עירית נצרת הציבה מול עיניה לעשות אל כל הדרוש להבטחת מתן השירות לחניכי העסק המוגן, שכן טובת החניכים הנ"ל היא הבסיס בפרוייקט זה."
כאשר נשאלה לובנא האם הדברים שנכתבו בכתבה הם הדברים שהיא אמרה, היא העידה "לא כל הדברים" מבלי לפרט, ואישרה "אמרתי לו המקרה שקרא לי..." (פרוטוקול 8.3.2017 ש' 13). מאחר ואין מחלוקת על כך שלובנא מסרה במשטרה, ובבקשה למניעת הטרדה מאיימת שהיא הגישה נגד התובע, על זריקת חפצים עליה, הנני מוצא כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי ענין זריקת חפצים נכלל גם במה שמסרה לובנא לעיתונאי. לעומת זאת, לא הוכיח התובע כי לובנא מסרה לעיתונאי שהוא זרק עליה דווקא כלי מבטח כבדים או חדים. התובע טען שיש לזקוף לחובתה של לובנא את אי-הבאת העיתונאי לעדות, אולם הנטל להוכיח את הפרסום בידי לובנא לידי העיתונאי ותוכנו, רובץ על כתפיו. העיתונאי הוא עד הנדרש לתובע להוכחת יסוד הפרסום בידי לובנא בענין זריקת כלי מבטח, והוא זה שהיה צריך לזמן את העיתונאי לעדות. מקובלת עלי טענתו של התובע לפיה למרות ששמו לא ננקב מפורשות בכתבה, הכתבה אפשרה לרבים לזהותו, וכפי שהוא טען, לפחות עובדים בעיריית נצרת. שכן שמה של לובנא כן אוזכר, כן אוזכר כי מדובר ב"עסק מוגן" לחניכים, כן כי התוקף הוא טבח במקום אשר הושעה מעבודתו.
פרסום ערין בענין האירוע של לובנא
11.ערין מסרה הודעה במשטרה בענין האירוע של לובנא, בה מסרה כי התובע קילל את לובנא וזרק עליה כוסות חד פעמיות (כאשר חלק נזרק על לובנא וחלק נפל על הרצפה).
12.פרסומיה של לובנא ושל ערין, לפיהם באירוע של לובנא התובע קילל אותה וזרק עליה כוסות חד פעמיות, וכן פרסומה של לובנא לפיו בנוסף איים התובע להרביץ לה, מהווים לשון הרע.
הגנות
אמת הפרסום
13.הנטל להוכיח שתוכן שדברי לשון הרע שפרסמו לובנא וערין בענין האירוע של לובנע היו אמת, רובץ על כתפיהן כנתבעות. הן לא הרימו נטל זה, כפי שיבואר.
14.העדות מטעם ההגנה לאירוע של לובנא, היו הנתבעות לובנא וערין. מהטעמים שפירטתי לעיל, לא מצאתי את ערין כעדה מהימנה. אוסיף לכך, שבדו"ח הצפיה של מצלמות האבטחה, אין זכר לנוכחותה של ערין. הנתבעות טוענות כי ערין עמדה מאחורי הדלפק במקום שאינו נצפה בידי המצלמות (נספח ט' לתצהיר התובע), אולם לובנא, הנושאת בנטל בענין טענת אמת הפרסום, לא פעלה (לרבות באמצעות קבלת צו המופנה למשטרה) על מנת להגיש את הסרטון עצמו, על מנת שבית המשפט יוכל להיווכח האם התנהגותם של נוכחים במקום מצביעה על נוכחותו של אדם מאחורי הדלפק (למשל במבטים או דיבור לכיוון זה), או אם רואים את הבאים וההולכים מזירת ההתרחשויות באמצעות המצלמה (גם אם את המקום בו עמדה ערין בתוך הזירה, על פי הנטען, אינו נצפה).
15.בהודעתה של לובנא במשטרה, היא ציינה, בנוסף לערין, שני עדים: עובדת נקיון בשם עאידה; וכן מזכירה בשם ראנין דאי. על אודות ערין, ראו לעיל. עאידה העידה מטעם התובע, והעידה שרק צעקות וויכוחים היו, לא מכות (פרוטוקול ע' 12 ש' 7-8). לובנא לא הביאה לעדות בתביעה זו את ראנין.
16.התובע טען כי באירוע הנטען, הוא נתקל בכוסות חד פעמיות במתקן המים וכי הן נפלו, אך הוא לא זרק אותן על לובנא.
17.הצדדים הסכימו כי למעט מספר נספחים לתצהירו של התובע, הנספחים יתקבלו כראיה. כאן המקום לציין כי מר ניזאר ח'ורי, מסר במשטרה כי הוא חבר לעבודה של התובע ושל לובנא, חבר שלו כפי שהוא חבר שלה ואינו פוגש בהם לאחר העבודה (נספח ה' לתצהיר התובע גליון 1 ש' 19 – גליון 2 ש' 21). מר ח'ורי מסר במשטרה כי התובע "[]נגע במתקן המים ונפלו הכוסות החד פעמי לרצפה ויצא וזהו זה מה שקרה" (נספח ה' לתצהיר התובע ש' 12), וכאשר נשאל אם התובע זרק כוסות על לובנא השיב "זה לא נכון הוא לא זרק עליה שום דבר רק אמר קוס אוחת מעש ויצא מהדלפק" (גליון 2 ש' 24-25). מר ח'ורי מסר במשטרה כי הוא לא ראה שערין נכחה במקום (שם ש' 28-29).
18.לובנא טענה במשטרה "והוא זרק לעברי כוסות לפלסטיק חד פעמים כולל המתקן אני הייתי עם הגב שלי אליו ופגעו בי בגב" (נספח ד' לתצהיר התובע, ש' 4-5). דא עקא, עדותה בבית המשפט היתה אחרת: "הסתובב רצה למשוך את המתקן ולזרוק עליי ויצאו כל הכוסות, לא הצליח למשוך את המתקן זרק הכוסות על הרצפה" (ע' 24 ש' 26-27).
19.לובנא טוענת לתיעוד רפואי, בענין פנייתה לטיפול רפואי בעקבות האירוע. לובנא הגישה נגד התובע בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת בענין האירוע של לובנא, אשר נדחתה, בהסכמתה (הנתבעות טוענות כי הכוונה היתה למחיקת הבקשה ולא לדחייתה, וצודק התובע כי מדובר בטענות בעל פה נגד פסק דין). מצוין בפרוטוקול הליך הבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת כי הוגש אישור רפואי (נספח ו' לתצהיר התובע, ע' 4 ש' 30). אלא שלובנא העידה שם כי "אמרתי לו [לרופא] שזרקו עליי כוסות חד פעמיים. שאל אותי אם יש סימנים. אמרתי לו שלא. הייתי בהלם ובכיתי אצלו...לא התפשטתי ולא הראיתי לו את מקום החבלה" (שם ש' 23-24). כאשר נשאלה כיצד ייתכן שרשום בתיעוד הרפואי "רגישות אין סימני חבלה" היא השיבה "מה שסיפרתי לך זה מה שהיה אצל הרופא" (שם, ש' 26). התיעוד הרפואי לא הוגש בהליך שבפני, וממילא העולה מהאמור כי הרופא כלל לא בדק או ראה את מקום החבלה הנטען.
20.לובנא טענה בעדותה בהליך ההטרדה המאיימת כי התובע אף איים עליה עם סכין (נספח ו' לתצהיר התובע, ע' 3 לפרוטוקול ה"ט 5698-10-12 מיום 16.10.2012, ש' 15-18). לא היה זכר בתלונתה במשטרה לאיום בסכין. לא היה לו זכר בפירוט המקרה הנטען בתצהירה בהליך ההטרדה המאיימת (נספח ו' לתצהיר התובע); לובנא טענה בדיון בהליך ההטרדה המאיימת שאין מספיק מקום בטופס כדי לכתוב את הדברים (שם, ש' 30). והנה, לא היתה הגבלת מקום בתצהיר העדות הראשית של לובנא בהליך זה, ואיום בסכין גם נעדר מתצהיר העדות הראשית שלה בהליך זה (ראו סעיף 7 לתצהיר העדות הראשית של לובנא, שם הסכין עובר 'הורדה בדרגה' ומקבל תפקיד זוטר בחיתוך לימונים, תוך שלובנא טוענת שהתובע הרים ידע ואיים "להרביץ" לה).
21.גרסת התובע היתה, כי הוא אמנם קילל את לובנא, אך הוא לא זרק עליה כוסות חד פעמיות; הוא נתקל במתקן המים וכוסות נפלו. כבר אזכרתי כי הנתבעות טענו כי גרסת התובע "מלאת סתירות" ושלא לא מצאתי בגרסאות התובע סתירות של ממש, לא כל שכן כאלה הנושאות משקל כמו כל המפורט לעיל. אני מעדיף את גרסתו של התובע בענין האירוע של לובנא.
הגנות תום לב
22.משהעדפתי את גרסתו של התובע בנוגע לאירוע של לובנא, הוכח, בהתאם לנטל במשפט האזרחי, כי הטענות בענין תקיפות אלה לא היו אמת. הפרסומים של לובנא ושל ערין בענין האירוע של לובנא, נגעו לעובדות שלטענתן הן חוו בעצמן או היו עדות ראיה להן. המסקנה המתבקשת היא – ולא נטענו או הוכחו בנסיבות ענייננו טענות שיגרעו ממסקנה זו – שלובנא וערין ידעו שפרסומיהן בענין האירוע של לובנא לא היו אמת. על כן, קמה החזקה לפי סעיף 16(ב)(1) בענין העדר תום לב, כאשר הוכח שהפרסום אינו אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו. לובנא וערין לא הפריכו חזקת חוסר תום הלב, ועל כן טענותיהן להגנות המבוססות על תום לב, להידחות.
למקרה וטעיתי במסקנתי בענין חזקת חוסר תום הלב, אוסיף להלן התייחסות להגנות תום הלב להן טענו הנתבעות.
לובנא – פרסום לעיתונאי – הבעת דעה
23.לובנא טוענת כי הפרסום שהיא פרסמה לעיתונאי הוא בגדר בהבעת דעה, אולם הנטען בכתבה לפיה התובע זרק חפצים על לובנא היה בגדר עובדות, לא דעות (ראו ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 856-857 (1995); אורי שנהר דיני לשון הרע 310 (1997)).
הנתבעות טענו כי מטרת הכתבה היתה החלטתה של לובנא שלא להשתתף באירועי יום האישה והגשמת תכלית חברתית חשובה בענין העמדת העירייה לביקורת. אולם כאמור לעיל, לא מדובר בענייננו בפרסום בתום לב (ומתוך כוונה נעלה), אלא – לובנא ידעה שתלונתה בדבר זריקת הכוסות עליה לא היתה אמת.
לובנא – הכתבה – מסירה לעורך אמצעי תקשורת
24.לובנא טוענת כי חל על הפרסום לעיתונאי ההגנה סעיף 15(11) לחוק איסור לשון הרע בענין פרסום שלא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי ליבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת. טענה זו נדחית, שכן לפי טענתה הסותרת של לובנא, היא בכלל לא פרסמה לעיתונאי לשם בחינת פרסום באמצעי תקשורת אלא ביקשה "להתייעץ עם חבר" ולא הסכימה לפרסום (פס' 25 לסיכומי הנתבעות).
שתי הנתבעות – תלונה במשטרה
25.הנתבעות טענו להגנת תום לב לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, בענין תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. הן טענו בענין גישה רחבה לפי סעיף 15(8) לחוק, תוך הפנייה ל-ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (14.3.2016) (להלן: ענין דניאל). בפסק דינו של כבוד השופט י' עמית בדעת רוב שם, עמד הוא על קו אחיד למדי בפסיקה בענין תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת:
"במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975)... הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב'חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית' לבין 'תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה'. בענין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן 'באמיתותה של התלונה'....בע"א 6871/99 רינת נ' רום, בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002)... הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן 'מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו'. בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר.... כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד... (שם, פס' 69).
26.כבוד השופטת ד' ברק-ארז סברה בחוות דעתה בפרשת דניאל כי יש מקום לפרשנות נדיבה של סעיף 15(8), על מנת למנוע אפקט מצנן בענין הגשת תלונות למשטרה. תלונה למשטרה מוסדרת בחוק איסור לשון הרע בהגנת תום לב לפי סעיף 15 לחוק – הגנת תום הלב – ולא במסגרת פרסומים מותרים לפי סעיף 13 לחוק הזוכים להגנה מוחלטת. השופטת ברק-ארז סקרה משפט משווה, בו שיטות משפט מתלבטות בין חסינות יחסית על תלונה במשטרה לבין חסינות מוחלטת. היא עמדה על כך שדיני לשון הרע הישראליים צמחו מהדין האנגלי, והפנתה בין היתר לפסיקה אנגלית לפיה קיימת כיום חסינות מוחלטת מפני לשון הרע בענין תלונה במשטרה (פס' 36-37 לחוות דעתה). לסברתה, שיקולי מדיניות תומכים בפרשנות נדיבה של סעיף 15(8) לחוק.
27.השופט השלישי בהרכב בפרשת דניאל, כבוד השופט א' שהם, התייחס למדיניות המשפטית בקשר ללשון הרע בענין תלונות על עבירות מין דווקא, ואין זה ענייננו כאן. הוא הסכים עם השופט עמית כי בפרשה שנדונה שם, הוכח כי לא היה יסוד לתלונות וכי נראה כי התלונות הוגשו על מנת להפליל את הנפגע בכזב (פס' 8).
28.ההכרעה בסכסוך שנדון בפרשת דניאל נחתכה בין היתר בכך שהשופט עמית קבע כי הוכח באותה פרשה, פוזיטיבית, כי תלונות המתלוננות שם היו חסרות יסוד (פס' 71); ואילו השופטת ברק-ארז סברה שלא הוכח פוזיטיבית כי תוכן התלונה לא אירע (שם, פס' 38). השופט עמית כתב בתגובה כי מדובר במשפט אזרחי ודי במאזן ההסתברויות (פס' 92 לחוות דעתו, כאשר הוא מוכן להניח בנושא הרגיש של עבירות מין כי נדרשות ראיות טובות וחזקות יותר).
כאן המקום לציין כי בענין דניאל, הותיר השופט עמית בצריך עיון את השאלה האם נדרש רף גבוה במיוחד על מנת לקבוע כי תלונה למשטרה נמסרה באופן כוזב בזדון, שכן תלונה כוזבת היא מעשה פלילי (כל זאת, על רקע ההלכה בענין רף להוכחת מעשה פלילי בדין האזרחי ב-ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598 (1986); ראו פסק דינו של השופט עמית בענין דניאל, פס' 77). בנסיבות ענייננו, שבהן לובנא וערין טענו שהן חוו (או ראו) בעצמן את זריקת הכוסות (ולובנא טענה כי היא חוותה את האיום), בהעדר נסיבות שיצביעו אחרת (ואין ענייננו כאמור בסוגיה המורכבת של הערכת עדויות מתלוננים בעבירות מין), גם אם נדרש רף גבוה כאמור, אני מוצא כי הוא הוכח. ערין ולובנא כלל לא טענו שהיתה אי-הבנה או כי הן סברו, מסיבה מוטעית זו או אחרת, כי מה שהן פרסמו אירע, ולכן הודעותיהן במשטרה היו בתום לב. קבעתי לעיל כי פרסומיהן של לובנא וערין במשטרה בענין האירוע של לובנא לא היו אמת, ושהן ידעו שהם לא אמת.
29.הנתבעות הפנו ל-בע"מ 1620/17 פלוני נ' פלונית (21.3.2017) בו צוינה דעתה של השופטת ברק-ארז בפרשת דניאל. אולם לא נקבע שם כי הנתבע יזכה להגנת תום לב. ועוד: שם מדובר היה בנתבע אשר פרסם, במטרה לעמוד על זכויותיו כהורה ועל טובת ילדיו, אך זאת בהיקף ובאופן בלתי סביר. ואילו בענייננו, כאמור, הוכח בפני בהתאם לרף ההוכחה במשפט האזרחי (ואף מבלי לחייב את לובנא וערין לפי רף גבוה במיוחד, למרות והן טענו כי התובע ביצע מעשים פליליים), כי המעשים שייחסו לתובע לא התקיימו, וקבעתי לעיל כי הן ידעו שמעשים אלה לא אירעו.
לשון הרע – האירוע של ערין
30.הפרסום של ערין בתלונתה במשטרה בענין האירוע שלה, לפיו התובע איים עליה ברצח והרים יד כדי לתקוף אותה – הם בגדר לשון הרע.
31.בענין הגנת אמת הפרסום, כבר ניתחתי לעיל את מהימנות עדותה של ערין, וקבעתי שלא מצאתי אותה מהימנה. אני מעדיף את גרסתו של התובע, לפיה הוא וערין התווכחו והוא הרים יד אך לא עליה.
32.המסקנות שלי לעיל בענין הגנות תום הלב בקשר לאירוע של לובנא – החל מהוכחת חזקת חוסר תום לב לפי סעיף 16(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע, וכלה בהוכחת חוסר תום לב בתלונה למשטרה, יפות גם בקשר לאירוע של ערין. ערין פרסמה למשטרה שהיא עצמה חוותה איום ברצח וניסיון תקיפה בידי התובע; הפרסום לא היה אמת; וערין ידעה בעת הפרסום שהוא אינו אמת.
נגישה
33.התובע טוען כי הגשת התלונות למשטרה היוו גם עוולת הנגישה (סעיף 4.3 לסיכומיו). לפי סעיף 60 רישא לפקודת הנזיקין, "נגישה היא פתיחתו... של הליך נפל-למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים....וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, וניסתיים לטובתו, אם היה הליך עשוי להסתיים כך". אולם סעיף 60 סיפא לפקודה קובע כי "לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". תלונה למשטרה אינה מקימה עילה בנגישה (בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז (5) 653, 658, 660 (1993); רמ"ש (חי') 22340-03-15 המבקשת נ' המשיב פס' י"א (1.6.2015)).
שקר מפגיע
34.לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום שקר מפגיע אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון (פס' 58 לפקודת הנזיקין). כפי שיובא להלן, התובע טען כי בעקבות הפרסומים הוא הושעה מעבודתו במשך כחודש וחצי במצטבר ונדרש להוצאות, בין היתר הוצאות משפטיות. אלא שהתובע לא הוכיח נזק ממון בראיות, ומכאן שלא הוכיח עילה לפי סעיף 58 הנזכר.
רשלנות
35.משמצאתי כי הוכחה כלפי הנתבעות עילות בלשון הרע, אין צורך להיזקק לעילת הרשלנות בוגע לאותן עובדות (ראו פסק דינו של השופט עמית בענין דניאל, פס' 66).
נזק
36. התובע טען כי בעקבות הפרסומים של הנתבעות הוא הורחק מעבודתו במשך חודש וחצי, ובעקבות כך וכן משלוח מכתבים לגורמים שונים והפרסום בעיתון, המידע התפשט למאות אנשים לפחות, בתוך העירייה ומחוצה לה, דבר אשר העצים את הפגיעה באינטרסים של התובע המוגנים בחוק, עד כדי פגיעה קשה ובלתי נסבלת בעליל. כל זאת, כאשר הפגיעה בידי הנתבעות היתה מכוונת. לתובע יוחסו מעשים חמורים ביותר, לרבות איום ברצח ותקיפה, מעשים שלצדם עונש מאסר לתקופה ממושכת, באופן המציג אותו בעיני הבריות כעבריין מסוכן. התובע טוען כי הפרסומים פגעו במוניטין שלו, בתדמיתו ובאמון הציבור בו, כן באמון חבריו לעבודה אשר הכירו אותו כאיש נורמטיבי, הגון וישר, הנאמן לעבודתו. הוא טוען כי הוא עובד מזה שנים כטבח לרבות במרכז חברתי וחינוכי המשרת חניכים בעלי מוגבלויות וצריכים מיוחדים, שהוא מקום עבודה רגיש, שחזקה על כל המועסקים בו שהם נורמטיביים, הגונים ישרים ובעלי שם טוב, והוא סבל קשות ממעשי הנתבעות. הוא אף טוען כי ככל שיסיים את עבודתו במרכז הוא עלול להיתקל בקשיים עקב הפרסומים. התובע טוען כי הפרסומים גרמו לו למבוכה רבה בפני הציבור. הוא הושעה מעבדותו, הוזמן כחשוד לחקירות במשטרה, נתבע בבית המשפט תוך הצגתו כמפלצת אדם, הופשל בפני מכריו ועמיתיו ונאלץ להילחם במזימות זדוניות תוך נשיאה בהוצאות כבדות, במצב נפשי קשה ביותר.
37.הנתבעות טענו כי התובע כלל לא פירט את נזקו ולו על דרך האומדנה ולא הצליח להוכיח את ראשי הנזק שהוא טען להם.
38.פרסום לשון הרע בידי ערין היה בתלונתה במשטרה באירוע שלה וכן בהודעתה במשטרה באירוע של לובנא. ערין פרסמה כי התובע ביצע מעשים חמורים פליליים לרבות איום ברצח ותקיפה, והביאה לחקירתו במשטרה. מדובר בפגיעה קשה ומשפילה בשם הטוב. מקובלת עלי טענת התובע לפיה הפגיעה נושאת חומרה יתרה שכן, הגם שתפקידו טבח, התובע עובד במקום בעל רגישות לגבי הנורמטיביות של העובדים, במרכז לאוכלוסיה בעל צרכים מיוחדים. התובע טען כי הוצא בידי העירייה לחופשה בעקבות האירוע של לובנא וכי בעקבות תלונתה של ערין במשטרה בענין האירוע של ערין העירייה הוציאה אותו שוב לחופשה (פס' 6 לתצהירו). התובע אמנם ביסס כי התבקש לשהות בחופשה (ראו התרגום של נספח ט"ו לצהירו), אולם הוא לא הוכיח על סמך מה בדיוק החליטה העירייה כך (האם עקב תלונה במשטרה – מעשה המצוי בין היתר באחריותה של ערין – או למשל עקב פניה של לובנא לגורמים בעירייה). לא הוכח בראיות נזק ממון בעקבות החופשה. הנני מחייב את ערין לפצות את התובע בסך של 15,000 ₪.
39.לובנא פרסמה לשון הרע במשטרה בכך שטענה שהתובע זרק עליה כוסות חד פעמיות ואיים להרביץ לה. בכך, גרמה לובנא לפגיעה בשמו הטוב של התובע, וגרמה לו להיחקר במשטרה בגין עבירת אלימות. בנוסף לכך, לובנא פרסמה שהתובע זרק עליה חפצים לעיתונאי בכוונה שיפרסם זאת. בכך הביאה לובנא לפרסום נוסף, בהפצה גדולה (עיתון כל אל ערב) אשר הגיע לחוג בלתי מבוטל המכיר את התובע, למצער של עובדי עיריית נצרת. בענין יציאה לחופשה, התובע לא הוכיח בראיות את טענתו לפיה התבקש לשהות בחופשה לאחר האירוע של לובנא, וטענתו לפיה התבקש שוב לשהות בחופשה, היתה לטענתו בעקבות תלונתה של ערין במשטרה בענין האירוע של ערין (פס' 6 לתצהירו). לאור כל האמור הנני מחייב את לובנא לפצות את התובע בסך 30,000 ₪.
סיכום
40.הנתבעת 1 לובנא חג'אזי תשלם לתובע סך 30,000 ₪. כן תשפה אותו באופן חלקי בגין אגרת בית משפט, בסך של 750 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 29.3.2013 ועד לפרעון בפועל. כן תשלם לו שכר טרחת עורך דין בסך של 4000 ₪.
41.הנתבעת 2 ערין מסאלחה תשלם לתובע סך של 15,000 ₪. כן תשפה אותו באופן חלקי בגין אגרת בית משפט, בסך של 375 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית האמור לעיל. כן תשלם לו שכר טרחת עורך דין בסך של 3000 ₪.
ניתן היום, ד' סיוון תשע"ז, 29 מאי 2017, בהעדר הצדדים.
|
|
|
דניאל קֵירֹס, שופט
|