מונחת בפניי תביעה כספית על סך שך 202,055 ₪, שעניינה בחיובי ארנונה.
-
התובעת הינה עיריית תל-אביב יפו (להלן: "התובעת" ו/או "העירייה").
-
הנתבעת 1 הינה חברה בשם שמחת חשמונאים בע"מ (להלן: "החברה"), שהובא בפניי, שהינה חברה בפירוק מרצון מיום 25.09.2019.
-
נתבע 2 הינו מר יעקב פרחן (להלן: "הנתבע"), הרשום ברשם החברות כמנהל ובעלים של 100% מהון המניות הרשום והמונפק של החברה. לפיכך, הנתבע עונה על הגדרת בעל שליטה בחברה, כהגדרת מונח זה בסעיף 119א(ד) ובסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת מס הכנסה"). בהקשר זה יצוין, שהועלתה טענה על-ידי הנתבע, כי הוא סבר שיש לו אך 10% ממניות החברה.
-
החברה החזיקה בנכס הנמצא ברחוב החשמונאים 117 בתל-אביב-יפו, שטח של 245 מ"ר, החל מיום 01.01.2015 ועד ליום 28.02.2017 (להלן: "הנכס"), במטרה להפעיל במקום מועדון.
-
בסמוך, לאחר הכניסה החברה לנכס, הגישה החברה בקשה לפטור מארנונה, בגלל שנטען, כי הנכס לא ראוי לשימוש. הבקשה נענתה בשלילה.
-
הוגש ערר, שבסופו של יום נדחה בהחלטה מיום 04.01.2017 (להלן: "החלטת וועדת ערר"), (נספח 6 לתצהירו של אבי). ההחלטה הפכה לחלוטה.
-
ביום 28.02.2017 החברה עזבה את הנכס.
-
החברה נכנסה להליכי פירוק מרצון.
-
כעולה מכתב התביעה בתמצית, החברה לא שילמה לתובעת את תשלומי הארנונה והוצאות האכיפה אשר הוטלו בגין הנכס כדין, במשך כל תקופת החזקה בנכס, ועל כן צברה החברה חוב כלפי התובעת על סך של 295,021.31 ₪ נכון ליום 24.10.2022.
משיקולי זהירות, התובעת הגישה תביעה זו בגין תקופת החוב, שתחילתה ביום 01.09.2015, וזאת לנוכח התיישנות החוב עד למועד זה. לפיכך, גובה החוב שלא התיישן עומד על סך של 202,055.91 ₪, נכון ליום 24.10.2022 (להלן: "החוב"). לטענת התובעת, על החברה לשאת בתשלומי הארנונה, בהתאם להוראות סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים").
להשלמת התמונה, ציינה התובעת, כי החברה הגישה מספר עררים על-מנת להחיל פטור מחיובי ארנונה, ברם העררים נדחו. מכאן, החברה מנועה מלהעלות בשלב זה כל טענה בפני בית המשפט כנגד החוב.
יש לחייב את הנתבע, מאחר וזה האחרון העדיף להמשיך ולנהל עסק באמצעות החברה, תוך ביצוע תשלומים שוטפים לזכאים שונים, תוך הימנעות מכוונת שלא לשלם ארנונה במשך תקופה ארוכה. החברה הינה חברת מעטים, ובהיותה אישיות משפטית מלאכותית, אין לה רצון משל עצמה, הנפרד מרצון בעליה. לאור האמור, הנתבע פעל בניגוד לסעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות"). לפיכך, יש לחייבו באופן אישי, ולהרים את מסך ההתאגדות.
לחילופין, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע על פי החיוב הסטטוטורי הקבוע בסעיף 8 (ג') לחוק ההסדרים במשק המדינה התשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), בהתאם לתנאים שנקבעו בהוראות סעיף 119 א' לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"). סעיף זה יצר חזקה, לפיה הפסקת הפעילות של החברה שווה להעברת נכסיה לבעלי השליטה, ללא תמורה.
-
מנגד, טוענים הנתבעים בכתב הגנתם, בתמצית, כי לא ניתן היה לעשות שימוש בנכס בזמן שהחברה החזיקה בו. וזאת, מאחר והייתה בעיית רטיבות קשה, שמקורה בעבודות פיתוח שנעשו בחניון שבמתחם "גיבעון", שבבעלות התובעת. הגם, שלטענתם לא היה שימוש פעיל בנכס.
ועוד, טוענים הנתבעים, שהתובעת עצמה את עיניה מלראות מי באמת החזיק בנכס. חיים פנחס (להלן: "פנחס") הוא זה שהחזיק הלכה למעשה בנכס.
פנחס הוא דמות מוכרת בחיי הלילה של תל-אביב, שנהג "לצוד" עובדים צעירים במועדונים שניהל, כדי לשדלם לרשום את העסק על שמם, בתמורה לאחוזים מעטים ברווחים עתידיים. התובעת ידעה היטב שהנכס הזה מוחזק בפועל על-ידי פנחס. הנתבע אומנם מופיע כבעל מניות בחברה, אולם הוא מעולם לא ניהל אותה, ולא הייתה בשליטתו. החברה הייתה בשליטתו המלאה של פנחס.
אין ממש בטענות התובעת, שהנתבע העדיף נושים אחרים.
מעבר לאמור, לחברה לא היו נכסים שהנתבע יכול היה להבריח או ליטול לכיסו. וכן, לא התקיימו התנאים שיש בהם כדי לחייב את הנתבע בחובותיה של החברה.
התובעת לא קיימה את חובות תום הלב הנדרשות מרשויות ציבור.
-
ראשית, מאחר והחברה הינה בהליך של פירוק רצון, כפי שהובא בפניי במסגרת ההליך (ראו למשל נספח 1 לתצהיר אבי; נספחים 7-8 לתצהיר הנתבע), הנני מורה על מחיקתה.
בנוגע לנתבע, השאלות המרכזיות הדורשות הכרעה – סוגיית השיהוי; האם יש לחייב את הנתבע בחוב הארנונה של החברה בעילות לחיוב אישי, אם לאו. קרי, האם ניתן לחייב את הנתבע מכוח סעיף 6 לחוק החברות ולקבוע, כי הייתה העדפת נושים, ושהנתבע פעל בחוסר תום לב. לחילופין, האם ניתן לומר, כי הנתבע נטל לידיו את נכסי החברה, ללא תמורה ועל-כן ניתן להטיל עליו אחריות מכוח סעיף 8ג לחוק ההסדרים.
שאלות אלה מעוררות שאלות נוספות, למשל – על מי מוטל הנטל להוכיח, באשר לנכסי החברה.
אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עיינתי בראיות ובכל אשר הובא בפניי, נחה דעתי לדחות את התביעה, ולהלן נימוקיי;
-
במסגרת ההליך הוגשו תצהירי עדות ראשית, הראיות, נשמעו הטענות והעדויות.
מטעם התובעת העידו מר אבי צלקישוילי (להלן: "אבי"), שהינו נציג גבייה בכיר מטעם התובעת; הגב' ליאת רונן עזרא (להלן: "אילנית"), שהינה נציגת מחלקת שומה אצל התובעת.
מטעם הנתבע, העיד הוא עצמו; מר עזרא קצב (להלן: "עזרא"); עו"ד חגי אברהם (להלן: "עו"ד אברהם").
בתמצית טענות התובעת
-
הנתבע מחזיק ב- 100% מהמניות של החברה, על-פי דו"ח רשם החברות. התביעה נגד הנתבע הוגשה בעילות של חיוב אישי של בעל שליטה לתשלום חובות החברה.
-
חיוב לפי העילה הסטטוטורית – ישנה מחלוקת באשר להתקיימותם של שני יסודות. האחד, היותו של הנתבע עומד בהגדרה של בעל שליטה; והשני, האם הנתבע הצליח לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 119 א(3) לפקודת מס הכנסה.
-
בנוגע ליסוד בדבר היותו של הנתבע בעל שליטה, טוען הנתבע, שכביכול הרישום ברשם החברות אינו משקף את המצב הנכון, וכי קיים הסכם נאמנות הקובע שפנחס הוא בעלים של 90% מהמניות. הנתבע לא הוכיח את טענתו, והוכח שההיפך הוא הנכון.
על-מנת להטיל אחריות על גורם אחר, שאינו צד לדיון, היה על הנתבע לנקוט בהליך משפטי כנגד צד ג'. אולם, הנתבע לא עשה כן.
-
באשר לסתירת החזקה הקבועה בסעיף 119 א(3) לפקודה – הפסיקה קבעה, כי על בעל שליטה להוכיח בראיות ממשיות את טענתו. ובכלל זה, להציג מסמכים חשבונאיים, כמו דפי בנק וכיו"ב. הנתבע טוען, שאינו צריך להוכיח דבר, הואיל ומדובר בחברה שמעולם לא פעלה ולא היו לה נכסים. לטענת הנתבע, על התובעת להוכיח תחילה, כי היו לה נכסים, ורק אז עובר אליו הנטל. אולם, הפסיקה הרווחת, שאין להטיל על רשות נטל כלשהו, ובוודאי נטל שעניינו הוכחת קיומו של נכס. הנתבע נסמך על-פסקי דין שגויים.
הנתבע מוסיף, כי לשיטתו, על הרשות להוכיח ששווי הנכס שהוברח עולה על גובה החוב. לעמדה זו אין בסיס, והפסיקה קובעת ההיפך (סעיף 9 לסיכומים).
באשר לטענה, כי עצם העדר פעילות בנכס, מוכיח כי לא היו נכסים לחברה, אין בה ממש. הגם, מביקורת שנערכה בנכס עולה, כי אוחסנו בנכס עצים והיו שם פועלים, כך שפעילות הייתה. כמו כן, הנתבע הודה, כי שולמו דמי שכירות עבור הנכס, וזה סימן שהחברה הוציאה כספים, כך שהיו לה נכסים. מעבר לאמור, לחברה היו דפי בנק, והונפקו לה שיקים.
-
אחריות אישית מכוח הדין הכללי – הנתבע בחזותו נראה אדם צעיר ותמים הטוען שנפל קורבן לנוכל. טענה זו צריכה להיות מוכחת. כמו כן, גם אם מדובר בטענות נכונות, עדיין אין בהן כדי להצדיק התנהלות פסולה המובילה על-פי דין לחיוב אישי.
-
הנתבע ביצע עוולה מוכרת בדיני הנזיקין, ויסודות עוולת הרשלנות מתקיימות. הגם, שהנתבע, במסגרת תפקידו בחברה נהג בחוסר תום לב.
-
אין מחלוקת, שהנתבע דווח כמחזיק של הנכס יחד ולחוד עם החברה מכוח הסכם שכירות (ת/3); ביום 02.01.2015 הגיש הנתבע בקשה לשנות את הרישום על-ידי מחיקת הרישום שלו כמחזיק וביקש לרשום את החברה כמחזיקה יחידה בלבד. הנתבע תחילה ניסה להכחיש את מעורבותו בדיווח, ובסופו של יום הודה. ההכחשה והחזרה ממנה מעידים על העדר מהימנות; הנתבע טוען, כי היה הסכם נאמנות בינו לבין פנחס בקשר עם תשלום הארנונה, אך לא הציג ראיה של ממש; הנתבע טוען, כי הנכס אינו ראוי לשימוש, אולם לא הפסיק את השכירות, ולא הודיע לתובעת על חדילת חזקה. עסקינן בעובדות נסיבתיות המעידות על חוסר אמינות.
לא זו אף זו, לשאלת בית המשפט, השיב הנתבע, כי כל מטרת הסכם השכירות הייתה רצון הבעלים של הנכס להתחמק מתשלום ארנונה (סעיף 17.6 לסיכומים). הגם, שדמי השכירות היו מגוחכים, דבר המלמד, שלא ניתן לעשות בנכס שימוש ממשי. המטרה הייתה להעמיד את התובעת מול שוקת שבורה. הנתבע חשב לעצמו, כי אם המחזיקה בנכס תהיה חברה שלא ניתן להיפרע ממנה, הדבר יאפשר לו ולבעלים להתחמק מתשלום ארנונה. יוצא אפוא, שהנתבע פעל בחוסר תום לב.
על-פי הלכה פסוקה, כאשר חברה איננה משלמת ארנונה באופן שיטתי, ולאורך תקופה ארוכה, עליה להוכיח הצדקה למעשיה. בהעדר הצדקה תוטל אחריות אישית על הגורם שהיה מעורב בביצוע המעשה, או המעשה מטעם החברה.
בענייננו, יש להרים את מסך ההתאגדות.
בתמצית טענות הנתבע
-
עברו שנים רבות מאז האירועים המפורטים בכתב התביעה ועד להגשתה, חלק מהתביעה התיישנה, והחלק האחר נגוע בשיהוי ניכר.
-
לגופו של עניין, התובעת ביקשה לגלגל נטלי הוכחה לפתחו של הנתבע, ולדרוש שיוכיח שלחברה לא היו נכסים להבריח, ושהוא לא לקח את הנכסים (שאין) לעצמו.
-
התובעת ניסתה לייחס לנתבע מעשים עם גוון פלילי, האשמות אלה מצריכות סף ראיות גבוה מעבר לסף המקובל במשפט האזרחי.
-
אחריות בגין הוראות סעיף 119א לפקודת מס הכנסה – לצורך חיובם של בעלי שליטה בחובותיה של חברה, יש תנאי הכולל שני רכיבים – לחברה היו נכסים; נכסים אלה הועברו לבעל השליטה ללא תמורה, או בתמורה חלקית;
התובעת הציגה פסיקה לפיה בעלי שליטה הם שצריכים להוכיח שהתנאי, על שני רכיביו, לא התקיים. פסקי-דין אלה מתייחסים לחברות שהפסיקו לפעול ו/או לבסס מוניטין וכיו"ב.
התובעת לא הציגה פסיקה ביחס לחברה שלא הספיקה להכשיר את הנכס לצרכיה, לא התחילה לפעול, לא התחילה לייצר הכנסות, ואפילו לא התחילה לנהל ספרים. לעומת זאת, הנתבע בתצהירו (פרק ח') הפנה לפסיקה לפיה הנטל רובץ לפתחה של התובעת.
-
נטען, שאולם האירועים המתוכנן הוסב לשמש "מחסן עצים", מדובר בסיפור מופרך.
-
אחריות אישית מכוח הדין הכללי – התובעת טענה שהנתבע זייף מסמכים ושיקר; נתן יד ל"תרגיל" של בעל הנכס שרצה להתחמק מתשלום ארנונה; התעלם מהצורך לשלם ארנונה, בהקשר זה, שתקה התובעת באשר להבטחתו של פנחס שחיובי הארנונה מושהים עד להחלטה בערר, ושכעבור כחודשים אחר ההחלטה בערר החברה עזבה את הנכס; מדובר בנתבע שהתנהל בתמימות מעוורת, ולא בנתבע שביקש לסכל את גביית חובות החברה.
-
העדויות מלמדות שהנתבע האמין באותם הזמנים שיש לו רק 10% בחברה.
-
התובעת התנהלה באופן בעייתי. כאשר רק פעם אחת שלחה מסמכים לכתובתו של הנתבע, כל שאר ההתנהלות של התובעת הייתה מול פנחס; התובעת הגישה את התביעה רק בחודש אוקטובר בשנת 2022, חמש שנים אחרי שהחברה עזבה את הנכס; אלמלא השיהוי הנתבע יכול היה לעתור לעצירתו של הליך הפש"ר של פנחס, ולבקש לצרפו להליך כאן; התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה, ובחרה להביא שני עדים שאפילו לא היו מסוגלים לאשר מידיעה אישית את תוכנם של המסמכים שהם צירפו לתצהיריהם.
בתמצית סיכומי התגובה
-
אין כל ממש בטענת ההתיישנות.
-
בנוגע לטענת השיהוי, הנתבע לא הוכיח, כי מצבו השתנה לרעה, ושהתובעת מחלה על החוב ביחס אליו.
-
הנתבע הודה, שלחברה היה חשבון בנק, אך הוא לא הציג את דפי הבנק. היה על הנתבע להראות, שהחברה לא הייתה פעילה עסקית, או שלא היו לה נכסים.
-
הנתבע מתיימר לחלוק במסגרת סיכומיו על החלטת וועדת הערר בכל הנוגע לפעילות החברה, כי בחברה היו עובדים שהובילו קורות עץ. וועדת הערר נתנה החלטה, וזו הפכה לחלוטה.
-
התובעת עמדת מאחורי הנאמר בתצהיריה.
דיון והכרעה
כפי שהובא לעיל, השאלות המרכזיות הדורשות הכרעה – סוגיית השיהוי; האם יש לחייב את הנתבע בחוב הארנונה של החברה בעילות לחיוב אישי, אם לאו. קרי, האם ניתן לחייב את הנתבע מכוח סעיף 6 לחוק החברות ולקבוע, כי הייתה העדפת נושים, ושהנתבע פעל בחוסר תום לב. לחילופין, האם ניתן לומר, כי הנתבע נטל לידיו את נכסי החברה, ללא תמורה ועל-כן ניתן להטיל עליו אחריות מכוח סעיף 8ג לחוק ההסדרים; האם לחברה היו נכסים.
כאמור, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, בראי ההליך והפסיקה, נחה דעתי להורות על דחיית התביעה, ולהלן נימוקיי;
טענות השיהוי וההתיישנות
-
לשיטת הנתבע, עברו שנים רבות מאז האירועים המפורטים בכתב התביעה ועד להגשתה, חלק מהתביעה התיישנה, והחלק האחר נגוע בשיהוי ניכר.
-
התובעת טוענת, שאין ממש בטענת ההתיישנות, ושהנתבע לראשונה טוען בסיכומיו, כי לכאורה חוב הארנונה התיישן בחלקו.
בהקשר זה, ומבלי להכביר מילים, אציין שהתובעת במסגרת כתב תביעתה ציינה, שמשיקולי זהירות, הגישה תביעה זו בגין תקופת החוב, שתחילתה ביום 01.09.2015, וזאת לנוכח התיישנות החוב עד למועד זה.
-
ועוד, טוענת התובעת, שהנתבע לא עמד בנטל הקבוע בפסיקה, לפיו על הטוען לשיהוי להוכיח, שבנסיבות המקרה קיים מצג של וויתור מצד תובע על הזכות, וכן שהתנהגות התובע, עליו הסתמך הנתבע היא אשר הביאה לשינוי מצבו של הנתבע לרעה.
-
כבר נפסק לא אחת, שטענת שיהוי המועלת בתקופת ההתיישנות, נתפסת כטענה המתערבת בתקופת ההתיישנות שנקבעה, וישנו חשש לפגיעה בזכויותיו הדיוניות של התובע להוכיח זכותו לסעד משפטי. הגישה הרווחת בפסיקה, שטענות שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות תתקבלנה אך בנסיבות חריגות. יש להצביע על השתהות בפנייה לבית המשפט, תוך שימוש לא ראוי בזכות התביעה באופן העולה כדי שימוש לרעה ופגיעה בציפייה הלגיטימית של נתבע לא להיתבע. נקבע, שאיחור בהגשת תביעה, אין בו כדי להעיד על ויתור של תובע על תביעתו (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003)).
-
בענייננו, התובעת לא מחלה וויתרה על החוב, שהרי ננקטו על-ידה פעולות אכיפה (נספח 5 לתצהיר אבי).
בנסיבות, הנתבע לא הוכיח, כי התובעת זנחה את תביעתה, ולפיכך דין טענת השיהוי - דחייה.
הטלת אחריות אישית מכוח סעיף 6 לחוק החברות
דין הטענה – דחייה.
-
לטענת התובעת, ניתן לחייב את הנתבע בפירעון החוב מכוח דיני הרמת מסך הכלליים. וזאת, מהטעם, שהנתבע דווח כמחזיק של הנכס ביחד ולחוד עם החברה. הנתבע היה בעל שליטה של 100% בחברה; הנתבע העדיף נושים אחרים, התנהל בחוסר תום לב, התחמק מתשלום ארנונה באופן שיטתי לאורך תקופה ארוכה.
מנגד, טוען הנתבע שהאמין שיש לו רק 10% ממניות החברה; הנתבע לא נתן יד לתרגיל של בעל הנכס שרצה להתחמק מתשלום ארנונה. לפעמים בעלים של נכס ריק מציע להשכירו בדמי שכירות נמוכים, מתוך מחשבה שעדיף לקבל מעט מלהחזיק נכס ריק; מה גם, שהנתבע לא התעלם מהצורך לשלם ארנונה, אלא הפנה את הדרישה לפנחס, שהחל בהליכי השגה וערר. בכל תקופת ההמתנה התובעת לא שלחה דרישות נוספות לנתבע. שתיקת התובעת תאמה את הבטחתו של פנחס שחיובי הארנונה מושהים עד להחלטת וועדת הערר. אין ראייה שהחלטת וועדת הערר הובאה לידיעתו של הנתבע.
-
אני רואה לציין, שבכל הנוגע לדיני הרמת המסך הכלליים, הדיון אינו במצטבר, אלא הוא חלופי (ת.א (י-ם 14030/08 עיריית ירושלים נ' בד רץ בע"מ [פורסם בנבו]).
-
ראשית, שעת מועלית כלפי בעל שליטה טענה של העדר תשלום ארנונה, ברגיל, נכון לעשות שימוש בחוק ההסדרים, הואיל ומדובר בהסדר מיוחד שקבע המחוקק ביחס לחיוב בעל שליטה, באופן אישי.
יחד עם זאת, אין באמירה זו כדי לקבוע, כי לא ניתן להטיל אחריות בגין חוב ארנונה על בעל מניות בחברה מכוח חוק החברות, אלא שנקיטה בצעד זה דורשת ביסוס של ממש, ויש לייחדה למקרים המתאימים של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת.
-
סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, מאפשר להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של החברה לבעל מניותיה, במקרים חריגים בהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באחד מאלה:
"(א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה;".
בסעיף 6(א)(2) לחוק החברות נקבע:
"לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".
-
סעיף 6 לחוק החברות מאפשר להרים את מסך ההתאגדות מקום בו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. יחד עם זאת, הרמת המסך ההתאגדות וייחוס חוב חברה לבעל מניותיה, מהווה חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ועל השימוש בה להיעשות במשורה ובזהירות (ראו: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי [פורסם בנבו] (1.8.10)).
-
בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, ניתן לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן. כלומר, במקרים שבהם נעשה שימוש לא ראוי באישיות המשפטית הנפרדת, יחויב בעל מניה בחברה. בהקשר זה, יודגש, הנטל להוכחת נסיבות חריגות שכאלו מוטל על התובעת.
כבר נפסק לא אחת, שכדי לנקוט בצעד חריג של הרמת מסך יש לפרט כבר בכתב התביעה תשתית עובדתית מקיפה. סעד של הרמת מסך הוא החמור ביותר הקיים בדיני חברות, ויתכן רק בנסיבות חריגות במיוחד, אשר חורגות מחשדות כנגד מנהל החברה בדבר פעולות שלא כדין.
כלומר – חוב ארנונה של חברה כשלעצמו אינו מצדיק ולא מהווה עילה להרמת מסך על פי דיני החברות, אלא יש להוכיח תרמית, חוסר תום לב, ורשלנות (ראה: ע"א (חי') 62199-1-15 מועצה מקומית עוספיא נ' מחפוז זאהר [פורסם בנבו]).
בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט בעניין ע"א (מחוזי-חי') 52287-06-18 המשביר 365 החזקות בע"מ נ' עיריית כרמיאל [פורסם בנבו] (15.5.2019) (פסקה 58) היפים לענייננו:
"האפשרות להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות שונה בעילותיה מהרמת המסך לפי 8(ג). בהרמת מסך לפי חוק החברות יש צורך בהוכחה (והנטל על הטוען) כי התקיימו העילות המנויות שם. סעד של הרמת מסך שמור לנסיבות חריגות במיוחד, כאלו אשר חורגות מחשדות בדבר פעולות שלא כדין.... חוב ארנונה של חברה כשלעצמו אינו מצדיק ולא מהווה עילה להרמת מסך ע"פ דיני החברות... "לא די בעצם העובדה שהמערער "ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו"...
חובות הארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים מעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית". ההלכה מחייבת הנחת תשתית ראייתית מקיפה על ידי התובע בדבר היסודות העובדתיים להוכחת הטענה בדבר התנהלות חריגה של בעלי המניות".
-
לא זו אף זו, הוסף יסוד נפשי של מודעות, המעלה את דרגת הרמת המסך לדרגה של "מעין עבירה". הפסיקה והספרות המשפטית מדגישים, כי יש לשמור בקפדנות על עצמאותה של חברה, ועל עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ומכאן נולד הצורך בהקפדה יתרה בטרם ייעשה שימוש בהרמת מסך.
ומן הכלל אל הפרט:
-
תחילה אציין, שהנתבע רשום ברשם החברות שהינו בעלים של 100% בחברה (נספח 2 לתצהיר אבי). הנתבע טוען, כי הרישום ברשם החברות אינו משקף את המצב הנכון, ושקיים הסכם נאמנות הקובע, שפנחס הוא הבעלים של 90% מהמניות (ראו למשל סעיף 8 לתצהיר הנתבע).
לדידי, הנתבע לא הוכיח את טענתו בדבר הסכם הנאמנות באשר לחלוקת המניות (ראו עדות הנתבע עמ' 83 שורות 1-8; עמ' 93 שורות 23-24; שורות 29-31). הנתבע לא הציג הסכם נאמנות, ולא זימן לעדות, למצער את פנחס, וכן לא הגיש נגדו הודעת צד ג'. הנתבע זימן את עו"ד אברהם, שלשיטתו ערך את הסכם הנאמנות, אך לא היה ממש בעדות זו כדי לתמוך בטענה, שהלכה למעשה נחתם הסכם הנאמנות, כאמור.
עו"ד אברהם העיד, כי למיטב זכרונו נערכה אך טיוטה (עמ' 73 שורות 24-32; עמ' 74 שורת 1-7). דומני, שאין די בעדות זה כדי לבסס את הטענה בדבר חלוקת המניות.
לאור האמור, הנני לקבוע שהנתבע הינו בעל השליטה המלאה בחברה.
-
משקבעתי, שהנתבע הוא בעל השליטה בחברה, יש לברר האם בעניינו יש להרים את מסך ההתאגדות, בהתאם לחוק החברות.
-
יודגש שוב, התובעת היא זו שצריכה להוכיח, כי הנתבע עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק שיחויב באופן אישי בחובות הארנונה של החברה.
ברם, בענייננו, סבורה אני, שלא עלה בידי התובעת להביא ראיות, שנעשה שימוש לרעה על-ידי הנתבע, המצדיק הרמת מסך ההתאגדות, ואבאר;
-
לטענת התובעת, יסודות עוולת הרשלנות מתקיימות בעניינו של הנתבע.
כמו כן, שהנתבע כבעל שליטה בחברה, ניהל את החברה בחוסר תום לב, בכך שהחברה תקופה ממושכת המשיכה לפעול מתוך הנכס, לנהל עסקים מבלי לשלם את חוב הארנונה לתובעת, וזאת תוך התנהגות שיטתית, בחוסר תום לב, ועל כן יש לחייב באופן אישי את הנתבע בחובות החברה (יצוין, בסיכומי התובעת נזנחה טענת העדפת נושים) .
הנתבע תיאר, כי לאור בקשת חיוב הארנונה, הוגשו עררים, שנדחו (ראו: החלטת וועדת ערר מיום 04.01.2017; נספח 6 לתצהיר אבי).
בנסיבות, לא ניתן לומר, שהייתה התעלמות מסוגיית הארנונה, שהרי הוגשו עררים (נ/5). עם זאת, ברי בעיני, שלמרות שהערר נדחה בסופו של יום, החברה לא שילמה את החיוב שהיה עליה לשלם, החוב הפך לחלוט (נספח 4 לתצהיר אבי), והחברה היא החייבת.
-
התובעת מבקשת לעשות שימוש בחוק החברות בעניינו של הנתבע, ושמה יהבה, בין היתר, בטענה לפיה הנתבע אינו אמין. התובעת פירטה בסיכומיה – שהנתבע למשל, ביקש לשנות את הרישום על-ידי מחיקת הרישום שלו כמחזיק על סמך הסכם שכירות ממנו נמחק שמו של הנתבע, מסמך שעל פניו נראה כמסמך מזויף. אבי בתצהירו ציין (סעיף 20), שמר דניאל צברי (להלן: "צברי"), ב"כ הבעלים, טען, שזייפו את הסכם השכירות. אולם, התובעת לא זימנה את צברי לעדות.
כמו כן, טוענת התובעת, שתחילה ניסה הנתבע להכחיש את מעורבותו בדיווח, אך אחר-כך חזר מהכחשתו ( סעיף 17.3 לסיכומי התובעת; עדות הנתבע עמ' 77 שורות 26-27; עמ' 80-81).
לדידי, גם אם נהלך לפי טענת התובעת, בדבר חוסר אמינותו של הנתבע, סבורה אני, שחוסר אמינות לבדו, אינו מספיק כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות.
-
התובעת הוסיפה, שטענת הנתבע בדבר הסכם נאמנות בינו לבין פנחס בקשר עם תשלום הארנונה, לא הוכח, הנתבע מבקש להסתיר ראיות, דבר שגם הוא, מלמד גם על חוסר אמינותו של הנתבע; הגם, שלשיטתה הנתבע פעל כבעל שליטה בחברה, ואף הגיש בקשה לפירוק מרצון.
נכון הוא, שהנתבע היה צריך לתמוך טענותיו בראיות, עת רצה לבסס טענתו בדבר אחוז מניותיו, אך כאמור, לא עשה כן כדבעי. לפיכך, טענת הנתבע בדבר "הסכם נאמנות" נדחתה, כזכור, ונקבע שהלכה למעשה, הנתבע הינו בעל מניות בחברה בשיעור של 100%. עם זאת, גם בכך אין די כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות.
-
בכך לא סגי, טענה התובעת, שהנתבע טוען שהנכס כלל אינו ראוי לשימוש, ודווקא בגלל זה היה מצופה שיפסיק את השכירות בנכס. לשיטתה, הנתבע בחר לשכור נכס שלא ניתן לעשות בו שימוש, וכל זאת כדי לאפשר לחברה ולבעלי הנכס להתחמק מתשלום ארנונה.
לטעמי, גם בטעם זה אין די כדי לקבוע שהייתה פה "תרמית" או "חוסר תום לב", ו/או רשלנות.
הגם, שבאותה נשימה ציינה התובעת, באמצעות מצהירה – אבי (סעיף 11), כי ניתנה החלטת וועדת ערר, אשר קבעה שהנכס ראוי לשימוש.
וישאל השואל – הכיצד טוענת עתה התובעת, כי "מלכתחילה נתבע 2 בחר לשכור נכס שלא ניתן לעשות בו שימוש" (סעיף 17.6 לסיכומים).
לתובעת הפיתרונים.
-
ועוד, טענת התובעת, שכאשר חברה אינה משלמת ארנונה באופן שיטתי, ולאורך תקופה ארוכה, עליה להוכיח הצדקה למעשיה. בהעדר הצדקה תוטל אחריות אישית על הגורם שהיה מעורב בביצוע המעשה או המעשה מטעם החברה.
בעניין זה, טוען הנתבע, שהתובעת שלחה לנתבע מכתב מיום 10.08.2015 לרחוב אדירים 10, ובו התריעה על חשבונות לא משולמים. הנתבע פנה לפנחס, וזה האחרון החל בהליכי השגה וערר (נ/3; נ/4; נ/5; נ/6). לשיטתו, בכל תקופת ההמתנה התובעת לא שלחה דרישות נוספות לרחוב האדירים 10.
בנסיבות, לדידי, לא ניתן לומר שהנתבע, באופן אישי, קיבל פניות חוזרות ונשנות בנוגע חוב הארנונה, ועל-כן אין להטיל אחריות אישית על הנתבע.
-
ושוב, ביני לביני, אין די בשלל טענות התובעת כדי לחייב את הנתבע, ולהרים את מסך ההתאגדות.
יוזכר, כדי לנקוט בצעד חריג של הרמת מסך כנגד בעל שליטה יש לפרט כבר בכתב התביעה תשתית עובדתית מקיפה. שהרי, כפי שנקבע לא אחת, סעד של הרמת מסך הוא החמור ביותר הקיים בדיני חברות, ויתכן רק בנסיבות חריגות במיוחד, אשר חורגות מחשדות כנגד מנהל החברה בדבר פעולות שלא כדין.
-
לא זו אף זו, התובעת לא הוכיחה, כי הנתבע העדיף נושים אחרים על פניה, למרות שהעלתה טענה זו בכתב תביעתה. אבי בתצהירו (סעיף 14) הצהיר, שמי שהניעה את החברה להעדיף לרעה את התובעת, הוא הנתבע, אשר ביצע באמצעות החברה תשלומים שוטפים לזכאים שונים. ברם, משם מה טענה זו לא נסמכה, ולו בבדל ראייה אחת.
-
לאור האמור, לא עלה בידי התובעת להביא ראיות מספיקות כדי לחייב את הנתבע לפי סעיף 6 לחוק החברות.
הרמת מסך לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים כלפי הנתבע
דין הטענה – דחייה.
-
כבר יאמר ברישא פרק זה, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, סבורה אני, כי הדין עם הנתבע, ולא ניתן לקבוע כי לחברה היו נכסים, ושהנתבע נטל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה, ואבאר.
המסגרת הנורמטיבית:
-
סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עוסק בשאלה מתי ניתן לחייב בעל שליטה, באופן אישי, בחובות ארנונה של החברה שבשליטתו.
הסעיף קובע כדלקמן:
"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;
בסעיף זה – 'חוב ארנונה סופי' – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;
'חברה פרטית' – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;
"בעל שליטה' – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".
סעיף 119 א (א) לפקודה קובע:
"(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".
-
ללמדך - לצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בקיומם של ששה תנאים מצטברים:
א. החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים.
ב. החוב הוא חוב ארנונה סופי.
ג. החברה לא פרעה את החוב.
ד. החברה הפסיקה את פעילותה.
ה. הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה.
ו. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.
-
תכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא לאפשר לרשויות המקומיות גבייה יעילה של חובות ארנונה, ולמנוע מחברות פרטיות להתחמק מחובתן לשלם ארנונה לאחר שהפסיקו את פעילותן על דרך של הברחת נכסים.
סעיף החוק האמור מבקש להתמודד עם תופעה של הברחת נכסים על ידי בעלי שליטה, תוך הותרת הרשות המקומית בפני שוקת שבורה בבואה להיפרע את חובות הארנונה הרובצים על הנכס. לפיכך, קבע המחוקק כי מי שהועברו אליו נכסי החברה חב בתשלום חוב הארנונה של החברה, ויצר "חזקת הברחה", לפיה נכסי החברה הועברו לבעלי השליטה בה (ראו למשל, עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין נ' עירית רעננה [פורסם בנבו] (16.10.2007); ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו [פורסם בנבו] (22.6.2010); ת"א (י-ם) 40931-06-13 עירית ירושלים נ' שירותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ [פורסם בנבו] (27.8.2015); בש"א (ראשל"צ) 4597/05 פנסו נ' עיריית חולון (26.2.2006) [פורסם בנבו]).
-
במצב האמור, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כי ניתן לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית. גביית החוב מבעל השליטה בחברה אפשרית, בכפוף להתקיימות הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודה, לפיהן במקרה בו הוכח חוב מס סופי לחברה שהפסיקה את פעילותה, אז יראו את הנכסים שהיו לחברה, כאילו הועברו לבעלי השליטה בו, בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את המס, אלא אם כן הוכח אחרת.
-
רוצה לומר, הוראות אלו ביחס לחמשת התנאים הראשונים האמורים, הנטל להוכחתם רובץ על שכמה של התובעת. ביחס להתקיימות התנאי השישי, עובר נטל ההוכחה לכתפי הנתבע, ועליו להראות כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה, או בתמורה חלקית (רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עיריית יהוד מונסון [פורסם בנבו], 25.10.12 (להלן: "עניין מונסון") ע"א 9899-05-20 (י-ם) לימור הרי נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] 6.8.20).
-
בענייננו, באשר לחמשת התנאים הראשונים, סבורה אני כי אין חולק כי אלה מתקיימים, אלא יש חולק באשר לתנאי השישי, ולמען סבר האוזן:
התנאי הראשון - הנכס מושא התביעה אינו משמש למגורים.
התנאי השני - חובה של החברה סופי.
התנאי השלישי - החברה לא פרעה את החוב.
התנאי הרביעי - החברה הפסיקה את פעילותה, והיא התפרקה מרצון.
התנאי החמישי - הנתבע הינו בעל השליטה בחברה.
התנאי השישי – יש לבחון האם הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה, או בתמורה חלקית, אם לאו. אולם, כאמור, תחילה יש לברר האם לחברה היו נכסים.
-
בהקשר זה ישאל השואל על מי רובץ הנטל להוכיח שלחברה היו נכסים? לטעמי, התשובה לשאלה זו היא, שהנטל רובץ לפתחה של התובעת;
-
אדגיש, הסוגיה בענייננו, משקפת שתי גישות אשר קיבלו לא אחת ביטוי בפסיקת בתי המשפט השונים בשלום ובמחוזי – על מי מוטל הנטל להוכיח שלחברה היו נכסים. האם החזקה המנויה בסעיף 119(א)(א), שנכסי החברה הועברו לבעל השליטה, חלה גם לעצם קיומם של נכסים לחברה.
-
לפי הגישה האחת, החזקה לפיה נכסי החברה הועברו לידי בעל השליטה, חלה גם על השאלה המקדמית, האם לחברה היו נכסים (ראו: עת"מ (מחוזי חיפה) 36449-03-13 ענבר נ' עיריית חיפה [פורסם בנבו] (30.3.2014)); ע"א (מחוזי ת"א) 2139-08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו [פורסם בנבו] (22.06.2010)). כלומר, התפיסה היא, שמדובר בעובדות המצויות בידיעת בעל השליטה.
לפי הגישה השנייה, על העירייה החובה להוכיח, שהתקיימו תנאי סעיף 119א לפקודה, למעט אם נאמר במפורש אחרת, לרבות הוכחת עצם קיומם של נכסים בידי החברה בעת הפסקת פעילותה (ראו: עת"מ 38804-08-13 ליפ ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח' [פורסם בנבו] (7.10.2015); עת"מ (מחוזי חיפה) 46762-10-13 אירנה זורין נ' עיריית חיפה [פורסם בנבו] (09.07.2014).
-
בין שתי הגישות, כאמור, מקובלת עלי הגישה השנייה. דומני, שסעיף 119א הינו חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ועל-כן יש לפרשו בצמצום.
-
ביני לביני, בניגוד לעמדת התובעת, סבורה אני שעירייה המבקשת להשתית את חיוב החברה על בעל השליטה, להראות כי לחברה היו נכסים בעת הפסקת פעילותה.
וכן, יהא מי שיטען גם, כי שווי הנכסים האמורים מגיע כדי חובות הארנונה שהוטלו על החברה. (ראו: רע"א 3460/16 ולריה קיסיליוב נ' מ.מ באר טוביה [פורסם בנבו] (20.7.2016); עת"מ (מרכז) 46670-08-20 אברהם פורר נ' עיריית רחובות [פורסם בנבו]).
-
מכל מקום, בענייננו, ביקשה התובעת לצאת מנקודת הנחה שהנטל להוכיח, שלחברה לא היו נכסים מוטל על הנתבע, והפנתה לפסיקה, למשל ת.א. 14612-09-17 עיריית תל אביב נ' גולדברג (ויה מרגוטה) [פורסם בנבו].
-
כאמור, גישת התובעת ופרשנותה איננה מקובלת עלי, וצידדתי בפסיקה האחרת. יפים לענייננו דברי כב' השופט אטדגי בה"פ (ת"א) 8947-12-09 סאמי ותד נ' עיריית הרצליה [פורסם בנבו]:
"ויודגש: החזקה הקמה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הינה, כאמור, שהנכסים עברו לבעל השליטה וכי הם עברו אליו ללא תמורה.
אין חזקה, לפיה היו לחברה נכסים.
התוצאה הנובעת מכך היא, שהרשות המקומית, המבקשת להוציא כספים מבעל השליטה בחברה, עליה מוטל עול ההוכחה להראות, כי היו לחברה נכסים (עובר לפירוקה או להפסקת פעילותה), כפי שמוטל עליה להוכיח את קיומם של שאר התנאים שנמנו לעיל.
חשיבותה של תוצאה זו גוברת לאור זאת, שהרשות המקומית רשאית לפעול נגד בעל השליטה, שאינו החייב הישיר בחוב הארנונה, בהליכי גבייה מינהלית לפי פקודת המיסים (גביה), בלא שמוטל עליה להוכיח מראש את התקיימותם של כל התנאים האמורים.
כיוון שכך, מוטל על הרשות המקומית, בטרם תפעל כך, לפעול באופן מרוסן וזהיר, תוך בחינה קפדנית ודווקנית של מילוי כל התנאים הדרושים (השוו: פסק דינה של כב' השופטת מיכל רובינשטיין ב-עת"מ (מחוזי ת"א) 1260/07 כהן שור נ' עירית חולון (פורסם בנבו, סעיף 22 לפסק הדין) )".
בהקשר זה ראו גם: ת.א (ת"א) 34424-07-15 עיריית הרצליה נ' ברברוסה הרצליה בע"מ (סעיפים 36-38 לפסה"ד) [פורסם בנבו] (08.01.2019).
-
מעבר לאמור, גם אם הנטל להוכיח, כי לחברה לא היו נכסים או כי שווים נופל מגובה החוב, מוטל על כתפי בעל השליטה בחברה, יצוין, שככל שחולפת תקופה ארוכה יותר מהמועד שבו הופסקה פעילותה של החברה, כך אף יש להקל ברף הראיות שיידרש לעמוד בו בעל השליטה.
-
כפי שהובא, בראי ההליך והפסיקה, נחה דעתי שהנטל רובץ לפתחה של התובעת, וזו האחרונה לא עמדה בנטל זה.
-
התובעת מציינת, כי לחברה הייתה פעילות, שכן מביקורת שערכה בנכס, עולה כי אוחסנו במקום עצים, והיו שם פועלים (ראו: נספח 2 לתצהיר ליאת; עדותו של אבי בעמ' 23 שורות 1-6; עמ' 31 שורות 24-25; עמ' 32 שורות 2-6; עמ' 52 שורות 19-20; עמ' 53 שורה 22).
אבי נשאל ארוכות באשר לפעילות החברה ונכסיה, אך לא היה ממש בעדותו כדי לבסס את הטענה, שלחברה היו נכסים, אלא הוא הסיק זאת, ויצא מנוקדת הנחה שלחברה היו נכסים (ראו למשל עדותו בעמ' 61-65).
בהקשר זה, העיד הנתבע, כי פעילות זו הייתה במסגרת השיפוץ של הנכס (עמ' 94 שורות 19-21). דומני, שאין די בכך כדי לקבוע, שלחברה היו נכסים.
-
יתרה מכך, טוענת התובעת, שהחברה שילמה דמי שכירות, שלחברה היו דפי בנק והונפקו לה פנקסי שיקים, כפי שהעיד גם הנתבע (עמ' 117 שורות 1-4; עמ' 121 שורות 10-12) (ולטענתה הנתבע הסתיר את דבר חשבון הבנק), ושיש באלה כדי ללמד שלחברה היו נכסים. סבורה אני, שגם בטענות אין די, כדי ללמד שלחברה היו נכסים.
-
משקבעתי, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל על שכמה, קרי - שלחברה היו נכסים, אז מתייתר הצורך לדון בשאלה האם הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה.
ושוב, משלא עלה בידי התובעת להוכיח שלחברה היו נכסים, לא ניתן לומר שהנתבע קיבל את נכסי החברה ללא תמורה. דומני, שאין ממש לבוא ולדון בטענות לסתירת החזקה, כפי שמבקשת התובעת לעשות, משלא הוכיחה, שלחברה היו נכסים.
סוף דבר
-
לאור המקובץ לעיל, הנני מורה על מחיקת התביעה כנגד החברה, ללא צו להוצאות.
-
התביעה כנגד הנתבע נדחית. לא ראיתי לנכון לחייב את הנתבע בגין אחריות אישית מכוח הדין הכללי; ולא ראיתי לנכון לחייב את הנתבע בגין הוראותיו של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה.
התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ (כולל מע"מ), אשר ישולמו תוך 30 יום.
המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"ה, 19 יוני 2025, בהעדר הצדדים.
