ת"א 30256-02-20 פלוני נ' אייזנברג

לפניי תביעת נזקי גוף שנגרמו לתובע ביום 24/1/2018 בהיותו הולך רגל, עת חצה מעבר חצייה ברחוב בן גוריון ברמת גן, כאשר לפתע הגיח הנתבע רכוב על אופניים חשמליים , לא הספיק לעצור, התנגש בו והפילו אפיים ארצה. (להלן: "התאונה").

ממקום התאונה פונה התובע על ידי אמבולנס מד"א לבית החולים "מעיני הישועה" שם אובחן כי סובל משבר מרוסק בעצם ההומרוס בכתף ימין.

הגם שככלל שיעור הנזק לעולם מוכחש, הרי לאור המסד הראייתי שהוגש מטעם הנתבע, בצירוף קו ההגנה שניהל כנגד התובע שהתמקד אך ורק בסוגיית נסיבות התאונה, ניתן לומר כבר עתה כי יריעת המחלוקת בתיק דנן הצטמצמה אך לשאלת האחריות לתאונה, שכן לא נעשה כל דיון אמיתי בסוגיית הנזק הנטען על ידי התובע.

עוד נקדים ונאמר כי מעיון בכתבי הטענות עולה כי הנתבע אינו חולק על עצם הפגיעה בתובע בעודו רכוב על אופניים חשמליים, כאשר המחלוקת היחידה בין הצדדים מתמקדת בשאלה מי אחראי להתנגשות זו. במסגרת זו עסק הדיון רובו ככולו במקום המפגש בין הולך הרגל לרוכב האופניים ביחס למעבר החציה, ממנה נגזרת, כך לדידו של הנתבע, סוגיית האשם לקרות התאונה. על כך נרחיב בהמשך.

רקע כללי וטענות הצדדים

התובע, יליד 1958...., רווק, בן 64+שלושה חודשים כיום, היה בן 59.5 במועד התאונה, עובד במחלקת ביטחון באוניברסיטת XXXX. הנתבע בן 33, עלה מצרפת לישראל לפני כ-6 שנים.

לטענת התובע, ביום 24/1/18 בשעות הבוקר המאוחרות, עת בקש לחצות כביש במעבר חציה ברחוב בן גוריון 15 ברמת גן, ולאחר שווידא כי הכביש פנוי והנתיב בטוח, החל לחצותו, כאשר לפתע הגיח במהירות הנתבע רכוב על אופניים חשמליים, "תוך שהוא עוקף בצורה מסוכנת ולא חוקית" רכב שעצר ונתן לתובע את זכות הקדימה לחצות את הכביש בבטחה, ופגע בתובע בעוצמה. התובע גורס בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית כי לאחר התאונה, הנתבע הודה באשמתו לתאונה תוך שהתנצל וטען כי לא שם ליבו לכך שהתובע חצה את הכביש.

מנגד, גורס הנתבע כי התובע חצה את צומת שאינו מרומזר מבלי להביט לצדדים, כמצופה מכל הולך רגל סביר החוצה מעבר חצייה. לטענתו, הוא נסע בנתיב הימני ביותר בכביש כאשר משמאלו עמדה משאית, וכאשר הבחין כי המשאית עוצרת הסיק כי ישנו הולך רגל החוצה את הכביש ועצר אף הוא את אופניו בבת אחת. טוען הנתבע כי התובע הסיק כי זולת המשאית שעצרה, אין כל כלי רכב אחר בכביש, ובחר "במפגיע לקצר את דרכו וסטה ימינה לכיוון המדרכה במקום להמשיך וללכת ישר לכל אורכו של מעבר החציה". במסגרת זו, טוען הנתבע כי התובע: "חצה באלכסון את מעבר החציה, לקראת סיום החצייה" דבר שהוביל להתנגשות בלתי נמנעת בינו לבין התובע. בנסיבות אלו, טוען הנתבע כי אינו נושא בכל אחריות לתאונה, מאחר והתובע הוא: "שביצע עבירת תנועה בעצמו שעה שחתך את מסלולו ממעבר החצייה אל עבר הכביש עצמו". על כך לשיטת הנתבע, אין לתובע אלא להלין על עצמו.

במסגרת זו מכחיש הנתבע את טענת התובע לפיה הוא הודה כביכול באשמה. לדידו, העובדה כי משטרת ישראל סגרה את תלונת התובע אומרת דרשני. הנתבע מוסיף וטוען כי הוא זה שהזמין את מד"א כדי לפנות את התובע לבית החולים ושאל והתעניין לשלומו שבועות רבים לאחר התאונה מתוך דאגה כנה למצבו, בעוד שהתובע מתרגם את טוב ליבו כ"ניסיון להתעשרות על גבו של הנתבע" שלא כדין.

במסגרת הראיות העידו לפניי התובע ואחיו, שאמנם לא היה עד לתאונה, אך הגיע למקום התאונה דקות ספורות לאחר מכן. כמו כן, העיד הנתבע.

ניתוח המסכת הראייתית

כפי העולה מראיות התביעה, עובר לתאונה התבקש על ידי אחיו להסיע אותו מהמרכז הרפואי "בית נוח" שם עבר ניתוח בעיניו, לבית הוריו בקרית אונו. על פי הנטען, התובע בקש לחצות את מעבר החציה ברחוב בן גוריון על מנת להביא את רכבו שחנה בחניון ברחוב צדדי סמוך ולאסוף את אחיו, כאשר התאונה התרחשה בזמן חציית הכביש בדרכו לכוון החניון.

גרסה גולמית ישירה ובלתי מעובדת לתצהירי עדות ראשית מאת בעלי הדין אשר לנסיבות התאונה, נגבתה על ידי בית המשפט עוד במעמד קדם המשפט הראשון שהתקיים ביום 18/5/21. וכך תאר התובע את נסיבות התאונה כפי שארעה לשיטתו: " כאן (על גבי התמונה) היה אי תנועה. מעבר החציה בנוי משני חלקים. באמצע של מעבר החציה יש אי תנועה. זה קרה בחצי השני, לקראת הסוף. היו רכבים שעצרו. זה מה שאני זוכר. הוא אומר שהיה רכב גדול. אני לא זוכר. אני בדרך כלל כאשר יש מעבר חציה אני מחכה שהמכוניות יעצרו ואז אני עובר. אז עברתי. הייתי לבד באותו רגע במעבר החציה. לא עבר אף אחד מלבדי. התכוונתי לחצות את הכביש ולפנות שמאלה, כי האוטו שלי היה באחד החניונים, לאסוף את אחי. לא הספקתי לעלות על המדרכה. המכוניות עצרו ולקראת הסוף הוא עקף את אחת המכוניות. פתאום אני רואה אותו מולי. אני לא זוכר אם מדובר במשאית קטנה שהייתה שם, אבל אז הוא הפתיע אותי כי אותו אני רואה ואז הוא צעק "אוי אוי אוי" ובלם ואז הוא נכנס בי" לשאלת בית המשפט היכן היה האימפקט בין השניים השיב: " על מעבר החציה" ( פרוטוקול הדיון מיום 18/5/21). על מנת שניתן יהיה להתחקות בבהירות אחר מקום האימפקט, שרטט בית המשפט תשריט פשוט וגנרי של מעבר חציה בהתאם לתיאור הצדדים (במ/1), והתובע התבקש לסמן על גבי השרטוט בחץ את כוון חצייתו על גבי מעבר החציה, וב- X את מקום האימפקט לטענתו. התובע סימן ב-X את המפגש במרכז הרוחב של מעבר החציה לקראת סיומו.

גם הנתבע נתן גרסה גולמית לאופן קרות התאונה כפי שהוא תפס אותה בחושיו, והתייחס אף הוא למיקום התובע ומיקום האופניים החשמליים ביחס למעבר החציה בעת התאונה על גבי השרטוט במ/1: " המגע היה בצד ימין בפינה היכן שסימנתי בעיגול. כי היה פה רכב גדול בצד שלי, בצד שמאל. זה היה בירידה. זה כביש בירידה. היה יום גשם. הייתה סכנה. שמתי ברקס שנמצאים בידיים. סליחה על העברית שלי. אני מדבר צרפתית. כאשר הגעתי היה אוטובוס וסיימתי את הדרך והתחלתי לעשות עם הברקסים אבל עם הגשם זה מסוכן והיה פתאום אימפקט שלא ראיתי כי היה את האוטובוס פה (משמאל) והוא גדול ולא ראיתי שום דבר. לא יכולתי לעשות סטופ עד הסוף בגלל הגשם והירידה. אז נעצרתי באימפקט בתובע". בית המשפט שרטט בחץ את כוון הנסיעה של הנתבע מימין לשמאל בהתאם לתיאורו בעוד שהנתבע סימן בעיגול את מקום האימפקט עם התובע, שהיה בסטיה קלה (מטר- מטר וחצי) מימין למעבר החצייה ולא עליו, כך על פי דבריו של הנתבע ולשיטתו (פרוטוקול הדיון מיום 18/5/21).

במעמד ישיבת ההוכחות שרטט בית המשפט בשנית תשריט גנרי נוסף של מעבר חציה וזאת מאחר שהתובע שהתבקש בחקירתו הנגדית לעשות זאת התקשה בכך בעצמו. התובע התבקש בשנית לסמן על השרטוט את כוון חצייתו ותא מקום המפגע עם רוכב האופניים: על גבי מעבר החציה לקראת סופו וסימן את הדברים בזהה לסימון של במ/1 (ראו שרטוט במ/2, והשרטוט שבוצע על ידי התובע- במ/3).

מעיון בעדויות ובתמונות שצרפו בעלי הדין לכתבי הטענות, עולה כי עסקינן בכביש דו מסלולי ובו ארבעה נתיבים, שניים לכל צד, כאשר אי תנועה חוצה את מעבר החציה. מכאן, שהולך רגל המתעתד לחצות את הכביש, צריך לעבור שני מקטעי כביש ביניהם מפריד אי תנועה עד שיגיע בבטחה למדרכה.

התובע העיד במעמד הדיון כי התאונה ארעה בחלק השני של מעבר החציה לאחר שעבר את אי התנועה, כאשר המכוניות נעצרו מימינו על מנת לאפשר לו לעבור בבטחה את הכביש. לטענתו עבר באמצע מעבר החציה וסימן ב-X את מקום האימפקט בינו לבין הנתבע. כאשר עומת עם טענת הנתבע לפיה מקום האימפקט הוא: "כמטר וחצי מימין למעבר החציה" וכי כיוון ההליכה היה אלכסוני ביחס למעבר החציה, השיב: " ממש לא נכון. כמו שאמרתי. הייתי באמצע מעבר החציה. אין לי מה לפנות ימינה בשום אופן, אם כבר לפנות שמאלה, ואז נפגעתי בוודאות על מעבר החציה". ( פרוטוקול, עמ' 18). התובע העיד בעניין זה כי החניון בו השאיר מכוניתו נמצא ברחוב צדדי משמאל למעבר החציה כך שגם מהפן הזה, לא הייתה לו כל סיבה לפנות ימינה ולקצר באלכסון את מעבר החציה, כנטען על ידי הנתבע.

עת נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית שאלות הקשורות לאמור בתצהירו, התקשה האחרון להשיב על שאלות בסיסיות הקשורות לתצהירו וזאת מפאת שליטתו החלקית והבסיסית ביותר בשפה העברית בהיותו דובר צרפתית. עיון בתצהיר אשר נוסח על ידי בא כוחו, עולה כי זה נכתב במשלב לשוני משפטי גבוה לאין שיעור ביחס לשליטתו ולידיעתו של הנתבע את השפה העברית, תוך שימוש בביטויים מליציים ואף מהמקורות, אשר ספק בעיני אם גם ישראלי שהעברית הינה שפת אימו ושגורה בפיו, היה מתנסח ומתבטא באופן הזה בבואו לתאר את קרות התאונה. (ראה סעיפים 19-20 לתצהיר). רק על מנת לסבר את האוזן, אציין כי הנתבע נאלץ לבקשתו להשתמש במעמד חקירתו בתוכנת GOOGLE TRANSLATE וזאת על מנת לתרגם את האמור בתצהירו לשפה המובנת לו. לא זו אף זו, אין כל אזכור בתצהיר כי האמור בו תורגם לנתבע לשפתו ואם כן מתי ועל ידי מי, וזאת בניגוד לדין.

אין ספק בעיני כי האמור בתצהיר הנתבע, רובו ככולו לא נאמר מפיו אלא נוסח על ידי בא כוחו. אדרבא, התצהיר שאמור לספר בקצרה את אשר ארע בתאונה כה בנאלית מעין זו, מתפרש על פני 40 סעיפים וכולל אינספור פרשנויות, טזות, ניתוח ראייתי משל היה הנתבע בוחן תנועה בהשכלתו ולא היא, ניתוח משפטי של הוראות החוק שחלים לטענתו על הולך הרגל אותן הפר התובע כך לשיטתו הפסקנית של הנתבע, ספקולציות וסברות לרוב של הנתבע, או שמא של בא כוחו, ועוד כהנה וכהנה טענות ,שהנתבע לא רק שלא העלה על דל שפתיו אלא שלא העלה על דעתו ולמעשה הן באו מפי בא כוחו. אין זאת אלא כי מקומן של טענות מעין אלו, אם בכלל, הוא לסיכומים בוודאי לא לתצהיר עדות ראשית שהינו כידוע הצהרה על עובדות גרידא שהינן בידיעה אישית של העד המצהיר, מבלי שיש צורך להוסיף עדויות סברה, מומחיות, ניתוח משפטי או חיוו דעה, אשר משקלם הראייתי שואף ממילא לאפס.

חמור מכך, בתצהיר נכללו מספר סעיפים מקוממים ביותר שלא ניתן להישאר אדישים אליהם. כוונתי לסעיפים 20-22 לתצהיר בהם מטיל הנתבע, כביכול, דופי במניעיו של התובע עת מייחס לו תאוות ובצע כסף, רצון להתעשר על חשבון הנתבע שלא כדין, טענה כי הגשת התביעה מצד התובע הינה בבחינת עזות מצח, חוסר תום לב, ביום התאונה, או האדרת תוצאותיה באמצעות נפילה "דרמטית" וחסרת פרופורציות כדי "לייצר סיטואציה" שתכשיר את הקרקע לתביעה, ועוד הטחת האשמות קשות מסוג זה. בל נשכח כי התובע, אדם מבוגר שאך חצה לתומו מעבר חציה לאחר שווידא כי הרכבים עצרו ונתנו לו זכות קדימה, הוא הניזוק כאן ולא הנתבע, הוא מי שהנתבע פגע בו באופן מפתיע ובלתי צפוי באופניים חשמליים, לו נגרם שבר בכתף שהותיר נכות. ניסיונו של הנתבע בתצהירו לצייר את התובע בצורה דמונית, כמי שמביים תאונה ופועל ממניעים פסולים הכל עבור תאוות בצע כסף וניצול הנתבע, לא זו בלבד שנעשה באמצעות העלאת טענות סרק בעלמא חסרות כל בסיס במסד הראייתי, אלא שזהו עיוות שאין גדול ממנו של הצגת והבנת המציאות כמות שארעה. אין זאת אלא שימוש לרעה בהליכי משפט הגובל בחוסר תום לב מצד הנתבע, בשל שימוש פסול (ניגוח והשתלחות חסרת רסן בצד שכנגד תוך העלאת עדויות סברה, מומחיות משוללות בסיס) בכלי הדיוני בדמות תצהיר עדות ראשית והמטרה אותה נועד לשמש (תחליף לעדות בעל פה על הדוכן), ובית המשפט רואה התנהלות זאת בחומרה יתרה.

במאמר מוסגר, אבקש לציין כי מהתרשמותי הבלתי אמצעית מהנתבע בעת חקירתו בפניי הן בקדם המשפט והן בישיבת ההוכחות, לא התרשמתי כי כך סבור הנתבע כלפי התובע. הנתבע אמנם סבור שהוא לא אשם בתאונה אשר הייתה מבחינתו בלתי נמנעת שכן לדבריו התובע סטה לכוונו ממעבר החציה מה שלא אפשר לו להספיק לבלום בזמן. אולם במהלך חקירתו, הנתבע לא העלה קצה קיצה של טענה או טרוניה כלפי התובע לא הפנה כלפיו אצבע מאשימה מכל סוג שהוא, כך שאין בליבי ספק כי "האני מאשים" שמגולל הנתבע בסעיפים 20-22 לתצהירו, לא יצאו מפיו, מה גם וכאמור לעיל, האמור בסעיפים אלו רצוף בביטויים ומשלב לשוני שכלל לא מוכר לו.

לאור האמור לעיל ולסיכום נקודה זו, הריני לקבוע כי תצהירו של הנתבע משולל כל משקל ראייתי, אין להשתית עליו כל ממצא עובדתי. אדרבא, במעמד הדיון אף הצעתי למשוך את התצהיר הנ"ל מהתיק ולשמוע את הנתבע על הדוכן, הצעה שהתקבלה על ידי בא כוחו אולם סורבה על ידי ב"כ התובע מטעמים מובנים ומכאן גם הצורך להתייחס למשקלו ולמהימנותו. לפיכך, לא נותר אלא ללמוד מהי גרסת הנתבע לאופן קרות התאונה, מדבריו הגולמיים והבלתי מעובדים, בהתאם לעדותו על דוכן העדים בבית המשפט, כפי שידון להלן;

כך תיאר הנתבע את נסיבות התאונה בחקירתו הנגדית: "כשאני ראיתי, כי אין רמזור ואני יודע שאין רמזור, ואני רואה שקודם כל יש משאית עצור, ואנשים בצד ימין עוברים, כלומר אני יודע שיש סכנה, ואני בפוקוס בדרך 100%. ופתאום כן, זה שאלה של חצי מטר או מטר, כן פתאום ראיתי פלוני (התובע- א.ב), ואני גם זוכר שאלה של חצי שניה עשיתי "וואוו" לא יודע איך אומרים את זה וזהו". לשאלת ב"כ התובע השיב הנתבע כי הפעם הראשונה בה הבחין בתובע הייתה בזמן הפגיעה עצמה. כאשר נשאל על ידי בית המשפט מדוע לא עצר מבעוד מועד בטרם הגיעו למעבר החציה ולפניו, השיב: " הייתי במקסימום 10 קמ"ש והיה על הברקסים והייתי באמת לא מהר. לאט. לאט מידי. כי זה ירידה.... רציתי אבל זה היה שאלה של חצי מטר... אני כל הזמן עם ידיים על הברקסים והעיניים בפוקוס על הדרך". אשר למיקום התאונה השיב הנתבע: " אבל לא הייתי במעבר. זה היה שאלה של חצי מטר או מטר..." (פרוטוקול, עמ' 25-26).

עוד העיד מטעם התביעה אחיו של התובע, מר ע' ד' שאף הגיש תצהיר. בחקירתו נשאל בעיקר על מזג האוויר ששרר ביום התאונה והאם ירד גשם. העד השיב כי למיטב זכרונו היה יום מעונן אך לא ירד גשם. יש לציין כי חקירתו לא הועילה במאומה לצורך הכרעה במחלוקת העובדתית אשר למיקום התאונה ביחס למעבר החציה, שהרי אין מחלוקת כי אחיו של התובע כלל לא היה עד ראיה לתאונה אלא הגיע למקום התאונה רק לאחר התרחשותה וראה את התובע ישוב כאוב על כיסא בסמיכות מקום ממתין לאמבולנס.

דיון והכרעה

הנה כי כן, מעיון בטענות הצדדים עולה כי עסקינן בטענות קוטביות וסותרות המתנגשות חזיתית זו בזו: בעוד שהתובע טוען כי נפגע בעודו פוסע על מעבר החציה בטרם הגיע למדרכה, טוען הנתבע כי הפגיעה הייתה על הכביש מימין למעבר החציה בשל סטיית התובע.

אקדים את המאוחר ואומר כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובתצהירים, ושמעתי את בעלי הדין ואת עד התביעה, באתי למסקנה כי התובע צלח להרים את נטל השכנוע אשר לנסיבותיה של התאונה כנטען על ידו וכפועל יוצא דין התביעה להתקבל במלואה. ובמה דברים אמורים?

בסיכומיו טוען הנתבע כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את נסיבות התאונה כמוטל עליו כמצוות "המוציא מחברו עליו הראיה". אינני שותפה לעמדה זו. אין חולק כי הנתבע הוא זה שפגע בתובע. כך גם אין חולק כי התובע פסע על גבי מעבר החציה ולמעשה ברגע התאונה כבר היה קרוב לסיומו ולחצותו, לקראת עליה על שפת המדרכה ממול. במצב דברים זה, הנטל להוכיח כי התובע דווקא הוא זה שסטה ממסלולו וחתך באלכסון מימין למעבר החציה כפי שטוען הנתבע, מוטל על כתפי הנתבע ולא להיפך. ויודגש, עת הנתבע מודה בפה מלא ולא עוררין כי פגע בתובע לאחר שלא הצליח לבלום האופניים בהתקרבו למעבר החציה (בשל הגשם, השיפוי בירידה, הסתרת שדה ראיה וכו') ואף כי היה מודע לסכנה מאחר והמשאית משמאלו עצרה ונתנה זכות קדימה לפני מעבר החציה, אזי שעם כל הכבוד ליצירתיות בה ניסה ב"כ נתבע להציג בסיכומיו את העובדות, במצב דברים זה, עובר הנטל על כתפי הנתבע להוכיח את טענתו לפיה נעשתה סטיה ממעבר החציה, המיוחסת לתובע. כך למשל, במסגרת הניסיון להוכיח כי התובע חתך באלכסון לימין, טוען הנתבע בסיכומיו כי מאחר וירד גשם ביום התאונה והתובע היה ללא מטריה, יש להסיק מזה כי התובע בהכרח סטה ממעבר החציה וזאת על מנת "לקצר את הדרך" כדי לא להירטב. מבלי להתייחס לגופה של הטענה האם ירד גשם בזמן התאונה אם לאו, טענה המוכחשת על ידי התובע ואחיו וממילא לא הוכחה על ידי הנתבע, עסקינן בעדות סברה גרידא וככזו משקלה הראייתי שואף לאפס.

כמו כן, הדעת נותנת והשכל הישר מורה כי הולך רגל הצועד על מעבר חציה אינו סוטה לפתע לכיוון כביש סואן, לא כל שכן עת גמא את מרבית הדרך והיה ממילא כבר קרוב למדרכה. מעבר לכך, התובע העיד כי החניון בו השאיר מכוניתו ואליו התכוון להגיע ניצב משמאל למעבר החציה, כך שאין כל סיבה הגיונית שהתובע יסטה דווקא לימין.

עוד טוען הנתבע בסיכומיו כי התובע חצה את מעבר החצייה בניגוד לסעיף 110(א) לתקנות התעבורה , התשכ"א, 1961,שזו לשונו: " לא יחצה אדם כביש, אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות". (להלן: "תקנות התעבורה") ראשית, התובע לא היה לקראת חציה אלא היה כבר בעיצומה של החציה לקראת סופה וזאת לאחר שבדק ווידא היטב כי הרכבים מימינו עצרו ונתנו לו זכות קדימה, מה שלא מוכחש על ידי הנתבע בעצמו. שנית, בחקירתו אישר הנתבע כי הבחין בתובע רק ברגע ההתנגשות ביניהם , ומכאן שלא יכול היה לראות מה היו מעשיו של התובע עובר לתאונה לקראת או בעת חציית מעבר החציה. מכאן כי לא ברור הכיצד הגיע הנתבע למסקנה (הנטענת גם בתצהירו) כי התובע לא ציית לחוק ולא בדק את מצב התנועה בטרם חצה את מעבר החציה. אם לא די בזה, הנתבע מציין בעצמו כי משאית עמדה משמאלו וחסמה לו את שדה הראיה (ראו סעיף 9 לתצהיר הנתבע), פשיטא שכלל לא יכול היה לראות את התובע בזמן חציית הכביש. משכך, נשאלת, אפוא, השאלה הכיצד יכול היה הנתבע לתאר את אופן חציית הכביש על ידי התובע כנטען על ידו? אין זאת אלא עדות סברה גרידא משוללת כל ידיעה אישית, בדומה לקודמותיה. לסיכום הדברים, טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו, סותרת את עדות הנתבע בחקירתו.

למעשה, המצב המשפטי מבחינת חוקי התעבורה שחלים על הסיטואציה בנסיבות המקרה דנן הוא הפוך לחלוטין. מבחינת הוראות חוקי התעבורה ידו של התובע על העליונה לנוכח הוראת חוק מפורשת הידועה לכל נהג, הקובעת כי להולך רגל החוצה מעבר חציה לעולם יש זכות קדימה ביחס לרכבים העושים שימוש בכביש ועל כן שומה על נהג המתקרב למעבר חציה לעצור ולאפשר להולך הרגל חציה בבטחה, מה שלא נעשה במקרה דנן גם לשיטת הנתבע בעצמו. ראה סעיף 67 (א1) לתקנות התעבורה הקובע בזו הלשון: " נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, יאט את רכבו אם הולך רגל עומד על המדרכה בסמוך למעבר החצייה ואם ניכר שבכוונתו של הולך הרגל לחצות את הכביש, ייתן לו זכות קדימה". וסעיף 67(א2) מורה :" התקרב נוהג רכב למעבר חצייה ובנתיב אחר האט רכב לפני מעבר החצייה, יאט את רכבו לפני מעבר החצייה האמור, ואם הרכב בנתיב האחר עצר – יעצור אף הוא; היה הולך רגל חוצה את הכביש במעבר החצייה, ייתן לו זכות קדימה.".

מלשון התקנות עולה כי על הנתבע כרוכב על אופניים חשמליים בכביש להאט נסיעתו לפני מעבר חציה ולוודא כי אין הולכי רגל החוצים את הכביש ואם ראה שיש רכבים שהאטו או עצרו לפניו, עליו להניח כי על המעבר חוצה באותה עת הולך רגל ולנהוג בהתאם ובמשנה זהירות. אדרבא, הנתבע בעצמו מודה כי היה ער למשאית שעצרה משמאלו לפני מעבר החציה, כך שיכול וצריך היה לצפות כי הולכי רגל עוברים במעבר החציה. כמו כן, הנתבע העיד כי הכביש היה רטוב ותנאי הדרך לא היו אופטימליים לנסיעה (כביש במדרון עם שיפוע כלפי מטה), בהצטרף למשאית שחסמה את זווית הראיה המרחבית (ראו בעניין זה עדותו של הנתבע בעמ' 25-26 לפרוטוקול). מדבריו מצינו כי הנתבע כלל לא ראה את התובע חוצה את הכביש לא בחלקו הראשון של מעבר החציה ולא בחלקו השני שם אירעה התאונה. לאור המקובץ לעיל מתחזקת מסקנתי כי האחריות לקרות התאונה רובצת במלואה לפתחו של הנתבע עת לא נערך נכון בהתקרבו למעבר החציה, לא העריך נכונה את מהירות האופניים ומרחק הבלימה ביחס למיקום מעבר החציה ותנאי הכביש, דבר שהוביל לפגיעה המצערת בתובע.

הנתבע מוסיף וטוען כי העובדה שתיק המשטרה בקשר לתאונה נסגר ללא העמדה לדין מעידה על היעדר אחריות של הנתבע לתאונה מאחר ויש להניח כי נסגר מחוסר אשמה לדבריו. טענה זו בטעות יסודה. ראשית, דומה כי הנתבע מערבב בין אחריות פלילית לאחריות נזיקית במישור האזרחי. נטל השכנוע במישור האזרחי הנו ברמת מאזן הסתברויות וכאמור לעיל, באתי למסקנה כי התובע צלח להרים את נטל השכנוע בנסיבותיו של תיק זה, כאשר עדותו לא נסתרה בעוד שהנתבע לא הביא בדל של ראיה פוזיטיבית לטענתו כי התובע סטה ממעבר החציה ומנתיב הליכתו. שנית, לא ברור מניין מניח הנתבע כנתון כי תיק המשטרה נסגר מחוסר אשמה שהרי לא הוגשה כל ראיה בנושא. שלישית, הדיווח של התובע למשטרה בחלוף מספר שבועות, נעשה מטעמים טכניים גרידא ולא על מנת שהמשטרה באמת תנהל חקירה בנושא מה גם שפתיחת חקירה ממילא לא נתון להחלטתו או שליטתו של התובע. הדיווח כאמור נעשה על מנת שקופת החולים תכיר בתובע כנפגע תאונת דרכים ותעניק לו את הטיפול הרפואי לו זכאי כנפגע כאמור. אדרבא, אילו לא עשה זאת והיה נאלץ לשאת בטיפולים הרפואיים מכיסו, או אז היה מגדיל את נזקו, נזק בו צריך הנתבע לשאת כמי שגרם לו. על כן, פניית התובע, על פי הנחיית הקופה, למשטרה על מנת להצטייד באישור המופק דרך קבע כעניין שבשגרה מהמחשב, המעיד על עצם קרות תאונת דרכים (גם אם חוק הפלת"ד לא חל עליה בנסיבות העניין מאחר ומדובר באופניים חשמליים), אך מקטינה את הנזק בו ייאלץ לשאת הנתבע ועל כך בוודאי שלא יכול לבוא בטרוניה.

סוגיית הנזק

טיב הפגיעה והנכות הרפואית

כאמור, לאחר התאונה פונה התובע על ידי מד"א לבית החולים "מעייני הישועה" שם אובחן כסובל מ"שבר מרוסק שלושה חלקים בראש עצם ההומרוס בכתף ימין". התובע טופל שמרני בקיבוע במתלה ועל ידי משככי כאבים.

התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית בתחום האורטופדי ערוכה על ידי ד"ר אלכסיי קלגנוב, מיום 13/10/19 אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% לפי סעיף 41(4)(ב) לתקנות המל"ל בגין הגבלה בתנועות פרק הכתף עד גובה השכם לאחר שבר מרוסק בראש עצם ההומרוס בכתף ימין. הנתבע לא הגיש חוו"ד רפואית נגדית מטעמו, לא חקר את התובע על הנזקים הנטענים בתצהירו, ולא טען מאומה לעניין שיעור הנזק בסיכומיו. מכאן הריני לקבוע כי הנזק הנטען על ידי התובע, לא נסתר.

הפסד שכר לעבר

התובע, כיום בן 64, עובד במחלקת ביטחון באוניברסיטת XXXX החל מ- 10/1996, קרי, 26 שנים ברצף. בחקירתו העיד כי אינו עובד בתור מאבטח, אלא נמצא במשרדים בעבודה אדמיניסטרטיבית ואחראי להנפקת אישורי כניסה לאוניברסיטה. (פרוטוקול, עמ' 21). התובע צירף לראיותיו תלושי שכר לשנים 2017 ו- 2018 מהם עולה כי שכרו הממוצע בשנת 2017 עמד על סך של 13,292 ₪ ואילו שכרו בשנת 2018 עמד על סך של 16,653 ₪. התובע עודנו עובד באוניברסיטה באותו התפקיד, אך לא צירף תלושי שכר לאחר תקופה זו.

בתצהירו עותר התובע לפיצוי הפסד לעבר בסך של 8,504 ₪ (9,000 ₪ במעוגל בשים לב להפרשי הצמדה) וזאת בגין פדיון ימי מחלה צבורים אותם נאלץ לנצל בשל היעדרות מעבודה לאחר התאונה. התובע צירף לדרישתו זו אישור מעביד המאשר היעדרות זו של התובע מהעבודה מיום 25/1/18-29/3/18, קרי, היעדרות המסתכמת בחודשיים. (נספח 13 לראיות התובע). בנסיבות אלו, הריני מקבלת את סכום הפיצוי המבוקש בראש נזק זה שהינו סביר בנסיבות.

פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד

בתצהירו מבקש התובע להעמיד את נכותו התפקודית כמו זו הרפואית. הנתבע לא התייחס כלל לעניין זה בסיכומיו ומכאן שמסכים ומסכין עם טענות התובע אשר להשפעת הנכות הרפואית על זו התפקודית כנטען על ידו.

לאור כל המקובץ דלעיל, אופן חישוב ראש נזק זה יעשה על פי בסיס שכר של 11,700 ₪ (במעוגל) כמבוקש על ידי התובע בתצהירו, ו- 15% נכות תפקודית עד לגיל 67 (גיל תוחלת חיי עבודה) כדלקמן: 11,700 ₪ X 15% X.31.63 (מ.ה. ל-3 שנים פחות 3 חודשים) X 12.5%= 63,000 ₪ (במעוגל). (תוספת 12.5% בגין הפסדי פנסיה נקבעה זה מכבר עוד בפסק דינה של כב' השופטת וילנר בת"א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר וקרנית (31.12.13)).

עזרת הזולת

הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, [פורסם בנבו] המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416: "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (6.1.2015).

התובע עותר לפיצוי בסך של 5,000 ₪ בראש נזק זה, בגין עזרה לעבר ולעתיד. לאור תקופת אי הכושר בה שהה התובע ומגבלותיו בקשר לתאונה המפורטות בתצהירו ובשים לב לטיבה וטבעה של הפגיעה, מצאתי לקבל ראש נזק זה במלואו.

הוצאות רפואיות ונסיעות

לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד , פ"ד נא (2) 742, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו במסגרת קופת החולים בה הוא חבר וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז , פ "ד מו (21) 456, 462. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות שנגרמו לו לצורך נסיעות לטיפולים והוצאות רפואית בסך של 3,000 ₪. דרישת התובע בראש נזק זה מקובלת עלי אף היא.

כאב וסבל

בשים לב לשיעור הנכות הצמיתה בגין שבר בכתף, ותקופת אי הכושר הנטענת, הריני מעמידה ראש נזק זה על סך 40,000 ₪.

סיכום לפי ראשי הנזק:

• הפסדי שכר לעבר9,000 ₪

• פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד+פנסיה 63,000 ₪

• עזרת הזולת5,000 ₪.

• הוצאות רפואיות ונסיעה 3,000 ₪ .

• כאב וסבל40,000 ₪ .

• סה"כ:120,000 ₪.

   

  סוף דבר

לאור כל המקובץ לעיל הריני אומדת את נזקיו של התובע בסכום כולל של 120,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% (כולל מע"מ) וכן הוצאות משפט בהן נשא התובע ואגרה.

סכום פסק הדין ישולם לתובע על ידי הנתבע בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים, ותסגור התיק ברישומיה.

ניתן היום, כ' חשוון תשפ"ג, 14 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.