פלונית נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ

עניינה של החלטה זו בשאלה, האם האירוע נשוא התביעה מיום 10.11.2019, בו נפגעה, לטענתה, התובעת, הינו "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק).

בסעיף 4 לכתב התביעה טענה התובעת כך: "ביום 10.11.2019 בשעות הבוקר ירדה התובעת עם ילדיה על מנת להסיעם לגנים. הרכב מסוג ג'יפ חנה בחצר הבית בשיפוע. לאחר שהתובעת קשרה את הילד לכיסא הבטיחות במושב שמאחורי הנהג והתכוונה לעלות לרכב לשם התחלת נסיעה, נטרקה דלת הרכב על כף יד שמאל שלה וגרמה לה לחבלה משמעותית בכך היד, לרבות באצבעות.".

לכתב התביעה צורף, בין השאר, סיכום מלר"ד מבית החולים בנצרת, לשם הגיעה התובעת בשעה 9:30 בבוקר התאונה, ובו נכתב: "לדבריה ביום פנייתה נחבלה באצבעות 3, 4 כף יד שמאלית לאחר טריקת דלת של רכב." בבדיקה נמצא דמם קל יבש סביב ציפורן אצבע 3 עם רגישות במישוש וכאב, וכן ניתוק חלקי של ציפורן אצבע 4 עם חתך אורכי מעל לגליל המרוחק באספקט הוולרי עד למיטת הציפורן, עם דמם פעיל. בצילום אובחן שבר של הגליל המרוחק באצבע 4.

הנתבעת כפרה בכתב ההגנה בטענות התובעת, טענה כי התובעת נפגעה בנסיבות שונות מאלו המתוארות בכתב התביעה וכן טענה כי בכל מקרה, נסיבות התאונה הנטענות אינן עולות כדי "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק; לטענתה, האירוע המתואר בכתב התביעה אינו מהווה שימוש מוכר ברכב, אלא המדובר בפעולה שאיננה חיונית מהבחינה הפיזית לנסיעה ברכב.

ד"ר מיכה רינות, מומחה מטעם בית המשפט, קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 5% לפי תקנה 75(1)(א)-(ב) (מותאם) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

הדיון בשאלת החבות

בהתאם להחלטת בית המשפט הגישה התובעת תצהיר נסיבות, בו תיארה את התאונה באופן דומה למתואר בכתב התביעה (סעיפים 5-3 לתצהיר), ובסעיף 6 הוסיפה כך:

"דלת הרכב כבדה ובשל החניה בשיפוע הדלת כל הזמן נטרקת. בזמן שחגרתי את הילד החזקתי את דלת הרכב בגופי, ברגע שסיימתי לחגור את הילד והרחקתי את גופי מהדלת, ובעודי מושכת את ידי החוצה, הדלת נטרקה על כף ידי השמאלית ותפסה לי את האצבעות."

ביום 19.6.2023 עמדה התובעת לחקירה על תצהירה. טרם תחילת חקירתה הציגה (בהסכמת ב"כ הנתבעת) סרטון בו שיחזרה את אופן התאונה: היא נראתה בו רוכנת אל תוך הרכב, לעבר המושב האחורי השמאלי שמאחורי הנהג (שם חגרה, במועד התאונה, את בנה לכסא הבטיחות), כאשר דלת הרכב אינה פתוחה עד סופה ואינה "ננעלת" במקומה במצב פתוח, אלא נוגעת בחלקו האחורי של גוף התובעת ו"נשענת" עליו; התובעת מתרוממת ונעה לאחור, תוך כדי דחיפת הדלת אחורה באמצעות חלקה האחורי של גופה; התובעת נעה לימין, לכיוון חלקו האחורי של הרכב, על מנת לאפשר לדלת הרכב להיסגר, כאשר ידה השמאלית נמצאת בחלקה האחורי של מסגרת הדלת; הדלת נסגרת על כף ידה.

בחקירתה תיארה התובעת כיצד חגרה את בנה בכסא הבטיחות במושב שמאחורי הנהג, כאשר היא מחזיקה בגופה את הדלת, נעה לאחור, והדלת נסגרה על כף היד. היא חזרה והסבירה, כי הכל קרה מהר ואינה יכולה להסביר כיצד. לשאלת בית המשפט, מדוע הניחה את ידה השמאלית על הדופן לאחר שסיימה לחגור את בנה, השיבה כי אינה יודעת וכי הכל אירע מאוד מהר.

בסיכומיה ביקשה ב"כ התובעת לקבל את גרסתה של התובעת לאירוע התאונה ולקבוע כי הינה אפשרית ומסתברת; כן ביקשה לקבוע, כי פגיעה מדלת רכב תוך כדי הכנסת חסר ישע לרכב, במטרה להמשיך ולעשות שימוש ברכב, מהווה "שימוש" כהגדרתו בחוק, ומכאן שהמדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק.

ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי דין גרסתה של התובעת לאירוע התאונה להידחות, בהיותה עדות יחידה של בעל דין, ללא ראיות מסייעות כלשהן. לטענתו, גרסתה של התובעת בבית המשפט עומדת בסתירה לגרסתה בכתב התביעה, מה גם שהותרה עמומה במתכוון. עוד טען, כי אין כל היתכנות לאירוע התאונה כגרסתה של התובעת. לא ייתכן, טען, כי התובעת תתרחק מהרכב, אך תשאיר את ידה השמאלית על מסגרת הדלת: הדבר אינו אפשרי פיזיקלית, מה גם שאין לכך כל סיבה הגיונית.

בנוסף טען ב"כ הנתבעת, כי התאונה הנטענת אירעה בעת ביצוע פעולה מקדימה לכניסה לרכב, וככזו - איננה מהווה "שימוש", ודאי לא לאור הגישה המצמצמת שנוקט לאחרונה בית המשפט העליון בסוגיה.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת ראיותיהם, מצאתי כי יש לקבל את התביעה.

ראשית, למחלוקת העובדתית. אקדים ואומר, כי מצאתי את עדותה של התובעת מהימנה ומשכנעת. עדותה היתה יציבה ועקבית, והיא לא נסתרה בחקירה הנגדית. לא מצאתי סתירה בין האמור בכתב התביעה, האמור בתצהירה, ועדותה בבית המשפט. בכל ההזדמנויות הללו תיארה את אירוע התאונה באותו האופן. בכתב התביעה מסרה את הגרסה הבסיסית, לפיה לאחר שחגרה את בנה לכסא הבטיחות במושב שמאחורי הנהג, והתכוונה לעלות לרכב לשם התחלת נסיעה, נטרקה דלת הרכב על כף ידה השמאלית. בתצהירה הוסיפה ופירטה, כי בעת שחגרה את בנה החזיקה את הדלת בגופה, וכשהרחיקה את גופה ומשכה את ידה אל מחוץ לדלת, הדלת נטרקה על כף היד; כך מסרה גם בעדותה בבית המשפט.

אכן, עדותה של התובעת לעניין נסיבות אירוע התאונה הינה עדות יחידה של בעל דין, ובהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ניתן לקבלה ולבסס על פיה ממצאים עובדתיים רק אם נמצא להם סיוע בתשתית הראייתית.

סיוע כאמור נמצא בתיעוד הרפואי המיידי לאחר התאונה: כאמור, בבית החולים מסרה התובעת כי נחבלה באצבעות 4-3 של כף יד שמאל מטריקת דלת רכב. אינני סבורה כי העובדה שרופא המיון השתמש בצורת הפָּעיל "טריקת" דלת - להבדיל מצורת הסָביל "נטרקה" - פוגמת בגרסתה של התובעת, שכן ניתן לתאר באופן זה הן דלת שנטרקה מעצמה והן דלת אותה טרק מאן דהוא. כידוע, לרישום הגרסה בתיעוד הרפואי המיידי לאחר קרות תאונה יש משקל רב, נוכח האותנטיות המיוחסת על פי רוב לרישומים אלו, בטרם קיבל הנפגע יעוץ משפטי ובטרם חשב והתאים את עובדות המקרה לתועלתו (ראו, למשל, ת"א (מחוזי ת"א) 2283-05 שקירוב נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ [25.10.2007).

אינני מוצאת כי העובדה שבעלה של התובעת לא העיד מטעמה תיזקף לחובתה: הבעל לא היה עד לתאונה ועל כן אינו יכול להעיד על נסיבותיה. קריאת הביניים שלו במהלך עדותה של התובעת, בדבר היות הרכב בשיפוע, אינה מעלה ואינה מורידה, באשר התובעת ציינה עניין זה כבר בכתב התביעה, ולא היה בקריאה זו כדי "לסייע" לתובעת בעדותה, ולפגום בכך באמינותה.

אשר להיתכנות אירוע התאונה: ב"כ הנתבעת התעכב ממושכות על עניין זה, כאשר טען כי התאונה איננה הגיונית ואיננה אפשרית. אכן, כבר במסגרת החקירה הנגדית נטען בפני התובעת כי - "כל מי שקושר את הילד שלו באוטו, הוא לא יוצא כמו שיצאת ורואים בסרטון"; ובסיכומיו טען ב"כ הנתבעת, כי אין כל סיבה שהתובעת תניח את ידה על מסגרת הדלת תוך כדי התרחקות מהרכב, וכי הדבר אינו הגיוני.

אין בידי לקבל טענה זו. אין דרך אחת ויחידה ובלתהּ-אין להתרחק מרכב לאחר חגירת ילד לכסא בטיחות במושב האחורי. ניתן בהחלט לדמיין מצב בו תוך כדי היציאה וההתרחקות מהרכב לכיוון אחורי הרכב - על מנת להניח לדלת להיסגר - מניח אדם את כף ידו בהיסח הדעת על מסגרת הרכב, מבלי שהוא צופה את היטרקות הדלת עליה. האם הדבר הגיוני? אולי לא; אך האם הדבר אפשרי מהבחינה הפיזית? בהחלט כן.

אכן, היה אולי הגיוני יותר, בטוח יותר, לפתוח את דלת הרכב לרווחה, עד אשר "תינעל" במצב פתוח ולא תיסגר מעצמה, במיוחד לאור טענת התובעת כי הרכב חנה בשיפוע, וכי דלת הרכב כבדה; אכן, היה אולי הגיוני יותר, בטוח יותר, לא להניח את כף היד במקום בו אמורה הדלת להיסגר; אלא שנסיון החיים מלמד, כי לא תמיד פועלים בני האדם באופן הגיוני, בטוח או צפוי. אכן, תאונות מתרחשות במהירות ובאופן פתאומי, כאשר על פי רוב אין המעורב בהן צופה או מבין את מנגנון הפגיעה, גם לא בדיעבד; זהו עצם טיבן וטבען של תאונות (ראו בעניין זה ת"א (שלום ת"א-יפו) 14500-07-13 עשוש נ' כלל בע"מ ואח' [1.10.2017]). אין איפוא מקום, סבורתני, לספקולציות של הנתבעת בדבר הדרך בה "יכולה" או "אמורה" היתה להתרחש התאונה, לרבות טענתה, כי בצפייה בסרטון השחזור תוך שבירת רצף התמונות המרכיבות אותו, לא ניתן להצביע על התמונה בה תיתכן התאונה.

מכל מקום, אין לומר כי גרסת התובעת לתאונה היא כה מופרכת ובלתי מתקבלת על הדעת, באופן השומט את הקרקע מתחת לגרסה כולה.

אוסיף, כי שלא כטענת הנתבעת, בתאונה לא נפגעה רק אחת מאצבעות כף היד, מה ששולל, לשיטתה, את היתכנות הפגיעה הנטענת: גם אצבע 3 הסמוכה נפגעה, אם כי בצורה קשה פחות - עם דימום שפסק עד ההגעה לבית החולים, ועם רגישות במישוש וכאבים קלים, כפי שאובחן בחדר המיון. פגיעה של שתי אצבעות סמוכות יש בה כדי לחזק דווקא את גרסתה של התובעת לאירוע התאונה, לפיה נפגעה מדלת שנסגרה על אצבעותיה ולא רק על אצבע אחת.

אציין, כי אינני רואה בסרטון השחזור שהציגה התובעת משום סיוע לעדותה, אלא הסבר בדבר אופן התרחשותה גרידא: ברי, כי אין באפשרותה לשחזר את האירוע באופן מדוייק, כפי שאירע בפועל, בין אם לאור האמור לעיל בדבר היות התאונה אירוע בלתי צפוי, מפתיע ושאינו מובן תמיד, אף לא בדיעבד, ובין אם מתוך רצונה להימנע מפגיעה חוזרת באותה הדרך.

מכל האמור לעיל אני מקבלת את גרסתה של התובעת לאירוע התאונה וקובעת כי זו אירעה בעת התרחקותה של התובעת מהרכב, לאחר חגירת בנה לכסא הבטיחות, כאשר דלת הרכב נסגרה על כף ידה השמאלית שהונחה על מסגרת הדלת, כשבכוונתה היה להגיע אל מושב הנהג לצורך נסיעה.

"שימוש"

אשר למחלוקת המשפטית: בשאלה האם ניתן לראות בהכנסתו או הוצאתו של פעוט או חסר ישע אל רכב או ממנו על ידי אדם אחר משום "כניסה" או "ירידה" מן הרכב של האדם האחר, קרי, כ"שימוש" של אותו אדם אחר לפי החוק, אין עדיין הלכה מחייבת מאת בית המשפט העליון. כב' השופטת יעל וילנר הגדירה שאלה זו כ"שאלה משפטית מורכבת ומעניינת" (רע"א 8851/18 עירית נס ציונה נ' פלונית ואח' [17.7.2019]); ואילו כב' השופט יצחק עמית הגדיר סוגיה זו כסוגיה ש"אינה פשוטה" (ע"א 2726/20 פלוני נ' איוון אולוס [7.2.2022]).

דומני כי אין חולק, כי לו היתה התובעת נפגעת כתוצאה מסגירת דלת הרכב על כף ידה, תוך כדי כניסתה שלה לרכב לקראת נסיעה, או תוך כדי יציאתה ממנו בסיום נסיעה, הרי שהיה מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק, שכן מדובר בפעולות אינטגרליות של ה"כניסה" וה"יציאה" בהגדרת "שימוש". השאלה המתעוררת כאן היא, האם ניתן לראות בהכנסת בנה התינוק של התובעת אל הרכב, לקראת נסיעה, כשלב בפעולת כניסתה של התובעת עצמה לרכב.

סבורתני, כי בנסיבות המקרה הספציפיות, ועל פי בחינה של לשון החוק ותכליתו, התשובה לכך חיובית; בהתאם, יש לראות את סגירת דלת הרכב לאחר חגירתו של בנה בכסא הבטיחות משום "שימוש" של התובעת ברכב,.

בסעיף 1 לחוק מוגדרת "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

"שימוש ברכב מנועי" מוגדר בחוק כך:

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד."

למונח "שימוש ברכב מנועי" ניתנה במהלך השנים פרשנות מרחיבה; תפנית בפרשנות זו חלה בשנת 2007, ברע"א 9084/08אגד נ' ינטל [29.10.2007] (להלן: הלכת ינטל), בה נקבע כי אין עוד מקום לפרשנות הרחבה של המונח, אלא יש להתאימה להגדרה הקבועה בחוק. נקבע, איפוא, כי אין עוד מקום לכלול בגדר המונח "שימוש" גם שימושי לוואי שאינם מפורטים בהגדרתו של מונח זה בחוק. בהתאם נקבע ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ [4.2.2009], כי מטרתו של תיקון מס' 8 לחוק היא להשיב ככל שניתן את המונח "תאונת דרכים" למשמעו הפשוטה והיומיומית בקרב הציבור.

על דברים אלו חזרה כב' השופטת יעל וילנר ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני [12.5.2019]) (להלן: עניין מדינת ישראל) וברע"א 3329/21 שלמה חברה לביטוח בע"מ  נ' פלוני [2.11.2021], ב‏סכמה את ההלכה לעניין ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי". נקבע, כי לא כל פעולה הקשורה בקשר רחוק או קרוב לנסיעה תיחשב "נסיעה" לפי ההגדרה; על הפעולה להיות חיונית במובן הפיסי לשם נסיעה ועליה להוות חלק טבעי ואינטגרלי מהכניסה אל הרכב או הנסיעה בו, זאת על סמך בחינת הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מיתחם הסיכון התעבורתי.

אשר להגדרת "כניסה/ירידה מהרכב", נקבע בעניין מדינת ישראל כי על מנת שפעולה תבוא בגדר הגדרה זו, צריכים להתקיים שני מבחנים: המבחן הראשון, הטכני, בגדרו נבחן "מיתחם השימוש ברכב", אשר ראשיתו במגע בין הנפגע ובין הרכב וסופו בירידה מהרכב ורכישת עמידה יציבה מחוצה לו. אם תנאי זה מתקיים יש להמשיך ולבחון האם מתקיים המבחן השני, המהותי, הכולל את שני התנאים שנקבעו בהלכת ינטל לשם הגדרתה של "נסיעה", וכאמור - כי הפעולה חיונית במובן הפיסי לשם נסיעה, וכי נעשתה תוך כדי חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה עצמה.

אם ניישם מבחנים אלו לענייננו, נמצא, כך סבורה אני, כי יש לראות בהכנסת תינוק לכסא בטיחות ברכב משום פעולה חיונית לשם התחלת נסיעה, ולא פעולת לוואי גרידא: על מנת שהתובעת תוכל לממש את כוונתה להיכנס למושב הנהג ולהתחיל בנסיעה, שלה ושל בנה התינוק, היה עליה להכניס תחילה את בנה - שאינו מסוגל לעשות כן בעצמו - אל הרכב, לחגרו בכסא הבטיחות, ולאחר מכן לסגור את הדלת הסמוכה אליו. כל עוד לא נעשו פעולות אלו, אין באפשרותה של התובעת להתחיל בנסיעה. יש לראות, איפוא, בפעולות אלו משום פעולות חיוניות לשם נסיעה, וכחלק אינטגרלי של הכניסה אל הרכב.

בת"א (קריות) 51776-03-11 רינת בחר נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ [13.12.2014] נפגעה התובעת בעת שהתכופפה לחגור את בנה בכסא הבטיחות, רגלה נתפסה במרווח שבין הרכב ובין המדרכה, ונפגעה. כב' השופטת פנינה לוקיץ קבעה, כי הכנסת תינוק לכסא בטיחות טרם נסיעה הינה חלק טבעי ואינטגרלי של הכניסה אל הרכב או הנסיעה בו; זו הסיבה בגינה היתה התובעת רכונה אל תוך הרכב בעת התאונה. לשיטתה, המדובר בפעולה שכל אדם סביר שיישאל לגביה יראה אותה כחלק מ"הכניסה" לרכב של מי שמתעתד לנסוע ברכב וכחלק מכניסתו שלו לרכב, כהגדרה הפשוטה והיומיומית של "תאונת דרכים".

בדומה סבר כב' השופט דאוד מאזן בת"א (קריות) 41081-04-12 דוד יעיש לוגסי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ [20.4.2014], כי סיוע לנכה בכניסה לרכב על ידי מי שנוסע אף הוא ברכב, לרבות פעולת קיפול כסאות כחלק מהליך כניסת הנכה לרכב, מתוך כוונה להמשיך בנסיעה, נכנס לגדר "שימוש" ברכב ואינו בבחינת פעולת לוואי.

בע"א (מח' ת"א) 47697-09-17 עירית נס ציונה נ' פלוני ואח' [18.11.2018] - הוא הערעור נשוא החלטתה של כב' השופטת וילנר ברע"א 8851/18 לעיל - נדון מקרה בו התובעת חגרה את בנה הפעוט בכסא בטיחות ברכב, סגרה את הדלת, הסתובבה על מנת לגשת אל מושב הנהג, ואז הסתבכה רגלה בפתח הניקוז במדרכה, ונפגעה. בית המשפט המחוזי קבע כך: "לו היתה הנפגעת מחליקה ונופלת תוך כדי חגירת התינוק כי אז היה הדבר בגדר שימוש, כיוון שהיה קשר של ממש בין השימוש לבין הפגיעה, אולם במקרה שלפנינו נסתיים שלב חגירת התינוק ברכב, הנפגעת סגרה את דלת המכונית, הסתובבה ונפלה בשל מכשול שאינו קשור בשום דרך שהיא ברכב."

כאמור, על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון; הבקשה נדחתה, והכרעה בסוגיה עצמה שבמחלוקת כאן הושארה ב"צריך עיון"; זאת משום שבאותו מקרה נקבע, כי אין מתקיים קשר סיבתי משפטי בין חגירת הילד בכסא הבטיחות ובין התאונה, שכן זו אירעה לאחר סגירת הדלת, בדרכה של התובעת אל מושב הנהג, וכתוצאה מהסתבכות רגלה בפתח ניקוז. עם זאת יצויין, כי בית המשפט העליון לא ביטל את קביעתו דלעיל של בית המשפט המחוזי, ולפיה תאונה המתרחשת תוך כדי חגירת התינוק מהווה "שימוש", זאת הגם שבקשת רשות הערעור נדונה לאחר מתן פסק הדין בעניין מדינת ישראל.

ענייננו שונה מהמקרה דנא: אם באותו מקרה שלב חגירת בנה של התובעת הסתיים, היא סגרה את הדלת והחלה לצעוד לכיוון מושב הנהג (ואז הסתבכה רגלה בפתח הניקוז), הרי שבמקרה דנא, שלב חגירת בנה של התובעת ברכב טרם הסתיים; דלת המושב הסמוכה אל הבן טרם נסגרה סופית, והתובעת טרם ניתקה מגע פיזי מהרכב; ברי, כי שלב החגירה מסתיים רק עם סגירתה המלאה של הדלת הסמוכה. כל עוד זו לא נסגרה, לא הושלמה פעולת הכנסת בנה של התובעת לרכב.

בת"א (פתח תקווה) 25638-04-18 פלונית נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ [15.9.2021], (להלן: עניין פלונית) שניתן לאחר פסק הדין בעניין מדינת ישראל, קבעה כב' השופטת ריבה שרון, כי ניתן לסווג את פעולותיו של אדם המסייע לכניסת פעוט או חסר ישע לכלי רכב, לפני כניסתו שלו עצמו אל הרכב, כ"שימוש" כהגדרתו בחוק, זאת נוכח המבחן הטכני של הקשר הסיבתי הפיזי: לולא ביקשה התובעת שם לנסוע עם בתה התינוקת ברכב, לא היתה מכניסה את התינוקת לרכב, ורגלה לא היתה נכנסת לשקע הביוב הסמוך לרכב ונפגעת; כך גם בהתאם למבחן המהותי, שהרי אין להתחיל בנסיעה ברכב בטרם חגרה את התינוקת, כאשר זו, כחסרת ישע, אינה יכולה לחגור את עצמה ועל כן זקוקה למבוגר שיעשה זאת עבורה; עוד קבעה, בדומה לפסקי הדין שהובאו לעיל, כי פעולת החגירה היוותה חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו.

זאת ועוד: בשני המקרים האמורים נגרמה הפגיעה תוך כדי חגירת הפעוט בכסא הבטיחות, אולם כתוצאה מגורם אחר: בעניין עירית נס ציונה - הסתבכות רגל התובעת בפתח ניקוז; ובעניין פלונית - בשל שקע ביוב במדרכה; חרף זאת נקבע, כי בנסיבות אלו מדובר ב"שימוש" ברכב; קל וחומר במקרה דנא, בו, בשונה משני המקרים דלעיל, לא היה גורם אחר שגרם לפגיעה, אלא הגורם הישיר לפגיעה הינו אחד מרכיבי הרכב עצמו - דלת הרכב.

סיכומו של דבר: סבורתני כי יש לקבוע, כי הכנסת תינוק למושב הרכב וחגירתו בכסא בטיחות הינן חלק אינטגרלי מכניסתו של הנהג עצמו לרכב לקראת נסיעה; אין באפשרותו להתחיל בנסיעה בטרם ישלים פעולות אלו. לפיכך, כפי שיש לראות בפגיעה כתוצאה מסגירת דלת הרכב תוך כדי כניסה לרכב או יציאה ממנו משום "שימוש", כך יש לראות כ"שימוש" גם פגיעה מסגירת דלת הרכב תוך כדי הכנסתו או הוצאתו של תינוק אל הרכב או מתוכו, וכל עוד הפעולה טרם נסתיימה, קרי, דלת המושב טרם נסגרה במלואה וטרם נותק המגע הפיזי בין הנפגע ובין הרכב. כך גם בענייננו.

אשר על כן, אני קובעת כי האירוע בו נפגעה התובעת הינו "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק, וכי הנתבעת חבה בפיצוי התובעת מכוחו.

הוראות להמשך

הצדדים יגישו תחשיבי נזק קצרים (בהיקף של עד 3 עמודים), התובעת בתוך 30 יום והנתבעת בתוך 30 יום אחריה. התחשיבים יומצאו במישרין לב"כ הצד שכנגד במקביל להגשתם לתיק.

לחלופין, ולאור מהות הפגיעה והנכות שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט, ישקלו הצדדים הסמכת בית המשפט למתן פסק דין על דרך סעיף 4(ג) לחוק.

שאלת ההוצאות תידון במסגרת פסק הדין הסופי.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ו' אב תשפ"ג, 24 יולי 2023, בהעדר הצדדים.