עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בבקשה לקיום צוואה והתנגדות לה.
הרקע .
- המנוחה ש.ג. (א) ז"ל, שנשאה תעודת זהות ... נפטרה ביום 14.09.2012 כשהיא אלמנה (להלן: "המנוחה").
- במותה, השאירה אחריה המנוחה צוואה מ-31.03.2008, בה היא מצווה רכושה לנכדיה (ילדי בתה) – הם התובעים.
- את צוואתה ביקשו נכדיה ע.ק ו-ל.ק (להלן: "התובעים") לקיים במסגרת ת"ע 8896-02-13.
- בנה של המנוחה, מר א.ג (להלן: "הנתבע") הגיש התנגדות לצוואה במסגרת ת"ע 8899-02-13.
- בנה של המנוחה הגיש לקיום את צוואת המנוחה מיום 14.07.2003 במסגרת ת"ע 8906-02-13 והנכדים ואימם הגישו התנגדות לצוואת 2003 בת"ע 8922-02-13 .
תמצית הטענות .
- בהתנגדותו (ת"ע 8899-02-13) לצוואה, טען הנתבע, כי יש לבטל את הצוואה מ-2008 עקב העובדה, שהצוואה נחתמה על ידי המנוחה בהיעדר כשירות, ותחת השפעה בלתי הוגנת.
- טענה נוספת בפי הנתבע, כי המנוחה ערכה צוואה בשנת 2003, ובה המנוחה ביקשה לחלק את עיזבונה שווה בין הנתבע לאמם של התובעים. המנוחה, ואמם של התובעים וכן הנתבע חתמו ביום 26.08.03 על הסכם המסדיר את החלוקה ביניהם, ההסכם אף הוגש לבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין.
- עוד טען הנתבע, כי התובעים היו מעורבים בעריכת הצוואה של המנוחה, וגם מטעם זה דינה להתבטל.
- לא הוגשה תגובה להתנגדות.
מבוא דיוני .
- גם בתיק זה, אדון בשיטת "השכבות", מלכתחילה אדון בצוואה 2008, ורק אם זו האחרונה תתבטל – אגש לדיון בצוואה 2003.
- תיק זה "זעק" לפשרה. תוך כדי שמיעת התיק נחשפתי לקשיים של ילדי המנוחה, ונראה היה לי לנכון כי הצדדים יגיעו לפשרה, ויפסקו המאבקים ביניהם ו"מלחמותיהם" לזכות באהבת אמם המנוחה. למרבה הצער – העליתי בידי חרס, נתקלתי בנוקשות רבה מצד אחד שלא היה מוכן בשום אופן לשקול אפשרות זאת.
- עוד אוסיף, כי למרבה הצער, נמשך תיק זה מעבר לנחוץ, ובין היתר גם בגלל סאגת המומחים הרפואיים אותה אפרט בהמשך פסק דיני, גם כאן, כך אני מאמינה, התנהלות גמישה יותר הייתה מונעת זאת.
- המומחים הרפואיים בישיבת בית המשפט הראשונה, מיניתי בהסכמת ב"כ הצדדים מומחה מטעם בית המשפט לבדוק אם המנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה. מיניתי את פרופסור פניג. אולם בהמשך, ככל הנראה, נמלכו באי כוח הצדדים בדעתם, וביקשו במשותף את ביטול מינוי המומחה.
- אודה ולא אבוש, משום הערכתי הרבה לבאי כוח הצדדים נעתרתי לבקשתם, וזו הייתה טעות, אשר פגעה בניהולו היעיל של הדיון והאריכה בצורה משמעותית את "חיי המדף" של התיקים אשר בפני.
- בהחלטתי מיום 23.04.13 קבעתי בין היתר :
"החלטה
1.דעתי אינה נוחה מכך שהצדדים הסכימו לבטל את מינויו של המומחה, אבל משהסכימו אני מקבלת ומתירה לכל צד להגיש עם עדויותיו, חוות דעת פרטית מטעמו.."
עוד בהחלטתי קבעתי מועד הוכחות, ו"מסלול מסודר" להגשת תצהירי עדות ראשית.
- הוגש מטעם כל צד חוות דעת, ובתום ההוכחות משמצאתי עצמי עם שתי חוות דעת סותרות, ניתנה על ידי החלטה נוספת ביום 01.02.2014 כלהלן :
"החלטה
1.בתום דיון ההוכחות שהתקיים בפני ביום 23.11.14 הוריתי לב"כ הצדדים לסכם טענותיהם בשאלה, האם על בית המשפט למנות מומחה מטעמו אם לאו.
- ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בשאלה זו, ולפיכך ניתנה עתה הכרעתי בשאלה זו.
- בקדם המשפט שהתקיים בפני ביום 23.4.13 הסכימו ב"כ הצדדים כי ביהמ"ש ימנה מומחה מטעם ביהמ"ש. לפיכך מיניתי את פרופ' פניג לשמש מומחה מטעם בית המשפט, ולהגיש חוות דעת בשאלה האם המנוחה הייתה כשירה וידעה להבחין בטיבה של (ה)צוואה שנערכה ביום 31.3.08.
- לאחר שניתנה החלטתי, ב"כ הצדדים הודיעו לביהמ"ש כי הם מבקשים לבטל את מינוי של המומחה, בתום הדיון ניתנה החלטה נוספת על ידי, כדלקמן : ...
- בהתאם להחלטתי, הצדדים הגישו חוות דעת פרטיות מטעמם. התובעים – מבקשי צו קיום הצוואה – הגישו חוות דעת מטעם ד"ר לרמן, כאשר ד"ר לרמן קבעה בחוות דעתה כי המנוחה הייתה מסוגלת לחתום על צוואתה, והנתבע – המתנגד לקיום הצוואה – הגיש חוות דעת מטעם ד"ר פלדינגר, כאשר ד"ר פלדינגר קבע בחוות דעתו כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה.."
- הרופאים נותני חוות הדעת מטעם הצדדים, נחקרו בדיון ההוכחות על חוות דעתם, ואני חייבת לומר כבר עתה – שניהם עשו עלי רושם אמין.
- בתום חקירות הצדדים ועדיהם, העליתי את השאלה, האם על בית המשפט למנות מומחה מטעם בית המשפט, והוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בשאלה זו.
- לטענת ב"כ התובעים, אין מקום להורות על מינוי מומחה מטעם בית המשט, וזו בשעה שבית המשפט הורה על ביטוי מינוי המומחה, ונסללה דרכם של הצדדים להגיש חוות דעת פרטיות מטעמם. עוד טען ב"כ התובעים, כי מינוי מומחה בשלב זה יגרום לעיכוב משמעותי בהגשת הסיכומים ובמתן פסק הדין.
- מנגד, טען ב"כ הנתבע, כי הוא מסכים לכל מה שיסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת בתיק זה.
- בפני מונחות שתי חוות דעת מטעם הצדדים, חוות דעת הסותרות אחת את השנייה.
בחוות דעת אחת נקבע, כי המנוחה כשירה לערוך את צוואתה במועד בו ערכה את הצוואה, ובחוות הדעת השנייה נקבע כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה.
- כותבי חוות הדעת אף נחקרו על האמור בחוות הדעת, וכפי שעולה מהחקירות, שני המומחים ערכו בדיקות למנוחה עוד בחייה.
- בנסיבות אלה, ומשיש בפני שתי חוות דעת הסותרות זו את זו, אני סבורה שאין מנוס ממינוי מומחה מטעם בית המשפט, אשר יגיש חוות דעת בדבר כשירותה של המנוחה לערוך את הצוואה.
- כבר בתחילה, מיניתי מומחה מטעם בית המשפט, אך לבקשת הצדדים הוריתי על ביטול המינוי. ואולם, לאור הטענות המועלות על ידי הצדדים וחוות הדעת הסותרות והמנוגדות, יש להורות על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, אשר יבחן האם המנוחה הייתה כשירה לערוך את צוואתה במועד בו ערכה את הצוואה.
- עוד אוסיף, כי אין הדבר יפגע ביעילותו של התיק, שכן על מנת להגיע לחקר האמת ולבחון טענות הצדדים, יש להורות על מינוי מומחה מטעם בית המשפט.
- לפיכך, אני ממנה את פרופ' פניג לשמש מומחה מטעם בית המשפט, ולהגיש חוות דעת בשאלה, האם המנוחה הייתה כשירה וידעה להבחין בטיבה של הצוואה שנערכה ביום 31.03.2008.
- בהמשך החלטתי נתתי הוראות מפורטות למומחה, לרבות איסור לראות חוות דעת פרטיות, ואף לא את חוות הדעת שהגישו בתיקים שבפני, וגם לא את כתבי הטענות.
- וכאילו לא תמה סאת הייסורים הפרוצדורלית בתיק זה, לאחר הגשת חוות הדעת של פרופ' פניג, הוגשה בקשה לפסול את חוות הדעת (בקשה מס' 29). הבקשה הוגשה על ידי הנתבע, ונטען בה כי הייתה התנהלות חמורה באופן חריג מצד המשיבים (התובעים), שפעלו בניגוד להחלטת בית המשפט וחשפו בפני המומחה מסמכים שבהחלטתי אסרתי עליו לראות. במאמר מוסגר אעיר, כי על פי חוות דעתו של פרופ' פניג, המנוחה לא הייתה כשירה לכתוב את צוואתה, אך לאחר שאלות ההבהרה, ומשהוצגו לו חומרים אליהם לא נחשף קודם, הוא שינה דעתו. מכל מקום, וכאמור, חוות דעתו בוטלה.
- המשיבים בבקשה 29 – הם התובעים, כי כל מטרת הבקשה היא להכשיל את חקר האמת ואף את המומחה עצמו. לטענת התובעים, יש לדחות הבקשה ; לטענתם, המבקש הוא שפעל בניגוד מוחלט להחלטתי ו"בחוסר תום לב משווע", כאשר במהלך הדיון התנגד למינויו של פרופ'
פניג, והמבקש היה זה שחשף את המומחה לחוות דעת פרטיות במסגרת שאלות הבהרה, לפיכך נטען : "אל למבקש להלין על בית המשפט או להלין על המשיבים, אלא על עצמו בלבד, עקב חשיפת המומחה למסמכים אלה".
- קיימתי דיון עם הצדדים בבקשה, ביום 11.10.15, ולאחר הבהרת ההלכה המשפטית המתירה הגשת חוות דעת פרטיות למומחה רק אחרי מתן חוות הדעת במסגרת שאלות ההבהרה או חקירתו הנגדית (ראה בע"מ 8412/14 פלונים נ' פלונית (18.01.2015) (פורסם במאגר "נבו"), ניתנה על ידי, בהסכמת הצדדים, החלטה הממתנה את פרופסור נוי כמומחה מטעם בית המשפט.
- עתה, משהוגשה חוות הדעת וההוכחות הסתיימו ובאי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם, ניתן פסק דיני.
דיון .
כשרות המנוחה לצוות .
- כידוע קובעות הוראות סעיף 26 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 כאמור :
"כשרות לצוות
צוואה שנעשתה ע"י קטין, או מי שהוכרז פסול דין, או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
- הפסיקה הרבתה לעסוק בשאלה מה פירוש "להבחין בטיבה של צוואה", הכללים סוכמו על פי שלושה רכיבים עיקריים : מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו, מודעותו באשר לתוצאת עשיית הצוואה על יורשיו. עוד נקבע בפסיקה, כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים ומחשבות שווא.
ראו :ע"א 1212/01 קרן לב"י נ' בינשטוק פ"ד מ"ח (3) 723 ; ע"א 5185/99 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט (1) 38 ; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נ"ב (2) 813.
- הפסיקה הוסיפה וקבעה, כי מבחינת נטל ההוכחה, על המתנגד לקיום צוואה להוכיח שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", או שחתם עליה תחת השפעה בלתי הוגנת.
- כזכור, מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את פרופסור שלמה נוי (להלן: "המומחה"), כדי שייתן המלצותיו באשר לכשירותה של המנוחה לערוך את צוואת 2008.
- בחוות דעתו של פרופסור שלמה נוי הנושאת תאריך 14.09.2013, נכתב בין היתר כך :
"מהלך ודיון
במסגרת הדיון במקרה זה, נתבקשתי להעריך את כשירותה של המנוחה שנפטרה ב-14.9.12 לצורך הערכת כשירותה לחתום על מסמכים משפטיים ב-31.03.08.
קביעה רטרוספקטיבית של הכשירות לערוך צוואה :
קביעה רטרוספקטיבית של הכשירות לבצע פעולות משפטיות נסמכת על הערכה כללית של מצבה הקוגניטיבי והנפשי של המנוחה, תוך התייחסות ספציפית להבנתה את היקף רכושה, משמעותה של צוואה, והשלכות פעולותיה על הנפשות המעורבות. במקרה הנדון, לא בוצעה הערכה כאמור, אולם בוצעו בדיקות והערכות פסיכיאטריות במישור הקוגניטיבי ע"י בדיקות מיני מנטל.
ע"פ החומר הרפואי בפני, כבר ביוני 2005 צוינה יריד קוגניטיבית מסוימת עם בלבול קל, בספטמבר 2007 צוינו 2 אירועים של בלבול עם ירידה כללית במצבה, בגינם הופנתה למיון, בנובמבר 2007 אף בוצעה למנוחה הערכת תלות לביטוח לאומי בה אובחנה כסובלת מירידה קוגניטיבית ניכרת והפרעה בהתמצאות על רקע דמנציה.
לאור זאת, המנוחה הוכרה החל ממועד זה, כמו שתלויה לחלוטין בעזרת הזולת ברוב פעולות היום יום.
בדצמבר 2007 הופנתה למיון עקב מצב פסיכוטי, ובמסגרת אשפוזה צוין כי הגיעה עם בלבול
ואי שקט פסיכו-מוטורי, ועקב ירידה קוגניטיבית משמעותית, זקוקה להשגחה.
צוין כי מבחן ה-MMSE שבוצע ביום 3.1.08 הדגים תוצאה של 15/30, תוצאה זו מעידה על לפחות ירידה קוגניטיבית בינונית בדמנציה.
בינואר 2008, נבדקה במרכז הפסיכוגריאטרי ע"ש פרופ' מרגולץ. בסיכום הבדיקה צוין, כי מבחן ה-MMSE, היה 16/30, אובחנה כסובלת מדמנציה מסוג אלצהיימר. הומלץ על המשך הטיפול התרופתי.
בנובמבר 2009, בוצע למנוחה אבחון חוזר במרכז זה.
במבחן MMSE הושגה תוצאה של 15/30. לאחר מכן, בוצעו אבחונים חוזרים מדי שנה, כאשר הרושם היה של ירידה הדרגתית במצב הכללי.
מתיעוד זה ניתן לקבוע, כי המנוחה סבלה מירידה קוגניטיבית כבר משנת 2005 עם ירידה הדרגתית במצבה. עוד טרם המועד הנדון כבר אובחנה כסובלת מדמנציה במצב בינוני לפחות תוצאת MMSE של 15/30 עם פגיעה בהתמצאות ובזיכרון, ריכוז ירוד, כולל מצבים פסיכוטיים לעתים כשהינם הפרעת חשיבה מלווה דמנציה (BPSD). ניתן לראות, כי התקדמות המחלה לאורך השנים הייתה הדרגתית, כולל ירידה ביכולת הראיה והשמיעה. לאור זאת, ניתן להניח כי במועד הנדון סבלה המנוחה מדמנציה משמעותית ולא הייתה כשירה קוגנטיבית ונפשית לבצע פעולות משפטיות.
בכבוד רב,
(-).. "
- תמיכה לאמור בחוות דעתו של מומחה בית המשפט מצאתי בחקירתו של ד"ר פלדינגר, שחווה דעתו לנתבע, ולהלן אצטט מתוך חקירתו הנגדית של הרופא מטעם הנתבע, ד"ר אליעזר פלדינגר. עומת ד"ר פלדינגר עם הממצאים של ד"ר לרמן (אשר בדקה את המנוחה בחייה), וכך ענה פרופ' נוי בעמודים 9-10 לפרוטוקול, ישיבת 23.11.14 :
"ש. בין היתר, צירפנו מסמכים (ת/39) שהיו גם בידך מיום 29.12.08, שד"ר לרמן ואני מציג לך את המסמכים – שמעידים שהמנוחה משתפת פעולה, מתמצאת בזמן, שיפוט תקין, מסוגלת ללכת למרחקים עם הליכון, יורדת מדרגות עם מקל. האם אתה יכול לומר מדוע לא התייחסת למכתב הזה בחוות דעתך ?
ת. ראשית, אני לא בטוח שאכן ראיתי את הרישום הזה, אבל אוכל להתייחס כרגע, המסמך הזה מצביע על ירידה קוגניטיבית, במבחן הזה היא השיגה במבחן המיני מנטל ציון של 17 מתוך 30. ציור השעון הוא שגוי ; יש ירידה בזיכרון לטווח קצר ; לא מצוין מה היה הזיכרון שלה לטווחים אחרים ; החולה הייתה מטופלת בתרופה אקלסון, שמיועדת לחולים המאובחנים בירידה קוגניטיבית. בנוסף לכך, היא טופלה בתרופות נוגדות פסיכוזה ולהרגעה בשם סרקוואל. מצוין שהיא פנתה למרפאה גריאטרית, כלומר הובאה ע"י בתה, להערכה מחודשת – קוגניטיבית. חשוב לזכור שתוצאת המבחנים והבדיקה, כפי שנעשה לה ביום 29.12.08, הינם שונים בהרבה מהמבחן ומהבדיקה שנעשו לה לפני כשנה במחלקה הגריאטרית, וגם הינם שונים וכמעט זהים בתוצאות בדיקותיה במכון הפסיכוגריאטריה שנעשה בתחילת 2008, ובהמשך לפיכך, על סמך הייעוץ הנ"ל, ניתן שוב לקבוע שהגברת אכן סבל מירידה קוגניטיבית ומאבחנה של דמנציה.."
וכך גם בהמשך עמוד 1 לפרוטוקול, מעמת ב"כ התובעים את ד"ר פלדינגר עם קביעת ד"ר ליבוביץ, שכביכול המנוחה סבלה ב-23.1.08 מ"בלבול חדש", ולפיכך – לכאורה – לטענת התובעים, אין דמנציה קודמת, אך המומחה סותר זאת ונשאר איתן בדעתו. אצטט הדברים מתוך החקירה :
"ש. ביום 23.1.08 יש בדיקה של רופא גריאטרי, ד"ר ליבוביץ, וכתוב שהמדובר ב"בלבול חדש", ואני מציג לך את המסמך הזה (חלק מ-ת/38 עמוד 131 למוצגי הנתבע) איך זה מתיישב עם הטענה הקודמת שלך ?
ת. אני לא יודע למה התכוון ד"ר ליבוביץ שזה בלבול חדש, אולי הוא התכוון בלבול חריף חדש. כבר במסמכים מ-2005 כתוב ירידה קוגניטיבית, ובספטמבר 2007, יש התייחסות לדמנציה. הוא לא כתב שזה חדש ישן.
ש. האם יכול להיות שהוא משקר או לא יודע ?
ת. בירידה קוגניטיבית בדמנציה יכולים להיות מצבים קשים יותר, יכול להיות שלכך הוא התכוון.
ש. האם אין הכוונה, שלא לתת לו משהו שאולי יגרום לו נזק, שכן לטענתך מדובר בבלבול חדש, ואולי התרופות צריכות להיות שונות.
ת. החולה היא דמנטית. לגבי הבלבול החדש, זה לא בלבול חדש שאתמול היא הייתה צלולה לחלוטין, למרות שיש מקרים כאלה, לא זה המצב. כאשר כתבתי את חוות הדעת, עיינת בקשת רחבה של תיעוד, המון מסמכים, המצב כפי שמתואר, אני לא יודע למה הוא התכוון.
ש. אתה מעדיף להסתמך על מסמך של אחות ולא למה שרופא כותב?
ת. אני מעדיף להסתמך על התיעוד והאשפוז שלה.
ש. למה אתה מציין את דברי האחות ולא מציין את דברי הרופא ?
ת. אני מציין את כל הבדיקות שנעשו לה, קרי חודש לפני כן, כאשר היא אושפזה. אני מדבר על הבדיקות שנעשו לה בשנת 2007 ועוד לפני כן, אני נסמך גם על התיעוד מנובמבר 2007 של המל"ל. אני
לא מעמיד את תיעוד האחות מול התיעוד של הרופא. למען ההגינות, ציינתי את המסמך של האחות, הרופא עובד ב(מכון) הפסיכוגריאטרי.... שהיא נבדקה במכון הזה, ששם בודקים הרבה פסיכיאטרים, וד"ר ליבוביץ הוא לא פסיכיאטר, אני מכיר אותו.."
הנה כי כן – גם בכך אין כדי לסתור את ממצאי מומחה בית המשפט.
וכך גם בהמשך החקירה הנגדית, ד"ר פלדינגר מדבר על האשפוז של המנוחה בדצמבר 2007 – כ-3 חודשים קודם צוואתה, אביא דוגמה נוספת מתשובות המומחה בחקירה הנגדית בעמוד 16 לפרוטוקול:
"ש. גם באותה חוות דעת אתה מציין את גב' אטינגר, שהיא עו"ס שכתבה, אבל אתה לא מציין את עמוד 126 (נ/6) לתיק המוצגים של הנתבעים, שיש שיפור במצבה והחולה משתפת פעולה. מדוע בסיכום הזה, אתה מציין רק מה שכותבת העו"סית ולא מציין את מה שכותב הרופא ?
ת. אנחנו מדברים על מצב קוגניטיבי, אכן כאשר היא הגיעה לאשפוז במחלקה הגריאטרית וקיבלה תרופות נוגדות פסיכוזה, התכנים הפסיכוטיים באו לידי ביטוי במידה מועטה. מאידך, הם באו לידי ביטוי ברישומים השונים. מצבה הקוגניטיבי הלקוי, בדיקת המיני מנטל שהראתה תוצאה של 15 מתוך 30, ציור שעון הפוך ועוד. במסגרת האשפוז נעשתה לה בדיקה סי.טי מוח, ושם אובחנו מספר אוטמים לקונריים. השאלה האבחנתית שהועלתה עם שחרורה היא, האם מדובר במחלת אלצהיימר או שמדובר בדמנציה וסקולרית, כלומר בשם האוטמים בראש.."
- כזכור, וקודם שמיניתי את מומחה בית המשפט, ניתנה מטעם התובעים חוות דעת מטעם ד"ר לרמן, רופאה גריאטרית (ת/36). בחוות דעתה מציינת ד"ר לרמן, כי בדקה את המנוחה פעמיים : ביום 31.3.08 וביום 29.4.08.
חוות הדעת מציינת בדיקה מיום עריכת הצוואה (31.03.08), וד"ר לרמן אף מציינת : "נתבקשתי ע"י עו"ד אביטל אופק למסור את חוות הדעת בשאלה : האם גב' א. ג. , כשירה מבחינה קוגנטיבית לחתום על צוואה."
היא מציינת שעמדו לרשותה המסמכים כדלקמן : בדיקה פסיכיאטר בחדר מיון מיום 28.12.07 ; בדיקה פסיכיאטרית לאבחון המרכז הפסיכוגריאטרי מיום 24.1.08 ; היכרות על פי הזיכרון מאשפוז במחלקה מיום 28.12.07 ועד 16.1.08 ; מכתב לרופא המטפל שכתבה ד"ר לרמן, עת נבדקה על ידה במרפאת המעקב הגריאטרית בבית החולים ביום 20.1.08.
להלן אצטט חוות הדעת – ת/36 :
"רקע רפואי
לפני שנים רבות כריתת רחם וכיס מרה.
מזה 4 שנים שאינה יוצאת מן הבית, לדבריה עקב כאבים קשים בעצמות ובפרקים. טופלה בתרופות נוגדות כאב ממשפחת המורפינים.
אושפזה בחודש ינואר 2008 במחלקה הגריאטרית, בבי"ח איכילוב (שם אני משמת כמנהלת המחלקה) בתמונה של התקף פסיכוטי, לא זיהתה את ילדיה, סירבה לאכול ולשתות בטענה שרוצים להרעיל אותה.
מצב נוכחי
בעת בדיקתה הראשונה משתפת פעולה, מסודרת ונקיה, דיבור שוטף.
נחושה בדבריה, מוסרת שרוצה להוריש את כל רכושה לנכדיה מצד הבת בלבד, ולא להוריד דבר לצאצאיה מצד בנה. מנמקת בנימוקים רציונליים שונים את החלטתה בכך שבנה כבר זכה לכספים וגם שאין לה כיום כל קשר עם נכדיה (מספרת שהוא גרוש, וילדיו אינם מתעניינים במצבה היא) אין לה מושג לגבי ערכה של הדירה, שוגה בהבנת דברים בסיסיים מבחינה כלכלית, אינה יודעת ערכם הכספים של מוצרים קטנים כגדולים (אוכל, ביגוד, דירה), אינה יודעת אפילו בהערכה גסה, כמה כסף יש בחשבון הבנק שלה.
בדיקה קוגניטיבית : אינה מתמצאת בזמן, מתמצאת חלקית במקום, ירידה בזיכרון לטווח קצר ויכולת ביצוע פקודות, הפרעה משמעותית ביכולת לבצע תרגילי חישוב פשוטים. סך בדיקת מינימנטל 16/30. ציור שעון לקוי, חשיבה סבירה, שיפוט סביר, אין הזיות.
מבחינה תפקודית : עצמאית באכילה, זקוקה לעזרה בהכנת האוכל, בלבוש, ברחצה, מצליחה להלך בתוך הבית בעזרת מטפלת והליכון, שולטת על הסוגרים.
בדיקתה השנייה : התקיימה חודש מאוחר יותר, עקב רצוני לבדוק שוב את החשיבה והשיפוט לאור הירידה הקוגניטיבית המשמעותית. גם בה שיתפה פעולה, הראתה הבנה
ועקביות ברצונה, בדיקה קוגניטיבית ללא שינוי מהבדיקה הקודמת, מסוגלת לשפוט את המציאות סביבה בצורה הגיונית. יודעת שבתה שותפה בחשבון הבנק שלה, סומכת עליה ומאפשרת לה משיכת כספים על פי שיקול דעתה של הבת ואיננה יודעת כמה כסף יש בחשבון, ולא כמה משיכות מתבצעות ובאלו סכומים. גם הפעם מנמקת את החלטתה לחלוקת רכושה בצוואה באותם נימוקים שפירטה בבדיקה הראשונה.
דיון
גברת .... הינה אישה הסובלת מדמנציה – כנראה מעורבת כלומר שילוב של אלצהיימר ובעיות כלי הדם המוחיים. דרגת הדמנציה בינונית, והיא גרמה לירידה משמעותית בתפקודה וביכולתה המנטאלית –
קיימת ירידה משמעותית בהתמצאות ובזיכרון אין לה הבנה של סדרי הגודל הכלכליים של פעולותיה, ואינה מסוגלת לחשב פעולה חשבונית פשוטה, לדוגמא – לבצע סדרת הפחתות של 7 מתוך 100. קיימת הפרעה בשליפת מילים אך מסוגלת לדיבור שוטף.
למרות הירידה בתחומים שצוינו – קיימת הבנה של מושגים מוחשיים ומופשטים, החשיבה סבירה, ויכולה לשפוט תוך כדי הבנת החלופה, ומתן נימוקים לבחירה שבוצעה, קיימת עקביות בבחירה, כאשר היא מוצגת מזוויות שונות.
סיכום
גברת .... למרות היותה חולה הסובלת מדמנציה בדרגה בינונית, מסוגלת לשפוט את המציאות הסובבת אותה תוך קבלת החלטה על פי רצונה.
גב' ... מסוגלת לחתום על צוואה.
(-).."
- התובעים טוענים, כי עלי להעדיף את חוות דעתה של ד"ר לרמן על פני חוות דעתו של המומחה, וזאת משום שד"ר לרמן בדקה את המנוחה בחייה. מאידך, טוען הנתבע, כי עלי להעדיף את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, כיוון שהוא הגורם האובייקטיבי היחיד, ולהבדיל מד"ר לרמן, אשר חוותה דעתה עבור התובעים, מומחה בית המשפט הוא אובייקטיבי.
- אודה ולא אבוש, רבות התלבטתי בין חוות דעת המומחה לבין חוות דעתה של ד"ר לרמן.
אין ספק שד"ר לרמן ראתה את המנוחה בחייה, ואילו ניתוחו של פרופ' נוי הוא "פוסט מורטם".
אוסיף עוד, שאין לי ספק שממצאיה של ד"ר לרמן הם ממצאים אמיתיים, אך בהסקת המסקנות נפלה לטעמי, שגגה בפריזמה של הראיה המשפטית כפי שאפרט בהמשך, וגם היבט זה, גרם לי להתבלבלות נוספת ולא קלה כלל ועיקר..
- לאחר שבחנתי את כל הנתונים אשר בפני, אני מעדיפה ומאמצת את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, פרופסור נוי, על פני חוות דעתה של ד"ר לרמן, ולהלן אמנה טעמי :
41.1 כידוע, הפסיקה ייחדה משמעות רבה לחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, וראה בעניין זה בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני (2.5.05) (פורסם במאגר "נבו"), ממנו אצטט להלן :
".. כפי שכבר צוין, יש למומחה המתמנה ע"י בית המשפט, הכלים המקצועיים והמיומנות הדרושה לבחון, ולהעריך שאלה הנוגעת לטובתם של קטינים, ועל כן בהעדר טעם מבורר ומעשי, אין מקום לסטות מהמלצותיו."
כן ראה פסק הדין בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא פ"ד נ"ו (2) 936, בעמוד 949 בו נקבע :
"..משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת... אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו... בהעדר נימוקים כבדי משקל, שיניעוהו לעשות כן."
ראה גם ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברגיל פ"ד ל"ז (2) 785, בעמוד 795, בו נאמר:
"אין לנו עניין בבעיה משפטית אלא בשאלה שבהעדפת ראיות רפואיות... מציעה אני, שלא נלך בדרכו ולא נשים עצמנו לחכמי הרפואה, אלא נישאר בתחום תפקידנו כחכמי המשפט ונשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה, סבוכה היא תורת הרפואה בכלל ותורת רפואת הנפש בפרט, מכדי שהדיוטות יכניסו ראשיהם בה, אף אם ינסו לעשות זאת, בעזרת ספרי רפואה ומילונים רפואיים למיניהם.."
41.2 אני מסכימה עם עמדת הנתבע, כי מומחה בית המשפט הוא המומחה הניטרלי היחידי, וברור לכל כי עמדתה של ד"ר לרמן נועדה לשרת את טובת התובעים, כשם שעמדתו של ד"ר פלדינגר נועדה לשרת את טובת הנתבע, שהרי אלה האחרונות הן עמדות "מטעם".
41.3 בהקשר לאמור בסעיף הקודם, אין בידי לקבל את עמדת התובעים בסיכומיהם, כי ד"ר לרמן היא "עדה אובייקטיבית ונטולת כל אינטרס". היא איננה נטולת כל אינטרס, שכן היא חוותה דעתה לתובעים, ואף קיבלה שכרה מהם.
41.4 עיון מעמיק בחוות דעתה של ד"ר לרמן מצביע על כך שחוות דעתה, (חרף מסקנתה), דווקא תומכת בדעתו של מומחה בית המשפט. היא מציינת בחוות דעתה באופן ברור ביותר, שלמנוחה לא הייתה הבנה ברורה להיקף רכושה וכך קבעה : "..אין לה מושג לגבי ערכה של הדירה, שוגה בהבנת דברים בסיסיים מבחינה כלכלית, אינה יודעת ערכם הכספי של מוצרים קטנים כגדולים (אוכל, ביגוד, דירה) אינה יודעת אפילו בהערכה גסה, כמה כסף יש בחשבון הבנק שלה..".
אומר מיד : ידיעתו של מצווה לגבי היקף הרכוש שהוא מתכוון לצוות, הוא אחד משלושה מרכיבים הבוחנים את השאלה, האם הוא יודע להבחין בטיבה של צוואה. משקבעה ד"ר לרמן, כי המנוחה אינה יודעת הלכה למעשה, מהו היקף רכושה, למעשה, היה עליה להסיק מכאן, שאין המנוחה כשירה לחתום על צוואה.
להלן אצטט מתוך ספרו של כבוד השופט שאול שוחט "פגמים בצוואות" (הוצאת "סדן") עמוד 166, בה הוא קבע כי כדי שמצווה יוכל להיחשב כמי שיכול להבחין בטיבה של צוואה, "..הוא היה מסוגל לכל אלה :
א. לזכור את היקף רכושו ;
ב. להבין שבמעשה הצוואה, הוא מקנה לאחר, זכות לקבל את רכושו אחרי מותו ;
ג. לזכור ולהבין כי יש לו קרובים אחרים, שאלמלא הצוואה, היו נחשבים כיורשים, וכי במעשהו הוא מדיר אותם מן הירושה."
ובהמשך :
".. אין די בכך שהמצווה עמד על משמעותה של הצוואה והבין את תוכנה. המבחן הוא רחב יותר : האם היה המצווה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם? לשם עמידה בבחינה זו, עליו להיות מודע הן לעובדה שהוא עורך צוואה, .... הן להיקף רכושו ולזהות יורשיו והן להשפעת תוכנה של הצוואה שעשה על היורשים לפיה, ועל המודרים ממנה (לאמור, שהוא היה מודע לציפותיהם של אלה שהוא מיטיב עימם ושל אלה שהוא מדיר אותם מצוואתו) מכאן שהמצווה חייב להבין את פעולת הציווי לא רק מהבחינה הפורמלית – תוכנית, אלא גם מבחינה מהותית. רק כך ניתן לקבוע כי תוכן הצוואה הוא פרי של הפעלת שיקול דעת עצמאי משלו ולהוכיח על קיומה.."
מתוך הדברים שכתבה ד"ר לרמן בחוות דעתה, אין עולה שהמנוחה ידעה את היקף רכושה, ומשנפל רכיב זה מתוך הרכיבים המצטברים לעיל, אין המנוחה כשירה לערוך צוואה. זאת ועוד: גם לא ברור מחוות דעתה של ד"ר לרמן, כי אכן מבחינה מהותית ערה המנוחה למשמעות של הדרת הנתבע, בנה, מצוואתה. האמירה הפורמלית של המצווה, כפי שציטטה ד"ר לרמן - אין בה די.
41.5 כזכור, בפסק הדין בעניין ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק פ"ד מ"ח (3) 705, קבעו השופטים חשין והנשיא שמגר, כי אין די במודעתו של המצווה למהותה של צוואתו שלו, אלא עוד יש לדרוש "..כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, יהיה המצווה בדעה צלולה ויפרש נכונה את המציאות הסובבת אתו." , אך הנה, דווקא ד"ר לרמן מציינת בחוות דעתה "..אינה מתמצאת בזמן, מתמצאת חלקית במקום, ירידה בזיכרון לטווח קצר, הפרעה משמעותית ביכולת לבצע תרגילי חישוב פשוטים, סך בדיקת מיני מנטל 16/30, ציור השעון לקוי, חשיבה סבירה, שיפוט סביר."
המסקנה העולה מחוות דעת ד"ר לרמן – ממצאיה מדברים בעד עצמם, (ותומכים כאמור במסקנות המומחה), אך מסקנותיה – בכל הכבוד – שגויים. שכן, ד"ר לרמן לא בדקה את המבחנים המשפיעים על היכולת של המצווה להבחין בטיבה של צוואה.
41.6 ד"ר פלדינגר שנתן חוות דעת לנתבע וקבע אף הוא שהמנוחה לא הייתה כשירה, התייחס בחקירתו הנגדית לחוות דעתה של ד"ר לרמן (ראה עמודים 18-19 לפרוטוקול), ובין היתר ענה דברים הנותנים אף הם טעם להעדיף את חוות דעת
המומחה על פני חוות דעתה של ד"ר לרמן :
"ש. ד"ר לרמן כתבה שהיא הייתה עקבית בשתי הפעמים. האם נכון שטוב מראה עיניים ממראה ניירות ?
ת. מראה עיניים זה תמיד טוב. אני הייתי מעדיף שמראה העיניים יהיה רחב יותר, הייתי שמח שהיה בפני ד"ר לרמן התיעוד הרפואי שלה, גם במחלקה הפסיכוגריאטרית וכל הבדיקות שנעשו לה, ואז מראה העיניים היה יותר מיטיב.."
ובהמשך :
"ש. בחווה"ד של ד"ר לרמן היא נשאלה אם היא יודעת מיהם היורשים החוקיים, והיא השיבה שהיא יודעת. האם נכון שגם אם אתה היית נפגש עם המנוחה, היית מסכים עם חווה"ד של ד"ר לרמן ?
ת. אני עיינתי בכל מה שד"ר לרמן כתבה. ד"ר לרמן, בהגינותה, כתבה ותיארה בצורה ברורה את מצבה הקוגנטיבי הלקוי, בצורה חד משמעית. היא לא תיארה לגבי השיפוט והתובנה, היא לא תיארה שיפוט תקין במיוחד, לאור הירידה הקוגנטיבית הקשה, כפי שהיא טענה, היא לא ציינה שהמנוחה יודעת בדיוק מה היא צוואה. ד"ר לרמן שאלה היכן כותבים צוואה, אצל מי, היא לא ידעה את היקף נכסיה – אדם שאמור לצוות, צריך לדעת מה שיש לו, ד"ר לרמן הייתה ישרה, ואמרה שהיא לא יודעת אפילו במקצת,
על חסכונותיה ולא מטפלת בענייניה הכספיים, לכן את חווה"ד של ד"ר לרמן, צריך לראות בכללותה ולא לקחת משפט אחד, שזו המסקנה, אשר אינה מנומקת."
41.7 גם מעדותה של ד"ר לרמן (עמוד 12 לפרוטוקול, ישיבת 26.2.14) עלה, כי ביום 31.03.08 היא פגשה את המנוחה "לפי בקשת הבת שלה, היא אמרה לו שהאימא רוצה לכתוב צוואה ורוצה לדעת אם האימא כשרה". היינו, אין ספק – חרף הגינותה - היא עדה מטעם.
41.8 מחקירתה הנגדית של ד"ר לרמן עלה, כי המנוחה לא עונה על כל רכיבי הפסיקה באשר ליכולת להבחין בטיבה של צוואה. להלן אצטט מתוך עמוד 12, ישיבת 26.2.14 בחקירתה :
"ש: את שאלת אותה האם היא יודעת למה היא בא אליך?
ת. האישה התמצאה בסיטואציה וידעה לומר מה היא רוצה, היא ידעה לנמק את זה בצורה רציונאלית ואני עוד זוכרת ששאלתי אותה כמה שאלות כדי להבין האם באמת למרות הדמנציה שיש לה היא יודעת מה היא רוצה והיא עקבית ויש לה איזה שיפוט להבדיל בין טוב לרע. הדברים שהיא לא ידעה – את ערך הרכוש שלה, לא ידעה בכלל להגיד ערכים כספיים. שאלתי אותה כמה עולה לחם, דברים שקשורים לכסף לא ידעה שום דבר. התשובה שלה הייתה כל הזמן "אני סומכת על הבת שלי" שאלתי על הכספים בחשבון היא אמרה שהיא לא יודעת הבת שלה מנהלת אותו.
ש. האם היא ידעה מי היורשים החוקיים שלה?
ת. כן.
ש: מה היא אמרה לך לשאלה זו?
ת. שאלתי אותה למה היא רוצה לכתוב כל כך צוואה חד צדדית אם לא יפריע לה שאחר כך הילדים יריבו ביניהם. היא ענתה "אני כבר לא אהיה, מה אכפת לי". היא נימקה למה היא עושה את זה. היא
אמרה שהיא כבר נתנה לבן דירה או רכוש כלשהו לפני כן. הדבר השני שהיא אמרה – הנכדים הילדים של הבן לא מתעניינים ולא באים לבקר והיא לא מעניינת אותם בסגנון הזה. אני רציתי למנוע מצב שכמו באלצהיימר ודמנציות שאדם פעם מצוין ופעם גרוע ביקשתי לבוא עוד פעם כדי לראות האם היא עקבית במחשבה ובאמת יש לה שיפוט או גם השיפוט נפגע כמו כל הדברים האחרים, הזמנתי אותה שנית אחרי חודש ואני חייבת להגיד שהיא הייתה די עקבית. "
עוד אפנה לתשובות ד"ר לרמן בחקירתה הנגדית בעמוד 12 לפרוטוקול לישיבת 26.02.2014, בו אמרה כך :
".. האשה עצמה כמו שכתבתי בחוות הדעת, הייתה לה ירידה מנטלית והיא הוגדרה על ידי כדמנטית ברמה בינונית, הייתה לה הפרעה בחשבון, בזיכרון, בהתמצאות בזמן ובהתמצאות במקום.."
גם מכאן נשמע שהמנוחה לא רק שלא ידעה את היקף רכושה, אלא גם לא הביאה בחשבון את "ההשלכות" של צוואתה על יורשיה, למעשה לא רק שהדירה מצוואתה את בנה (שלזכותו ערכה המנוחה את צוואתה הקודמת). יתרה מזאת – המנוחה "דילגה" על דור – על ילדיה, מדוע? גם לכך אין הסבר.
אמור מעתה : דווקא מהתיאור של ד"ר לרמן, עולה המסקנה, כי רוב הרכיבים המקובלים בפסיקה לאבחנה אם ידע מנוח להבחין בטיבה של צוואה אינם מתקיימים :
א. המנוחה לא ידעה את היקף רכושה ;
ב. המנוחה לא הביאה בחשבון את השלכת הצוואה על יורשיה, ובמיוחד על הנתבע, שנוכח הצוואה הקודמת (שבה חולק רכוש המנוחה כשווה בין ילדיה) יכול היה לצפות לתוצאה אחרת וכאשר
המנוחה נשאלה אם היא מביאה בחשבון שייגרם סכסוך בין ילדיה עקב
הדרת הנתבע, היא ענתה "אני כבר לא אהיה, מה אכפת לי.."
אמנם, לדברי ד"ר לרמן, המנוחה ידעה מי הם יורשיה החוקיים, ואמנם רצונה של המנוחה היה מנומק לכאורה, אך זה לבד אינו מספיק. לפחות שניים מתוך שלושת הרכיבים שמנתה הפסיקה אינם מתקיימים וזה מכריע, לטעמי, את הסף.
משנה תוקף יש לאמור לעיל, אם משקלם של הרכיבים הוא מצטבר.
41.9 פרופ' נוי, מומחה בית המשפט, נחקר בחקירתו הנגדית, וגם הוא עומת עם ממציאה של ד"ר לרמן, אך כאמור מסקנתו הייתה שונה, ואני מאמצת אותה.
אצטט להלן מתוך חקירתו הנגדית ישיבת 01.03.2017 (עמודים 33-34 לפרוטוקול) :
"ש. אני אומר לך שבמכתב של לרמן כתוב "בעת אשפוזה במחלקה.." (ממשיך להקריא), ועוד אני רוצה להוסיף באותו סיכום אישפוז "חל שיפור והפסיכוזה נעלמה", תסביר לנו בבקשה, או שהיא נעלמה או שהיא קיימת .
ת. עניתי לך על זה בשאלות ההבהרה, דמנציה מאופיינת כמובן בירידה קוגניטיבית אבל לא רק, יש גם הפרעות חשיבה והתנהגות שנקראים BPSD זה בא לבטא הפרעות חשיבה שהן חלק של התקדמות המחלה ומעידות שדרגת החמורה היא בינונית ואף יותר. היא טופלה כראוי בפסיכוזה והוא עבד, היא הגיבה לתרופה, זה מה שאנו מצפים, והלוציונציות פחתו או פסקו, זה האפקט של התרופה.."
ובעמוד 36 :
"ש. מסכים איתי שד"ר לרמן נחשבת מקצועית בתחום ?
ת. בהחלט.
ש. וגם ד"ר פניג ?
ת. בהחלט.
ש. כך היא כותבת גם בחוות הדעת, "מסוגלת לשפוט את המציאות... " (ממשיך להקריא). אתה מסכים איתי גם שישנה משמעות למומחה שרואה אדם חי לפניו, שרואה גם את רצונותיו מול מסמכים שהם ניירת ?
ת. מסכים אתך שברמה העקרונית ישנה עדיפות לבדיקה שהיא בסמוך למועד הנדון.
.
.
.
ש. בסדר. אני אומר לך, שאותן שאלות נשלחו אליך ונשלחו גם לפרופ' פניג, פרופ' פניג שקיבל את שאלות ההבהרה הנוספות, שינה דעתו ואמר שהמנוחה הייתה כשירה?
ת. מצוין, פרופ' פניג בחוץ, אני חושב שזו הזדמנות נהדרת. אני פרשננו לענייני פניג? שאל את פניג, ראיתי אותו בחוץ.
ש. יכולה להיות כזו סתירה בין מומחים ?
ת. תמיד, גם באורטופדיה.. "
חרף כל חקירתו הנגדית של פרופ' נוי, הוא נשאר איתן בדעתו, וחוות דעתו נשארה מוצקה – גם בהמשך החקירה, ובהתייחסות למידת החומרה של הדמנציה של המנוחה (ובין אם המדובר בציון של 15/30 או 17/30) הוא עונה :
"עניתי על זה גם בשאלות ההבהרה, הבדל של נקודה או אפילו שתיים בין מאבחן א' למאבחן ב' הוא בתחום הטעות. הטעות, מה שאנחנו קוראים, "שונות בין מאבחנים שונים", השונות היא נורמטיבית, אם היא גדולה – יש לה משמעות, אם בציון אחד או שניים, זה בתחום הנורמה, עניתי בשאלות ההבהרה בצורה הזו בדיוק. "
ובהמשך :
"שאלות בית המשפט:
ש. הוא אומר לך שבניגוד לקביעה שלך שהאבחון מראה על ירידה, כיוון שהתוצאה עליה ולא ירידה, זה גורם לך לשנות משהו בחוות הדעת?
ת. זו בדיוק הדוגמה איך לוקחים שני מילים מהמשפט והופכים, אקריא לך, (מצטט), אומר לי עו"ד ממן – איך אתה מראה ירידה שזה 15-16, 17 זה בתוך השונות, אבל מה אני כותב? "הרושם של ירידה הדרגתית של מצבה הכללי", לא במיני מינטל. לא כתבתי שהרושם ירידה במצבה המיני מינטל אלא בפסיכוזה, וכו', יש תיעוד כל הזמן. קוגנטיבית – כל הזמן נעה 15-16-17, זו התשובה האמיתית. "
41.10 גם עיון בתשובותיו של מומחה בית המשפט, פרופ' נוי, לשאלות ההבהרה מראה, כי חוות דעתו לא נסתרה. (שאלות ההבהרה והתשובות להן סרוקות בת"ע 14667-02-13 בתיקיה חוות דעת). כך, ב"כ הנתבע מפנה את מומחה בית המשפט לקביעות ד"ר לרמן, ומומחה בית המשפט, פרופ' נוי, עונה בין היתר כי הממצאים מטים את הרף לכיוון בלתי כשירותה של המנוחה.
41.11 אוסיף עוד, שתחומי ההתמחות של ד"ר לרמן ופרופ' נוי הם שונים.
ד"ר לרמן היא גריאטרית, בעוד פרופ' נוי הוא פסיכיאטר : העובדה שהמנוחה דיברה עם ד"ר לרמן בצורה עקבית או רציונלית לכאורה, יכולה להשפיע על השיקול במינוי אפוטרופוס, אך שיקולים בשאלה אם המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה הם שונים בתכלית : במבחן הפסיקה ורכיבי הפסיקה, המסקנה של ד"ר לרמן שגויה, כפי שחזרתי והסברתי לעיל.
אומר בפשטות, על פי מבחני הפסיקה, לא העובדה שהמנוחה הייתה דמנטית מטה את הכף, (אם כי יש לה בהחלט השפעה נוכח תשובות ד"ר לרמן בחקירתה הנגדית, כפי שציטטתי לעיל בפסק דיני), אלא העובדה שלא עמדה במבחני הפסיקה לעניין הבחנה בטיבה של הצוואה.
41.12 מומחה בית המשפט ראה את כל התיעוד הרפואי הרלוונטי שהתייחס למנוחה, בעוד ד"ר לרמן, התייחסה רק לבדיקתה של המנוחה, וכמעט לא ראתה תיעוד רפואי (ראה חקירתה הנגדית בעמוד 11 לפרוטוקול ; ישיבת 26.02.2014.
41.13 לימוד חוות דעתה של ד"ר לרמן יחד עם תשובותיה בחקירה הנגדית מצביעים על כך שממצאיה – יכול והם נכונים, אולם המסקנה שהוסקה מהם אינה נכונה, דווקא מומחה בית המשפט הבהיר זאת יפה בחקירתו הנגדית (ראה בהמשך פסק דיני) - "צלילות" היא מצב של הכרה, בשונה ממצב קוגניטיבי, ובשונה מהמבחנים של היכולת להבחין בטיבה של צוואה.
41.14 אוסיף עוד, שהבאתי בחשבון את בקיאותו הרבה וניסיונו של מומחה בית המשפט, המשמש כמנהל השירות הפסיכוגריאטרי במרכב הרפואי "שיבא" בתל השומר, את תאריו, לרבות ד"ר לפילוסופיה במערכת הבריאות של אוניברסיטת ת"א, את היותו חבר בוועדת ערר עליונה לרישוי נהיגה במשרד התחבורה, חבר באגודה לפסיכיאטריה משפטית, והיותו (גם) מומחה להיפנוזה רפואית - כל אלה, עדיפים על ניסיונה של ד"ר לרמן, שהינה מומחית בתחומה (גריאטריה) ואף מנהלת מחלקה בבי"ח איכילוב, אך ההתייחסות להביט של "כשירות" בענייני צוואות הוא תחום מיוחד שהמסקנות מן הממצאים בו שונות, כאמור לעיל.
יתרה מזאת, ד"ר לרמן אמרה בחקירתה הרבה שלא הרבתה לתת חוות דעת בענייני צוואות.
- וקודם שאסיק המסקנה המתבקשת מהעדפת חוות דעתו של מומחה בית המשפט, מצאתי לנכון להתייחס לטענות התובעים בעניין זה בסיכומיהם (בנוסף לכל האמור לעיל).
42.1 הטענה בסעיף א.1 לסיכומי התובעים אינה מקימה עילה לקיום הצוואה. היותה של המנוחה "צלולה" הוא אינו מצב המשקף את יכולתה להבחין בטיבה של צוואה, וראה תשובותיו של מומחה בית המשפט בחקירתו הנגדית, המדברות בעד עצמן, (עמוד 41 לפרוטוקול, ישיבת 01.03.2017) :
"ש. איך אתה כותב שהיא צלולה ומודעת ?
ת. לא כתבתי את זה, אני כתבתי?
ש. היא שומרת יופי.
ת. איך? אתה מטעה את בית המשפט, תקשיב טוב, כתבתי לך, אתה מטעה את בית המשפט, עד כאן.
ש. אני מכבד אותך.
ת. זה לא בסדר. אומר עוד פעם ורוצה שירשם, לא בסדר משום שהציטוט שלי ב-23.10 כתב במפורט שמגיעה ל-12-13 מ-27 והציון הקוגניטיבי מתדרדר, עכשיו, למה התרגזתי? אני מתנצל, אומר לי ועניתי לו בשאלות ההבהרה שצלול זה מצב הכרה ולא מצב קוגניטיבי. עכשיו הוא בא בבית המשפט ואומר – איך אתה אומר שהיא מתדרדרת קוגניטיבית ? עניתי לו בשאלות ההבהרה, הסברתי את ההבדל. "
(הקו המדגיש אינו במקור – ש.ג. ).
42.2 גם העובדה שהמנוחה מודעת לכך שהיא עורכת צוואה אינה מספקת.
כאמור, עליה לדעת את היקף רכושה, את השפעת צוואתה על יורשיה (למשל פגיעה במי שהדירה מצוואתה), את מיהות יורשיה... אלה המבחנים לשאלה בדבר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, להבדיל מן המבחנים לעניין מינוי אפוטרופוס.
42.3 בניגוד לאמור בסיכומי התובעים, אין בידי לקבל את התרשמותו של עו"ד שהיה עד לצוואה. הנושא הוא עניין שברפואה, והתרשמות של אדם שאין זה מקצועו אינה
מורידה ואינה מעלה, הוא הדין בעדותו של עו"ד אופק.
42.4 אין בידי לקבל את הנטען בסיכומי התובעים לגבי ידיעת המנוחה את היקף רכושה, מחקירתה של ד"ר לרמן נשמע אחרת ולא אחזור על הדברים.
42.5 איני מקבלת את "השענות" התובעים בסיכומיהם על חוות דעתו של פרופ' פניג (סעיף א(2) 4) וזאת משני טעמים :
האחד : משום שבהסכמת ב"כ הצדדים, חוות דעתו של פרופ' פניג בוטלה ;
והשני : לכאורה, פרופ' פניג כתב בתשובות לשאלות ההבהרה, כי על פי הספרות המקצועית - רכיב זה "פחות חשוב", היא מסקנה משפטית ולא רפואית, לפיכך לא אקבל טיעון זה.
42.6 אין בידי לקבל את הנטען בסעיף א (3) לסיכומי התובעים. תשובת המנוחה לד"ר לרמן באשר לצוואה החד צדדית הייתה גילוי אדישות ("אני כבר לא אהיה כאן מה אכפת לי"). העובדה שילדי הנתבע לא באו לבקרה אף היא אינה נימוק, שכן אלה נותקו גם מן הנתבע, ומדוע "דילגה" המנוחה על ילדיה? האם אין בכך רמז לניסיון "לעקוף" טענה של השפעה בלתי הוגנת? והרי בצוואתה הקודמת הורתה על חלוקה רכושה בשווה בין ילדיה ?!
42.7 אין בידי לקבל את הנטען בסיכומי התובעים בפרק ב', בחנתי במסגרת ההשוואה שבין חוות הדעת גם את מצבה הקוגניטיבי של המנוחה, והמסקנה העולה שונה מזו
המוצגת בסיכומי התובעים, והוא הדין באשר לניתוח חוות הדעת.
- העולה מן המקובץ – אני קובעת, כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה ביום עריכת הצוואה, ודי בכך כדי לקבוע שדין הצוואה להתבטל.
- חרף האמור לעיל, אדון בטענות הנוספות בהמשך פסק דיני.
הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת .
- הוראות סעיף 30 לחוק הירושה תשכ"ה -1965 קובעות :
"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה, או תרמית – בטלה."
- הכלל המשפטי קובע, כי לכאורה – "אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר, מה שפסול הוא, השפעה בלתי הוגנת."
ראה ספרו של המלומד המנוח פרופ' שמואל שילה "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965", הוצאת נבו, כרך 1, עמוד 269.
- הכלל המשפטי קובע עוד, כי נטל ההוכחה לעניין השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו. (ראה ספרו של פרופ' שילה "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965" (שם / בעמוד 270).
ואולם, כאשר מדובר ביחסים של "קרובים קרובים" – כמו במקרה של בת שעפ"י ההוכחות שהיו בפני, עקב שיפוצים בדירת המנוחה, גרה בעת האחרונה בסמוך לעריכת הצוואה אצל בתה, הנטל "מתהפך".
- הפסיקה הציעה לבחינת הסוגיה של השפעה בלתי הוגנת ארבעה מבחנים מצטברים, שהם מעין "נייר לקמוס פסיקתי". ראה, הלכת מרום (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט (1) עמוד 331).
להלן אבחן את התשתית הראייתית שהונחה בפני באספקלריה של מבחנים אלה.
- מבחן התלות והעצמאות .
49.1 על פי התשתית הראייתית שהונחה בפני, במועד עריכת הצוואה, המנוחה לא היתה עצמאית : עפ"י חוות דעתה של ד"ר לרמן (מטעם התובעים) נטען, כי "מזה 4 שנים אינה יוצאת מהבית.. שוגה בהבנת דברים בסיסיים מבחינה כלכלית, אינה יודעת את ערכם הכספי של מוצרים קטנים כגדולים, אינה יודעת אפילו בהערכה גסה כמה כסף יש לה בבנק. זקוקה לעזרה בהכנת אוכל, בלבוש ברחצה, מצליחה להלך בתוך הבית בעזרת מטפלת והליכון. דרגת הדמנציה בינונית והיא גורמת לירידה משמעותית בתפקודה וביכולתה המנטאלית."
49.2 התובעים וגם אמם, הגברת ט.ק, העידו שהמנוחה עברה לגור בעת האחרונה בביתם בהרצליה, בשל הצורך לשפץ הדירה ולהתאימה לצרכיה הסעודיים של המנוחה.
49.3 העולה מן המקובץ – המנוחה אינה עצמאית, לא מן הבחינה הפיזית ולא מן הבחינה השכלית מנטאלית.
- מבחן "התלות והסיוע" .
50.1 אין ספק שהמנוחה הייתה תלויה בבתה (אם התובעים). ד"ר לרמן אף העידה על כך מפורשות בחקירתה הנגדית (עמוד 13 לפרוטוקול ; ישיבת 26.2.14) : "ציינתי בהרחבה שהיא לא יודעת את ענייני הכספים והחשבונות, ושהיא תלויה בבתה".
כן ראה תשובותיה לחקירה הנגדית בעמוד 21 לפרוטוקול, ישיבת 26.02.2014, ד"ר לרמן מאשרת שגם פיזית – תפקודית – המנוחה תלויה בבתה.
50.2 יצוין, כי למנוחה הייתה בכל העת הזו עובדת סיעודית, אולם כאשר המנוחה גרה בביתה שלה נשמעו ראיות שלא יצאה מהבית 4 שנים, וכאשר גרה בביתה בתה, אם התובעים, הייתה תלויה בה.
50.3 העולה מן המקובץ – גם בהיבט זה המצטרף לתשובות למבחנים האחרים, יש כדי להצביע על השפעה בלתי הוגנת.
- מבחן קשרי המצווה עם אחרים .
51.1 למנוחה בשנים האחרונות לחייה מיעוט קשרים חברתיים, והדבר אך טבעי בהתחשב במצבה.
51.2 לא אכנס למחלוקת בין ילדי המנוחה, האם הנתבע "התרחק" מאמו או "הורחק" ממנה, אך ברור הוא שהחברה היחידה למנוחה הייתה בתה ומשפחתה, אתה חגגה את החגים – אם התובעים, וגם ד"ר לרמן, נוכחה כי יש נתק בין הנתבע ואמו.
51.3 גם בתוצאות מבחן זה יש כדי להצביע על לפחות חשש – להשפעה בלתי הוגנת.
- מבחן נסיבות עריכת הצוואה .
52.1 מתוך התשתית הראייתית שהונחה בפני, עולות נסיבות תמוהות לעריכת הצוואה.
בשאלה מי יזם את קבלת חוות הדעת של ד"ר לרמן, נתגלעה סתירה בין עדות בת המנוחה לבין עדות עו"ד אופק : בתה של המנוחה, הגברת טלי קמינר, אמרה בחקירתה הנגדית, עמוד 20 לפרוטוקול בישיבת 18.9.04 (שורות 12-13), שעורך הדין לא היה נוכח בעת בדיקת ד"ר לרמן, בעוד עו"ד אופק התעקש שהיה נוכח.
52.2 בכל העת ולאורך תקופה לא קצרה, הביעה המנוחה את רצונה, שאחרי מותה יחולק רכושה בשווה בין ילדיה, כך חתמה ברוח זו על צוואה בשנת 1993, וכך ערכה צוואה בשנת 2003 (היא הצוואה הקודמת שהוגשה ע"י הנתבע לביצוע והוגשו לה התנגדויות) (ראה מוצגים 1,3 למוצגי הנתבע).
זאת ועוד: המנוחה ערכה בשעתו הסכם עם ילדיה, והסכם זה אף אושר בבית המשפט לענייני משפחה במחוז מרכז, בפני כבוד השופטת מקייס (ראה מוצג 4 למוצגי הנתבע).
המנוחה התבטאה בדיון זה ואמרה "ההסכם נותן לי שקט נפשי שלאחר אריכות ימי ושנותי, לא יהיה מריבות בין הילדים. דירה אחת תהיה חצי חצי, ברח' ארלוזורוב, והדירה השנייה ברח' שד' חן, תהיה לבן, וכל הדירה והכסף בחשבון חצי חצי." אך הנה, ערכה המנוחה צוואה חדשה – בה אין איזון בין ילדיה, וכאשר ד"ר לרמן שואלת אותה (כפי שכבר ציטטתי לעיל), היא מגיבה באדישות... גם בכך יש כדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת.
52.3 בהקשר זה, אני חייבת להוסיף, כי אני מקבלת את הנטען בסיכומי הנתבע שהצוואה נערכה כחודשיים בלבד לאחר שהמנוחה עברה להתגורר אצל אם התובעים בהרצליה, הנתבע היה בקשר עם המנוחה עד סוף שנת 2008 (ראה האמור בסעיף 63 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע), כך שגם הנמקתם של התובעים, כי לכאורה "כעסה" המנוחה על הנתבע, אינה סבירה בנסיבות העניין.
52.4 אזכיר, כי עד מעבר המנוחה לבית בתה, היא הייתה בקשר הדוק עם בנה הנתבע (ראה עדות הגברת א. בעמוד 49 לישיבת 18.09.04).
52.5 אכן, גם מתוצאותיו של מבחן זה, ניתן להקיש על השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים באמצעות אמם.
- היבטים נוספים .
53.1 אכן, יש לראות את התובעים – כמקשה אחת יחד עם אמם – בתה של המנוחה. מן הנסיבות ניתן להסיק, כי הניסיון "לדלג על דור", היינו לצוות לנכדים ולא לילדים נעשה באופן מלאכותי, כדי "להרחיק" את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת מאמם... מכל מקום, מן העדויות עלה, שילדיו של הנתבע, עקב גירושין, התרחקו לא רק מן המנוחה, אלא גם ממנו, כך שזה לא סביר שאמו "תעניש" אותו פעם נוספת.
53.2 צודק הנתבע בסיכומיו, כי הצוואה נערכה "בבהילות", ולהלן אפרט :
כעולה מתצהירו של עו"ד אופק, הוא עצמו נסע ביום 31.03.08 כדי לקחת את המנוחה לבדיקה בביתה של ד"ר לרמן בגבעתיים. ולאחר מכן, הסיע אותה אל משרדו ברמת גן. אני מעזה לומר שזו פעילות שאינה מקובלת על עורך דין, כך גם ביום 9.4.08, לקח עו"ד אופק את המנוחה לרשם הירושות, ולקח אותה ב-29.04.08 מהרצליה לגבעתיים לבדיקה חוזרת אצל ד"ר לרמן, שוב אלה פעולות שאינן מקובלות על עורך דין, וחורגות מתפקידו.
האמנם הכל נעשה רק כדי לזכות ב"תיק" של עריכת צוואה ?
53.3 יתכן שהתשובה לשאלה לעיל נעוצה בכך שאם התובעים, הגברת ט.ק, היא שפנתה אל עו"ד אופק כדי שיערוך הצוואה. ראה פרוטוקול הדיון מיום 26.02.14, עמודים 23 ו-24. כן ראה תצהיר עדותו הראשית של עו"ד אופק (סעיפים 2-6), גם בכך יש כדי להצביע על יותר מ"שמץ" השפעה בלתי הוגנת.
53.4 כאשר עו"ד אופק ערך והחתים את המנוחה על צוואת 31.03.08, חוות דעתה של ד"ר לרמן לא הייתה בידו, שכן חוות הדעת נערכה מאוחר יותר. (אמנם הבדיקה נעשתה ביום זה). אולי מטעם זה התעקש עו"ד אופק לומר שהוא היה נוכח בחדר בעת בדיקתה של ד"ר לרמן (ראה חקירתו הנגדית של עו"ד אופק בעמוד 25 לפרוטוקול ; ישיבת 26.02.14).
53.5 בתיק העידה גם הגברת נ.מ, העו"ס בחברת הסיעוד שסיפקה עובדות סיעוד למנוחה. מחקירתה עלה, כי קיים דו"ח סמוך למועד עריכת הצוואה מיום 28.2.08, כי : ".. לאחרונה התעוררו הזיות ומחשבות פרנואידיות הוכנסו תרופות נגד הזיות והתדרדרות מנטלית, חרדה להיות לבד. פסיבית לא רוצה לצאת מהבית ונוטה לדיכאון
לשאלת בית המשפט : איזה סוג של הזיות ?
ת. פחדים שרודפים אחריה, ומהעולם שהיה ידוע לה מתקופות השואה.."
(ראה עמוד 30 לפרוטוקול ; ישיבת 26.02.14).
53.6 דו"ח זה לא הוצג קודם לכן, וספק אם נותני חוות הדעת ראו אותו. מכל מקום, בוודאי, משעדה זו הוזמנה ע"י התובעים – יכול שגם מסמך זה היה ברשותם.
- מכל המקובץ בראש פרק זה עולה, כי הייתה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת מצד בתה כדי שזו האחרונה, תערוך צוואה לטובת ילדיה שלה, וגם מכאן נשמעת השפעה בלתי הוגנת שאף היא סיבה להורות על ביטול הצוואה.
סופו של דבר .
- אני מורה על ביטול הצוואה מיום 31.03.08, היינו אני מקבלת את ההתנגדות נשוא ת"ע
8899-02-13, ודוחה התביעה לקיום צוואת המנוחה נשוא 8896-02-13.
- התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בגין חוות הדעת נשוא התובענות שבפני, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.
- אני קובעת קדם משפט בת"ע 8906-02-13 ו-14667-02-13 ליום 12.11.17 בשעה 09:00.
- המזכירות תשלח פסק דני בדואר רשום לב"כ הצדדים .
- תואיל המזכירות לסגור התיקים הרלבנטיים.
- ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ז, 24 מאי 2017, בהעדר הצדדים.