שטרן נ' דגורקר ואח'

רקע כללי

1. במסגרת תביעה זו, לפינוי וסילוק יד במקרקעין בין מגרשים שכנים, על בית המשפט להכריע מה גובר: הגבול ששורטט בתשריט בית משותף שאושר ע"י המפקח על המקרקעין, או גודל המגרשים שהצדדים רכשו.

2. התובעת והנתבעים מתגוררים זה בצד זה, בבית דו משפחתי ברח' התאנה 50, 52 בקריית גת, ומהווים שותפים בבית משותף, בהתאם לפרק ו' לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), כאשר תשריט הבית המשותף, שאושר ע"י המפקח על המקרקעין (להלן: "התשריט" ו"המפקח"), קובע גם את גודל החלקות של כל אחד וגם את הגבול ביניהן.

3. לטענת התובעת, הנתבעים שיפצו את ביתם, תוך שהם פולשים לשטח התובעת, בהתאם לקו הגבול המאושר בתשריט הבית המשותף. בנסיבות אלה הוגשה הבקשה לפינוי וסילוק יד.

4. הנתבעים בכתב הגנתם, ציינו כי בהתאם לגודל המגרשים שנרכשו, על ידי התובעת מזה ועל ידי הנתבעים מזה, דווקא התובעת מחזיקה בשטח מגרש גדול יותר מזה שאמור היה לעמוד לרשותה. לפיכך נטען, כי היא דווקא זו המחזיקה בשטח השייך לנתבעים, ולכן יש לדחות את התובענה.

5. יצוין כי התובעת לא היתה מיוצגת. בית המשפט הציע לתובעת שוב ושוב, כי תיטול יצוג משפטי, שכן מדובר בשאלות משפטיות מורכבות, שיקשה עליה לטעון לגביהן ללא סיוע של בעל מקצוע. במהלך הדיון העיר בית המשפט לתובעת, אשר לא השיבה לעניין והתפרצה. גם הבקשות והסיכומים שהוגשו על ידי התובעת בתיק, הוגשו לעיתים תוך התנסחות בלתי הולמת. צר הדבר שהתובעת בחרה לנהל את התיק באופן זה.

6. בדיון ביום 1.2.18 חזרו הצדדים על טענותיהם, כאשר התובעת חוזרת ומפנה לגבול ששורטט בתשריט הבית המשותף, לפיו הנתבעים חורגים מגבול מגרשם, ואילו הנתבעים חוזרים על הטענה כי גודל המגרשים, הקבוע גם הוא בפנקסי הרישום, הוא ראיה חלוטה, ולכן יש להכריע בהתאם לגודל המגרשים ולא בהתאם לתשריט הסותר אותם.

7. בסופו של דבר הודיעו שני הצדדים כדלקמן: "אנו מסכימים, כי המחלוקת הינה מחלוקת משפטית, מה גובר קו הגבול שבתשריט, או הזכויות הקנייניות של הצדדים, ובנסיבות אלה ניתן לחסוך את שמיעת ההוכחות וישמעו רק סיכומים".

8. בית המשפט הציע לצדדים לפנות להליך של גישור, אולם הצדדים דחו הצעה זו.

9. התובעת עתרה כי הסיכומים יהיו בכתב ולא בע"פ, ובהחלטה מיום 22.3.18 נקבע, על יסוד הסכמת הצדדים, כי מדובר במחלוקת משפטית גרידא, אשר תוכרע על יסוד סיכומים בכתב.

    

   חוות דעת המודד מטעם בית המשפט

10. לנוכח המחלוקת המקצועית בין הצדדים באשר לקו הגבול בין החלקות, מינה בית המשפט מומחה אובייקטיבי מטעמו, הוא המודד והשמאי זוהר עירון (להלן: "המודד").

11. כאשר ממונה מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט, בהעדר שיקולים יוצאי דופן, שומה על בית המשפט לתת משקל משמעותי לקביעתו של המומחה. כאשר הצדדים מוותרים על חקירה נגדית של מומחה מטעם בית המשפט, יש לראות בכך משום הסכמת הצדדים לאמץ את חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט.

12. ההלכה הפסוקה קבעה, כי כאשר מומחה שמונה על ידי בית המשפט מגיש חוות דעתו, וצד מהצדדים אינו מנסה לערער על חוות דעתו על ידי הפניית שאלות הבהרה או על ידי חקירתו הנגדית, ניתן להסיק שחוות דעתו מקובלת על הצדדים (ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז (5) 170 (28/09/1993) ; ר' למשל ת"א (של' ת"א) 2930/00 מרים סעאת נ' ניסים סעאת (28/07/2008) ; ת"א (של' חדרה) 25201-10-11 גבריאל ברדה נ' דניאל בן שטרית (26.2.2014) פסקה 41 לפסה"ד והערעור ע"א (מח' חיפה) 38538-04-14 בן שטרית נ' ברדה (6.10.2014), פסקה 5 לפסה"ד).

13. בענייננו - המודד קבע בחוות דעתו מיום 14.12.17, כי מדובר בבית דו משפחתי הרשום כבית משותף בשטח כולל של 740 מ"ר, מהם 327 מ"ר שייכים לתובעת ו- 413 מ"ר שייכים לנתבעים. לפי קו הגבול שנקבע בתשריט הבית המשותף, אכן חורגת הבניה שבנו הנתבעים ב- 40 ס"מ מקו הגבול המשותף. עם זאת, לפי המצב הקיים מחזיקה התובעת בשטח גדול יותר מהשטח שרכשה. להלן גודל המגרשים בהתאם לחלוקות השונות שקבע המודד:

    סוג החלוקה	שטח מגרש התובעת	שטח מגרש הנתבעים
    לפי השטח הרשום	327 מ"ר	413 מ"ר
    לפי מצב הגדרות	336 מ"ר	404 מ"ר
    לפי מתווה החלוקה בתשריט הבית המשותף	351 מ"ר	389 מ"ר
    לפי מידות המגרשים בתשריט הבית המשותף	344 מ"ר	396 מ"ר

14. בתשובה לשאלות הבהרה, הבהיר המודד ביום 14.1.18, כי חריגת הנתבעים לשטחה של התובעת עומדת על 3.5 מ"ר לפי תשריט הבית המשותף, ועל 2.6 מ"ר לפי מידות הבית המשותף. עוד צירף המודד לבקשת הנתבעים, הצעה לחלוקה אחרת של המגרש המשותף, בהתחשב בגודל החלקות שרכש כל אחד מן הצדדים.

     

    בקשה להוספת ראיה

15. לאחר הגשת הסיכומים מטעמה, הגישה התובעת בקשה להגשת ראיית הזמה כנספח לסיכומים. מדובר במכתב שנשלח מתאגיד המים מי קריית גת 2008 בע"מ, באשר למיקום צנרת הביוב. בהמשך צורפה גם הודעת מייל של הנתבע.

16. הנתבעים התנגדו להוספת הראיה בשלב הסיכומים. לטענתם, הפסיקה קבעה כי על מנת לקבל ראיה נוספת לאחר שלב הסיכומים, על בית המשפט לשקול שני שיקולים: ראשית, מהי תרומתה של הראיה שמבוקש להוסיף כעת לגילוי האמת, ושנית, מדוע הראיה לא הוגשה קודם לכן. הנתבעים טענו, כי אין מדובר בחוו"ד, אלא במכתב גרידא, שעורכו לא נחקר, ולכן אין מקום לאפשר הגשתו בשלב זה.

17. התובעת השיבה כי מדובר בראייה אובייקטיבית, אמינה וחשובה, שכן המודד לא התייחס לחריגות בעניין צנרת הביוב, שהנתבעים טענו כי הונחה כדבעי.

18. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא מצאתי מקום לאפשר קבלת המסמך הנוסף. מדובר בתובענה לסילוק יד, כאשר המחלוקת נוגעת לקו הגבול. בית המשפט מינה מומחה אובייקטיבי מטעמו, לקביעה המקצועית בעניין קו הגבול. הצדדים ויתרו על חקירתו הנגדית של המודד מטעם בית המשפט. שני הצדדים הסכימו במהלך הדיון כי מדובר בשאלה משפטית גרידא, מה גובר, תשריט הבית המשותף, או גודל המגרשים על פי הזכויות הרשומות. לא הוגשה אף ראיה לעניין ההשלכה של העברת צנרת הביוב על קביעת הגבול בין החלקות. בנסיבות אלה, לנוכח הסוגיה שבמחלוקת, קשה להבין מה יכולה להיות תרומתו של המסמך הנוסף, ולנוכח התנגדות ב"כ הנתבעים, אין המסמך עומד בדרישות הפסיקה לצירוף ראייה לאחר סיכומים.

     

    טענות הצדדים 

19. התובעת בסיכומיה, טענה כי מדובר בפלישה והסגת גבול, ואם הנתבעים חולקים על הגבול שנקבע במסגרת תשריט הבית המשותף - היה עליהם לפנות למפקח, שהוא הפורום היחיד המוסמך לדון ולתקן את תשריט הבית המשותף, בהתאם לסעיף 145 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969 (להלן: "החוק"). לא יתכן לאפשר לנתבעים לפלוש לחלקה סמוכה, רק על יסוד טענתם כי התשריט הוא שגוי. נטען כי הנתבעים פלשו לשטח התובעת באופן אלים וברוטאלי, ואין להעניק "פרס" למשיגי גבול, כאשר הלכה למעשה, לנוכח הסכמתם לתשריט, אין בידיהם כל הגנה. לחלופין, טענה התובעת, כי אפילו אם נכונה טענתם של הנתבעים, לפיה שטח המגרש שלהם בהתאם לתשריט הבית המשותף קטן יותר מהשטח על פי הרישום, הרי שהפורום הנוכחי איננו הפורום הראוי לברור טענה זו, שכן החוק קבע פרוצדורה לשינוי קו הגבול, היא על ידי פניה למפקח על המקרקעין. התובעת טענה, כי תפקידו של המודד היה רק לקבוע מהו קו הגבול, ולכן חרג המודד מתפקידו, בכך שהתייחס לגודל המגרשים והציע חלופה אלטרנטיבית. התובעת עתרה, כי בית המשפט יאמץ את הקו שנקבע בתשריט הבית המשותף, אשר נמשך בקו ישר מקו הבניין הקודם, ויקבע כי קיימת חריגה של כ- 40 ס"מ מעבר לתווי הגבול, היינו כי יש להורות על סילוק ידם של הנתבעים מן השטח שמעבר לגבול ע"פ התשריט, בגודל של 3.5 מ"ר.

20. הנתבעים בסיכומים מטעמם, טענו כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה. נטען כי על מנת להעתר לבקשה לסילוק יד, הנטל על התובע להוכיח את בעלותו במקרקעין. זכויותיה של התובעת במקרקעין עומדות על 327 מ"ר בלבד, כאשר היא מחזיקה בפועל מגרש מעבר לגודל זה. לפיכך, דווקא התובעת, היא זו שצריכה לסלק ידיה ממקרקעי הנתבעים. סעיף 2 לתקנון הבית המשותף, מגדיר את גודל החלקות. ביום 24.11.09 ניתן צו רישום בפנקס הבתים המשותפים על ידי המפקח על המקרקעין, אשר כולל גם את גודל החלקות האמורות. התובעת והנתבעים רכשו את המקרקעין לאחר מכן, וידעו בדיוק מה גודל החלקות של כל אחד מהם. מדובר אפוא בזכויות קנייניות, שאין לגביהן מחלוקת, אשר גוברות, לפי הטענה, על הגבול השגוי המסומן בתשריט הבית המשותף. הנתבעים בססו את הגנתם על סעיף 125 לחוק, לפיו רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו. בנסיבות אלה, בהתאם לחוו"ד המודד, מחזיקה התובעת בשטח שאינו שלה, לפי כל אחת משלוש החלוקות שהציע המודד. באשר לטענת התובעת כי הפורום המתאים לדון בשינוי תשריט הבית המשותף הוא המפקח על המקרקעין, הפנו הנתבעים לסמכות הנגררת של בית המשפט להכריע גם בסוגיות שאינן בסמכותו, שעה שהן נדרשות להכרעה במחלוקת שבסמכותו, כפי הקבוע בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמד"1984. לפיכך נטען, כי בתביעה לסילוק יד מוסמך בית המשפט, מכוח סמכותו הנגררת, להכריע גם בעניין הבעלות. כאשר ברור כי התובעת מחזיקה שטח שאיננו בבעלותה, בהתאם לגודל המגרש שרכשה, יש לדחות את התביעה.

21. בסיכומי תשובה מטעם התובעת, נטען כי סיכומי הנתבעים אינם מתייחסים לסוגיה שבמחלוקת. סעיף 125 לחוק, הקובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו – מחזק לטענתה דווקא את טענת התובעת בנוגע לתשריט הבית המשותף. עוד נטען, כי לפי קביעת המודד, הנתבעים חרגו גם מהיתר הבניה שניתן להם, ולכן לא ניתן לטעון כי כל הבניה נעשתה כדין.

     

     

     

     

     

    דיון והכרעה 

22. כפי שהסכימו הצדדים בדיון ביום 1.2.18, המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת משפטית גרידא, מה גובר: קו הגבול שבתשריט, או הזכויות הקנייניות באשר לגודל המגרשים.

23. בעניין זה קבעה ההלכה הפסוקה שאם יש סתירה בין הזכות הקניינית לקו הגבול שבתשריט הבית המשותף, יגבר התשריט.

24. בעניין נקר (ע"א 3213/97 רמה נקר נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"ד נג' (4), 625 (31/08/1999)), נדונה הסוגיה של סתירה בין תשריט לתקנון בתכנית. דעת המיעוט קבעה, כי יש לעשות כל מאמץ ליישב את הסתירה, בין השאר ע"י הקביעה לפיה: "אי הדיוק בתשריט הוא אי דיוק שרטוטי גרידא ולא סתירה מהותית לתקנון" (שם, פסקה 5 לפסה"ד של כב' השופט זועבי). ואולם, דעת הרוב, מפי כב' השופט חשין, העדיפה את הגבולות הישרים והברורים (ס' 12 לפסק דינו של כב' השופט חשין). בהמשך פסק דין הרוב נקבע, כי העדיפות היא לתשריט, כאשר: "הנטל לסתור את דבר התשריט, על שכם המערערים מוטל הוא, אך אלה לא עלה בידם להסיר מעליהם נטל זה..." (שם, פסקה 18 לפסה"ד), והוסיפה דעת הרוב ופרטה: "החלק המילולי סומך עצמו אל התשריט - שכן בלא תשריט יאבד מערכו" (שם, פסקה 20 לפסה"ד של כב' השופט חשין). דהיינו כאשר היה מדובר בסתירה בין תשריט לבין תקנון של תכנית – נתנה הפסיקה עדיפות לתשריט.

25. בעניין אר"ט (ת"א (מח' י-ם) אר"ט שירותי אחסנה בע"מ נ' מגדלי עסקים אחזקות בע"מ (16.2.2012)), עלתה סוגיה דומה למדי, של סתירה בין שטח המגרש שנרכש, לבין קו הגבול שבתשריט. כב' השופטת גילה כנפי-שטייניץ קבעה כדלקמן: "... התשריט, ולא טבלת השטחים, הוא הקובע את אופן חלוקת המגרשים וגבולותיהם. טבלת השטחים כשלעצמה, אינה מהווה כלי לקביעת קווי הגבול בין המגרשים, ורק התשריט מתייחס לגבולות המגרשים... ...יש לקבוע אפוא את קו הגבול בין המגרשים לפי התשריט, ולא ע"פ שטח המגרש כמופיע בטבלת השטחים..." (שם, פסקה 12 לפסה"ד). והוסיף בית המשפט וקבע: "אין חולק כי נפלה בתכנית טעות, או למצער טעות סופר... ...מכל מקום, הדרך לתיקונה של טעות בתכנית, המהווה חיקוק, היא בפניה לרשויות התכנון לשם מתן החלטה מתקנת... ...כל עוד לא תוקנה הטעות, אין התובעת יכולה להיבנות משטח המגרש כפי שהוא מופיע בטבלת השטחים, ודין תביעתה להידחות" (שם, פסקה 14 לפסה"ד). יצויין כי בעניין אר"ט, בעקבות הכרעת בית המשפט, הוגשו עתירות גם לבג"צ נגד רשויות התכנון, אשר נדחו עקב אי מיצוי הסעד החלופי המתואר (בג"צ 4511/13 אר"ט שירותי אחסנה נ' מועצת התכנון העליונה באיו"ש (24.2.2014) ; בג"צ 2249/15 אר"ט שירותי אחסנה בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון בניה (28.5.15)).

26. אף אם בעניין נקר ובעניין אר"ט, מדובר היה בתכניות של רשויות התכנון, ואילו בענייננו מדובר בתשריט בית משותף של המפקח על המקרקעין, הראציונאל הוא דומה, וקו הגבול הקבוע בתכנית הוא המכריע, חרף גודל השטחים.

27. למען ההגינות יצויין, כי בעניין נדיר (ת"א (הרצליה) 5417-08-07 ברכה נדיר ואח' נ' רון אמיד, (18/04/2010)), שרטט בית משפט השלום גבול חדש שיתאים לגודל החלקות, ואולם זאת, בכל הכבוד הראוי, לטעמי איננה מלאכתו של בית המשפט.

28. לתוצאה דומה ניתן להגיע בהיקש מבקשות לשנוי גבול שנרשם בהליך הסדר, לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] תשכ"ט 1969. בעניין זה נפסק, כי יש להיעתר לבקשת תיקון רישום במקרים חריגים בלבד לאור קרון סופיות המרשם (רע"א 5436/02 מדינת ישראל ואח' נ' חפזי חאפז חאמד עבוד, פד נז (2) 721 (09/02/2003), פסקה 7 לפסה"ד). בעניין אלקאדר (ע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עבדאללה עבד אלקאדר (27/08/2012)), נפסק כי המחוקק הישראלי בסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, אימץ את הרעיון כי הרישום הוא הוכחה חותכת לאמיתות תוכנו. בפני מי שסבור שזכותו בחלקה פלונית צריכה להירשם בפנקסי המקרקעין, ניצבות תחנות רבות שם יוכל לשטוח טענותיו בפני הרשויות. לאחר שהסתיימו הליכי ההסדר, יש ליתן משקל משמעותי ומכריע לאינטרס הסופיות העומד בבסיס חוקי המקרקעין. אמת, ישנם מספר סעיפים בפקודה המיועדים לתיקון רישום, אולם הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל ויש להפעילם רק במקרים חריגים המנויים בהם (שם, פסקה 12 לפסה"ד).

     

29. מן הכלל אל הפרט בעניין שבפנינו, התובעת טענה כי הנתבעים הסיגו גבול בבנייה וחרגו לתוך מגרשה. על בית המשפט אפוא מוטלת משימה לקבוע אם יש ממש בטענה, לנוכח קו הגבול שבתשריט המאושר. יודגש כי בית המשפט לא התבקש להכריע בעניין הזכויות בשאר המגרש, אלא אך ורק בעניין קו הגבול.

30. בעניין זה, אין מחלוקת באשר לקו הגבול בהתאם לתשריט הבית המשותף, לפיו חורגים הנתבעים לתוך מגרשה של התובעת.

31. אין גם מחלוקת, כי הנתבעים לא פנו לגורם המוסמך, הוא המפקח על המקרקעין, בעתירה לתיקון קו הגבול, לנוכח הסתירה למול שטחי המגרשים.

32. הנתבעים טענו, כי על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד 1984. ואולם, בית המשפט רשאי לעשות שימוש בהוראות סעיף 76 הנ"ל, ולקבוע באופן אגבי פלוגתאות שאינן בסמכותו העניינית, אך ורק אם "ההכרעה דרושה" לשם הכרעה בעניין שבסמכות. בענייננו, כאשר ניצבת תובענה לסילוק יד בטענה לחריגה מן הגבול בין החלקות, על בית המשפט לקבוע היכן עובר קו הגבול. קו הגבול המפורט בתשריט הבית המשותף הוא ידוע ומוסכם. אין מחלוקת שקו הגבול סותר את שטח המגרשים, אולם אין ההכרעה בעניין הקנייני "דרושה" בנסיבות העניין, לשם הכרעה בעניין קו הגבול.

33. שימוש בהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט, חייב להיעשות במשורה, אך ורק במקרים בהם חייב בית המשפט לנקוט עמדה, בסוגיה שאיננה בסמכותו, כדי להכריע במחלוקת הנמצאת בתחום סמכותו (רע"א 8903/11 מפעלי הנדסה קדמני בע"מ ואח' נ' מקורות חברת המים הלאומית (26/08/2012)). עוד יש לזכור, כי הכרעה מכוח סמכות נגררת, איננה סוף פסוק ואיננה מחייבת את הצדדים מעבר להליך הנוכחי (ר' למשל רע"א 7450/13 א.ב. נ' ר.א. (11/11/2013)), כך שקשה לראות כיצד יוסמך בית המשפט "לשרטט" בעצמו קו גבול חלופי בין החלקות, מכוח סמכות נגררת.

34. שרטוט קו גבול בין שתי חלקות הוא עניין מורכב, המחייב להביא בחשבון מגוון שיקולים הן שיקולים תכנוניים והן שיקולים אחרים. ישנן דרכים רבות ומגוונות לשרטט קו גבול חלופי שיהלום את גודל המגרשים שנרכשו. גם אם תשריט הבית המשותף לוקה בפגם, כאשר גודל החלקות איננו הולם את הגבול המסומן בתשריט, לא ייתכן להטיל על בית המשפט לקבוע קו גבול חלופי במסגרת סמכותו הנגררת, שכן אין בידו את הכלים המתאימים לשרטוט הגבול, ולבחירה המתאימה תכנונות בין חלופות שונות לשרטוט קו הגבול.

35. בענייננו, ככל שהנתבעים חולקים על תשריט הבית המשותף, הם היו רשאים לפנות למפקח על המקרקעין או לבית המשפט המחוזי, המוסמך להכריע בסוגיות של בעלות. בית משפט זה איננו "נדרש" להכריע במחלוקת שאיננה בסמכותו, כדי לקבוע את קו הגבול, שכן קו הגבול לפי התשריט הוא מוסכם.

     

    סיכומו של דבר

36. לנוכח תשריט הבית המשותף, המהווה ראיה חותכת לתוכנו, יש ממש בטענת התובעת ויש לקבל את התביעה ולהורות על סילוק יד.

37. עם זאת, מאחר מדובר במבנה שכבר נבנה, ולאחר שמביאים בחשבון כי בהתאם לגודל המגרשים שרכשו התובעת מזה והנתבעים מזה, הרי שהתובעת מחזיקה בשטח גדול יותר מזה שרכשה, והנתבעים מחזיקים בשטח קטן יותר מזה שרכשו – הרי שאין מקום להורות על פינוי וסילוק יד באופן מיידי, כפי שעתרה התובעת, על מנת לאפשר לנתבעים לנקוט בהליכים הראויים לשם הסדרת זכויותיהם.

38. נוכח האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה על סילוק ידם של הנתבעים מן השטח בהתאם לקו הגבול שנקבע בתשריט הבית המשותף, והובהר ע"י המודד, ואולם אני דוחה את ביצוע סילוק היד לתקופה של שנה עד ליום 1.7.2019.

39. באשר להוצאות, כפי שציין בית המשפט, התובעת בחרה שלא להיעזר בייצוג משפטי, וזאת למרות שבית המשפט התרה בה פעם אחר פעם כי מוטב שתעשה כן. התובעת הטריחה את בית המשפט בבקשות מיותרות. התובעת עשתה שימוש בניסוחים שאינן הולמים. בנסיבות אלה, תהיינה ההוצאות שיפסקו לזכותה מינוריות.

40. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכום כולל בגין הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪, בתוספת השבה של האגרה ששילמה ושל החלק ששילמה למודד מטעם בית המשפט.

    המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

    זכות ערעור בתוך 45 יום לבימ"ש המחוזי.

     

    ניתנה היום, ג' אב תשע"ח, 15 יולי 2018, בהעדר הצדדים.