ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' מגדל השעון ביפו בע"מ

לפני ביהמ"ש תביעה לתשלום חוב בגין יתרת הלוואה וטענה נגדית לקיזוז בגין חוב נטען של התובעת שהומחה לנתבעת.

הגשת כתבי טענות ודיונים

1. התובעת הגישה בתאריך 11.1.24 כתב תביעה בו ביקשה לחייב הנתבעת לשלם לה הסך של 606,100 ₪. הנתבעת הגישה כתב הגנה בתאריך 7.3.24 והתובעת הגישה בתאריך 19.3.24 כתב תשובה לכתב ההגנה. ביהמ"ש נתן צו להגשת ראיות בתאריך 16.5.24. התובעת הגישה ראיותיה בתאריך 4.6.24 והנתבעת, לאחר שביקשה וקיבלה ארכה, בתאריך 8.7.24. הדיון הראשון התקיים בתאריך 25.9.24 ובו ביהמ"ש קבע מועד לשמיעת ראיות. הדיון השני התקיים בתאריך 1.4.25 ובו נחקרו מטעם התובעת מנהלה מר ברוך סער (להלן: "ברוך"), ומטעם הנתבעת רו"ח מוטי בלבול ומנהלה מר יעקב לב (להלן: "יעקב"). ביהמ"ש נתן בתאריך 30.4.25 צו להגשת סיכומים. התובעת הגישה סיכומיה בתאריך 6.5.25 והנתבעת, לאחר שביקשה וקיבלה ארכה עד למועד פרסום פרוטוקול שמיעת הראיות, בתאריך 8.6.26. התובעת ביקשה בתאריך 9.6.25 רשות להגשת סיכומי תשובה שנכללו בבקשתה ולאחר שביהמ"ש התיר לנתבעת להביא עמדתה, קיבל הבקשה בתאריך 26.6.25.

   דיון והכרעה

2. על ביהמ"ש לקבוע האם יש לחייב הנתבעת לשלם לתובעת יתרת חוב בגין הלוואת הבעלים ומהו הוא גובה החוב, והאם יש לקזז מחוב זה, חוב של התובעת לחברה אחרת, בגין מימון הקצאת מניות של הנתבעת לתובעת, שהומחה לנתבעת, ואם כן האם נותרה יתרת חוב. להלן טענות הצדדים:

    

   טענות התובעת

3. התובעת טענה בכתב התביעה שהנתבעת הוקמה בשנת 1999, למטרת הקמת בניין מגורים להשכרה (בן 95 דירות, שטחי מסחר ו- 2 קומות חניון תת קרקעי), ברחוב מרזוק ועזר 11 תל-אביב, כאשר התובעת הייתה בעלת 20% בנתבעת וכי היא הייתה בעלת 122,000 מניות אצל הנתבעת החל מיום יסודה של הנתבעת ועד לשנת 2022. עוד טענה, שבעת יסוד התובעת העניקו בעלות המניות הלוואות לנתבעת לצורך רכישת המקרקעין מאת חברת חלמיש ולמעשה כספים אלו אפשרו את פעולת הנתבעת ומהותה עוד בשנת 1999 (רכישת המקרקעין) וכי במרוצת השנים נוצרו סכסוכים עסקיים בין בעלות המניות וסכסוכים אלה באו לידי סיום בחודש מרץ 2022 עם השלמת ביצועו של פסק דין שנתן בית המשפט העליון ועל פיו נמכרו מניותיה של התובעת בנתבעת לבעלת המניות האחרת בנתבעת, היא חברת תינהב חברה לבנייה ופיתוח (1990) בע"מ (להלן: "תינהב"). עוד טענה, שבית המשפט העליון קבע כי תמורת הסך של 25.25 מיליון ₪, תועברנה מניותיה בנתבעת לתינהב, וכך אכן בוצע בפועל בחודש מרץ 2022 ובכך הושלם ביצוע פסק הדין. עוד טענה, שפסק הדין קבע רק את החיובים שבינה לבעלת המניות הנוספת ואיננו נוגע כלל וכלל ביתרת הלוואות הבעלים שהיא העמידה לנתבעת וכי עניין זה של גובה החזר הלוואות הבעלים המגיע לה מאת הנתבעת כבר נקבע בהחלטה חלוטה של בית המשפט המחוזי ובהתאם לפסיקתא מתאריך 6.12.15 ועמד על סך מקורי של 5,259,750 ₪ (נכון לתאריך 2.4.15). עוד טענה, שהנתבעת הכירה והסכימה להחלטה זו ואף שילמה באורח חלקי חלק מהלוואת הבעלים ותובענה זו הינה אך ורק בגין הרכיב של יתרת הלוואות הבעלים שטרם הוחזרה ואשר ערכה ליום הגשת התובענה עומד על הסך של 606,100 ₪.

    

4. עוד טענה, שגם בדו"חותיה הכספיים של הנתבעת יש סכום לא שנוי במחלוקת בסך של 408,148 ₪ נכון לתאריך 31.12.16. עוד טענה, שמועד ההיפרדות שלה מאחזקותיה אצל הנתבעת נקבע לחודש מרץ 2022 והיה מדובר בהלוואות בעלים שאין ולא היה להם מועד פירעון קבוע ונקוב, ולכן לא תיתכן העלאת כל טענה בדבר "התיישנות" שכן הנתבעת בחרה מטעמיה שלה (ללא שהיה מועד פירעון נקוב) להחזיר את מרבית הסכום עוד בתאריך 31.12.16, ולמעשה רק בחודש מרץ 2022 מועד ההיפרדות שנקבע בהתאם להחלטתו של בית המשפט העליון התגבשה החובה של הנתבעת להחזרת הלוואות הבעלים הנותרות כלפי מי שאינו בעל מניות בה, דהיינו חבות זו קמה רק במועד ההפרדות. עוד טענה, שגם קביעת רשויות המיסוי מחזקת את האמור היטב שכן קביעת מנהל מס שבח משנת 2023 ממחישה היטב כי הלוואות הבעלים טרם הוחזרו לה (נכון לשנת 2023), וכי התשלום בסך של 25.25 מיליון ₪ מהווה תשלום על מניות בלבד ולא החזר כלשהו של הלוואת בעלים.

    

   טענות הנתבעת

5. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שהתובעת חבה לתינהב סך של 120,000 ₪ בגין מימון הקצאת מניות הנתבעת לתובעת שהומחה לה ולכן יש לקזז חוב זה מחובה לתובעת בגין החזר הלוואת הבעלים וכי ניתנת בזאת הודעה בדבר קיזוז יתרת החוב של התובעת, כפי שהומחתה לידיה מכל סכום שהיא חייבת לתובעת בגין יתרות הלוואות בעלים שטרם נפרעו. עוד טענה, כפי שיפורט בהמשך, לעניין גובה יתרת החוב בגין השבת הלוואת הבעלים.

    

   תשובת התובעת לכתב ההגנה

6. התובעת טענה בכתב התשובה לכתב ההגנה כי הנתבעת מנסה להטעות את ביהמ"ש ולטעון ל-"חוב" הפוך של התובעת כלפיה בסך של 120,000 ₪, אך אותו ה"חוב" (המוכחש) גם לטענת הנתבעת, שייך בכלל לחברה שונה ואחרת (תינהב) וכי המדובר בניסיון לבלבל ולהטעות ויש להביא בחשבון נושא זה בעת חיוב הנתבעת בהוצאות המתבקשות. עוד טענה, שהסכום בסך של 408,148 ₪ נכון לתאריך 31.12.16, אשר נתבע בתובענה תואם לחלוטין לדו"חות הכספיים המבוקרים והמאושרים של הנתבעת ומכאן שיש כמובן להעדיף את הדו"חות הכספיים וכי אין לנתבעת בכתב הגנתה כל הסבר לפער הניכר בין הסכומים להם היא טוענת. יתרה מכך, טענה, תינהב (שאיננה חלק מהדיון ואינה צד להליך כאן) מעולם לא דרשה כל "חוב" זה ממנה, לא הגישה תובענה כלשהי, ואף הנתבעת עצמה מעולם לא שלחה אליה הודעת קיזוז וכי מדובר בטענה לחוב לכאורי משנת 2005 דהיינו לפני 19 שנים, דהיינו עילת התביעה התיישנה לפני שנים רבות. עוד טענה, שאין מחלוקת לגבי עצם קיום החוב של הנתבעת והיא מודה למעשה בקיום החוב בפה מלא בכתב הגנתה, כך שהמחלוקת שנותרה לבירור והכרעה נוגעת לפסיקת גובה החוב המדויק.

    

   האם יש לקזז חוב התובעת לתינהב מחוב הנתבעת לתובעת?

7. מעיון בטענות הצדדים עולה שאין מחלוקת לגבי קיום חוב של הנתבעת לתובעת, אין טענה להתיישנות החוב, וכי יש שתי מחלוקות עיקריות. האחת, לגבי גובה החוב של הנתבעת בגין החזר הלוואת הבעלים. השנייה, האם קיים חוב של התובעת לתינהב שהומחה לנתבעת שיש לקזז מחוב הנתבעת לתובעת. ביהמ"ש יפתח בדיון בשאלה האם קיים חוב של התובעת לתינהב שהומחה לנתבעת שיש לקזז מחוב הנתבעת לתובעת.

    

8. מעיון בכתב התשובה לכתב ההגנה עלה שהתובעת מכחישה קיום החוב ומעלה שתי טענות נגדיות עיקריות ביחס לטענת הקיזוז. האחת, שהחוב לתינהב אינו קיים עוד שכן הוא הובא בחשבון בפסק הדין של ביהמ"ש העליון (ע"א 5804-19) (להלן: "פסק הדין של ביהמ"ש העליון") לעניין חוב של תינהב כלפיה. השנייה, שחוב זה התיישן.

    

   הנתבעת הוכיחה קיום חוב של התובעת לתינהב

9. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שבסמוך להקמתה, נחתם בין המייסדים הסכם יזמות, אשר הסדיר את אופן רכישת המגרש ואת חלוקת הזכויות בה ובמגרש ובהתאם להסכם היזמות נקבע כי לתובעת יוקצו 4,500 מניות בה, המהוות 45% מהון המניות שלה וכי מתוך הקצאה זו, התובעת החזיקה 25% בנאמנות עבור תינהב. עוד טענה, שבשלב מסוים נרקמה יוזמה לדלל את כלל בעלי המניות בה לכדי שבריר אחוזים על דרך של הקצאת מניות חדשות לתינהב, על פי מנגנון דילול שהיה קבוע בהסכם היזמות וכי לאחר שנרקמה היוזמה, התובעת התנתה את הקצאת המניות החדשות בכך שאחזקותיה בה יישארו כפי שהיו ערב ההקצאה, וזאת על דרך של הקצאת מניות יחסית גם לתובעת, במימון של תינהב. עוד טענה, שעל מנת לבצע את ההקצאה בהתאם למנגנון הדילול שבהסכם היזמות, נדרשה הקצאה של 600,000 מניות חדשות, בנות 1 ₪ ערך נקוב כל אחת, כך ש- 480,000 מניות יוקצו לתינהב ו- 120,000 מניות יוקצו לתובעת וכי לשם ביצוע ההקצאה לתובעת, היא נדרשה לשלם את ערכן הנקוב של המניות, בסך 120,000 ₪. עוד טענה, שהתובעת ובעליה, הוא ברוך, ביקשו מתינהב ומיעקב, בעלי תינהב, לממן את הסכום האמור כהלוואה ותינהב הסכימה למבוקש. עוד טענה, שבתאריך 4.5.05, עובר לביצוע הקצאת המניות, התובעת מסרה לתינהב התחייבות להשיב לה את הסכום שתינהב שילמה בגין ההקצאה לתובעת, בסכום של 120,000 ₪, וזאת בד בבד עם מכירת מניותיה של התובעת בה. עוד טענה, שהיא העבירה לתובעת בתאריך 29.12.16 סכום בסך של 5,259,750 ₪ בגין הלוואות הבעלים שעמדו לזכות התובעת וכי לאחר פירעון זה, יתרת הלוואת הבעלים שנותרה לזכות התובעת אצלה הייתה רק בגין הפרשי ריבית, בסך של 115,405.97 ₪.

    

10. התובעת הכחישה בכתב התשובה לכתב ההגנה קיום החוב לתינהב וטענה שנושא "דילול" המניות בנתבעת כבר נדון (וטענות תינהב נדחו) בבית המשפט המחוזי. לכתב ההגנה צורף הסכם משנת 2005 (מוצג 2) לפיו תינהב הלוותה לתובעת סך של 120,000 ₪ לצורך מימון הקצאת מניות בנתבעת על שם התובעת (להלן: "ההתחייבות להשבה") וברוך בחתימתו בשם התובעת מאשר בפני תינהב ש"תמורת הקצאתם שולמה על ידכם". מעיון בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בת"א 38465-04-11 משנת 2019, עולה שהוא מאשר החלטת ביהמ"ש המחוזי באותו הליך משנת 2015 (להלן: "החלטת ביהמ"ש המחוזי") בה ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת התובעת לבטל הסכם ההקצאה שנחתם בין הצדדים. ברוך אישר בחקירתו כי הוא חתם בשם התובעת על מוצג 2 לפיו 120,000 מניות יוקצו לתובעת ומי שיממן ההקצאה תהיה תינהב. ברוך התבקש לאשר שתינהב שילמה לתובעת כדי לממן את הקצאת המניות לטובתה והשיב שתינהב לא שילמה כלום, וכי אין ראיות למה שקרה לפני עשרים שנה ומדובר בהסכם לא חוקי כדי להימנע מתשלום מס והוא כשמאי מקרקעין לא רצה להיות שותף לו. ברוך הופנה בחקירתו לסעיף 13 לתצהירו ונשאל מדוע לא טען שמדובר בחוב לא חוקי ועל כך ענה שזו לא הטענה שלו והעלה טענה אחרת שביהמ"ש ידון בה בהמשך, לפיה ההתחשבנות בין הצדדים הסתיימה. יעקב העיד מטעם הנתבעת שברוך לקח הלוואה כדי לא לדלל אותו והוא מימן מכספו לתינהב ולתובעת את רכישת המניות בסך של 600,000 ₪, כאשר מתוכם 120,000 ₪ מימנו הקצאת מניות על שם התובעת, וכי במקום להחזיר לו החוב בסך של 120,000 ₪ ברוך הבטיח לו להחזיר כשימכור המניות וכעת הוא מעלה תירוצים להתיישנות ועמד על כך שברוך חייב את הכסף.

11. ביהמ"ש דוחה גרסתו הכבושה של ברוך, בניגוד למסמך בכתב, לפיה תינהב לא מימנה מימון הקצאת מניות בנתבעת על שם התובעת. התובעת לא טענה בעבר במי מההליכים הרבים בין הצדדים שלא קיבלה ההלוואה שהיא התחייבה בכתב להשיבה, לרבות לא בכתב התשובה לכתב ההגנה, אלא העלתה טענה סתמית לפיה נושא "הדילול" נדון והוכרע לטובתה בעבר. לכן, ביהמ"ש קובע שהנתבעת הוכיחה שתינהב הלוותה לתובעת בשנת 2005 הסך של 120,000 ₪ ולא הובאה ראיה לפיה ההלוואה הושבה בעבר וממילא ברגע שברוך טען לראשונה בחקירתו, כי בניגוד להצהרתו בכתב ההתחייבות להשבה, תינהב לא שילמה לתובעת את סכום ההלוואה, מכאן שהתובעת לא השיבה סכום, שברוך טען לראשונה בחקירתו, שהתובעת לא קיבלה.

     

    האם החוב של התובעת לתינהב בגין מימון הקצאת המניות הובא בחשבון בסכום שבו ביהמ"ש העליון חייב תינהב לשלם לתובעת בגין רכישת מניות התובעת בנתבעת?

12. בנוסף להכחשת החוב, התובעת טענה בכתב התשובה לכתב ההגנה שביהמ"ש העליון קבע סכום סופי שעל תינהב לשלם לה וכי תינהב שילמה לה סכום זה ובכך באה לידי סיום גם כל טענה של תינהב בעניין ה- 120,000 ₪ ("ככל שהייתה"). ברוך טען בחקירתו שפרשת ההתחשבנות הסתיימה בפסק דינו של בית המשפט העליון מחודש אוקטובר 21 ותינהב שילמה בהתאם בחודש מרץ 22 וכי מישור ההתחשבנות הכספית בין תינהב לתובעת בוצע בשנת 22, ולכן החוב נבלע בהתחשבנות כי כבוד השופט עמית נתן פסק דין והוא בוצע בחודש מרץ 22 וזה סגר חשבונות.

     

13. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שבית המשפט העליון קבע בפסק דינו בשנת 21, בין היתר, כי "הנתבעים" ירכשו את מניות התובעת בה תמורת סך של 25.25 מיליון ₪ וכי הרכישה הכפויה בוצעה והושלמה בתאריך 2.3.22, עם פירעון מלוא התשלומים שהיה על תינהב לשלם לתובעת עבור מניותיה. עוד טענה, שבמועד שבו הושלמה הרכישה הכפויה, היה על התובעת להשיב לתינהב את הסך של 120,000 ₪ שתינהב הלוותה לה לצורך מימון הקצאת המניות בה, וזאת בד בבד עם מכירת מניות התובעת בה וכי עם כניסתה לתוקף של ההתחייבות להשבה, תינהב המחתה לה את הזכויות על פיה.

     

14. כאן המקום לסקור ההשתלשלות ממועד חתימת ההתחייבות להשבה בשנת 2005. התובעת הגישה בתאריך 2011 תביעה לביהמ"ש המחוזי, שהוזכרה קודם לכן, בה ביקשה סעדים רבים שבעיקרם נועדו לחזק מעמדה וכוחה בנתבעת. מעיון בהחלטת ביהמ"ש המחוזי משנת 2015 עולה שבמסגרת הדיון בהתחייבויות הצדדים ביחס למימון החברה, ביהמ"ש המחוזי סוקר הסכם הקצאת מניות שהתובעת ביקשה בגדרי אותו הליך לבטל, לפיו 600,000 ₪ יהוו תשלום עבור הקצאת 600,000 מניות בעלות ערך נקוב של 1 ש"ח כל אחת - 480,000 מניות לתינהב ו-120,000 מניות לתובעת. ביהמ"ש המחוזי ציין שבהתחייבות להשבה הוסכם כי העמדת תינהב את הסך הנדרש להקצאת מניות התובעת נעשית כהלוואה מתינהב לתובעת, אשר תיפרע כאשר התובעת תחליט למכור את מניותיה אלו. ביהמ"ש המחוזי דחה בהחלטה בקשת התובעת לבטל הסכם ההקצאה, או ליתן צו המורה על עריכת חקירה בנושא חוקיות הקצאת המניות. לאחר מכן, ביהמ"ש המחוזי דן בשורה ארוכה של טענות של התובעת כאן ביחס לניהול הנתבעת ובסעדים שביקשה התובעת כאן, וקבע שיש להתאים תנאי הלוואות הבעלים לתנאי השוק ומצא להתערב רק בתנאיהן של הלוואות שהעמידה תינהב, מעבר לאותן הלוואות מקוריות ("ההלוואות העודפות") והורה למומחה מטעמו להכין פסיקתא, בה יפורטו סכומי הלוואות הבעלים שהעמידו, לפי ההנחיות המנויות לעיל (להלן: "הלוואות הבעלים המותאמות").

     

15. ביהמ"ש המחוזי דן בפרק ו.4 לפסק הדין במכירה כפויה של מניות וקבע שסעד הולם לקיפוח שנוצר כתוצאה מהגעת בעלי המניות בנתבעת למבוי סתום, הוא סעד של היפרדות ביניהם, בדרך של מכירת מניותיו של צד אחד למשנהו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אף על פי שלאורך ההליך נחלקו הצדדים בשאלת הסעד הראוי, דומה כי בשלב הסיכומים הגיעו שני הצדדים למסקנה, כי סעד של היפרדות עשוי להיות סעד ראוי. ביהמ"ש המחוזי קבע שלאחר שתיחתם הפסיקתא שיכין המומחה מטעמו, יועברו חוות הדעת, חוות דעתו המשלימה, פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והפסיקתא שתיחתם בעניין הלוואות הבעלים לידי מומחה שבית המשפט המחוזי מינה שישמש כמעריך שווי (להלן: "מעריך השווי") והוא יעריך את שוויה של הנתבעת וימסור את קביעתו לצדדים ולבית המשפט ובהתאם להערכת השווי, יערכו הצדדים הסכם לרכישת מניות התובעת בנתבעת.

     

16. התובעת פנתה בשנת 2019 לביהמ"ש המחוזי באותו הליך בבקשה לבטל מכירת מניותיה בכפייה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתה באותה שנה בפסק דין בו אימץ הכרעות ביהמ"ש המחוזי בהחלטה משנת 2015, למעט כפיית מכירת מניות התובעת.

     

17. התובעת לא השלימה עם פסק הדין, והגישה ערעור לבית המשפט העליון בהליך שהוזכר קודם לכן. ביהמ"ש העליון קבע בפסק דינו שהגשת הערעור ע"י התובעת כאן ושם, "פתחה מחדש" את הדיון בנוגע לעילת הקיפוח, וכי התנהלות מעין זו מוקשית, ועל פניה נגועה בחוסר תום לב דיוני וכי ניתן לשער שאילו הייתה התובעת חושפת בפני ביהמ"ש המחוזי עובר למתן פסק הדין כי בכוונתה לנסות לפתוח מחדש את הדיון לגבי מתווה ההיפרדות במסגרת ערעור שיוגש לבימ"ש העליון על פסק דינו, ביהמ"ש המחוזי לא היה נענה לבקשתה בגדרי פסק הדין. עוד קבע ביהמ"ש העליון שמקום שבו בעל מניות מגיש תביעה בעילה של קיפוח, מושכות ניהול ההליך נתונות בידי בימ"ש, לרבות בכל הנוגע לשאלה אם יש מקום לפסוק סעד ומהו הסעד ההולם וכי מנקודת מבטו של תובע, תביעת קיפוח אינה בגדר "תכנית כבקשתך", ותהא זו טעות מצדו לסבור כי בכוחו לצמצם את גבולות סמכותו של בימ"ש לפסוק סעד כזה או אחר. עוד קבע ביהמ"ש העליון שאין לקבל מצב שבו בעל מניות מגיש תביעה בעילה של קיפוח ואז ממתין לראות איזה סעד יפסוק בימ"ש, ולבסוף חוזר בו ו"מוותר" על סעד שאינו חפץ בו וכי העובדה שהתובע "התחרט" לאחר שהבין שהסעד שנפסק אינו מגשים את מאווייו, לא די בה כדי לבטל את החלטת בימ"ש, וברי כי בימ"ש אינו כבול ל"וויתור" שכזה וכי ביהמ"ש המחוזי שגה בכך שנענה בפסק הדין לבקשת התובעת (הגם שעשה כן, לנוכח המצג שהציגה בפניו התובעת, שכביכול יביא הדבר לסיום מיידי של הסאגה בין הצדדים). עוד קבע ביהמ"ש העליון שמן האמור עולה כי ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך מלכתחילה להורות על מכירה כפויה של מניות התובעת לתינהב ויעקב, וממילא בימ"ש שלערעור מוסמך אף הוא להורות כן, וברי כי ה"וויתור" של התובעת על סעד הרכישה הכפויה אינו גורע מאומה מסמכות זו. יתרה מכך, קבע ביהמ"ש העליון, בהינתן שהתובעת כאן היא ש"פתחה מחדש" את הדיון לגבי מתווה ההיפרדות המתאים, ברי כי ערכאת הערעור מוסמכת ליתן כל החלטה שבימ"ש המחוזי מוסמך היה לתתה, ואין לתובעת לבוא בטרוניה, אלא לעצמה על כך שבחרה להגיש את הערעור.

     

18. אשר לסעד המכירה הכפויה, ביהמ"ש העליון אישר החלטת ביהמ"ש המחוזי לפיה בהינתן פערי הכוחות בין הצדדים לפיו התובעת החזיקה (במועד מתן ההחלטה) בכ-20% ממניות הנתבעת, בעוד תינהב ויעקב מחזיקים בכ-80% ממניותיה); נוכח הפערים העצומים בהשקעה בנתבעת על ידי תינהב ויעקב לעומת התובעת שנמנעה מכך, נוכח התנהלות התובעת וברוך, שהיו נכונים לפגוע בנתבעת וסיכלו קבלת החלטות תקינה, ונוכח התמקדות התובעת בניהול מאבקים מתמשכים וייזום הליכים משפטיים מרובים - מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי יש לבצע את ההיפרדות בדרך של מכירה כפויה של מניות התובעת לידי תינהב ויעקב, הייתה מסקנה מתבקשת, באשר זהו הפתרון המתאים והצודק ביותר בנסיבות העניין. לפיכך, קבע ביהמ"ש העליון כי יש להורות על ביטול פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ככל שהוא נוגע לקבלת בקשת התובעת "לוותר" על הסעד של מכירה כפויה של מניותיה, ויש להשיב על כנה את ההחלטה בדבר מכירה כפויה של מניותיה. ביהמ"ש העליון קבע כי לפי הערכת השווי המעודכנת ולאחר ביצוע ההתאמות הנדרשות, תתבצע מכירה כפויה של מניות התובעת בנתבעת לתינהב ויעקב כנגד תשלום סך של 25.25 מיליון ₪.

     

19. התובעת טענה שהסכום שקבע ביהמ"ש העליון מונע מהנתבעת לטעון לחוב שלה לתינהב בגין מימון הקצאת המניות. מכתבי הטענות עולה שתשובת הנתבעת לטענת התובעת לפיה קם השתק פלוגתא לעניין החוב של התובעת לתינהב היא שזכות הנתבעת לקבל הסך של 120,000 ₪ נוצרה רק בשנת 22 כאשר ביהמ"ש העליון הורה על מכירה כפויה של מניות התובעת בנתבעת לתינהב, ולאחר ביצוע המחאת זכותה של תינהב לנתבעת, ומכאן שלא קם השתק פלוגתא וגם לא השתק עילה, אלא חיוב שנוצר בשנת 22. ביהמ"ש ידון כעת בשתי טענות אלה.

    האם שווי המניות של התובעת בנתבעת שאישר בית המשפט העליון יוצר השתק פלוגתא ביחס לטענת הקיזוז של הנתבעת?

20. הכללים בדבר מעשה בית דין נועדו למנוע התדיינויות חוזרות ונשנות בנושאים ובפלוגתאות שהוכרעו על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת. הדוקטרינה של מעשה בית דין מורכבת משני כללים – השתק עילה והשתק פלוגתא. ראו (ת"א 69353-03-22 שחר נ' מגדלי המרינה (2006) שותפות מוגבלת רשומה) (פורסם בנבו). השתק פלוגתא, מחייב ארבעה תנאים מצטברים להתקיימותו: הראשון: זהותה של הפלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; השני: קיומה של התדיינות בין הצדדים בפלוגתא הראשונה ומתן יומו של הצד כנגדו מועלית הפלוגתא בבית המשפט; השלישי: ההתדיינות הסתיימה בהכרעה (מפורשת או מכללא), תוך קביעה פוזיטיבית; הרביעי: ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהתדיינות הראשונה [נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 141 (1991)].

     

21. על ביהמ"ש לקבוע האם הנתבעת מנועה מכח השתק פלוגתא מהעלאת טענת הקיזוז כפי שטענה התובעת לרבות בסעיף 13 לסיכומיה. מסקירת ההשתלשלות עולה שביהמ"ש המחוזי דחה טענת התובעת שיש לבטל הסכם ההקצאה ומכאן שקם השתק פלוגתא דווקא ביחס לגרסת ברוך לפיה ההסכם אינו חוקי. התובעת לא טענה וגם לא הוכיחה שהיא, או הנתבעת, ביקשו ממעריך שווי המניות שמונה, להביא בחשבון לעניין הסכום בו תחויב תינהב לשלם לה בגין רכישת מניותיה, את השבת ההלוואה שקיבלה מתינהב לצורך מימון הקצאת מניותיה בנתבעת. מכאן שהפלוגתא בעניין חוב התובעת לתינהב על רכיביה העובדתיים והמשפטיים כלל לא נדונה, פרט לאזכור קיום ההתחייבות להשבה. מכאן גם שלא התקיימה התדיינות בין הצדדים בפלוגתא ומכאן גם שההתדיינות לא הסתיימה בהכרעה (מפורשת או מכללא), תוך קביעה פוזיטיבית וכן, ההכרעה לא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהתדיינות הראשונה. לכן, ביהמ"ש דוחה הטענה שקם השתק פלוגתא מכוחו יש לדחות טענת הקיזוז.

     

    האם הנתבעת מנועה מכח השתק עילה לטעון טענת קיזוז שכן היה על תינהב לדרוש מביהמ"ש המחוזי לאחר שהורה על מכירת מניות התובעת בנתבעת לתינהב לקזז מסכום המכירה הכפויה את סכום ההקצאה?

22. על פי הפסיקה, הכלל של השתק עילה מחייב בעלי דין לכלול בתביעתם את מלוא ה"עילה", קרי לרכז בתובענה אחת את מכלול הטענות בנוגע לעניין כלשהו ואת כל הסעדים הנובעים מכך. המונח "עילה" לעניין השתק עילה הוגדר באופן שתחולתו משתרעת לא רק על טענות עובדתיות שנטענו בפועל ועל תאוריות משפטיות שהועלו לדיון במסגרת ההליך הראשון, אלא גם על טענות ותאוריות משפטיות הנוגעות לסכסוך נשוא התובענה, שניתן היה לרכזן יחדיו ולהביאן במאוחד בפני בית המשפט, גם אם לא נטענו במסגרת ההתדיינות הראשונה. (ראו בעניין שחר הנזכר קודם לכן).

23. על ביהמ"ש לקבוע האם היה על תינהב לדרוש מביהמ"ש המחוזי לאחר שהורה על מכירת מניות התובעת בנתבעת לתינהב לקזז מסכום המכירה הכפויה את סכום מימון ההקצאה, או שמא תינהב צודקת, ורק לאחר מכירת המניות קמה עילת התביעה של תינהב להשבת ההלוואה שנתנה לתובעת. לפי לשונה של ההתחייבות להשבה, ההלוואה תיפרע כאשר התובעת תחליט למכור את מניותיה. בסופו של יום היא לא החליטה למכור את מניותיה, אלא ביהמ"ש המחוזי כפה עליה למכור מניותיה וביהמ"ש העליון אישר קביעה זו וכן את שווי מניות התובעת בנתבעת.

     

24. אילו התובעת הייתה מבקשת בכתב התביעה מביהמ"ש המחוזי לחייב תינהב לשלם לה שווי מניותיה, היה מקום לצפות שתינהב תבקש לקזז את סכום השבת ההלוואה. אולם, מאופן השתלשלות הדברים עולה שהתובעת לא ביקשה לחייב את תינהב לרכוש את מניותיה בנתבעת. להפך, התובעת ביקשה בכתב התביעה מבית המשפט המחוזי לחזק מעמדה בנתבעת. אולם, מצאה עצמה מסולקת מהנתבעת, ואף ניסתה לבטל רוע הגזירה. לכן, אין בנסיבות מיוחדות אלה, כאשר התובעת לא ביקשה בכתב התביעה לחייב תינהב לשלם לה בגין רכישת מניותיה, כדי להצדיק ציפייה מתינהב להעלות בשלב מאוחר באותו הליך טענת קיזוז ביחס לחיובה ברכישת מניות התובעת בנתבעת.

     

25. כמו כן, התובעת לא טענה ולא הוכיחה שמעריך שווי מניותיה בנתבעת הביא בחשבון לעניין שווי מניותיה בנתבעת את סכום השבת ההלוואה שקיבלה מתינהב לצורך מימון הקצאת המניות ולכן קבלת טענת הנתבעת תחייב אותה כביכול בתשלום סכום כפול בגין אותה הלוואה. מכאן שתוצאה לפיה תינהב לא תזכה להשבה של הלוואה שנתנה לתובעת לצורך מימון הקצאת מניות הנתבעת, הקצאה שבזכותה זכתה התובעת לתמורה נאה כאשר מכרה אותן לתינהב, הינה תוצאה לא צודקת בעליל ביחס לתינהב. לכך יש להוסיף את הביקורת הקשה של ביהמ"ש העליון על התנהלות התובעת בניהול מאבקיה נגד תינהב, ועמדתה של התובעת בהליך זה, לפיה הייתה זכאית כביכול להמתין גם מאה שנה, בטרם תתבע את החזר הלוואת הבעלים במלואה. התובעת לא פעלה מאז שנת 2016, עת הנתבעת השיבה לה מרבית סכום הלוואת הבעלים, והמתינה עד לאחר שתינהב תשלם לה בשנת 22 את מלוא התמורה בגין רכישת מניותיה בנתבעת, ורק בתחילת שנת 24 הגישה תביעה זו בגין אותה יתרה שנוצרה בשנת 2016. ביהמ"ש קובע שהתובעת תכננה מארב משפטי לתינהב שיביא לכך שמצד אחד היא תזכה במלוא התמורה בגין רכישת מניותיה בנתבעת ומצד שני היא תזכה לפטור מהחזר השבת ההלוואה שקיבלה מתינהב על מנת לזכות באותן מניות. לכן, ביהמ"ש קובע שיש לקזז לפי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים חלק כללי") מחוב הנתבעת לתובעת את סכום השבת ההלוואה שתינהב נתנה לתובעת, זכות השבה, שאותה המחתה לנתבעת.

     

    האם החוב שהומחה התיישן?

26. התובעת טענה בכתב התשובה לכתב ההגנה ובתצהיר ברוך שהחוב של התובעת לתינהב משנת 2005 ממילא התיישן. ברוך נשאל בחקירתו מה התיישן ועל כך ענה שהוא מתקן את התצהיר והוא אינו טוען טענת ההתיישנות. לכן, ביהמ"ש דוחה טענה זו. למעלה מהדרוש יאמר שלא היה בטענה ממש מלכתחילה שכן מועד מימוש החזר ההלוואה נקבע בהתחייבות להשבה למועד מכירת מניות התובעת בנתבעת ומניות אלה נמכרו בשנת 22.

     

    האם לא היה חוב בר המחאה?

27. התובעת טענה בסיכומי תשובתה לסיכומי הנתבעת שבמועד ההמחאה של חוב התובעת לתינהב לא היה חוב בר המחאה. מעבר לאופן בו הטענה עלתה לראשונה, ביהמ"ש לא מוצא בה ממש שכן לא הייתה מניעה להמחות את זכותה של תינהב להשבה כאשר התובעת תמכור את מניותיה ולעניין זה ראו הוראת סעיף 1 לחוק המחאת חיובים תשכ"ט -1969 המקנה לנושה זכות המחאה של זכות "לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא". כמו כן, מכיוון שההמחאה נעשתה בשנת 2022 לא היה מקום לציין אותה בדו"ח הכספי המבוקר של הנתבעת לשנת 2016 וככל שההמחאה לא הופיעה גם בדו"ח לשנת 23, התובעת לא הציגה דו"ח זה.

     

    ביהמ"ש דוחה טענת הנתבעת שהחובות ההדדיים קוזזו זה מול זה בהסכמה בשנת 16

28. כשם שברוך העלה גרסה כבושה לפיה התובעת לא קיבלה הלוואה מתינהב, גם יעקב העלה בחקירתו גרסה כבושה לפיה הוא וברוך סיכמו בשנת 16 על קיזוז חוב הנתבעת לתובעת בגין הלוואת הבעלים ביחס לחוב התובעת לתינהב בגין מימון הקצאת המניות. יעקב העיד שלא שילם הריבית בגין החזר הלוואת הבעלים לתובעת שכן הוא הגיע להסכמה עם ברוך שהתקיימה עד שנת 24. הוא הסביר שלא הזכיר קודם לכן אותו הסכם שכן הוא בעל פה, וכי ההסכמה היא משנת 16 עת נפגש עם ברוך בבית קפה וסיכם עמו שהוא לא ישלם ריבית וברוך לא ישלם החזר ההלוואה בגין מימון הקצאת המניות, כי הסכום היה דומה. יעקב נשאל איך יכול להיות שעניין ההסכם לא מצא ביטוי בכתב ההגנה ובתצהיר והסביר שראה שברוך חייב. הוא העיד שגילה שההסכם הופר בשנת 24. יעקב הפנה להמחאת הזכות מתאריך 2.3.22 שבה תינהב המחתה זכותה ביחס לחוב התובעת כלפיה שצורף כנספח 6 לכתב הגנה. הוא נשאל מדוע אם לשיטתו בשנת 16 אין חוב, הומחה בשנת 22 חוב שלא קיים ועל כך ענה שזה נעשה בשלב מאוחר, וכי בשלב ראשון זה היה בעל פה. יעקב נשאל מדוע לא הוכן מסמך שבו הצדדים מוותרים הדדית וענה שברוך היה אמור לשלם בשנת 22 את החוב לתינהב וזה נגמר וכי הוא לא ידע שבשנת 24 הוא יקבל התביעה. תשובות יעקב בעניין זה אינן הגיוניות, בדיוק כפי שתשובות ברוך בעניין הכחשת החוב בגין מימון הקצאת המניות לא היו הגיוניות. בנוסף, מפסק הדין של בית המשפט העליון שסקר ההתנהלות בין ברוך ליעקב על פני פרק זמן רב, עולה בברור שהם לא הסכימו, ואינם מסכימים על דבר. לכן, ביהמ"ש דוחה גרסת יעקב בדבר הסכמה משנת 2016.

     

    מהו סכום היתרה של קיזוז החובות זה בזה?

29. מכיוון שביהמ"ש הגיע למסקנה שיש לקזז החובות זה בזה, יש לבדוק חישובי הצדדים לגבי כל חוב.

     

    חישוב חוב הנתבעת לתובעת

30. לגבי החוב בגין סילוק הלוואת הבעלים, הצדדים הסכימו כי מקור החוב הינה פסיקתא של ביהמ"ש המחוזי משנת 2015 (נספח א' לכתב התביעה). התובעת טענה בכתב התביעה כי הנתבעת סילקה "מרבית ההלוואה התלויה ועומדת" והפנתה בסעיף 3.11 לכתב התביעה לספריה של הנתבעת לפיהם בסוף שנת 2016 עמד החוב על סך של 408,148 ₪. התובעת צרפה כנספח ה' לכתב התביעה חלק מהדו"ח הכספי לשנת 2016. בביאור 10 נכתב שהנתבעת חבה לתובעת בגין הלוואת הבעלים, בהתאם לפסיקתא שצורפה כנספח א', הסך של 408,148 ₪ נכון לסוף שנת 16. כמו כן, התובעת צרפה באותו נספח חישוב הצמדת הסך של 408,148 למועד הגשת התביעה על פי חוק פסיקת ריבית, לפיו במועד הגשת התביעה, הנתבעת חבה בסכום התביעה.

     

31. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שבמועד שבו ההתחייבות להשבה נכנסה לתוקף והומחתה לה, יתרת הסכום שהיה עליה לשלם לתובעת בגין יתרת הלוואות הבעלים שטרם נפרעו (למעשה, ריבית והצמדה בלבד), הייתה בסך של 126,628.89 ₪. הנתבעת צרפה לראיותיה חוות דעת של רו"ח שחישב הסכום הנטען.

     

32. ברוך נשאל מדוע אם ביהמ"ש המחוזי קבע סכום סופי וכל מה שנותר הוא לשערך אותו ולשערך הסכום שהעבירה תינהב, יש לבדוק את תוכן הדו"ח הכספי של הנתבעת ועל כך ענה שביהמ"ש המחוזי אישר שהריבית של הלוואות הבעלים הינה 8 אחוז ואם הוא היה תובע לפי ריבית של 8 אחוזים בגין 21 חודשים, מתאריך 2.4.15 עד לתאריך 2.1.17. הסכום היה מוכפל, ובתביעה זו הוא הלך לפי גישה מינימליסטית, שכן הוא נצמד לדו"ח הכספי ולכן התביעה היא בחסר. ברוך נשאל מדוע לא הגיש דו"חות הכספיים של הנתבעת לשנים 17, 18 ו- 19 שמתעדים התפתחות הלוואת הבעלים ועל כך ענה שהנתבעת טענה בכתב ההגנה שהדו"ח הכספי שהתובעת צרפה לכתב התביעה שגוי והוגשו דו"חות מתקנים וטען שהדו"חות הנוספים לא נמצאים בידו ולא נמסרו לו ואם יש כאלה, מן הסתם הנתבעת הייתה מציגה אותם. ברוך נשאל האם הוא סבור שסכומים המופיעים בדו"חות הכספיים של הנתבעת יכולים לגבור על סכומים שנקבעו בפסיקתא ועל כך ענה שאם היה תובע מלוא הסכום, היה תובע 5 מיליון ₪ עם 8 אחוז ריבית מחודש אפריל 15, אך הוא העדיף לפשט התביעה ולהתבסס על הדו"ח הכספי של שנת 16.

     

33. יעקב הופנה לסעיף 2 בפסיקתא הנוגע להחזר הלוואת בעלים לתינהב וענה שלנתבעת לא היה כסף להשיב לתינהב הלוואת הבעלים ולכן תינהב קיבלה חלקים ומדי שנה הסכום מוחזר לתינהב. הוא אישר שהנתבעת בבעלותו המלאה. יעקב נשאל מה סכום הריבית וענה שהוא מחל על הריביות והחובות ועל מרבית החוב וכיום הוא ותינהב, זה אותו דבר. הוא נשאל מה היה גובה הריבית לפני שמחל עליה וענה שאינו יודע. יעקב חזר בעדותו על גרסת הנתבעת בסעיף 48 לכתב ההגנה לפיה בשנים מסוימות נעשה תיקון לדו"חות הכספיים ונשאל מדוע לא צרף הדו"חות המתוקנים לכתבי הטענות של הנתבעת. יעקב ענה שלא חשב שיש צורך לצרף הדו"חות וכי עו"ד החליט מה לצרף. הוא אישר שרו"ח עופר רפאל, שלטענתו, ברוך מינה, הוא עדיין רו"ח של הנתבעת וכי הדו"ח האחרון שהוגש הינו לשנת 23. יעקב העיד שלא נקבע מועד להשבת הלוואת הבעלים והסביר שהוא השיב הלוואת הבעלים לפי הנחיית עורך דינו. יעקב נשאל מדוע בדו"ח הכספי של שנת 16 צוין הסך של 408,000 ₪ וענה שרואה החשבון לא ידע שהחוב בוטל. יעקב נשאל מדוע הוא טוען שאין לחשב ריבית לפי הפסיקתא, אם בדו"ח לשנת 16 כתוב אחרת, וענה שהוא לא רואה כוכביות ולא רואה הסברים.

     

34. התובעת שבה והסתמכה בסיכומיה על הדו"ח הכספי של הנתבעת לשנת 16. הנתבעת טענה בסיכומיה שלפי הפסיקתא, החל מתאריך 2.4.15 יש להצמיד סכום החוב לפי חוק פסיקת ריבית עד למתן פסק דין בע"א 1282-15 ולכן יש לדחות טענת התובעת שיש להוסיף ריבית שנתית של שמונה אחוזים. לעניין השענות התובעת על הדו"ח הכספי לשנת 16, הנתבעת טענה שאין בכוחו של רישום חשבונאי פנימי לגבור על קביעה שיפוטית חלוטה.

     

    ביהמ"ש קובע שהרישום בדו"ח הכספי המבוקר לשנת 16 מחייב הנתבעת לגבי סכום החוב בסוף שנת 16

35. ביהמ"ש קובע שכשם שהתובעת לא הצליחה לסתור תוכן ההתחייבות למתן השבה, כך הנתבעת לא הצליחה לסתור האמור בדו"ח הכספי של שנת 16, לפיו, בסוף שנת 16, החוב שטרם סולק על פי הפסיקתא, כך כתוב במפורש בדו"ח, הינו הסך של 408,000 ₪. עוד קובע ביהמ"ש שהדו"ח השנתי של הנתבעת, אינו רישום פנימי כביכול, כטענת הנתבעת, לרבות בסיכומיה אלא דו"ח שמוגש על פי סעיף 131 לפקודת מס הכנסה (נמ) לרשויות המס והוא מחייב את הנתבעת. ביהמ"ש קובע שאין לקבל מצב דברים בו הנתבעת טוענת בדו"ח שהיא מגישה לרשות המס טענה אחת ומעלה לפני הרשות השופטת טענה אחרת ולכן היא מושתקת מהעלאת טענה הסותרת את האמור בדו"ח הכספי. לכן, היה על הנתבעת לנמק מדוע על ביהמ"ש להתעלם מהדו"ח השנתי כראיה טובה להודאה של הנתבעת בסכום החוב בסוף שנת 16, ולהעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמה של הנתבעת. זאת, במיוחד לנוכח העובדה שאם נפלה טעות בדו"ח הכספי של שנת 16, היה בידיה של הנתבעת בנקל להציג את אותם דו"חות מתקנים ודו"חות מאוחרים שהזכיר יעקב בחקירתו, שתומכים בגרסת הנתבעת לפיה הסכום שצוין בדו"ח לשנת 16 הינו שגוי. ביהמ"ש קובע שמחדל הנתבעת בעניין זה מקים חזקה שאם הייתה מציגה הדו"חות הנוספים שלה, או מעידה את רו"ח עופר רפאל שהכין את הדו"ח לשנת 16, ראיות אלה היו פועלות לחובתה. לעניין המשמעות של הימנעות מהגשת ראיה חיונית ראה ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דוד דודאי [פורסם בנבו] (27.8.12). מכאן שאם נפלה טעות בדו"ח השנתי של 16, אין לנתבעת, אלא להלין על עצמה, על כך שנמנעה מהבאת ראיות, על מנת להוכיח שהדו"ח שגוי.

     

36. למעלה מהדרוש יאמר שביהמ"ש ער לכך, שאם אכן נפלה טעות בדו"ח השנתי בחישוב החוב לתובעת, עקב יישום שגוי של הפסיקתא, הטעות שירתה גם, ובעיקר, את יעקב שכן באותו ביאור בדו"ח הכספי קיים חוב של הנתבעת ליעקב ותינהב של עשרות מיליוני ₪. מכאן שאם נפלה טעות, ליעקב היה עניין ברור מצד אחד לא לתקן אותה בדו"חות הכספיים, ומצד שני לעמוד על תיקון הטעות רק ביחס לתובעת, בגדרי הליך זה. לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש קובע שבסוף שנת 2016, חוב הנתבעת לתובעת בגין הלוואת הבעלים, בהתאם לפסיקתא של ביהמ"ש המחוזי, עמד על הסך של 408,000 ₪.

     

    ביהמ"ש דוחה ציפיית התובעת לשערך החוב משנת 17 עד שנת 22 לפי חוק פסיקת ריבית

37. התובעת ביקשה בכתב התביעה להוסיף סכום נוסף שהצטבר מאז סוף שנת 16 ועד מועד הגשת תביעה זו בשנת 24 על פי חוק פסיקת ריבית. זאת, לטענתה, תוך הליכה לקראת הנתבעת שכן היה בידיה להוסיף ריבית של 8 אחוז משנת 2015 ועד למועד הגשת התביעה. התובעת הסבירה שהפסיקתא לא קבעה מועד להחזר הלוואת הבעלים ולכן, עמדה לה הזכות להמתין אף מאה שנה, בטרם תגיש התביעה עם מלוא הסכום שנובע מהוספת הריבית (עמוד 12 בשורה 25). יצוין שבסעיף 9 לסיכומיה, התובעת העלתה טענה אחרת, ולפיה מועד הדרישה חל בשנת 2022.

     

38. ביהמ"ש דוחה עמדת התובעת בכתבי טענותיה ובחקירת ברוך, וכן הגרסה החדשה בסיכומי התובעת, וקובע שיש להחיל על הפסיקתא את הוראת סעיף 41 לחוק החוזים חלק כללי לפיו חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיימו, תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה. ביהמ"ש קובע שבחלוף שנה ממועד מתן הפסיקתא, לכל היותר, חל מועד קיום התשלום, ומצופה היה שהתובעת תדרוש את התשלום ואף תפתח בהליך משפטי בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות. מכאן שברוך לא הלך לקראת יעקב, כאשר לא הצמיד מלוא תקופת שבע השנים ואולי אף יותר, שחלפה מאז מתן הפסיקתא, לריבית של 8 אחוז לשנה, אלא עשה כן, כי היה ברור לו שבית משפט לא יקבל עמדה זו. כמו כן, ביהמ"ש שב וקובע שלא לחינם התביעה הוגשה בשנת 24, ולא בחלוף תקופה ארוכה יותר, שלא לומר, מאה שנה, שכן העיתוי נקבע במסגרת מארב משפטי, לאחר שהתובעת קיבלה את מלוא התמורה עבור מכירת המניות וסברה שחמקה מתשלום החוב בגין מימון הקצאת המניות. לכן, ביהמ"ש בדעה שיש לפסוק הצמדה מסוימת, ובהעדר נתונים, ביהמ"ש משערך סכום החוב על דרך האומדנא, ברף הנמוך, בסך של כארבעים אלף ₪ בלבד וקובע שסכום החוב למועד הגשת התביעה הינו הסך של 450,000 ₪.

     

    חישוב חוב התובעת לתינהב שהומחה לנתבעת

39. לעניין חישוב חוב התובעת לתינהב בשל מימון הקצאת המניות שהומחה לנתבעת, ובשונה מגרסת התובעת לחוב בגין הלוואת הבעלים שהוא בר דרישה למאה שנה, בהתחייבות להשבה נקבע שהחוב ייפרע במועד מכירת המניות ע"י התובעת. מכירת המניות יצאה לפועל כאשר תינהב שילמה לתובעת עבור רכישת מניתיה בתאריך 2.3.22. ההתחייבות להשבה לא ציינה מנגנון הצמדה, או ריבית משנת 2005 ועד לשנת 2022. לכן, יש להחיל את סעיף 46 לחוק החוזים חלק כללי לפיו יש לשלם סכום ראוי ולחלופין לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א – 1961. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שבמועד שבו ההתחייבות של התובעת להשבה נכנסה לתוקף והומחתה לה, הסכום שהיה על התובעת לשלם על פי ההתחייבות להשבה היה בסך של 206,296.43 ₪.

     

40. סכום החוב הנטען בגין ההתחייבות להשבה מבוסס על חוות הדעת של רו"ח בלבול שחישב עבור הנתבעת סכום החוב בסך של 120,000 ₪ החל מתאריך 4.5.2005 ועד לתאריך 2.3.22 לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. בנסיבות אלה ביהמ"ש קובע שבמועד הגשת התביעה, התובעת חבה לנתבעת מכח המחאת הזכות הסך של 230,171 ₪ וזאת בהתאם לחישוב שהוגש ע"י הנתבעת בתאריך 21.4.25 בהתאם להחלטה של ביהמ"ש, שהורה לה לבצע החישוב למועד הגשת התביעה. התובעת הגישה תגובה להשלמת החישוב בה טענה לראשונה שיש להצמיד החוב רק למועד מכירת המניות. ביהמ"ש דוחה עמדת התובעת לפיה אין לשערך הלוואה משנת 2005 במשך 17 שנה כביכול ולעניין זה ביהמ"ש מפנה לפסיקה הענפה הכלולה בסיכומי הנתבעת שמצדיקה חיוב התובעת לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. לכך יש להוסיף שטענת התובעת לפיה אין לשערך החזר ההלוואה שהסבה לה רווח נאה כאשר מכרה אותן מניות שתינהב מימנה הקצאתן, לא עלתה בכתבי הטענות שכן התובעת הכחישה קיום החוב וברוך לא תמך טענה זו בתצהירו.

     

     

     

     

    ביהמ"ש מקבל התביעה באופן חלקי

41. תוצאת חיסור חוב התובעת לנתבעת בסך של כ - 230,000 ₪ מחוב הנתבעת לתובעת בסך של 450,000 היא הסך של 220,000 ₪. ₪ לכן, ביהמ"ש מקבל התביעה באופן חלקי וקובע שחוב הנתבעת לתובעת במועד הגשת התביעה עמד על הסך של 220,000 ₪.

     

    דיון בהוצאות

42. מכיוון שביהמ"ש קיבל התביעה באופן חלקי כך שאישר כשליש מסכום התביעה ביהמ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובעת שליש אגרות המשפט ששולמו. בנוסף לפער בין סכום התביעה לסכום שביהמ"ש פסק, ביהמ"ש מביא בחשבון שהנתבעת לא ערמה קשיים בניהול ההליך, העידו שלושה עדים בלבד והתקיימו רק שני דיונים. התובעת ביקשה להכביד על הנתבעת בפסיקת הוצאות עקב קביעות בעניינו של מר לב בפסקי דין שונים. אולם, כפי שצוטט קודם לכן, גם ברוך, לא זכה למחמאות מבית המשפט העליון, וזאת בלשון המעטה. לכן, ביהמ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט ב"כ התובעת בסך של 17,700 ₪.

     

    סוף דבר

43. ביהמ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובעת כלהלן:

44. הסך של 220,000 ₪, בתוספת ריבית שקלית, ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

45. שליש אגרות המשפט ששולמו על ידי התובעת, ושכ"ט בא כוח התובעת בסך של 17,700 ₪, והכל בתוספת ריבית שקלית, ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

    ניתן היום, בג' תמוז תשפ"ה, ב29 יוני 2025, בהעדר הצדדים.