1.תביעה להטבת נזקי גוף שיסודה בתאונת עבודה מיום 26/9/2011.
רקע
2.התובע, מר א. פ. (להלן: א.) – יליד שנת 1985 – הועסק כעובד מטבח במסעדת "טומי רול בר" (להלן: המסעדה) שבבעלות הנתבעת 1, קייטנות טומי בע"מ. הנתבעת 2 (להלן – הפניקס) ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח חבות מעבידים. הנתבעת 3, גב' אוקי ביאלצקי (להלן: אוקי), היא הבעלים והמנהלת של הנתבעת 1 (ר' תדפיס רשם החברות – נספח א'1 לראיות התובע).
3.ביום 26/9/2011, בשעות הצהריים, בזמן הפעילות של המסעדה, בוצעו תיקונים בתקרת המסעדה ובמזגן שמותקן בה. בשעה שהתובע חלף מתחת לאזור שבו בוצעו התיקונים במסגרת עבודתו, נפלה עליו חתיכת מתכת מהתקרה. התובע ביקש לסוכך על ראשו בעזרת ידו הימנית, וזו נפגעה מהמתכת הנופלת ונחתכה.
4.התובע פונה ממקום התאונה לבית החולים שיבא בתל השומר, על ידי מר יורם ביאלצקי, בעלה של אוקי. התובע התקבל לחדר המיון בשעה 15:30. בבית החולים נוקה החתך ונתפר. (ר' תעודת חדר מיון – נספח ב' לראיות התובע).
5.במעקב רפואי שבוצע לתובע נמצא כי התובע זקוק לניתוח איחוי של הגיד המיישר של אצבע 4 בידי ימין. ביום 10/11/2011 נותח התובע בבית החולים שיבא בתל השומר לצורך "תיקון קרע בגיד מיישר אצבע 4. (ר' סיכום מחלה – נספח ט' לראיות התובע). לאחר הניתוח, ולאורך זמן, נדרש התובע לטיפולי פיזיותרפיה ולמשככי כאבים. עד היום סובל התובע ממגבלת תנועה באצבע 4 והוא מתלונן על כאבים.
התביעה
6.הנתבעים התרשלו בכך שלא סיפקו לתובע סביבת עבודה ראויה. התיקונים בתקרת המסעדה בוצעו מעל לראשם של עובדי המסעדה ושל הלקוחות. היה על הנתבעים לבצע את עבודות השיפוץ בתקרת המסעדה שלא בשעות העבודה, וכך הייתה התאונה נמנעת. לכל הפחות, היה על הנתבעים לנקוט אמצעי זהירות שיבטיחו את התובע ואחרים מפני נפילת חלקים מהתקרה עליהם.
7.כתוצאה מהתרשלות הנתבעים נפגע התובע בידו, ונגרם לו נזק גוף לרבות נכות לצמיתות. לפי חוות דעת מומחה מטעם התובע – ד"ר ברוך עמרמי – נגרמה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין קישיון לא נוח של אצבע 4 ביד ימין. ד"ר עמרמי סבור שיש להפעיל במלואה את תק' 15 לתקנות הביטוח הלאומי בדבר קביעת דרגת נכות ולקבוע לתובע נכות בשיעור של 15%. וועדה רפואית של המל"ל אף היא קבעה לתובע נכות רפואית בשיעור של 10%. הצדדים הסכימו להעמיד את הנכות הרפואית על שיעור של 9% בלבד. (ר' החלטה מיום 17/9/2015).
8.כתוצאה מהתאונה נפגע מהלך חייו של התובע מבחינה אישית, בריאותית ותעסוקתית. משחר נעוריו עבד התובע בעבודות פיזיות, וכושר עבודתו נפגע באופן ניכר. התובע נפגע בידו הימנית שהיא ידו הדומיננטית. נכותו התפקודית של התובע עולה בהרבה על נכותו הרפואית.
9.התובע מבקש לפסוק לו פיצויים לפי ראשי הנזק הבאים:
א.כאב וסבל – 180,000 ₪;
ב.עזרת צד ג' – 777,600 ₪ (30,000 ₪ עבור 15 חודשי אי כושר; 45,600 ₪ עבור יתרת התקופה לעבר עד סוף שנת 2016, לפי 950 ₪ לחודש; 702,000 ₪ לעתיד, לפי 1,200 ₪ לחודש עד גיל 80).
ג.הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה – 25,000 ₪;
ד.הפסדי שכר לעבר – 162,944 ₪ (חושב לפי שכר מינימום בסך 4,650 ₪ לחודש, בניכוי סכומים שהשתכר התובע בתקופה זו);
ה.הפסדי שכר לעתיד – 1,116,000 ₪ (חושב לפי שכר מינימום לתקופה של 40 שנה, ולפי נכות תפקודית בשיעור של 50%). על סכום זה מבקש התובע להוסיף 1,200,000 ₪ בגין הפגיעה בסיכויי הקידום
ו.הפסדי פנסיה – 129,000 ₪;
מהסכום המתקבל בגין ראשי הנזק דלעיל יש לנכות 54,677 ₪ בגין תגמולים שקיבל התובע מהמל"ל.
סך כל הנזק לפי תחשיב התובע עומד על 3,535,867 ₪. התובע מבקש לפסוק לו פיצויים לפי הסכום המרבי שבמסגרת סמכותו העניינית של בית משפט זה, דהיינו 2,500,000 נכון למועד הגשת התביעה, בצירוף הוצאות משפט.
ההגנה
10.בכתב ההגנה הכחישו הנתבעות את אירוע התאונה, את פינוי התובע מהמסעדה לבית החולים תל השומר, את הקשר הסיבתי בין התאונה הנטענת לבין הנזק בכף ידו של התובע, ואת הנזקים הנטענים.
רק בהמשך ההליכים (לאחר הגשת ראיות הנתבעות וסיכומיהן) ניתן היה לדלות מתוך ההכחשה הגורפת את טענות ההגנה לאשורן.
11.הנתבעות אינן מכחישות את קיומו של האירוע שבו נפל על התובע חלק מהתקרה בעת תיקון מזגן, ופגע בידו של התובע (סע' 6 – 7 לתצהיר אוקי; עדות אוקי, עמ' 40 ש' 9, 11, 20, 30, עמ' 47 ש' 4, 8). הנתבעות מאשרות כי התובע פונה מהמסעדה לבית החולים, על ידי מר יורם ביאלצקי, בעלה של אוקי. (עדות אוקי, עמ' 40 ש' 11, עמ' 47 ש' 10).
12.הנתבעות טוענות כי הניחו כיסא על מנת לחסום את המעבר לאזור שבו בוצעו התיקונים, וכי נאסר על העובדים – ובכללם התובע – לעבור באזור שבו בוצע התיקון. התובע לא אמור היה לצאת מהמטבח לצורך ביצוע עבודתו, ולא היה אמור לעבור מתחת לתקרה באזור התיקונים. בעשותו כן – בניגוד להוראות – נטל התובע על עצמו סיכון, ואין לו להלין אלא על עצמו.
13.גם נזקו של התובע קטן מכפי שהוא טוען. מומחה מטעם הנתבעות, ד"ר ולנטין ז'טלני, בדק את התובע כ-4 שנים לאחר התאונה ומצא כי התובע סובל מהגבלת תנועות מזערית בלבד באצבע 4 של יד ימין. הגבלה זו מזכה את התובע ב-3% נכות בלבד, ולא ב-10% נכות בתוספת תק' 15 לתקנות המל"ל, כקביעת המומחה מטעם התובע. כפי שצוין לעיל, הסכימו הצדדים להעמיד את הנכות הרפואית על שיעור של 9%. (ר' החלטה מיום 17/9/2015). נכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית, ובתוך זמן קצר לאחר התאונה חזר התובע לשגרת חייו. התובע השתכר לאחר התאונה כפי שהשתכר, ללא קשר לתאונה. בסיס שכרו של התובע היה כ-2,550 ₪ לפני התאונה ואחריה. מכל פיצוי שייפסק לתובע יש לנכות תגמולי מל"ל בסכום של כ-55,000 ₪, בתוספת שיערוך משנת 2012.
14.בתחשיב נזק שהגישו הנתבעות לצרכי פשרה, העריכו הנתבעות את נזקו של התובע, לפי ראשי הנזק הבאים:
א.כאב וסבל – 17,000 ₪;
ב.עזרת צד ג' – 5,000 ₪;
ג.הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה – 0 ₪ (לא הוכחו הוצאות, וככל שהיו הן מכוסות על ידי מל"ל וקופ"ח);
ד.הפסדי שכר לעבר – 39,550 ₪ (חושב לפי שכר חודשי של 5,100 ₪ לחודש, ולפי תקופות אי כושר קבע המל"ל);
ה.הפסדי שכר לעתיד – 20,000;
מהסכום המתקבל בגין ראשי הנזק דלעיל יש לנכות את תגמולי המל"ל. סך כל הנזק לפי תחשיב הנתבעת שהוגש קודם לדיון עומד על 81,550 ₪, ולאחר ניכוי תגמולי המל"ל עומד הפיצוי על סך כ-26,550 ₪.
15.בסיכומיה טענה הנתבעת כי אין להטיל עליה כל אחריות לתאונה, ולכל הפחות יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור גבוה. כמו כן, הפסדי השכר יש לחשב לפי בסיס שכר בסך 2,550 ₪ בלבד. הנתבעת מבקשת לקבוע שהתובע לא הוכיח את אחריות הנתבעת ולא הוכיח את נזקו ועל כן דין התביעה להידחות.
ראיות הצדדים
16.מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע עצמו (להלן – תצהיר פ. ), וכן תיק מוצגים ובו 48 מסמכים.
17.מטעם הנתבעות הוגש תצהיר של אוקי (להלן ולעיל – תצהיר אוקי), ואליו צורפו חוות דעתו של ד"ר ז'טלני, מסמכי מל"ל ודו"ח רציפות ביטוח.
דיון והכרעה
18.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפניי החלטתי לקבל את התביעה. אני סבור שהאחריות לתאונה רובצת לפתחן של הנתבעות, ללא כל אשם תורם מצד התובע. לאחר שאדון בשאלת האחריות אפרט את ראשי הנזק שבגינם ראיתי לפסוק לתובע פיצויים.
האחריות לתאונה
19.התובע מתאר בתצהירו את התאונה במילים הבאות:
"ביום 26.09.2011 אירעה לי תאונה וזאת עת שביצעתי את מטלותיי במסגרת עבודתי כעובד מטבח ועובד "פס" במסעדה – "טומי רול בר" שהינה... באחריות נתבעת מס' 1, קייטנות טומי בע"מ...
התאונה התרחשה עת תוקנו התקרה והמזגן במסעדה.
בדיוק בצאתי מחדר המטבח, לעבר בר הסלטים, להפתעתי, נפל על גופי חלק מהתקרה – חתיכות אלומיניום – פח גדולות. הגנתי בידי הימנית על ראשי וכתוצאה מכך נפגעתי חמורות בכל חלקי גופי ובעיקר בידי הימנית הדומיננטית.
התאונה התרחשה עת יצאתי מחדר המטבח על מנת להוסיף עוד סלט לעמדת הפס, כחלק מעבודתי השוטפת במסעדה...
לאחר התאונה רצפת המסעדה הייתה מלאה בדם. העבודה במסעדה נעצרה וביטלו את המשלוחים המתוכננים.
במועד התאונה נכחו, בין היתר, בעלה של נתבעת מס' 3, מר יורם ביאלצקי ובנה, מר ביאלצקי טומי שהינם חלק מצוות ההנהלה... במסעדה.
לאחר התאונה ביקשתי ממר יורם ביאלצקי שיפנה אותי לבית החולים. מר ביאלצקי השיב לי בשאלה, האם אני יכול להסתדר בעצמי... רק לאחר "שנדנדתי" לו שייקח אותי לבית החולים... הוא הסיע אותי לבית החולים תל השומר...
(תצהיר פ. , סע' 1 – 10)
כמענה לתיאור התאונה דלעיל, מצהירה אוקי כך:
"אציין כי תיקון המזגן בוצע מס' מטרים הרחק מהבר והרחק ממיקום העובדים ו/או הלקוחות. בנוסף, אני הזהרתי ולא נתתי ללקוחות ו/או לעובדים להתקרב למקום בו בוצע התיקון." (תצהיר אוקי, סע' 6).
שני העדים דלעיל – העדים היחידים מטעם הצדדים – נחקרו באשר לנסיבות התאונה.
20.התובע, עובד פשוט, השיב על כל שאלה שנשאל, באופן ישיר וישר, וללא כל התחכמות. לשאלות ב"כ הנתבעות השיב התובע: "יצאתי לשים סלט בבר, זה היה התפקיד שלי בעצם, לשים את הסלט בבר... יצאתי מהדלת שנפתחת קדימה והחוצה... יצאתי לשים את הסלט בבר" (עמ' 3 ש' 25 – עמ' 4 ש' 1). התובע נשאל אם ראה את האדם שעבד על תיקון המזגן בתקרה, ואם ידע מה הוא עומד לעשות, והשיב: "ראיתי בן אדם נכנס למקום עם סולם. לא ידעתי, לא שאלתי אותו מה אתה הולך לעשות, לא ידעתי מה הוא הולך לעשות, לא אמרו לי מה הוא הולך לעשות. זה הכל." (עמ' 4 ש' 26).
התובע עומת חזיתית עם גרסת הנתבעות שלפיה הוזהר שלא לצאת מהמטבח באותו יום. להלן חילופי הדברים בעניין זה (עמ' 5 ש' 30 – עמ' 6 ש' 4):
"ש:עכשיו תשמע, זה נכון שאמרו לך לא לצאת מהמטבח באותו יום?
ת:לא.
ש:אתה זוכר את זה בוודאות?
ת:זה היה שיא הלחץ, היו לקוחות, היו אנשים. אם היו אומרים לי לא לצאת,
ש:מי ראה את התאונה?
ת:אז היו אומרים לכולם מן הסתם לא לצאת. לא לעבוד. "
כבר עתה אציין, כי לא מצאתי סיבה שלא ליתן אמון בגרסת התובע, ובעדותו. שוכנעתי כי התובע ביצע את עבודתו כדבר יום ביומו, וכשהיה צריך לשים סלט בבר הסלטים שבמסעדה, יצא לשם כך מהמטבח. איש לא הזהיר את התובע מפני העבודות שמתבצעות במקום, ואיש לא הורה לו לבצע את עבודתו באופן שונה מהרגיל. כפי שניתן לראות בתמונות שצורפו כנספח א'4 לתצהיר פ. המסעדה היא מקום קטן וצפוף. העבודות בוצעו בתקרה הסמוכה לדלת היציאה מהמטבח, כפי שסימנה אוקי על גבי התמונות, והדבר מתיישב עם גרסתו של התובע, לפיה מיד כשיצא מהמטבח נפל החלק המתכתי על ראשו ופגע בו.
21.למרבה הצער, התרשמותי מעדותה של אוקי שונה בתכלית. עדותה של אוקי היא עדות מתפתחת וכוללת סתירות, בעניינים שבלב המחלוקת. כפי שצוטט לעיל, בתצהירה ציינה אוקי כי "תיקון המזגן בוצע מס' מטרים הרחק מהבר והרחק ממיקום העובדים ו/או הלקוחות. בנוסף, אני הזהרתי ולא נתתי ללקוחות ו/או לעובדים להתקרב למקום בו בוצע התיקון". כבר ראינו בתמונות כי המקום קטן וצפוף, וכי התיקון בוצע בסמוך לדלת המטבח, המובילה לעבר הבר שאינו מרוחק אף הוא. עוד זאת, בחקירתה הוסיפה אוקי, לראשונה, כי לא רק שהזהירה את התובע וחבריו לבל יתקרבו למקום התיקון אלא שגם הוצב כיסא שנועד לחסום את דרכם של העובדים ושל הלקוחות לאזור בו בוצע התיקון. (עמ' 40 ש' 25). בהמשך הפך הכיסא הבודד ל"כיסאות" שתחמו את אזור התיקון (עמ' 41 ש' 19), ואח"כ הפך שוב לכיסא בודד. (עמ' 42 ש' 30). בהמשך החקירה נשאלת העדה שוב ושוב על כך שלמעשה לא היה כיסא שמנע מפ. גישה למקום התיקון, והיא משיבה: "אני אמרתי שלא היה כיסא. לא הייתי אמורה לשים כיסא" (עמ' 44 ש' 22). וכשהיא נשאלת אם נכון שלא היה כיסא לפני הדלת של המטבח, משיבה אוקי: "אף אחד לא היה אמור להיכנס כי במטבח היה רק..." (עמ' 44 ש' 31) – העדה נמנעת ממענה ישיר וישר לשאלה, ואינה חוזרת על גרסתה בדבר הימצאותו של כיסא או הימצאותם של כסאות שמנעו גישה לאזור התיקון.
לא זו אף זו, גם האמירה בתצהיר "הזהרתי ולא נתתי ללקוחות ו/או לעובדים להתקרב למקום בו בוצע התיקון" – אינה מדויקת, לשון המעטה. אוקי מעידה שבתקופה שבה התרחשה התאונה היא עברה טיפולים כימותרפיים קשים, וכי בזמן התרחשות התאונה הייתה במחסן ולא במטבח (אינני רואה צורך להכריע במחלוקת בינה ובין התובע אשר טוען כי אוקי כלל לא הייתה במסעדה בעת התאונה). אף על פי שאוקי חוזרת וטוענת כי הזהירה את העובדים שלא יתקרבו לשטח התיקונים (עמ' 41 ש' 18), הרי שממכלול דבריה עולה כי לא הזהירה את העובדים בעצמה אלא אולי אמרה לבנה טומי, שהיה במקום, שיזהיר את העובדים ואת הלקוחות. על גרסתה המתפתחת של אוקי בעניין זה, ניתן ללמוד מעיון בחקירתה הנגדית במקומות הבאים: עמ' 42 ש' 16; עמ' 42 ש' 29, ועמ' 43 ש' 29, שם אומרת אוקי במענה לשאלה אם חסמו את דרכם של הלקוחות לשירותים: "זאת אומרת גם הלקוחות, כשאני נכנסתי למטבח אני אמרתי לטומי 'או. קיי, תגיד ללקוחות, לא לעבוד, לא להגיע לשטח הזה כי כרגע אנחנו עושים עבודות תיקון של המזגן'." בהמשך עוברת אוקי מלשון "אמרתי" ללשון "אמרנו", בכל הנוגע להזהרת העובדים והתובע (עמ' 44 ש' 17; עמ' 45 ש' 4; עמ' 45 ש' 5; עמ' 45 ש').
זאת ועוד, למרות מעורבותו של הבן טומי בכל ההתנהלות מול התובע ביום התאונה - קודם לתאונה ואחריה – לא הובא הבן להעיד על נסיבות התאונה. מדובר בעד חיוני וחזקה על הנתבעות שהיו מביאות אותו לעדות לו היה בעדותו כדי לחזק את גרסתן. גם ההיפך הוא הנכון, חזקה היא שאם נמנעו הנתבעות מהבאת העד לעדות הרי זאת מחמת שאם היה מעיד היה מחזק את גרסת התובע. כללו של דבר, איני יכול לתת אמון בעדותה של אוקי, בדבר הזהרת התובע לבל יצא מהמטבח ולבל יעבור במקום התיקונים, כשם שאיני יכול לתת אמון בעדותה של אוקי בדבר תחימת אזור התיקונים לצורך מניעת מעבר עובדים ולקוחות באותו אזור.
כמו כן, אוקי לא סיפקה הסבר מניח את הדעת מדוע לא דאגו הנתבעות לבצע את התיקונים בזמן שבו המסעדה סגורה עד השעה 12:00 בצהריים (עמ' 43 ש' 23). אינני מקבל את הטענה שלא היה צורך בכך, מחמת שלא נשקפה סכנה לאיש. הנכון הוא שהנתבעות סיכנו את העובדים ואת הלקוחות, בביצוע התיקונים בזמן שהמסעדה פועלת והומה לקוחות, מבלי לנקוט אמצעי זהירות מתבקשים ומינימליים. שוכנעתי, כי אפילו אמצעי הזהירות שאינם מספיקים ואשר נטען על ידי הנתבעות כי ננקטו, לא ננקטו בפועל.
22.בעניין חובות מעביד כלפי עובדו נפסק, מפי כב' השופט עמית:
"אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו, והדברים הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה (ראו, לדוגמה, ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3)225 (1993)). במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (ראו, בין היתר, ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות ([פורסם בנבו], 21.3.1999); ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991); ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 592 (1980); ע"א 688/79 יזבק נ' מונעם, פ"ד לו(1) 785 (1982); ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197 (1985); ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507 (1989); ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, 604-603 (1982)).
(ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (2011)).
עינינו הרואות, כי חובת המעביד לספק לעובדו סביבת עבודה בטוחה כלולה בחובת הזהירות המושגית שחב מעביד כלפי עובדו והיא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה. אי נקיטת אמצעי זהירות למניעת נזק שעלול להיגרם לעובד כתוצאה מהתרחשות שאותה יכול המעביד לצפות, מהווה הפרה של חובת הזהירות שחב המעביד כלפי עובדו.
23.בענייננו, נקל לצפות סיכונים שונים שעלולים להתרחש בסביבה שבה מתבצעים תיקונים, ובהם סיכון של נפילת חלקים מהתקרה. הנתבעות לא סיפקו לתובע סביבת עבודה בטוחה, ולא נקטו אמצעי זהירות אשר יבטיחו את התובע ואת שאר עובדי המסעדה מפני הסיכונים הצפויים באזור שבו בוצעו התיקונים. בכך הפרו הנתבעות את חובת הזהירות שהן חבות כלפי התובע, ומשנגרם לתובע נזק כתוצאה מהתרשלות הנתבעות, התקיימה עוולת הרשלנות, ועל הנתבעות לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו.
24.אינני סבור שיש להשית על התובע אשם תורם כלשהו. בעניין אשמו התורם של עובד שנפגע במסגרת עבודתו נפסק:
"בית-משפט זה פסק פעם אחר פעם, כי לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו... "היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 [1], בעמ' 604)...
העובד מצדו פועל מתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק.
רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק."
(ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ''ד מא(4) 524 (1987), סע' 2)
25.בענייננו, הוכח להנחת דעתי כי התובע נפגע כשהוא פועל "בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד", אשר הפר את חובתו לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה. העובד לא יצר את הסיכון ולא החמיר אותו בפעולה אוטונומית כלשהי שביצע ביוזמתו. התובע ביצע את עבודתו כדבר יום ביומו. עבודה זו כללה אספקה שוטפת של מוצרים לבר הסלטים. בדרכו מהמטבח לבר הסלטים נאלץ התובע לעבור באזור שבו בוצעו התיקונים בסמוך לדלת המטבח. בעשותו כן, נפלה עליו חלק מהתקרה והוא נפגע. בנסיבות אלה, אין כל הצדקה להטיל על התובע אחריות כלשהי לנזק שנגרם. הנה כי כן, אין לתובע תרומת אשם. מלוא האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעות.
שומת הנזק
26.בפתח הדיון בשומת הנזק אחזור על פרטיו האישיים של התובע הדרושים לעניין.
גיל התובע היום – 32 שנים (יליד 29/4/1985); גיל התובע במועד התאונה (26/9/2011) – 26 שנים;
שיעור הנכות הרפואית – 9% (קישיון לא נוח והגבלה בתנועות אצבע 4 ביד ימין שולטנית).
הנכות הרפואית והנכות התפקודית
27.הצדדים הסכימו להעמיד את הנכות הרפואית על שיעור של 9% בלבד. (ר' החלטה מיום 17/9/2015). הסכמה זו היא הממוצע בין חוות דעת המומחה מטעם התובע אשר קבע נכות בשיעור של 15% (10% בגין קישיון לא נוח של אצבע 4 ביד ימין, בתוספת תק' 15 במלואה), ובין חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת אשר קבע נכות בשיעור של 3% בלבד בגין הגבלה מזערית בתנועות אצבע 4. עינינו הרואות שבקביעת הממוצע בין המומחים לקחו הצדדים בחשבון את המשמעות התפקודית שייחס המומחה מטעם התובע לפגיעה בידו של התובע.
28.ואכן, לפגיעתו של התובע נודעת משמעות תפקודית ניכרת הן בחיי היום יום והן בעבודתו. התובע אינו בעל השכלה אקדמאית ועבד כל ימיו בעבודות פיזיות. במכתב הפיטורין שקיבל התובע מהנתבעות נרשם כי עבודתו אצל הנתבעת מופסקת "כיוון שאינך כשיר לעבודות מטבח". בהפניה לשירות התעסוקה שניתנה על ידי ד"ר זיו רונן ביום 21/9/2015, ארבע שנים לאחר התאונה, נרשם כי התובע מתלונן על שנפגע באצבע 4 יד ימין "עם פגיעה משמעותי בתפקוד", וכי הוא מתקשה לאתר מקום עבודה מתאים. בבדיקה נמצאה "הגבלה בתנועה באצבע הנ"ל.". (נספח כ"ו לתצהיר פ. ).
29.בסע' 56 לתצהירו מפרט התובע את מצבו כיום, כדלקמן:
התובע נחקר באריכות רבה לעניין כושר עבודתו, אך לא נשאל כלל לגבי התחושות המתוארות לעיל. איני רואה סיבה שלא ליתן אמון בגרסת התובע, אשר יש לה חיזוק הן בחוות הדעת מטעם הצדדים, והן בממצאי הביטוח הלאומי.
בהינתן כל אלה אני רואה להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 10%. שיעור זה משקף גם את הגריעה מכושר השתכרותו של התובע אשר נפגע בתאונה בהיותו בחור צעיר, ועד היום לא הצליח להבטיח לעצמו ביטחון תעסוקתי שהולם את כישוריו ואת מגבלותיו.
עתה, אפנה לדון בראשי הנזק השונים.
כאב וסבל
30.התובע ביקש לפסוק לו פיצויים בסך 180,000 ₪ בראש נזק של כאב וסבל, בהתחשב בגילו הצעיר, חומרת הפגיעה, הטיפולים להם נזקק התובע ויזקק בעתיד, וההשלכות שיש לתאונה על שגרת חייו ועל הפגיעה בעבודתו. לעומתו טענו הנתבעות בתחשיב הנזק שהוגש לצרכי פשרה כי הפיצוי הראוי בראש נזק זה לא יעלה על 17,000 ₪.
בהתחשב בטיפולים הרבים שנדרש התובע לעבור בסמוך לאחר התאונה, לרבות ניתוח, ובפגיעה שנותרה לו לצמיתות ומלווה אותו בשגרת יומו במגבלות ובכאבים, כמו גם בתקופת אי כושר ארוכה, אני רואה לפסוק לתובע פיצויים בסך 60,000 ₪ בגין כאב וסבל.
הפסדי שכר לעבר
31.בגין הפסדי שכר לעבר מבקש התובע לפסוק פיצוי בסך 162,944 ₪. סכום זה חושב לפי בסיס של שכר מינימום בסך 4,650 ₪ לחודש, בניכוי סכומים שהשתכר התובע מאז התאונה ועד היום. בתצהירו מפרט התובע את הפסדי השכר לכל תקופה ותקופה.
בסיכומיהן טענו הנתבעות כי לא חל שינוי בשכרו ובהרגלי עבודתו של התובע לפני התאונה ולאחריה, ועל כן אין הוא זכאי כלל לפיצויים בגין הפסדי שכר. מכל מקום, גם אם יובאו בחשבון הפסדי שכר כלשהם הרי שיש לחשבם לפי בסיס שכר של 2,550 ₪ לחודש, אשר משקף את השתכרותו הממוצעת של התובע לאורך השנים. יצוין רק כי בתחשיב הנזק שהגישה הנתבעת לצרכי פשרה חושבו הפסדי שכר לעבר בסך של – 39,550 ₪. סכום זה חושב לפי שכר חודשי של 5,100 ₪ לחודש, ולפי תקופות אי כושר שקבע המל"ל.
32.בבואי לקבוע את בסיס השכר שעל פיו יחושבו הפיצויים בגין הפסדי שכר נדרשתי למספר מקורות. גמלאות ששולמו לתובע על ידי המל"ל בשנת 2012 חושבו לפי שכר רבע שנתי בסך 15,351 ₪ (נספח ב' לראיות הנתבעות). סכום זה משקף שכר חודשי בסך 5,117 ₪. מעיון בדו"ח רציפות ביטוח שצורף לראיות הנתבעות (נספח ג') עולה שבין החודשים מאי – אוקטובר 2011 (6 חודשים) השתכר התובע אצל הנתבעת 1 סך של 15,289 ₪. סכום זה משקף שכר חודשי של כ-2,550 ₪. ברם, שנה קודם לכן בין החודשים אפריל – ספטמבר 2010 (6 חודשים) השתכר התובע אצל "סהר תעשיות שלטים" סך של 34,564 ₪, סכום המשקף שכר חודשי של 5,760 ₪.
בהינתן כל אלה, אני רואה לחשב את הפסדי שכרו של התובע, לעבר ולעתיד לפי בסיס של שכר מינימום שעומד כיום על 5,000 ₪. זאת, למעט לתקופה של 6 חודשים בסמוך לאחר התאונה, שלגביהם יחושב הפסד השכר לפי שכרו של התובע עובר לתאונה, דהיינו 2,550 ₪. מצד אחד, אני סבור שאין הצדקה להעמיד את בסיס שכרו של התובע לאורך ימים על 2,550 ₪ - כדרישת הנתבעת. מצד שני, לא ניתן להתעלם מן העובדה שבסמוך לפני התאונה עמד שכרו של התובע על 2,550 ₪ בלבד. לפיכך, ראיתי להעמיד את שכרו של התובע על 2,550 ₪ לתקופה של שבעה חודשים, שלאחריה יש לחשב את בסיס השכר על פי פוטנציאל ההשתכרות המוכח של התובע שאינו נמוך משכר המינימום. עם זאת, אני סבור שלא ניתן לייחס את כל הפער בין פוטנציאל ההשתכרות של התובע להשתכרותו בפועל לנזקי התאונה – כדרישת התובעת, ועל כן אני רואה לחשב את הפגיעה בשכרו לפי חישוב אקטוארי מלא.
33.כפי שציינתי לעיל, נכותו התפקודית של התובע עומדת על 10%, וכשיעור הזה יש לייחס לנזקי התאונה את הגריעה שנגרעה משכרו של התובע, על פי בסיס השכר שציינתי לעיל. הפסדי השכר יחושבו לפי שיעורי הנכות הזמנית שנקבעו לתובע על ידי המל"ל (דמי הפגיעה ויתר תגמולי המל"ל ינוכו בהמשך).
100% נכות לתקופה 26/9/11 – 26/12/11, דהיינו 3 חודשים, לפי 2,550 ₪, שווה 7,650 ₪;
50% נכות לתקופה 27/12/11 – 30/4/12, דהיינו 4 חודשים, לפי 2,550 ₪, שווה 5,100 ₪;
40% נכות לתקופה 1/5/12 – 14/5/12, דהיינו 0.5 חודשים, לפי 5,000 ₪, שווה 1,000 ₪;
100% נכות לתקופה 15/5/12 – 3/11/12, דהיינו 5.5 חודשים, לפי 5,000 ₪, שווה 27,500 ₪;
10% נכות תפקודית צמיתה לתקופה 4/11/12 – היום (6/3/17), דהיינו 52 חודשים, לפי 5,000 ₪, שווה 26,000 ₪.
סה"כ הפסדי שכר לעבר – 67,250 ₪.
הפסדי שכר לעתיד
34.התובע ביקש לפסוק לו בגין הפסדי שכר לעתיד – 1,116,000 ₪, סכום שחושב לפי שכר מינימום לתקופה של 40 שנה, ולפי נכות תפקודית בשיעור של 50%. על סכום זה מבקש התובע להוסיף 1,200,000 ₪ בגין הפגיעה בסיכויי הקידום. הנתבעת טוענת כי יש לפסוק לתובע לכל היותר פיצוי גלובלי בסך 20,000 ₪ בגין הפסדי שכר לעתיד. לשיטת הנתבעת, לא הוכח כי נגרם לתובע הפסד שכר כלשהו.
לטעמי, כושר עבודתו של התובע נגרע בשיעור נכותו התפקודית העומדת על 10%. את הפסדי השכר לעתיד אני רואה לחשב לפי נכות בשיעור של 10%, בסיס שכר של 5,000 ₪, ועד לגיל הפנסיה, דהיינו לתקופה של 35 שנים (מקדם היוון 259.84). בהתאם לכך, הפסדי השכר לעתיד עומדים על 129,921 ₪, ובמעוגל – 130,000 ₪.
הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות
35.ראש נזק זה יחושב לפי 12% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד, ובסה"כ, במעוגל – 23,500 ₪.
עזרת צד ג'
36.בראש נזק זה מבקש התובע לפסוק לו פיצויים בסך 777,600 ₪. לפי תחשיב התובע הוא זכאי ל-30,000 ₪ עבור 15 חודשי אי כושר מלא, ול-45,600 ₪ עבור יתרת התקופה לעבר עד סוף שנת 2016, לפי 950 ₪ לחודש. לעתיד מבקש התובע לפסוק לו 702,000 ₪, לפי 1,200 ₪ לחודש עד גיל 80. לשיטת הנתבעת לא הוכח כי התובע נזקק לעזרת צד ג', ולכל היותר יש לפסוק לו סך של 5,000 ₪.
הפגיעה היא ביד ימין דומיננטית, ותקופה ארוכה היה התובע באי כושר מלא. בתקופה זו נזקק התובע לעזרה אשר חורגת מעזרה רגילה של בני משפחה. בהתחשב במגבלותיו יידרש התובע לעזרה מסוימת של אנשי מקצוע גם בעתיד. אני אומד את הוצאותיו של התובע בראש נזק זה בסכום כולל של 10,000 ₪ - לעבר ולעתיד.
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
37.התובע לא הציג קבלות אך הוא אומד את ההוצאות הרפואיות שנגרמו לו ואת הוצאות הנסיעה המוגברות בסכום של 25,000 ₪. הנתבעת טוענת שמדובר בנזק מיוחד שאותו יש להוכיח בראיות. עוד טוענת הנתבעת כי הוצאות התובע מכוסות על ידי קופת חולים ועל ידי המל"ל.
אכן, מדובר בתאונת עבודה ומרבית הוצאותיו של התובע מכוסות על ידי קופת חולים ועל ידי המל"ל. עם זאת, בגין סכומים שנדרש התובע לשלם והוצאות שנדרש להוציא מעבר להוצאות המכוסות אני רואה לפסוק לתובע סכום גלובלי של 2,500 ₪.
ניכויים
38.התובע קיבל מהמל"ל דמי פגיעה בסך 7,436 ₪ וכן גמלאות נכות זמנית ומענק נכות צמיתה בסך 48,601 ₪. סכומים אלה, בצירוף שיערוך להיום, עומדים במעוגל על 57,000 ₪.
סכום הפיצויים
39.סכום הנזק על פי צירוף ראשי הנזק דלעיל עומד על 293,250 ₪. מסכום זה יש נכות תגמולי מל"ל בסך 57,000 ₪. לפיכך, סכום הפיצויים עומד על 236,250 ₪.
סוף דבר
40.הנתבעות תשלמנה לתובע את הסכומים הבאים:
א.פיצויים בסך 236,250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום;
ב.אגרת משפט בסך 712 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 2/7/2014;
ד.שכר המומחה מטעם התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ששולם (כנגד אסמכתא המעידה על התשלום).
ג.שכ"ט עו"ד בסך 41,462 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום (חושב לפי 17.55% מסכום הפיצויים).
התשלום ישולם עד 9/4/17.
ניתן היום, ח' אדר תשע"ז, 06 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.
