עמ"נ 60062-02-16 נליוג ואח' נ' רשות האוכלוסין ההגירה

לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין לערערים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952, בו נדחה ערר המערערים, בני זוג נשואים, לקבלת מעמד למערערת בישראל ואושרה החלטת המשיב מחודשים מאי-יוני 2015 לבטל את מעמדה. פסק דין זה משלים את החלטתי מיום 8.6.2016, אשר ביטלה את פסק דינו של בית הדין והותירה להכרעה את שאלת מעמדה של המערערת, כאשר מבוקש להעניק לה אזרחות ולחילופין מעמד של תושבת קבע.

הרקע לערעור מפורט בהחלטתי מיום 8.6.2016, שם עמדתי בהרחבה על הרקע הרלוונטי וטענות הצדדים. לצורך פסק הדין דנא, אחזור על הדברים בתמצית.

המערער הינו אזרח ישראלי, יליד 1927, שהלך לבית עולמו במהלך ניהול התיק ביום 30.3.2016. המערערת, הינה אזרחית הפיליפינים ילידת 1976 והחלה דרכה בישראל כעובדת סיעודית בשירות המערער בשנת 1998. בשנת 1999 המערער התגרש מאשתו באותה עת, כאשר לאחר מכן התפתחה בין המערערים מערכת יחסים זוגית והם נישאו בשנת 2001 בנישואים אזרחיים. המערערים פנו סמוך לאחר נישואיהם וכן מספר פעמים לאחר מכן למשרד הפנים לשם קבלת מעמד למערערת מתוקף נישואיהם. משרד הפנים סירב לבקשותיהם פעם אחר פעם והמערערת קיבלה רישיון עבודה מסוג ב/1 בלבד. בשנת 2007 עתרו בני הזוג לבג"ץ בבקשה להעניק למערערת אזרחות ישראלית ולחילופין מעמד של תושבת ארעית. לאחר הדיון בבג"ץ, הסכים המשיב לערוך בדיקה מעמיקה ולקיים למערערים שימוע נוסף, לאחריו נמצא שישנם קשיים בסוגיית כנות הקשר בין בני הזוג, אך לפנים משורת הדין ניתנה למערערת ביום 26.8.2009 אשרה מסוג א/5 (רישיון ישיבה ארעי), מחוץ להליך המדורג. בשנים שלאחר מכן פנו המערערים מספר פעמים נוספות למשרד הפנים בבקשה להסדיר את מעמדה של המערערת ונערכו להם מספר ראיונות. פעם אחר פעם דבק המשיב בסירובו להכניס את המערערים להליך המדורג, לאחר שלא התרשם מכנות הקשר וסבר כי מדובר ביחסי מטפלת-מטופל או מערכת יחסי נוחות. אשרת המערערת (א/5) בוטלה בחודש יולי 2015, ועל כך הוגש ערר לבית הדין. הערר נדחה ואושרה החלטת המשיב לביטול אשרת המערערת. בעקבות החלטת ביה"ד לערערים הוגש הערעור דנא.

בהחלטה מיום 8.6.2016 ביטלתי את פסק דינו של בית הדין לערערים וקבעתי כי המשיב לא הסיק מכלל הראיות שעמדו לנגד עיניו את המסקנות המתבקשות למרות קיומן של ראיות למכביר לאימות כנות הקשר ובכך לא הפעיל את שיקול דעתו כנדרש. זאת קבעתי בין היתר, לאור העובדה ולפיה פער הגילאים בין המערערים זכה אצל המשיב למשקל עודף; מאחר ונקודת המוצא הייתה צריכה להיות היות המערערים נשואים ומקיימים חיים משותפים לאורך כ-15 שנים ובהתאם להחלטה בבג"ץ הראשון שהגישו המערערים לפיו אין לשלול מראש מתכונות שונות של חיים זוגיים שאינן תואמות בהכרח את המתכונת הקלאסית; מאחר והמערערת הפסיקה לעבוד אצל המערער לאחר נישואיהם והוא מטופל ע"י מטפלת ישראלית מטעם המל"ל; מאחר המשיב הסכים לשדרוג מעמדה של המערערת מרישיון ב/1 לאשרת א/5; ומאחר ובחינת הראיונות לא מלמדת על סתירות יוצאות דופן המאפיינות קשר שקרי, אלא לכל היותר קיימים פערים סבירים שאין בהם להביא לפקפוק במערכת היחסים הכנה. יובהר, כי הראיונות העידו על מערכת יחסים זוגית תקינה שנמשכה שנים (בין היתר המערערים הוכיחו כי הם מקיימים חיים משותפים, גרים יחד בדירה אותה הם שוכרים, מנהלים חשבון בנק משותף, מודעים לסביבה החברתית האחד של השנייה, המערערת אף הערתה עצמה ביהדות ואף עברה גיור רפורמי, קיימת ביניהם ערבות הדדית, הם מבלים יחד בישראל ומטיילים יחד בעולם ועוד); עוד מצאתי כי המשיב הסתמך בהחלטתו על נתונים חיצוניים עליהם לא נשאלו המערערים בראיונות; כך גם מצאתי שלא נמצאו ראיות ממשיות לקביעת ביה"ד כי המערערים וגרושתו של המערער מקיימים מערכת יחסים משולשת, קביעה שהיוותה נסיבה ממשית לביטול מעמדה של המערערת.

מעבר לאלה קבעתי, כי "במצב דברים זה מן היה ראוי להעניק למערערת מעמד של קבע בישראל. חככתי בדעתי האם יש מקום להעניק אזרחות או תושבות קבע בשלב זה, אלא שנושא זה נמצא כולו לפתחו של המשיב. לפיכך סברתי, כי בשלב הזה ועד למתן מעמד קבע, בין רישיון לישיבת קבע ובין אזרחות, יש מקום לאפשר לצדדים לטעון טיעוניהם באשר לשלב הבא אליו ראוי להפנות את המערערת, שאינה יכולה בנסיבות לאור פטירת המערער להיכנס להליך המדורג".

בדיון מיום 11.7.2016 הודיע המשיב כי הוא מסכים להעביר את עניינה של המערערת לבחינת הוועדה הבין משרדית, כאשר בשלב זה תיוותר המערערת חסרת מעמד אך לא תבוצע כלפיה אכיפה. בכדי למצות את ההליך מול משרד הפנים קבעתי, כי על המערערת להגיש בקשה לוועדה בתוך 7 ימים ועל הוועדה לבחון את נסיבות העותרת "תוך שהיא נוטלת לתשומת לבה את החלטת בימ"ש זה מתאריך 8.6.16 ותוך שהיא מתבקשת לבחון האפשרות להעניק לעותרת מעמד של אזרחית המדינה בהמלצה לשר הפנים". עוד קבעתי, כי ככל שיקום קושי מבחינת המלצות הוועדה תפנה המערערת לבית משפט זה, כאשר ההליך נותר תלוי ועומד.

ביום 30.10.2016 ניתנה החלטת יו"ר הוועדה הבין משרדית. ההחלטה סקרה בקצרה את הרקע ונסיבות המקרה, לרבות סירובי משרד הפנים במהלך השנים להעניק למערערת מעמד בשל ספקותיו בכל הקשור עם כנות הקשר. כן סקרה יו"ר הוועדה את החלטתי מיום 8.6.2016 וציינה, כי "בהחלטתו התרשם כבוד השופט בכר כי טעתה הרשות בהפעלת שיקול דעתה עת לא הכניסה את המבקשת להליך המדורג עם מר ריצמן, החלטה אשר לו הייתה מתקבלת במועד הייתה מעניק מעמד קבע לכל הפחות". יו"ר הוועדה המשיכה וציינה כי "לאור הערותיו הנוקבות והמנומקות של כבוד בית המשפט, שבתי ובחנתי את אופן קבלת ההחלטות של כלל הגורמים המקצועיים בתיק, וכן את ההחלטות לגופן, ומצאתי כי לא נפל כל פגם בהתנהלותם ובאופן הפעלת סמכויותיהם ושיקול דעתם", כך ולא אחרת!

לגופו של עניין נקבע, כי "בבחינת מכלול העובדות עולה כי המדובר במבקשת אשר הינה כיום בת 40, אלמנה ללא ילדים. במסגרת בחינת בקשה זו, נבחנו זיקותיה השונות של המבקשת לישראל וזאת ביחס למדינת מוצאה וכן ניתנה הדעת לנסיבות הספציפיות כפי שעולה מהמקרה דנן, ולעמדתו של כב' ביהמ"ש לעניינים מנהליים. כפי שיפורט להלן ניכר כי זיקתה של המבקשת למדינת מוצאה חזקה וממשית יותר מזיקתה לישראל. בהתייחס למשך תקופת שהותה של המבקשת בישראל, יודגש כי אין בשהייה ממושכת שנים כשלעצמה טעם המצדיק מעמד וזאת בפרט כאשר מדובר בשהות ממושכת בישראל תחת מסווה של בת זוג הנשואה לישראלי אשר כל הבקשות שהוגשו במשרדנו מכוח הנישואין נדחו זו אחר זו לאור התרשמות שלילית מכנות הנישואין. בהתייחס לבני משפחתה של המבקשת – בהתאם לטענות המבקשת בראיון שנערך לה בחודש יולי 2016, בארץ מוצאה- פיליפינים, שוהים אביה ואחותה ולה אחות נוספת השוהה בקנה. בישראל בן זוגה הנטען – נפטר ומכאן ניתן להסיק כי זיקותיה מובילות לארץ מוצאה שם תוכל לחיות לצד אביה ואחותה אשר עמם נמצאת בקשר ואף שולחת סיוע כספי לאחותה" [ההדגשה אינה במקור, א.ב.].

בסיכומו של דבר קבעה יו"ר הוועדה, כי לאור האמור והחומר המצוי בתיק, הנסיבות בעניינה של העותרת והעובדה שבקשתה לגיור נדחתה "לא מצאתי טעמים הומניטריים המצדיקים מתן מעמד בישראל והחלטתי לסרב לבקשה".

ביום 28.12.2016 התקיים דיון נוסף בפניי. בדיון טען ב"כ המשיב כי בשל הנסיבות החדשות ופטירת המערער הוחלט, לפנים משורת הדין, להעביר את עניינה של המערערת לוועדה הבין משרדית, שדנה בסיפורה האישי ולאור דברי המערערת הוועדה לא ראתה בה בת זוג. כמו כן נבדקו זיקות המערערת לישראל ולארץ מוצאה בהתאם ל"נוהל אלמנות", על אף שנוהל זה לא חל על המערערת כיוון שלא נכנסה להליך המדורג ונמצא, כי מרבית משפחתה נמצאת בפיליפינים ואילו בישראל אין לה משפחה, ולפיכך נמצא שאין מקום לתת למערערת מעמד. עוד נטען, כי את החלטתו החדשה של המשיב יש לתקוף בבי"ד לערערים בירושלים ולביהמ"ש זה אין סמכות עניינית לדון בהחלטה.

ב"כ המערערת טען, כי בהתאם להחלטות בית המשפט מיום 8.6.2017 ומיום 11.7.2016 יש לבית המשפט סמכות לדון בשאלת המעמד, כיוון שזה המשכו של הערעור ובמסגרת הסעדים שנתבעו בו. לגופו של עניין טען, כי נוהל אלמנות לא הוזכר קודם לכן במהלך הדיונים ובענייננו אין מדובר בבקשה הומניטרית רגילה. כן נטען, כי אף אם תבחן זיקתה לישראל הרי שיש פרמטרים שונים הקושרים אותה לישראל כגון חיי חברה, אורח חיים וכיו"ב. בנוסף נטען, כי לא צורף פרוטוקול הוועדה ולא ניתן לדעת על בסיס אילו נתונים הגיעו חברי הוועדה למסקנה לפיה המערערת אינה זכאית למעמד. בשולי הדברים הוסף, כי המערערת מקבלת מהמל"ל קצבת שארים כאלמנה וכי היא נמצאת מזה 11 חודשים בהליכי גיור אורתודוקסי אשר הוכר ע"י ביהמ"ש העליון, והיא צפויה לסיימו בחודש מרץ 2017, כאשר כבר עברה בשנת 2010 גיור רפורמי של מועצת הרבנים המתקדמים בישראל (גיור שנפקותו עומדת להכרעה בבית המשפט העליון).

ב"כ המשיב טען בתשובה, שהמערערת עושה שימוש לרעה בהליך הגיור כדי לקבל מעמד לאחר שזה בוטל בחודש יולי 2015 וכן הוסיף, כי הסעד שנתבע בערעור הפך לתיאורטי כיוון שהמערערת התאלמנה וכי ניתן להגיש בקשה חדשה מכוח הגיור.

דיון והכרעה

סמכות שר הפנים להעניק אזרחות לבן זוג של אזרח ישראלי קבועה בס' 7 לחוק האזרחות. לשר הפנים שיקול דעת נרחב להפעלת סמכותו אם כי לא שיקול דעת מוחלט בהיותו נתון לביקורת שיפוטית במסגרת עילות הביקורת המנהלית, כשהחלטתו צריכה להימצא במתחם הסבירות.

לצורך יישום החוק הוציא משרד הפנים את "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (נוהל מס' 5.2.2008) המכונה גם "ההליך המדורג". במסגרת הנוהל, לאחר בדיקת הבקשה ועמידה בתנאי הסף, מקבל בן הזוג הזר רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 ונבחנים במשך 4 שנים כנות ויציבות הקשר, קיומו של מרכז חיים משותף בישראל והעדר מניעות פלילית או ביטחונית. לאחר מכן, ככל שמתקיימים כל התנאים הנדרשים מוענקת לבן הזוג הזר אזרחות ישראלית. התכלית בבסיס ההליך המדורג היא שמירת התא המשפחתי לנוכח זכותו החוקתית של בן הזוג הישראלי לחיי משפחה.

כאשר פוקע קשר הנישואין, בין היתר בשל פטירת בן הזוג הישראלי, וטרם הסתיים ההליך המדורג, בן הזוג הזר נכנס למסגרת "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג לבן זוג זר של ישראלי" (נוהל מס' 5.2.0017) הקרוי גם "נוהל אלמנות", זאת לאור ההכרה בצורך בהתייחסות מיוחדת להשלכות הקשות שעלולות להיות להפסקת הליך ההתאזרחות על בן הזוג הזר, שקבע את מרכז חייו בישראל בעקבות הקשר הזוגי. במסגרת נוהל זה, על בן הזוג הזר לעמוד בארבעה תנאי סף מצטברים, כדלקמן: (1) היה מצוי בקשר זוגי כן ואמתי והגיש בקשה להסדרת מעמד מכוח קשר זה; (2) קיבל רישיון א/5 במסגרת ההליך המדורג; (3) עברה יותר ממחצית מתקופת ההליך המדורג מאז התקבל רישיון א/5; (4) לא היה ספק בכנות הקשר בין בני הזוג לאורך ההליך המדורג. ככל שארבעת תנאי הסף מתקיימים במלואם, עובר עניינו של בן הזוג הזר לוועדה הבין משרדית אשר שוקלת את הבקשה לפי מכלול הנסיבות וזיקותיו של בן הזוג. קודם לדיון בוועדה נערך לבן הזוג ראיון לבחינת זיקתו לישראל ביחס לזיקתו לארץ מוצאו בהתאם בין היתר לפרמטרים הבאים (1) משך התקופה בה הוא שוהה בישראל; (2) עבודה בישראל; (3) קיומם של קרובי משפחה בישראל ובחו"ל; (3) מידת התערותו בחברה הישראלית; (4) נכסים בחו"ל לרבות זכויות סוציאליות. מטבע הדברים, גם החלטת הוועדה הבין משרדית נתונה לביקורת שיפוטית.

להרחבה בדבר הנהלים השונים וסמכות בית המשפט ר' בין היתר בג"צ 4711/02 הלל נ' שר הפנים (2.8.2009); עמ"נ (י-ם) 27083-03-15 בלילא נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, בסעיפים 32-36 וההפניות שם (16.7.2015); עת"מ (י-ם) 42031-10-13 אלקובי נ' שר הפנים, בסעיף 3 (7.8.2014) [להלן: "עניין אלקובי].

בענייננו, בהחלטתי מיום 8.6.2016 קבעתי במפורש ובאופן שאינו יכול להשתמע לשתי פנים כי במהלך השנים משרד הפנים נהג בחוסר סבירות ושגה בהפעלת שיקול הדעת בעניינם של המערערים וכי ראוי היה שהמערערים יכנסו להליך המדורג כבר לפני שנים. עוד קבעתי, כי התוצאה המתקבלת מקביעתי בדבר הפגמים בהחלטות המשיב הינה קבלת אזרחות או קבלת רישיון לישיבת קבע וביקשתי לקבל את עמדות הצדדים בעניין הדרך בה ראוי להסדיר את מעמדה של המערערת.

משרד הפנים ביקש כאמור לגבש את עמדתו בעניין במסגרת הוועדה הבין משרדית ובסיכומו של יום עמדתו הייתה כי לעותרת לא מגיע מעמד כלל. המערערת מצדה סברה, שיש להעניק לה מעמד וכי התנהלות משרד הפנים במקרה דנה עולה כדי חוסר סבירות קיצונית ויש להתערב בשיקול דעתו.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש להעניק למערערת רישיון לישיבת קבע בישראל.

כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 8.6.2016, היה על משרד הפנים להכניס את המערערת להליך המדורג זה מכבר ולא הייתה סיבה ממשית לפקפק בכנות הקשר בין בני הזוג, שקיימו מערכת יחסים זוגית כנה ויציבה לאורך כ-15 שנים, מיטב שנות בגרותה של המערערת. משאלו פני הדברים – כאשר לולא הפגמים בהחלטת משרד הפנים הייתה המערערת זוכה כבר במעמד, וכאשר אין בעניינה של המערערת כל מניעה אחרת, יש לראותה כמי שהשלימה את ההליך המדורג ולפיכך זכאית לרישיון לישיבת קבע.

ר' לעניין זה עע"ם 812/13 באוטיסטה נ' שר הפנים (21.1.2014). באותו עניין הוגש ערעור על דחיית בקשתה של המערערת לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל. המערערת נכנסה לישראל בשנת 1995 בהיותה בת 11, בעקבות אמה שהייתה נשואה לאזרח ישראל וקיבלה אזרחות ישראלית בשנת 1993. המערערת קיבלה רישיון זמני בלבד. בחודש דצמבר 2004 הוחלט לתת למערערת רישיון לישיבת קבע, אך החלטה זו לא הועברה לידיעתה או לידיעת אמה. ביום 17.2.2004 המערערת יצאה לפיליפינים לצורך לימודים ושהתה שם חמש שנים. בשנת 2009 שבה לישראל ואמה הגישה בשמה בקשה מחודשת לקבלת מעמד, שנדחתה כיוון שהמערערת לא עמדה בקריטריונים הנדרשים בהיותה בגירה בת 25 ששהתה מחוץ לישראל בשנים 2004-2009. בית המשפט העליון קבע, כי בדיעבד התברר כי אילו הושלם הטיפול בבקשה משנת 2003 כדבעי, הייתה המערערת מקבלת את מבוקשה, אלא שהדבר לא אירע בשל מחדל הרשות וכעת יש בפני משרד הפנים בקשה מחודשת - שנדחתה. נקבע, כי "החלטה שבה נבחן המצב בנקודת הזמן הנוכחית תוך עצימת עיניים למחדלי העבר שהם לפתחה של הרשות, חותרת תחת תחושת הצדק וההגינות השלטונית, ויש לראותה כהחלטה החורגת ממתחם הסבירות" (שם, בסעיף 10). בשים לב למכלול הנסיבות בעניינה קבע בית המשפט "כי ההחלטה שלא להעניק למערערת מעמד בישראל בנקודת הזמן הנוכחית חורגת ממתחם הסבירות". על כן, בית המשפט העליון התערב בהחלטת הרשות והעניק למערערת מעמד בישראל, בתחילה רישיון זמני ולאחר שנתיים נקבע שתוכל לעתור לרישיון קבוע (יצוין בהקשר זה, כי אחיה של העותרת לא טס לחו"ל ובית המשפט לעניינים מנהליים העניק לו רישיון קבע).

כן יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ע"י כב' השופטת נאוה בן אור בעת"מ (י-ם) 31942-09-13 פודלוז'ניה נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי גבול – משרד הפנים (26.1.214) [להלן: "עניין פודלוז'ניה"]. באותו עניין, בעלה הישראלי של העותרת נפטר בעת שהייתה בתהליך התאזרחות בהליך המדורג ובטרם השלימה אותו. בהתאם לנוהל אלמנות, העותרת הופנתה לוועדה הבין משרדית שדחתה את בקשתה כיוון שמצאה שזיקתה לארץ מוצאה גדולה יותר מזיקתה לישראל. העותרת הגישה עתירה מנהלית ראשונה כנגד החלטת הוועדה ועניינה הוחזר לבחינה נוספת של הוועדה, שדחתה את בקשתה בשנית. הוגשה עתירה חדשה וכב' השופטת בן אור קבעה כי "בענייננו, סברתי מלכתחילה כי יש לשוב ולהידרש לסוגית זיקתה של העותרת לישראל, על מנת לבחון אם נשקלה כראוי. אולם לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה, אותה אסביר להלן, כי יש לראות את העותרת כמי שהשלימה בהצלחה את ההליך המדורג במועד פטירת בעלה המנוח" (שם, בסעיף 20). כב' השופטת קבעה, כי פנייתו של המנוח לא נענתה על ידי משרד הפנים תוך זמן סביר, ולו הייתה נענית תוך זמן סביר, כפי שראוי היה, היה ההליך המדורג מתחיל ומסתיים בהצלחה. לפיכך נקבע, כי העיכוב רובץ לפתחה של הרשות ויש לראות את העותרת כמי שהשלימה את ההליך המדורג.

קביעה נוספת המתאימה לענייננו מצאתי בעת"מ (י-ם) 15430-05-14 ליטויננקו נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (6.3.2016). באותו עניין, נין של יהודי הגיש בקשה למעמד כבר בשנת 2003, כשהוא עמד בתנאי הסף אך הבקשה נדחתה. בקשה מאוחרת יותר משנת 2012 נדחתה אף היא, מפאת גילו, והוא הגיש על כך עתירה מנהלית. כב' השופט י' נועם קבע, כי נפלו פגמים בהחלטה משנת 2003, שניתנה על יסוד טעמים חסרי בסיס או שגויים, וכי פגמים אלו מנעו מהעותר לממש את זכותו. נקבע, כי כאשר נפלו פגמים או מחדלים בהחלטת הרשות המנהלית אשר מנעו מבני משפחה מלממש זכויותיהם לקבלת מעמד וחלוף הזמן הביא לכך שזכותם כבר לא בידם, יש לבחון את הבקשה בנקודת הזמן שבה נפל הפגם המנהלי. בהתאם נקבע, כי לנוכח הפגמים שנפלו בהחלטה משנת 2003 שסיכלו את אפשרות העותר למימוש זכותו, החלטת המשיב משנת 2012 הדוחה את בקשת העותר חותרת תחת תחושת הצדק וההגינות השלטונית, ויש לראותה כחורגת ממתחם הסבירות. לפיכך נקבע, כי העותר יקבל מעמד לפי נוהל נינים על אף שבנקודת הזמן כיום הוא אינו עומד בתנאי הסף, כאשר בשלב ראשון יקבל רישיון ארעי בהתאם לשלבי מתן הרישיון המנויים בנוהל.

אם כן, כאשר מוצאים בתי המשפט שקיימת החלטה שהיה נכון לקבל זה מכבר בדבר מעמדו של אזרח זר בישראל, אך זו לא התקבלה או התקבלה באופן שגוי בשל מחדל או טעות של הרשות – אם טעות דיונית ואם טעות בשיקול הדעת, ולולא פגם זה היה מקבל האזרח הזר מעמד או מממש זכות, ניתן לראות את האזרח הזר כאילו התקבלה ההחלטה בעניינו כנדרש ובמועד ולמצער, חובת ההגינות השלטונית מחייבת לקחת בחשבון בעת ההחלטה החדשה את הפגמים מן העבר. כך בפסקי הדין שהובאו לעיל וכך גם בענייננו, כאשר הפגמים בהחלטות המשיב, כמפורט באריכות בהחלטתי מיום 8.6.2016, מתפרסים על פני 15 שנות נישואים אמתיים וכנים. פגמים שלולא התרחשו היו גורמים לכך שהמערערת הייתה זוכה למעמד בישראל עוד בחיי בעלה.

יצוין, כי ככל שסבר משרד הפנים כי יש לבחון את עניינה של המערערת בפריזמה אחרת, כגון על פי נוהל אלמנות או מטעמים הומניטריים אחרים וכי במסגרת זו יש לתן לה מעמד שונה שאינו רישיון קבע, ניתנה לו ההזדמנות לעשות זו במסגרת החלטתי מיום 8.6.2016 והחלטתי מיום 10.7.2016. ברם, במקום להציג עמדה המתייחסת לעניינה של המערערת כפועל יוצא מהחלטתי מיום 8.6.2016 – על פי הקביעות הברורות בה והמשמעויות הנובעות מהן, בחר המשיב לסמוך את עמדתו על החלטת הוועדה הבין משרדית, שניתנה על יסוד טעמים שאינם רלוונטיים ולמעשה, כמו קביעות קודמות של המשיב, מתבססת על אותם הפגמים. ודוק: החלטת יו"ר הוועדה התבססה בין היתר על כך ששהות המערערת בישראל היה "במסווה של בת זוג", וזאת בשל קביעות העבר של משרד הפנים בדבר כנות הקשר. יו"ר הוועדה הגדילה לעשות כשלאור הערות בית המשפט היא "שבה ובחנה" את החלטות משרד הפנים ומצאה שלא נפל בהן פגם. יובהר, כי הוועדה הבין משרדית אינה ערכאת ערעור על קביעות בית המשפט והיה עליה לקבל החלטה על בסיס הקביעה שקיימים פגמים בממצאי משרד הפנים ובוודאי שאסור היה לה לסמוך ידה על ממצאים פגומים אלו לצורך קבלת החלטה חדשה בעניינה של המערערת (ר' גם עניין אלקובי). משהעמדה שבחר להציג בפניי המשיב בהתייחס למעמד שיש להעניק לעותרת מתעלמת הלכה למעשה מהחלטתי מיום 8.6.2016 ולא מתייחסת למשמעויות העולות ממנה, לא מצאתי כל טענה משכנעת מדוע חובת ההגינות אינה מחייבת לראות במערערת כמי שהשלימה את ההליך המדורג ולפיכך זכאית לרישיון לישיבת קבע.

לא מצאתי ממש גם בטענות המשיב לעניין הגיור וזאת כאשר המערערת עברה גיור רפורמי כבר בשנת 2010 והרבה קודם לשלילת מעמדה. מכל מקום, אין בטענות בדבר הגיור כדי לשלול את המסקנה כי לולא הפגמים בהחלטות המשיב הייתה המערערת משלימה את ההליך המדורג זה מכבר וכי החלטתו של המשיב לשלול את מעמדה נגוע בחוסר סבירות קיצוני. לעניין זיקותיה של המערערת לישראל, מצאתי טעם בדברי ב"כ המערערת כי ישנם פרמטרים נוספים שכלל לא נדונו ונדמה שהחלטת הוועדה לא דנה בקשריה של המערערת לישראל ולפיליפינים במלוא רוחב היריעה הנדרש לעניין זה, אלא התמקדה בעיקר בהחלטות העבר בדבר העדר כנות הקשר, החלטות שכאמור אינן רלוונטיות להחלטה החדשה. אולם, לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי להרחיב בנושאים אלו.

אשר לטענות המשיב בדבר חוסר סמכות עניינית, לא מצאתי כי קיימת מניעה שאדון במעמדה של המערערת, שהינו הסעד שהתבקש בהודעת הערעור והסעד שבהחלטתי מיום 8.6.2016 בה ציינתי במפורש שעדיין נותר להכריע בו ואף ביקשתי את התייחסות הצדדים לעניין. כך גם בהחלטה מיום 11.7.2016 הבהרתי, כי העתירה נותרת תלויה ועומדת בכל הקשור עם מעמדה של העותרת. למותר לציין כי המשיב לא התנגד לקביעות אלו. פסק דין זה אינו ערעור על החלטת הוועדה הבין משרדית מיום 31.10.2016, הגם שהוא מבטל אותה בעקיפין וכעניין של גררה, אלא עניינו החלטה משלימה לקביעתי המבטלת את פסק דינו של בית הדין לערערים והסעד המבוקש נמצא במסגרת הסמכות הנתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות.

סוף דבר

הערעור מתקבל. משרד הפנים ינפיק למערערת רישיון לישיבת קבע. למען הסר ספק יובהר כי ככל שהמערערת תגיש בקשת התאזרחות המשיב יבחן בקשה זו בלב פתוח ובנפש חפצה ובמסגרת שיקוליו לא יביא בחשבון את החלטותיו בעניינה של המערערת שקדמו לפסק דין זה.

המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך 15,000 ₪.

הפיקדון יוחזר למערערת באמצעות באי כוחה.

ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ז, 27 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.