ת"א 34536-10-13 גושה נ' דוד את מאיר (ד.מ.) פיבי בוני ארמון בע"מ

התובע שימש קבלן משנה לביצוע עבודות שלד עבור הנתבעת. לטענת התובע הפרה הנתבעת את ההסכם שבין הצדדים בכך שביטלה את ההסכם שלא כדין והרחיקה את התובע מאתרי הבנייה בשלב שהיה קרוב להשלים את העבודות. התובע עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו את יתרת התמורה המגיעה בגין העבודות שבוצעו. בנוסף נתבע פיצוי מוסכם מכוח ההסכם שבין הצדדים.

מבוא ועיקרי העובדות הרלבנטיות

1. הנתבעת היא חברה העוסקת בביצוע עבודות בנייה. דוד טהר (טהר) ומאיר מיארה (מיארה) הם מי שהיו במועדים הרלבנטיים בעליה של הנתבעת ומנהליה (עדות טהר, ע' 23, ש' 8, ע' 24, ש' 24-21). התובע אף הוא עוסק בעבודות בענף הבנייה. בענייננו שימש התובע כקבלן משנה לביצוע עבודות שלד עבור הנתבעת. הקשר בין התובע לנתבעת נוצר באמצעות סמיר קירש (קירש). קירש הוא מהנדס, שלו קשרים עסקיים עם התובע. קירש הוא שסיכם את תנאי ההתקשרות עם הנתבעת והוא שהיה הגורם המקצועי שניהל את ביצוע העבודות בשטח (עדות התובע, ע' 1, ש' 24-13, ס' 4 לתצהיר קירש).

    

2. העבודות הנדונות עניינן בבניית שלושה מבנים שנועדו לשמש גני ילדים ביישובים אביעזר, בר גיורא ונחושה.

    

3. חברת מגנזי תשתיות בע"מ (מגנזי) היא שנטלה על עצמה לבצע את העבודות.

    

4. ביום 17.2.13 התקשרה הנתבעת בהסכם עם מגנזי שבו התחייבה הנתבעת לבצע את עבודות בניית גני הילדים כקבלן ביצוע של מגנזי (ס' 3 לתצהיר טהר, וכן ת/1, ההסכם הוגש אך בשלב שמיעת העדויות ואף זאת באורח חלקי וללא נספחיו, שעל כך להלן).

    

5. הנתבעת מצדה התקשרה בהסכמים עם קבלני משנה שונים לביצוע עבודות הבנייה. התובע הוא קבלן המשנה שהופקד על ביצוע עבודות השלד של המבנים.

    

6. ביום 10.3.13 נערך הסכם בין התובע לנתבעת. תנאי ההסכם ופרטיו סוכמו בעיקרם של דברים בין מיארה, מצד הנתבעת, לבין קירש, מטעם התובע (עדות קירש, ע' 18, ש' 2-1, עדות טהר, 28, ש' 15-13, וכן ע' 3, ש' 13-12). מהעדויות עלה סימן שאלה אם טהר נכח בעת שנעשה ההסכם (ע' 17, ש' 5-4, ש' 11-10). הסכמות הצדדים נוסחו באורח לקוני, בכתב יד, על גבי טופס הזמנת עבודה של הנתבעת. מיארה הוא שכתב את הדברים בכתב ידו (ע' 1, ש' 27-26). מטעם התובע, קירש הוא שחתם על ההסכם (ע' 2, ש' 1), ואף התחייב באופן אישי כמהנדס האחראי לביצוע העבודות (נספח א1 לכתב התביעה, להלן ההסכם הראשון).

    

7. זמן קצר לאחר מכן נערך בין הצדדים הסכם נוסף. הסכם זה, כמו הראשון, נכתב בכתב יד, באורח לקוני, על גבי טופס הזמנת עבודה של הנתבעת (נספח א2 לכתב התביעה, להלן ההסכם השני או ההסכם). הוכנסו בו מספר שינויים ביחס להסכם הראשון. מרביתם אינם מרכזיים לענייננו. ההסכם השני נושא אף הוא את התאריך 10.3.13, שבו נעשה ההסכם הראשון. עם זאת, אין מחלוקת שההסכם השני נעשה במועד כלשהו לאחר ההסכם הראשון. המועד המדויק לא הוברר. כפי הנראה מדובר בזמן קצר ביותר, מספר ימים, לאחר ההסכם הראשון (עדות קירש, ע' 19, ש' 15-14, ש' 6). לטענת הנתבעת נעשה ההסכם השני אך למען הסדר הטוב ועל מנת שהתובע עצמו, באופן אישי, יהיה מעורב ויחתום על המוסכם (עדות טהר, ע' 3, ש' 15-14). מצד התובע נטען כי ההסכם השני נדרש על מנת להכניס תיקונים מסוימים ביחס לתמורת עבודה נוספת (ע' 2, ש' 4-2) ובקשר עם תניית הפיצוי המוסכם (ע' 16, 7-1). כך או כך, אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסכם השני משקף את הסכמות הצדדים. 

    

8. אלה עיקרי הסכמות הצדדים: התובע התחייב לבצע את עבודות השלד למבני גני הילדים בשלושת היישובים. בתמורה לביצוע העבודות יקבל התובע סך של 125,000 ₪ עבור מבנה הגן בנחושה (שהוא גדול יותר) וסך של 75,000 ₪ עבור כל אחד מהמבנים באביעזר ובבר גיורא. אין מחלוקת כי התמורה הכוללת עמדה על 275,000 ₪ (אף שמנוסח ההסכם השני ניתן היה להבין כי התמורה בגין שני הגנים האחרונים היא 75,000 ₪ יחד, ואף שכך טענה הנתבעת לכתחילה בס' 23 לבקשתה למתן רשות להתגונן, טהר אישר בעדותו כי התובע היה זכאי ל-75,000 בגין כל אחד מהגנים הקטנים, ע' 3, ש' 19-17). בהסכם השני נוספה הוראה ביחס לתשלום תמורה נוספת בגין עבודה שמעבר לתכניות. הוראה זו אינה במוקד המחלוקת בענייננו. בהסכמים לא צוין עניין המע"מ והצדדים נחלקו אם לתמורה הכוללת – 275,000 ₪ – יש להוסיף מע"מ, אם לאו. בהסכם נקבעו אבני דרך לתשלום התמורה בהתאם להתקדמות העבודות. עוד נקבע כי ככל שהנתבעת תזמין "סחורות כגון עץ וכלי עבודה או כל דבר שהקבלן יצטרך" תקוזז העלות מהתשלום המגיע לתובע. בנוסף נקבעה בהסכם תנייה, ששני הצדדים ראו בה תניית פיצוי מוסכם, ושלפיה "כול הפרה של ההסכם תגרור אחרי קנס בסך 100,000 ₪..." [השיבושים במקור]. זאת, בשונה מהנוסח בהסכם הראשון שהתייחס אך לפיצוי הנתבעת.

    

9. יודגש כבר עתה שאין בהסכמים – בין הראשון בין השני – פירוט כלשהו של לוח הזמנים להשלמת ביצוע העבודות. בעניין זה התגלעה מחלוקת מרכזית בין הצדדים. לטענת הנתבעת הוסכם על השלמת העבודות בתוך 60 ימים. לטענת התובע לא כך הוסכם. התובע טען כי דובר על סיום משוער עד לחודש יולי 2013 וזאת, בין היתר, בשים לב לכך שבמועד ההתקשרות כלל לא ידעה הנתבעת את המועד שבו יימסרו אתרי הבניה לתובע.

    

10. בפועל – התובע החל בביצוע העבודות בשלושת האתרים במהלך חודש מרץ 2013. הנתבעת שילמה לתובע סך של 60,000 ₪ על חשבון התמורה (ס' 11 לתצהיר קירש והחשבוניות שצורפו שם). לאורך הדרך נגרמו עיכובים שונים בביצוע העבודות. כל צד תולה כיום את האשם בכך בצד שכנגד. עם זאת, וכפי שנראה בהמשך, אין עוד מחלוקת כיום כי התובע השלים לכל הפחות חלק משמעותי מן העבודות בכל האתרים.

     

11. ביום 26.5.13 התקיימה פגישה בין קירש, מטעם התובע, לבין טהר ומיארה, מטעם הנתבעת. בפגישה נדון לוח הזמנים להמשך עבודות השלד בכל אחד מהאתרים. במהלך הפגישה הועלו הבנות הצדדים על הכתב (נספח א3 לכתב התביעה, להלן המזכר). הדברים נכתבו בכתב יד ובנקודות. מהכיתוב נראה כי בהתאם להבנות הצדדים היה על התובע להשלים את כלל העבודות בגנים בנחושה ובבר גיורא עד לסוף חודש יוני 2013 או עד לתחילת חודש יולי 2013 (כאשר נקבעו גם מועדים לתחילת חודש יוני לביצוע יציקת התקרה/גג בגנים אלה) וכי מסירת מבנה הגן באביעזר לידי הנתבעת נקבעה לתחילת חודש יוני 2013. עוד הוסכם באותה פגישה כי התובע יקבל "מתוך רצון טוב ולסייע לו להתקדם בעבודה" 25,000 ₪ שלא על פי אבני הדרך לתשלום שנקבעו בהסכם. בין הצדדים נטושה מחלוקת אם סכום זה שולם בפועל אם לאו.

     

12. הצדדים חלוקים באשר למה שאירע לאחר הפגישה האמורה. הנתבעת טענה כי לאחר הפגישה לא חודשו עבודות הבנייה כמעט לחלוטין והתובע לא עמד בלוחות הזמנים שהוסכמו. התובע טען כי הנתבעת היא שסיכלה את האפשרות להשלים את העבודות במועד, כי פעלה במטרה להוציא את התובע מהאתר בלא לשלם את המגיע לו תוך שניסתה לשכנע חלק מעובדיו לעבוד ישירות מולה.

     

13. כך או כך, ביום 5.6.13 – זמן קצר לאחר הפגישה האמורה – הודיעה הנתבעת על הפסקת העבודה באתרים, ולמעשה על ביטול ההתקשרות בין הצדדים. בהודעה, שמוענה לתובע ולקירש, נכתב, בין היתר, כי "סיימת את עבודתך ואינך יכול להמשיך את העבודה בגני הילדים. כמו כן אנו דורשים ממך להפסיק ולהגיע לאתר הבניה" (נספח ה' לתצהיר טהר, להלן הודעת הביטול).

     

14. לאחר הודעת הביטול – ולאחר שהתקיימה ככל הנראה פגישה נוספת במשרדי הנתבעת – הלכו יחסי הצדדים והסלימו. הנתבעת טענה כי חרף ביטול ההסכם קירש המשיך להופיע באתרי הבנייה, מנע ממנה מלהמשיך בביצוע העבודות בלעדיו באמצעות פועלים אחרים, איים על נציגיה בשטח ואף תקף את טהר, מנהל הנתבעת. ביום 11.6.13 פנתה הנתבעת לבית המשפט בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת (ה"ט 23350-06-13). בהמשך הגישה תלונות למשטרה. התובע טען כי מהלכיה של הנתבעת היו מהלכים פסולים שלא נועדו אלא כדי לסלקו מן האתרים, לאחר שהשלים את החלק הארי של העבודות ועל מנת שלא לשלם לו את המגיע לו. קירש, מטעם התובע, עתר מצדו בבקשה למתן צו זמני שנועד לאפשר לו להמשיך בביצוע העבודות. בסופו של דבר ובעקבות דיון שהתקיים, הסכים קירש שלא לחזור לאתרי הבנייה תוך שמירת טענותיו.

     

15. הנתבעת טענה כי המשיכה בביצוע העבודות, תחילה באמצעות פועלים מטעמה. לאחר מכן, ביום 24.6.13, התקשרה בהסכם עם ברכת שמיים וארץ בע"מ (הקבלן החדש), וזאת לטענתה בין היתר לשם השלמת העבודות שהיה על התובע לבצע (ההסכם, ללא נספחיו צורף כנספח י"א לתצהיר טהר).

     

     

     

     

    התביעה, ההליכים והשאלות הצריכות הכרעה

     

16. על רקע האמור לעיל הגיש התובע את התביעה שלפניי. טענתו המרכזית של התובע היא כי הנתבעת ביטלה את ההסכם שבין הצדדים והרחיקה אותו מאתרי הבנייה שלא כדין וכי בכך היא הפרה את ההסכם. משכך תבע לחייב את הנתבעת לשלם לו הן את יתרת התמורה המגיעה לו בגין העבודות אותן השלים בפועל, הן את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם.

     

17. התובע התייצב לישיבת קדם המשפט הראשונה. מתשובות שהשיב לשאלות בית המשפט, כמו גם מדברים שאמר טהר, עלה בבירור כי קירש, המהנדס מטעמו של התובע, הוא שהיה הגורם הדומיננטי בהתקשרות מול הנתבעת, הוא שניהל את העבודות בשטח, והוא שבקיא בפרטים (ע' 1, ש' 27-13, ע' 2, ש' 6, 12, 23, ע' 3, ש' 15-11). אכן, בהמשך היה קירש העד המרכזי מטעם התובע. בנוסף העיד מטעם התובע עאמר תמימי (תמימי), אחד הפועלים שעבד עבור התובע ותחת קירש באתרים הנדונים.

     

18. מטעם הנתבעת העיד רק טהר, אחד מבעליה ומנהליה של הנתבעת. לתצהיר עדותו של טהר צורף, כנספח תצהיר של מוראד עלקם (עלקם). האחרון היה, לפי הנטען בתצהיר, אחד הפועלים שעבדו עבור התובע וקירש ואשר לאחר ביטול ההתקשרות על ידי הנתבעת הועסק על ידה במישרין לשם השלמת עבודות השלד (התצהיר האמור צורף גם לבקשת הנתבעת למתן רשות להתגונן). עלקם לא התייצב לישיבת ההוכחות. הנתבעת הבהירה כי בנסיבות אלה אין היא מבקשת להסתמך על האמור בתצהירו (ע' 7, ש' 24-21). משכך אין הוא חלק מהראיות בתיק.

     

19. המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא בשאלת הפרתו של ההסכם ביניהם. לאמור: האם בהודעת הביטול ובהרחקת התובע ומי מטעמו מאתרי הבנייה הפרה הנתבעת את ההסכם אם לאו. בעניין זה יידרש לדון גם בהסכמות הצדדים ביחס למועד השלמת העבודות. ככל שייקבע כי הנתבעת הפרה את ההסכם יהיה מקום לדון בשאלת זכותו של התובע לפיצוי ושיעורו של הפיצוי. בהקשר זה התעוררו בין הצדדים מספר מחלוקות, ובכלל זה: האם התמורה המוסכמת, 275,000 ₪, כוללת מע"מ או לא; מה היקף העבודה שבוצעה בפועל קודם להפסקת העבודות; מה הסכום ששולם על החשבון; ואלו סכומים יש לקזז בגין ציוד שסופק על ידי הנתבעת לאתרים. כן יידרש לדון בשאלת הפיצוי המוסכם כמו גם בטענת הנתבעת כי התובע ויתר באופן גורף על כל זכות לתבוע את הנתבעת בקשר עם ההסכם בין הצדדים.

     

20. נפנה עתה לדיון באלה.

     

    דיון והכרעה

     

    הערה מקדימה לעניין מהימנות

     

21. עיקר המחלוקות בין הצדדים עניינן בשאלות שבעובדה. זאת, הן בקשר עם תוכן ההסכמות הן בקשר עם התנהלות הדברים שלאחר מכן. משכך, מצאתי להעיר כבר בפתח הדברים הערה ביחס לעדויות שנשמעו ולהתרשמות מאלה.

     

22. עדותו של טהר מטעם הנתבעת עוררה רושם בלתי מהימן. התגלו סתירות לא מעטות בדבריו. דברים שהעיד עמדו, לא אחת, בסתירה חזיתית לאשר הצהיר (למשל, בניגוד לאמור בס' 43 לתצהיר עדותו הראשית כי בשל התנהלות התובע לא קיבלה הנתבעת ממגנזי את פרויקט בניית גני ילדים בכפר אוריה, בעדותו הסתבר כי ההיפך הוא הנכון וכי הנתבעת קיבלה וביצעה את הפרויקט האמור וכי הדברים היו ידועים לו היטב בעת עשיית התצהיר; ניסיונותיו ליישב בין הדברים בדיעבד היו רחוקים מלשכנע, ובסופו של יום הוא אישר, אף שלא בפה מלא, כי האמור בתצהיר אינו נכון, ע' 23, ש' 32 – ע' 24, ש' 16). בעדותו התגלו סתירות פנימיות (תחילה אישר באורח נחרץ כי לא נכח בעת עשיית ההסכם הראשון, ע' 17, ש' 5-4; בהמשך חזר בו והסתייג מהדברים, שם בש' 11-10; ראו גם עדותו כי הנתבעת ניהלה יומן מרַכז לעבודה בשלושת האתרים אלא שזה נזרק בסוף הפרויקט, ע' 26, ש' 18-15 אל מול ס' 3 לתצהיר גילוי המסמכים (ת/2) שם הצהיר באורח גורף כי הנתבעת לא ניהלה יומני עבודה כלל). בחלק מהעניינים התפתחה והתחלפה הגרסה שבפיו לאורך הדרך, סתם כך, ללא שהובא לכך כל הסבר (כך, למשל, לעניין עלות הציוד שסיפקה הנתבעת ואשר לשיטתה יש לקזזו: בבקשה למתן רשות להתגונן נטען לעלות של 230,000 ₪ (שם בס' 24); בישיבת קדם המשפט אמד טהר את הסכום לפתע בכ- 150,000 ₪, ע' 3, ש' 30-29 תוך שאישר שחלק ניכר מהחשבוניות שצורפו על ידו ושעליהן נסמכה טענת ההגנה כלל אינן רלבנטיות, ע' 3, ש' 28-26; ובעדותו העריך את העלות באורח כללי כעולה על 100,000 ₪, ע' 29, ש' 32). תשובותיו היו לא אחת מתריסות, מתחכמות ומתחמקות, וזאת ביחס לעניינים פשוטים שצריכים היו להיות בידיעתו (למשל, כשנשאל אם מגנזי שילמה לנתבעת סכום מסוים השיב באורח מתחמק "יכול להיות שכן, יכול להיות שלא", ע' 25, ש' 28 – ע' 16, ש' 1). חלק מההסברים שנתן היו סתמיים, מאולצים ובלתי משכנעים (למשל בכל האמור באי הבאתם לעדות של מיארה, עלקם ושל נציג מגנזי, ע' 23, ש' 13-7, התשובה כי אינו יודע איך לאתר את מי שהיה "שותפו" בנתבעת והגורם המרכזי בהתקשרות עם התובע, לא נתמכה בדבר ואומרת דרשני; ראו גם ע' 28, ש' 27-26). הרושם הכללי שהתקבל מעדותו של טהר היה שהתשובות, אף שהן נאמרות באורח נחרץ, ניתנות לעיתים קרובות כלאחר יד, בלי שיש לדברים כיסוי או תמיכה בלי שנעשה ניסיון ממשי להציג תמיכה כאמור, ובלי ניסיון של ממש להסביר את הדברים (כך, למשל, חרף סכומי הקיזוז שהפריח טהר בעדותו, כשנשאל אישר שאינו יודע באמת מה הסכום שבו יש לחייב את התובע, ע' 29, ש' 24; כך, למשל, טענתו לגבי מועד ההשלמה שנקבע מול מגנזי, שלא נזכר בהסכם שהוגש ומבלי שהובאה לכך כל תמיכה, ע' 29, ש' 6-3; כך תשובותיו הסתמיות ביחס להסכם שנעשה עם הקבלן החדש לאחר עזיבת התובע את האתרים, שהוצג באורח חלקי וללא כל פרטים, ע' 31, 6-4; כך תשובתו הסתמית כי אין בידיו צילומים בדבר מצב העבודות בפועל בעת עזיבת התובע, ע' 28, ש' 5-4, בניגוד לדברים שאמר בישיבת קדם המשפט, ע' 2, ש' 28-27, ובלא שניתן כל הסבר או נטען למאמץ כלשהו שנעשה לאיתור הנדרש).

     

23. התרשמות זו מעדותו של טהר מצטרפת להתנהלות הנתבעת לאורך ההליכים.

     

    הנתבעת נמנעה מלהגיש מסמכים מהותיים. בכלל זה לא הגישה לכתחילה את ההסכם שנעשה בינה לבין מגנזי אף שלשיטתה שלה לוחות הזמנים שנקבעו עם התובע נגזרו ממנו (למשל, ס' 7 לבקשה למתן רשות להתגונן). בישיבת ההוכחות התנגדה להגשת ההסכם (ע' 25, ש' 12-1). בסופו של יום כשההסכם הוגש, לא צורפו אליו נספחיו – שהם העיקר בכל האמור בעניינים שהיו שנויים במחלוקת בין הנתבעת לתובע. תמונה דומה עלתה גם ביחס ליומני העבודה של הנתבעת, שלא הוצגו בלא שניתן לכך הסבר משכנע (ע' 26, ש' 31-13); וגם ביחס להסכם עם הקבלן החדש עמו התקשרה הנתבעת לטענתה לאחר שהתובע עזב את האתרים. גם הסכם זה הוצג באורח חלקי, ללא פירוט של העבודות שנכללו בו ובאופן שלא מאפשר לבחון, למשל, כמה נדרשה הנתבעת לשלם לקבלן החדש בגין עבודות שהוטלו לטענתה על התובע. גם כאן, אף שכבר בישיבת קדם המשפט הועמד טהר על הדברים, וחרף דבריו כי יש לו תיעוד מפורט בעניין, לא הוגש פירוט נוסף כלשהו בהמשך הדרך (ע' 4, ש' 12-8).

     

    הנתבעת נמנעה מלהביא לעדות עדים שהיה בכוחם להעיד על עניינים שבמוקד המחלוקת. כפי שהובא לעיל, מיארה היה בעלי הנתבעת ומנהלה לצדו של טהר. מעדותו של טהר עלה שמיארה מילא תפקיד מרכזי בהתקשרות מול התובע וקירש, הוא שניסח את ההסכמים וכתב אותם, הוא שקיים את עיקר התקשורת מול קירש משום שהערבית שבפיו טובה יותר (למשל, ע' 27, 14-13, ע' 28, ש' 13, 15). חרף האמור לא הובא מיארה לעדות. אף לא נעשה כל ניסיון או מאמץ לזמנו לעדות. ההסברים שהובאו בעניין היו סתמיים, מוקשים ורחוקים מלשכנע (ע' 23, ש' 13-7, ע' 24, ש' 24). כך גם לגבי עלקם, אחד הפועלים שמסר תצהיר מטעם הנתבעת לתמיכה בגרסתה. הלה לא התייצב לעדות בלא שהונחה תשתית ממשית כלשהי לניסיון לאתרו או לזמנו. כך גם לגבי המפקח מטעם מגנזי שיכול היה לתמוך בטענות הנתבעת הן באשר לאופן ביצוע העבודות על ידי התובע הן לגבי לוחות הזמנים, שנגזרו לטענת הנתבעת מההסכם עם מגנזי. גם הלה לא הובא לעדות. גם בעניין זה לא היו בפי טהר תשובות של ממש (ע' 28, ש' 27-18).

     

24. נוכח האמור עולים קשיים משמעותיים לבסס ממצאים על עדות טהר, ובפרט מקום בו לא הובאה לה תמיכה של ממש.

     

25. מן העבר האחר עדותו של קירש, המהנדס ומנהל העבודה בשטח מטעם התובע, עוררה על פי רוב רושם מהימן. אף שבעניינים מסוימים התגלו גם בדבריו אי דיוקים או אי התאמות, באופן כללי ניכר היה כי הוא מבקש להביא בפני בית המשפט את העובדות כהווייתן. הוא תיאר את ההתרחשויות באורח מתון. הוא פרש בפני בית המשפט תמונה עובדתית סדורה. חלקים מסוימים מעדותו נתמכו בעדות תמימי, אחד הפועלים שהובא לעדות מטעם התובע. לחלקים מעדותו נמצאו חיזוקים ותימוכין בחשבונות שהגישה הנתבעת עצמה למגנזי בזמן אמת. חלק מדבריו כלל לא נסתרו על ידי הנתבעת.

     

26. על רקע זה נפנה לדון בטענות הצדדים.

     

    הפרת ההסכם

     

27. כאמור לעיל, המחלוקת המרכזית שהתגלעה בין הצדדים נוגעת לשאלת הפרת ההסכם.

     

    לגרסת הנתבעת, התובע הוא שהפר את ההסכם. לטענתה היה על התובע להשלים את עבודות השלד בתוך 60 ימים ממועד ההסכם, היינו עד למחצית חודש מאי 2013, וזאת נוכח התחייבותה של הנתבעת כלפי מגנזי למסירת הגנים כשאלה מוכנים לחלוטין עד ליום 15.8.13. לטענת הנתבעת, לא עמד התובע במועדים שהוסכמו, תוך שגרם לה לנזקים, ומשכך הודעת הביטול והרחקתו מאתרי הבנייה נעשו כדין.

     

    גרסת התובע שונה. לטענתו לא היתה הסכמה כי העבודות יושלמו בתוך 60 ימים. התובע וקירש התחייבו לעשות מאמץ להשלים את העבודות במהלך חודש יוני 2013, ולכל המאוחר עד חודש יולי 2013. התובע הוסיף וטען כי עיכובים שונים בביצוע העבודות נגרמו בעטיה של הנתבעת. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי יציקת הכלונסאות בשטח נעשתה באורח לקוי באופן שחייב את התובע לעשות עבודות הכנה והתאמה שלכתחילה לא הוטלו עליו; כי לאורך הדרך התנהלה הנתבעת באורח רשלני ובכלל זה לא סיפקה חומרי בנייה בזמן באופן שגרם לעיכובים; וכי מעת לעת הוכנסו שינויים בתכניות שהצריכו זמן נוסף. נוכח כל אלה טען התובע כי לא היתה כל הפרה מצדו של ההסכם שבין הצדדים ומכאן כי ביטול ההסכם בידי הנתבעת והרחקתו מאתרי הבנייה נעשו שלא כדין ותוך הפרת ההסכם.

     

28. בנסיבות העניין ונוכח מכלול הראיות שהובאו לפני בית המשפט מצאתי כי יש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת.

     

29. כאמור לעיל, ככלל היתה עדותו של קירש מטעם התובע מהימנה. קירש העיד כי לכתחילה לא סוכמו מועדי השלמה מדויקים (ע' 18, ש' 7-6). בהקשר זה ציין כי בעת ההתקשרות הנתבעת לא ידעה את המועד שבו ימסרו אתרי הבניה לתובע ושבו יוכל התובע להתחיל לבצע את עבודות השלד וכי בשל כך לא נקבע מועד סיום מדויק (ע' 18, ש' 18-15). בתצהירו פירט את המועדים שבהם נמסרו שטחי העבודה לידי התובע בפועל לשם תחילת ביצוע. בכלל זה ציין כי האתר בבר גיורא נמסר לידי התובע רק ביום 25.3.13, היינו למעלה משבועיים מיום שנעשה ההסכם הראשון (ס' 9 לתצהיר קירש). נתונים אלה לא נסתרו על ידי הנתבעת. יש לקבלם. למעשה, הנתבעת כלל לא התייחסה אליהם, בין במסגרת תצהיר עדותו של טהר, בין בעדותו. מן העבר האחר, לא ניתן לקבל את גרסת הנתבעת לפיה הוסכם כי עבודות השלד יושלמו בתוך 60 ימים ממועד ההסכם. הנתבעת לא הניחה תשתית כלשהי לכך. בהסכם שבין הצדדים – בין ההסכם הראשון בין ההסכם השני – אין לכך כל זכר. הנתבעת טענה כי פרק הזמן האמור נבע מהתחייבותה שלה להשלים את מבני הגנים לחלוטין ולמוסרם למגנזי עד ליום 15.8.13 שאז היו אלה אמורים לפעול. אולם, ככל שנודעה לעניין זה חשיבות, מדוע לא צוינו המועדים בהסכם עם התובע? לכך לא בא הסבר ממשי מצד הנתבעת. מעבר לכך, טענת הנתבעת אף לא נתמכה בהסכם שנערך בינה ובין מגנזי. כפי שצוין לעיל, לכתחילה לא הציגה הנתבעת את ההסכם שנעשה בינה לבין מגנזי. התנהלות זו מעוררת תהיות וסימני שאלה. אלה מתעצמים נוכח התנגדותה של הנתבעת במהלך שמיעת העדויות להגשת ההסכם. גם לאחר שההסכם הוגש (ת/1) על ידי הנתבעת ולבקשת התובע, הגישה אותו הנתבעת ללא נספחיו. בהסכם שהוצג אין כל התייחסות ללוחות הזמנים שלהם התחייבה הנתבעת כלפי מגנזי. ממילא לא ניתן ללמוד ממנו דבר לעניין המועד הסביר – קודם לכן – להשלמת שלב עבודות השלד. הימנעותה של הנתבעת מהצגת נספחי ההסכם, בהם עוגנו ככל הנראה לוחות הזמנים להם התחייבה, אומרת אף היא דרשני. היא פועלת בבירור לחובת הנתבעת. אף אם נניח כי מבני הגן נועדו לשמש כגנים פעילים כבר בשנת הלימודים שנפתחה ב- 1.9.13 – שאף לכך לא הונחה תשתית מספקת – לא די בכך כדי לתמוך בטענה בדבר המועד המדויק להשלמת שלב השלד. אמנם, טהר העיד כי בין הצדדים הוסכם במפורש כי העבודות יושלמו בתוך 60 ימים. עם זאת, וכפי שהובא בפירוט לעיל אין בידי לסמוך על עדותו ואני מעדיף בעניין זה את עדותו של קירש. מעבר לכך, מעדותו של טהר עלה כי היה זה מיארה שניסח את ההסכם עם התובע ולטענת טהר עצמו היה זה "בעיקר" מיארה שאמר בעל פה את "עניין 60 הימים" (ע' 28, ש' 17-13). אלא שמיארה לא הובא לעדות. גם עניין זה שוקל לחובת הנתבעת.

     

30. זאת ועוד. התובע הניח תשתית ראייתית לכך שעיכובים שונים בביצוע העבודות נגרמו בשל עניינים המסורים לאחריות הנתבעת ובשל התנהלות בלתי מקצועית שלה.

     

    ליקויים בהכנת השטח – קירש העיד כי הנתבעת נדרשה למסור לו את אתרי העבודה לאחר יציקת כלונסאות ויישורן. בפועל נעשתה יציקה לקויה של הכלונסאות בשניים מהאתרים (נחושה ואביעזר) ובאתר השלישי כלל לא נוצקו כלונסאות. קירש העיד כי עניין זה חייב את התובע לבצע עבודות הכנה בלתי מבוטלות שלא הוטלו עליו במסגרת ההסכם והביא לעיכוב (ס' 12 לתצהיר קירש, ע' 18, ש' 25 – ע' 19, ש' 2). הנתבעת לא חלקה על כך שהכנת השטח, ובכלל זה יציקת הכלונסאות, היתה נתונה לאחריותה (ס' 4 לתצהיר טהר). בתצהיר העדות מטעמה לא באה כל התייחסות לטענות בדבר הליקויים שנפלו בעבודות ההכנה ולעיכוב בשל כך. תמיכה לטענות התובע בדבר הצורך בעבודות התאמה ותיקון ביישור הקרקע ויציקת הכלונסאות ניתן למצוא גם בחשבונות שהגישה הנתבעת עצמה למגנזי לאורך הדרך, שבמסגרתם ביקשה תוספת תשלום בגין עבודות אלה (ת/2, למשל: חשבון מס' 1 התומך בכך שיציקת הכלונסאות בבר גיורא נעשתה באיחור ביחס לאתרים האחרים; חשבון מס' 4 המתייחס לתוספת ימי עבודה שנדרשו להגבהת הכלונסאות; והדברים נזכרים גם בחשבונות מאוחרים יותר). נוכח האמור, יש לקבל את גרסת התובע בעניין זה. בנסיבות העניין אין בעובדה שהליקויים בהכנת השטח לא נזכרו בהסכם השני, שנעשה זמן מה לאחר ההסכם הראשון ולאחר שקירש היה ער למצב הדברים, כדי לשנות (לטענת הנתבעת בהקשר זה ראו, ע' 34, ש' 10-6). ההסכם בין הצדדים נכתב באופן תמציתי ולקוני. הסברו של קירש בעדותו כי בנסיבות אלה לא ראה צורך לרשום את הדברים הוא סביר (ע' 19, ש' 25-18). בפרט כאשר לא באה בעניין זה כל גרסה מצד הנתבעת ומשהדברים נתמכים ברישומיה שלה מזמן אמת.

     

    אספקת חומרי בנייה באיחור – קירש הצהיר כי הנתבעת לא סיפקה את החומרים המתאימים במועדים ובכמויות הדרושות. כך למשל ברזל ובטון הגיעו לעיתים באיחור משמעותי, במשך כשבוע לא סופק זרם חשמל באתר נחושה וקבלני המשנה לעבודות הצנרת המים והחשמל לא הגיעו בזמן לביצוע עבודות שנדרשו מצדם קודם להמשך עבודות השלד. לטענתו, ליקויים אלה הביאו לבזבוז זמן מיותר וביצוע עבודות נוספות שלא היה באחריותו לבצע (ס' 14 לתצהיר קירש). בעדותו חזר על הדברים ופירט אותם (ע' 19, ש' 27 – ע' 20, ש' 18). התמונה שעלתה מעדותו היתה של התנהלות בלתי מקצועית של הנתבעת. היא נתמכה גם בעדותו של תמימי, מטעם התובע. תמימי העיד כי הנתבעת סיפקה לשטח, לא אחת, ציוד וחומרים שונים מאלה שנדרשו; כי במספר הזדמנויות נאלצו הפועלים להמתין בשטח באפס מעשה בשל איחורים באספקה; וכי ההתנהלות חרגה מהמקובל והנהוג בענף הבנייה (ע' 14 ש' 7-12, ס' 9-4 לתצהיר תמימי). הנתבעת מצדה לא העלתה בתצהיר מטעמה טענה ממשית בעניין זה. היא לא התייחסה כלל לטענות התובע. גם בהתייחסות המאוחרת לדברים, לראשונה בעדותו של טהר, אין כדי לשנות. לעיל הוסבר הקושי לבסס ממצאים על עדות טהר. מעבר לכך, ביחס לאיחורים הנטענים באספקת הברזל לשטח טען טהר בעדותו באורח כללי וסתמי כי ביכולתו להפריך את הנטען (ע' 26, ש' 26). כיצד? זאת לא פירש. גם ההסבר שנתן כי יומני העבודה והרישומים מזמן אמת – שבהם תועדה, בין היתר, אספקת חומרי הבנייה לשטח – נזרקו בסיום הפרויקט, מעורר קושי בשים לב לכך שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון והתגלגלו לפתחו של בית המשפט עוד קודם לסיום הפרויקט (ע' 26, ש' 18-13, ש' 31-30).

     

    שינויי תכנון – קירש הצהיר כי במהלך העבודה נדרשו מהתובע שינויים. אלה נגעו הן לשטח מבנה הגן בנחושה, שנדרש להוסיף לו 50 מ"ר מעבר למה שהוצג לכתחילה; הן לשינויים תכנוניים שנדרשו עם התקדמות הבנייה כגון, ביטול חלונות ופתחים, שינויים תכנוניים במבנה הגג ודרישה לביצוע הציפוי הפנימי של קירות הבטון בבלוקים ולא בגבס כפי שהוסכם תחילה. קירש טען כי לשינויים אלה היתה השלכה גם על פרק הזמן הנדרש להשלמת העבודות (ס' 14 לתצהיר קירש). גם כאן לא ראתה הנתבעת להתייחס לדברים בתצהיר מטעמה. זאת ועוד. טענות התובע נתמכו הן בהסכם השני, שבו נוספה הערה בדבר תוספת תשלום בגין שינויי שטח מעבר לתכנית המקורית (ראו האמור בשולי נספח א2 לכתב התביעה), הן בחשבונות שהגישה הנתבעת למגנזי לאורך הדרך במסגרתם ביקשה תוספת תשלום בגין תוספת השטח בגן בנחושה ובגין שינויים תכנוניים שונים, לרבות חלק מאלה שלהם טען התובע (ת/2, למשל: ההתייחסות לשינויים באביעזר ובר גיורא בשולי חשבון מס' 1; התייחסות ל"מטרים הנוספים בנחושה" ולתוספות נוספות בשולי חשבון מס' 2; וראו גם "הפרש המטרים" בנחושה הנזכר בחשבון מס' 4; פירוט השינויים ב"דלתות וחלונות" בחשבון שנרשם על גבי טופס הצעת מחיר 45 ועל גבי טופס הזמנת עבודה 43). למעשה, גם מעדותו של טהר עלה בבירור כי לאחר תחילת העבודות נדרשו מעת לעת שינויים תכנוניים כטענת התובע (ע' 26, ש' 7-3, טענתו כי בגין חלק מהשינויים לא אישרה מגנזי לנתבעת תוספת תשלום אינה משנה לעניין זה). המסקנה העולה היא כי לאחר שהתחילו עבודות הבנייה נדרשו התאמות ושינויים שונים בין התוכנית לבין הבנייה בשטח. מטבע הדברים אלה דרשו עבודה נוספת והצריכו זמן מעבר למה שתוכנן לכתחילה.

     

31. העולה מן האמור הוא כי יש לדחות את טענת הנתבעת כי הוסכם שעבודות השלד יושלמו בתוך 60 ימים ויש להעדיף בעניין זה את גרסת התובע כאמור. כמו כן, הונחה תשתית לכך שבמהלך העבודות נגרמו עיכובים בשל פגמים בהתנהלות הנתבעת ושיש בהם בכל מקרה כדי להצדיק את דחיית המועד להשלמת העבודות. כל אלה חותרים תחת טענת הנתבעת כי התובע הוא שהפר את ההסכם והם חותרים גם תחת הודעת הביטול שנתנה.

     

32. להשלמת הדיון יש להתייחס גם לפגישה מיום 26.5.13 ולהבנות שנעשו בין הצדדים כפי שנרשמו במזכר מאותו היום (ראו בפסקה 11 לעיל). הדברים במזכר נכתבו בכתב יד ובנקודות. מהכיתוב נראה כי בהתאם להבנות הצדדים היה על התובע להשלים את כלל העבודות בגנים בנחושה ובבר גיורא עד לסוף חודש יוני 2013 או עד לתחילת חודש יולי 2013. בחלקו התחתון של המזכר נכתב כי "עד 5.6 היסתיימו 2 יציקות תקרה בר גיורא+ נחושה" [כך במקור] (בחלקו העליון של המזכר צוין התאריך 3.6.13 ולידו נרשם "גן ילדים נחושה גג יציקה"). עוד הוסכם באותה פגישה כי התובע יקבל "מתוך רצון טוב ולסייע לו להתקדם בעבודה" 25,000 ₪ שלא על פי אבני הדרך לתשלום שנקבעו בהסכם ולא על חשבון השוטף.

     

33. הצדדים נחלקו באשר לרקע שקדם לפגישה. קירש טען, בין היתר, כי הבהיר לטהר ומיארה כי מגיעים לו תשלומים נוספים בהתאם למוסכם לאחר שהושלמה יציקת התקרה באביעזר; כי עמד על העיכובים שנגרמו שלא באחריות התובע וכי ביקש לתאם מועדים לאספקת ברזל ואיטונג ולקבוע מועדים ליציקת התקרות בבר גיורא ונחושה. הנתבעת טענה כי הפגישה נועדה לקבוע לוח זמנים חדש להשלמת העבודות לאחר העיכובים שלהם גרם התובע, שהביא להפסקת העבודה בשטח כמעט לחלוטין, נוכח המצוקה אליה נקלעה מול מגנזי ותוך שהתובע נוהג כלפיה בסחטנות. תוכן הפגישה והרקע לה, לא הובררו עד תום. בנסיבות העניין אף אינני נדרש לדון בפרטי הפרטים. יוּער עם זאת כי גם בהקשר זה גרסת הנתבעת אינה נקייה מקשיים. אין מחלוקת כי במועד הפגישה הושלמה עבודת יציקת התקרה במבנה באביעזר (כעולה מהמזכר עצמו). יוצא מכך שבהתאם לאבני הדרך שבהסכם הגיע לתובע בשלב זה סך של מעט למעלה מ- 130,000 ₪ (בהתעלם מסוגיית המע"מ, ולפי 35% עבור השלמת שלב הרצפה בנחושה ובר גיורא ו- 85% עבור השלמת שלב התקרה באביעזר). לשיטת הנתבעת עצמה היא שילמה לתובע עד לפגישה האמורה 60,000 ₪ בלבד. יש בכך משום תמיכה מסוימת בטענות התובע בקשר עם הפגישה. תשובת הנתבעת לעניין זה הנסמכת על קיזוז עלויות ציוד וחומרים שסיפקה מוקשית (שעל כך להלן). גרסת התובע נתמכה גם בעדותו של תמימי לפיה העבודה באתרים לא הופסקה (ס' 22 לתצהירו). הנתבעת מנגד לא הביאה לעדות את עלקם, הפועל שתצהיר שלו צורף לכתחילה על ידה. ממילא לא סיפקה תמיכה לטענתה בדבר הפסקת העבודה. גם הסכמת הנתבעת, שצוינה במזכר, לשלם לתובע סך נוסף של 25,000 ₪ לכאורה מעבר למוסכם, ומבלי שהעלתה על הכתב – לא בגדרי המזכר ולא במקום אחר כלשהו עד לאותה עת – טרוניה כלשהי כלפיו, אינה תומכת בנתבעת.

     

34. כך או כך, בהתאם למזכר נראה כי יציקת התקרה בבר גיורא ובנחושה נועדה להסתיים עד ליום 5.6.13 (לגבי נחושה צוין בחלק העליון התאריך 3.6.13 בשונה מהאמור בחלק התחתון). מועדי המסירה של מבני הגן ביישובים אלה נקבעו לסוף חודש יוני 2013 או לתחילת חודש יולי (הכיתוב אינו ברור די צרכו). אין מחלוקת כי ביום 5.6.13 טרם נוצקו התקרות בשני מבני הגן הנדונים. קירש העיד כי כל הנדרש לשם היציקה הושלם וכי התקבל גם אישור המפקח מטעם מגנזי. מעדותו עלה כי חומרי הברזל והאיטום לא סופקו במועד ובשל כך נגרם עיכוב (ע' 21, ש' 6-1 לפרוטוקול). הנתבעת לא חלקה על כך שהתקבלו כלל האישורים הדרושים ולא התייחסה במישרין לטענות אלה.

     

35. והנה, הודעת הביטול – בה הודיעה הנתבעת לתובע על ביטול ההתקשרות ודרשה שיפסיק להגיע לשטח – ניתנה, לטענת הנתבעת, ביום 5.6.13. היינו, בו ביום שבו נועדה להתבצע יציקת הגג בשניים מבין היישובים ושבועות מספר קודם למועד שנקבע להשלמת מסירת מבני הגנים ביישובים אלה.

     

36. במצב דברים זה מתבקשת המסקנה כי במועד שבו נתנה הנתבעת את הודעת הביטול היא לא היתה רשאית לעשות כן. נראה כי בזמן שניתנה הודעת הביטול טרם חלף המועד להשלמת שלבי העבודה כפי שצוינו במזכר. באין הפרה – אין יסוד להודעת ביטול. אפילו היינו אומרים כי היה על התובע להשלים את יציקת התקרה בנחושה ביום 3.6.13 (כמופיע בחלקו העליון של המזכר ובניגוד לאמור בחלקו התחתון) ואפילו היינו אומרים כי איחור זה עולה כדי הפרה מצד התובע – אף שבנסיבות העניין קיים סימן שאלה אם אין הוא רובץ לפיתחה של הנתבעת בשל אי אספקת חומרי הגלם הנדרשים לאתר במועד – עדיין היה מדובר באיחור קל בלבד. איחור כאמור אינו עולה כדי הפרה יסודית. רחוק מכך. הנתבעת לא טענה אחרת, למצער לא באורח ממשי. במזכר לא נקבע כי חריגה כלשהי מהמועדים, קלה ככל שתהיה, תהווה הפרה יסודית המקימה זכות ביטול. נסיבות העניין תומכות אף הן במסקנה שאיחור קל כאמור אינו עולה כדי הפרה יסודית. יש לזכור גם את התשתית שהונחה ביחס להתנהלות הנתבעת עד לשלב זה, לעיכובים שנגרמו בעטיה כמו גם לשינויים שנעשו בתכניות ושאין התובע אחראי להם ושהצריכו זמן נוסף. יש לזכור גם כי במועד שבו ניתנה הודעת הביטול עמדו לרשות התובע – לפי המועדים שנקבעו במזכר עצמו – מספר שבועות להשלמת כלל עבודות השלד. כפי שנראה להלן, התובע השלים חלק ניכר מעבודות השלד. נראה שלאחר שהורחק מהאתר נדרש פרק זמן קצר ביותר להשלמת היתרה (ראו להלן הדיון בפסקה 53). משכך, אף אם חל איחור קל בהשלמת יציקת התקרות, נראה שלא היה כל קושי להשלים את כלל העבודות במועד. במצב דברים זה, גם אם תמצא לומר שהיתה הפרה מצד התובע, אין עסקינן בהפרה יסודית, ולפיכך לא היתה רשאית התובעת ליתן את הודעת הביטול. לכל היותר היה עליה ליתן לתובע ארכה לצורך קיום והשלמת הנדרש. אין מחלוקת כי התראה או ארכה כאמור לא ניתנו (ע' 34, ש' 30-28). אף לא הוצגה אסמכתא כתובה כלשהי, קודם להודעת הביטול, שבה הלינה הנתבעת על הפרה מצד התובע. גם בכך יש כדי להקרין על טענותיה.

     

37. הנה כי כן, גרסת הנתבעת ביחס למועדים שהוסכמו להשלמת עבודות השלד נדחתה. הונחה תשתית לכך שבהתנהלות התובעת נפלו פגמים ושמכל מקום הוכנסו שינויים תכנוניים שהצדיקו את דחיית המועד. בנוסף, בנסיבות העניין, גם בהתאם למועדים שצוינו במזכר מהפגישה ביום 26.5.13, לא היתה הנתבעת רשאית להביא לביטול ההסכם במועד ובאופן שבו עשתה כן. במצב דברים זה – המסקנה היא כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם בכך שהביאה לביטולו שלא כדין, הרחיקה את התובע מהשטח ומנעה ממנו את השלמת העבודות.

     

38. בשולי הדברים אעיר כי התובע טען שהלכה למעשה פעלה הנתבעת להרחיקו מהשטח לאחר שהשלים את מרבית העבודה ומתוך מטרה להימנע מלשלם לו את המגיע לו ולהתקשר במישרין עם חלק מפועליו לשם השלמת העבודות (ס' 16 לתצהיר קירש). תמימי העיד שעלקם – הוא הפועל שלא התייצב לעדות מטעם הנתבעת – פעל בניסיון לקבל את ביצוע העבודות בעצמו תחת התובע וקירש (ע' 13, ש' 10-7) וכי שמע שבסופו של יום אותו עלקם חזר לעבוד בשטח במישרין עבור הנתבעת (ע' 14, ש' 3-1). אפשר שעל רקע זה, במפגש טעון שנערך יום לאחר הודעת הביטול, ושבו נכחו פועלי התובע, גלשו הדברים לאלימות, למצער התקרבו לכך (ע' 12, ש' 33-32). גרסת הנתבעת בהקשר למפגש זה היתה שונה. לשיטתה, לא שילם התובע לפועליו את המגיע להם ועל רקע זה נוצר העימות. לטענתה היא אף היתה נכונה לסייע לתובע (ס' 27 לתצהיר טהר, אף שנזכרה שם דרישה כי התובע יעמיד ערבות שבנסיבות העניין אין לה בסיס). תמונת הדברים בהקשר זה לא התבררה עד תום, בין היתר משעלקם לא הובא לעדות. גם יתר פרטי המפגש האמור לא התבררו באורח מספק. מכל מקום, בנסיבות העניין משנקבע כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם, אין צורך להידרש למניעיה של הנתבעת כמו גם לפרטי הפרטים של המפגש האמור. הנתבעת אף לא העלתה כל טענה ביחס למפגש זה בסיכומיה.

     

     

    הפיצויים

     

39. משנקבע כי הנתבעת הפרה את ההסכם יש לדון בתביעת התובע לפיצויים. לתביעת התובע שני ראשים: האחד, דרישתו לפיצוי בגין יתרת התמורה המגיעה לו עבור העבודות שביצע קודם להרחקתו מהשטח; השני, תביעתו לפיצוי מוסכם. בקשר עם הראש הראשון התעוררו מספר שאלות משנה. לדיון באלה נפנה עתה.

     

    התמורה החוזית – סוגיית המע"מ

     

40. בהתאם להסכם שבין הצדדים היה התובע זכאי לסך של 125,000 ₪ עבור השלמת עבודות השלד במבנה בנחושה, ולסך של 75,000 ₪ עבור כל אחד משני המבנים הנוספים, האחד באביעזר והשני בבר גיורא; ובסך הכל – 275,000 ₪ (ראו בפסקה 8 לעיל).

     

41. בהסכמים שבין הצדדים – בין ההסכם הראשון בין ההסכם השני – לא צוין דבר לעניין מס ערך מוסף. הצדדים נחלקו בעניין זה. התובע טען כי יש להוסיף לסכומים שצוינו בהסכם את שיעור המע"מ. הנתבעת טענה כי המחיר שצוין כולל את שיעור המע"מ ואין להוסיף עליו דבר.

     

42. דין טענת התובע להידחות.

     

43. הלכה פסוקה היא כי בהיעדר הוראה אחרת בחוזה, במפורש או במשתמע, נכלל מס ערך מוסף במחיר העסקה. היינו: מחיר שנקבע עבור עסקה מסוימת כולל את המע"מ החל עליה, אלא אם נאמר אחרת בהסכם שבין הצדדים. כלל זה הוחל גם מקום בו שני הצדדים לעסקה היו עוסקים (וראו: ע"א 738/80 נתן נ' זגורי פ"ד לז(4) 387, 391 (1983); ע"א 736/82 כפר חסידים משוב עובדים דתי בע"מ נ' אברהם פ"ד לט(2) 490, 496-494 (1985); ע"א 3616/04 מגדל הזוהר בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף תל אביב בפסקה 7 לפסק הדין, בקשר עם עבודות בנייה אף שבנסיבות שונות מאלה שלפנינו (22.12.2005); ע"א 9922/02 רשות השידור נ' שפ"מ שידורי פרסומות מאוחדים בפסקה 7 לפסק הדין, שם הובאו בהרחבה הראציונלים שביסוד הכלל האמור (22.8.2007); ע"א 1113/09 כהן נ' המשביר לצרכן החדש בע"מ בפסקה 7 לפסק הדין (27.1.2011)).

     

44. בענייננו לא עלה בידי התובע להרים את הנטל להוכיח כי בין הצדדים הוסכם אחרת. בהקשר זה נטען כי ההסכמים נערכו על גבי טפסי הזמנת עבודה. הסכומים צוינו בחלקו העליון של הטופס כאשר המע"מ מתווסף בחלקו התחתון (עדות קירש, ע' 16, ש' 13-12). קירש טען שטהר ומיארה אמרו לו במפורש שלסכומים יתווסף מע"מ וכי כך אמר להם רואה החשבון של הנתבעת, וכי זה היה מובן מאליו (ע' 16, ש' 18-17, ש' 27-25, ע' 17, ש' 2). בנסיבות העניין – אינני סבור שדי בכך. יש לזכור כי זמן קצר לאחר ההסכם הראשון נעשה בין הצדדים ההסכם השני. בהסכם השני הוכנסו, לבקשת התובע, מספר שינויים, ובכלל זה בקשר עם תמורת עבודה נוספת לתובע ושינוי תניית הפיצוי המוסכם שלא תוגבל אך להפרה מצד התובע (ראו בפסקה 7 לעיל). לא הובא טעם ממשי לכך שגם סוגיית המע"מ לא הובהרה באותה הזדמנות. מעדותו של קירש עלה כי לא עמד על כך שיצוין במפורש שלמחיר יתווסף מע"מ משום שלא רצה להיכנס לעימות בעניין (ע' 16, ש' 27-26). בנסיבות העניין הסבר זה אינו מספק. זאת, נוכח טענתו שלו שהדבר היה מוסכם על הנתבעת ובבחינת מובן מאליו, ונוכח הסכמת הנתבעת להכניס שינויים בעניינים אחרים, שהם אולי פחות מובנים מאליהם.

     

45. גם בהסכם שנעשה בין מגנזי לבין הנתבעת אין כדי לשנות את המסקנה. אכן, סכומי התמורה שתשלם מגנזי לנתבעת נקבעו כסכומים ללא מע"מ, היינו שיש להוסיף להם את שיעור המע"מ. אלא שבשונה מענייננו, צוין שם הדבר במפורש בהסכם (ס' 3 לת/1). יוער עוד, שלא נטען, למצער לא באורח ממשי, וממילא לא הונחה לפני בית המשפט תשתית כלשהי לכך שקיים נוהג בענף הבנייה לפיו נקבעים סכומי התמורה בקשר עם עבודות בנייה ללא שיעור המע"מ שאותו יש להוסיף וכי זה מצב הדברים גם מקום שבו לא צוין הדבר.

     

46. מכאן – את יתרת התמורה המגיעה לתובע יש לחשב על יסוד הסכומים שהוסכמו, כשאלה כוללים מע"מ.

     

    היקף העבודה שביצע התובע

     

47. על מנת לקבוע את התמורה המגיעה לתובע בגין העבודות שביצע קודם להרחקתו מהשטח יש לקבוע בשלב הראשון את השיעור שמהווה העבודה שהספיק התובע לבצע מתוך סך העבודות שהוטלו עליו.

     

48. אין בין הצדדים מחלוקת ממשית בשאלת העבודה שבוצעה בפועל קודם לעזיבת התובע. קירש הצהיר כי בשניים מבין מבני הגנים – בבר גיורא ובנחושה – נעשו כלל העבודות קודם לשלב של יציקת תקרות המבנים כאשר במועד שבו הורחק התובע מהשטח היו המבנים מוכנים לחלוטין, למצער כמעט לחלוטין, לצורך יציקת התקרות, לאחר שכל הנדרש לשם כך כבר נעשה (ס' 15 לתצהיר קירש, ראו גם ס' 17 לתצהיר תמימי וכן התמונות שצורפו לתצהירים מטעם התובע). התמונה שעלתה מעדותו של טהר לא היתה שונה באורח מהותי (ע' 3, ש' 7-1, אף שלדבריו נותרה עוד עבודה מסוימת קודם ליציקת התקרות ממש). אשר למבנה הגן באביעזר, אין מחלוקת כי התובע הספיק להשלים גם את יציקת התקרה (ס' 15 לתצהיר קירש, ס' 17 לתצהיר תמימי, עדות טהר, ע' 3, ש' 8).

     

49. הצדדים נחלקו בשאלה איזה שיעור מהוות העבודות שבוצעו כאמור מתוך סך העבודות שהוטלו על התובע בהסכם. התובע טען בסיכומיו כי העבודות שבוצעו משקפות בממוצע כ- 80% - 85% מכלל העבודות וכי יש לפסוק את התמורה המגיעה לו בגין מה שביצע בהתאם (ע' 33, ש' 22-21 וכן ש' 14; ראו גם ע' 4, ש' 19-18, קירש טען בעדותו לשיעורים גבוהים יותר; לדבריו: כלל העבודות במבנה באביעזר הושלמו, ובמבנים בנחושה ובבר גיורא הושלמו 93% ו- 96% בהתאמה, ע' 20, ש' 29-26, ע' 21, ש' 8-7). הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע השלים 85% מהעבודות באביעזר ו- 60% מהעבודות בבר גיורא ובנחושה (ע' 35, ש' 8-7, ראו גם עדות טהר ע' 3, ש' 9-1, וזאת בניגוד לס' 28 לתצהירו בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן שם טען כי בוצעו 45% מהעבודות בלבד, ולס' 28 לתצהיר עדותו הראשית שם טען לשיעור של בין 45% ל-60%).

     

50. ביחס לשיעור מתוך סך העבודות הכולל אותו מהווה העבודה שבוצעה לא הונחה לפני בית המשפט תשתית מלאה. לא הובאו ראיות משמעותיות בשאלה איזה חלק מסך העבודות הכולל ומהעלות הכוללת מהווה, למשל, שלב יציקת תקרה או שלב העבודות הנדרשות לאחר יציקת התקרה ועד למסירת המבנה לידי הנתבעת.

     

51. עם זאת, מהראיות שהובאו עולה תשתית מספקת לשם קביעת שיעור העבודות שבוצעו על ידי התובע בכל אחד מהמבנים, וזאת על דרך של אומדנה (ראו והשוו: ע"א 1203/13 טומשובר נ' ארט אופיק בע"מ (6.5.2015); ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ פ"ד נט(6) 490, 503 ואילך (23.3.2005)). בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, מספר עניינים.

     

52. ראשית, בהסכם שבין הצדדים נקבעו אבני דרך לתשלום. נקבע כי התובע יהיה זכאי ל- 85% מהתמורה ב"גמר תקרה" (בהסכם השני נכתב "גמר שלד"). אכן, מכאן לא נובע בהכרח כי שיעור התמורה שנקבע להשתלם באבן דרך משקף במדויק את היקף העבודה שבוצע עד לאותו שלב. עם זאת, הנתבעת לא חלקה על כך שאבני הדרך משקפות את שיעור העבודה שבוצעה בפועל (והנה משהתובע השלים את יציקת התקרה באביעזר, לשיטת הנתבעת עצמה מגיעים לו 85% מהתמורה עבור מבנה זה, כפי שהובא לעיל). הדברים אף משתלבים עם ההיגיון לפיו נקבעו אבני הדרך כך שהתשלום ייעשה לאחר ביצוע העבודה. מנגד, לא הונחה תשתית מספקת לטענת קירש בעדותו כי העבודה שבוצעה בפועל עולה על השיעור שנקבע באבני הדרך (ע' 20, ש' 29-28). משכך, אבני הדרך לתשלום כפי שהוסכמו בין הצדדים יכולות לשמש אינדיקציה בקביעת שיעור העבודה שבוצעה בפועל.

     

53. שנית, בהסכם שנערך בין הנתבעת למגנזי נקבעו אבני דרך לפיהן תהיה הנתבעת זכאית ל- 60% מכלל התמורה המגיעה לה ממגנזי בשלב של "גמר שלד" (ס' 4.1 ל-ת/1). ביום 13.6.13 – היינו כשבוע לאחר שהתובע הורחק מהשטח – הגישה הנתבעת למגנזי חשבון שבו נדרשו 60% מהתמורה (חשבון מס' 3 במסגרת ת/2). מכאן ניתן ללמוד שלשיטת הנתבעת הושלם שלב "גמר השלד" תוך זמן קצר ביותר. יש בכך, יחד עם ראיות נוספות שיוזכרו להלן, לתמוך במסקנה כי גם בשני הגנים שבהם טרם הספיק התובע ליצוק את התקרות, השלים התובע את החלק הארי של העבודות עד לשלב שבו היה זכאי ל- 85% מהתמורה.

     

54. שלישית, הראיות שהביאה הנתבעת ביחס לעלות שנדרשה לה לטענתה לשם השלמת העבודות שהיה על התובע לבצע, תומכות אף הן במסקנה האמורה. הנתבעת טענה כי שילמה סך של כ- 23,000 ₪ לפועלים אשר המשיכו את העבודות של התובע ולצורך רכישת ציוד לשם כך (ס' 35 לתצהיר טהר). טענות אלה של הנתבעת לא נסתרו. הן אף נתמכו באסמכתאות על המחאות ממועדים סמוכים למועד הפסקת העבודות על ידי התובע (נספח י' לתצהיר טהר). בנוסף טענה הנתבעת כי נאלצה להתקשר עם קבלן חדש ולשלם לו סך של 157,000 ₪ לשם השלמת העבודות שהוטלו על התובע. לטענה זו לא הונחה תשתית של ממש. ההסכם עם הקבלן החדש נושא תאריך 24.6.13, היינו לאחר שהנתבעת הגישה למגנזי חשבון על גמר השלד (נספח י"א לתצהיר טהר) הדבר מעורר קושי משמעותי. ההסכם צורף באופן חלקי ללא נספחיו. התמורה הנטענת לא נזכרת במה שצורף. לא הוצגו אסמכתאות אחרות לתשלום. בנוסף, ההסכם מתייחס ל"ביצוע עבודות גמר שלד ועבודות פנים". על פניו הוא כולל גם עבודות פנים שלא הוטלו על התובע. משלא צורפו נספחי ההסכם לא ניתן לדעת את פירוט העבודות שנכללו בו ואת מידת החפיפה, ככל שקיימת. הנתבעת הועמדה על הקושי כבר בישיבת קדם המשפט. טהר לא ידע להשיב מה התמורה ששולמה לקבלן החדש בגין עבודות שהוטלו לפי הטענה לכתחילה על התובע (ע' 4, ש' 12-8). חרף דבריו, לא טרחה הנתבעת להשלים את החסר בשלב הראיות (וראו התשובות הסתמיות בע' 31, ש' 6-4). משכך – הנתבעת לא הביאה ראיות לסכומים ששולמו לשם השלמת העבודות אותן לא ביצע התובע מעבר לסך של כ- 23,000 ₪. מכאן, שהסכום שנדרש לנתבעת לשם השלמת העבודות לאחר עזיבת התובע מהווה שיעור קטן יחסית מכלל התמורה – 275,000 ₪ – בעבור העבודות שהוטלו על התובע. גם בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי התובע השלים את החלק הארי של העבודות.

     

55. על יסוד כל האמור לעיל ניתן לקבוע את שיעור העבודות שבוצעו על ידי התובע, מתוך כלל העבודות שהיה עליו לבצע, על דרך האומדנה, וזאת באופן הבא:

     

    אביעזר - 85%.

     

    ביחס למבנה זה הבאתי בחשבון כי התובע השלים את שלב יציקת התקרה, שנקבע כאבן דרך לתשלום 85%. הנתבעת עצמה הסכימה כי התובע השלים באביעזר עבודות בהיקף זה (ע' 35, ש' 8-7). כאמור, לא עלה בידי התובע – שהנטל עליו – להניח תשתית המצדיקה לקבוע כי העבודות שביצע עולות על השיעור שנקבע באבן הדרך ההסכמית (לא הוצגה ראייה לפיה הושלמה מסירת הגן בפועל קודם לעזיבת התובע את השטח ולא הובאה תמיכה לטענת קירש כי הושלמו במקום גם עבודות האיזולציה, ע' 32, ש' 4; וזאת במנותק מהמחלוקת בין הצדדים אם אלה נכללו בהסכם, שבעניין זה האמור בשולי המזכר מיום 25.6.13, מספק תמיכה לעמדת הנתבעת).

     

    נחושה ובר גיורא – 75% בכל אחד.

     

    מסיכומי התובע נראה כי טען לביצוע עבודות בהיקף של כ- 80% במבנים אלה בעוד שהנתבעת טענה לשיעור של כ- 60%. בנסיבות העניין נראה כי עמדת הנתבעת נוטה לצד הנמוך. בהקשר זה הבאתי בחשבון את כלל הראיות והאינדיקציות שצוינו לעיל, ובכלל זה כי אף שטרם הושלמו בשני מבנים אלה עבודות יציקת התקרות – שנקבעו כאבן דרך לתשלום 85% – הרי שמהראיות שהובאו עולה כי התובע השלים, לכל הפחות, את מרבית העבודה עד לשלב זה וכי לאחר שעזב נדרשו זמן קצר ומשאבים לא רבים להשלמת השלב האמור.

     

56. התוצאה היא כי התמורה המגיעה לתובע בגין העבודות שאותן ביצע בפועל עומדת על: 213,750 ₪ (סכום זה מתקבל מסכימת 85% מתוך 75,000 (תמורת אביעזר) ו- 75% מתוך 125,000 (תמורת נחושה) ו- 75,000 (תמורת בר גיורא)).

     

     

    טענות קיזוז

     

57. התובע אינו חולק על כך שהנתבעת שילמה לו סך של 60,000 ₪ על חשבון התמורה ההסכמית (ס' 19 לתצהיר קירש והחשבוניות שצורפו). סכום זה יש לקזז מהתמורה המגיעה לתובע (סיכומי התובע, ע' 33, ש' 13-12). לטענת הנתבעת יש לקזז שני סכומים נוספים: סך של 25,000 ₪ ששולם לטענתה לתובע במזומן וסך של 107,000 ₪ ששילמה הנתבעת עבור ציוד וחומרים שסופקו לתובע ושהוא זה שהיה צריך לשאת בעלותם בהתאם להסכם. נדון בשני אלה.

     

    התשלום על סך 25,000 ₪ –

     

58. אין חולק כי בשלב מסוים, סמוך לפני שיחסי הצדדים עלו על שרטון, נתנה הנתבעת שיק לפקודת התובע על סך של 25,000 ₪. גם אין חולק כי זמן קצר לאחר מכן החזיר קירש את השיק לנתבעת. לטענת התובע לא היה מה לעשות עם השיק כפי שניתן וכי זה לא סייע בתשלום לפועלים (בין בשל סכומו בין בשל זמן הפירעון שצוין עליו – ראו, עדות קירש, ע' 22, ש' 27-26, עדות תמימי, ע' 13, ש' 22-20). לטענת הנתבעת לאחר החזרת השיק לידיה היא מסרה לידי קירש סך של 25,000 ₪ – כסכום השיק – וזאת הפעם במזומן.

     

59. סבורני כי יש להעדיף בנקודה זו את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע. אינני מתעלם מהאמור לעיל ביחס לקושי לבסס ממצא על עדות טהר. אולם, בהקשר הנדון נתמכה העדות ברישום שנחזה להיות מזמן אמת לפיו השיק "הומר במזומן" כמו גם בהמחאה שמשכה הנתבעת לפקודת טהר עצמו ושעליה נרשם כי הדבר נעשה נוכח בקשת קירש להחלפת השיק האמור בתשלום מזומן (ראו הרישומים על גבי העמוד השני והשלישי לנספח ז' לתצהיר טהר). לכך יש להוסיף כי גרסת התובע בדבר החזרת השיק – בלא לקבל דבר כנגדו – פחות מסתברת עם ההיגיון והשכל הישר. שהרי, אם כנטען השיק שניתן לא הועיל בשל זמן הפירעון שצוין עליו או בשל סכומו, לא הוברר ההיגיון בהחזרתו, זולת אם כנגד ההחזרה תינתן לתובע תמורה חלופית. נתתי דעתי לכך שקירש לא חתם על אישור בדבר קבלת הסכום במזומן (ע' 29, ש' 19-18) ולסימן השאלה העולה מכך, בפרט משלכתחילה אישר קירש בחתימתו את קבלת השיק. עם זאת, במכלול הנסיבות כאמור לעיל דומני כי בהקשר זה יש להעדיף את גרסת הנתבעת. משכך, יש לקבוע כי לתובע שולם סך נוסף של 25,000 ₪ שגם אותו יש לקזז מהתמורה המגיעה לו.

     

    עלות ציוד וחומרים –

     

60. על פי ההסכם היה על התובע לדאוג לציוד ולכלי העבודה הנדרשים לביצוע העבודה ובכלל זה למסמרים, חוט שזור וחוט קשירה. נקבע גם כי ככל שהנתבעת היא שתספק לשטח סחורות, ובכלל זה עצים הדרושים לבניה, תקוזז העלות מהתשלום המגיע לתובע. בסיכומיה עתרה הנתבעת לקיזוז סך של 107,000 ₪. קירש טען מנגד כי הוא זה שסיפק את רוב הציוד והחומרים כאמור לשטח (ע' 22, ש' 15-3). מעדותו עלה כי לשיטת התובע יש לקזז סך של כ- 5,000 ₪ בלבד וזאת בגין מסמרים, חוט שזור וכיו"ב פריטים שסופקו (ע' 21, ש' 28-26 וכן ס' 22 לתצהיר קירש).

     

61. בחינת מכלול הראיות מביאה למסקנה כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כנדרש את טענת הקיזוז. דין הטענה להידחות בחלקה הארי.

     

62. בעניין זה הציגה הנתבעת גרסה משתנה, מתחלפת ומבולבלת דבר המקים קושי של ממש לקבלה. כך, לכתחילה טענה הנתבעת כי סכום הקיזוז בגין הציוד והחומרים שסיפקה עומד על 230,000 ₪ וזאת על יסוד חשבוניות שצורפו (ס' 23-22 לתצהיר טהר בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן, ונספח ג' שם). על פני הדברים נראה היה כי מדובר בסכום שאינו עומד בכל יחס סביר לתמורת העבודה כולה (שבאותה עת נטענה על ידי הנתבעת להיות 200,000 ₪ בלבד). משנשאל טהר בישיבת קדם המשפט, לשם הבהרה, על שתיים מהחשבוניות שצורפו, שינה מן האמור בתצהיר ואישר כי הנתבעת – ולא התובע – היא שהיתה אמורה לשאת בעלות החומרים שצוינו בהן (ע' 3, ש' 28-26, וראו גם ע' 3, ש' 22-21 ביחס לחומרים שפורטו בחשבוניות הנדונות). ממילא לא היה בסיס לסכום שנטען. או אז טען טהר כי עלות החומרים והציוד שיש לקזז היא 150,000 ₪ ואולי יותר (ע' 3, ש' 30-29). הסבר לפער הנטען לא הובא. בעדותו בהמשך ההליך טען לפתע לסכום שלישי, הפעם יותר מ- 100,000 ₪ (ע' 29, ש' 32). גם כאן לא טרח להסביר. במקום אחר כשנשאל מה הסכום אותו יש לקזז לשיטת הנתבעת השיב "לא יודע" (ע' 29, ש' 24). השינויים החוזרים באומדן הסכום, יחד עם תשובותיו של טהר, ובשים לב גם לקשיים הכלליים שעלו מעדותו – אפשר שדי בכל אלה כדי להצדיק לדחות את טענת הקיזוז של הנתבעת.

     

63. בעדותו של טהר הסתבר כי גם חשבוניות נוספות שצורפו לתצהיר אינן מתייחסות כלל לחומרים שהתובע הוא שצריך לשאת בעלותם (ע' 27, ש' 24-23). בכל האמור בטענת הקיזוז התמקדה הנתבעת, לעת עדותו של טהר, בארבע חשבוניות שהוצאו על ידי טובול חומרי בניין (1990) בע"מ. נראה שנטען כי על התובע לשאת בעלות שצוינה בחשבוניות אלה להוציא פריטים מסוימים (ע' 27, ש' 24-17). חשבוניות אלה הוצאו על שם הנתבעת. מצוינים עליהן שמות האתרים בישובים הנדונים ואף התאריכים עליהן תואמים מועדים שבהם גם התובע פעל בשטח. חרף האמור אינני סבור כי די בכך על מנת לקבל את טענת הקיזוז ככל שהיא נסמכת עליהן. הנתבעת לא הניחה תשתית לכך שהציוד והחומרים האמורים אכן סופקו לאתרים הנדונים ועבור התובע. טענת טהר כי יש "תעודות משלוח" (ע' 27, ש' 16) נותרה כטענה בעלמא. הנתבעת לא הראתה כי מדובר בחומרים וציוד שהיו דרושים לעבודת התובע או כי אלה סופקו כולם לתובע ולא לקבלני משנה אחרים שהועסקו באותה עת בשטח.

     

64. יתרה מזו. לטענת הנתבעת עצמה עיקר העלות עניינה בחומרי בנייה וציוד שאינם חד פעמיים. ביסוד טענת הקיזוז עמדה ההנחה כי מדובר בציוד שיוותר בידי התובע וישמש אותו בעתיד (ראו דברי טהר בע' 4, ש' 5-1, שם אמר דברים כאמור בניסיון להסביר את שיעור הקיזוז הגבוה לו טענה הנתבעת ביחס לתמורה החוזית הכוללת). כך הסביר טהר גם ביחס לקרשים והעצים שנדרשו לצורך הבנייה ושסופקו לטענתו על ידי הנתבעת (שם). קירש טען כי הוא ולא הנתבעת שסיפק את העצים והקרשים שנדרשו (ע' 22, ש' 15-12). עדותו נתמכה הן על ידי תמימי (ס' 14 לתצהירו) הן באסמכתאות שהציג (ראו הסכם השכירות והחשבוניות שצורפו לתצהירו, וכן ע' 22, ש' 22-17). מוכן אני להניח שהנתבעת סיפקה לתובע חומרים וציוד בהיקף ובעלות העולה על מה שאושר על ידו (תמיכה מסוימת לכך אפשר, אולי, למצוא בס' 15(1) לתצהיר קירש). אולם – וזה העיקר – גם בכך אין די כדי לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעת. זאת, משום שלא הונחה כל תשתית ממשית לכך שכאשר התובע הורחק מהשטח הוא, או מי מטעמו, נטלו עמם את החומרים והציוד האמורים. התמונה המסתברת מהראיות שהובאו היא כי אלה – ובכלל זה אפשר שגם חומרי בנייה שהתובע עצמו סיפק – נותרו, למצער רובם ככולם, בשטח ובידי הנתבעת (טהר אישר בעדותו כי האתרים כולם היו סגורים ומגודרים, ע' 30, ש' 1; כי חרף התלונות שהגיש למשטרה הוא אינו יודע שקירש נטל ציוד או חומרים מהאתר, ע' 30, ש' 16-15; לא הוצגו שום אסמכתאות ביחס למלאי החומרים והציוד שנמצאו באתרים לאחר עזיבת התובע בהשוואה למה שסופק על ידי הנתבעת לטענתה; בתמונות שצורפו ואשר צולמו לטענת קירש זמן קצר לאחר הרחקת התובע מהאתר, ניתן לראות בין היתר קרשים, עצי בנייה ולוחות באתרי הבנייה ושחלקם טרם פורקו מהמבנים עצמם וממילא שהתובע לא יכול היה לקחתם, וראו גם עדות טהר בע' 3, ש' 7-4 בדבר לוחות ועצים שנותר לפרק). למעשה, לו נטל התובע את החומרים והציוד מהשטח, היה על הנתבעת – כך לשיטתה שלה – לשוב ולרכוש חומרים וציוד כאמור בהיקף ניכר לשם השלמת הבנייה. אלא שהנתבעת עצמה צירפה חשבונית בודדת על סך כ- 7,000 ₪ ביחס לרכישת חומרים וציוד לאחר עזיבת התובע את השטח (החשבונית האחרונה בגדרי נספחי י' לתצהיר טהר, וזאת בקשר לאספקת רגליים לבניין; קירש הציג הסכם שכירות לרגליים כאמור בתמיכה לטענתו שהוא שסיפק רגלי בניה לשלושת האתרים). גם בכך יש כדי לתמוך במסקנה המסתברת כי מרבית הציוד והחומרים נותרו ממילא בידי הנתבעת. במצב דברים זה אין הצדקה להטיל את העלות על התובע על דרך של קיזוז.

     

65. המסקנה העולה מן האמור היא כי טענת הקיזוז של הנתבעת בכל האמור בעלות הציוד והחומרים נדחית בחלקה הארי. יש לקבלה רק ביחס לעלות המסמרים, חוט הקשירה והחוט השזור שביחס לכך לא היתה מחלוקת. מעיון בחשבוניות שהוצגו עולה כי עלותם הכוללת של פריטים אלה עמדה על כ- 7,000 ₪ (כך מתקבל בסכימת עלות הפריטים האמורים בחשבוניות שצורפו לנספח ג' לתצהיר טהר ושמספריהן מסתיימים בספרות: 316, 319, 320 ו- 576 בתוספת מע"מ).

     

66. התוצאה – כאשר מנכים מן התמורה הכוללת המגיעה לתובע בגין העבודות שביצע קודם להפסקת עבודתו בשטח (213,750 ₪, כפי שנקבע בפסקה 56 לעיל) את הסכומים ששולמו על חשבון התמורה (60,000 ₪, פסקה 57 לעיל ו- 25,000 ₪ פסקה 59 לעיל) ואת הסכום שנקבע לקיזוז (7,000 ₪, פסקה 65 לעיל) – התוצאה המתקבלת היא כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 121,750 ₪.

     

67. להשלמת התמונה יוּער כי במהלך ההליכים העלתה הנתבעת טענות לנזקים שנגרמו לה בשל התנהלות התובע שבעטיה נאלצה להביא לסיום ההסכם עמו. בכלל זה טענה כי נאלצה להפעיל צוותים מתוגברים באופן שייקר את העבודות בכ- 80,000 ₪ (ס' 41 לתצהיר טהר). כן טענה לעלות שנאלצה לשלם לקבלן החדש עמו התקשרה (ס' 39 לתצהיר טהר, מבלי שהבהירה כנדרש אם מדובר בהגדלת העלות בהשוואה להסכם עם התובע). בנוסף נטען כי בשל התנהלות התובע נגרמו לה נזקי תדמית ופרויקטים שהיא אמורה הייתה לבצע נמסרו לאחרים (ס' 43-42 לתצהיר טהר). בסיכומיה לא עמדה עוד הנתבעת על טענות אלה, למצער לא באורח ממשי. מכל מקום, משנמצא כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם, ממילא דין טענותיה אלה להידחות. למעלה מכך, אף בהתעלם מהאמור לעיל, הרי שגם לגופן לא הוכחו הטענות. רחוק מכך. לא הובאה ראייה כלשהי לתמיכה בטענה להתייקרות עבודות ההשלמה (כפי שאישר ב"כ הנתבעת בסיכומיו, ע' 35, ש' 6-5). על הקשיים בכל הנוגע לטענות בקשר עם ההתקשרות עם הקבלן החדש עמדנו לעיל (בפסקה 54). גם הטענות לנזקי תדמית ולאובדן פרויקטים אחרים נטענו בעלמא בלא שהובא שמץ ראייה לתמיכת הנטען (וביחס לכפר אוריה, היא הדוגמא היחידה שצוינה על ידי הנתבעת לפרויקט שאבד בשל התנהלות התובע, התברר כי בניגוד חזיתי לנטען, הנתבעת דווקא קיבלה וביצעה את העבודה הנדונה, ראו הדיון בפסקה 22 רישא לעיל). הנה כי כן, הנתבעת לא הוכיחה נזק כלשהו שנגרם לה כטענתה בשל התנהלות התובע. משכך, גם במנותק מהקביעה שהנתבעת היא שהפרה את ההסכם, נראה כי התמורה ההסכמית עבור מה שבוצע (בניכוי הסכומים כאמור לעיל) מגיעה לתובע (למשל, מכוח דיני השבה בעקבות ביטול ההסכם).

     

    הפיצוי המוסכם

     

68. בתביעתו עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו סך נוסף של 100,000 ₪ וזאת כפיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם. בסיכומיו הבהיר כי הפיצוי המוסכם נתבע בגין הנזק שנגרם לו בשל כך שנמנע ממנו להשלים את העבודה ולקבל את יתרת התמורה (ע' 22, ש' 16-15).

     

69. כפי שהובא לעיל, בהסכם השני שבין הצדדים נקבע כי "כול הפרה של ההסכם תגרור אחרי קנס בסך 100,000 ₪..." [השיבושים במקור].

     

70. הנתבעת לא חלקה כי מדובר בתניית פיצוי מוסכם. טענתה היחידה בהקשר זה הייתה כי התובע הוא שהפר את ההסכם והיא זו שזכאית לפיצוי המוסכם (ע' 35, ש' 2-1).

     

71. לעיל נקבע כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם בכך שביטלה אותו שלא כדין תוך שהרחיקה את התובע מן האתר ומנעה ממנו את השלמת העבודות. מדובר בהפרה משמעותית. היא מקימה לתובע את הזכות לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם. הנתבעת לא טענה כי בנסיבות העניין יש להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם. ממילא לא הונחה תשתית כלשהי לכך שמתקיימים התנאים להפחתה כאמור. למעלה מהצורך יצוין כי משתביעת הפיצוי המוסכם נסבה על ראש הנזק שנגרם בשל אי השלמת העבודות – בשונה מראש הנזק בגין אי תשלום התמורה בגין העבודה שבוצעה – אף לא מתעוררת שאלה של כפל פיצוי (לאפשרות לתבוע במצטבר פיצוי מוסכם ופיצוי בהתאם לנזק בפועל כאשר עסקינן בראשי נזק שונים, ראו, למשל, ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ פ"ד מו(1) 115, 124-123 (1991); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני החוזים תרופות ע' 83, 522 (2009)). הנתבעת אף לא טענה אחרת, למצער לא באורח ממשי.

     

72. משכך – על הנתבעת לשלם לתובע, בנוסף לסכום שנפסק לעיל, סך של 100,000 ₪.

     

     

     

    ויתור על זכות התביעה?

     

73. בהסכם השני שבין הצדדים נקבע כי "... על הקבלן לבטח את עובדיו, לחברה אין שום מחויבות או אחריות כלפי הקבלן או מי מעובדיו. כמו כן הם אינם רשאים לתבוע את החברה המזמינה". דברים דומים נרשמו בהסכם הראשון ולפיהם: "על הקבלן לבטח את עובדיו ואין שום דרישות או תביעות מהחברה המזמינה לא הקבלן ולא עובדיו".

     

74. בסיכומיה טענה הנתבעת על יסוד האמור כי בהסכם שנעשה בין צדדים ויתר התובע על זכותו לתבוע את הנתבעת. אף שהדבר לא נאמר במפורש נראה כי כיוונה לכך שעל יסוד ויתור זה יש להורות על דחיית התביעה.

     

75. דין הטענה להידחות.

     

76. טענת הנתבעת כאילו ויתר התובע מראש ובאופן גורף על כל זכות לתבוע את הנתבעת בקשר עם ההסכם אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים. היא אינה הפרשנות המסתברת של ההסכם, ובכלל זה בשים לב לראיות שהוצגו. בהקשר זה יש משקל רב, לדעתי, להסכם שנעשה בין הנתבעת למגנזי (ת/1). בס' 5.2 להסכם זה נקבע כי: "הקבלן [הנתבעת] מתחייב להחתים את קבלני המשנה... על התחייבות מפורשת לפיה הם יהיו מנועים מלהגיש תביעות ו/או דרישות כלשהן למגנזי ו/או למזמין העבודה [דניה סיבוס] וכי תרופתם היחידה, היה וייפגעו זכויותיהם, תהיה בהגשת תביעה כספית נגד הקבלן [הנתבעת]". נוכח התחייבותה זו של הנתבעת כלפי מגנזי מתבקשת המסקנה כי הוראת הוויתור הנדונה כלל אינה מתייחסת לנתבעת. היא אינה מהווה ויתור על זכות התביעה של התובע כלפי הנתבעת. תחת זאת, היא נועדה לשלול את זכות התביעה של התובע – כקבלן משנה של הנתבעת – במישרין כלפי מגנזי, היא בהקשר זה "החברה המזמינה" וזאת בהתאם להתחייבותה המפורשת של הנתבעת כלפי מגנזי לכלול הוראה כאמור בהסכמיה עם קבלני המשנה. נראה כי ההוראה נועדה להגן על מגנזי מפני תביעות של התובע ועובדיו. פרשנות זו מסתברת גם מן העובדה שבהסכם השני מכונה הנתבעת, על פי רוב, "החברה" בעוד שבהקשר הנדון נעשה שימוש בביטוי "החברה המזמינה". גם בכך יש משום תימוכין שהכוונה היתה למגנזי ולא לנתבעת. בגלגול הראשון של ההוראה הנדונה בהסכם הראשון נכתב כי "אין שום דרישות או תביעות מהחברה המזמינה". לשון זו הנסבה על "דרישות" ו"תביעות" זהה ללשון שננקטה בהסכם עם מגנזי, ואף היא מחזקת את המסקנה האמורה.

     

77. אפילו לא היה מקום לקבוע שההוראה הנדונה נסבה על מגנזי ולא על הנתבעת, לא היה מקום לקבל את פרשנותה הנטענת של הנתבעת. הוראה לפיה נשללה זכות התביעה של הקבלן לחלוטין ובאופן גורף אינה סבירה. אין בה כל היגיון. אין כל טעם בפרשנות לפיה העמיד ההסכם זכויות לתובע, ובכלל זה זכותו לקבלת תמורה כספית, תוך שלילת כל אפשרות לאכוף את זכותו. משכך, ולחלופין, לכל הפחות היה מקום לפרש את הסיפא של ההוראה הנזכרת לפיה "... הם אינם רשאים לתבוע את החברה המזמינה" כמתייחסת אך ורק לעובדיו של התובע, קבלן המשנה, שאינם רשאים לתבוע את הנתבעת במישרין. זאת, מבלי לשלול מן התובע עצמו – כקבלן המשנה – את האפשרות לעמוד על זכויותיו ולתבוע מן הנתבעת את המגיע לו.

     

78. בנסיבות העניין אינני רואה מקום לייחס משקל רב לכך שטהר לא נחקר על הסעיף בתצהירו שבו התייחס להוראות הנזכרות שבהסכמים. זאת, הן נוכח הוראות ההסכם מול מגנזי; הן נוכח הרושם הכולל שעלה מעדותו של טהר; הן בשים לב לעובדה שטהר עצמו, לפי עדותו שלו, לא היה זה שניסח את ההסכם, ומיארה – הוא שמילא את התפקיד המרכזי מצד הנתבעת בהתקשרות והוא שניסח וכתב בכתב ידו את ההסכמים – לא הובא לעדות.

     

79. לסיום יוער כי מכל מקום, אפילו הונחה תשתית לכך שהפרשנות לה טוענת הנתבעת היא הפרשנות היחידה האפשרית והמתחייבת, היינו, כי התובע ויתר באורח גורף על זכותו לתבוע את הנתבעת בגין הפרה עתידית של ההסכם, דומה כי היה יסוד לקבוע שמדובר בתנייה הסותרת את תקנת הציבור ולפיכך בטלה (למשל, ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נז(6) 769, 789 (2003); ע"א 3833/93 לוין נ' לוין פ"ד מח(2) 862, 874 (1994)).

     

    פיצול סעדים

     

80. בסיכומיו ביקש התובע להתיר לו לפצל את סעדיו (ע' 33, ש' 31-30). בסיכומים לא פורטו הנזקים הנוספים שבעטיים התבקש הפיצול (ואפשר שהכוונה היתה למה שפורט בס' 3 לתצהיר קירש). התובע לא הגיש בקשה נפרדת בכתב בעניין זה (לנדרש בהקשר זה ראו א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי 342 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). לגופם של דברים – אין מקום ליתן היתר כאמור. לכתחילה ניתן היה, אולי, להבין את התובע שלא כלל את מלוא סעדיו על מנת להביא את התביעה בגדריו של הליך סדר דין מקוצר. אולם לא הובא כל טעם לכך שהתובע לא פעל לתקן תביעתו לאחר שניתנה רשות להתגונן, חרף דבריו שלו שכך יעשה ככל שתינתן רשות כאמור (ס' 14 סיפא לכתב התביעה). במצב דברים זה אין מקום להתיר פיצול סעדים באופן שעלול להביא להתדיינות נוספת בלא כל הצדקה.

     

    סיכום ותוצאה

     

81. נוכח כל האמור לעיל – התביעה מתקבלת. על הנתבעת לשלם לתובע סך של 221,750 ₪. הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

     

82. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע (החזר אגרת המשפט בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום התשלום) ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.

     

83. המזכירות תמציא לצדדים.

     

     

    ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ז, 19 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.