חלקה 303 בגוש 26 בעמ ואח' נ' מסרי ואח'

זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעים עקב כך שמקרקעין השייכים להם נגזלו על ידי הנתבע 1, ונמכרו לנתבעים 3-2 ולאחרים תוך הסתייעות, כך לפי הנטען, בשני עורכי דין – הנתבעים 4 ו-5.

העובדות

התובעים בעלים של מקרקעין בשטח של 443, 22 מ"ר, המצויים בצפון ירושלים, באזור כפר עקב, והידועים כגוש 31072 חלקה 303 (להלן – "המקרקעין"). בשנת 2000 הגיש הנתבע 1 (להלן – "מסרי") לבית המשפט המחוזי בירושלים, תביעת אכיפה נגד התובעים, בגדרה הוא טען כי הם הפרו הסכם שכרתו עמו לפיו הם מכרו לו את המקרקעין. בתביעה עתר מסרי להורות על רישום המקרקעין על שמו. מסרי המציא, לכאורה, את כתב התביעה לתובעים ולאחר שהם לא הגישו כתבי הגנה הוא נטל נגדם, בסוף שנת 2000 ובראשית שנת 2001, פסקי דין בהעדר הגנה שהורו לרשום את המקרקעין על שמו (ראו – נספח ב' לתצהיר התובע 2). על יסוד פסקי הדין רשם מסרי בלשכת רישום המקרקעין הערות אזהרה לטובתו. כיום מוסכם על הכול שמסרי נטל את פסקי הדין במרמה, בגינה הוא אף הורשע בפלילים וריצה עונש מאסר (ראו – תצהיר מסרי). התובעים גילו את דבר המרמה זמן לא רב לאחר שמסרי קיבל את פסקי הדין לטובתו, לאחר שהם החלו לקבל מרשויות המס דרישות לתשלום מס בגין ה"עסקה" כביכול שנעשתה בינם לבין מסרי. התובעים פעלו מיד להוצאת צו מניעה נגד מסרי ולביטול פסקי הדין, וביום 24/10/01 פסקי הדין אכן בוטלו (ראו – נספח ג' לתצהיר התובע 2). דא עקא, שבתקופה שחלפה עד להוצאת צו המניעה ולביטול פסקי הדין נעשו במקרקעין או בקשר אליהם מספר עסקאות, שיפורטו להלן.

בראשית מכר מסרי את המקרקעין לנתבע 2 (להלן – "ג'ולאני"), תמורת 600,000 דולר, באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 23/06/01 שניתן לטובת בתו של ג'ולאני. במסגרת עסקה זו שילם ג'ולאני למסרי מקדמה בסך של 300,000 דולר במזומן (ראו – סעיף 6 לתצהיר ג'ולאני). ג'ולאני טוען כי הוא רכש את המקרקעין בתום לב, וכי נודע לו על מעשה המרמה של מסרי רק בסוף חודש אוקטובר 2001, לאחר שביום 25/10/01 הוא נחקר במשטרה כעד בתוקף היותו צד לעסקה עם מסרי (סעיף 16 לתצהיר). ג'ולאני מוסיף וטוען, כי לאחר שגילה את המרמה הוא פעל לקבל חזרה את המקדמה ששילם למסרי. לדבריו, במסגרת מאמציו להשבת המקדמה הורה לו מסרי להעביר את המקרקעין לאיש קש שלו בשם ג'בר (הנתבע 3), וכך בא לעולם ייפוי כוח מיום 7/8/02, שעשה ג'ולאני לטובת ג'בר, בגדרו נאמר כי ג'ולאני מכר את המקרקעין לג'בר (תרגום ייפוי הכוח צורף להודעת הנתבע 4 מיום 28/05/13) את חתימתו של ג'ולאני על ייפוי הכוח אימת הנתבע 4 שהוא עו"ד ונוטריון. גולאני טוען כי לאחר שמסר את ייפוי הכוח הוא קיבל חזרה את המקדמה ששילם למסרי. כאן המקום לציין, כי נגד ג'ולאני הוגש כתב אישום בגין מכירת הקרקע לג'בר, ובכתב האישום טענה המאשימה כי פני הדברים בעסקת ג'ולאני – ג'בר היו שונים מהנטען על ידי ג'ולאני. וכך נכתב בכתב האישום:

"7. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשנת 2002, הסכים הנאשם למכור את הקרקע לג'בר חדר (להלן – "חדר"), תמורת סכום של 300,000 דולר.

8. במהלך שנת 2002, העביר הנאשם לחדר מסמכים המוכיחים לכאורה כי הקרקע שייכת לו, ביודעו כי מסמכים אלו בוטלו ואינם נכונים נכון לאותו רגע (ויובהר – הכוונה היא שג'ולאני הציג לג'בר את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ואת רישום הערת האזהרה לטובת מסרי למרות שידע באותה עת כי הם בוטלו – א.ר.).

9.ביום 04/08/02 חתם הנאשם על הסכם למכירת הקרקע לחדר...

10.ביום 03/08/02, עוד בטרם נחתם ההסכם... העביר חדר לחשבון הבנק של הנאשם סכום של 110,000 דולר...

11.מעשים אלו עשה הנאשם ביודעו כי המצג שהציג לחדר כאילו הוא בעליה של הקרקע ... מצג שווא הוא.

12.במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בתחילת שנת 2005, פנה הנאשם למספר אנשים שהיו מעורבים בעסקת מכירת הקרקע בין הנאשם לחדר. הנאשם ביקש מאותם אנשים להעיד במשטרה כי מסרי הוא שהפנה אותם ויזם את הסכם המכירה בינו לבין חדר.

13.במעשיו קיבל הנאשם במרמה כספים מן הקונה בנסיבות מחמירות... עוד ניסה הנאשם להניע אנשים, שבחקירה על פי דין ימסרו הודעת שקר".

(ראו – נספח ו' לתצהירו של ג'אבר).

בגין עובדות אלו יוחסו לג'ולאני עבירות של קבלת דבר במרמה וניסיון להדחה בחקירה, ובסופו של דבר הוא הורשע בעבירות אלו על סמך הודאתו בעובדות כתב האישום (ראו – נספח ז' לתצהיר ג'בר). כאמור, הגרסה בה הודה ג'ולאני במסגרת ההליך הפלילי שונה מהגרסה לה הוא טוען בהליך שלפניי, ומאידך, היא תואמת דווקא את גרסת ג'בר כפי שהיא מופיעה בתצהיר שהגיש בהליך שלפניי. ג'בר טוען כי לא הכיר את מסרי, וכי ג'ולאני פשוט רימה אותו כאמור בכתב האישום. לחיזוק טענותיו מפנה ג'בר לעובדה שבטרם מכר לו ג'ולאני את הקרקע הוא ניסה למכור אותה לאדם אחר בשם עלי עווידה (סעיף 29 לתצהיר ג'אבר). עובדה זו נודעה לג'בר כאשר הוא קיבל מהנתבע 4 – הנוטריון שאישר את חתימת ג'ולאני – את ייפוי הכוח עליו חתם ג'ולאני, ובנוסף גם מסמך המעיד על ביטול ייפוי הכוח הקודם שנתן ג'ולאני לאותו עלי עווידה (ראו – נספח ה' לתצהיר ג'בר).

מכל מקום, בין אם רימה ג'ולאני את ג'בר ובין אם לאו, ג'בר לא טמן את ידו בצלחת; הוא בנה על חלק מהמקרקעין בית, והוא מכר חלקים אחרים של המקרקעין לאנשים שונים שגם בנו בהם עליהם בתים (סעיף 58 ד' לתצהיר ג'בר). התוצאה היא, שעובר להגשת התביעה שלפניי המקרקעין היו רשומים על שם התובעים, אך חלקים מהם היו מוחזקים ועדיין מוחזקים בפועל על ידי אנשים שרכשו אותם מג'בר.

להשלמת התמונה, ולצורך הבנת חלקו של הנתבע 5 באירועים, נציין כי במהלך הליכי מכירת המקרקעין מג'ולאני לג'בר נערכה בין הצדדים פגישה במלון אמבסדור. בפגישה השתתף בשלב מסוים הנתבע 5. אשר לנסיבות השתתפותו בפגישה ובאשר לחלקו בפגישה קיימת מחלוקת בין התובעים לנתבעים. התובעים טוענים כי הנתבע 5 הוזמן מראש לפגישה והתבקש לייעץ לג'אבר בשאלה אם מסמכי ה"בעלות" שהציג לו ג'ולאני – קרי, פסקי הדין בהעדר הגנה ונסח הרישום עם הערת האזהרה – מבססים כדבעי את בעלותו של ג'ולאני במקרקעין. לעומת זאת, הנתבעים אוחזים כולם בגרסה אחת לפיה הנתבע 5 נקלע למלון בלי קשר לפגישה של ג'ולאני וג'בר, הוא לא ייצג איש מהצדדים לעסקה, והוא לא התבקש לחוות דעה או לייעוץ בקשר לעסקה או בקשר לטיב זכויותיו של ג'ולאני במקרקעין. לדברי הנתבעים כל שהתבקש הנתבע 5 לעשות הוא להעיף מבט במסמכים שהציג ג'ולאני לג'בר ולומר לצדדים האם המסמכים נראים אותנטיים (ראו – סעיף 6 לתצהיר הנתבע 5, עדות ג'ולאני בעמ' 39 ש' 19, עמ' 41 ש' 16-3, ועדות ג'בר בעמ' 46 ש' 21-20, עמ' 47 ש' 6-4, ועמ' 55 ש' 28-4).

כאמור לעיל, לאחר שג'בר רכש את המקרקעין מג'ולאני הוא בנה על חלק מהם את ביתו ואילו חלקים אחרים של המקרקעין הוא מכר לשבעה אנשים שונים שגם בנו עליהם בתים (עמ' 52 ש' 26-25, עמ' 53 ש' 5-3). ביני לביני, נודע לג'בר כי יש כוונה לבנות את גדר ההפרדה בתוך המקרקעין, כך שחלק מהם יהיה בצד הישראלי של הגדר וחלק בצד הפלשתיני שלה. לאור זאת הוא ותושבים נוספים באזור כפר עקב שכרו את שירותיו של הנתבע 5, אשר הגיש בשמם ערעור נגד ההחלטה לבנות את הגדר (ראו – נספח ז1 לתצהיר התובע 2). הערעור צלח חלקית, במובן זה שההחלטה בדבר הקמת הגדר אמנם לא בוטלה, ברם תוואי הגדר הוסט כך שאותו חלק של המקרקעין שנשאר בצד הפלשתיני של הגדר גדל בהשוואה לחלק שהיה נשאר בצד הפלשתיני בהתאם לתוואי הגדר שתוכנן מלכתחילה.

ביני לביני, פעלו התובעים לסלק מהמקרקעין את אלו שרכשו אותם מג'בר. תחילה התובעים פנו לעירית ירושלים ולמשטרת ישראל בדרישה שיסייעו להם בפינוי הפולשים בטענה שמדובר בפלישה טרייה. לאחר שפניות אלו לא הועילו הגישו התובעים שלוש עתירות לבג"ץ נגד העיריה, המשטרה והפולשים. שתי עתירות נדחו ולגבי והשלישית לא הוגשה ראיה שתלמד מה עלה בגורלה. התוצאה היא, אם כן, שכיום מחזיקים התובעים באותו חלק של המקרקעין שנמצא בצד הישראלי של גדר ההפרדה, ואילו החלק שמעבר לגדר מוחזק על ידי ג'אבר ואחרים.

מכאן ההליך שלפניי.

ההליכים עד כה

בטרם נפנה לסקור את טענות הצדדים נציין, כי התביעה נגד מסרי נמחקה לבקשת התובעים לאחר שהוא לא התייצב לישיבת ההוכחות והתובעים לא רצו שהדיון ידחה.

כמו כן, נציין כי, הוגשו לאישור בית המשפט שני הסכמי פשרה שנעשו בין חלק מהתובעים לבין חלק מהנתבעים. הסכם אחד נעשה בין התובעים 3-2 לבין מספר פולשים שמחזיקים במקרקעין. על פי הסכם זה רכשו אותם פולשים את חלקם של התובעים 3-2 במקרקעין ובתמורה הסכימו התובעים הללו לדחיית התביעה נגד כל הנתבעים למעט נתבעים 2-1. ההסכם השני נכרת בין היורש של התובעת 9 לבין אותם פולשים. על פי הסכם זה רכשו הפולשים גם את חלקה של התובעת 9 במקרקעין ובתמורה הסכים היורש לדחיית התביעה נגד כל הנתבעים ללא צו להוצאות.

טענות התובעים

התובעים טוענים כי עקב כל המתואר לעיל נגרמו להם נזקים המגיעים לסכום של 2,500,000 ש"ח. לטענת התובעים בעקבות הסטת תוואי הגדר ירד ערך המקרקעין בסכום של 552,000 ₪, נכון ליום 08/06/05, מפני שלפני ההסטה היה בצד הישראלי של הגדר שטח של 11.693 דונם מהמקרקעין, ואילו לאחר ההסטה נשאר בצד הישראלי שטח של 6.8 דונם בלבד (ראו – חוות הדעת של השמאי סירחאן). כן דורשים התובעים פיצוי בסך של 1,216,000 ₪ בגין דמי שימוש ראויים לשבע שנים, לפי שיעור של 5% מערך המקרקעין, וזאת בגין אותו חלק של המקרקעין (9.643 דונם) שנגזל מהם ונשאר בצד הפלשתיני של הגדר. כמו כן, התובעים טוענים כי נגרם להם נזק נוסף בסך של 400,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד שיהיה עליהם לשלם לבאי כוחם בגין כל ההליכים שנקטו עד היום בעקבות הגזלה, וכן נזק של עגמת נפש אותו הם מעריכים בסכום של 332,000 ₪. עד כאן באשר לנזקים להם טוענים התובעים.

אשר לסוגית האחריות - טענותיהם של התובעים במישור אחריותם של הנתבעים לנזק היו דלות ביותר. לשיטתם, די בכך שמתקיים קשר סיבתי עובדתי בין המעשים המיוחסים לנתבעים לבין הנזק כדי שתוטל על הנתבעים אחריות לנזק. ובכל זאת, מסיכומי התובעים ניתן לדלות שלטענתם הנתבעים 3-2 אחראים לנזקיהם מפני שהם ידעו או היה עליהם לדעת אודות מעשה המרמה של מסרי.

התובעים מוסיפים וטוענים טענת רשלנות נוספת כנגד ג'בר, לפיה למרות שהוא ידע אודות המרמה הוא פעל להסטת גדר ההפרדה כדי שחלק ניכר של המקרקעין יישאר בצד הפלשתיני של הגדר מחוץ לשליטתם האפקטיבית של התובעים, ולאחר מכן הוא פעל למכירת המקרקעין לצדדים שלישיים שתפסו בהם חזקה.

כנגד הנתבע 4 טוענים התובעים כי הוא התרשל כלפיהם בכך שלא מנע את עסקת המכר בין ג'ולאני לג'בר. לטענת התובעים הנתבע 4 לא פעל כנוטריון בלבד עת התבקש לאשר את חתימת ג'ולאני על ייפוי הכוח, אלא הוא פעל גם כעו"ד שייצג את שני הצדדים בעסקת המקרקעין, ולפיכך הוא היה חייב להורות לצדדים להפיק נסח רישום עדכני של המקרקעין או להפיק נסח כזה בעצמו. התובעים טוענים כי אם הנתבע 4 היה מפיק נסח אזי היה מתברר לו כי הערת האזהרה לטובת מסרי בוטלה, וכתוצאה מכך העסקה בין ג'ולאני לג'בר לא הייתה יוצאת לפועל.

התובעים טוענים כי גם הנתבע 5 התרשל כלפיהם בשני עניינים; ראשית, התובעים טוענים כי הנתבע 5 התרשל בכך שבפגישה במלון אמבסדור הוא לא הנחה את ג'ולאני ואת ג'בר להפיק נסח רישום מעודכן, דבר שהיה מונע את מכירת המקרקעין מג'ולאני לג'בר. ויודגש, התובעים טוענים כי המפגש עם הנתבע 5 במלון לא היה אקראי. לטענתם הנתבע 5 ייעץ בעסקה למי מהצדדים, על כל המשתמע מכך מבחינת היקף אחריותו. ושנית, התובעים טוענים כי הנתבע 5 הוסיף והתרשל כלפיהם בכך שטען בערעור נגד תוואי גדר ההפרדה שהמקרקעין שייכים לג'בר למרות שידע שאין זו אמת, ובכך הוא גרם להסטת גדר ההפרדה.

טענות ג'ולאני

ג'ולאני טוען כי מסרי רימה אותו וכי הוא לא ידע על המרמה של מסרי בעת שרכש ממנו את המקרקעין. ג'ולאני טוען כי ג'בר הוא איש קש של מסרי וכי עסקת מכירת המקרקעין אליו נעשתה אך ורק כדי שהמקדמה ששילם ג'ולאני למסרי תוחזר לידיו. ג'ולאני מוסיף וטוען לאשם תורם מצד התובעים ולהתיישנות, וכן הוא כופר בנזק הנטען.

טענות ג'בר

ג'בר טוען כי רכש את המקרקעין בתום לב מג'ולאני בלי לדעת דבר אודות מעשיו של מסרי, ובלי שג'ולאני גילה לו כי המסמכים מכוחם רכש את המקרקעין אינם תקפים עוד. לביסוס גרסתו מפנה ג'בר לפסק הדין המרשיע שניתן נגד ג'ולאני בהליך הפלילי. ג'בר כופר בטענת הרשלנות שמופנית נגדו, שכן לדבריו הוא סמך על ג'ולאני אשר ידוע כקבלן ידוע ומוכר במזרח העיר. גם ג'בר טוען לאשם תורם מצד התובעים בכך שמייד לאחר ביטול פסקי הדין הם לא טרחו לפרסם מודעה בעיתון במזרח העיר המזהירה כי אין לעשות עסקה במקרקעין המדוברים.

טענות הנתבע 4

הנתבע 4 טוען כי לא ייצג איש מן המעורבים בפרשה אלא בסך הכול אימת כנוטריון את חתימת ג'ולאני על ייפוי הכוח שניתן לג'בר – הא ותו לא, ומשום כך לא הייתה עליו חובה לבדוק את מרכיבי העסקה.

טענות הנתבע 5

הנתבע 5 טוען אף הוא כי לא ייצג איש מהצדדים לעסקה בין ג'אבר לג'ולאני. לדבריו, כל חלקו בעניין התמצה בפגישה מקרית שבה עיין במסמכים שהוצגו לו ואישר שהם אותנטיים. הנתבע 5 מוסיף וטוען, כי לא ניתן לייחס לו רשלנות בכל הנוגע לפעולותיו במסגרת ההליך המשפטי נגד תוואי הגדר, כיוון שהוא ייצג תושבים רבים של האזור ולא רק את ג'בר, וכיוון שלא הייתה עליו חובה לבדוק את אמיתות טענות מרשהו - ג'בר - לגבי בעלותו במקרקעין.

דיון והכרעה

לצורך נוחות הדיון נדון תחילה בטענות הרשלנות שבפי התובעים כנגד כל אחד מהנתבעים ובמידת הצורך נדון ולאחר מכן ביתר הטענות של הצדדים.

אחריותו של ג'ולאני

ג'ולאני רכש את המקרקעין ממסרי, אשר גזל אותם במרמה מהתובעים, ולאחר מכן הוא – ג'ולאני – מכר את המקרקעין לג'בר. אין ספק שאם ג'ולאני ידע בעת שרכש את המקרקעין ממסרי כי זה גזל אותם מהתובעים אזי ניתן ליחס לו רשלנות בכך שרכש אותם. ואולם, אין כל ראיה לכך שג'ולאני ידע בזמן העסקה עם מסרי שבעלותו של מסרי במקרקעין הושגה במרמה. בעת כריתת העסקה פסקי הדין והערות האזהרה שרשם מסרי היו עדיין בתוקף, וג'ולאני טרם זומן למשטרה לעדות, כך שהוא טרם נחשף לפרשת המרמה. במצב דברים זה מבקשים התובעים לבסס את טענת הרשלנות נגד ג'ולאני על העסקה שעשה ג'ולאני עם ג'בר. לטענת התובעים ג'ולאני מכר את המקרקעין לג'בר למרות שידע שהם נגזלו מהתובעים ומכאן רשלנותו.

כאמור, העסקה עם ג'בר נעשתה לאחר שג'ולאני נחקר במשטרה כעד הקשור בפרשת המרמה של מסרי. ג'ולאני מכר אם כן את המקרקעין לג'בר לאחר שידע כי הם נגזלו מהתובעים. מעשה כזה של סחר במקרקעין גזולים מהווה רשלנות כלפי הבעלים האמתיים של המקרקעין. הצדדים לא הרחיבו בטיעוניהם לעניין חובות הזהירות החלות על מי שהגיעו לידיו מקרקעין גזולים, ולפיכך אף אני לא ארחיב בעניין. די בכך שאומר כי מי שהגיעו לידיו מקרקעין גזולים יכול וצריך לצפות את האפשרות שהעברתם לצד שלישי עלולה לגרום נזק לבעליהם האמתיים. אדם כזה הוא מונע הנזק הזול. שיקולי מדיניות כלליים שעניינם מניעת עסקאות בנכסים גזולים תומכים אף הם בהטלת חובה על מי שנכסים כאלו הגיעו לידיו שלא להמשיך ולסחור בהם. אשר על כן, אני קובע כי על ג'ולאני חלו חובת זהירות מושגית וכן חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים שלא לבצע עסקה במקרקעין, והוא הפר חובות אלו בכך שביצע את העסקה עם ג'בר. ג'ולאני אמנם טוען שהעסקה עם ג'בר הייתה פיקטיבית כיוון שג'בר היה איש קש של מסרי, ברם אף אם גרסה זו הייתה נכונה, ויובהר כי לנוכח הרשעתו של ג'ולאני אינני סבור שהיא נכונה, הרי שאין בכך כדי לסייע לג'ולאני, שכן במישור חובת הזהירות שהוא חב כלפי הבעלים האמתיים של המקרקעין היה עליו להשאיר את המקרקעין בידיו ולא להעבירם לצד שלישי. אשר על כן, אני קובע כי ג'ולאני התרשל כלפי התובעים, ועל כן יש לחייבו בנזקיהם, ככל שאלו יוכחו וככל שיתברר כי יש קשר סיבתי בינם לבין הרשלנות.

ג'ולאני טוען כי עילת התביעה נגדו התיישנה מפני שחלפו יותר משבע שנים מיום שנודע לתובעים אודות מעשה המרמה של מסרי ועד שהוגשה התביעה. לצורך בירור הטענה נזכיר את לוחות הזמנים הרלבנטיים; לתובעים נודע אודות המרמה של מסרי לכל המאוחר ביום 09/09/01, בעת שרשמו בלשכת רישום המקרקעין את צו המניעה שניתן לבקשתם נגד מסרי (סעיף 4 לתצהיר התובע 2). ג'ולאני נחקר לראשונה במשטרה – כעד ולא כחשוד – ביום 25/10/01 (ראו – סעיף 16 לתצהיר ג'ולאני). עסקת המכר בין ג'ולאני לבין ג'בר נכרתה ביום 07/08/02. ג'ולאני נחקר במשטרה שוב – הפעם תחת אזהרה כחשוד בהונאת ג'בר – ביום 16/02/05 (ראו – נספח ה2 לתצהיר התובע 2). כתב אישום הוגש נגד ג'ולאני ביום 27/04/06 (ראו – נספח ז לתצהיר ג'ולאני), והוא הורשע ביום 12/10/08 (ראו נספח ט לתצהיר ג'ולאני). ביום 28/06/09 הודיעה פרקליטות מחוז ירושלים לתובעים אודות הרשעת ג'ולאני (ראו – העמוד הראשון לנספח ה' לתצהיר התובע 2).

את תקופת ההתיישנות, יש למנות ממועד הולדת עילת התביעה של התובעים (סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958), ברם אם נעלם מעיני התובע מרכיב ממרכיבי עילת התביעה הרי שמועד ההתיישנות מתחיל להימנות מהמועד בו נודע לתובע אודות אותו מרכיב ("התיישנות שלא מדעת" – סעיף 8 לחוק ההתיישנות). התובעים טוענים כי נודע להם לראשונה אודות מעורבותו של ג'ולאני רק בשנת 2009, עת קיבלו הודעה בדבר הרשעתו (ראו – סיכומי התובעים בעמ' 74 ש' 7-5). דא עקא, שעו"ד סוכובולסקי – בנם של התובעים 11-10 – העיד לפניי כי את המידע אודות ג'ולאני קיבלו התובעים כבר "במהלך החקירות" שניהלה המשטרה (ראו – עמ' 33 ש' 25-24), וכאשר הוא נשאל מתי בדיוק היה הדבר הוא השיב:

"לא זוכר את השנה המדויקת שהיתה חקירת משטרה, ב-2003 או 2004"

(עמ' 36 ש' 12).

לכאורה לפי עדות זו התובענה התיישנה, כיוון שהיא הוגשה בשנת 2011 בעוד שלתובעים נודע על מעורבות ג'ולאני בפרשה כבר בשנת 2003. ברם אפשרות זו לא סבירה, כיוון שכפי שצוין לעיל ג'ולאני נחקר כחשוד רק בשנת 2005, וסביר להניח שהתובעים לא ידעו קודם לחקירתו אודות מעורבותו בפרשה. לפיכך מסקנתי היא שלתובעים נודע על מערבותו של ג'ולאני רק בשנת 2005. מסקנה זו אפשרית למרות עדותו של עו"ד סוכובולסקי כיוון שהוא סייג את דבריו וטען שאיננו זוכר בדיוק את השנה בה התקבל המידע מהמשטרה, ומשום שהיא מתיישבת עם עדותו של מר אריה קינג בתביעת הפינוי שהגישו התובעים כנגד אלו שרכשו אותה מג'בר (ראו – נ/1 עמ' 17 ש' 29-28. ודוק – נ/1 התקבל כראיה ללא כל הסתייגות מצד מי מהנתבעים).

אשר על כן, אני קובע כי התובעים ידעו לראשונה על מעורבותם של ג'ולאני וג'בר ברכישת המקרקעין ומכירתם רק בשנת 2005, ומכאן שהתביעה לא התיישנה כיוון שהיא הוגשה בשנת 2011.

אחריותו של ג'בר

לצורך ההכרעה בשאלת אחריותו של ג'בר יש להכריע, ראשית, בין גרסתו לבין גרסת ג'ולאני. ככל שגרסת ג'ולאני – לפיה ג'בר שיתף פעולה עם מסרי – נכונה, אזי יש להטיל אחריות על ג'בר כפי שהוטלה אחריות על ג'ולאני. וככל שגרסת ג'בר – לפיה הוא לא ידע כלל שיש בעיה עם המקרקעין – היא הנכונה, אזי יש לברר את השאלה האם ג'בר חב חובת זהירות כלפי התובעים. לאחר ששקלתי את הדברים שוכנעתי כי גרסת ג'בר היא הנכונה. ראשית, ג'ולאני הורשע על סמך הודאתו בכך שרימה את ג'בר, והכרעת הדין בהליך הפלילי מהווה ראיה לכאורה בהליך שלפניי (סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971). שנית, ג'ולאני לא הביא כל ראיה אשר תלמד על קשר כלשהו בין ג'בר למסרי. ושלישית, אירוע המפגש במלון אמבסדור תומך בבירור בגרסת ג'בר. נזכיר כי גם ג'ולאני מודה שהוא וג'בר נפגשו במלון אמבסדור (עמ' 39 ש' 5-2). ג'ולאני אף לא הכחיש את טענת ג'בר לפיה הוא – ג'בר – ביקש במהלך הפגישה מעו"ד דחלה לבדוק את אמיתות פסקי הדין ונסח הרישום שהיוו את הבסיס לעסקה. ונשאלת השאלה, אם ג'בר היה איש קש של מסרי וידע אודות המרמה שביצע מסרי, מדוע הוא התעניין באמיתות המסמכים למרות שידע שהם הושגו במרמה? על כן המסקנה היא שג'בר לא ידע אודות המרמה בעת שרכש את המקרקעין מג'ולאני.

בפי התובעים טענה נוספת כנגד ג'בר, לפיה הוא התרשל בכך שלא הוציא נסח רישום מעודכן של המקרקעין בטרם ביצע את העסקה עם ג'ולאני. לטענתם אם ג'בר היה מוציא נסח הוא היה מגלה שהערת האזהרה לטובת מסרי בוטלה, והוא לא היה רוכש את המקרקעין. דין טענה זו להתקבל מנימוקים הדומים לאלו שהוזכרו לעיל בקשר עם אחריותו של ג'ולאני. אכן ההנחה היא שג'בר לא ידע אודות המרמה בעת שנמכרו לו המקרקעין, ברם ניתן לצפות שאדם הרוכש מקרקעין יוציא נסח רישום מעודכן שלהם בטרם ישלים את העסקה. כך נוהג אדם זהיר וסביר, וזהו הנוהג המקובל בציבור. כאמור לעיל, רוכש מקרקעין הוא מונע הנזק היעיל והזול, שכן בפעולה פשוטה וזולה של הוצאת נסח יש כדי לסכל סחר במקרקעין גזולים. התוצאה של הטלת אחריות על ג'בר היא תוצאה מוצדקת בנסיבות העניין כיוון שהוא מכר את המקרקעין לצדדים שלישיים תמורת רווח כספי. אני ער לכך שהטלת אחריות על ג'בר איננה פשוטה כיוון שהוא מהווה חוליה רחוקה יחסית בשרשרת העסקאות שנעשו במקרקעי התובעים, ברם אני סבור כי הי א מוצדקת לנוכח השיקולים שהובאו לעיל. לפיכך אני קובע כי גם ג'בר אחראי לנזקי התובעים ככל שאלו יוכחו.

אחריותם של עו"ד סמעאן ועו"ד דחלה – הנתבעים 5-4

הטענה נגד עו"ד סמעאן ועו"ד דחלה דומה; לדברי התובעים הם ידעו או היה עליהם לדעת אודות המרמה שביצע מסרי, ולחילופין היה עליהם להורות לג'בר להפיק נסח רישום עדכני של המקרקעין, או לפחות להזהירו שזכותו של ג'ולאני במקרקעין מפוקפקת. אומר כבר עתה, כי לא הובאה אף לא ראשית ראיה לכך שעו"ד סמעאן ועו"ד דחלה ידעו בפועל אודות המרמה של מסרי או של ג'ולאני, ולכן יתמקד הדיון בעניינם של עורכי הדין בסוגיית חובת הזהירות המוטלת עליהם, אם בכלל.

הפסיקה הכירה במצבים בהם עו"ד של צד לעסקת מקרקעין חב חובת זהירות כלפי צד אחר לעסקה אף אם אותו צד איננו לקוח שלו, ואולם נפסק כי: "השאלה מהי מידת החבות, ומתי היא מתגבשת, תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה" (ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום פ"ד נח(3) 385, 425 (2004). מפסק הדין בפרשת דורנבאום עולה כי נסיבות העניין שם הצדיקו הטלת חובת זהירות על עורך הדין כלפי התובעים שם שלא היו לקוחותיו, בראש ובראשונה משום שהיה מדובר בתובעים שעמדו בקשר ישיר עם עורך הדין, אשר נטל על עצמו את הטיפול בעסקת הלוואה שנרקמה בינם לבין לקוחו של אותו עורך דין (פסקה 12 לפסק דינו של כב' הנשיא ברק). נסיבות כאלו כלל לא מתקיימות במקרה שלפניי, מפני שאין חולק כי עו"ד סמעאן ועו"ד ודחלה לא היו בקשר כלשהו עם התובעים, ולמעשה הם כלל לא הכירו אותם.

יתר על כן, היקף חובת הזהירות של עורך דין נגזרת, בין היתר, מהיקף השירות שהוא נתן ללקוחו או לצד השלישי. במקרה שלפניי התעוררה מחלוקת עובדתית בשאלה האם עו"ד סמעאן ועו"ד דחלה ייצגו את ג'ולאני וג'בר והאם הם היו מעורבים בעסקת המכר ביניהם. בענין זה אני מקבל את גרסאותיהם של עו"ד סמעאן ושל עו"ד דחלה.

אשר לעו"ד סמעאן, שוכנעתי כי מעורבותו בפרשה שלפניי התמצתה במתן אישור נוטריוני לחתימתו של ג'ולאני על ייפוי הכוח. ראיה מובהקת לכך שזה השירות שהעניק מצויה בחשבונית שכר הטרחה שגבה עו"ד סמעאן בסך של 210 ₪ בלבד (ראו – נספח 2 לתצהיר סמעאן). שכר טרחה מזערי זה אינו מתיישב עם התיזה לפיה עו"ד סמעאן ייצג מי מהצדדים או ניסח את ייפוי הכוח שעליו חתם ג'ולאני. אכן, בחקירתו במשטרה מסר ג'ולאני כי עו"ד סמעאן ניסח את ייפוי הכוח (ראו – נספח ה2 לתצהיר התובע 2), ברם ג'ולאני הבהיר כי עו"ד סמעאן רק מילא את שמות הצדדים ואת תיאור המקרקעין בנוסח ייפוי כוח סטנדרטי ששמור במחשבו (ראו – ש' 89-85), ובהמשך חקירתו במשטרה הודה ג'ולאני כי ייתכן אפילו שהוא הביא את ייפוי הכוח המוכן לעו"ד סמעאן וזה רק אישר את חתימתו (ש' 98-92). יוצא אם כן, שהשירות שהעניק עו"ד סמעאן לצדדים הוא שירות טכני ומצומצם של אימות חתימה. ודוק, עצם העובדה שעו"ד סמעאן שאל את ג'ולאני האם קיבל את התמורה מג'בר אינו יכול לשנות מסקנה זו, כיוון שמדובר בשאלה כללית שיותר מאשר נועדה להגן על זכויותיו של ג'ולאני נועדה לוודא שהוא מבין את משמעות חתימת ייפוי הכוח. על כן, אין מקום להטלת אחריות כלשהי על עו"ד סמעאן ודין התביעה נגדו להידחות.

אשר לעו"ד דחלה, אין שום ראיה שתלמד שהוא ייצג מי מן הצדדים לעסקת ג'ולאני – ג'בר. הוא לא קיבל שכ"ט בקשר עם עסקה זו. כל שהתבקש עו"ד דחלה לעשות במסגרת מפגש אקראי הוא לחוות דעה האם מסמכים שהוצגו לו נראים לו אותנטיים. זהו שירות מצומצם וטכני שאינו כולל בדיקה של טיב בעלותו של מוכר המקרקעין. אשר על כן, לא חלה על עו"ד דחלה חובת זהירות כלפי התובעים.

כנגד עו"ד דחלה נטענת טענה נוספת לפיה התרשל בכך שלא בדק את זכויותיו של ג'בר במקרקעין בטרם הגיש בשמו ערעור כנגד תוואי גדר ההפרדה. טענה זו לא יכולה לסייע לתובעים, בראש ובראשונה משום שאין קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק. הכיצד? משום שבערעור האמור ייצג עו"ד דחלה גם תושבים אחרים של כפר עקב, ולכן גם אם לא היה מייצג את ג'בר הוא היה ממשיך בניהול ההליך ותוצאתו של ההליך לא הייתה משתנה. מעבר לכך, דין טענת התובעים להידחות מפני שאין כל סיבה לקבוע שאגב הגשת ערעור כנגד תוואי גדר ההפרדה היה על עו"ד דחלה לבדוק את מהימנות בעלותו של ג'בר במקרקעין. אין בין עו"ד דחלה לבין התובעים שום יחסי קרבה המצדיקים הטלת חובה כאמור, ואין כל נסיבות מיוחדות – כגון חשד שהיה צריך להתעורר בליבו של עו"ד דחלה בנוגע לבעלותו של ג'בר – שמצדיק הטלת חובה שכזו. אשר על כן, גם התביעה נגד עו"ד דחלה נדחית.

הקשר הסיבתי והוכחת הנזק

בטרם נפנה לבחינת ראשי הנזק השונים להם טוענים התובעים יש לזכור כי במסגרת ההסכם שנעשה בין יורש התובעת 9 לבין המחזיקים הנוכחיים במקרקעין הוסכם על דחיית התובענה 9 נגד כל הנתבעים. מעיון בהסכם ובהודעת הצדדים עולה כי הנתבעת 9 הייתה בעלת 7 דונם מתוך כלל המקרקעין, קרי בעלת 31% מהמקרקעין. כיוון שכך יש להפחית מן הפיצוי שדורשים התובעים 31%. כמו כן, יש להפחית מסכום התביעה שיעור מסוים גם בגין הסכם הפשרה שנכרת בין התובעים 3-2 לבין הנתבעים. חלקם של התובעים הללו במקרקעין מגיע לכדי 13.4% מהמקרקעין ולפיכך יש להפחית גם שיעור זה מסכום התביעה. ואולם, יש לזכור כי תובעים אלו לא ויתרו על זכות התביעה שלהם נגד ג'ולאני, ולכן התוצאה היא שמסכום התביעה נגד ג'ולאני יש להפחית שיעור של 31%, ואילו מסכום התביעה נגד ג'בר יש להפחית שיעור של 44.4%.

נפנה עתה לבחינת ראשי הנזק השונים.

ירידת ערך הקרקע – 552,000

התובעים טוענים כי בשל רשלנותו של ג'ולאני ירד ערך הקרקע בסכום של 552,000 ₪. לביסוס ראש נזק זה הגישו התובעים חוות דעת של השמאי אוסאמה סרחאן. בחוות דעתו קובע השמאי כי לפי התוואי המקורי של גדר ההפרדה היו אמורים להישאר בצד הפלשתיני של הגדר 3.5 דונם מהמקרקעין, ואילו לאחר שינוי התוואי בעקבות ערעורו של ג'בר בעזרת עו"ד דחלה, נותרו בצד הפלשתיני 9.643 דונם. השמאי קובע כי קרקעות בכפר עקב המצוי מעבר לגדר נסחרות במחיר של 80 דולר למ"ר ואילו קרקעות בצד הירושלמי של הגדר נסחרות במחיר של 80,000 דולר לדונם (עמ' 6 לחוות הדעת). יושם אל לב שלמעשה מדובר באותו מחיר, שהרי בדונם יש 1,000 מ"ר, ולכן לא ברור מדוע בחר השמאי להציג את הנתונים כך. מכל מקום, לפי חישובו של השמאי בטרם הוסט תוואי הגדר עמד שווי המקרקעין, בניכוי אותו חלק מהם שהופקע לצורך הגדר, על סך של 1,215,440 דולר. לפי נתוני השמאי שהובאו לעיל, הסטת הגדר לא אמורה הייתה להביא לשינוי בערך המקרקעין, כיוון ששווי המקרקעין בשני הצדדים של הגדר הוא זהה. ואולם לטענת השמאי לאחר שהוסט תוואי הגדר נותר בצד הישראלי שטח של 6.8 דונם, וערכו של חלק זה במקרקעין ירד משום ש:

"הביקושים בצד הישראלי הם לשטחים גדולים יותר – ההקטנה בשטח במקרה זה גוררת ירידת ערך בשווי יחסי לדונם קרקע. במקרה זה אני סבור ששווי הקרקע בצד הירושלמי הינו 45,000 דולר/דונם".

טענה זו אין בידי לקבל, מן הטעם שלא הובא לה שום נימוק המבוסס על תורת השמאות, או על הגיונם של הדברים, או על מחקר אמפירי. אכן, אילו התובעים היו מוכיחים כי השטח שנותר בצד הישראלי של הגדר הוא שטח קטן מאוד עד שאין כדאיות כלכלית לפתחו, או שבשל מאפיינים מיוחדים אחרים של השטח שנותר בצד הישראלי, כגון מבנה טופוגרפי יוצא דופן, אין כדאיות לפתחו, אזי אולי הייתי משתכנע שיש בסיס לטענת השמאי. ברם, השטח שנותר בצד הישראלי הוא שטח גדול למדי של כ-7 דונם, ואף אם נפחית ממנו שטח של 2.643 דונם בגין התכניות המייעדות חלק מהשטח לדרך, למאגר מים ולשטח ציבורי פתוח, עדיין נותר בצד הישראלי שטח של למעלה מארבעה דונם שניתן לסחור בו, ולא ברור מדוע סבור השמאי כי שטח זה קטן עד כדי שערכו לדונם נמוך מהשטח שנותר בצד הפלשתיני של הגדר. אשר על כן, תביעת התובעים לירידת ערך נדחית.  

דמי שימוש ראויים

את דמי השימוש הראויים העריך השמאי לתקופה של שבע שנים, משנת 2004 ועד למועד הגשת התביעה בשנת 2011. את דמי השימוש חישב השמאי לפי 5% מערך הקרקע בתוספת ריבית בשיעור של 4%. כיוון ששווי המקרקעין הוערך על ידו בסכום של 80,000 דולר לדונם, ובהינתן ששטח המקרקעין בצד הפלשתיני של הגדר הוא 9.8 דונם, הרי שדמי השימוש השנתיים עומדים לדעת השמאי על סך של 38,572 דולר, ובסך הכל לשבע שנים על סך של 304,653 דולר. בחוות דעתו לא ציין השמאי כיצד הגיע למסקנה שערכו של דונם מגיע כדי 80,000 דולר, אך בחקירתו הנגדית טען השמאי כי הוא הסתמך על שתי עסקאות השוואה; עסקה אחת משנת 1999 שמגלמת שווי של 133,000 ₪ לדונם, ועסקה שניה משנת 2003 שמגלמת מחיר של 55,000 ₪ לדונם. השמאי התבקש בחקירתו להסביר את הפער הגדול בין מחיר דונם בעסקאות ההשוואה לבין מחיר דונם לפי חוות דעתו, ותשובתו הייתה שחלק מההפרש נובע מהריבית שיש להוסיף על המחיר בעסקאות ההשוואה שנעשו לפני כתיבת חוות הדעת, וכי חלקו העיקרי של ההפרש נובע מכך שדיווחי מחירי העסקאות לרשויות המס נמוכים מהמחירים האמתיים. טענה אחרונה זו של השמאי אין בידי לקבל מן הטעם שלא הובאה כל ראיה שתלמד על כך שהדיווחים בעסקאות ההשוואה היו שקריים, או שהדיווחים במזרח ירושלים באופן כללי שקריים. טענת השמאי גם לא מתיישבת עם העובדה שעסקאות ההשוואה דווחו לרשויות המס ואלו אישרו אותן. העובדה שהעסקאות אושרו על ידי רשויות המס מרמזת שהמחירים שדווחו אינם מופרכים, שאם לא כן רשויות המס היו פוסלות את הדיווחים.

אשר על כן, יש לקבוע כי שווי המקרקעין עומד על הממוצע של שתי עסקאות ההשוואה, קרי – על סך של 92,000 ₪ לדונם לפני שיערוך. אני ער לכך שסכום זה נמוך מהסכום שבו מכרו חלק מהתובעים את חלקם במקרקעין לאלו שמחזיקים בהם כיום (ראו לעניין זה הסכמי המכר שצורפו להסכמי הפשרה). ואולם, יש לזכור כי עסקת המכירה בין התובעים למחזיקים נעשתה לאחר שבהליך מקביל כבר ניתן לטובת התובעים שלפניי פסק דין המורה על פינויים של המחזיקים (ראו – ת.א. 1708-04-10, וכן סעיף 6(א) להסכם בין התובעים 3-2 למחזיקים, וסעיף 7 להסכם בין יורש התובעת 9 למחזיקים), כך שלא ניתן להתייחס לעסקאות אלו כאל עסקאות רגילות בין קונים מרצון למוכרים מרצון.

כאמור לעיל, עסקאות ההשוואה נעשו בשנים 1999 ו-2003. את דמי השימוש שם השמאי משנת 2004 ואילך (סעיף 7.2 לשומה). כיוון שכך יש לשערך את ערכי העסקאות ל28/03/04 (שבע שנים לפני הגשת התביעה). על פי עדות השמאי השערוך אמור להיות בשיעור של 5% לשנה, מה שמביא לכך ששווי דונם בעסקת ההשוואה משנת 1999 מגיע לסך של 185,000 ₪ (ראו – עמ' 20 לפרוטוקול ש' 31-14), ואילו שווי דונם בעסקת ההשוואה משנת 2003 עומד על סך של 57,750 ש"ח. יוצא אם כן, שהשווי הממוצע לדונם הוא 121,375 ₪, ולכן דמי השימוש הראויים לשנה בגין אותם 9.643 דונמים שנמצאים בצד הפלשתיני של הגדר מגיע לסך של כ-58,500 ₪ לשנה, ובמכפלה של שבע שנים לסך כולל של 409,500 ₪ לפני שיערוך, ולסך של 543,000 ₪ אחרי שמוסיפים לדמי השימוש הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום כל שנת שימוש ועד היום. ויובהר, התובעים זכאים לפיצוי זה גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט להם הם טענו בסעיף 10 לכתב התביעה.

עלות הריסת הבתים שבנו הפולשים

התובעים דורשים פיצוי בגין עלותה הצפויה של הריסת הבתים שבנו הפולשים ופינוי ההריסות. השמאי העריך ראש נזק זה בסכום של 1,146,860 ₪. דין התביעה בראש נזק זה להידחות על הסף משום שראש נזק זה אמנם הופיע בכתב התביעה המקורי, ברם הוא נמחק בכתב התביעה המתוקן (השוו – סעיף 10 לכתב התביעה המקורי לעומת סעיף 11 לכתב התביעה המתוקן).

הוצאות משפטיות

בעקבות גזלת המקרקעין נאלצו התובעים לנקוט בהליכים משפטיים שונים כמתואר לעיל בפרק העובדות של פסק הדין. את ההליכים ניהל עבור כל התובעים משרדו של עו"ד אריה סוכובולסקי, שהוא בנם של התובעים 11-10. לטענת עו"ד סוכובולסקי לא שולם לו שכר טרחה כלשהו עד היום. עו"ד סוכובולסקי טוען בתצהירו כי הטיפול בכל העניינים המשפטיים הצריך לפחות 400 שעות עבודה, ולפיכך הוא טוען כי שכר טרחתו עומד על סך של 400,000 ₪ בתוספת מע"מ, אם כי בכתב התביעה דרשו התובעים סך של 400,000 בלבד.

לכאורה אין כל קושי להגיע למסקנה לפיה זכאים התובעים לפיצוי בגין ההוצאות המשפטיות שנגרמו להם עקב רשלנותם של הנתבעים. ואולם, כפי שנראה להלן, התובעים נכשלו כישלון חרוץ בהוכחת ראש נזק זה, עד שלא ניתן לפסוק להם דבר בגינו. עו"ד סוכובולסקי הצהיר כי שכר טרחתו עומד על סך של 400,000 ₪ בגין 400 שעות עבודה לפחות (סעיף 14.1 לתצהירו). דא עקא, שעו"ד סוכובולסקי לא הגיש כראיה הסכם שכ"ט שנעשה עם התובעים למרות שלדבריו נעשה הסכם כזה (עמ' 35 ש' 16-15). יתר על כן, בעדותו בעל פה טען עו"ד סוכובולסקי כי משרדו כלל לא נוהג לפי שיטה של חיוב שכ"ט לפי שעות עבודה. ולכן גם אינו עורך מעקב אחרי היקף שעות העבודה (עמ' 35 ש' 25-15). לגבי העתירות שהגיש עו"ד סוכובולסקי לבג"ץ בשם התובעים, הוא טען כי שכר הטרחה בעתירות אלו עומד על 25% ממה שייפסק (עמ' 35 ש' 17-16), למרות שכלל לא ברור כיצד ניתן לגזור שכ"ט באחוזים מעתירות לבג"ץ שפסק הדין בהן בדרך כלל איננו פסק דין כספי. כמו כן, לפי טענה זו לא ברור כלל מדוע מגיע לעו"ד סוכובולסקי שכ"ט בגין הטיפול בעתירות שהרי אין כל הוכחה שהן התקבלו. לכך יש להוסיף, כי אין קשר סיבתי בין רשלנותם של הנתבעים לפיו ההוצאות שהוצאו בגין הגשת העתירות. הנה כך, אם העתירות נדחו אזי וודאי שהנתבעים לא אמורים לשלם את הוצאות התובעים בגינן, ואם הן התקבלו אזי הם לא צריכים לשלם את הוצאות התובעים כיוון שהם לא צפו ולא היו אמורים לצפות שהעירייה והמשטרה לא יפעלו כדין במסגרת סמכויותיהם. כמו כן, אין קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין ההוצאות שהוציאו התובעים לצורך הוצאת צו המניעה נגד מסרי ולשם ביטול פסקי הדין שניתנו לטובתו, שכן רשלנותם של הנתבעים אירעה לאחר ביטול פסקי הדין.

סיכומם של דברים, יש להניח כי בעקבות העברת המקרקעין מג'ולאני לג'בר נאלצו התובעים לנקוט בפעולות משפטיות שונות הכרוכות בתשלום שכר טרחה, ברם התובעים לא הוכיחו כדבעי את היקף ההוצאות. העובדה שהיקף ההוצאות לא הוכח אינה נובעת מקושי מובנה בהוכחתן, שהרי התובעים יכלו, למשל, להציג את הסכם שכר הטרחה שלטענת עו"ד סוכובולסקי נכרת עמו. כמו כן, חלק ניכר מההוצאות נטענות אינו קשור בקשר סיבתי לרשלנותם של הנתבעים. אשר על כן, תביעת התובעים בראש נזק זה נדחית.

עגמת נפש

אין ספק שלתובעים נגרמה עגמת נפש רבה עקב גזלת המקרקעין מידיהם. אכן, תחילת הגזלה רובצת לפתחו של מסרי, ברם מכירת המקרקעין על ידי ג'ולאני לג'בר החמירה עד מאוד את עגמת הנפש כיוון שבעקבותיה עלו על המקרקעין צדדי ג' שבנו בהם בתים. התובע 2 טען שמעשיו של ג'ולאני פגעו בבריאותו ברם טענה זו לא נתמכה בחוות דעת רפואית ולכן אין לקבלה. עגמת הנפש נמשכת כבר שנים ארוכות שכן מיום העברת המקרקעין לג'בר ועד היום חלפו כמעט חמש עשרה שנים והפרשה טרם באה לסופה לגבי אלו מהתובעים שלא מכרו את המקרקעין לאלו שמחזיקים בהם.

לאור כל האמור אני פוסק כי נזקם של כל התובעים בראש נזק זה מגיע כדי סך של 100,000 ₪ נכון להיום.

אשם תורם

בסיכומי הנתבעים עלתה הטענה לפיה יש לייחס לתובעים אשם תורם בכך שלאחר ביטול פסקי הדין שנטל מסרי הם לא פרסמו בעיתונות המזרח ירושלמית מודעה המזהירה את תושב מזרח העיר מפני עשיית עסקאות במקרקעין. דין טענה זו להידחות מפני שהיא לא נטענה בסיכומי ג'ולאני שהוא היחיד שהתביעה נגדו מתקבלת. בנוסף, דין הטענה להידחות מפני שהוכח כי ג'ולאני היה נחוש בדעתו להעביר את הקרקע לג'בר כדי לקבל חזרה את כספו, ולכן יש להניח שאף אם התובעים היו מפרסמים מודעה בעיתון הדבר לא היה מונע מג'ולאני לבצע את העסקה עם ג'בר.

ניכויים

במהלך שמיעת הראיות התברר כי התובעים קיבלו פיצוי ממשרד הביטחון בגין הקמת גדר ההפרדה על המקרקעין שלהם. על פי נ/2 עולה כי הפיצוי הגיע לסכום של 776,231 ₪. ג'ולאני טוען כי יש להפחית סכום זה מהפיצוי שייפסק לתובעים בראש הנזק של דמי השימוש. טענה זו לא מקובלת עלי כיוון שהפיצוי ששילם משרד הביטחון לתובעים הוא בגין אותו חלק של המקרקעין שבו בנויה הגדר, ואילו דמי השימוש שדורשים התובעים מתייחסים לאותו חלק של המקרקעין שנמצא מעבר לגדר.

סוף דבר

קבעתי, אם כן, כי התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 מתקבלת וכי התביעה נגד הנתבעים 4 ו-5 נדחית.

כן קבעתי כי הנזק הכולל שנגרם לכל התובעים עומד על סך של 643,000 ₪. ואולם, בכל הנוגע לג'ולאני יש להפחית מסכום זה 31%, ובכל הנוגע לג'בר יש להפחית מהסכום האמור 44.4%. התוצאה היא שאני מחייב את הנתבע 2 (ג'ולאני) לשלם לכל התובעים, למעט התובעת 9, סך של 443,670 ₪, ואילו את הנתבע 3 אני מחייב לשלם לכל התובעים, למעט לתובעים 3-2 ו-9, סך של 357,508 ₪.

הנתבעים ישלמו, יחד ולחוד, כל נתבע לכל התובעים שתביעתם נגדו התקבלה, הוצאות משפט בסך של 15,000,₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

כל התובעים, לרבות התובעים 3-2 ו-9, ישלמו לכל אחד מהנתבעים 5-4 הוצאות בסך של 8,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪. מודגש כי חיובם של כל התובעים בהוצאות הנתבעים 5-4 נובע מכך שנתבעים אלה לא היו צד להסכמי הפשרה.

ניתן היום, ז' ניסן תשע"ז, 03 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.