פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

תביעת נזק גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים).

עובדות היסוד ונקודות המחלוקת

1. התובע, יליד 1962, נפגע לטענתו בתאונה ביום 31.10.16 עת נפל בזמן ירידה ממשאית. בהתאם לגרסתו, התאונה התרחשה עת הגיע לסייע לחברו בהובלת משלוח פרי. התובע התכוון לנהוג במשאית ולספק את משלוח הפרי, אך טרם יציאתו מבית האריזה נזכר ששכח לקחת את תעודות המשלוח וכאשר ירד מהמשאית למטרה זו, החליק על מדרגות המשאית ונפל ארצה (להלן – התאונה).

    

2. עקב התאונה נגרם לתובע שבר מורכב בברך שמאל, הוא נותח ואושפז למשך 11 ימים. מומחה מטעם בית המשפט קבע כי נותרה לו עקב התאונה נכות רפואית בשיעור של 15% לפי סעיף 35(1) (ב-ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

    

3. הנתבעת חולקת על עצם קרות התאונה ומדגישה כי מדובר בתאונה "עצמית" שלא היו לה עדי ראיה זולת התובע. כן, טוענת היא שככל שכך קרה, הרי שמדובר בתאונת עבודה על כל המשתמע מכך. בעניין זה טוענת הנתבעת כי אין לקבל את גרסת התובע לפיה נהיגתו במשאית חברו הייתה במסגרת עזרה ללא שכר, אלא במסגרת עבודה בשכר עליה לא דווח לרשויות. משכך, ביקשה היא שככל שגרסת התובע ביחס לעצם קרות התאונה תזכה לאמון, ייקבע שמדובר בתאונת עבודה ויבוצע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל להם היה זכאי התובע. בנוסף, חולקת היא על אופן חישוב הפיצויים להם עותר התובע. יודגש כי הנתבעת אינה חולקת על כך שנסיבות האירוע, כטענת התובע, מהוות תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.

    

    

    

   גרסת התובע באשר לקרות התאונה– האם הוכחה ?

    

4. אקדים ואומר כי התובע הותיר בי רושם מהימן. הוא העיד באופן בוטח וקוהרנטי על עובדות יום התאונה, לא התחמק ממתן תשובות ברורות לשאלות שהופנו אליו והרושם הכללי היה כי הוא מתאר אירוע נכון ואמיתי. גרסתו אף תאמה את גרסת יתר העדים ובכל מקרה לא נמצאו בהן סתירות כלשהן. אציין כי רושם דומה נותר בי אף ביחס לעדי התובע כפי שיוסבר בהמשך.

    

5. הנתבעת טוענת כי לא צוין במסמכים הרפואיים מיום האירוע כי התובע החליק ממשאית. טענה זו אינה מדויקת ודווקא מסמכים אלו מחזקים את גרסת התובע. בטופס סיכום האשפוז צוין כי "ביום פנייתו נפל מעת יצא מהרכב" (כך במקור – י.ט). ככל שהטענה הייתה שצוין במסמך "רכב" ולא "משאית", הרי שאין בהבדל זה ממש ואין לצפות מרופא המציין את גרסת החולה לדייק בפרטים עד כדי כך. המילה "רכב" כוללת בתוכה גם משאית ומשכך אין מדובר בסתירה או בחסר אלא דווקא בפרט המחזק את גרסת התובע.

    

6. כידוע, רישום רפואי שנערך בתוך פרק זמן קצר יחסית לאחר התאונה זוכה למעמד של ראיה מחזקת לכל הפחות, וזאת בדומה לרציונל העומד בבסיס כלל הרס ג'סטה, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, שכן ככל שמדובר ברישום המתעד גרסה עובדתית שניתנה סמוך לתאונה יש בכך להעיד כי היא גרסת אמת שנועדה לאפשר מתן טיפולי רפואי נכון טרם שהיה בידי הנפגע סיפק לכלכל את צעדיו ולבחור את הגרסה הנוחה לו (ראו: ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי (4.6.02); ת"א 23935-06-13 פלוני נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (1.1.18); ע"א 11078/07שרה לוי סבג נ' שמעון פנגר וקסלר (26.5.08); ע"א 2109/00 פרנקו דוד נ' אררט בע"מ - חברה לבטוח (8.4.03)). משכך, דעתי היא שהתיעוד הרפואי במקרה זה דווקא תומך בגרסת התובע.

    

7. גם הטענה בדבר סתירה ביחס לשעת האירוע אינה משכנעת ואין בה לפגום באמון שניתן בגרסת התובע ועדיו. אסביר. הנתבעת טוענת כי במסמכים הרפואיים נרשם כי התובע התקבל בשעה 21.41 וכי הדבר אינו מתיישב עם הטענה לפיה התאונה התרחשה בשעה 16.00 לערך, כפי שטענו התובע והעד קשני (להלן – קשני). ראשית, אציין כי התובע לא עומת עם טענה זו ולא ניתנה לו אפשרות להגן על גרסתו ולהסביר את התמיהה הנטענת (ביחס לחובה לאפשר לעד הזדמנות להסביר תמיהה או סתירה לכאורית, ראו בהשוואה ע"פ 4609/14 נתנאל צורדרקר בסט נ' מדינת ישראל (1.3.15)). כך או כך, כאשר נשאל העד אוזן (להלן – אוזן) בדבר חוסר ההלימה בין נתונים אלו השיב כי הפער נובע ככל הנראה מכך שמדובר בטופס שנערך מאוחר יותר ולא בעת הקבלה למיון. ואכן, דומה שאין מדובר בסתירה אמיתית אלא בתיאור לא נכון של משמעות השעה הרשומה בטופס. מדובר במסמך המוכתר בכותרת "סיכום אשפוז" והוא נערך ביום השחרור – 10.11.16 ולא ביום הקבלה לאשפוז שהוא יום התאונה. השעה בה תולה הנתבעת את יהבה רשומה בסמוך למועד "קבלה למחלקה" ולא למועד "קבלה לביה"ח" ומשכך דומה שמדובר בנתון שאינו מתאר את שעת ההגעה לבית החולים, אלא את שעת הקבלה למחלקה, אשר סביר שתהיה לאחר מספר שעות. לכן, אין בהפרש השעות לסתור את הטענה בדבר שעת התאונה, אלא דווקא מדובר בנתונים הגיוניים המתיישבים עם השעה הנטענת. ההסבר לתמיהת הנתבעת הוא, אפוא, שבתחילה שהה התובע במיון טראומה (ראו טופס "שחרור סיעודי") ומשם הועבר למחלקת אורתופדיה, וסביר אפוא שהדבר היה בשעה 21.41 היינו לאחר מספר שעות בהן שהה במיון. בכל מקרה, לו ביקשה הנתבעת להוכיח את שעת ההגעה לבית החולים (להבדיל מאשר למחלקת אורתופדיה), יכולה הייתה לעשות כן בנקל על ידי הפנייה למסמכי הקבלה למיון (להבדיל ממסמכי השחרור), אשר לא היה כל קושי להשיגם והדברים ברורים. סיכומו של דבר, אין בנתון זה לפגוע בגרסת התובע ועדיו.

    

8. איני מקבל את טענת הנתבעת לפיה יש בעובדה שהתובע לא דיבר אמת ביחס לאופי עבודתו כיום, כדי לפגום בגרסתו בדבר אופן קרות התאונה. הטענה היא למעשה לחוסר מהימנות כללית, אך היא נסמכת על עובדות בלתי נכונות. עיינתי בסרטון המעקב שהגישה הנתבעת (נ/3) ולא מצאתי בו פרט מהותי הסותר את טענת התובע בדבר אופי עבודתו. אכן, התובע נראה בסרטונים ממיין שקיות נייר (שאינן נראות כבדות) ומרים ארגז קרטון (שאף הוא אינו נראה כבד במיוחד) אך אינני סבור שלכך הייתה הכוונה כאשר השיב שאינו "מסדר סחורה במשק" (בעמ' 9, בש' 30). כן, אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה התובע שיקר כאשר טען שלא נהג עד היום במלגזה (סעיף 21 לסיכומי הנתבעת). עיון בעדות אליה הפנתה הנתבעת מלמד דווקא ההיפך, היינו שהוא טען במפורש ביחס לשאלה אם הוא נוהג במלגזה כי "אם צריך כן" (בעמ' 10, בש' 2). המשפט שהנתבעת ציטטה ("עד היום לא עשיתי זאת", בעמ' 10, בש' 2) דומה שהוצא מהקשרו והדברים התייחסו לעבודה חקלאית ולא לנהיגה במלגזה. סיכומו של דבר, אין למצוא בדברי התובע סתירה בדבר אופי עבודתו, בוודאי שלא מהותית עד כי ייקבע שלא ניתן ליתן אמון בגרסתו הבסיסית.

    

9. הנתבעת טענה עוד כי התובע לא הביא עדי ראיה ישירים לאירוע. טענה זו נכונה במישור העובדתי ואולם אין לה משקל ממשי, כשלעצמה. אין טענה שלאירוע היו עדי ראיה אשר התובע לא זימנם לעדות. אין לבוא בטרוניה לתובע על כי איתרע מזלו ולתאונה לא היו עדי ראיה ישירים. עם זאת, כפי שיובהר להלן, התובע הביא עדים אשר חזו בתוצאות המידיות של התאונה, ועדויות אלו מחזקות את גרסתו. ודוק: אין לראות בתשובת התובע לשאלון (תשובה מס' 60 בנ/2) כמלמדת על קיומם של עדי ראיה ישירים, כטענת הנתבעת. התובע ציין בתשובה זו במפורש שמדובר בעדים שהגיעו לאחר התאונה ודומה שהכוונה הייתה לעדים שהובאו לעדות בבית המשפט.

    

10. את גרסת התובע חיזקה עדותו של קשני המשמש משגיח הכשרות. קשני העיד כי הגיע לבית האריזה ושמע את התובע צועק ושוכב על הרצפה מתחת למשאית. קשני העיד כי התובע אמר לו בשלב זה כי נפל בעת שירד מהמשאית. ברי כי הימצאותו של התובע פצוע בסמוך משאית, מחזקת את גרסתו לפיה נפל בעת ירידה ממנה. כמו כן דבריו לקשני, שניות ספורות לאחר התאונה, יכולים להוות ראיה עצמאית בהתאם לסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות) ובוודאי כראיית חיזוק לגרסתו.

     

11. כאמור, אף קשני הותיר בי רושם חיובי ואמין ואני מקבל אפוא את דבריו כמשקפים את שהתרחש. אינני רואה חשיבות בכך שהעד לא ידע לתאר את סוג המשאית וצבעה. יש לזכור כי מדובר במשגיח כשרות אשר פרטים אלו אינו נדרשים לו לצורך ביצוע עבודתו. כמו כן מאז התאונה חלפו כשלוש שנים, כך שאין לייחס לנתון זה משמעות רבה. לא התעלמתי גם מכך שמדובר בחברו של התובע אשר תיאר אותו כ"שכן היקר שלי והנפלא". אכן, היחסים הקרובים שבין השניים אמורים להביא לבחינה זהירה של עדותו ואולם אין בכך להביא לחשדנות יתר עד כדי אי מתן כל משקל לעדותו רק בשל כך שמדובר בחברים טובים. כאמור, התרשמתי לחיוב מעדותו, תוך שלא התעלמתי מהיחסים הקרובים שבין השניים, ואציין כי דווקא העובדה שקשני חשף מיוזמתו כבר בפתח עדותו את חיבתו הרבה לתובע, יכולה ללמד דווקא על כנות והיצמדותו לאמת, שאחרת לא מן הנמנע שהיה מנסה להצניע עובדה זו על מנת לשוות לעדותו משנה תוקף ולסייע לתובע.

     

12. ראיה נוספת המחזקת את גרסת התובע מצויה בעדותו של אוזן. אף עד זה הותיר בי רושם חיובי ואמין, תוך שלא התעלמתי מהאינטרס הברור שלו שהאירוע יסווג כתאונת דרכים, שהרי אז אין הוא נושא בסיכון כלכלי כלשהו לקרות התאונה.

     

13. בעדותו תיאר אוזן כי ביקש התובע להוביל את הפרי עם המשאית וראה אותו יוצא, אך לאחר מכן קשני קרא לו והוא מצא את התובע שוכב על הרצפה. אוזן תיאר את הנסיעה לבית החולים ואף כאשר עומת עם נתון מפתיע וקשה (השעה הרשומה במסמכים) לא היה בכך להסיטו מגרסתו והוא אף מסר על אתר הסבר אפשרי וסביר לסתירה לכאורית זו, תוך שדבק בגרסתו. התנהגותו אל מול נתון מפתיע זה כללה אותות ברורים של אמירת אמת והוסיפה לאמינותו הכללית.

     

14. סיכומו של דבר. גרסת התובע הייתה אמינה עלי. כידוע, מתן אמון בגרסת תובע יכול לשמש שיקול לצורך קביעת ממצא על יסודה גם בהיותה עדות יחידה, וזאת בהינתן הנמקה ראויה (רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ (8.5.07); ע"א 2708-08-07 נאות ארז לבנין והשקעות בע"מ נ' מימון (20.12.07)). אדגיש עוד כי ספק בעיני אם מדובר בגרסה יחידה של בעל דין, כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות, שכן לעדות נמצאו חיזוקים ברורים בעדויות ובמסמכים הרפואיים (קדמי, על הראיות, בעמ' 443). ואולם, אף אם עדות התובע היא עדות יחידה המצריכה הנמקה כנדרש בסעיף 54 לפקודת הראיות, הרי שהדברים שהובאו לעיל משמשים הנמקה מספקת. ראו:

     

    "חייב השופט, בכל אחד מחמשת המקרים השכיחים המנויים בסעיף 54, לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות אחת, ללא סיוע... אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו", כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק" (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' יצחק פולק ואח', פ"ד כז(1), 768)

     

15. לכך יש להוסיף כי הנתבעת לא הציגה כל ראיה פוזיטיבית הסותרת את גרסת התובע ועדיו, אלא רק טענה שאין ליתן אמון בגרסה זו. אכן, מטבע הדברים אין לדרוש מהנתבעת – כתנאי לשלילת גרסת התובע – להציג גרסה פוזיטיבית סותרת. אינני מקל גם ראש בקשייה של המבטחת לאתר ראיות במקרים מעין אלו ואולם קיימים ברשותה כלים לבירור חבותה וזו אף חובתה לעשות כן (ראו סעיפים 22-23 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981; לתחולתם בתביעות לפי חוק הפיצויים ראו רע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' בויראת נעים (11.6.12)). יש לזכור עוד כי הנתבעת לא העידה את החוקר שבירר מטעמה את פרטי האירוע (למעט הצגת הסרטון שצילם) ומשכך נותרה ההכרעה על בסיס הראיות שפורטו לעיל, אשר די בהן לדעתי כדי לבסס מסקנות ברמת ההוכחה הנדרשת.

     

16. אני קובע אפוא שהתאונה התרחשה כגרסת התובע. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי בהינתן עובדות אלו, מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. ואכן, ברי שנפילה של נהג בעת יציאה מהרכב מקיימת את הגדרת השימוש בחוק הפיצויים (רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.19); רע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (4.3.18)). לא הייתה גם מחלוקת בדבר קיומו של קשר סיבתי בין השימוש לבין הנזק, שכן הרכב לא היה זירה בלבד, אלא הנפילה קשורה באופן ישיר לשימוש שעשה התובע ברכב (ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית), בעמ' 268). משכך מדובר בתאונת דרכים והתובע זכאי לפיצוי מהנתבעת.

     

    תאונת עבודה - האמנם ?

     

17. הנתבעת טוענת כי אם ייקבע שהתאונה התרחשה כגרסת התובע, אזי יש לקבוע כי מדובר בתאונת עבודה ולאור כך שהתובע לא פנה למל"ל יש לבצע ניכוי רעיוני של הסכומים שהיה מקבל לו פנה בתביעה. בעניין זה טוענת הנתבעת שאין לקבל כסבירות את טענות התובע ואוזן לפיה התובע לא היה עובדו של אוזן, אלא סייע לו ללא שכר בשל יחסי חברות. טענה זו של הנתבעת לא הוכחה לדעתי ברמה הנדרשת.

     

18. אין ספק שהמסקנה האינטואיטיבית הראשונה היא שמדובר ביחסי עובד-מעביד. אוזן הוא בעל עסק. הוא זקוק להוביל את סחורתו ללקוחות. נהג משאית המבצע עבורו מלאכה זו סביר שיהיה עובדו, או קבלן עצמאי. האפשרות שמדובר בסיוע חברי, ללא שכר, מצריכה שכנוע. עם זאת, יודגש שנטל ההוכחה להראות כי מדובר בתאונת עבודה המזכה את הנתבעת באפשרות לנכות את תגמולי המל"ל, מוטל עליה. ואולם, בהינתן המערכת העובדתית שתוארה לעיל, מוטל על התובע נטל הבאת הראיות להסביר מדוע מה שנראה כמו יחסי עובד-מעביד, אינו כזה בפועל. לדעתי התובע עמד בנטל משני זה, כך שבהיעדר ראיות אחרות, המסקנה היא שהנתבעת לא עמדה בנטל העיקרי, המוטל עליה. אנמק.

     

19. התובע הוא פנסיונר אשר עבד אותה עת כטבח בבית מלון ביישוב נטועה בו הוא מתגורר ועבודתו הייתה מסתיימת בשעה 13.00. הוא הסביר כי מדובר במושב קטן בצפון, בו מתגוררות כחמישים משפחות בלבד, והמקום מתאפיין ביחסים חבריים של נתינה וסיוע. עדות זו נתמכה על ידי קשני אשר טען כי התובע "עוזר לכולם ...אחד מעמודי התווך של המושב ..אחד שעוזר" (בעמ' 11). גם אוזן ציין שמדובר היה ביחסי חברות וכי התובע הוא אדם שעוזר ללא דרישת תמורה. עוד ציין הוא שמדובר ביחסים הדדיים של עזרה וכי ביום התאונה הוא לא יכול היה לנהוג במשאית ולכן ביקש את עזרתו של התובע.

     

20. מעדותו של אוזן עולה שלא מדובר היה בדבר חד פעמי, אלא התובע נהג לסייע לו באופן קבוע יחסית ("אולי פעמיים בחודש, יש חודשים שכן ויש חודשים שלא. אנחנו עובדים רק בקיץ", בעמ' 16). נתון זה מתיישב עם האפשרות שמדובר ביחסים החורגים מחבריים בלבד ואולם התובע מסר הסבר בדבר אופי המקום ואופיו שלו, שהביאו אותו לסייע לאוזן ללא שכר. דבריו נראו בעיני אמינים וכאמור התרשמתי לחיוב מהתובע, ומשכך סבור אני שהוא עמד בנטל הבאת הראיות (שאינו כבד) להדוף את המסקנה האינטואיטיבית העולה ממערכת עובדתית זו. לכן, היה על הנתבעת להביא ראיות להוכחת טענתה. הנתבעת יכולה הייתה לפעול באמצעות חוקרים מטעמה להביא ראיות בדבר שאלה זו. כך, ניתן היה לשוחח עם תושבי המקום ועם עובדים בבית העסק ולקבל מהם פרטים בנושא. ניתן היה אף לבקש מאוזן (שהוא המבוטח-בעל הפוליסה) מסמכים בדבר עובדיו ולברר כך האם קיימים נהגים נוספים עליהם התבסס העסק, או שמא מדובר היה בתובע בלבד וכיוצב' נתונים מהם ניתן היה להסיק מסקנות בנושא. הנתבעת לא הביאה כל ראיה בעניין זה ומשכך אינני סבור שעמדה בנטל המוטל עליה בנושא. ודוק: לא התעלמתי מכך שכיום עובד התובע אצל אוזן, אך אין בעובדה זו בלבד להצביע על מעמדו לפני התאונה. יש לזכור כי מדובר בשניים שהם חברים ולא מן הנמנע שאוזן חש רגשות אשם ומחויבות כלפי התובע אשר נותר ללא עבודה בשל כך שסייע לו ללא שכר ומטעמים אלו (בין היתר) החליט להעסיקו.

     

21. סיכומו של דבר. הנתבעת לא הוכיחה שהתובע נפגע בעת עבודתו בנסיבות המזכות אותו בתגמולי מל"ל. אציין כי הנתבעת לא טענה למתווה נורמטיבי אחר במסגרתו יכול היה התובע לקבל תגמולים כלשהם מהמל"ל בשל תאונה זו (למעט נכות כללית). לכן התוצאה היא שאין מקום לבצע ניכוי רעיוני כלשהו.

     

    אפנה כעת לבחינת שאלת הנזק.

    הנזק

     

22. נתוני היסוד לעניין הנזק הם אלו:

     

    תאריך לידה – 19.12.1962

    מועד התאונה – 31.10.16 (בן כ-54)

    מועד סיום עבודה – 18.12.2029 (שכיר, עד גיל 67)

    מקדם היוון (לפי 3%) – 103.56

    נכות רפואית – 15% (אורתופדי).

     

    הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מהשכר

     

23. התובע סבל עקב התאונה משבר מרוסק בברך, כאבים ברגל שמאל, נפיחות ורגישות דיפוזית בברך וכן הגבלה בכיפוף וביישור עקב כאבים. כשבוע לאחר התאונה נותח לצורך שחזור וקיבוע פנימי ע"י פלטה. מומחה שמונה מטעם בית המשפט קבע כי מדובר בשבר מורכב בתוך הברך וכי למרות הניתוח, קיים שקע והרס של החלק המפרקי החיצוני בחלק התחתון של הברך. כן ציין המומחה כי הנזק במפרק גורם לכאב ולמגבלה בכיפוף ויישור הברך. המומחה התרשם שהתובע היה אמין בבדיקה וכי קיימת השפעה קלה עד בינונית על כושר פעולת ברך שמאל. עם זאת, ביחס למגבלת התנועה קבע המומחה כי היא קלה בלבד. לאור כך, סבר המומחה כי לתובע נותרה עקב התאונה נכות צמיתה בשיעור 15% לפי סעיף 35(1)(ב-ג) לתקנות המל"ל. עוד קבע המומחה נכות זמנית מלאה למשך 4 חודשים.

     

24. התובע טוען כי במשך כשנה לא היה כשיר כלל לעבוד ולאחר מכן שב למעגל העבודה בתפקיד שאינו מצריך עבודה פיזית. על רקע דברים אלו ביקש התובע להעמיד את נכותו התפקודית על 20%. מנגד, טוענת הנתבעת כי התאונה כלל לא הותירה בתובע מגבלה כלשהי ולראיה מפנה היא לסרטון בו נראה התובע מבצע פעולות המצריכות, לשיטתה, מאמץ פיזי (נ/3). עוד טוענת הנתבעת כי פיטוריו מבית המלון אינם קשורים לתאונה. לאור כך טענה הנתבעת שהנכות הרפואית שנקבעה לתובע אינה בעלת השפעה תפקודית.

     

25. התובע הוא פנסיונר של המשטרה. במועד התאונה עבד כטבח בבית מלון. בחודש 6/17 קבע רופא תעסוקתי כי הוא אינו כשיר לעבודה במתכונת הנוכחית וכי המגבלות מהן הוא סובל הן ארוכות טווח. ביום 1.6.17 פוטר התובע מעבודתו בבית המלון. אציין כי הגם שהבדיקה הרפואית היא מיום 5.6.17 ואילו מכתב הפיטורין הוא מיום 1.6.17 הוכח ברמה הנדרשת שהפיטורין באו על רקע אי הכשירות וקיימת אי התאמה כלשהי בתאריכים. להשלמת התמונה ייאמר כי במענה לשאלות הבהרה ששלח ב"כ התובע למומחה ציין המומחה כי "לאחר שבר מסוג זה, אינו יכול לחזור לעבודתו כטבח, מקצוע הדורש שעות רבות של עמידה על הרגליים".

     

26. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקוד הנפגע, כאשר הכוונה היא למידת השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בתחומי החיים השונים (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.15)). יש להבחין בין נכות תפקודית, לבין השפעתה על כושר ההשתכרות, כאשר האחרון הוא אחד הביטויים בלבד של תפקודיות הנכות. הנכות הרפואית אינה שקולה בהכרח למידת הפגיעה בתפקודיות, אם כי היא מהווה מדד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, 2003) כרך א' 231-228 (להלן – קציר); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792, 798 (1995)). בקביעת שיעור הנכות התפקודית והשפעתה על כושר ההשתכרות על בית המשפט לבחון את נסיבותיו הפרטניות של הנפגע, ובכלל זה עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע; והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד חרף מומו (ע"א 4302/08 שלמייב נ' מקסים בדארנה (25.7.10)).

     

27. בענייננו, מדובר בתובע שהיה כבן 54 בזמן התאונה. משך שנים רבות שירת הוא במשטרת ישראל וכשנתיים עובר לתאונה עבד כטבח. כיום עובד התובע בבית אריזה כאחראי על פועלים. הפגיעה ממנה סובל התובע אינה קלה. מחוות דעתו של מומחה בית המשפט עולה כי ההגבלה בתפקודיות הברך היא קלה עד בינונית אך ההגבלה בתנועות היא קלה. התובע אינו בעל מקצוע המאפשר עבודה משרדית, בה למגבלה מסוג זה אין השפעה משמעותית על יכולת ההשתכרות. עובר לתאונה עבד הוא כטבח העומד על רגליו שעות רבות ולמעשה משך כל שעות העבודה. גם בהינתן שהתובע לא היה "טבח מקצועי" ואפשר שהיה מחליף מקצוע גם אלמלא התאונה, עדיין בשים לב לכך שמדובר במי שפרנסתו היא מעבודות פיזיות ולא משרדיות, ברי כי למגבלה שנותרה בו עקב התאונה השפעה מסוימת על יכולת השתכרותו. עיינתי בסרטונים (נ/3) שהציגה הנתבעת ולא שוכנעתי כי יש בהם ללמד על כך שהתובע אינו סובל מכל מגבלה. אין לראות בסרטונים ביצוע פעולות הסותרות את קביעת המומחה. התובע לא טען שאינו יכול ללכת או לעמוד על רגליו. נכות מסוג זה מונעת עבודה במאמצים ניכרים ולא התרשמתי שהתובע הפגין מאמץ שכזה בסרטונים שהוצגו.

     

28. משכך, ולאור נתוני המקרה ובהם גילו של התובע, מקצועו, השכלתו וטיב פגיעתו, אני סבור שנכון לראות בשיעור הנכות הרפואית האורתופדית שנקבעה כמבטאת נכונה גם את שיעור הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות. לאור כך, אעמיד את שיעור הנכות התפקודית ובהתאמה גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות על 15%.

     

     

     

    הפסד השתכרות בעבר

     

29. כאמור, התובע עבד כטבח בזמן התאונה. לטענתו, לאחר שרופא תעסוקתי קבע כי הוא אינו כשיר לעבוד כטבח הוא פוטר ורק לאחר 12 חודשים שב למעגל העבודה. התובע ביקש לחשב את הפסדי העבר לפי בסיס שכר בסך 7,428 ₪ למשך שנה ולאחר מכן (ועד היום) בשיעור של 15% משכר זה (למרות טענתו לנכות תפקודית של 20%).

     

30. הנתבעת טוענת כי תקופת אי הכושר הנכונה היא זו שקבע מומחה בית המשפט, הינו למשך ארבעה חודשים, וכי אין כל בסיס לטענות בדבר הפסדי שכר מעבר לתקופה זו. כן טוענת היא שיש לנכות סכומים ששולמו לתובע בתקופת אי הכושר ע"י מעסיקו הקודם בסך כולל של 12,187 ₪. לאור כך, הציעה הנתבעת פיצוי בסך של 13,013 ₪ בראש נזק זה.

     

31. כידוע, מדובר בנזק ממוני הטעון הוכחה בשני מישורים – עצם קיומו ושיעורו. אין מחלוקת שהתובע שב למעגל העבודה רק בחודש 11/17, היינו לאחר שנה. התובע נפגע באופן לא קל. הוא אושפז למשך 11 ימים במהלכם נותח בברכו. בהמשך הוא עבר תקופת שיקום וטיפול. התובע תיאר כי החודשים הראשונים היו קשים מאוד והוא אף נזקק לכיסא גלגלים ולאחר מכן להליכון. אשת התובע העידה כי מצב זה נמשך כחמישה-שישה חודשים ובתו העידה כי עברה להתגורר בבית הוריה כדי לסייע לתובע למשך כחמישה חודשים. מהמסמכים הרפואיים עולה כי נרשמו לתובע אישורי מחלה למשך כשבעה חודשים ובמסגרת תביעה לנכות כללית נקבעו לו דרגות אי כושר זמניות למשך 8 חודשים ולאחר מכן נכות צמיתה בשיעור של 30%. ברי כי אין מדובר בנתון מחייב לענייננו ואולם יש בכך לשמש אינדיקציה מסוימת לאורך תקופת אי הכושר בה ראוי להכיר. לכך יש להוסיף כי מומחה בית המשפט העריך כי התובע היה באי כושר מלא תקופה בת ארבעה חודשים. אינני סבור שיש ללמוד מכך שמיד לאחר מכן היה התובע כשיר לעבודה מלאה ולכן גם אם מדובר באי כושר חלקי (אך ממשי), ראוי להכיר בהפסד שכר מלא בתקופה זו, שהרי לא היה לתובע מקום עבודה לשוב אליו, שכן פוטר. במצב זה, היינו אדם בגיל 54 לאחר פציעה קשה, ראוי להכיר בהפסד שכר לתקופה סבירה המאפשרת חזרה לכושר עבודה, ולאחריה חיפוש ומציאת עבודה. אני סבור כי תקופה בת שמונה חודשים משקפת נכונה את נתוני המקרה.

     

32. מתלושי השכר שצרף התובע וכן מטופס 106 לשנת 2016 עולה כי שכרו החודשי הממוצע בתקופה שקדמה לתאונה עמד על סך של כ-6,600 ₪ (אין להפחית מס בשל מקום מגוריו של התובע). ובערכם כיום כ– 6,700 ₪. בשנת 2018 היה שכרו הממוצע של התובע במקום העבודה החדש 5,800 ₪ (ובערכם כיום כ- 5,850 ₪). הצדדים לא צירפו נתוני שכר לשנת 2019 למעט תלוש שכר בודד של 1/19 ע"ס 5,960 ₪ אך היות והתובע משתכר שכר זה מחודש 9/18 אביאו בחשבון כשכר הממוצע לשנת 2019. מדובר אפוא בהפסד של 850 ₪ לחודש בשנת 2018 ו – 740 ₪ בשנת 2019. סכומים אלו נמוכים מהפסד על פי חישוב של 15% גריעה מיכולת ההשתכרות. משכך, נכון לראות בהפסד זה כנובע במלואו מהתאונה ולראות בשכרו של התובע כיום כמשקף נכונה את יכולת השתכרותו במומו, גילו וכישוריו המקצועיים. יובהר כי בתקופה שלאחר אי הכושר המלא (בן 8 חודשים) ועד תחילת העבודה יחושב ההפסד לפי שיעור של 15%.

     

33. הפסדיו של התובע בראש נזק זה הם אפוא אלו:

     

    6,700 ₪ X 8 = 53,600 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה – 55,080 ₪.

    6,700 ₪X 15%X 4 = 4,020 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה - 4,124 ₪.

    850 ₪ X 14 = 11,900 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופה 11,970 ₪.

    740 ₪ X 11 = 8,140 ₪.

    סה"כ : 79,314 ₪.  

     

34. הנתבעת טוענת כי מסכום זה יש להפחית את השכר שקיבל התובע בחודשים 11/16 וכן 6/17 ממעבידו הקודם. הצדדים לא צירפו את תלוש השכר לחודש 11/16 אך ניתן לראות מדו"ח רציפות בעבודה כי אכן שולם שכר בחודש זה. התובע אף צירף אישור המעביד לפיו לא שולם לו שכר מחודש 12/16, היינו שעבור חודש 11/16 שכרו שולם. כמו כן התובע אישר שקיבל שכר על חשבון ימי מחלה ואף צירף אישור המעביד לפיו שכרו שולם ע"ח 30 ימי מחלה. משכך, בחודש זה שולם שכרו על חשבון ימי מחלה. סכום זה מובן שיש לנכות מהפיצוי בגין הפסדי העבר, שכן בחישוב ההפסדים לא הבאתי בחשבון השתכרות כלשהי בחודש זה. השאלה היא אם יש לזכות את התובע בגין אבדן ימי החופשה ששימשו לקבלת שכר זה. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח את שווי פדיון ימי המחלה. התובע לא טען דבר בנושא ולא עתר כלל לקבלת פיצוי בנושא זה. די בכך כדי להגיע למסקנה שאין לזכותו בפיצוי בגין כך ואולם גם לגוף העניין אין לפסוק פיצוי בנושא. אנמק.

     

35. מתלוש השכר של חודש 7/16 ניתן לראות כי עמדו לרשות התובע 34 ימי מחלה ומשכך הוא ניצל כמעט את מלוא ימי המחלה שעמדו לרשותו לצורך קבלת שכר בחודש זה. מצב זה יכול להביא למסקנה בדבר נזק עתידי, שכן "אם יחלה בעתיד ולא יעמדו לרשותו ימי מחלה כמספר הימים שיחלה, ינוכו ממשכורתו ימי העדרותו מהעבודה" (ע"א 481/89 ניסים חנונה נ' רשות הנמלים בישראל (8.10.92)). ואולם, התובע פוטר ממקום עבודה זה ומשכך אין אפשרות לראות נזק עתידי בכך שאיבד את מכסת ימי המחלה ולא יוכל לנצלם. לאור כך שלא הוכח שווי פדיון הימים ובשים לב לכך שמדובר במקום עבודה פרטי (בו לרוב אין זכאות לפדיון שכזה) אינני סבור שנכון לקבוע פיצוי בגין אובדן ימי מחלה אלו.

36. מעיון בתלוש השכר לחודש 6/17 עולה כי התובע קיבל כספים ע"ח פדיון ימי חופשה (גמר חשבון) וברי שאין להפחית סכום זה, שכן מדובר בנכס השייך לתובע שאינו קשור בתאונה. בחודש זה שולם גם חלק יחסי מדמי הבראה בסכום נמוך אשר ככל הנראה שולם עבור התקופה שטרם הפיטורין. הנתבעת לא פירטה מדוע יש לנכות סכום זה ולאור כך שהוא אמור היה להשתלם בשנת 2016 ולהיות מובא בחשבון בקביעת גובה השכר הממוצע לשנה זו, אינני רואה לנכון לנכותו. סה"כ אפוא יש לנכות את השכר ששולם בחודש 11/16 בסך 6,600 ₪.

     

    סה"כ הפסד העבר הוא אפוא – 72,714 ₪.

     

    הפסד השתכרות לעתיד

     

37. כאמור, הצדדים לא צירפו נתוני שכר לשנת 2019 למעט תלוש 1/19 בו השתכר התובע שכר של 5,960 ₪. יש לראות בנתון זה כמשקף נכונה את שכרו כיום על פי הנתונים שהובאו. אכן, מדובר בשכר גבוה מהממוצע של 2018 ואולם אין מדובר בנתון בודד שכן מדובר באותו שכר כפי שהשתלם מחודש 9/18 כך שדומה שזהו אכן שכרו כיום.

     

38. התובע טוען כי שכרו במועד התאונה אינו משקף את פוטנציאל השתכרותו וכי שכרו היה צפוי לעלות עד גובה השכר הממוצע במשק. עם זאת, את הפסדיו חישב התובע לפי שכר נטו של 10,000 ₪. הנתבעת מצידה טוענת כי הפגיעה אינה תפקודית כלל ומשכך לא הציעה פיצוי כלל בראש נזק זה.

     

39. אין בידי לקבל את טענת התובע על אודות עלייה צפויה בשכרו עד גובה השכר הממוצע במשק. שכרו של התובע היה נמוך יחסית ובמועד התאונה הוא עבד אצל מעסיק זה במשך שנתיים. יש אפוא בשכר ששולם לו להעיד על פוטנציאל השתכרותו בתפקיד זה באותה נקודת זמן. התובע טוען כי היה צפוי להתקדם בעבודה ולנהל את כל המסעדה ומשכך שכרו היה צפוי לעלות. אינני סבור שסבירותו של תרחיש זה הוכחה כנדרש. התובע לא העיד איש ממקום עבודתו הקודם וזולת דבריו לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן להסיק שאכן סביר שהיה מתקדם במקום עבודה זה, ושכרו היה עולה בשל כך. עם זאת, סביר בעיני כי התובע היה זוכה עם הזמן לשיפור מסוים בשכרו, אף אם לא בשל קידום, בין במקום זה ובין במקום עבודה אחר. לכן, אביא בחשבון עלייה מסוימת ומתונה בשכר, כך שהפסדי השכר לעתיד יחושבו על בסיס שכר של 7,200 ₪ בחודש (נטו).

     

40. כאמור, מקובל עליי שלנכותו של התובע היבט תפקודי בשיעור של 15%, לרבות בהקשר של פגיעה בכושר השתכרותו. גם בפועל, הגריעה מהשכר דומה לשיעור זה וקבעתי לעיל כי הפסד זה נובע מהתאונה. התובע כיום כבן 57, ונותרו לו עד פרישה עשר שנות עבודה. חרף קיומו של הפסד שכר חודשי ידוע, אינני סבור שיש לבצע חישוב אריתמטי, אלא גלובלי, תוך הבאה בחשבון של ההפסד בפועל כיום, שיעור הנכות התפקודית, האפשרות לעליה בשכר במקום עבודה זה ומנגד האפשרות שהתובע יפלט לשוק העבודה ויתקשה למצוא מקום עבודה נוסף במומו. בנתונים אלו, אני מעריך את הפסד השכר לעתיד בסך של 85,000 ₪.

     

    הפסד פנסיה

     

41. ההסדר לעניין פנסיית חובה קיבל ביטוי בצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, לפיו חלה חובה על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה לעובד המועסק על ידו, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו. כן נקבע כי ההפרשות יעלו בהדרגה החל משנת 2008 ועד לשנת 2014, כך שהחל מיום 1.1.14 יפריש המעביד סה"כ 12% מ השכר המבוטח. החל מיום 1.1.17 הועמד אחוז ההפרשה על 12.5% (ראו לעיין זה ת"א 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר, ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן).

     

42. לאור כך, יחושב הפסד הפנסיה לעבר לפי שתי תקופות הפרשה שונות – מיום התאונה (31.10.16) ועד 1.1.17 לפי 12% ומיום זה ואילך לפי 12.5%.

     

    הפסד בחודש 12/16 – 827 ₪.

    הפסד מיום 1.1.17 ועד היום – 7,176 ₪.

    הפסדי עתיד – 10,625 ₪

    סה"כ – 18,628 ₪.

     

    נזק לא ממוני – כאב וסבל

     

43. לאור שיעור הנכות הרפואית, גילו של התובע, ימי אשפוז ומועד אירוע התאונה עומד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 24,924 ₪.

     

    עזרת צד ג' והוצאות לעבר ולעתיד

     

44. התובע טוען כי נזקק לטיפולים משך תקופה ארוכה, במהלכה הושיטו לו בני משפחתו עזרה החורגת מעזרה רגילה. בעניין זה העידו אשתו ובתו וסיפרו על היקף העזרה שהושיטו לו משך מספר חודשים לאחר התאונה. אזכיר בעניין זה כי התובע היה מאושפז 11 ימים ולאחר מכן התהלך בעזרת כיסא גלגלים ובהמשך בעזרת הליכון וזאת לתקופה בת מספר חודשים. ביחס להוצאות טוען התובע כי נדרש לרכוש אביזרים רפואיים ותרופות ונגרמו לו הוצאות רבות עקב נסיעות לטיפולים ובדיקות שעבר.

     

45. הנתבעת טוענת כי מדובר בפגיעה קלה שאינה מצדיקה עזרה החורגת מתחום העזרה המקובלת שמעניקים בני משפחה ומפנה לדברי התובע ואשתו בבית המשפט, אשר העידו כי כיום התובע אינו זקוק לעזרה. כן צוין שלא צורפו מסמכים עדכניים בנושא. הנתבעת טענה עוד כי הוצאות אלו מכוסות על ידי הביטוח הלאומי ואולם, כאמור, דחיתי הטענה לפיה מדובר בתאונת עבודה.

     

46. התובע לא צרף קבלות עבור הוצאות כלשהן ואין מחלוקת שלא קיבל עזרה בשכר. כידוע, מדובר בראש נזק ממוני לגביו על התובע להציג ראיות בדבר ההצדקה שבהוצאה הכספית ושיעורה. עם זאת, נקבע כי:

    "זה מזמן השתרשה בפסיקה ההלכה שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על ידי בן זוגו או קרובו ולא על ידי עובד שכיר אין זו סיבה מספקת לשלול מן הניזוק את הזכות לקבל את ערך העזרה שהוא זקוק לה...". (ע"א 428/77 סגל נ' שרף (לא פורסם), מצוטט אצל קציר, פיצויים בשל נזק גוף, בעמ' 823)).

     

47. בהביאי בחשבון את מהות הפגיעה; הניתוח שעבר התובע; תקופת האשפוז; תקופת ההחלמה הארוכה יחסית; הצורך ההגיוני בסיוע של בני משפחה לתקופות מסוימות; נסיעות לטיפולים ותשלומים כאלו או אחרים שלרוב משולמים בפועל על ידי הנפגע; וכן את טענת התובע לפיה הוא אינו זקוק כיום לעזרה כלשהי, אני מעריך את הפיצוי בראש נזק זה (לעבר ולעתיד) בסכום גלובלי של 20,000 ₪.

     

    סיכום הנזקים

     

48. סיכום נזקי התובע הוא כדלקמן:

     

    הפסד השתכרות בעבר – 72,714 ₪.

    הפסד השתכרות בעתיד – 85,000 ₪.

    כאב וסבל – 24,924 ₪.

    הפסד פנסיה – 18,628 ₪.

    עזרת צד ג' והוצאות (עבר ועתיד) – 20,000 ₪.

    סה"כ –  221,266 ₪.

     

    ובניכוי גמלאות המל"ל ששולמו בתביעה לנכות כללית, בתוספת הצמדה וריבית (בהעדר נתונים על אודות מועד קבלת התשלום בפועל, בוצעה ההצמדה מיום 1.6.17) – 13,838 ₪.

     

    סה"כ פיצוי המגיע לתובע –  207,428 ₪.

     

49. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 207,428 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסכום של 31,550 (כולל מע"מ) ואגרת בית המשפט ששולמה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ז חשוון תש"פ, 25 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.