד שנקבע בסעיף 1.6(ד) להסכם בעלי המניות משום שסעיף זה הוא סעיף הנוגד על פני הדברים ובהתאם להלכה הפסוקה את תקנת הציבור.

 

76.ככלל, תניות אי-תחרות הן תניות בעייתיות שההלכה הפסוקה התייחסה אליהן בזהירות לאור ההגבלה שהן יוצרות על חופש העיסוק. כך נפסק למשל כי "הגבלת התחרות 'כשלעצמה' – הגבלה 'ערומה' שאינה מגנה על אינטרס המעביד מעבר לאינטרס אי-התחרות – אינה מגנה ככלל על 'אינטרס לגיטימי' של המעביד. היא נוגדת את טובת הציבור והיא תיפסל בגדריה של 'תקנת הציבור'" (ר' ע"א 6601/96 AES System Inc. נ' סער (פ"ד נד(3) 850, (2000).

 

ההלכה הפסוקה דחתה תניית אי-תחרות במספר מקרים מכוחה של תקנת הציבור. כך למשל, ב ע"א 672/96 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' רכטמן (פ"ד נג(5) 24 (1999), התייחס בית-המשפט להתחייבות של עובד אגד שהתחייב שלא לעבוד בעיסוק מתחרה, תוך שהוסכם שאם יפר את ההתחייבות הזו, ישללו הגמלאות שלו ויהיה עליו לשאת בתשלום של 3 משכורות. בית-המשפט שלל את תוקפה של התניה מכוחה של תקנת הציבור. בית-המשפט קבע כי הסנקציה שנקבעה בהסכם היא סנקציה דרקונית שאין לה מידה ושיעור. מדובר בסנקציה אשר "אינה מבחינה בין הפרה קלה להפרה חמורה; אינה מתייחסת למשכה של ההפרה; לגילו של הגמלאי; לגובה גימלתו או לגובה הסכום שיידרש לשלם לאגד לשם חידוש זכותו לקבלת גימלאות... תניה זו מקנה לאגד מכשיר רב-עוצמה: אם תפסה את הגימלאי המפר בקלקלתו – ולו גם היתה הפרתו קלת ערך – בידה לנשל אותו מזכויות שצברן בעמל רב במשך שנים רבות. תניה כזאת סותרת את תקנת הציבור".

 

77.סעיף 1.6(ד) להסכם בעלי המניות הוא סעיף דומה מבחינה זו שגם הוא אינו מבחין בין הפרה קלה להפרה חמורה, בין נזק קל ערך לחברה לבין נזק חמור. הסעיף אינו מתייחס גם לשווי המניות שיחולטו. שווין יכול להיות גבוה מאוד או נמוך. גם במקרה דנן – אם "תפס" המשיב את המבקש בקלקלתו וגם אם ההפרה שלו היתה קלת ערך, רשאי לכאורה המשיב לנשל את המבקש מזכויותיו כבעל מניות בחברה. אני סבורה משום כך כי הסעיף על הסנקציה הקבועה בו (השבת כל מניות המבקש לחברה ללא תמורה) סותר את תקנת הציבור, ואין לתת לו תוקף.

 

לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה לסנקציה שנקבעה בהסכם בעלי המניות בס' 1.6 ד' אין תוקף, ואינני מקבלת לכן את טענת המשיב לפיה המבקש איננו עוד בעל מניות בחברה.

 

המועד להערכת השווי

78.שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא שאלת המועד לגביו תיערך הערכת השווי. אני סבורה כי יש להורות למעריך השווי להעריך את שווי החברה נכון למועד הגשת התביעה - 3.7.2016, ולא כפי שעתר המבקש נכון למועד בו הוא חדל לעבוד בחברה. באופן זה לא ייפגע המשיב מירידת שווי החברה ככל שהיתה כזו עד למועד זה, רק משום שהמבקש השתהה בהגשת התובענה.

 

79.אין חולק כי ערכה של החברה ירד בצורה משמעותית במהלך התקופה שבין פסק הבוררות לבין הגשת התביעה. אילו היה המבקש מעוניין לוודא כי ירידת שווי – ככל שישנה כזו – לא תשליך על זכויותיו, היה עליו להזדרז ולהגיש את התובענה בסמוך לאחר פסק הבוררות, שממנו עלה כי גם הבורר סבור שהצדדים אינם יכולים למעשה להמשיך לעבוד בצוותא חדא. המבקש לא פעל באופן זה. הוא השתהה – לגישתו כדי לאסוף כוחות נפשיים וכספיים, והגיש את התובענה רק מספר שנים מאוחר יותר. המשיב אינו צריך להיפגע כתוצאה מעיכוב זה.

 

כפי שציינתי לעיל, ירידת שווי החברה עשויה היתה להיגרם כתוצאה ממספר רב של גורמים, שאין קשר ביניהם לבין אופן ניהול החברה על ידי המשיב. בכלל זה יתכן כי שווי החברה ירד גם כתוצאה מהתחרות של המבקש בעסקיה. גם בהקשר זה המבקש אינו צריך להיבנות מהתנהלותו, ויש להביא בחשבון לכן את שווי החברה נכון למועד הגשת התביעה.

 

כפי שהובהר, המבקש לא הוכיח כי המשיב נטל לידיו שלא כדין כספים של החברה בתקופה בה המבקש לא היה עוד חלק מהחברה. שני הנושאים היחידים שהוכחו בהקשר זה הם עסקת הברטר שערך המבקש והשימוש שהוא עשה בנכס החברה לצורך עסק הגלשנים שלו. עניינים אלה יילקחו בחשבון במסגרת הערכת השווי.

 

80.לכן יש להעריך את שוויה נכון למועד הגשת התובענה. שווי זה יביא בחשבון את חלוף הזמן ואת הירידה במחיר החברה שנגרמה בחלוף הזמן, ירידה שלמעט שני הנושאים שלעיל – לא הוכח שהיא קשורה להתנהלות לא תקינה של המשיב. המבקש שהשתהה בהגשת התביעה אינו צריך לכן ליהנות מחלוף הזמן, ועליו "לשאת" יחד עם המשיב בהשלכות של חלוף הזמן על שווי החברה.

 

הטענות לגבי הרחבת חזית המחלוקת

81.בשולי הדברים יצוין כי לא מצאתי ממש בטענתו של המשיב בדבר הרחבות חזית מצד המבקש בכל הנוגע לניתוק הטלפון, שלילת זכות החתימה, פתיחת חשבון חדש וכן אי חלוקת דיבידנדים. הטענות הנוגעות לשלילת משכורתו של המבקש ואי השחרור מערבויות אכן מהוות הרחבת חזית, אולם ממילא הן לא נדרשו לצורך ההכרעה בענייננו. בנוגע לטענה בדבר הרחבת חזית בכל הנוגע לסעיף 4.4 להסכם בעלי המניות – הסעד בענייננו לא ניתן מכוחו של הסכם בעלי המניות אלא מכוח סמכותו הרחבה של בית המשפט למתן סעד מכוח סעיף 191 לחוק החברות.

 

סוף דבר

82.לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המשיב ירכוש את חלקו של המבקש בחברה בהתאם להערכת שוויו של חלק זה על ידי מעריך שווי שזהותו תיקבע על ידי יו"ר לשכת רו"ח בישראל.

 

מעריך השווי יעריך את שווי החברה לפי שיקול דעתו נכון למועד הגשת התובענה (קרי נכון לחודש יוני 2016). לשווי החברה הוא יוסיף -

  • את דמי השכירות שהיה על המשיב לשלם לחברה בגין שימושו בנכס החברה לצורך עסק מכירת הגלשנים;

  • את עלות עסקת הברטר (ניתוח הפלסטי לאשת המשיב) לחברה;

  • את תוספת השכר שהמשיב קבע לעצמו – 10,000 ₪ לחודש מיום העלאת שכר המשיב ועד למועד הערכת השווי.

     

    המשיב ירכוש את חלקו של המבקש תמורת 30% מהסכום שייקבע על ידי מעריך השווי כמשקף את שווי החברה. הסכום ישולם למבקש 30 יום לאחר שתינתן הערכת השווי, וכנגד חתימת המבקש על שטר העברת מניותיו לידי המשיב.

     

    הצדדים יפנו במשותף ליו"ר לשכת רואי החשבון בבקשה שימנה מעריך שווי.

    הצדדים ישתפו פעולה עם מעריך השווי ככל שיידרשו ויספקו לו כל מסמך שיבקש.

    מעריך השווי יחווה את דעתו ככל האפשר תוך 45 יום ממועד המינוי.

    שכרו של מעריך השווי ישולם שווה בשווה על ידי שני הצדדים.

     

    מאחר שאני סבורה כי האחריות למשבר בין הצדדים היתה משותפת לשניהם, אינני עושה צו להוצאות.

     

    ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ז, 20 יולי 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ