פלוני נ' פדילה ואח'

לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי תאונת דרכים לפי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

התובעים, בני משפחה, נפגעו בתאונת דרכים ביום 4.8.2017 כאשר שבו מחגיגת יום הנישואין של התובעים 1-2 מתל אביב לביתם שבטירה, עמדו ברמזור אדום ורכב צד ג' פגע ברכבם מאחור במפתיע.

ביחס לנזקי הגוף של כלל התובעים מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, פרופ' אברהם גנאל. שלוש חוות הדעת מטעמו הוגשו לתיק.

הצדדים חלוקים בתובענה זו הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק והנכות התפקודית. הצדדים אינם חלוקים ביחס לשיעור הנכות הרפואית ולא ביקשו לזמן המומחה לחקירה.

באשר לשאלת החבות, היא השאלה המרכזית בתביעה, הרי שלטענת הנתבעת, התובע 2, שרישיונו נשלל קודם לתאונה (ואין בדבר עובדה שלילת הרישיון מחלוקת), הוא מי שנהג בפועל במועד התאונה, ולא התובעת 1 (כפי שנטען בכתב התביעה) וכי נוכח זאת, מיד לאחר התאונה, התובע 2 והתובעת 1 החליפו מקומות ברכב באופן שהתובעת 1 התיישבה בכיסא הנהג והתובע 2 התיישב במושב הקדמי ליד הנהג. מטעם זה, לטענת הנתבעת, לא קיים כיסוי ביטוחי לתאונה.

בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק ביום 8.3.22 מטעם התובעים העידו בני הזוג התובעים 1-2; ביתם של התובעים 1-2, היא התובעת 3; גברת ש' מ' ומר מ' מ' (בת נוספת של התובעים ובעלה, להלן: "ש'" ו- "מ'" בהתאמה). מטעם הנתבעת העידו מר צחי עזר, חוקר פרטי (להלן:"החוקר"); גב' אתאר מנסור (להלן: "אתאר"), היא נהגת הרכב הפוגע וגב' רובא סולטני (להלן: "רובא") חברתה של אתאר אשר נסעה עימה ברכב וישבה במושב הקדמי לידה ברכב הפוגע.

נוכח המחלוקת בשאלה מי נהג בפועל ברכב, התובעת 1 או התובע 2, כאשר לשאלה זו נפקות מכרעת לשאלת הכיסוי הביטוחי והחבות, אדון תחילה בשאלת החבות.

נטל ההוכחה ביחס לשאלת זהות הנהג

טרם דיון בשאלת החבות ונוכח טענות הצדדים לעניין נטל ההוכחה ביחס לשאלה מי נהג ברכב בעת התאונה, התובעת 1 או התובע 2, אקדים ואדון בשאלת נטל ההוכחה, האם חל על התובעים או על הנתבעת.

התובעים טוענים בסיכומיהם כי מאחר והנתבעת מייחסת להם ולעדיהם, בניגוד לחזקת החפות, מעשים חמורים ואף פליליים, לרבות - עדות שקר, מעשה מרמה, התחזות, נהיגה בזמן פסילת רישיון, ושיבוש הליכי משפט, נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבעת לסתור חזקה זו. התובעים מפנים לע"א 202/72 חברת החשמל לישראל נ' החברה הארצישראלית לקירור, פד"י כז'(1) 661 בעמ' 669 (פורסם, 14.3.1973) שם נקבע: ".. חזקה על אדם שלא עבר עבירה, כל עוד היפוכו של דבר לא הוכח..".

בנוסף, טוענים התובעים כי לא רק שנטל ההוכחה מוטל על הנתבעת אלא שמדובר בנטל גבוה מן הנטל הרגיל בדין האזרחי, וכי למעשה צריך הוכחה ברמת וודאות קרובה (ע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט 414 (פורסם, 16.3.1965); ע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4) 253 (פורסם, 4.12.1984).

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי דין התביעה להידחות הואיל והתובעים לא הוכיחו כי התובעת 1 נהגה ברכב, והנטל להוכיח את הנסיבות, לרבות אלה המקימות כיסוי ביטוחי, מוטל על התובעים. לחילופין, טוענת הנתבעת כי עמדה בנטל להוכיח תרמית, לדבריה: "יהיה אשר יהיה רף ההוכחה הנדרש, הוכח כי הנהגים הוחלפו", ולטענתה קל וחומר שעמדה בנטל להוכיח כי מתקיים החריג בפוליסה בו רף ההוכחה הנדרש נמוך יותר.

כידוע וכפי שנקבע לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים. הראשון הוא נטל השכנוע, והשני הוא נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט.

נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (לעניין זה ראו האמור בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.2006) (להלן: "עניין המגן"); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001)).

יודגש, כי לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי" (אליהו הרנון דיני ראיות  חלק ראשון (1979) 188 (להלן: הרנון)). במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (ע"א 7905/98 Aerocon C.Cנ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001); ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 45-46 (2003)).

נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו – עליו הראיה" (אליהו הרנוןדיני ראיותכרך א, פרק שלושה-עשר200 (1970)). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה ועל הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה.

לעניין ביטוח נקבע כי נטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על הנתבע, המבטח (עניין המגן, עמ' 8).

התובעים אינם צריכים לסתור את גרסת הנתבעת אלא להוכיח, ברמת מאזן ההסתברויות את גרסתם. בנוסף, הנתבעת אינה מכחישה את קרות התאונה וכן אינה טוענת כי לתובעת 1 אין כיסוי ביטוחי אלא מבקשת לקבוע כי התובעת 1 אינה מי שנהגה בפועל במועד התאונה אלא התובע 2 משהתחלפו במקומותיהם עם קרות התאונה, לטענתה.

בשים לב לכך כי התובעים צירפו לראיותיהם מסמכים מזמן אמת מתוך תיק המשטרה (צורפו לתצהיר התובעת 1) על פיהם התובעת 1 היא שנהגה ברכב, הנטל להוכיח את הטענה הנטענת על ידי הנתבעת על פיה התובע 2 נהג ברכב ולסתור את טענת התובעים עבר לפתחה של הנתבעת ועליה להוכיח כי התובע 2 הוא שנהג בפועל בניגוד לגרסת כלל התובעים והמסמכים שהוגשו. למעשה, הנתבעים חייבים בהצגת ראיות, להוכחת טענת ההגנה – העדר כיסוי ביטוחי – כשהבסיס העובדתי לה הוא כי התובע 2 נהג ברכב ועל הנתבעים להוכיחו.

ויותר מכך. במקרה זה, טענת הנתבעת למעשה מייחסת לתובעים 1-2 עבירה מרמה ביטוחית אשר לה משמעות גם בדין הפלילי ובגדרה שלילת חזקת החפות. מרגע שטוענים התובעים כי התרחש אירוע באופן מסויים – לטענתם אירוע תאונה כשהנהגת היתה התובעת 1, אין לראותם מראש כעבריינים, רק נוכח טענה עובדתית אותה טוענת הנתבעת ועל פיה התובעת 1 והתובע 2 התחלפו במקומותיהם. אם הנתבעת מעוניינת להוכיח היפוכו של דבר ביחס לאירוע שהתרחש, עליה להביא ראיות לכך. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בעניין המגן (פסקה 34):

"מחזקת החפות נובע טעם נוסף להטלת נטל השכנוע על חברת הביטוח. אחד מהטעמים להטלת נטל השכנוע על צד זה או אחר נובע מהרצון לצמצם בטווח הארוך את כמות הטעויות השיפוטיות בתנאי אי וודאות. על כן, על הטוען למצב הדברים המסתבר פחות והבלתי רגיל רובץ נטל השכנוע, ובמקרה של ספק, תידחה טענתו".

הנה כי כן, הגעתי למסקנה כי נטל ההוכחה ביחס לטענה כי התובע 2 נהג ברכב בניגוד לטענת התובעים, חל על הנתבעת.

עיקר טענות הצדדים

התובעת טוענת בסיכומיה, בין היתר, כי בעדות כל התובעים וביתם וחתנם לא נמצאו סתירות ביחס לכך שהתובעת 1 נהגה ברכב ולא התובע 2; שהתובעים צירפו לראיותיהם דוח פעולה ובו פרטי התובעת 1 כמי שנהגה ברכב, טופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים בו צוין כי התובעת 1 נהגה ברכב, טופס הודעה על תאונת דרכים שנמסר על ידי התובעת 1 וצוין בו כי היא זו שנהגה ברכב וכי כל אלה מהווים רשומות מתיק המשטרה מזמן אמת כשקיימת חזקה שהאמור ברשומה המשטרתית הוא הנכון; כי עדות החוקר היתה מגמתית ואף לא גולו מלוא המסמכים ותוצרי החקירה כשמהקלטת השיחות עם אתאר ורובא עולה כי החוקר ניסה להכניס פרטים ועובדות לפיהן של העדות; כי עדות אתאר מדברת בעד עצמה ובניגוד לאמור על ידי החוקר אתאר העידה כי אינה זוכרת מי נהג ברכב התובעים וכי היתה מטושטשת; כי מעדות רובא עולה כי לא זוכרת מה קרה וכי לא התעניינה ברכב שנפגע אלא בשני ילדיה הקטנים שישבו מאחור ובכו. עוד טוענת התובעת כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי גרסתה ביחס לזהות הנהג היא הסבירה יותר.

הנתבעת אשר כפי האמור, עליה נטל ההוכחה בדבר חילופי המקומות והיות התובע 2 הנהג ברכב, טוענת כי המסקנה לפיה התובע 2 נהג ברכב במועד התאונה נובעת משני טעמים מרכזיים. הראשון, חוסר מהימנות התובעים ועדיהם כפי שעלה מחקירותיהם לטענתה; השני, כפי העולה מעדות החוקר ועדויותיהן האובייקטיביות של העדות מטעמה, אתאר ורובא.

אדון בטעמים אלה בנפרד תוך התייחסות לטענות שני הצדדים ביחס לכל טעם כאמור.

שאלת מהימנות התובעים ועדיהם:

הנתבעת מצביעה על מספר נקודות אשר עלו בחקירותיהם של התובעים ועדיהם, אשר לשיטתה מעידות על סתירות בין הגרסאות ובהתאם על חוסר מהימנות התובעים.

• נסיבות מתן תצהירי עדי התובעים.

  לטענת הנתבעת, העדים חתמו על תצהיר משותף בפני עו"ד סאמח חסקיה, אשר אומת באותו היום בו חתמו התובעים על תצהיר בפני עו"ד אורי לוי. הנתבעת טוענת כי התובעים ועדיהם מסרו גרסאות שונות לגבי הנוכחים במעמד החתימה, דרך עריכת התצהיר העדים ומקום החתימה על התצהיר.

  כך למשל טוענת הנתבעת כי בעוד שהתובעים 2 ו-3 העידו כי רק הם והתובעת 1 היו במשרד עורך הדין, העידה התובעת 1 כי גם ש' ומ' נכחו (עמ' 25 ש' 14-18 לפרוטוקול). בנוסף נטען כי העדה ש' העידה כי חתמה על התצהיר המשותף בפני עו"ד בטירה בעוד מ' העיד כי חתם על התצהיר בפני עו"ד בבני ברק.

  מנגד, התובעים הבהירו בסיכומי התשובה כי העדים היו במשרד בא כוחם בבני ברק ביחד עם התובעים, שם גובש תצהירם המשותף ואף נחתם, אולם לאחר מספר ימים עקב צורך בתיקון בתצהיר הופנו העדים לחתום בפני עו"ד חסקיה המתגורר במקום מגוריהם. התובעים מציינים בסיכומים "דבר החתימה הנוספת.. נשכח מן העד מ' הא ותו לא, מהומה על לא מאומה". התובעים הפנו להלכה שנקבעה בע"פ 3/48 מיכאל כ"ץ-כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד ב(2) 681 (פורסם, 2.9.1949) לעניין נסיבות צדדיות לאירוע.

• אמירת התובעת כי אינה דוברת עברית. 

  הנתבעת מפנה בסיכומיה לעמ' 23 שורות 22-23 לפרוטוקול כאשר שם טענה התובעת כי אינה דוברת עברית כלל, אולם עת עומתה על אופן מסירת העדות במשטרה וחתימתה על תצהיר העדות, ולאחר שבית המשפט הורה לתובעת שלא לפנות לבני משפחתה במהלך העדות, ב"כ התובעים הצהיר לפרוטוקול "אני לא מבין מה קורה פה, אני ראיתי איך התובעת קראה את התצהיר, והיא הבינה מה כתוב בו.. אולי היא חוששת שהיא לא תוכל לקבל מתורגמן" (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 11-12), לשיטת הנתבעת אם התובעת אינה מהססת לשקר על מנת לקבל מתורגמן, אין לדעת אם גם משקרת על מנת לזכות בכיסוי ביטוחי.

  מנגד, ב"כ התובעים בהמשך לדבריו בדיון המצוטטים לעיל הוסיף בסיכומי התשובה כי זו הייתה הפעם הראשונה של התובעת בבית המשפט, והצורך במתן עדות לא היה דבר של מה בכך, בפרט כאשר עברית אינה שפת אמה, ולכן ההגזמה המסוימת בדבריה "כאילו אינה דוברת עברית כלל" נבעה מהחשש שתידרש למסור עדותה בעברית.

• פציעת התובעת בתאונה- הנתבעת הפנתה לדברי עדי התביעה באשר למצבה הגופני של התובעת לאחר התאונה. התובעים ועדיהם העידו כי התובעת התעלפה על ההגה ולא יצאה מהרכב אלא באמצעות מד"א, ואף "איבדה הכרה", כן התובעת 1 עצמה העידה כי איבדה הכרתה, התעוררה באמבולנס ושוב התעלפה (הנתבעת מפנה לעמ' 30 ש' 13-16; ועמ' 27 ש' 1-7, בהתאמה, לפרוטוקול). לשיטתה, גרסאות אלה אינן מתיישבות עם דוח מד"א בו נכתב במפורש כי התובעת בבדיקתה "בהכרה מלאה".

  מנגד, התובעים בסיכומי התשובה טענו כי אין להעדיף רישום כזה או אחר של נציגי מד"א הואיל ואלו כלל לא העידו בביהמ"ש.

• הימנעות מהבאת ראיה- הנתבעת טענה כי במהלך חקירתה של התובעת 3 התברר כי האחרונה צילמה תמונה של הנסיעה, לרבות את זהות הנהג, אולם נמנעה מהגשת ראיה זו.

  "ש: הבנות אומרות שאביך נהג.

  ת: זה שקר לחלוטין. במקרה אני גם צילמתי סנאפצ'ט, אבל אין לי אותו להוכיח, אבל אימא נהגה ואבא היה ליד. ואין סיכוי שאבא ינהג, כי הוא היה בשלילה."

  (עמ' 29 ש' 27-33 לפרוטוקול).

   

  הנתבעת גורסת כי בשים לב לכך שטענתה באשר לזהות הנהג עלתה כבר זמן רב לפני שמיעת הראיות, תמוה בעיניה שהתובעת ציינה ראיה זו לראשונה רק במהלך החקירה הנגדית ולא בשלב מוקדם יותר של ההליך. וכן כי דבריה של התובעת 3 אודות החלפת ארבעה טלפונים מסוג אייפון וזריקת הטלפון ששימש אותה במועד התאונה אינם סבירים כשיש לך משמעות ראייתית.

   

  מנגד, בסיכומי התשובה טענו התובעים כי התובעת 3 ציינה כי הראיה הושמדה ולכן לו הייתה ברשותה הייתה מוגשת "ומונעת את טענות הסרק של הנתבעת".

   

  שאלת עדות החוקר, אתאר ורובא:

הנתבעת הגישה ביום 8.6.21 תצהיר חוקר מטעמה, מר צחי עזר, אליו צורפו תמלולי השיחות שנערכו בין החוקר לבין שתי העדות: אתאר ורובא (להלן: "תמלול השיחה").

לתיק המוצגים של הנתבעת שהוגש ביום 17.2.21 צורפה בקשה לזימון העדות ללא הגשת תצהיר. לטענת הנתבעת באותה בקשה, אתאר הפסיקה בהדרגה לשתף פעולה, ואף ציינה באחת השיחות עימה כי עו"ד אחר, שזהותו אינה ידועה, המליץ לה שלא לשתף פעולה. ואילו רובא מלכתחילה כלל לא השיבה לשיחות טלפוניות מהנתבעת.

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי הדברים שנמסרו על ידי העדות, כפי שעלו בשיחות שהוקלטו ע"י החוקר מטעמה, היו אובייקטיביים ונטולי אינטרסים, ובכלל כי גרסתה של אתאר ביחס לזהות הנהג עלתה באופן ספונטני, מבלי שנשאלה על כך.

הנתבעת מפנה לדברי העדות מתוך תמלולי השיחות שצורפו כמוצגים מטעם הנתבעת:

שיחתה של א' עם החוקר (עמ' 2 ש' ל16-20):

"א'וכאילו כל ה.., כשאני נכנסתי בהם מאחורה, אתה מבין?

חוקרכן.

א' היה הבחור נוהג.

חוקראהה.

א'כשאני עשיתי את התאונה, הם החליפו, לא יודעת למה, כאילו הייתה, כאילו בחורה...".

מיד לאחר שיחה זו נפגש החוקר עם א' והחתים אותה על "טופס עדות" שצורף לראיות הנתבעת (נספח ד'). הקלטת הפגישה הושמעה לראשונה בדיון ההוכחות: "מצאתי את השיחה השנייה שנערכה במהלך גביית העדות על ידי" ( עמ' 46 ש' 12-13 לפרוטוקול).

הנתבעת טוענת כי אין לקבל טענת התובעים כי החוקר הכניס לפיה של אתאר מילים. לטענת הנתבעת, בשיחה הטלפונית המקדימה (שתמלולה צורף) מסרה אתאר את זהות הנהג באופן ספונטני, מבלי שכלל נשאלה על כך, לרבות את עניין החלפת הנהגים, ולכן בפגישה הפרונטלית החוקר רק חזר על דבריה שעלו בשיחה הטלפונית.

שיחתה של ר' עם החוקר (עמ' 2 ש' 19 – עמ' 3 ש' 3):

"חוקרתגידי, מי היה הנהג באוטו השני, נהג, נהגת?

ר'נהג.

חוקרמה, מה.

ר'אבא שלהם.

חוקרהאבא נהג?

ר'כן

חוקראת ראית שהוא יושב בכיסא של הנהג, יוצא משם, או שלא ראית, איך את יודעת שזה היה נהג ולא נהגת?

ר'לא הוא יצא מהאוטו.

חוקרמה זה מהאוטו? מהצד ימין או צד שמאל?

ר'כן, כן, מצד שמאל יצא

חוקראהה.

ר'הוא היה הנהג."

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי העדות בחקירתן לא חזרו בהן מגרסתן שניתנה לחוקר, אלא טענו כי אינן זוכרות את נסיבות התאונה (דברי אתאר - עמ' 50 ש' 7; דברי רובא – עמ' 57 ש' 8). הנתבעת מציינת בסיכומיה בהקשר לכך כי ניכר שאתאר חוששת לחזור על הגרסה הראשונית בשל מזגם החם של התובעים, ומפנה לכך שהתובע 2 אף התקשר לבעלה של העדה לגבי זימונם לדיון. כך גם ביחס לדברי רובא, טוענת הנתבעת כי חששה בשים לב לדבריה כי במועד התאונה הן ספגו קללות ומכות במקום התאונה (עמ' 2 ש' 14 לתמלול השיחה).

מנגד, טענו התובעים כי תצהיר החוקר כלל לא אומת כדין (עמ' 43 ש' 27 - עמ' 44 ש' 8 לפרוטוקול). ובכלל הפנו למספר כשלים בהתנהלותו של החוקר, לרבות, אי ציון מועדי השיחות עם העדות; פנייה לתובעים בהיותם מיוצגים (לטענת התובעים בניגוד לס' 22 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961); אי צירוף הקלטות שיחה נוספות כגון השיחה בה קיבל את הטלפון של רובא; השיחה שניהל עם אימה של אתאר קודם לשיחה איתה והשיחה שניהל עם סוכן הביטוח; אי גילוי או דיוק באשר למכתב הפניה מהנתבעת בניגוד לדבריו.

בפרט, מתייחסים התובעים לכך שהגרסאות שמסרו העדות מאולצות והושמו בפיהן. לטענת התובעים, הן מתמלול השיחה והן מההקלטה הנוספת שנחשפה לראשונה בדיון ההוכחות עולה כי אתאר כלל לא העידה כי ראתה את התובעים מתחלפים אלא למעשה אישרה את דבריו של החוקר שהציע כי כך התרחשו הדברים, למשל בשיחה המקדימה שתמלולה צורף שאל החוקר: "כאילו שהוא בא אליך, היא יצאה מהצד, מהצד שהיא, שהיא ליד הנהג, ועברה לצד של הנהג?" (עמ' 4 ש' 5-6 לתמלול השיחה).

כן מפנים התובעים בסעיף 14 לסיכומים לדקה 13:10 להקלטת השיחה שצורפה שם נשמע החוקר מציע "הוא יצא מהצד של הנהג, ראית שהוא יוצא מצד שמאל קדמי?" וטענו כי אתאר רק השיבה בהיסוס "כן" והוסיפה "ואישתו ישבה במקום הנהג" ובדקה 13:23 נשמע החוקר שוב מציע: "מה היא כאילו יצאה מצד ימין עשתה סיבוב ונכנסה בו?" והעדה בתשובה מלמלה משהו לא ברור.

בהמשך לאמור לעיל מפנים התובעים לאמירותיו של החוקר בחקירתו וגורסים כי יש בהם להעיד על חוסר אמינותו ואמינות נסיבות גביית עדויותיו: "אני עושה מה שאני רוצה מבחינת החוק שלי" (עמ' 44 ש' 21 לפרוטוקול), וכן לאמירותיו המעידות לשיטתם על כך שהחוקר אינו רואה עצמו מחויב בחקר האמת.

עוד טענו התובעים כי עולה מחקירותיהן של העדות אתאר ורובא בבית המשפט כי ברגעים הסמוכים לאחר התאונה, בשים לב לכך שברכבן היה עשן ובשים לב לכך שילדיה של רובא ישבו במושב האחורי, הן בכלל לא יכלו לראות מה קורה ברכב התובעים וקל וחומר שלא יכלו לראות מי נהג ברכב (התובעים מפנים לפרוטוקול הדיון בעמ' 56 ש' 20; עמ' 58 ש' 20; עמ' 53 ש' 28; עמ' 58 ש' 22).

דיון והכרעה - האם הוכח כי התובע 2 נהג ברכב?

לאחר ששמעתי את עדויות התובעים, ש', מ', החוקר, אתאר ורובא ואחר עיון בראיות שהוגשו על ידי הצדדים ובטענות הצדדים בסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא הוכיחה במידה הנדרשת במשפט האזרחי שלאחר התאונה התובעת 1 והתובע 2 התחלפו במקומותיהם וכי התובע 2 הוא שנהג ברכב בעת התאונה ולא התובעת 1.

ראשית, נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת ומדובר בנטל מוגבר יותר משהנתבעת מבקשת לייחס לתובעים מעשים העולים לכדי עבירות פליליות. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד, פ"ד י"ב 2017, 2063 (17.1.1958): "תידרש עדות יותר ברורה ומשכנעת במשפט אזרחי, שבו מייחסים התנהגות פלילית לאדם, מאשר זה הסובב על העילה של רשלנות".

הנטל המוגבר בא לידי ביטוי באיכותן, עוצמתן ומשקלן של הראיות, אשר על הנתבעת לתמוך בהן את גרסתה ועל ראיותיה להיות חזקות, ברורות ומשכנעות.

בענייננו, עיקר ראיות הנתבעת נסמכות על דוח החוקר מטעמן ועל תמלול השיחות שניהל עם העדות אתאר ורובא. כאמור – העדות אתאר ורובא סירבו לחתום על תצהיר עדות ראשית, ואף בחקירתן לא אישרו את הגרסה כפי שעלתה מתמלול השיחות וטענו כי אינן זוכרות מי היה הנהג.

לאחר שעיינתי בתמלול ושמעתי את העדות אתאר ורובא, מצאתי להעדיף את גרסתן אשר ניתנה בעת מתן העדות תחת אזהרה בבית המשפט אשר והשתלבה עם העדויות האובייקטיביות והכתובות ועם טענות התובעים ועדיהם, על פני דבריהן בעת שתושאלו על ידי החוקר.

אפרט.

עדות אתאר

מחקירת אתאר עלה כי מיד לאחר התאונה דעתה הייתה מוסחת נוכח העשן שהיה ברכב (עמ' 53 ש' 7-18 לפרוטוקול) וכדברי אתאר: "היה הרבה שחור, אוויר שחור. רק רצינו לפתוח את הדלת ולצאת...יצא משהו שחור מהאוטו...חשבתי שהאוטו שלי יתפוצץ".

אתאר עוד העידה כי היתה מטושטשת ולא הבינה מה קורה לה. העידה שחוותה כאבים ושמדובר בתאונה ראשונה שעברה בחייה שבוע לאחר שקיבלה רישיון נהיגה וכדבריה: "הייתי מטושטשת. לא הייתי כל כך מבינה מה קורה לי. לשאלת בית המשפט מה קרה אחרי התאונה בשטח...כולם דיברו, היו הרבה אנשים...הייתי מטושטשת" (עמ' 49 ש' 27-33 לפרוטוקול).

אתאר בחקירתה עומתה עם התמלול והשיבה: "התקשרתם אליי ולא מעניין אותי מי היה הנהג. באמת. אני לא זוכרת. אולי הוא, אולי היא..." (עמ' 51, ש' 7-8 לפרוטוקול).

אתאר אף לא זכרה שהחוקר היה אצלה (עמ' 51, ש' 10-11 לפרוטוקול) ואף העידה שלא ראתה שקרה למי מהתובעים משהו (עמ' 52, ש' 32-33 לפרוטוקול).

כשנשאלה אתאר על ידי בית המשפט האם ראתה את התובעת 1 יוצאת ועוברת לצד השני השיבה: "לא. אני לא זוכרת" (עמ' 54 ש' 29-31 לפרוטוקול). בנוסף העידה אתאר כי רק רצתה לסיים את השיחה עם החוקר כשנשאלה על ידו שאלות (עמ' 54-55 לפרוטוקול).

עדות רובא

רובא העידה כי בזמן התאונה רכבה של אתאר בו ישבה רובא, פגע ברכב ברמזור אדם והיא היתה עם ילדיה ברכב. עוד העידה כי "אחרי התאונה ראיתי רק עשן ברכב. יצאנו מהרכב, היו אנשים, הפנים שלהם בכלל לא זוכרת, ובאו לקחת אותנו באמבולנס...". כשנשאלה רובא מי הסתובב מחוץ לרכב לאחר התאונה, השיבה: "תשמעי, אני לא זוכרת כלום, מי האנשים, הפנים שלהם בכלל לא זוכרת. את יודעת, זה תאונה, וקיבלנו מכה קשה. נפגענו קשה בתאונה הזו". (עמ' 56, ש' 16-24 לפרוטוקול).

כשנשאלה רובא בדבר זהות הנהג ברכב הנפגע השיבה: "באמת אני לא זוכרת". (עמ' 56, ש' 25-26 לפרוטוקול).

לאחר שהושמעה לרובא השיחה שלה עם החוקר ונשאלה מה יש לה להגיד על זה שלחוקר אמרה שנהג ברכב גבר השיבה: "אני כבר לא זוכרת...הגבר הביא לנו מים [מצביעה על התובע]. אני גם לא זוכרת הפנים שלו...". (עמ' 56 ש' 31, עמ' 57 ש' 1-13 לפרוטוקול).

בנוסף העידה גם רובא כי היה עשן "בתוך הרכב" וכי ילדיה היו מאחור וכי "השתגעתי מדאגה על הילדים שלי..." (עמ' 58, ש' 19-23).

עדות החוקר

לא מצאתי כי יש בעדותו של החוקר כשלעצמה ובתוצרי חקירתו כשלעצמן כדי לעמוד בנטל המוטל על הנתבעת באשר לאיכות ועוצמת משקל ראייה זו בשעה שהעדות אשר החוקר תשאל העידו בפניי והשיבו כי אינן זוכרות ואינן יודעות מי נהג ברכב. החוקר בעדותו לא חיזק את טענות הנתבעת באשר לגרסת אתאר ורובא.

שנית, לא מצאתי לקבל טענת הנתבעת כי מעדויות התובעים ועדיהם עולים סתירות המתיישבות עם המסקנה כי התובע 2 הוא שנהג במועד התאונה ולא התובעת 1. הנתבעת אינה מצביעה על סתירות מהותיות ביחס ללב העניין נשוא התובענה – הטענה בדבר החלפת המקומות, אלא למעשה מדובר בסתירות בפרטים צדדיים, אשר ניתנים להסבר נוכח חלוף הזמנים, כגון נסיבות מתן התצהיר על ידי עדי התובעים ואמירת התובעת כי אינה דוברת עברית כלל. אני מוצאת כי אין בסתירות אלה לפגום במהימנות גרסת התובעים ביחס לזהות הנהג ברכב התובעים וכי מדובר בעדויות אותנטיות שאף מעידות על כך שלא תואמו גרסאות העדים והתובעים.

בענין זה, אפנה לאמור בע"פ 5612-92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי, פ"ד מ"ח (1) 302, בעמ' 317 (1993):

"בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם וכמיקשה אחת. ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו.. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות, אם יש הסבר סביר לסתירה.. אך מובן שבחירה זו בין קטעי דברים איננה יכולה להיעשות באופן שרירותי, אלא מתבקש יסוד סביר להבחנה שמבחין בית המשפט בין חלקי העדות (ראה גם סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971)".

שלישית, טענה הנתבעת לסתירה ביחס למצבה הרפואי של התובעת 1 במועד התאונה ועל כך שבניגוד לדברי התובעים ועדיהם על פיהם התובעת התעלפה על ההגה, התובעת הייתה בהכרה מלאה. עיון בדו"ח מד"א אשר נכתב בו כי התובעת 1 בהכרה מלאה מעלה כי "הפצועה כבת 47 עם פגיעת ראש עם עכביש על השמשה הקדמית הודענו לבית חולים על קינמטיקה קשה עם פגיעת ראש".

ובמסמכי המיון מבית החולים מאיר צוין: "בת 47 לדבריה מעורבת בתאונת דרכים לפני זמן קצר... חבלת ראש ישירה ללא זוכרת כל פרטי אירוע בחילה וספר הקאות. מתלוננת על כאבי ראש".

נוכח האמור בתיעוד זה לא מצאתי לקבל טענת הנתבעת כי יש בכך שצוין בדוח מד"א כי התובעת הייתה בהכרה מלאה בכדי לפגוע בעדות כלל התובעים כי התובעת התעלפה על ההגה או מאמינותה ואמינות יתר התובעים ועדיהם ביחס למצבה בעת קרות התאונה. בשים לב כי צוין בדוח מד"א שנמצא ברכב התובעים "עכביש על השמשה הקדמית" ו- "פגיעת ראש", ממצאים אובייקטיביים התומך בדברי התובעים ביחס למצב התובעת 1 מיד עם קרות התאונה (אף אם איבדה את הכרתה באופן מלא ואף אם לא), הרי שגרסת התובעים בעדותם בנוגע למצבה של התובעת 1 משתלבת עימו.

רביעית, לא מצאתי לקבל טענת הנתבעת כי התובעת 3 נמנעה מהצגת ראייה, התמונה שהעידה באופן ספונטני שצילמה. מדובר בטענה שעלתה כבדרך אגב בחקירתה של התובעת 3 וכפי שלא הענקתי לטענה זו משקל ראייתי לתמוך בטענות התובעים לא מצאתי ליתן לה משקל לסתירת טענתם. אציין כי סופק הסבר המניח את הדעת מדוע לא ניתן להציג התמונה והוא שהטלפון בו צולמה התמונה אינו בידי התובעת 3 הואיל ואינו עובד, הוחלף ונזרק וזאת הואיל ועברו כחמש שנים מיום התאונה ועד לעדות התובעת 3.

לסיכום סוגיית החבות:

• מעדויות אתאר ורובא עולה כי התאונה בה היו מעורבות היתה תאונה קשה בה ספגו חבלות קשות והיו מודאגות ממצבן וממצב הילדים ברכב מאחור כאשר בתוך הרכב היה עשן ומחוץ לרכב הסתובבו אנשים רבים. במצב דברים זה, מצאתי לקבל עדותן בבית המשפט כי נוכח מצבן בעת התאונה והעשן הכבד תוך שהסתובבו אנשים רבים בסמוך לתאונה, לרבות התובע 2 שניגש אליהן, אינן זוכרות מי נהג ברכב וכי קיימת אפשרות סבירה שגרסתן לחוקר ניתנה כי רצו לסיים את השיחה (כפי שהעידה אתאר).

• כל התובעים ועדיהם (יחד חמישה במספר) העידו כי התובעת 1 נהגה ברכב. קיימות ראיות אובייקטיביות התומכות בעדויות התובעים והעדים מטעמם בנוגע לכך שהתובעת 1 נחבלה באופן בו ראשה הוטח בהגה וקיים קושי לקבל טענה שהיתה יכולה לצאת מהרכב מיידית. כך, הוגשו על ידי התובעים דוח פעולה ובו פרטי התובעת 1 כמי שנהגה ברכב, טופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים בו צוין כי התובעת 1 נהגה ברכב, טופס הודעה על תאונת דרכים שנמסר על ידי התובעת 1 וצוין בו כי היא זו שנהגה ברכב (מוצגים שהוגשו בצירוף לתצהיר התובעת 1). אציין עוד כי על פי דוח מד"א, פגיעת הראש של התובעת 1 הותירה עכביש על השמשה הקדמית באופן שלא מתיישב עם קימה מיידית מהכיסא והחלפת מקום (בכל מקום בו ישבה) כפי שנטען על ידי הנתבעת.

• מכאן הגעתי למסקנה כי לא הוכח במידה הנדרשת במשפט האזרחי ובוודאי שלא במידה מוגברת שהתובע 2 נהג ברכב ושהתובעת 1 החליפה מקום עם התובע 2 מיד לאחר קרות התאונה. קיימת אפשרות שהעדות רצו להניח דעתו של החוקר בעת החקירה. לא מצאתי כי הוכח שגרסתן לחוקר, ממנה עולה שלכאורה הוחלפו המקומות, מהימנה יותר מגרסתן בעת חקירתן בבית המשפט, ממנה עולה שאינן זוכרות מי נהג ברכב, כאשר גרסה זו נתמכת ומשתלבת בעדותן בדבר עשן ברכב, המולה וטשטוש.

  שאלת הנזק

משקבעתי כי קיימת חבות לפיצוי, אדון בנזק אשר הוסב לכל אחד מן התובעים.

ביחס לכל תובע עומדים לדיון חמישה ראשי נזק אשר הצדדים חלוקים ביחס אליהם: ראש נזק לא ממוני - כאב וסבל, וארבעה ראשי נזק ממוניים – הוצאות (לעבר ולעתיד), עזרת צד ג' (לעבר ולעתיד), הפסד שכר לעבר, אובדן השתכרות לעתיד ואובדן זכויות סוציאליות.

התובעת 1

הנכות הרפואית

בעקבות התאונה פונתה התובעת באמצעות מד"א לבית החולים ושחוררה באותו היום לאחר בדיקתCT ראש לשלילת דימום תוך גולגולתי. התובעת הופנתה להמשך טיפול ומעקב בקופת החולים ומנוחה למשך 3 ימים. התובעת הופנתה לצילומי הדמיה נוספים (צילומי רנטגן ו- CT לעמוד שדרה מותני וצווארי וכן לכתפיים), וטופלה בין היתר בפיזיותרפיה.

פרופ' אברהם גנאל, המומחה, ציין בחוות דעתו מיום 17.2.20, כי בבדיקת התובעת נמצאה הגבלה בתנועה אקטיבית לכיפוף הגו לפנים והגבלה קלה בתנועות סיבוב הראש. שאר הטווחים תקינים. עוד מציין המומחה כי בהתאם לבדיקה הרפואית, לממצאי בדיקות ההדמיה ולתחלואה קודמת, אין לתובעת נכות רפואית בכתפיים הקשורה בתאונה.

המומחה קבע את נכות התובעת כדלקמן: 1.5% (לאחר ניכוי מצב קודם) בגין הגבלה זעירה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני, לפי סעיף מותאם 37(7)א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"); 5% בגין הגבלה קלה ביותר בטווח תנועות עמוד השדרה הצווארי, לפי סעיף מותאם 37(5)א' לתקנות המל"ל. כן נקבעה נכות זמנית בשיעור 100% ממועד התאונה למשך שישה שבועות ולאחר מכן 30% למשך חודשיים.

עוד קבע המומחה כי מצבה של התובעת יציב בעקבות התאונה ואינו צפוי להשתנות; כי באופן כללי הגבלות בתנועות עמוד שדרה מפריעות לתפקד; וכי אינו צופה צורך בטיפול מיוחד בעתיד;

בהתאם לקביעות המומחה, הנכות הרפואית המשוקללת של התובעת בגין התאונה היא בשיעור 6.4%.

הנכות תפקודית

כאמור, נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת בגין התאונה היא בשיעור 6.4%. השאלה הנשאלת היא בדבר גובה הנכות התפקודית של התובעת נוכח המחלוקת שבין הצדדים בעניין זה.

התובעת טוענת בסעיף 7 לתצהירה כי בעקבות התאונה היא סובלת, בין היתר, מכאבים והגבלות בתנועה בגב ובצוואר. עוד טוענת התובעת כי בשל נזקיה אלה היא מתקשה לבצע את עבודות משק הבית, כגון נשיאה של מטלטלין, קניות, נקיון הבית, בישול כביסה ונזקקת לעזרת בני משפחתה ולמעשה מוגבלת בביצוע כל הפעולות היומיומיות הדורשות יישור וכיפוף של הגב ומוגבלת בישיבה ממושכת כאשר לאחר כל מאמץ קל חשה בכאבים חזקים. לאור כל זאת, טוענת התובעת כי יש להעמיד את נכותה התפקודית בשיעור גובה מנכותה הרפואית, ולכל הפחות בשיעור 10%.

מנגד, הנתבעת טוענת בסיכומיה כי מגבלותיה של התובעת קלות ביותר והמסקנה המתבקשת היא שאין משמעות תפקודית כלשהי לנכות הרפואית של התובעת בעקבות התאונות.

להבחנה בין נכות רפואית לנכות תפקודית יפים דבריו של כב' השופט אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב (3) 792 (1995):

"המקרים שבהם נוהג בית-המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע ...נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה."

כן ראו את פסק דינו של כבוד השופט עמית בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם, 11.1.15) אשר בו נקבע באשר להבחנה כך:

"המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות ומתרשמת, לעיתים באופן בלתי אמצעי, ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד... יש לזכור כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו. לכן, אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות".

לאחר עיון בחוות הדעת, בתצהיר התובעת ובראיות שהוגשו, לאחר שמיעת עדות התובעת ולאחר ששקלתי את הראיות שהוצגו לרבות נתוני ההשתכרות, גילה של התובעת בעת התאונה, מסלול חייה ותוך ששקלתי את טיעוני הצדדים ביחס לכל אלה, מצאתי לקבוע את נכותה התפקודית בשיעור שווה לנכותה הרפואית – דהיינו 6.4%. אציין כי לא מצאתי הצדקה להפחית את שיעור הנכות התפקודית, בין היתר, בשים לב לטיב נכותה וטיב עבודתה, לגילה והיעדר השכלתה. מנגד, לא מצאתי להעלות את שיעור הנכות התפקודית בשים לב כי מדובר בשתי נכויות ברף הנמוך (5% ו- 1.5%) ונוכח העדר ראיות לפגיעה תפקודית גבוהה יותר משיעור נכותה הרפואית.

חישוב סכום הנזק

לשם הנוחות אפרט את נתוני היסוד אשר אין עליהם מחלוקת בין הצדדים:

התובעת ילידת: X.X.1970.

תאריך התאונה: 4.8.2017.

גילה של התובעת בעת התאונה: 47 וארבעה חודשים.

גילה של התובעת כיום: 53 ושבעה חודשים. 

נכות רפואית משוקללת: 6.4%.

ראש הנזק הלא ממוני

סכום הפיצוי בגין כאב וסבל יחושב על פי המדדים הקבועים לעניין זה – אחוזי הנכות הרפואית וגילה של התובעת. הפיצוי בגין נזק לא ממוני עומד על סך של 11,200 ₪ במעוגל.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

התובעת טוענת בתצהירה שלאחר התאונה ביקרה אצל רופאים ועברה טיפולים רפואיים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה רבים. לטענתה, לצורך כך נדרשה להוצאות לשם קבלת הטיפולים. התובעת טוענת כי לא השכילה לשמור את קבלותיה, מצרפת קבלות חלקיות, ואומדת את הוצאותיה על סך של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.

הנתבעת טוענת כי אין מקום לפסיקת כל פיצוי בגין ראש נזק זה, לטענתה הקבלות היחידות שהוגשו מתייחסות לייעוץ פרטי וכי לא ברור מדוע בחרה התובעת לפנות לייעוץ פרטי חלף אורטופד הממומן ע"י קופ"ח. השתת הוצאה זו על על הנתבעת מנוגדת לחובת הקטנת הנזק, ומשלא צורפו קבלות נוספות ומשנקבע כי לא צפויה החמרה במצבה אין לפסוק פיצויים בגין הוצאות.

בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, לראיות שהוגשו מהן עולה שהתובעת ביקרה אצל רופאים, ביצעה טיפולי פיזיותרפיה, ונדרשה להוצאות סבירות ככל אדם אחר במצבה, ועל אף שלא הוגשו מלוא האסמכתאות בגין השתתפות עצמית בטיפולים משלימים וכן קבלות בגין נסיעות וחניות, אני אומדת הוצאות התובעת לעבר ולעתיד בסכום של 3,000 ₪ .

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

התובעת פרטה בתצהירה את קשייה מאז התאונה , ובפרט את הצורך בעזרה לניהול משק הבית, בפרט בהתחשב בכך שגם התובעים 2-3 נפגעו באותה התאונה. התובעת אומדת נזקיה בגין רכיב זה בסך 70,605 ₪ בהתאם לשעת עזרה שבועית לעבר ולעתיד. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי התובעת לא הוכיחה רכיב זה, וכי אף אם נזקקה לסיוע מדובר בעזרה רגילה בין בני משפחה אשר אין בצידה פיצוי, ומעמידה נזקיה ברכיב זה בסך 1,000 ₪ .

כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (פורסם, 6.1.2015), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (פורסם, 4.8.2005).

לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע. על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה (ראו: ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (פורסם, 27.12.1973); ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' (פורסם, 26.2.1985), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (פורסם, 14.8.1990).

בנסיבות המקרה דנן, ניתן להניח, כי אכן התובעת הייתה זקוקה לעזרת צד ג' סמוך לתאונה, במובן זה שבתקופה שלאחר התאונה בה סבלה מכאבים, נזקקה לעזרה, ליווי וסיוע במטלות הבית, אולם לא מצאתי כי מדובר בעזרה חריגה בשים לב לאופי הפגיעה ומשך הנכויות הזמניות שנקבעו ע"י מומחה ביהמ"ש.

במכלול נסיבות העניין ומשלא ראיתי אסמכתאות על עזרה חריגה חיצונית או של בני משפחה, אני מוצאת לנכון לאמוד ראש נזק זה בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסכום של 5,000 ₪ .

בסיס השכר

במועד התאונה עבדה התובעת כסייעת בגני ילדים בעיריית טירה.

התובעת צירפה תלושי שכר לחודשים עובר לתאונה, 4-7/2017, תלושי שכר לאחר התאונה, 8-12/2017; תלושים לשנים 2018-2020, וכן טפסי 106 לשנים 2019-2021.

בהתאם לתלושי השכר וטפסי 106 יפורט להלן ממוצע שכרה החודשי של התובעת עובר לתאונה ולאחריה:

שנת 2017, שנת התאונה, עובר לתאונה ממוצע שכר 4,544 ₪ (ע"פ נתונים מצטברים לחודש 7/17) וממוצע שכר 4,766 ₪ בגין חודשים 8-12/2017 לאחר התאונה;

בשנת 2018 שכר ממוצע בסך 6,200 ₪ (ע"פ נתונים מצטברים בתלוש 10/18);

בשנת 2019 שכר ממוצע בסך 6,444 ₪ (בהתאם לטופס 106); 

בשנת 2020 שכר ממוצע בסך 7,079 ₪ (בהתאם לטופס 106);

בשנת 2021 שכר ממוצע בסך 7,194 ₪ (בהתאם לטופס 106).

לאחר בחינת כלל הכנסותיה של התובעת, הן בשנים עובר לתאונה והן בשנים האחרונות, ובשים לב לגילה ולמקצועה, מצאתי לנכון לקבוע את בסיס שכרה בהתאם לשכרה העדכני לשנת 2021, דהיינו שכר חודשי בסך של 7,194 ₪. בשים לב לגובה שכרה של התובעת ולכך שבתלושי השכר שצורפו (לאורך שנים) לא נוכה משכרה של התובעת מס הכנסה, לא מצאתי לנכות מס משכר זה.

הפסד שכר לעבר

התובעת טוענת בסיכומיה כי אלמלא התאונה ומגבלותיה בעבודה כתוצאה ממנה, שכרה היה מוסיף ומשביח. על כן, מבקשת התובעת להעריך את הפסדי שכרה לעבר בהתאם לנכותה התפקודית וטוענת לפיצוי בסך 43,880 ₪, כולל הפסדי פנסיה. הנתבעת מתנגדת לתשלום פיצוי בגין רכיב זה. הנתבעת מפנה לכך שהתובעת קיבלה שכר כמעט מלא על חשבון ימי מחלה, ומשלא הוכיחה כי היא זכאית לפדיון ימי מחלה, ההפסד בפועל עומד על סך 426 ₪, או לחילופין על סך 1,548 ₪ ככל שתחושב זכאות לפדיון ימי המחלה.

הפסד שכר לעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה. כמו כן, ככל שקיים הפסד שכר בגין היעדרות מהעבודה יש להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין ההיעדרות. לעניין זה יפים דברים שנאמרו בע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פ"ד ל(3)281 (1976):

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו"

התובעת צירפה לתצהיר מטעמה אישור מעסיק בגין היעדרות לפיו נעדרה מיום 10.8.17 ועד ליום 15.9.17 "עקב תאונת דרכים". בהתאם לתלושי שכר לחודשים 8-9/2017 נוצלו לתובעת 33 ימים על חשבון ימי מחלה ולמעשה נוצלו לתובעת מלוא ימי המחלה שצברה ואף יתרת ימי המחלה בחודש 9/2017 נותרה שלילית (16.5-).

אם כן, ניתוח תלושי השכר של התובעת מעלה, שהתובעת ניצלה כמות גדולה יחסית של ימי המחלה שעמדו לזכותה ונותרה עם יתרה שלילית של ימי מחלה בעקבות התאונה. נפסק לא פעם, שעל מנת לקבל פיצוי בגין ניצול ימי מחלה, יש להוכיח אחד משני תנאים, ראשית, שבעתיד עשויה התובעת להיקלע למצב בו יהיו לה מחסור בימי מחלה כאשר היא ממשיכה לעבוד באותו מקום עבודה, ולחלופין, שמדובר במקום עבודה בו ניתן לפדות את ימי המחלה ומהו ערך הפדיון, כאשר ערך הפדיון המקובל בהסכמים במשק הוא יום אחד למול שמונה ימי מחלה (ראו: ע"א 587/89 רוזנשטיין שאול נ' רפאל כהן (12/12/93); ת.א. (ת"א) 20485-02-19 פלוני נ' עיריית רחובות (פורסם, 9.8.2021)).

באשר לפדיון ימי המחלה במקרה זה אציין כי על אף שהתובעת עובדת בעיריית טירה כסייעת בגני ילדים, לא צורפה אסמכתא ממעסיקה על זכאות לפדיון ימי מחלה בסיום העסקה וסוגייה זו לא הוכחה על ידה ואף לא נערך חישוב ביחס לפדיון וביחס לאפשרות שיחסרו לה בעתיד ימי מחלה. עם זאת, ועל אף ששולם לתובעת שכר כמעט מלא, בהתאם לפסיקה בעניין זה, מצאתי לקבוע לתובעת פיצוי על דרך האומדן בגין אובדן ימי מחלה נוכח מקום עיסוקה של התובעת – רשות מקומית והן ביחס לאובדן ימי המחלה כנכס שניתן לנצלו בעתיד וכפי שהתובעת העידה, היתה זקוקה לימי מחלה נוכח מחלה שחלתה בה בשנת 2018 (עמ' 33-35 לפרוטוקול).

לעניין זה יפים הדברים שנקבע בע"א 450/05 אברהם לחמיש נ' מרים חזק (31.7.2007):

"אכן, יש מקום לפסוק פיצוי כאמור בנסיבות בהן אובדן ימי המחלה עלול לגרום נזק לנפגע. כך למשל, במקרה בו הנפגע שב לעבודתו לאחר התאונה ומאגר ימי המחלה שצבר הצטמצם כתוצאה מהתאונה".

ראו גם ע"א 7950/02 דליה קלישבסקי נ' דוד לוין (19.6.2007):

"...יש מקום לפסוק למערערת פיצוי בחישוב גלובאלי בגין ימי המחלה שנאלצה לנצל במשך כשלושה וחצי חודשים לאחר התאונה בהם סבלה מאי כושר ונשארה מרותקת לביתה... המערערת אכן לא הוכיחה את זכותה לפדות ימים לא מנוצלים של מחלה ועל כן אין לפסוק לה את מלוא ערך הפדיון של ימים אלה, אך היא הוכיחה כי כנגד תשלום שכרה באותה תקופה חויבה "במכסת ימי המחלה".. בהתחשב במכלול הנתונים ובמצבה הרפואי שהצריך ימי היעדרות לא מעטים גם בשנים שלאחר מכן, אני סבורה כי יש מקום לפסוק למערערת פיצוי בגין אובדן ימי מחלה על דרך האומדן".

אם כן, ככלל, הפסדי השתכרות בעבר הם נזק מיוחד שיש להוכיח בראיות. בשים לב כי שכרה של התובעת השביח עם השנים וכי לא צורפו אסמכתאות על ירידה בשכר לאחר תקופת אי הכושר, מצאתי לנכון בהתאם לפסיקה בעניין זה, שלא לפסוק פיצוי מלא בגין ימים, אשר התובעת כבר קיבלה תשלום משכורת מלאה בעבורם. בנסיבות העניין, אני מוצאת לנכון לפצות את התובעת בסכום גלובלי של 5,000 ₪ . סכום זה משקף אומדן בגין זכאות לפדיון ימי מחלה בצירוף אומדן ביחס לאובדן ימי המחלה כנכס שניתן לנצלו כאשר התובעת המשיכה במקרה זה לעבוד באותו מקום עבודה מאז התאונה (ראו גם האמור בת.א. (ת"א) 29480-01-17 פלוני נ' לוטרה (פורסם, 23.9.2020)).

הפסד שכר לעתיד

התובעת עותרת לפיצוי בסכום של 123,085 ₪ (כולל תוספת פנסיה), כאשר טענתה היא כי יש לחשב לפי נכות תפקודית בשיעור 10% עד גיל פרישה בהתאם לפוטנציאל השתכרות בסך של 8,500 ₪. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי לנכויות הזניחות שנקבעו לתובעת אין משמעות תפקודית, כי שכרה השביח לאחר התאונה, ולכן לכל היותר יש לקבוע פיצוי גלובאלי בסך 10,000 ₪.

כאמור לעיל, נכותה התפקודית של התובעת היא כנכותה הרפואית, אולם כידוע, הלכה היא כי גם מידת הפגיעה התפקודית אינה בבחינת "סוף פסוק" והיא אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד. על כן, עליי לבחון מהי מידת ההשפעה של הפגיעה על יכולת השתכרות הניזוק, לרבות באמצעות בחינת הפסד השתכרות בפועל לאחר התאונה, מקצועה והשכלתה (ראו למשל ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010); רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (5.3.2012)).

בתצהירה מציינת התובעת בכלליות כי מתקשה בביצוע עבודתה, אולם בעדותה ציינה התובעת כי היא עושה את אותה העבודה, ואף העלתה את היקף משרתה לאחר התאונה (עמ' 31 ש' 1-7 לפרוטוקול). בנוסף, כאמור מעיון בתלושי שכרה עולה כי התובעת הצליחה להשביח שכרה על אף נכותה הרפואית.

לאחר ששקלתי את כלל הנתונים תוך שימת לב לשיעור הנכות שאינו גבוה, לעיסוק התובעת כסייעת בגני ילדים, מצאתי לקבוע כי שיעור הגריעה מהשכר עומד על שיעור של 40%. אמות המידה ששימשו אותי בקביעה זו הן כדלקמן:

• נתוני ההשתכרות של התובעת, בעת התאונה הייתה התובעת כבת 47, לא נמצאה בראשית חייה המקצועיים ובמהלך השנים לאחר התאונה ועד היום עלה שכרה. עם זאת, גם בהיעדר אינדיקציה לפגיעה בשכר בהווה, אין ערובה לכך שבעתיד התובעת לא תיאלץ לשנות את מקום עבודתה, אם בשל נכותה ואם בשל רצון אחר או בשל כורח הנסיבות (ראו ע"א 6553/96 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מלצר, פ"ד נג(1) 611, 617 (1999)).

• עיסוקה של התובעת לפני התאונה ואחריה. ניתן לראות כי לפני התאונה ועד היום עבדה התובעת באותה משרה, ואף הגדילה את היקף משרתה לאחר התאונה. עם זאת, מדובר במקצוע פיזי המצריך תנועתיות הן של עמוד השדרה הצווארי והן של עמוד השדרה המותני לצורך פעולות הטיפול בילדים.

• העדר ראיות אובייקטיביות בדבר תפקוד ירוד של התובעת מאז התאונה ועד היום – מאז התאונה חלף פרק זמן של מעל- 5 שנים. התובעת לא הצהירה או העידה ביחס לקושי בתפקודה במסגרת עבודתה כסייעת בגן, לא הובאו עדויות נוספות ביחס לכך ויתרה מכך ציינה התובעת כי אף לאחר שחלתה במחלה קשה ועברה טיפולים המשיכה התובעת לעבוד בעבודתה (עמ' 35, ש' 1-7 לפרוטוקול).

לפיכך, אחשב הפסד זה בהתאם לשכרה הממוצע כמפורט לעיל, סך של 7,194 ₪, בהתאם לגילה היום, ובהתאם לנכותה הרפואית-תפקודית עד גיל 67 – סך של 62,187 ₪. בשים לב לשיעור הגריעה משכרה שנקבע על ידי לעיל (40%), עומד הפיצוי על סך של 24,875 בתוספת הפסדי פנסיה כחוק ועל פי השיעור שנקבע בפסיקה – 12.5%, בסך של 3,109 ₪ ובסך הכל 27,984 ₪ (במעוגל).

התובע 2

הנכות הרפואית

יומיים לאחר תאונת הדרכים פנה התובע לבית החולים והלין על כאבי צוואר, גב תחתון, כתף שמאל וחזה. ללא חבלת ראש ישירה וללא איבוד הכרה. התובע שוחרר באותו היום עם המלצה להמשך טיפול ומעקב בקופת החולים. בהמשך, נבדק ע"י אורתופד ונוירולוג, הופנה לצילומי הדמיה (לרבות MRI עמוד שדרה מותני וצווארי), וטופל בין היתר בפיזיותרפיה ומשככי כאבים.

המומחה פרופ' אברהם גנאל, ציין בחוות דעתו, כי בבדיקות התובע נמצאה הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני לכל הכיוונים. ללא קיפוח עצבי. בדיקת עמוד השדרה הצווארי הייתה תקינה.

המומחה קבע את נכות התובע כדלקמן: 10% בגין הגבלה קלה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני, לפי סעיף מותאם 37(7)א' לתקנות המל"ל. כמו כן קבע המומחה נכות זמנית בשיעור 100% ממועד התאונה למשך שישה שבועות ולאחר מכן 30% למשך שישה שבועות נוספים.

המומחה עוד קבע כי מצבו של התובע יציב בעקבות התאונה, אין לצפות לשיפור בעתיד ואין חשש מהחמרה; כי באופן כללי הגבלות בתנועות עמוד שדרה מותני מפריעות לתפקד וכי אינו צופה צורך בטיפול מיוחד בעתיד;

לפיכך הנכות הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה היא בשיעור 10%.

הנכות התפקודית

הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לשיעור הנכות התפקודית.

לטענת התובע בסעיפים 5 ו-7 לתצהיר מטעמו, בעקבות התאונה הוא סובל מכאבים ומגבלות תנועה בגב ובצוואר, כאבים בכתף וקושי בשינה. על כן טוען התובע כי מתקשה בביצוע פעולות יומיומיות פשוטות המצריכות פעולה של יישור וכיפוף הגב, ישיבה ממושכת, הרמה ונשיאה של קניות, עבודות משק הבית ותחזוקה, ובנהיגה למרחקים ארוכים. בסיכומיו טוען התובע כי יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור הגבוה מנכותו הרפואית, ולכל הפחות בשיעור 15%.

מנגד, הנתבעת טוענת כי בהתאם לחוות הדעת נכותו של התובע קלה ואין בה כדי להשפיע על תפקודו היומיומי בכלל ועל תפקודו בעבודותו בפרט. וככל שקיימת השפעה תפקודית מדובר בהשפעה קלה בלבד, ולכן המסקנה המתבקשת היא שאין השלכה תפקודית כלשהי לנכות הרפואית של התובע בעקבות התאונה.

להבחנה בין נכות רפואית לנכות תפקודית ראו פרק זה ביחס לתובעת 1 לעיל. עוד אפנה בעניין זה לע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם, 31.1.2008):

"בהיעדר ראיות אחרות עשויה הנכות הרפואית ללמד על שיעור הפגיעה התפקודית של הנפגע, אולם יש לבחון תמיד את מידת "התפקודיות" של הנכויות הרפואיות ואת המאפיינים הספציפיים של המקרה ושל הנפגע".

לאחר עיון בחוות הדעת, בתצהיר התובע ובראיות שהוגשו, לאחר שמיעת עדות התובע ולאחר ששקלתי את הראיות שהוצגו לרבות נתוני ההשתכרות, גילו של התובע בעת התאונה וטיעוני הצדדים ביחס לכל אלה בסיכומיהם, מצאתי לקבוע את נכותו התפקודית בשיעור שווה לנכותו הרפואית – דהיינו 10% הואיל ולא מצאתי אינדיקציה להפחתה או העלאה.

חישוב סכום הנזק

לשם הנוחות אפרט את נתוני היסוד אשר אין עליהם מחלוקת בין הצדדים:

התובע יליד: X.X.1967.

תאריך התאונה: 4.8.2017.

גילו של התובע בעת התאונה: 49 ואחד עשר חודשים.

גילו של התובע כיום: 56 ו- 3 חודשים.

נכות רפואית משוקללת: 10%.

הצדדים חלוקים בנוגע לסכום הנזק ביחס לכל אחד מראשי הנזק הרלוונטיים.

ראש הנזק הלא ממוני

סכום הפיצוי בגין כאב וסבל יחושב על פי המדדים הקבועים לעניין זה – אחוזי הנכות הרפואית וגילו של התובע. הפיצוי בגין נזק לא ממוני עומד על סך של 17,000 ₪ במעוגל.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

התובע טוען שלאחר התאונה ביקר אצל רופאים ועבר טיפולים רפואיים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה. לטענתו, לצורך כך נדרש להוצאות בגין השתתפות עצמית בעלות הטיפולים והתרופות וכן נשא בעלויות הנסיעות לשם קבלת הטיפולים. התובע טוען כי לא השכיל לשמור את מלוא הקבלות, מצרף קבלות חלקיות, ואומד את הוצאותיו בסך של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.

הנתבעת מפנה לטענותיה ביחס לתובעת 1, לשיטתה, אין הצדקה להוצאות רפואה פרטית כאשר ניתן לקבל טיפול רפואי סביר וראוי במסגרת הרפואה הציבורית. וכן מפנה לקביעת המומחה לפיה לא צפויה החמרה במצבו של התובע וכי לא יזדקק לטיפול מיוחד. לפיכך טוענת הנתבעת כי אין לפסוק פיצויים בגין הוצאות.

בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, לראיות שהוגשו מהן עולה שהתובע נבדק ע"י רופאים, ביצע בדיקות הדמיה וטיפולי פיזיותרפיה, ונדרש להוצאות סבירות ככל אדם אחר במצבו, ועל אף שלא הוגשו מלוא האסמכתאות בגין השתתפות עצמית בטיפולים משלימים ותרופות וכן קבלות בגין נסיעות, אני אומדת הוצאות התובע לעבר ולעתיד בסכום של 4,000 ₪ .

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

התובע פרט בתצהירו את מגבלותיו מאז התאונה, וכן את קשייו בביצוע מטלות משק הבית והאחזקה.התובע אומד נזקיו בגין רכיב זה בסך 123,871 ₪ סה"כ לעבר ולעתיד. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו והתובע לא עמד בנטל זה. לשיטתה, אף אם נזקק לעזרה מדובר בעזרה רגילה בין בני משפחה אשר אין בצידה פיצוי, ומעמידה נזקיו ברכיב זה בסך 1,000 ₪ .

בנסיבות המקרה דנן, בשים לב להלכה בפסיקה שפורטה לעיל ביחס לתובעת 1, ניתן להניח שהתובע נזקק לעזרת צד ג' סמוך לתאונה, במובן זה שבתקופה שלאחר התאונה בה סבל מכאבים התקשה בביצוע תפקידיו במשק הבית ותחזוקתו. יוער כי התובע לא נחקר לעניין זה ע"י הנתבעת אולם לא מצאתי כי מדובר בעזרה חריגה בשים לב לאופי הפגיעה ומשך הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי מומחה ביהמ"ש.

במכלול נסיבות העניין לרבות שיעור הנכות התפקודית, אני מוצאת לנכון לאמוד ראש נזק זה בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסך של 8,000 ₪ .

בסיס השכר

במועד התאונה עבד התובע כמנהל מחלקת שפ"ע בעיריית טירה. התובע צירף תלושי שכר לחודשים הסמוכים שקדמו לתאונה, 4-7/2017, תלושי שכר לאחר התאונה, 8-12/2017; תלושים לשנים 2019-2021, וכן טפסי 106 לשנים 2019-2021.

בהתאם לתלושי השכר וטפסי 106 יפורט להלן ממוצע שכרו החודשי (לאחר הפחתת מס הכנסה) של התובע עובר לתאונה ולאחריה:

שנת 2017, שנת התאונה, עובר לתאונה ממוצע שכר 7,532 ₪ (ע"פ נתונים מצטברים לחודש 7/17) וממוצע שכר 8,747 ₪ בגין חודשים 8-12/2017;

שנת 2018 - לא צורפו נתונים.

שנת 2019 שכר ממוצע בסך 8,356 ₪ (בהתאם לטופס 106); 

שנת 2020 שכר ממוצע בסך 8,180 ₪ (בהתאם לטופס 106);

שנת 2021 לא ניתן לחלץ שכר בשים לב כי התובע יצא לפנסיה בחודש 10/21 ולא צורף תלוש שכר נכון לחודש זה (10/21). הנתונים המשתקפים בטופס 106 כוללים קצבת פנסיה ולכן לא ניתן לחלץ את ממוצע שכרו המדויק טרם פרישתו.

הנתבעת צירפה דוח רציפות ביטוח מהמוסד לביטוח לאומי, אשר מעיון בו עולה כי בשנת 2018 חלה עליה בשכרו של התובע, אולם לא משמעותית. ובשנת 2019 שוב עלה שכרו. כמו כן מפנה הנתבעת לכך שכבר סמוך לאחר התאונה, בחודשים 10-12/2017 התובע השביח שכרו.

לאחר בחינת כלל הכנסותיו של התובעת, הן בשנים עובר לתאונה והן בשנים האחרונות, ובשים לב לגילו ולמקצועו, מצאתי לנכון לקבוע את בסיס שכרו בהתאם לשכר חודשי נטו בסכום של 8,500 ₪.

הפסד שכר לעבר

התובע בסיכומיו מבקש להעריך את הפסדי שכרו לעבר בהתאם לנכויותיו הזמניות ונכותו התפקודית וטוען לפיצוי בסך של כ-87,000 ₪, בתוספת פנסיה. הנתבעת מתנגדת לחישובי התובע ומפנה לתלושי השכר של התובע לאחר התאונה מהם לטענתה עולה כי לא נגרם לו כל הפסד. עוד גורסת הנתבעת כי שערו של התובע לאחר התאונה עלה והשתבח משמעותית, ואף אישר זאת בחקירתו עת ציין כי לא חלה כל פגיעה בשכרו או בתנאי עבודתו בעקבות התאונה (מפנה לעמוד 21 ש' 26-30 לפרוטוקול ההוכחות). עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח זכאותו לפדיון ימי מחלה ולכן הפיצוי בגין רכיב זה בפועל עומד על סך של 1,085 ₪, או לחילופין על סך של 2,185 ₪ ככל שתחושב זכאות לפדיון ימי המחלה.

כאמור - הפסדי השתכרות בעבר הם נזק מיוחד שיש להוכיח בראיות. התובע צירף לתצהיר מטעמו אישור מעסיק בגין היעדרות לפיו נעדר מיום 10.8.17 ועד ליום 15.9.17 "עקב תאונת דרכים". בהתאם לתלושי שכר לחודשים 8-9/2017 נוצלו לתובע 33 ימים על חשבון ימי מחלה.

על אף שלא צורפה אסמכתא באשר לזכאות לפדיון ימי מחלה בסיום העסקה, מצאתי לקבוע לתובע אשר עבד בעיריית טירה פיצוי על דרך האומדן בגין פדיון ימי מחלה ואפנה לנימוקיי בעניין זה ביחס לתובעת 1 בסעיפים 56-58 לעיל. למעשה נוצלו לתובע מלוא ימי המחלה שצבר ויתרת ימי המחלה בחודש 9/2017 נותרה שלילית.

בשים לב כי שכרו של התובע השביח עם השנים שלאחר התאונה (כמפורט לעיל) ואף בחודשים הסמוכים שלאחר התאונה, ולא ראיתי כי קיים הפסד בפועל, מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 3,000 ₪ , אשר משקף על דרך האומדן הפיצוי בגין פדיון ימי מחלה בשים לב לכך שהתובע כבר פרש מעבודתו ולכן לא נלקחו בחשבון ימי המחלה כנכס של התובע לעתיד אלא עד למועד פרישתו בלבד.

הפסד שכר לעתיד

התובע עותר לפיצוי בסכום של 281,150 ₪ (בתוספת פנסיה), כאשר לטענתו יש לחשב לפי נכות תפקודית בשיעור 15% עד גיל פרישה בהתאם לפוטנציאל השתכרות בסך של 15,000 ₪. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי לנכותו הזניחה שנקבעה לתובע אין משמעות תפקודית, בפרט בשים לב כי התובע פרש לפנסיה ללא כל קשר לתאונה ולכן נטען על ידה כי אין מקום לפסיקת פיצוי לעתיד.

בתצהיר מטעם התובע הוא אינו מפרט סיבת פרישתו הואיל והתצהיר נחתם טרם הפרישה, אולם לא הוגשה בקשה להגשת תצהיר משלים לעניין זה ולא נטען כי הפרישה נבעה מהתאונה נשוא התביעה. בחקירתו השיב התובע לשאלה "אתה עדין עושה את אותו תפקיד?" כי המשיך בתפקידו עד 10/2021 ומאז הוא בפנסיה. בחקירה חוזרת שאל אותו בא כוחו מדוע הפסיק לעבוד. ב"כ הנתבעת התנגדה לשאלה וטענה כי מדובר בהרחבת חזית. התנגדות הנתבעת התקבלה וקבעתי כי "לא ניתן להשתמש בתשובות בחקירה נגדית לשם הרחבת חזית הטענות, ומשטענות בדבר הפסקת העבודה והקשרה לתאונה לא עלו בתביעה או בתצהיר או בראיות, וכן לא הוגשה בקשה להשלמת ראיות, אין מקום להרחיב בחקירה חוזרת" (עמ' 21 עד 23 לפרוטוקול).

הנה כי כן, התובע שב לעבודתו סמוך לאחר התאונה, המשיך לעבוד באותה עבודה ובאותו תפקיד במשך ארבע שנים ואף השביח שכרו. התובע לא טען ולא הוכיח כי פרישתו (בגיל 54) קשורה לנכותו כתוצאה מהתאונה ואף אין אינדיקציה לכך הואיל ושכרו עלה במהלך השנים שלאחר התאונה. עם זאת, יכולת ההשתכרות של התובע מהווה נכס של התובע, ונותרו לתובע עוד כ-11 שנות עבודה אשר יכול יהיה לממש במקום עבודה אחר. עצם הפרישה אינה מפקיעה מהתובע את יכולת ההשתכרות שלו ופוטנציאל ההפסד קיים גם במצב בו פרש מעבודתו עוד בטרם הגיע לגיל 67. אכן, קיימת אפשרות כי כספי הפנסיה שמקבל התובע מהעירייה או תנאים אחרים בעבודתו, היוו תמריץ או סיבה לפרישה, אולם, אין בכך כדי להביא לקביעה כי אין מקום לפסיקת פיצוי לעתיד. ראו לעניין זה האמור בע"א 237-80 שבה ברששת נ' יגאל האשאש, פ"ד לו(1)281: "השאלה אינה, מהי ההשתכרות שהניזוק היה מפיק, הלכה למעשה, אלא מהי ההשתכרות שהוא יכול היה להפיק.

לפיכך, אחשב הפסד זה בהתאם לשכרו הממוצע של התובע כמפורט לעיל – סך של 8,500 ₪, בהתאם לגילו היום, ובהתאם לנכותו הרפואית-תפקודית עד גיל 67.

באשר לשיעור הגריעה מהשכר, מצאתי לקבוע כי עומד על שיעור של 40%. אמות המידה ששימשו אותי בקביעה זו הן העובדה ששכרו של התובע לא נפגע כתוצאה מהתאונה; שהתובע בחר משיקוליו לפרוש מעבודתו על אף ששכרו עלה ולא נטען ולא הוכח כי הפרישה קשורה לתאונה; שבבחירת מקום העבודה החדש יכולים כספי הפנסיה להוות שיקול ביחס להיקף המשרה והשכר ולכן יש לבצע התאמה של שיעור הגריעה מהשכר.

בשים לב לשיעור הגריעה מהשכר שנקבע על ידי לעיל (40%), עומד הפיצוי על סך של 38,190 ₪ בתוספת הפסדי פנסיה כחוק ועל פי השיעור שנקבע בפסיקה – 12.5%, בסך של 4,773 ₪ ובסך הכל 42,963 ₪.

התובעת 3

הנכות הרפואית

התובעת 3, ביתם של התובעת 1 והתובע 2 ישבה במושב האחורי של הרכב בעת התאונה. בעקבות התאונה פונתה באמצעות מד"א לבית החולים. במכתב השחרור ממחלקת רפואה דחופה לילדים בבית החולים מאיר צוין "...רכב פגע בהם במהירות מאחור. לדברי מד"א קינמטיקה קשה, כריות אוויר נפתחו ברכב מאחור". התובעת התלוננה על כאבי ראש, בחילות וכאבים לאורך עמוד השדרה הצווארי. שוללת אובדן הכרה או הקאות. שוחררה באותו היום עם המלצה להמשך טיפול ומעקב בקופת החולים. התובעת הופנתה לצילומי הדמיה (לרבות MRI עמוד שדרה צווארי ומותני), וטופלה בין היתר בפיזיותרפיה.

המומחה פרופ' אברהם גנאל הפנה בחוות דעתו לממצאי בדיקת ה-MRI, כדלקמן: עמוד שדרה צווארי – תקינה, עמוד שדרה מותני הודגמו בלטי דיסק זעירים ובקע דיסק זעיר בגובה L5-S1. מבדיקתה הגופנית ע"י מומחה בית המשפט נמצא כי טווח התנועות האקטיבי בעמוד השדרה המותני מוגבל במידה קלה לכל הכיוונים.

המומחה קבע נכותה הרפואית של התובעת כדלקמן: 10% בגין הגבלה קלה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני, לפי סעיף מותאם 37(7)א' לתקנות המל"ל. וכן נכות זמנית בשיעור 100% ממועד התאונה למשך חודש אחד ולאחר מכן 30% למשך חודשיים.

המומחה עוד קבע כי מצבה של התובעת יציב, אינו צפוי לשיפור או החמרה; כי באופן כללי הגבלת בתנועות עמוד שדרה מותני מפריעה לתפקוד; וכי אינו צופה צורך בטיפול מיוחד בעתיד;

לפיכך הנכות הרפואית המשוקללת של התובעת בגין התאונה היא בשיעור של 10%.

הנכות התפקודית

כאמור, נכותה הפואית של התובעת בגין התאונה היא בשיעור 10%. השאלה הנשאלת היא בדבר גובה הנכות התפקודית של התובעת האם גבוהה מהנכות הרפואית, שווה לה או נמוכה ממנה ובאיזו מידה.

התובעת 3 טוענת בתצהירה (ס' 7 ו-9) ובסיכומיה כי נכותה התפקודית גבוהה מנכותה הרפואית. התובעת גורסת כי מגבלותיה כתוצאה מהתאונה מלווים אותה באופן קבוע בשגרת היומיום, הן בתפקודה במטלות הבית והן במסגרת לימודיה. התובעת מבקשת להעריך את נכותה התפקודית בשיעור של 15%.

מנגד, הנתבעת מפנה לחוות הדעת מטעם מומחה ביהמ"ש, לשיטתה, עולה מבדיקת התובעת 3 כי הציגה מצג שווא מתוך ניסיון להגדיל נכותה. לדבריה "התובעת אינה מהססת לטעון טענות שאינן תואמות את המציאות על מנת לשרת את האינטרסים שלה בהליך", וכי יש להעמיד את נכותה התפקודית על 5% לכל היותר.

בהתאם להלכה הקבועה לעניין 'נכות תפקודית' כפי שפורטה לעיל ביחס לתובעת 1, ולאחר עיון בחוות הדעת ובתצהיר התובעת, וכן לאחר ששקלתי את הראיות שהוצגו לרבות נתוני ההשתכרות, גילה הצעיר של התובעת בעת התאונה, מסלול חייה, השכלתה ותוך ששקלתי את טיעוני הצדדים בסיכומיהם ביחס לכל אלה, מצאתי לקבוע את נכותה התפקודית בשיעור שווה לנכותה הרפואית – דהיינו 10%.

לא מצאתי הצדקה להפחית או להעלות את שיעור הנכות התפקודית, בין היתר, בשים לב למנגנון התאונה, לפגיעתה הנתמכת בממצאים אובייקטיביים (בדיקת MRI) והואיל ומדובר בתובעת, אישה צעירה, אשר עוד שנים רבות לפניה ובשים לב למסלול לימודיה (סיעוד), והקשר בין עבודה זו לטיב נכותה וכן נוכח העדר ראיות נוספות מעבר לעדות התובעת ביחס לפגיעה תפקודית גבוהה יותר משיעור נכותה הרפואית.

חישוב סכום הנזק

לשם הנוחות אפרט את נתוני היסוד אשר אין עליהם מחלוקת בין הצדדים:

התובעת ילידת: X.X.1999.

תאריך התאונה: 4.8.2017.

גילה של התובעת בעת התאונה: 17 ואחד עשר חודשים.

גילה של התובעת כיום: 24 וחודשיים.

נכות רפואית משוקללת: 10%.

הצדדים חלוקים בנוגע לסכום הנזק ביחס בכל אחד מראשי הנזק הרלוונטיים.

ראש הנזק הלא ממוני

סכום הפיצוי בגין כאב וסבל יחושב על פי המדדים הקבועים לעניין זה – אחוזי הנכות הרפואית וגילה של התובעת. הפיצוי בגין נזק לא ממוני עומד על סך של 21,000 ₪ במעוגל.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

התובעת טוענת שלאחר התאונה וכתוצאה ממנה נגרמו לה הוצאות שונות הן עבור השתתפות עצמית בעלות הטיפולים והתרופות, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, והן עבור הוצאות עזיבת הלימודים והדיור בשכם. כמו כן טוענת התובעת כי נשאה בעלויות הנסיעות לשם קבלת הטיפולים. התובעת טוענת כי לא השכילה לשמור את קבלותיה, מצרפת קבלות חלקיות, ואומדת את הוצאותיה על סך של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.

הנתבעת טוענת כי אין מקום לפסיקת כל פיצוי בגין ראש נזק זה, התובעת לא נזקקה ולא תזדקק לטיפול רפואי מעבר לטיפולים הניתנים במסגרת הרפואה הציבורית, ומפנה לעניין זה לאמור בחוות הדעת מטעם מומחה ביהמ"ש. לכן לשיטתה, אין לפסוק פיצויים בגין הוצאות.

בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, לראיות שהוגשו מהן עולה שהתובעת ביקרה אצל רופאים, ביצעה טיפולי פיזיותרפיה, ונדרשה להוצאות סבירות ככל אדם אחר במצבה, ועל אף שלא הוגשו מלוא האסמכתאות בגין השתתפות עצמית בטיפולים משלימים וכן קבלות בגין נסיעות וחניות, אני אומדת הוצאות התובעת לעבר ולעתיד בסכום של 4,000 ₪ .

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

התובעת פרטה בתצהירה וסיכומיה את קשייה לאחר התאונה, בפרט בשים לב כי בתאונה נפגעו גם הוריה, התובעים 1-2, והייתה מוגבלת בביצוע מטלות משק הבית כפי שנהגה לבצע טרם התאונה. התובעת אומדת נזקיה בגין רכיב זה בסך 93,536 ₪ בהתאם לשעת עזרה שבועית לעבר ולעתיד. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי טענות התובעת בתצהירה כלליות, ומפנה לכך שהתובעת עובדת בתחום הסיעוד ולכן לשיטתה, "קל וחומר שאינה זקוקה לסיעוד עבור עצמה" (ס' 48 לסיכומי הנתבעת). ובכל מקרה התובעת לא הוכיחה רכיב זה, וכי אף אם נזקקה לסיוע מדובר בעזרה רגילה בין בני משפחה, ומעמידה נזקיה ברכיב זה בסך 1,000 ₪ .

בנסיבות המקרה דנן, בהתאם להלכה שפורטה לעיל ביחס לתובעת 1, ובשים לב לגילה הצעיר ולשיעור נכותה, ניתן להניח, כי אכן התובעת הייתה זקוקה לעזרת צד ג' סמוך לתאונה, במובן זה שבתקופה שלאחר התאונה בה סבלה מכאבים, נזקקה לעזרה, סיוע וליווי לבדיקות רפואיות וטיפולים רפואיים. אולם לא מצאתי כי מדובר בעזרה חריגה בשים לב לתיעוד הרפואי שצורף וקביעות מומחה ביהמ"ש.

במכלול נסיבות העניין, אני מוצאת לנכון לאמוד ראש נזק זה בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסכום של 8,000 ₪ .

בסיס השכר

התובעת הצהירה כי במועד התאונה הייתה סטודנטית, שנה ראשונה, ללימודי רפואה באוניברסיטת אלנגאח בשכם. לדבריה היו לה סיכויים טובים להשתלב בשוק העבודה והשתכר כדי שילוש השכר הממוצע במשק (ס' 4 לתצהירה). התובעת טוענת כי החמיצה בחינות עקב התאונה והטיפולים הרפואיים שנדרשה לעבור, עד שלבסוף הודיעו לה מהאוניברסיטה כי אינה יכולה להמשיך ללמוד שם, ומשכך נאלצה לעזוב את הדירה ששכרה בשכם ונגרמו לה נזקים כלכלליים, אותם אומדת בסך 10,000 ₪ .

כשנה לאחר התאונה החלה התובעת ללמוד סיעוד באוניברסיטת תל אביב. התובעת טענה בס' 7 לתצהירה כי על אף שלימודי הסיעוד דרשו פחות השקעה מלימודי הרפואה, היא לא הייתה מסוגלת לשלב עבודה בנוסף ללימודיה. למעשה רק בחודש 9/2021 – במסגרת השנה הרביעית ללימודיה החלה התובעת לעבוד כסטודנטית לסיעוד, במשרה חלקית, בביה"ח מאיר, בשכר ממוצע של 6,015 ₪ (בהתאם לממוצע השכר בחודשים 10-12/2021).

באשר לבסיס השכר לעתיד מפנה התובעת להלכות ביחס לקטינים, אשר רק במקרים יוצאי דופן יש מקום לסטות מהן, לפיהן: אין לקבוע את שיעור הנכות התפקודית בשיעור נמוך משיעור הנכות הרפואית ויש לבצע את חישוב הפסדי השכר העתידיים לפי השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3)13 (פורסם, 27.9.2005) וע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (פורסם, 21.12.1992).

עוד מפנה התובעת לדברים שנקבעו בע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר (קטין), פ"ד מה(1)580 (18.12.1990) ביחס לקביעת בסיס השכר של קטינים לפיהם השכר הממוצע במשק מהווה את בסיס החישוב, כך שיוצר "קריטריון אחיד, יציב וסולידי, של השכר הממוצע במשק, אשר מפשט את הדיון ומונע ספקולציות".

התובעת 3 מבקשת להעמיד בסיס שכרה לעתיד על כפל השכר הממוצע במשק, זאת בשים לב לכך שכבר כסטודנטית בחצי משרה היא משתכרת כמחצית מהשכר הממוצע במשק, וכי על פי נתונים סטטיסטיים, כאחות סיעודית היא צפויה להשתכר תוך שנים ספורות מיום הכשרתה ככפל השכר הממוצע, ובהמשך אף מעבר לכך. לתמיכה בטענה זו התובעת 3 צירפה לתצהירה כתבה מאתר כלכליסט ונתוני השתכרות של אחיות מאתר אינטרנט כלשהו.

מנגד, הנתבעת מציינת כי ההלכה קובעת כי לנכויות קלות אין השפעה על התפקוד, בפרט כאשר התובעת בחרה במקצוע שיתאים למצבה הרפואי. הנתבעת מפנה לדבריו של כבוד השופט בדימוס דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, 413: "..יכולת הסתגלותם של אנשים צעירים למגבלתם והאפשרות לבחור בעצמם עיסוק התואם אותה.. ילד שנפגע אינו חייב ב"הסבה מקצועית", כשם שעלול להיזקק לה מבוגר, שהפגיעה אינה מאפשרת לו לחזור לעיסוקו הקודם". בהתאם לכך, לשיטת הנתבעת יש לפסוק פיצויים על פי הערכה ואומדן וכי בכל מקרה אין בסיס לקבוע את פוטנציאל השתכרות התובעת מעבר לשכר הממוצע במשק. עוד טענה הנתבעת כי לא בכדי התעלמה התובעת בסיכומיה מנספחי תצהירה הואיל ואינם ראייה קבילה ואין כל בסיס לטענות התובעת 3 באשר לפוטנציאל השתכרות מעבר לשכר הממוצע במשק.

לצורך קביעת בסיס שכרה של התובעת 3 לעתיד מצאתי להפנות להלכות ולחזקות שנקבעו בפסיקה לעניין בסיס השכר לקטינים וצעירים:

• ע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור, (פורסם, 25.6.2014), ביהמ"ש העליון בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי אשר קבע לסטודנט למשפטים בסיס שכר בהתאם לכפל השכר הממוצע במשק, החל מ-6 שנים לאחר ההתמחות, ציין:

  " דומה כי ניתן לחלוק על ההנחה כי ניב היה משתכר כפל שכר ממוצע במשק כבר בתום שש שנים מתחילת ההתמחות, מה עוד שניב נהרג בהיותו סטודנט שנה ראשונה במשפטים ועתידו המקצועי עדיין לא היה ברור. מנגד, יש לקחת בחשבון את הטיעון הנגדי, כי כעורך דין, ובחלוף השנים, ניב אף היה מגיע לשילוש השכר הממוצע במשק ברוטו, כך שחישוב על פי כפל שכר עד גיל 70, מהווה מעין ממוצע השתכרות לאורך השנים. משכך, ועל אף שחישוב בסיס השכר נוטה לצד הגבוה, איני רואה להתערב בהערכת בית משפט קמא בראש נזק זה".

• ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' גיל צ'יבוטארו, פסקה 9 (פורסם, 25.11.2009) שם הוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להעמיד בסיס שכרו של התובע, צעיר בן 25, אשר שנתיים לאחר שחרורו מהצבא עבד כמנהל חשבונות, בבית הספר התיכון סיים לימודי אלקטרוניקה ועבד בתחום זה במסגרת השירות הצבאי, ככפל השכר הממוצע במשק. בית המשפט קבע כי לא הובאו הוכחות לכך שהתובע היה עתיד להרוויח סכומים המגיעים עד כפל השכר הממוצע במשק, אולם בשים לב לכך שעובר לתאונה השתכר כבר 130% מהשכר הממוצע במשק העמיד בית המשפט את בסיס השכר לעתיד על 150% מהשכר הממוצע במשק.

• בהתאם להלכה זו העמיד ביהמ"ש המחוזי בת"א (י-ם) 53143-09-12 ש' ב' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב- "הפול" (פורסם, 28.3.2017) בסיס שכרו של תובע, אשר נפגע בגיל 22 התכוון ללמוד לימודים גבוהים בתחום המחשבים והחל בהכנה לבחינה הפסיכומטרית, וזאת לצד לימודים תיכוניים בתחום המחשבים, על 150% מהשכר הממוצע במשק, לאחר שהפנה להלכות שנקבעו ביחס לקטינים אשר רק בהוכחת נתונים עובדתיים חריגים יש לסטות מחזקת בסיס השכר, אולם מסייג הלכה זו כך שאינה חלה בהכרח מקום בו אין מדובר בילד אלא בבוגר (והפנה לעניין צ'יבוטארו לעיל).

  על פס"ד זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון, ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם, 8.8.2019), באשר לקביעת בסיס השכר הוזכרו הלכות ביהמ"ש העליון לפיהן "נקודת המוצא היא כי כאשר מדובר בקטין יש להיצמד שכר הממוצע במשק, למעט מקרים חריגים, בהם הוצגו ראיות למימוש פוטניציאל השתכרות בעניינו של הניזוק הספציפי. כך לגבי קטין וכך גם "לגבי צעירים בראשית דרכם, שנפגעו בטרם גיבשו מסלול מקצועי מוגדר" (ס' 9 לפסה"ד).

  בעניין זה נקבע כי התובע הספציפי טרם החל לכתוב את סיפור חייו באופן ממשי, לא די בתוכניות ובשאיפות, ולא די בלימוד במגמה ריאלית או מדעי מחשב בתיכון, כדרכם של רבים אחרים, כדי לסטות מנקודת מוצא זו וקבע כי יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולהעמיד את שכרו של התובע על השכר הממוצע במשק.

במקרה דנן מדובר בתובעת שהחלה לכתוב את סיפור חייה התעסוקתי בתחום הסיעוד. הוכח באמצעות אישורים מאוניברסיטת תל אביב כי התובעת החלה בשנת 2018 בלימודי סיעוד ואף צורפו תלושי שכר לחודשים 10-12/21 ו-1/22 מהם עולה כי התובעת 3 עבדה כסטודנטית במרכז הרפואי מאיר בשכר ממוצע של כ- 6,000 ₪ . עם זאת, על מנת שאקבע כי בסיס שכרה של התובעת חורג מהשכר הממוצע במשק בשיעור מסויים, חובה היה על התובעת להוכיח את שיעור הנזק לו היא טוענת – השכר הממוצע של עובדי הסיעוד. הוכחת שיעור הנזק יכולה להיעשות באמצעות מומחה ואף באמצעות ראיות נוספות, כשעליי לבחון את משקלן.

התובעת 3 סמכה טענותיה בעניין שיעור השכר על כתבה ופרסום אינטרנטי אשר לא אוכל לתת להן כל משקל ראייתי ללא עדות ברורה כיצד הן נערכות ועל ידי מי הן נערכות. התובעת 3 לא צירפה חוות דעת מומחה ואף לא הסתמכה על פרסומים רשמיים של המדינה או הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביחס לשכר המסיימים תואר ראשון בסיעוד. אי צירוף ראייה זו אשר היא רלוונטית לטענת התובעת כי יש לקבוע את בסיס שכרה של התובעת ככפל השכר הממוצע במשק, עומד לחובת התובעת.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובשים לב להלכות ולחזקות הקבועות ביחס לקטינים וצעירים, לגילה של התובעת 3 (24) ולכך שאמנם גיבשה מסלול מקצועי מוגדר בתחום הסיעוד, אולם לא הוכיחה נתונים לפיהם היתה עתידה להרוויח סכומים החורגים מהשכר הממוצע במשק והמגיעים עד כפל השכר הממוצע במשק בתחום זה, מצאתי לקבוע את בסיס שכרה בהתאם לשכר הממוצע במשק - סך של 12,499 ₪ ובניכוי מס סך של 11,501 ₪ נכון לחודש 8/23).

הפסד שכר לעבר

תובעת מבקשת בסיכומיה להעריך את הפסדי שכרה לעבר בהתאם לנכותה התפקודית ובסיס השכר בהתאם להשתכרותה כסטודנטית במשרה חלקית, ובסה"כ טוענת לפיצוי בסך 45,315 ₪, בתוספת זכויות פנסיוניות. הנתבעת מתנגדת לתשלום פיצוי בגין רכיב זה, מאחר ולשיטתה בשים לב לגילה של התובעת, ולכך שללא קשר לתאונה הייתה סמוכה עדין על שולחן הוריה, אין מקום לפסיקת כל פיצוי.

כאמור, הפסד שכר לעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה. במועד התאונה התובעת הייתה כמעט בת 18, ללא עבר תעסוקתי, וללא עבודה בפועל. למעשה התובעת השתלבה במעגל העבודה ארבע שנים לאחר התאונה דנן. בשים לב לפגיעתה של התובעת ולשיעור נכותה, הצמיתה והזמנית, כפי שנקבעה ע"י מומחה ביהמ"ש, לא מצאתי לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין היעדר השתלבותה במעגל העבודה לבין פגיעתה מהתאונה ולא מצאתי כל ראייה שהוצגה על ידי התובעים להפסדים.

יוער, כי התובעת לא חלקה על קביעת שיעור נכותה ולמעשה אף לא זומן המומחה לחקירה מטעמו. כמו כן, התובעת 3 לא צירפה ולו ראיה בודדת ביחס ללימודיה בשכם, או להשכרת הדירה ומשכך לא מצאתי לפסוק פיצוי בשל ההפסדים הנטענים לעניין זה.

הפסד שכר לעתיד

התובעת אומדת את הפסדי שכרה לעתיד על סך 800,794 ₪ בתוספת הפסדי פנסיה, כאשר טענתה היא כי יש לחשב לפי נכות תפקודית בשיעור 15% עד גיל פרישה. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי יש לכל היותר להעמיד את הפסד השתכרותה לעתיד בסך גלובלי של 25,000 ₪ הכולל זכויות סוציאליות.

כאמור לעיל, קביעת שיעור הנכות הרפואית אינה משליכה בהכרח על שיעור הגריעה מהשכר, אולם קיים חריג בכל הנוגע לנזקי קטינים, אשר סיפור חייהם התעסוקתי עובר לתאונה ולאחריה טרם נכתב, "ולפיכך נאלץ ביהמ"ש להיעזר בהנחת עבודה, הניתנת לסתירה, שלפיה שיעור הנכות הרפואית אצל הניזוק הקטין משקף את שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מהשכר" (רע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם, 20.10.21)).

עם זאת, פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי כאשר מדובר בנכויות בשיעורים הקרובים ל-10% ומתחת לשיעור זה, יש לבחון את מכלול הנסיבות לרבות יכולתו של התובע להתגבר ולהסתגל לנכותו, ולכן אין הכרח לפסוק פיצוי אקטוארי (ע"א (ת"א) 66855-07-17 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (פורסם, 16.10.2018)); ברע"א 3362/21 שירז שריקר נ' מנורה מבטחים לביטוח בע"מ (פורסם, 23.5.2021)) דחה בית המשפט העליון ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי במסגרתו נקבע שיעור גריעה מהשכר של פחות מ- 50% ביחס לאישה צעירה עם נכות רפואית בשיעור של 5%.

בשים לב להלכות האמורות לעיל, לשיעור נכותה הרפואית של התובעת - 10%, טיבה, נכות אורתופדית בעמ"ש השדרה המותני וקביעות המומחה כי אינו צופה החמרה, וכן בשים לב למסלולה התעסוקתי של התובעת בתחום הסיעוד, מקצוע הדורש אף מאמצים פיזיים, מצאתי לקבוע כי שיעור הגריעה מהשכר יעמוד על 60%.

לפיכך, אחשב הפסד זה בהתאם לבסיס השכר כמפורט לעיל – סך של 11,501 ₪ , בהתאם לגילה היום, ובהתאם לנכותה הרפואית-תפקודית עד גיל 67 – סך של 333,200 ₪ . בשים לב לשיעור הגריעה משכרה שנקבע על ידי לעיל (60%), עומד הפיצוי על סך של 199,920 ₪ בתוספת הפסדי פנסיה כחוק ועל פי השיעור שנקבע בפסיקה – 12.5%, בסך של 24,990 ₪ ובסך הכל בסכום של 224,910 ₪ .

סיכום הערכת הפיצוי לכלל התובעים

התובעת 1:

• נזק לא ממוני 11,200 ₪.

• הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד3,000 ₪.

• עזרת צד ג' לעבר ולעתיד5,000 ₪.

• הפסד שכר לעבר5,000 ₪

• הפסד כושר השתכרות ואבדן זכויות סוציאליות27,984 ₪.

  סה"כ 52,184 ₪

   

  התובע 2:

  • נזק לא ממוני 17,000 ₪.

  • הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד4,000 ₪.

  • עזרת צד ג' לעבר ולעתיד8,000 ₪.

  • הפסד שכר לעבר3,000 ₪.

  • הפסד כושר השתכרות ואבדן זכויות סוציאליות 42,963 ₪

    סה"כ 74,963 ₪

     

    התובעת 3:

    • נזק לא ממוני 21,000 ₪.

    • הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד4,000 ₪.

    • עזרת צד ג' לעבר ולעתיד8,000 ₪.

    • הפסד כושר השתכרות ואבדן זכויות סוציאליות224,910 ₪.

      סה"כ 257,910 ₪

       

      סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 385,057 ₪.

כן תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד כדין בסך 58,567 ₪ ובהתאם לסכום הפיצוי שנקבע. בנוסף תישא הנתבעת ביתרת האגרה ובהוצאות התובעים שהן אגרת המשפט ששולמה.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור בתוך 60 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז כסלו תשפ"ד, 30 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.