פלוני נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים ואח'

פסק דין

1.עניינה של תביעה זו הוא בתאונת דרכים מיום 21.6.16, בה נפגע התובע, בעת שנהג במסגרת עבודתו אצל צד ג' 1 (להלן: "אלינור" או "המעסיקה"), ברכב אשר אלינור שכרה מצד ג' 2 (להלן: "מוטי"), והיה רשום במשרד הרישוי בבעלות צד ג' 3 (להלן: "תמר"). הרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה בר תוקף. התובע טוען כי הוא זכאי לקבל פיצוי מהנתבעת (להלן: "קרנית"), בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת הדרכים. זאת, מכוח סעיף 7א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק"). לפיכך, בסוגיית החבות, השאלה הטעונה דיון והכרעה היא האם בנסיבות העניין מתקיימים התנאים הקבועים בהוראת סעיף 7א לחוק. יצויין כי סוגיית הנזק התייתרה, לאחר שבמהלך הדיון הצדדים קיבלו הצעה שניתנה בהקשר זה, והוסכם על גובה הפיצוי שייפסק לתובע, בכפוף להכרעה בסוגיית החבות האמורה.

רקע עובדתי ודיוני

2.התובע, יליד 1981, עבד בתקופה הרלבנטית לתביעה אצל אלינור, בתפקיד של סוכן מכירות, בעסק של שיווק והפצה בתחום הקפה (להלן: "העסק"). במהלך הדיון הוברר, כי העסק נוהל על ידי אלינור יחד עם בן זוגה, שנראה כי היה הרוח החיה בניהול העסק - אלירן סבח (להלן: "אלירן", ושניהם יחד: "בני הזוג סבח"). אלירן שימש כמנהל העבודה של התובע בעסק. במסגרת עבודתו של התובע בעסק, העמידו בני הזוג סבח לרשות התובע רכבים שונים מעת לעת. זאת, לצורך נסיעותיו במהלך ביצוע עבודתו בעסק. נטען כי רכבים אלה נשכרו על ידי בני הזוג סבח ממוטי. בין השאר, העמידו בני הזוג סבח לרשות התובע, רכב מסוג מאזדה מ.ר. 64-328-68 (להלן: "הרכב" או "רכב המאזדה"), אשר גם הוא נשכר ממוטי. בכתב התביעה נטען כי במעמד מסירת הרכב לרשות התובע, הוצג לתובע צילום של תעודה (להלן: "צילום התעודה"), הנחזית להיות תעודת ביטוח חובה של הרכב אשר הונפקה על ידי הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הכשרה"), עבור חברה בשם ביי אנד דרייב, לתקופה שמיום 6.1.16 ועד ליום 31.12.16. בצילום התעודה צויין מספר פוליסה, והוטבעה עליו חותמת מיום 6.1.16, של נתקבל ושולם, אשר כביכול שייכת לחברת הכשרה, וכן חתימה שכביכול מהווה חתימתה של עובדת בחברת הכשרה. צילום התעודה הוגש לתיק על ידי התובע (מוצג "במ/1"), באיכות לא מיטבית. להלן צילום התעודה כפי שהוגש, באופן חלקי, להמחשת צורת צילום התעודה והפרטים שרשומים בו:

3.ביום 21.6.16, בעת שהתובע נהג ברכב במסגרת עבודתו אצל אלינור, הוא נפגע בתאונת דרכים שאירעה בצומת, בכביש עירוני בקרית ים (להלן: "התאונה").

4. למקום התאונה הגיעה משטרת ישראל, אשר חקרה את נסיבות התאונה (מסמכים מתיק המשטרה הוגשו כמוצג "ת/4"). בטופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים של המשטרה, צוינו פרטי התובע והנהג האחר שהיה מעורב בתאונה, וכן פרטי רכביהם. לגבי הביטוח, צוין בטופס זה כי רכב המאזדה מבוטח בביטוח חובה בחברת הכשרה לפי הפרטים אשר הופיעו בצילום התעודה. למחרת התאונה, ביום 22.6.16, התובע נחקר במשטרה באזהרה בגין התאונה. עיון בטופס הודעת התובע תחת אזהרה, מעלה כי התובע לא נשאל בחקירתו במשטרה בעניין כיסוי ביטוחי של הרכב. יוער, הגם שאין לכך נפקות לענייננו, כי התובע ציין שבסופו של דבר הוא לא הועמד לדין בגין התאונה.

5.לאחר התאונה, ביום 4.7.16, התובע פנה במכתב באמצעות בא כוחו אל חברת הכשרה, כמבטחת בביטוח חובה, ובהסתמך על צילום התעודה, הודיע כי על הרכב חלה פוליסת ביטוח חובה מטעמה של חברת הכשרה, וכי התובע נפגע בתאונה עת נהג ברכב במסגרת עבודתו. הכשרה השיבה לב"כ התובע במכתב מיום 21.7.16, כי לא נמצאה על ידה תעודת ביטוח אשר שולמה כנדרש. בתשובתה צויין: "לאחר בדיקתנו במערכת אין אנו מאתרים כיסוי ביטוח עבור הרכב הנ"ל לתאריך התאונה הנטען. באם ישנה תעודת חובה משולמת נא לשלוח את החומר בצירוף התעודה".

6.יצוין כי בעלת הרכב האחר שהיה מעורב בתאונה, הגישה כנגד התובע תביעה בגין נזק רכוש שנגרם לרכבה בתאונה, אשר נדונה בת.א. XXXXX-XX-XX (להלן: "תביעת נזק הרכוש"). בתביעת נזק הרכוש, התובע דכאן הגיש הודעה לצדדים שלישיים כנגד צדדי ג' בתביעה דכאן וכן כנגד אלירן. בפסק דין מיום 5.2.18 נדחתה התביעה כנגד התובע, משנמצא מהבחינה העובדתית, כי לא הוכחה אחריותו לגרימת התאונה, תוך שבית המשפט הדגיש כי "עדותו של הנתבע [התובע דכאן-א.ד.] מהימנה בעיני. מצאתי כי היתה עקבית וסדורה, וכי לא נסתרה בחקירתו הנגדית. אני מבכרת את עדותו של הנתבע על פני עדותו של נהג התובעת". משבית המשפט דחה את תביעת נזק הרכוש כנגד התובע, התייתרה ההודעה לצדדי ג', ובית המשפט ראה לנכון לדחותה. לצד זאת, בית המשפט מצא לנכון להעיר, כהערת אגב, ולמעלה מן הצורך, כי אילו היתה התביעה מתקבלת, היתה ההודעה לצדדי ג' כנגד מוטי ותמר מתקבלת (לא רק מהטעם שמוטי ותמר לא התגוננו מפניה) ואילו כנגד בני הזוג סבח - נדחית. בהקשר זה בית המשפט ציין, שהוכח כי בני הזוג סבח העמידו את הרכב לרשות התובע, לאחר ששכרו אותו ממוטי, ועל כן התובע, "יכול היה להניח, בנסיבות אלה, כי רכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקיו, לצרכי עבודתו, מבוטח, ועל כן יש לו עילת תביעה נגד צד ג' בגין כל סכום בו יחויב". למרות זאת, הוסיף וציין, כי בני הזוג סבח שכרו ממוטי באופן קבוע כלי רכב, והם הוכיחו כי מוטי המציא להם תעודת ביטוח, אשר "בדיעבד, נראה כי התעודה היתה מזויפת, או לכל הפחות בלתי תקפה". אולם, בנסיבות, כך על פי ההערה שם, בני הזוג סבח לא היו צריכים לצפות או לחשוד כי התעודה מזויפת.

7.בחזרה לענייננו. בתביעה זו שלפניי, התובע טען, כי רק לאחר התאונה, הוא הבין לראשונה, כי צילום התעודה, אשר הוצג לעיונו עם קבלת הרכב ממוטי, ואשר הונח ברכב בזמן התאונה, אינו של תעודת ביטוח משולמת, ומשכך אין לרכב ביטוח חובה בר תוקף. זאת, על פי תשובת הכשרה. כך שנהיגתו ברכב בזמן התאונה, היתה נעדרת כיסוי ביטוחי. על רקע זה, התובע הגיש את התביעה נגד קרנית, בטענה כי היא חייבת לפצות אותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה. לפי הטענה, התובע נהג ברכב בזמן התאונה, בהיתר ממעסיקיו בני הזוג סבח, כאשר לאור צילום התעודה שהוצג לו עם קבלת הרכב, הוא לא ידע, ולא היה סביר שיידע, כי נהיגתו ברכב אינה מכוסה בביטוח חובה. לפיכך, טען, קמה חבותה של קרנית לפצותו בגין נזקיו, מכוח סעיף 7א לחוק הפיצויים. יוער כי בתחילה התובע צירף לכתב התביעה גם את צדדי ג', כנתבעים, אולם לאחר מכן, ועוד בטרם הוגשו כתבי הגנה על ידי צדדי ג', ביקש למחוק את התביעה כנגדם.

8.בכתב הגנתה, קרנית הכחישה חבות בגין התאונה, תוך שטענה, בין השאר, כי החבות מוטלת על חברת הכשרה, מכוח תעודת ביטוח החובה שחלה על הרכב. בהמשך, לאחר שהחלה שמיעת הראיות, וויתרה קרנית על טענתה זו, לאור מצב הדברים העובדתי כפי שעלה מן הראיות, ובהחלטה מיום 3.2.21, ניתן תוקף להודעתה כי היא חוזרת בה מהטענה שבמועד התאונה הרכב היה מבוטח בביטוח חובה בחברת הכשרה. משכך, כיום אין עוד מחלוקת כי במועד התאונה הרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה. בנסיבות אלו, קרנית מיקדה את טענותיה במישור זכאות התובע על פי הוראות חוק הפיצויים. לדידה, התובע אינו זכאי לקבל ממנה פיצויים מכוח החוק, משהחזיק ונהג ברכב בהעדר כיסוי ביטוחי. לצד זאת, קרנית שיגרה הודעה כנגד צדדי ג', בגדרה טענה כי ככל שהיא תחויב לפצות את התובע בגין נזקיו, אזי יש לחייב את צדדי ג' לשפותה, משלא דאגו לעריכת ביטוח חובה לרכב. זאת, בהיותה של אלינור מעסיקתו של התובע במועד התאונה אשר שכרה את הרכב ממוטי; בהיותו של מוטי המשכיר של הרכב; ובהיותה של תמר רשומה במשרד הרישוי כבעלת הרכב.

9.בטרם הגישה כתב הגנה, הגישה אלינור בקשה לסילוק הודעת קרנית נגדה על הסף. בבקשה זו נטען כי בית המשפט בתביעת נזק הרכוש דחה את ההודעה לצד ג' שהתובע דכאן הגיש נגד אלינור, משנדחתה תביעת נזק הרכוש כנגדו. עוד נטען, כי בית המשפט שם ציין כי לאלינור אין אחריות לשפות את התובע בגין התאונה, משלא היה באפשרותה לצפות או לחשוד שצילום התעודה שמוטי המציא לה, אינו של תעודת ביטוח תקפה, אשר חלה על הרכב. מכאן טענה אלינור כי פסק הדין בתביעת נזק הרכוש, מקים מעשה בית דין, אשר מחייב את סילוק הודעת קרנית נגדה על הסף. לאחר קבלת תשובת קרנית לבקשה זו, החליט המותב הקודם שדן בתובענה (כבוד השופטת א' דגן), לדחות את בקשת הסילוק על הסף.

10.תחילה, לא הוגשו כתבי הגנה ביחס להודעה ע"י אף אחד מצדדי ג', והם אף לא התייצבו לדיון, ולבקשת קרנית, ביום 17.1.19 ניתן נגדם פסק דין בהעדר הגנה. מאוחר יותר, הוחלט להורות על ביטול פסק הדין שניתן כנגד תמר, משעלה ספק באשר להמצאה לידיה. בהמשך, קרנית לא טענה כי ביצעה המצאה כדין לתמר, וזו האחרונה לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון, ובסיכומיה, קרנית לא עמדה על הודעתה כנגד תמר. בנסיבות אלו, יש לדחות את הודעת קרנית כנגד תמר, וכך אני מורה. מוטי כלל לא הגיש כתב הגנה, הוא מודע היטב לפסק הדין שניתן כנגדו ולא ביקש לבטלו, ועל כן פסק הדין שניתן בהודעת קרנית כנגדו, נותר על כנו. אלינור הגישה בקשה לביטול פסק הדין, ובקדם משפט מיום 10.6.19, נעתרתי לבקשתה זו, והוריתי על ביטול פסק הדין שניתן כנגדה.

11.אלינור הגישה כתב הגנה מטעמה, בו טענה במישור הכללי כי היא חדלת פירעון נוכח מצבה הכלכלי הקשה. לגוף ההודעה, טענה כי במועד הרלבנטי לתביעה היא היתה מעסיקתו של התובע, ושכרה עבורו רכב מאת מוטי ותמר. עוד טענה כי היא העמידה את הרכב לשימושו הבלעדי של התובע, כך שהחזקה והשימוש ברכב היו בידיו בלבד, ולכן אין לייחס לה אחריות בשל התנהגותו הרשלנית של התובע אשר נהג ברכב בניגוד להוראות הדין. בנוסף, נטען, מוטי ותמר הציגו בפניה את צילום התעודה, אשר נחזית להיראות תעודת ביטוח אמיתית, ורק בסופו של יום הובהר כי צילום התעודה מזויף. אלינור טענה כי אין חולק שלא היה באפשרותה לצפות כי מוטי ותמר, אשר מנהלים מגרש להשכרת רכבים, ימציאו לה תעודת ביטוח חובה מזויפת. משכך, טענה (ס' 27 לכתב ההגנה) כי "נפלה קורבן למעשה מרמה ותרמית". לצד זאת, היא הסכימה (ס' 28 לכתב ההגנה) כי "במקרה דנא, הרי שאין בידי התובע לתבוע מבטח ... וזאת לנוכח העובדה כי תעודת הביטוח לא היתה ברת תוקף ומכאן כי "קרנית" נכנסת בנעלי המבטחת לכאורה".

12.לאחר הגשת כתב הגנה, אלינור שיגרה הודעת צדדי ד' כנגד מוטי ותמר, בגדרה טענה כי ככל שתחויב לשפות את קרנית בהתאם להודעה לצדדי ג', אזי יש לחייב את מוטי ותמר לשפותה, שכן במועדים הרלבנטיים לתאונה, מוטי ותמר היו הבעלים ו/או המחזיקים ו/או מתירי השימוש ו/או המשכירים של הרכב, אשר הציגו בפניה את צילום התעודה, כאשר למעשה היה זה מצג שווא, לאחר שהתברר כי לרכב אין ביטוח חובה בתוקף. נטען כי מוטי ותמר לא נקטו באמצעים סבירים על מנת למנוע את השימוש ברכב בהעדר ביטוח אשר מכסה את נהיגת התובע בו. מוטי ותמר לא הגישו כתב הגנה מפני ההודעה לצדדי ד', אף שזו הומצאה להם, ועל כן לבקשת אלינור, ביום 26.11.19 ניתן כנגדם פסק דין בהעדר הגנה בהודעה לצדדי ד'.

13.נסכם את השתלשלות העניינים הדיונית: בהודעה לצדדי ג' של קרנית ניתן פס"ד בהעדר הגנה כנגד מוטי, ובהודעה לצדדי ד' של אלינור ניתן פס"ד בהעדר הגנה כנגד מוטי ותמר. לפיכך, הדיון בשאלת החבות יעסוק בשתי חזיתות בלבד; באחריותה של קרנית לפצות את התובע על פי חוק הפיצויים; וככל שקרנית תחוייב לפצות את התובע, יש לדון ולהכריע בטענות שעניינן באחריותה של אלינור לשפות את קרנית.

14.לעניין הנזק; בקדם המשפט מיום 13.11.19, ניתן תוקף של החלטה להסכמת התובע, קרנית ואלינור (הצדדים אשר נוטלים חלק בהתדיינות), להעמיד את סכום הפיצוי שייפסק לתובע, ככל והתביעה תתקבל, בהתאם להצעת בית המשפט, על סך של 134,500 ₪ "נטו", לאחר ניכוי תשלומים ששולמו לתובע ע"י המוסד לביטוח לאומי, אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה. משכך, וכאמור בפתח הדברים, התייתר הצורך לדון בשאלת הנזק ונותר להכריע בשאלת החבות.

דיון והכרעה

15.אקדים ואומר; לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את החומר שהוגש, וכן את העדויות שנשמעו לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, משהוכח ברמה הדרושה, כי בענייננו מתקיימים התנאים הקבועים בהוראת סעיף 7א לחוק הפיצויים, אשר מכוחה על קרנית לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו.

אכן, מצאתי לנכון לקבוע כי התובע לא ידע, בין השאר בהינתן צילום התעודה שהוצג לפניו והונח במועד התאונה ברכב, כי נהיגתו ברכב ביום התאונה נעדרת כיסוי ביטוחי. זאת ועוד, שוכנעתי, בנסיבות הספציפיות, תוך בחינת נתונים אובייקטיביים וסובייקטיביים של המקרה, בסבירות אי הידיעה של התובע על העדרו של כיסוי ביטוחי; דהיינו, כי בנסיבות, לא היה סביר שהתובע יידע על העדרו של הכיסוי הביטוחי. בהקשר זה, לא ראיתי כי בהתנהגות התובע בכללותה, נפל "פגם חמור" או "רבב מוסרי", הסותרים את תקנת הציבור, אשר בהתקיימם עשויה לקום עילה לשלילת זכאותו לפיצויים על פי החוק.

אשר לאלינור, סבורני כי דין הודעת קרנית כנגדה להתקבל. מצאתי לנכון להטיל אחריות על אלינור, בהיותה מעסיקתו של התובע, אשר התירה את שימוש התובע ברכב ללא ביטוח שמכסה את נהיגתו בו, לאחר ששכרה רכבים ממוטי באופן בלתי מסודר ורשלני, שאינו עולה בקנה אחד עם מהלך עסקים רגיל ועם הציפיות הסבירות ממעסיק, ומבלי שהוכיחה כי קיימה את חובתה לדאוג לקיומו של ביטוח תקף ברכב שמסרה לעובד שלה.

תוצאה זו אליה הגעתי מבוססת על כך שגרסת התובע אשר להשתלשלות האירועים, מקובלת עליי, בהיותה גרסה הגיונית וסבירה, וראיתי לנכון לתת בה אמון, במיוחד כשהיא נתמכת בראיות נוספות וחיצוניות, וכן משתלבת היטב עם יתר הראיות שהוגשו. מנגד, לא מצאתי לקבל את ליבת גרסאותיהם של אלינור ומוטי בשאלות שהיו שנויות במחלוקת במשפט, שכן אלו אינן משכנעות, מתפתחות, מתחמקות מאחריות, כבושות בחלקן, ואף לא נתמכו בראיות חיצוניות מספקות.

על הראיות - דיון עובדתי

16. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, בו הצהיר כי הוא התחיל את עבודתו אצל אלינור בעסק בחודש 11/15', וסיים את עבודתו בעסק בחודש 12/16', כחצי שנה לאחר התאונה. התובע הבהיר כי הוא שימש כסוכן מכירות, וכי בפועל אלירן הוא זה שניהל את העסק, ואף היה המנהל הישיר שלו. התובע הצהיר כי "מתוקף תפקידי, העמידו לרשותי בני הזוג סבח רכבים שונים אשר שימשו אותי במסגרת עבודתי וזאת לאורך כל תקופת העסקתי". הרכבים סופקו לו על ידי מוטי, ממנו שכרו בני הזוג סבח את הרכבים. כך גם נעשה לגבי רכב המאזדה, אשר גם אותו שכרו בני הזוג סבח ממוטי. התובע הצהיר כי "למען הסר ספק, ההתקשרות ביחס לאספקת הרכבים ובכללם [רכב המאזדה] והתשלום עבור השימוש בהם, נעשו על ידי בני הזוג סבח ולי לא הייתה כל מעורבות בדבר". עוד הצהיר התובע לעניין תעודת ביטוח החובה שלכאורה הונפקה על ידי חברת הכשרה, ואשר נמסרה לו על ידי אלירן לאחר התאונה, כי "למרבה התדהמה התברר לאחר פניית עורך הדין כי פוליסה זו כלל לא קיימת, למרות החותמת המתנוססת, על גבי פוליסת הביטוח, ...". משכך, גרס כי על קרנית לפצותו בגין נזקי הגוף, שכן "למרות שהייתי הנהג ברכב במועד התאונה, הרי שהשתמשתי ברכב שעה שאני סברתי באמת ובתמים כי הרכב מבוטח בביטוח חובה, בין היתר לאור פוליסת הביטוח שנמסרה לי".

בחקירתו הנגדית של התובע על ידי ב"כ קרנית, הוא חזר על גרסתו כי החל את עבודתו בעסק אצל אלינור בחודש נובמבר 2015; אישר כי לא נחתם הסכם עבודה בכתב בינו לבין אלינור; הבהיר כי התפקיד שביצע בעבודתו בעסק היה "בשטח. להסתובב בין החנויות ולמכור את מה שהחברה מציעה"; העיד כי הרכבים שקיבל מבני הזוג סבח לצורך עבודתו, נמסרו לו על ידי מוטי. לדבריו, הרכב הראשון שקיבל בתחילת עבודתו שימש אותו לתקופה של כשבועיים, שכן הוא היה קטן מדי עבורו, ולכן הוא ביקש מאלירן להחליפו. התובע העיד כי "עם הרכב השני הגיע מוטי, והחליף לי למיצובישי לאנסר. אבל הכל בתיאום עם אלירן, אני לא יוצר קשר עם מוטי", ובהמשך "המיצובישי היתה אצלי 3-4 חודשים והתלוננתי תמיד שהיה בו רעשים". התובע העיד כי הרכבים נמסרו לו על ידי מוטי תמיד בשטח, במקום שבו שהה. התובע אישר כי גם את רכב המאזדה הוא קיבל ברחוב ולא במקום מסודר. התובע העיד כי ברכבים שקיבל ממוטי הוא בדק את קיומו של רישיון רכב, וכי "ראיתי שם צילום. זאת אומרת שזה לא היה המסמך המקורי אלא צילום גם של הביטוח וגם של הרכב... כך בכל רכב של חברת השכרה. עבדתי גם עם חברות השכרות שלמה סיקסט וכאלה, בכל רכב זה כך". בדומה לכך, מסר התובע, גם במעמד קבלת רכב המאזדה, הוא בדק את הניירת של הרכב, כולל צילום התעודה. התובע העיד כי הרכב היה בשימושו תקופה של כשלושה חודשים עד קרות התאונה. לדבריו, בעבר, כששכר רכב מחברות השכרה, גם מחברות רשמיות וממוסדות, קיבל לעתים רכבים ברחוב ולא במשרד של חברת ההשכרה. התובע אמר כי לבקשת מוטי, הוא חתם על חוזה במעמד קבלת הרכב הראשון מידיו של מוטי, ולגבי שני הרכבים הנוספים שקיבל ממוטי כולל רכב המאזדה, הוא לא התבקש לחתום על מסמך כלשהו. התובע הדגיש כי "אני חתמתי על הסכם נהג, של מי שנוהג ברכב. שזה אומר שאם יש לי תאונה, אז יש לי השתתפות עצמית של 400 דולר, שזה סטנדרט, אני חושב בחברות האלו. אני חושב שזה חוזה סטנדרטי". עם זאת, התובע לא זכר במדויק את תוכן החוזה עליו חתם במעמד מסירת הרכב הראשון שנשכר ממוטי; וציין כי אין לו העתק של חוזה זה וכי אף לאחר התאונה הוא לא ביקש אותו ממוטי. התובע העיד כי בעת פינויו באמבולנס מיד לאחר התאונה, הוא לקח עמו את צילום התעודה, שנמצא ברכב, וכשנשאל האם היה ביטוח מקיף לרכב השיב "זה המקיף, לא? אז על מה זה התעודה הזו? זה מה שהיה אצלי". התובע נשאל מדוע לא פנה למוטי על מנת לקבל את תעודות הביטוח של הרכב במלואן והשיב כי "אין לי התנהלות מול מוטי, אלא מול אלירן ואלינור. אין לי התנהלות מול מוטי". בהמשך הוסיף כי הוא ביקש זאת מאלירן, אך זה השיב כי "אני רק שילמתי". התובע מסר כי אינו זוכר את שם החברה של מוטי וכי לא ראה שקיים לוגו של חברה כזו. התובע אישר כי המשיך את עבודתו בעסק אצל אלינור כחצי שנה לאחר התאונה, אך הבהיר כי בשלב זה, אלינור רכשה עבורו רכב לצורך ביצוע עבודתו בעסק, שכן הוא לא הסכים עוד לנהוג ברכבים של מוטי. התובע העיד כי "... בזמן הזה הגיע אלי עוד רכב ממוטי ולא הסכמתי לקבל ואמרתי לאלירן שאני לא עובד איתו יותר, כי לא ייתכן שאני אסע 9 שעות על הכביש ובסוף הסתבר שאין ביטוח. ואני גם מעלה את הילדה שלי על זה. לא הייתי עושה את זה בחיים. במקרה הקשה יותר - אם אני הייתי פוגע בבנאדם, הייתי משלם את כל החיים שלי. נראה לך שהייתי עושה את זה?". התובע נשאל האם ברכב החדש שקיבל לאחר התאונה מבני הזוג סבח, הוא עשה בדיקות של מסמכי הרכב בחברת הביטוח, והשיב כי "... לא עשיתי בדיקה נוספת בחברת הביטוח. אני מדגיש שאני לא הסכמתי יותר לעבוד עם מוטי וזה הבדיקה שעשיתי. אני בדקתי רישיון וביטוח בתוקף". לשלמות התמונה יצוין כי לפי עדותו, אחרי תקופת מחלה בה שהה בשל התאונה, ולאחר ששב לעבודתו בעסק, נתגלעה מחלוקת בינו לבין בני הזוג סבח. בהקשר זה ציין התובע, בין השאר: "אני קיבלתי את התביעה בערך באוגוסט, ואני בתהליך עם אלירן שמעבר לקטע הזה 'אני רק שילמתי' הוא אמר לי אני אעשה בדיקה. זה גרר אותי עוד חודש - חודש וחצי. פניתי לעו"ד והמשכנו את התהליך, והתבררו עוד דברים בדיעבד, שבעקבותיהם עזבתי את העבודה" (עמ' 32, ש' 2-4).

17.אלינור הגישה תצהיר עדות ראשית, בו הבהירה את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, לפיהן במועד התאונה היא היתה מעסיקתו של התובע וכי במועד זה התובע נהג ברכב במסגרת עבודתו בעסק. אלינור הצהירה כי היא שכרה את הרכב ממוטי ותמר, והעבירה אותו לשימושו הבלעדי של התובע. עוד הצהירה כי מוטי ותמר הציגו בפניה את צילום התעודה, הנחזית להיראות תעודת ביטוח חובה אמיתית שהונפקה על ידי חברת הכשרה, אך מבירור שנעשה לאחר התאונה, נראה כי תעודה זו מזויפת. אלינור הדגישה (בסעיף 9) כי "אין ספק כי לא יכולתי לצפות ולא הייתי אמורה לצפות כי תעודת הביטוח אשר הונפקה לי היתה מזויפת וזאת בהיות צדדי ג' 2-3 [מוטי ותמר - א.ד.] מנהלים מגרש להשכרת רכבים ואמורים להיות אמונים כלפי כלל הציבור, קל וחומר, כלפיי". זה המקום להעיר, כי הצהרותיה הנ"ל של אלינור בעדותה בעניין תמר, לפיהן היא שכרה את הרכב לא רק ממוטי אלא גם מתמר, וכי תמר יחד עם מוטי הציגו בפניה את צילום התעודה, התבררו כהצהרות שאין להן כל עיגון בחומר הראיות, אלינור עצמה חזרה בה הלכה למעשה מטענות אלה בעדותה, וברי כי בטענות אלה אין כל ממש.

יצויין כי בתצהירה הדגישה אלינור את מצבה הכלכלי הקשה. במהלך אחד הדיונים התברר במפתיע כי נגד אלינור נפתח הליך של חדלות פירעון, והדיון נדחה, עד אשר קרנית קיבלה היתר מבית המשפט המוסמך להמשיך בניהול ההליך כאן כנגד אלינור.

בחקירתה לפניי על ידי ב"כ התובע, הבהירה אלינור כי כשהתובע התחיל לעבוד בעסק, בני הזוג סבח שכרו עבורו רכבים. לצד זאת טענה כי "התשלום אנחנו היינו מבצעים, וכל שאר הפרטים זה היה סוכן המכירות מול בעל הרכבים. אני הייתי הגורם המשלם... המשכיר היה עובד מול סוכן המכירות זאת אומרת הוא היה מראה לו את התעודות וכל מה שצריך ואני הייתי הגורם המשלם", והוסיפה וטענה לגבי הסכם הההשכרה כי "למיטב זכרוני, הנהג היה חותם מול מוטי". אלינור נשאלה האם בטרם מסירת רכב לעובד בעסק על ידה, היא מוודאת את קיומו של ביטוח והאם כך עשתה גם במסירת רכב המאזדה לתובע, והשיבה "וודאי". אלינור טענה כי צילום התעודה נמסר לבני הזוג סבח בעת קבלת הרכב, אך לא זכרה אם החותמת שנמצאת על צילום התעודה הייתה קיימת לפני התאונה. אלינור העידה כי בדקה שתעודת הביטוח לפי צילום התעודה אכן משולמת; כי היא ידעה שיש ביטוח תקין לרכב; וכי רק לאחר התאונה, גילתה שקיימת בעיה עם הביטוח של הרכב. לדבריה, "אחרי בירורים הבנו שיש איזושהי בעיה, אנחנו לא ידענו את זה. עד הדיון הזה לא ידעתי בכלל שהתעודה לא תקינה". אלינור נשאלה האם ייתכן כי היא או אלירן הטביעו את החותמת בצילום התעודה והכחישה באומרה "חס ושלום".

בחקירתה הנגדית על ידי ב"כ קרנית, נשאלה אלינור לעניין ההתקשרות שלה עם מוטי לצורך השכרת הרכבים לעסק. היא לא זכרה את שם חברת השכרת הרכבים של מוטי (עמ' 47, ש' 15-16). היא אישרה כי מעולם לא ביקרה במגרש של מוטי; מעולם לא ראתה את המשרד של מוטי; ולא זכרה אם ראתה מסמכים של עסק השכרת רכבים של מוטי (עמ' 47, ש' 21-26). אלינור נשאלה "ולמרות שהגשת תצהיר מפורט, לא ראית לנכון לצרף בדל של ראיה לעניין ההתקשרות שלך עם מוטי אלקבץ?" והשיבה כי "לא יודעת, לא חשבתי על זה" (עמ' 47, ש' 29-31). אלינור נשאלה שאלות נוספות בעניין העסקת התובע בעסק, אך הוסיפה לתת תשובות מתחמקות. לדוגמא; "את בעלת עסק, מפעילה אותו עד היום. מעסיקה לטענתך עובדים. באת לדיון נתת תצהיר, את לא זוכרת שום דבר? לא רעננת את זכרונך? אני שואלת אותך שאלות מאוד רלוונטיות לעניין – האם [התובע] המשיך לעבוד אחרי התאונה, ואיזה רכב נמסר לו?", השיבה "אני מתנצלת, אני לא זוכרת" (עמ' 48, ש' 20-23). כשנשאלה לעניין הצהרתה בתצהיר עדותה הראשית, לפיה קיבלה תעודת ביטוח לרכב בעת שזה נמסר לתובע על ידי מוטי, למרות שלא נכחה במקום מסירתו, השיבה כי "נמסרה לי התעודה הכוונה שכשהתקבל הרכב אני יודעת שהתקבל עם תעודה... כשאנחנו עובדים מול מוטי, אנחנו יודעים שאנחנו מקבלים רכב מסודר עם תעודה. לא אמרתי שנכחתי" (עמ' 49, ש' 4-8). אלינור נשאלה "אמרת שראית. איפה ראית את התעודה? לפני התאונה?" והשיבה, שוב, "אני לא זוכרת" (עמ' 49, ש' 11-12). אלינור אישרה כי כשגילתה אחרי התאונה כי הרכב חסר ביטוח, היא לא פנתה בפנייה או בתלונה לגורם כלשהו (עמ' 49, ש' 17-24). היא נשאלה שוב איך ווידאה כי הרכב מבוטח בביטוח חובה, והשיבה כי אמנם לא נמסרה לידיה תעודת ביטוח של הרכב, והיא לא נכחה בעת מסירת הרכב על ידי מוטי, אך "עבדנו עם מוטי לא פעם ראשונה כש[התובע] קיבל את הרכב. תמיד היו תעודות ביטוח תקינות, הכל היה תקין" (עמ' 52, ש' 3-4). כאשר נשאלה אלינור, "ואם אומר לך שראית העתק של התעודה פעם ראשונה אחרי התאונה?", השיבה "יכול להיות" (עמ' 52, ש' 10-11). אלינור העידה כי ההתנהלות של העסק מול מוטי היתה באמצעות אלירן, ואישרה כי לא היה קושי מבחינתה להביא את אלירן לעדות (עמ' 52, ש' 27-32). בהמשך אמרה כי "אני לא ידעתי שמוטי הוא לא חברת השכרה מסודרת" (עמ' 53, ש' 28-29).

18.מוטי, כאמור, לא הגיש כתב הגנה וניתן פס"ד כנגדו, ברם הוא זומן לעדות ע"י קרנית (ואלינור) והתייצב להעיד. בעדותו לפניי טען כי הוא ניהל עסק להשכרת רכבים; טען כי חשבוניות המס של העסק לא הוצאו על ידו, אלא על ידי חבר מטעמו (עמ' 40, ש' 1-2); העיד כי לא החתים את התובע על מסמכים כלשהם (עמ' 40, ש' 4-5); הודה כי במועד התאונה הרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה וטען כי אינו זוכר אם אלירן ידע זאת (עמ' 40, ש' 19-21). לעניין צילום התעודה, מוטי טען כי בעת שמסר את הרכב, הוא השאיר בו צילום התעודה, אך בשעתו לא הייתה חותמת של חברת הכשרה בצילום התעודה. לדידו, "אני לא מסרתי את זה. זה היה באוטו, אני לא יודע מה זה. לא היתה חותמת גם. היתה תעודה באוטו והיה גם רישיון רכב, אבל לא היתה חותמת. זה לא שולם... היתה תעודה. לא שילמתי. אני נסעתי ברכב הזה. לא שילמתי את התעודה של הביטוח. נתתי לו את הרכב הזה ליומיים שלושה, עד שנסדר לו רכב אחר" (עמ' 40, ש' 25-32). מוטי נשאל אם אמר לתובע שהרכב אינו מבוטח, והשיב כי "אני חושב שאמרתי ל[תובע]" (עמ' 41, ש' 1). מוטי הודה כי מתנהלים נגדו הליכים נוספים בגין התרת שימוש ברכבים מטעמו ללא עריכת ביטוח כדין (עמ' 42, ש' 15-16). כאשר נשאל האם הוא מנהל מגרש מסודר להשכרת רכבים, השיב כך: "לא, אין לי מגרש. היום אין לי כלום, אבל אז - היה בתחנת דלק, בשטיפה, היו באים לקחת את זה משם" (עמ' 43, ש' 14-15). מוטי מסר כי בשל התנאים הנוחים שסיפק בהשכרת רכבים, אלירן פנה אליו לשכור רכבים עבור העסק, וכי ככלל, אנשים שאין להם את היכולת לשכור רכבים בחברה מסודרת ורשמית, פונים אליו לשם כך (עמ' 43, ש' 20-33). הוא חזר על טענתו לפיה בעת שהרכב הושכר לתובע, צילום התעודה ברכב היה ללא חותמת (עמ' 44, ש' 22-23). מוטי העיד כי אלירן חבר שלו מילדות והוסיף כי אלירן ידע שהשכרת הרכבים באמצעותו אינה נעשית דרך חברה מסודרת (עמ' 44, ש' 29-33). מוטי אישר כי ברכבים שהשכיר בעסק שניהל, הוא לא ערך ביטוח המתאים להשכרת רכבים, והעיד כי ממילא לא היה ניתן לעשות כן, נוכח העובדה שהוא לא ניהל עסק מסודר להשכרת רכבים (עמ' 45, ש' 22-30).

בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובע, מוטי הבהיר כי ההתקשרות להשכרת הרכבים נערכה בינו לבין אלירן והקשר שלו עם התובע היה אך בעניין טכני של מסירת הרכב (עמ' 47, ש' 6-11). כשנשאל אם יש לו קשר לחברת ביי אנד דרייב, ששמה מופיע בצילום התעודה, השיב "כן, הייתי קונה מהם רכבים. ופעם גם הייתי משכיר דרכם ודרך שלמה סיקסט" (עמ' 47, ש' 33). מכאן נשאל "אז מה הסיבה שדווקא חברה שיש לך קשר איתה תהיה רשומה בפוליסה?" והשיב כי "בטעות. זה לא היה צריך להיות ביי אנד דרייב" (עמ' 48, ש' 3-4). מוטי נשאל מדוע הותיר ברכב תעודת ביטוח שאינה משולמת, והשיב: "לא יודע. אבל לא היתה חותמת. לא יודע מי שם את החותמת הזו. זה בטח לא של בנק ולא של דואר. לא רשום בנק. לא יודע מה זו החותמת הזו" (עמ' 48, ש' 19-20). הוא נשאל אם הוא מאשים את התובע או את בני הזוג סבח שהם אלה שהטביעו את החותמת על צילום התעודה, והשיב "אני לא מאשים אף אחד" (עמ' 48, ש' 30). במהלך חקירתו, ב"כ התובע הציג בפני מוטי תצהיר ערוך כדין שהוגש בשמו בתביעת נזק הרכוש (מוצג "ת/5"), בו הצהיר מוטי כי אם תוטל על בני הזוג סבח אחריות בתביעת נזק הרכוש, אזי יש להטיל את מלוא האחריות עליו. הוא נשאל כי בתביעת נזק רכוש, נרשם באופן מפורש כי התיר את השימוש ברכב ללא ביטוח חובה תקף, והשיב כי "מה יש לי להתייחס אם זה נכון. נתתי בלי פוליסה משולמת" (עמ' 49, ש' 33). ולשאלה מדוע לא העלה בתצהירו הנ"ל את טענתו לפיה הוא לא הטביע את החותמת בצילום התעודה אלא רק מסר תעודת ביטוח בלתי משולמת, ענה "לא יודע למה לא העליתי את הטענות האלו במסמך" (עמ' 50, ש' 3). בהמשך אישר מוטי כי יש לו עבר פלילי מכביד, שכולל עבירות בתחום המרמה (עמ' 50, ש' 10-19); חזר שוב על טענתו שהוא לא הטביע את החותמת על צילום התעודה; ואף הוסיף כי "אם אני הייתי מטביע חותמת, הייתי עושה את זה חותמת של בנק. כי הייתי אלוף בזיוף כרטיסי אשראי, אז זה כלום חותמת כזו..." (עמ' 50, ש' 22-25). מוטי סיכם את חקירתו זו במשפט הבא: "אני אומר שוב שאני לוקח אחריות ואם יפסק שאני צריך לשלם – אני מוכן לשלם מה שצריך" (עמ' 52, ש' 5).

בחקירתו על ידי ב"כ של אלינור, מוטי אישר כי אלינור לא קיבלה ממנו את צילום התעודה (עמ' 52, ש' 10-12); הוא נשאל שוב אם אמר לתובע כי הרכב נעדר ביטוח בר תוקף, והפעם השיב "כן, לא זוכר מה אמרתי. יכול להיות שאמרתי" (עמ' 52, ש' 15-17). מוטי אישר לב"כ של אלינור כי מעולם לא אמר לבני הזוג סבח שצילום התעודה ברכב הוא של תעודת ביטוח חובה בתוקף (ש' 20-26). מוטי נשאל האם "היתה למישהו מהרחוב גם סבירות להניח שאתה לא באמת חברה שמשכירה רכבים, או שראו אותך כמגרש שמשכיר?" והשיב כי "ברור, ידעו שאין לי מגרש" וכי גם אלירן ידע על כך, שכן הוא חבר ילדות שלו (עמ' 53, ש' 2-6).

19.יוזכר, כי לאור טענת קרנית בכתב ההגנה כי במועד התאונה הרכב היה מבוטח בביטוח חובה בחברת הכשרה, זומנו ע"י התובע במסגרת פרשת התביעה נציגים של חברת הכשרה, שהבהירו כי בבדיקת חברת הכשרה לא נמצאה תעודת ביטוח בתוקף שחלה על רכב המאזדה בתקופה הרלבנטית לתאונה, אשר רשומה בחברת הכשרה. נוכח העדויות שנשמעו והמסמכים שהוצגו, קרנית חזרה בה מטענתה זו, כמצויין לעיל. משכך, העובדה כי במועד התאונה הרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה, אינה שנויה במחלוקת כיום. על כן, אין צורך להתייחס לעדויות נציגי חברת הכשרה.

כמו כן, התובע זימן לעדות את הבוחן מטעם משטרת ישראל אשר חקר את נסיבות התאונה. בחקירתו לפניי נשאל אם בטופס מידע על תאונת דרכים שערך, הוא רשם את פרטי הביטוח על סמך תעודת ביטוח שהוצגה לו, והוא השיב כי "יכול להיות שהוצגה בפני ועדכנתי את הביטוח, ויכול להיות שהוצגה בפני חוקר אחר והוא עדכן את הביטוח, כי לפי מה שאני מבין חוקר אחר חקר את המעורבים", ובהמשך "... אני לא זוכר. אבל אם עודכן פה פרטים של תעודת ביטוח, אז סביר להניח, מה זה סביר להניח, בטוח שאיזשהו בוחן עדכן את פרטי הביטוח על פי תעודה שהוצגה לו, אם לא אני". הבוחן הבהיר כי הוא לא בהכרח שומר בתיק החקירה העתק של צילום התעודה. הוא הוסיף כי "סביר להניח שכן היה לו ביטוח והוא הציג לי, כי אחרת הוא היה נשאל על כך". בנוסף, העיד כי "... אם הייתי רואה איזה בעיה עם תעודת החובה, אפילו בתאריך התשלום, כי אני נתקלתי בהמון תאונות – כי יש תאונות שתעודת החובה קיימת אבל לא משולמת, ואחרי התאונה אפילו שעתיים שלוש מגיע הנהג הנחקר ומציג לי שהוא שילם – אז אני מסתכל על תאריך התשלום ורואה שזה אחרי התאונה, אז אני לא נותן לזה התייחסות". הבוחן הסכים כי אם היה סבור שהתובע נהג ללא ביטוח חובה בתוקף, אזי היה שואל את התובע על כך בחקירתו במשטרה. בחקירתו החוזרת על ידי ב"כ התובע, אישר הבוחן כי אין למשטרה מערכת ממוחשבת באמצעותה מתאפשר לדעת אם רכב מסוים מבוטח בביטוח חובה, והבהיר כי המידע בקשר לביטוח חובה שגובה המשטרה הוא על סמך המסמכים שמוצגים במהלך החקירה (עמ' 20, ש' 13-16).

20.מן המקובץ, עולה התמונה העובדתית הבאה. התובע עבד בעסק של בני הזוג סבח, תקופה של כשנה וחודש, בתפקיד של סוכן שיווק ומכירות של העסק, אשר דרש מהתובע נסיעות רבות באופן קבוע. אלירן שימש כממונה על התובע בעסק. לצורך עבודתו של התובע בעסק, בני הזוג סבח מסרו לו רכב צמוד. במהלך תקופת עבודתו של התובע בעסק, נמסרו לו מספר רכבים, ורכב המאזדה נמסר לו כשלושה חודשים לפני מועד התאונה. רכבים אלה נמסרו לתובע ע"י מוטי, חבר ילדות של אלירן, ממנו שכרו בני הזוג סבח את הרכבים. הוברר, כי בתקופה הרלבנטית מוטי לא הפעיל עסק רשמי ומסודר להשכרת רכבים. הרכבים נמסרו לתובע "בשטח", בנקודות מפגש ברחוב. על רכב המאזדה לא חלה תעודת ביטוח בתוקף, אולם מוטי הניח ברכב המאזדה את צילום התעודה, לטענתו מבלי שהוטבעה על גבי צילום התעודה, החותמת הנחזית ככזו של חברת הכשרה כביכול ומעידה על תשלום כביכול. בעת מסירת רכב המאזדה, התובע נוכח לראות את צילום התעודה אשר הונח ברכב וכשנפגע בתאונה התובע נטל מהרכב את צילום התעודה. לאחר התאונה, התובע פנה לחברת הכשרה, אשר השיבה כי לא קיימת פוליסת ביטוח חובה בנוגע לרכב המאזדה.

סעיף 7א לחוק הפיצויים - הדין ויישומו לענייננו

21.נקודת המוצא לדיון בסעיף 7א לחוק הפיצויים, מצויה בהתייחסות לתכליות הסדר הפיצוי שחוק הפיצויים מבקש לממש. כידוע, בטרם חקיקת חוק הפיצויים, נשלטה שיטת הפיצוי של נפגעי תאונות דרכים על ידי עקרון האשם, אולם:

"עם חקיקת חוק הפיצויים זנח המחוקק את עקרון האשם בכל הנוגע להסדרי האחריות והפיצוי של נפגעי תאונות דרכים וקבע במקומו הסדר סטטוטורי הנשען על שלושה יסודות עיקריים... היסוד הראשון - הטלת אחריות מוחלטת ומלאה, אחריות ללא אשם, על המשתמש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, ובצדה קביעת מנגנון של ביטוח אחריות המכסה את בעל הרכב והנוהג בו מפני כל חבות שהם עשויים לחוב בה עקב התאונה; היסוד השני - ביטוח סטטוטורי באמצעות קרן הממומנת על-ידי ציבור המבוטחים (היא, היום, "קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן - הקרן)), המבטיחה פיצוי לנפגעים שאין בידם לתבוע פיצוי מאת מבטח האחריות, מאחר שהאחראי לתאונה אינו ידוע או שאין בידו ביטוח, או מאחר שהמבטח עצמו נמצא חדל-פירעון (סעיף 12(א) לחוק הפיצויים) והיסוד השלישי - הטלת חובת ביטוח אישי המכסה את המשתמש ברכב מפני נזק גוף שנגרם לו בתאונה"

[רע"א 9121/00 לוי נ' "מנורה" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(5) 337, 347 (2003) (להלן: "עניין לוי")].

על תכליות ההסדר שבחוק הפיצויים, נאמר שם (בעמ' 348), כי:

"ביסודו של הסדר הפיצוי של נפגעי תאונות דרכים מונחת תכלית סוציאלית... התכלית החברתית של חוק הפיצויים משתקפת במשטר האחריות המוחלטת ובגיבוי הביטוחי הניצב בצדו. משטר האחריות המוחלטת, הקובע את אחריותו של המשתמש ברכב ללא קשר -למידת אשמו או למידת אשמו של הנפגע, מרחיב את מעגל הנפגעים הזכאים לפיצויים; ביטוח האחריות והביטוח הסטטוטורי מבטיחים כי יימצא לנפגעים מקור פיצוי בלא קשר לאמצעים העומדים לרשות הנוהג האחראי, והביטוח האישי - הכפוי - נועד להבטיח כי יימצא כיסוי לנזקי הגוף שהוסבו לנוהג, אם נפגע בתאונה בעצמו. מנגנון הביטוח מעביר את הנטל אל ציבור המזיקים בכוח - הוא ציבור המשתמשים בכלי רכב - באמצעות תשלום פרמיות למבטחות המסחריות. בכך נמנעים נזקים נוספים על הנזק הבסיסי שהוסב, נזקים הכרוכים בקושי בגיוס משאבים להטבתו... התפיסה החברתית האמורה מצאה ביטוי גם בגישה הפרשנית הליברלית המעדיפה ליתן פיצוי לניזוק - תוך פיזור הנזק על הציבור - על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי... ".

עם זאת, ועל אף תכליות אלו העומדות בבסיס חוק הפיצויים והפרשנות הליברלית בעקבותיהן, המעדיפה להעניק פיצוי לכל נפגע, לא כל נפגע בתאונת דרכים זכאי לפיצוי מכוח החוק. כך, סעיף 7 לחוק, שכותרתו "הגבלת זכאות של נפגעים", מונה רשימה של נפגעים אשר אינם זכאים לפיצוי, ובכללם, "מי שנפגע ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב" [סעיף 7(5) לחוק]. המכנה המשותף של נפגע שנהג ללא ביטוח והנפגעים הנוספים שמונה סעיף 7 לחוק, הוא כי התנהגותם בקשר לתאונת הדרכים, נוגדת את תקנת הציבור. נאמר כי "המושג "תקנת הציבור" הוא מטבעו גמיש ואינו ניתן להגדרה ממצה. גלומים בו אינטרסים חיוניים - חברתיים וכלכליים - עקרונות מוסר מושרשים ומושכלות ראשונים של צדק והגינות" [עניין לוי, עמ' 350]. תכליתה של הוראת סעיף 7 לחוק, היא עונשית בעיקרה, שכן באמצעותה שואף המחוקק להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה, בדרך של שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונות דרכים [עניין לוי, עמ' 349; ע"א 8380/03 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עבדאלולי, פסקה ה(1) (8.12.2005) (להלן: "עניין עבדאלולי")]. בענייננו, אין מחלוקת, כי ביום התאונה התובע נהג ברכב ללא ביטוח, ולפיכך חלה בענייננו הוראת סעיף 7(5) לחוק, השוללת לכאורה את זכאותו לפיצויים.

אלא ששלילה זו אינה סופית, שכן בא סעיף 7א לחוק הפיצויים, וקובע חריג לחריג, ומשכך "את הוראת סעיף 7(5) אין לקרוא לבדה. על-מנת ללמוד על טיבה של תקנת הציבור לעניין נהיגה ללא כיסוי ביטוחי יש לקרוא את הוראת סעיף 7(5) בצוותא חדא עם הוראת סעיף 7א, שהוספה גם היא במסגרת תיקון מס' 7 לחוק" [עניין לוי, עמ' 351].

וזו לשונו של סעיף 7א לחוק:

"על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)".

יש להזכיר, כי הוספת סעיף 7א לחוק הפיצויים, באה בעקבות פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד לה(2) 383 (1981) (להלן: "עניין מיכון למטע"). באותו עניין, נותר ללא פיצוי עובד שנפצע קשה בתאונת דרכים, לאחר שהתבקש על ידי מעבידו להשתמש ברכב שלא היה מבוטח. מטרת תיקון החוק, על דרך הוספת סעיף 7א, היתה לאפשר - על אף הוראת סעיף 7 לחוק, השוללת זכאות לפיצויים מרשימת נפגעים, ובכלל זה מי שנהג ללא ביטוח - לפצות נפגע, בהתקיים התנאים הקבועים בו.

בעניין לוי (עמ' 351-352), הוסבר:

"נראה, כי הטעם המונח בבסיס הוראת סעיף 7א נעוץ, בין היתר, בגבולותיו של השיקול ההרתעתי. פיצוי לכל נוהג שנפגע בתאונת דרכים, אפילו לא ביטח את השימוש בו - אילו היה ניתן - היה מקטין את התמריץ למלא אחר חובת הביטוח, וחותר תחת התכלית של פיזור הנזק. אך מקום בו אין הנוהג יודע - בפועל או בכוח - על היעדר הכיסוי הביטוחי, אין תוחלת בהרתעה ואין מקום להוצאתו אל מחוץ למעגל הזכאים לפיצוי. יתרה מזאת, בהיעדר יסוד נפשי של מודעות בפועל או בכוח למחדל הביטוחי, גם אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם חמור, הסותר את תקנת הציבור, ומקים עילה לשלילת זכאותו".

בהמשך, בע"א 1777/03 קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' אגמי, פסקה 18 (4.7.2005) (להלן: "עניין אגמי"), חודדו הטעמים העומדים ביסוד סעיף 7א לחוק הפיצויים: "טעמים של תקנת הציבור המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פסולה או מסוכנת במודע - הם המבססים גם את הוראת סעיף 7א, השוללת את שלילת הזכאות מהנוהג הלא מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר מהבעלים, בעודו חף מידיעה סובייקטיבית ואובייקטיבית בדבר היעדר הכיסוי הביטוחי".

שלושה תנאים מצטברים צריכים להתקיים, על מנת שתקום תחולה לסעיף 7א לחוק הפיצויים. הראשון, נהיגה בהיתר מהבעלים או המחזיק; השני, אי ידיעה לגבי העדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי); והשלישי, סבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי). בעוד שנטל ההוכחה לקיומם של החריגים המנויים בסעיף 7 לחוק, מוטל, ככלל, על הטוען לתחולת החריג, קרי על הנתבע, הנטל להוכחת התנאים הקבועים בסעיף 7א לחוק, המהווה כאמור חריג לחריג שבסעיף 7(5) לחוק, מוטל על הטוען לקיומו, ובענייננו - על התובע [ר', למשל: ע"א (חיפה) 14184-05-16 פלוני נ' עבד אל ג'ואד, פסקה 10 (30.11.2016); ת.א. (מרכז) 19922-06-09 זלאיט נ' ניאזוב, פסקה 6 (17.5.2010) (להלן: "עניין זלאיט"].

מכאן לדיון בשלושת התנאים.

התנאי הראשון – נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק

22.נזכיר, כי הפסיקה קבעה מבחן גמיש, רחב ולא נוקשה, בשאלה באילו נסיבות יש לראות אדם כמי שהתיר לאחר לנהוג ברכב [עניין עבדאלולי הנ"ל, פסקה 5(א)]. עוד נקבע כי הרשות לפי סעיף 7א לחוק הפיצויים, לא בהכרח מצריכה היתר נקודתי מפורש. הלכה פסוקה היא, שרשות כזו אינה צריכה להינתן באופן מפורש, אלא די בכך שהיא ניתנת מכללא [ע"א 483/84 קרנית נ' עוזי, פ"ד מא(4) 754, 767-768 (1987)].

במסגרת הדיון בתנאי זה, יש להידרש לטענתה של קרנית, שלשיטתה היא טענה מקדמית, ומהווה תנאי סף לתחולת סעיף 7א לחוק בעניינו של התובע. לפי הטענה, סעיף 7א לחוק חל על נהג שעשה שימוש ברכב באופן אקראי, ואינו חל כלל על נהג שמחזיק ברכב דרך קבע. נטען כי בנסיבות העניין כאן, התובע החזיק והשתמש ברכב באופן בלעדי במשך תקופה של 3 חודשים עד למועד התאונה, במהלכה נהג ברכב שעות רבות, ובכלל זה עשה בו שימוש פרטי, ואף בחקירתו במשטרה התובע הפגין בקיאות בעניין מצבו התפקודי של הרכב. לפיכך, קרנית גורסת כי התובע הוא בבחינת 'מחזיק ברכב' לעניין סעיף 7א, "באופן השולל, מלכתחילה, כל היתכנות לתחולתו של סעיף 7א לחוק הפלת"ד". עמדתי שונה.

אמנם נכון, במקרים מסוימים בפסיקה נקבע כי, ככלל, הוראת סעיף 7א לחוק חלה על נפגע שאינו בעלים או מחזיק קבוע ברכב, אלא על נפגע שנהג בהיתר מהם. כך עולה גם מלשון הוראת סעיף 7א לחוק, שכן התנאי הראשון קובע כי הנפגע נהג "בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו...". לכאורה, אפוא, אם יוכח כי הנפגע הוא עצמו המחזיק ברכב, במובן הוראת סעיף 7א לחוק, אזי ניתן לטעון כי תנאי זה אינו מתקיים ומשכך נשללת תחולתה של ההוראה האמורה. ההיגיון שעומד בבסיס פרשנות זו, הוא כי אין זה סביר שמחזיק קבוע ברכב, שהשליטה הבלעדית ברכב נתונה לידיו, לא יידע אם נהיגתו ברכב חסרת כיסוי ביטוחי מתאים, והמחוקק מצפה ממחזיק שיבדוק זאת. לתמיכה בטענתה זו הפנתה קרנית למספר פסקי דין, ואזכיר אותם בתמצית.

- בת.א. (חיפה) 536/04 שטרן נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (4.6.2006), נדון מקרה שבו אב רכש רכב עבור בנו, התובע, והבעלות ברכב נרשמה על שם האב. התובע לא היה מעורב בכל הנוגע בביטוח הרכב ואף לא התעניין בכך כי סמך על אביו כמי שמטפל באופן בלעדי בעניין זה. התאונה בה נפגע התובע שם, אירעה כעבור שנה מיום רכישת הרכב במהלכה החזיק התובע ברכב באופן בלעדי וקבוע ונהג בו כמנהג בעלים. בית המשפט קבע כי בנסיבות האמורות, התובע הוא בבחינת מחזיק ברכב, אשר אינו נהנה מהגנת סעיף 7א לחוק, לאחר שמצא כי "מקובלת עלי טענת קרנית כי הוראת סעיף 7א לחוק הפיצויים חלה על נפגע שאינו בעלים ואינו מחזיק בהיות התובע מחזיק בלעדי ברכב, והמשתמש היחיד בו בכל אותה שנה שקדמה לתאונה, מוטלת עליו, כמו גם על אביו, הבעלים של הרכב, לקיים את חובת הביטוח" [פסקה 13]. בית המשפט הוסיף, בין היתר, כי "... גם אם מערכת היחסים בין התובע לאביו מעידה על קירבה מיוחדת, שהתאפיינה גם בתמיכה כלכלית שהעניק האב לבנו התובע בתקופת לימודיו, אין בה לפטור את התובע, שהוא כאמור המשתמש הבלעדי ברכב, מהחובה לוודא בעצמו שהרכב מבוטח כדין" [פסקה 16].

- בת.א. (מרכז) 10620-08-12 מדינת ישראל נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (2.4.2017), בעל קטנוע השאיל את הקטנוע לנפגע, לתקופה של 3 חודשים, במהלכה שהה בעל הקטנוע בחו"ל. אשר להגדרת הנפגע כמחזיק, בהקשרה של הוראת סעיף 7א לחוק, בית המשפט קבע באותו עניין [פסקה 23] כי:

"נראה כי "מחזיק" ברכב הוא מי שיש לו קשר הדוק עם הרכב הכולל את הזכות לשלוט ולפקח על הרכב ולהתיר לאחר לעשות בו שימוש כך שיש לראות בו כמי שאחראי לכך שהשימוש ברכב ייעשה בהתאם לדרישות הדין, זאת להבדיל ממי שמשתמש ברכב באופן אקראי ואין לו זכות לשלוט ולפקח על הרכב. ניתוח מושגי זה עולה בקנה אחד עם הגדרת זכות השאילה בחוק השכירות והשאילה, כהחזקה בנכס שאין עמה בעלות, ועם מגמת חוק הפיצויים להעניק סעד למי שעושה שימוש ברכב בהיתר מהבעלים או המחזיק בו...".

בית המשפט הוסיף כי הרציונל העומד ביסוד סעיף 7א לחוק, הוא להגן על מי שנהג ברכב בהיתר מהבעלים או המחזיק ולא ידע ולא היה עליו לדעת שאין ביטוח המכסה את נהיגתו; "זאת להבדיל מבעל הרכב או המחזיק בו שיש להם קשר הדוק לרכב לרבות הזכות והיכולת לשלוט ולפקח על הרכב ומשכך ברי כי הוראת סעיף 7א' לחוק אינה יכולה לחול בעניינם" [פסקה 24]. לאחר שבחן את הראיות שהונחו לפניו, בית המשפט הגיע למסקנה כי "בנסיבות אלה, יש לראות בנפגע כ"מחזיק" באופנוע ולא ניתן לראות בו כמי שנהג באופנוע "בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו", כמשמעו בסעיף 7א' לחוק. מכאן שבהעדר ביטוח תקף, חלה בעניינו של הנפגע הוראת סעיף 7(5) לחוק, ואין הוא זכאי לפיצויים על פי החוק". להשלמת התמונה יצוין כי בית המשפט הדגיש כי בנוסף לכך, כך או אחרת, באותו עניין לא התקיימו יתר התנאים של הוראת סעיף 7א לחוק.

- בת.א. (ת"א) 39987-01-16 א' נ' ע' נ' בטיחאת (18.4.2017), בית המשפט מצא לנכון לדחות, לאחר ניתוח עובדתי, את טענת התובע שם כי לפני התאונה בה נפגע, הוא מכר את הרכב שבו נפגע לאחר, וכי במועד התאונה אותו אחר התיר את השימוש של התובע ברכב. לחילופין, הוסיף בית המשפט וקבע [פסקה 31], כי גם אם התובע לא היה בעליו של הרכב בו נפגע בתאונת דרכים, "... ניתן לראות את התובע עצמו כמחזיק ברכב וכמי שחלות עליו החובות שחלות על מחזיק בהתאם לחוק...". בית המשפט הדגיש בסוף פסק דינו [פסקה 33] כי:

"מדובר ברכב אשר התובע מודע להיסטוריה שלו ולכך שלא היה מבוטח בעבר. התובע רשום כבעל הרכב וגם אם סבר שהבעלות עברה ממנו, עדיין יש בינו ובין הרכב זיקה הדוקה. הוא קיבל את הרכב לחזקתו לשימוש מתמשך ורצוף. מי שמסר לו את הרכב הוא אדם זר לו, אשר לא הייתה כל סיבה שיסמוך עליו. בנסיבות אלו, לא מתקיימים הרציונלים להחלת הגנת סעיף 7א לחוק. התובע אינו משתמש תם לב, אשר יש להגן עליו, באופן חריג, משיקולי צדק. התובע הוא בעל הרכב הרשום, אשר מסר בדיוק את אותו הרכב תקופה קצרה קודם לכן, כשהוא ללא ביטוח, ולאחר שהשתמש בו ללא ביטוח. היה על התובע לבדוק היטב אם השימוש ברכב שחזר אליו מכוסה כעת בביטוח כדין. זאת לא נעשה. התנהגות התובע וכלל נסיבות העניין אינן אלו שאליהן כיוון סעיף 7א לחוק והגנת סעיף זה אינה חלה על התובע".

מכאן לענייננו. אינני סבור כי בנסיבות העניין ניתן לקבוע כי התובע היה בבחינת מחזיק ברכב במובן סעיף 7א לחוק. מספר טעמים למסקנה זו. ראשית, המקרים האמורים שנדונו בפסיקה ואליהם הפנתה קרנית, לא עסקו בנהיגת הנפגע ברכב במסגרת יחסי עובד מעביד. במקרה שלפניי אין חולק כי התובע עשה שימוש ברכב במסגרת עבודתו בעסק לאחר שהרכב נמסר לו על ידי בני הזוג סבח - מעסיקיו של התובע, במסגרת יחסי עובד-מעביד, על כל המשתמע מכך. אלה שכרו את הרכב ממוטי, אשר מסר את הרכב לתובע. שנית, לעניין מידת הזיקה של התובע לרכב. הוכח כי במהלך עבודתו של התובע בעסק, הוא קיבל מבני הזוג סבח, באמצעות מוטי, רכבים שונים, בתקופות שונות. לפיכך, הרכב שבו נפגע התובע בתאונה לא היה הרכב היחיד שבו נהג התובע במסגרת עבודתו בעסק אצל בני הזוג סבח. עובדה זו מחלישה את טענת קרנית שלתובע קיימת זיקה בעלת עוצמה לרכב, אשר בהקשר זה עולה לכדי הגדרת התובע כמחזיק ברכב. שלישית, התובע העיד כי לא היה אחראי על טיפולים שוטפים ברכב, ומקל וחומר תיקונים בו אילו היה צורך בכך, ולא הוכח אחרת. בדומה, לא עלה כי ניתנה לו השליטה המלאה ברכב משל היה מחזיק לכל דבר, אלא שהוא נהג ברכב ספציפי זה, לא מתוך בחירתו הבלעדית, כי אם בהתאם להנחיית מעסיקיו. רביעית, כלל לא הוכח שהתובע היה רשאי להתיר לאחר לנהוג ברכב; משלא הוכח בפניי אחרת, הדעת נותנת כי לאור העובדה שהרכב לא היה בבעלותו של התובע, והוא עשה בו שימוש במסגרת עבודתו בהוראת מעסיקיו, התובע לא היה רשאי להתיר לאחר לנהוג ברכב, ואילו עשה כן, עשוי היה לחרוג מההרשאה שניתנה לו על ידי מעסיקיו לעשות שימוש ברכב. חמישית, טענתה של אלינור כי היא סברה שהרכב היה מבוטח על ידי הגורם ממנו שכרה את הרכב, הוא מוטי, מלמדת כי הלכה למעשה חובת עריכת הביטוח לרכב לא הוטלה על כתפיו של התובע. מכלול שיקולים אלה מוביל למסקנה כי התובע לא שלט ברכב ולכן אין הוא בבחינת מחזיק בו, לעניין סעיף 7א לחוק.

אעיר כי לא נעלמה מעיניי עדותו של התובע לפיה לעתים הוא עשה שימוש פרטי ברכב בדרך של הסעת בתו ברכב. אך לא מצאתי בכך כדי לשנות ממסקנתי שלא ניתן להגדיר את התובע כמחזיק ברכב במקרה זה, בהינתן הטעמים לעיל. על כך אוסיף, כי עובדות דומות, לפיהן עובד נפגע ברכב שהוצמד לו על ידי המעביד, גם בשעה שהעובד שנפגע עשה שימוש לצרכים פרטיים ברכב זה, נזכרו בין השאר בפסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 35679/97 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סבן (24.3.1998) (להלן: "עניין סבן"). בית המשפט הסביר את נסיבות המקרה שם, בציינו: "ענין לנו בעובד (להלן, הנפגע), שהועמד לרשותו קטנוע של מעבידיו, שהם בעלי הקטנוע, הן לצרכי עבודתו כמחלק עיתונים והן לשמוש פרטי. הוא נפגע בתאונת דרכים, והסתבר, שבעת התאונה הבטוח שנערך על ידי בעלי הקטנוע, לא כסה את שמושו של הנפגע בקטנוע, שכן, בתעודת הבטוח שהוצאה, נרשמו שמותיהם של שני נהגים אחרים". גם בנסיבות אלו, בית המשפט לא שינה את מסקנת בית המשפט הקמא לפיה התובע זכאי להגנת סעיף 7א לחוק ולא מצא לנכון לקבוע כי הנפגע שם הוא בבחינת מחזיק.

יוער כי בעניין שטרן הנ"ל, אליו הפנתה קרנית, נאמר כי בעניין סבן, "לא נבחנו בכלל טענות קרנית לעניין פרשנותו של סעיף 7א לחוק הפיצויים", אולם אין בכך כדי להפחית מנפקות פסק דינו של בית המשפט העליון, במותב תלתא, וניתן לראות כי בעניין שטרן נעשה נסיון לאבחן את פסק הדין בעניין סבן ולהבהיר כי שם נעשה שימוש מעורב ע"י העובד, "ולפי העובדות דובר בעובד שהועמד לרשותו קטנוע של מעבידיו, שהיו בעלי הקטנוע, הן לצרכי עבודתו כמחלק עיתונים והן לשימוש פרטי, ...", בשונה מהעובדות בעניין שטרן. בענייננו, עיקר השימוש הוא לצרכי המעביד.

לאור כל האמור , אני קובע כי טענת קרנית לפיה התובע היה בבחינת 'מחזיק ברכב' כמשמעותו לעניין סעיף 7א לחוק ובשל כך נשללת ממנו הגנת סעיף 7א לחוק, דינה להידחות.

לעניין עצם השאלה אם הנהיגה היא בהיתר מהבעלים או המחזיק, אין צורך להרחיב יתר על המידה, שכן על פי טענות הצדדים וראיותיהם, אין חולק כי בזמן התאונה, התובע נהג ברכב בהיתר, הן ממוטי והן מבני הזוג סבח. על כן יש לקבוע כי מתקיים בענייננו התנאי הראשון של סעיף 7א לחוק.

התנאי השני – אי ידיעה לגבי הנהיגה ללא ביטוח (יסוד סובייקטיבי)

23.השאלה השניה אותה יש לבחון, היא האם התובע לא ידע בפועל כי נהיגתו ברכב המאזדה הייתה חסרת ביטוח בתוקף. זו שאלה עובדתית שנלמדת ממכלול הנסיבות והראיות שהונחו בפני בית המשפט. זאת, בשעה שהנטל המוטל על התובע להוכחת התנאי של אי הידיעה הסובייקטיבית, מצומצם מן המקובל, בהיותו יסוד שלילי, ובעניין זה ניתן להסתפק בכמות ראיות פחותה יחסית. אכן, "כל אימת שמוטל על צד להוכיח דבר שלילי, מסתפקים בכמות ראיות מצומצמת יותר, שהרי קיים קושי רב להוכיח עובדה שלא התרחשה" ת.א. (י-ם) 1021/95 אגמי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות, פסקה 13 (26.2.1999), פסק דין זה אושר בערעור בבית המשפט העליון בעניין אגמי; ראו גם: עניין זלאיט הנ"ל, פסקה 11]. בספרו של פרופ' אליהו הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון (1979), עמ' 203-204, צוין כי:

"בדרך כלל, קל יותר להוכיח עובדה בעלת אופי חיובי... מאשר עובדה בעלת אופי שלילי... עובדה בעלת אופי שלילי איננה מעבירה איפוא את הנטל העיקרי, נטל השכנוע, אך יש לה השפעה על רמת הנטל המשני, נטל הבאת הראיות. הנושא בנטל השכנוע צריך לפתוח בהבאת ראיות לכאורה. אולם בגלל היות העובדה בעלת אופי שלילי - ולכן קשה להוכחה - יסתפק בית המשפט בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד. בדרך כלל, קל יותר לצד שכנגד להוכיח עובדה זו, היינו את האספקט החיובי שבטענה".

במקרה שלפניי, למעשה אין טענה אמיתית ומבוררת של מי מהצדדים, כי התובע ידע בפועל על העדר כיסוי ביטוחי לנהיגתו ברכב. זאת, להבדיל מטענת קרנית כי היה עליו לדעת, אשר תידון במסגרת התנאי השלישי לתחולת סעיף 7א לחוק. כאמור, התובע העיד כי הוא לא ידע שנהג ברכב ללא ביטוח. עדותו זו של התובע לא נסתרה כלל. לטענת התובע, הוא הסתמך על צילום התעודה, שאין חולק כי הונח ברכב בזמן נהיגתו בו, ולאורו של מסמך זה הוא סבר כי הרכב מבוטח בביטוח חובה בחברת הכשרה. אני מקבל את עדותו של התובע בהקשר זה ומאמץ אותה כממצא עובדתי. על כך יש להוסיף, כי הפניה באמצעות ב"כ התובע אל חברת הכשרה, בדרישה לפיצוי בגין נזק גוף, הנחזית כפניה אותנטית ו"סטנדרטית", כדוגמת פניות רבות אחרות מסוג זה, עולה בקנה אחד עם טענת אי-הידיעה בפועל ותומכת בה. גם העובדה שהפרטים המצויים בצילום התעודה נרשמו בטופס המידע על תאונת הדרכים של המשטרה, פרטים שמן הסתם נמסרו ע"י התובע, תומכת בטענת אי-הידיעה (אם כי, מטבע הדברים, במידה פחותה).

אמנם, מוטי טען כי צילום התעודה שהוא הותיר ברכב, היה של תעודת ביטוח שאינה משולמת, ובלי שהוטבעה עליה חותמת בדבר תשלום. אולם, אינני מקבל עדותו זו של מוטי. מבלי להכביר מילים, עדותו של מוטי הותירה רושם עגום ביותר ובלתי מהימן. מוטי היה מעורב כבר בעבר בפרשות שונות ובפלילים. מוטי הודה הלכה למעשה כי השכיר רכב ללא ביטוח חובה כלל. מוטי עשה כן ביודעין, תוך הכשלת המשתמשים ברכב. מוטי גם הודה למעשה כי הניח את צילום התעודה ברכב, אף שידע כי אין ביטוח בתוקף. ואם כך, לשם מה להניח ברכב פיסת נייר חסרת משמעות, אם לא לשם נסיון להטעות כל מי שינסה לבדוק אם קיימת תעודת ביטוח, מעשה שלא ייעשה, ובכך הביא גם להטעיית התובע. מוטי נשאל מדוע עשה כן, ולא נתן תשובה מספקת. מטעם זה, ונוכח חוסר האמון בעדותו של מוטי, אינני מקבל את עדותו המתפתחת והמתפתלת לפיה מסר כי הוא חושב שאמר לתובע שהרכב אינו מבוטח, ובהמשך עדותו חידד שהוא לא זכר אם אמר זאת לתובע.

ועוד; האפשרות שהתובע ידע על כך שנהיגתו ברכב אינה מכוסה בביטוח תקף ובכל זאת נהג בו, אף אינה סבירה בשים לב לנסיבות העניין. לא סביר, כי התובע ידע שאין כיסוי ביטוחי לנהיגתו ברכב, וחרף זאת הוא נטל סיכון משמעותי ובלתי מחושב, ובחר לנהוג ברכב ללא ביטוח, במשך חודשים. והכל, לצורך ביצוע עבודתו בעסק לטובת בני הזוג סבח. התובע הדגיש זאת בעדותו (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 8-12), הדברים כבר צוטטו לעיל, ואני מקבל את דבריו, שהגיונם עמם. אכן, במקרה דומה, נקבע כי "ההיגיון והשכל הישר שוללים אף הם את המסקנה כי עובד בנסיבות אלו יעשה שימוש באופנוע ללא ביטוח, בידיעה שמדובר בשימוש לא מבוטח, רק כדי לבצע שליחויות עבור המעסיק ולטובת המעסיק" [ת.א. (מחוזי, ת"א) 11113-09-15 פלוני נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (8.8.2019), פסקה 34). הדברים יפים גם בנסיבות ענייננו, בשינויים המתחייבים.

לאור כל האמור, בשים לב לכמות הראיות שעל התובע להביא להוכחת יסוד שלילי של אי ידיעה; בהעדר טענה מבוררת ואמיתית לפיה התובע ידע בפועל על נהיגתו ברכב ללא ביטוח; לא כל שכן בהעדר כל ראיה שמלמדת על כך; וכאשר עדותו של התובע בפניי בהקשר זה היתה מהימנה – בהינתן כל אלו אני קובע כי הוכח כנדרש שהתובע לא ידע בעת התאונה כי הוא נוהג ברכב ללא ביטוח.

התנאי השלישי - סבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי)

24.העדר הידיעה בפועל מצד התובע, סובייקטיבית, בדבר העדר הכיסוי הביטוחי, אין בו די. יש להמשיך ולבחון אם מתקיים היסוד האובייקטיבי, הוא התנאי השלישי הקבוע בסעיף 7א, כי "...בנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע" על העדר הכיסוי הביטוחי. לשון אחר, השאלה הנבחנת במסגרת הדיון בתנאי השלישי היא שאלת סבירות התנהגותו של התובע בקשר לחובתו לברר דבר קיומו של כיסוי ביטוחי לנהיגתו ברכב. זאת, בשים לב לכלל הנסיבות שאפפו את נהיגתו ברכב בזמן התאונה.

מן הראוי להזכיר כי אמנם סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, מטיל את החובה לדאוג לקיומו של ביטוח תקף הן על הבעלים ומתיר השימוש והן על הנוהג ברכב. עם זאת, לעניין זה אין לגזור גזירה שווה בין חובת הבעלים ומתיר השימוש לזו של הנוהג, שכן חובתו של הנוהג לערוך ביטוח לנהיגתו ברכב היא משנית וטפלה לחובתו של הבעלים לעשות כן:

"... חובתו של בעל רכב לביטוח הנהיגה בריכבו שונה בכל-זאת מחובתו של מי שנוהג בהיתר בריכבו של הזולת. חובתו של בעל רכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רשיון לרכב ורשיון נהיגה, כן דואג הוא - אמור הוא לדאוג - להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב. שונה מעמדו של הנוהג ברכב הזולת, שחובתו לביטוח היא חובה שניתן לסייגה כחובה מישנית, חובה הטפלה לחובת הבעלים. שהרי אין זה נהוג ואין זה מקובל שהנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו. לא אחת נהגתי ברכב של ידידיי, ואינני זוכר כי אי-פעם שאלתי מי מהם אם הוציא פוליסת ביטוח על הנהיגה ברכב. גם לא שמעתי כי מי מידידיי שאל שאלה מעין-זו כשנהג ברכב של ידידו. בדוגמה אודות שני הידידים הנוסעים יום-יום מירושלים לתל-אביב, דרך העולם היא שכל אחד מן השניים מניח - כדבר המובן מאליו - כי האחר דאג להוצאתה של פוליסת ביטוח. כך, אני מניח, נוהגים הכל, והחוק יילך בעקבות החיים..."

[רע"א 2853/96 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, עמ' 694 (1999) (להלן: "עניין פרח"].

המבחן לקביעה אם אי הידיעה של הנוהג ברכב היא סבירה, הוא מבחן מעורב, בו משמשים יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים, המתחשבים בצדדים עצמם, בהתנהגותם ובנסיבות השימוש ברכב [אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, עמ' 524-527 (מהדורה חמישית, 2020]. כלומר, "ההכרעה בשאלת קיומו של יסוד הסבירות במקרה מסוים אינה נורמטיבית "טהורה", אלא כוללת גם נתונים קונקרטיים למקרה הנדון" [רע"א 9478/12 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' איי.אי.ג'י חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 (24.1.2013) (להלן: "עניין איי.אי.ג'י")].

ככלל, בפסיקה נקבע כי סבירות אי הידיעה מתקיימת במקרים שבהם על רקע קרבה מיוחדת בין מי שנפגע בתאונת הדרכים, אשר נהג ברכב בהיתר, לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע מבדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי לנהיגתו [לדוגמא: רע"א 6825/01 שלום נ' שריקי (18.12.2001)]. בין השאר, הפסיקה הכירה בסבירות אי הידיעה במקרים שבהם מתקיימים יחסי עובד מעביד, כבענייננו [למשל, בעניין סבן הנ"ל], או מקרים שבהם מתקיימת מערכת יחסים של ידידות אמיצה ורבת שנים. עם זאת, הודגש כי "סעיף 7א אינו תוחם עצמו ביחסי עובד-מעביד. גם אין הוא גודר עצמו ביחסים של ידידות רבת-שנים. סעיף 7א דובר בלשון כללית של סבירות, והוא בא להגשים תכלית שבמהות - תכלית של צדק - לאמור: הימנעות משלילת הפיצוי מאדם שנהג בהיתר, בלא שהוא, או אדם סביר במקומו, היה יודע כי אין בנמצא ביטוח תקף" [עניין אגמי, פסקה 18; עניין איי.אי.ג'י, פסקה 8; ר' גם דברי כב' השופט א' רובינשטיין בעניין עבדאלולי, פסקה 5(ג)].

אכן, אחד המקרים שבהם עשוי בית המשפט לקבוע כי אי הידיעה על נהיגה ללא ביטוח, היה בגדר הסביר, הוא המקרה של יחסי עובד מעביד. בפסיקה נאמר כי מקום בו קיימים יחסי עובד מעביד בין מתיר השימוש ובין המשתמש ברכב, אין לדרוש מהעובד "לפשפש בכיסו של מעבידו ולנסות לברר אם מונחת בו פוליסת ביטוח", ועוד נאמר כי:

"הנה הוא אותו מעביד המורה עובד מעובדיו כי יטול אחד מכלי הרכב של העסק, ינהג בו לאשר ינהג, ויחזור מיד לעבודה. במהלכה של אותה נהיגה מעורב הרכב בתאונת דרכים והעובד נפגע. מסתבר כי לא הוצא ביטוח לאותו רכב, והעובד שואל בעצתנו. על-פי הוראת סעיף 7(5) לחוק כפשוטה, לא יהא העובד זכאי לפיצויים. תוצאה זו הינה בלתי צודקת בעליל: העובד לא ידע, כמובן, על היעדרו של ביטוח, ובנסיבות העניין אף לא ניתן היה לצפות כי ישאל את המעביד אודות הביטוח. מכאן ההצדק שלא לשלול את זכותו של העובד לפיצויים, והיא הוראת סעיף 7א לחוק".

[עניין פרח, עמ' 692-693]

בעניין אגמי הנ"ל, דן בית המשפט העליון בשאלת סבירות אי הידיעה של עובד שנפגע עת נהג במסגרת עבודתו ברכב מעבידו וקבע כי "ניתן לסבור, כי קיומם של יחסי עובד-מעביד מקים חזקה או הנחה בדבר סבירות ההימנעות מלחקור ולדרוש באשר לקיומו של ביטוח תקף המכסה את השימוש ברכב. גם יחסים של ידידות אמיצה עשויים להקים הנחה דומה" [פסקה 18].

עם זאת, הודגש שם כי "אין זו הנחה מכרעת, וודאי לא חזקה חלוטה; כך, למשל, יתכנו מקרים שבהם אף שמדובר בעובד, יהא עליו לחקור ולדרוש האמנם הרכב שהוא מתבקש לנהוג בו - מבוטח כדין. טלו מקרה שבו העובד חושד בכך שאין ביטוח - למשל עקב היכרות עם מעבידו, שאינו מקפיד בקיום חובותיו מן הדין - והוא בוחר לעצום עיניו ולא לבדוק האם חשדו - חשד-אמת הוא. במקרה זה, ובמקרים אחרים, עלול להישמט הבסיס מתחת להנחה האמורה". בגדרי הרשימה הפתוחה של מקרים אלו עשוי להימנות גם המקרה "אם הנפגע היה מודע לאפשרות קונקרטית לפיה לרכב אין ביטוח מתאים, וחרף זאת נמנע מלברר אודותיו" [עניין איי.אי.ג'י, פסקה 8].

כאמור למעלה, הוספת סעיף 7א לחוק הפיצויים, במסגרת תיקונו, נעשתה בעקבות פסק הדין בעניין מיכון למטע הנ"ל, בו נשללה זכאותו לפיצויים של עובד שנפגע בתאונת דרכים כשנסע ברכב המעביד במסגרת עבודתו, כשלא היה ביטוח שכיסה את נהיגתו. בפסיקה מאוחרת יותר הוסבר כי, "בפרשה זו קרא בית-המשפט למחוקק לתקן את העוול, והמחוקק נענה לו בהוראת סעיף 7א . סעיף 7א נועד אפוא - מעיקרו - לפתור קושי נקודתי" [עניין פרח, עמ' 696]. הרציונל של ההכרה ביחסי עובד מעביד כמקימים חזקה לגבי סבירות אי ידיעתו של עובד אשר נהג ונפגע ברכב המעביד בהעדר ביטוח, נעוץ בפרשנות סעיף 7א לחוק ויסוד הסבירות שבו, שכן, כך נפסק, סעיף זה "בא להגשים תכלית כללית של צדק, ... הטעמים המונחים ביסודו הם טעמים של תקנת הציבור המשולבים בשיקולים של הרתעה" [עניין איי.אי.ג'י, פסקה 8]. בהתאם לכך, נהג ברכב, שעל רקע יחסים מיוחדים עם הבעלים או המחזיק ברכב, למשל יחסי עובד מעביד, נמנע מלחקור בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי לנהיגתו, לא דבק בו אותו "פגם חמור" שאינו עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. הפרשנות של יסוד הסבירות, היא "פרשנות שאיננה מוגבלת בהבחנות פורמאליות אלא חותרת לבחינת השאלה האם אמנם דבק בנוהג אותו רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו" [עניין אגמי, פסקה 18].

מן הכלל אל הפרט. בענייננו, אין חולק כי מתקיימים יחסי עובד מעביד בין התובע לבין אלינור. הרכב נמסר לו ע"י המעסיקה לצרכי עבודתו, והתאונה אף התרחשה במהלך ביצוע עבודתו. מכאן, כי נקודת המוצא לדיון בתנאי השלישי לעניין סבירות אי ידיעתו של התובע, הינה כי התובע רשאי היה להניח כי הרכב אשר נמסר לו על ידי מעסיקתו, במסגרת עבודתו, מבוטח בביטוח חובה המכסה את נהיגתו בו. הדברים אמורים במיוחד, בשים לב למהות התפקיד שביצע התובע במסגרת עבודתו בעסק, כסוכן מכירות, אשר מטבע הדברים הצריך ממנו נסיעות רבות וממושכות ברכב. אולם, בפועל, התובע לא הסתפק בהסתמכות על קיומם של יחסי עובד מעביד על מנת לצאת ידי חובתו של כל נהג לברר אם קיים כיסוי ביטוחי לנהיגתו, אלא שהוא אף בדק קיומה של תעודת ביטוח חובה, ונוכח לראות את צילום התעודה שהונח ברכב, על פיו הוא סבר כי קיים ביטוח בחברת הכשרה. צילום התעודה, היה למעשה מצג פוזיטיבי שעמד בפני התובע לעניין קיומו של ביטוח חובה בתוקף.

כאן המקום להדגיש, כי אין בפניי טענה סדורה ומבוררת שלפיה מעיון בצילום התעודה, היה על התובע, או היה על האדם הסביר, לגלות כי זה אינו של תעודת ביטוח בתוקף. ההיפך הוא הנכון, צילום התעודה נחזה להיות תעודת ביטוח חובה אותנטית. הוטבעה על גביו חותמת נתקבל ושולם, באופן הגורם למעיין לסבור כי מדובר בחותמת של חברת הכשרה, בנוסף לחתימה בכתב יד באופן הגורם למעיין לסבור כי היא חתימה של נציגת חברת הכשרה. על סבירות העובדה שהתובע לא גילה כי המצג שהוצג לו הוא מצג שווא, תעיד - בין השאר - העובדה כי עת נחקר במשטרה באזהרה כלל לא נשאל על העדר כיסוי ביטוחי. אדרבא; נראה כי השוטר שחקר אותו ובוחן התנועה סבר כי צילום התעודה הינו תעודת ביטוח חובה אותנטית בחברת הכשרה. ואם לאנשי משטרת ישראל קיים היה קושי להבחין בכך שאין מדובר בתעודת ביטוח תקפה, מקל וחומר כי לאדם שאינו עוסק בכך דרך קבע כדוגמת התובע, יהא קושי להבחין בכך.

חרף הדברים האמורים, קרנית טענה כי לא הוכח יסוד הסבירות באשר לאי ידיעתו של התובע על העדר הביטוח, שכן בנסיבות העניין, התקיימו לטענתה "נורות אזהרה", אשר חייבו את התובע להטיל ספק באשר לקיומו של ביטוח תקף לרכב.

לגישת קרנית, לא ניתן לקבל את טענת ההסתמכות של התובע על צילום התעודה לעניין קיומו של ביטוח חובה בתוקף, שכן הביטוח אשר חל על רכב להשכרה, שונה מהביטוח שחל על רכב פרטי. נטען, כי היה על התובע לדעת שלא קיים ביטוח תקף לנהיגתו ברכב, אשר נשכר על ידי בני הזוג סבח ממוטי, מכיוון שמצילום התעודה לא ניתן ללמוד על הרחבת הביטוח לרכב שכור. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, קרנית לא הביאה ראיות להוכחת הטענה כי קיים הבדל בין תעודת ביטוח לרכב פרטי לעומת תעודת ביטוח לרכב שכור. שנית, התובע לא נשאל על כך בחקירתו ועל כן לא ניתנה לו הזדמנות להשיב לטענה זו. שלישית, גם אם יש ממש בטענה זו של קרנית, כי קיים הבדל בין ביטוח חובה שחל על רכב פרטי לבין זה שחל על רכב השכרה, לא שוכנעתי כי התובע, או אדם סביר במקומו, אמור לדעת על קיומו של ההבדל ולהבחין בין סוגי ביטוחים אלה, באופן שיגרום לו לא להסתפק בבדיקת קיומו של מסמך הנחזה כתעודת ביטוח. במקרה אחר, בו נטען לעניין חובת הנהג לדעת על קיומם של סוגי ביטוח שונים, ובאופן ספציפי על ביטוח "נקוב בשם", קבע בית המשפט המחוזי כי:

"מודעות לקיומן של תעודות ביטוח חובה מסוגים שונים, ובהן ביטוח "נקוב בשם" שהנו זול יותר, אינה נחלתם של יחידי סגולה, כי אם נחלתו של כל נהג מן היישוב... להשקפתי, מתן משקל מכריע למודעותו של הנוהג בהיתר מהבעלים לאפשרויות תיאורטיות העשויות להוביל להעדר כיסוי ביטוחי לנהיגתו, כגון: האפשרות שבעל הרכב ערך ביטוח "נקוב בשם", או שבעל הרכב לא שילם מסיבה זו או אחרת את דמי הביטוח במועד שנקבע לכך - תוך דחיקתם לקרן זווית של כל יתר הנתונים הקונקרטיים הצריכים לעניין, כפי שנעשה בענייננו (ראו להלן) - עלול לרוקן את סעיף 7א לחוק הפיצויים מתוכן ולכרסם בתכליתו הסוציאלית של החוק. יתרה מזו: מתן מעמד בכורה למודעות הנוהג בהיתר לקיומם של סוגי ביטוח שונים, או לעניינים תיאורטיים אחרים העלולים לגרום להעדרו של כיסוי ביטוחי, אף עלול ליצור בקרב הנוהגים בהיתר אבחנות ותתי אבחנות המושתתות על מטען ידיעותיהם הכלליות, כאשר דווקא אלו שמסיבה זו או אחרת בחרו שלא ללמוד ולא לדעת יצאו נשכרים, שהרי הם לא יהיו מצוידים בידע כללי העלול לעמוד לחובתם ביום פקודה"

[ע"א (ת"א) 4306-10-11 איי.אי.ג'י, ביטוח זהב בע"מ נ' בן דוד (20.11.2012), ערעור על פסק הדין נדחה בעניין איי.אי.ג'י הנ"ל].

עוד טענה קרנית, כי בשים לב לנסיבות מסירת הרכב לשימוש התובע, היה על התובע לחשוד בהעדר קיומו של ביטוח תקף לרכב. בהקשר זה נטען כי התובע ידע שבני הזוג סבח שכרו את הרכב ממוטי, שהוא אדם פרטי. נטען כי לתובע לא היה יסוד להניח כי מוטי ניהל עסק רשמי ומסודר להשכרת רכבים. קרנית הוסיפה את העובדה שהרכבים אשר נשכרו על ידי בני הזוג סבח נמסרו לתובע על ידי מוטי בנקודות מפגש ברחוב, ולא במקום מסודר. נסיבות אלה, כך נטען, חייבו את התובע לערוך בירור מקיף ויסודי באשר לקיומו של כיסוי ביטוחי לנהיגתו ברכב, ומשלא עשה כן, העדר הידיעה אינו יכול להיחשב כסביר. דין הטענה להידחות. אמנם יש ממש בטענת קרנית כי השכרת הרכב ממוטי נעשתה באופן בלתי מסודר. הוכח, על פי עדותו של מוטי בעצמו, כי הוא לא ניהל עסק רשמי ומסודר להשכרת רכבים. בעניין זה ארחיב בהמשך דיון בקשר לאחריותה של אלינור, כמעסיקתו של התובע. מקובלת עליי הטענה, כי הנסיבות האמורות בהן נשכר הרכב ממוטי, אמורות היו להעלות חשד מסוים שהרכב אינו מבוטח בביטוח חובה. עם זאת, הוכח, ודומה שהדבר אינו שנוי במחלוקת, כי השכרת הרכב ממוטי לא נעשתה על ידי התובע, אלא על ידי מעסיקיו, בני הזוג סבח. התובע העיד שהקשר שלו עם מוטי היה בעניינים טכניים בלבד, שנגעו לאופן מסירת הרכב. גם מוטי העיד עדות דומה בהקשר זה. בני הזוג סבח הם אלה שהתקשרו עם מוטי. התובע כלל לא היה צד בהשכרת הרכבים ולא היתה לו כל אפשרות שליטה או בחירה בעניין התקשרות זו. זאת, כפי שנראה להלן, בניגוד לאחריותה של אלינור, כמי שהתקשרה עם מוטי. משכך, גם אם ההתקשרות עם מוטי בנוגע להשכרת הרכבים, היתה כזו שמעליה התנוססה כטענת קרנית "אי חוקיות" או "אי תקינות", לא ניתן להעניש את התובע בגינן, משההתקשרות עם מוטי להשכרת הרכבים היא פרי החלטתם של מעסיקיו. נשוב ונזכיר כי התובע לא הסתפק בהסתמכות על מעסיקתו, על אף שכאשר מדובר ביחסי עובד מעביד ככלל די בכך, אלא בדק פוזיטיבית קיומם של מסמכי ביטוח ברכב. בכך נקט אמצעי זהירות סביר במידה מספקת לטעמי להתמודד עם החשש העולה מאופן מסירת הרכב. אך בפני התובע הוצג מצג שווא שנועד להטעות, בדמות צילום התעודה. העובדה כי התובע, שאינו איש מקצוע, אכן הוטעה ולא הבחין שאין מדובר במסמך אותנטי, כאמור, אינה בלתי סבירה.

קרנית הוסיפה וטענה כי יש ללמוד על אי-סבירות העדר הידיעה של התובע, מכך שלאחר התאונה הוא נמנע מלנקוט פעולות לצורך מיצוי בדיקת קיומו של ביטוח חובה בתוקף מול הגורמים הרלבנטיים. אך טענתה זו אינה רלבנטית לדיון כאן, שכן סבירות אי הידיעה בהקשר סעיף 7א לחוק, נבחנת על פי הנסיבות שהיו לפני ובעת הנהיגה ברכב במהלכה נפגע התובע, ולא לאחר מכן. לפיכך, התנהלות התובע לאחר התאונה אינה יכולה להשליך על סבירות אי ידיעתו. כתמונת ראי, להמחשה, אעיר כי גם אילו היה התובע ממצה את בדיקתו בשאלת הכיסוי הביטוחי לאחר התאונה להנחת דעתה של קרנית, הדעת נותנת שלא היה בכך כדי למנוע ממנה לטעון טענות באשר לסבירות אי-ידיעתו שהרי המודעות וסבירותה נבחנות נכון לזמן התאונה, וכל בדיקה שהיה מבצע לאחר התאונה לא היה בה כדי להשליך על בחינת עמידתו ביסוד האובייקטיבי במועד הרלבנטי, קרי לפני התאונה.

מן המקובץ עולה, כי התנהלותו של התובע - הגם שלא העמיק וחקר את מידת האותנטיות של צילום התעודה ולא פנה לחברת הכשרה לבדוק אם צילום התעודה הוא של פוליסה בתוקף - אינה לוקה, בנסיבות המיוחדות של המקרה, ב"רבב מוסרי" או ב"פגם חמור", אשר תקנת הציבור מבקשת למנוע, ואשר רק בהתקיימם ניתן להצדיק את שלילת זכאותו לפיצוי. לפיכך, גוברת תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים לפיה יש להעניק פיצוי לכל נפגע.

לסיכום שאלת החבות של קרנית: מדובר בתובע תם לב אשר זכאי להגנת סעיף 7א לחוק הפיצויים. התובע נהג במסגרת עבודתו; ברכב שנמסר לו על ידי בני הזוג סבח - מעסיקיו, ובהנחייתם; ואשר לא ידע על העדרו של ביטוח חובה המכסה את נהיגתו ברכב; ואשר אדם סביר במקומו לא היה יודע, כי בניגוד למצג שהשתקף מצילום התעודה שהונח ברכב, למעשה אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו ברכב. לאור האמור, אני קובע כי התמלאו בענייננו שלושת התנאים הקבועים בסעיף 7א לחוק הפיצויים. על כן, קמה חבותה של קרנית לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה.

הודעת קרנית כנגד אלינור/המעסיקה

25.כמובהר מעלה, במסגרת הודעת קרנית לצדדי ג', נותר לדון בשאלת אחריותה של אלינור לשפות את קרנית. זכות החזרה שעומדת לקרנית לשיפוי עבור הפיצוי שחוייבה לשלם לנפגע בתאונת דרכים, מעוגנת בסעיף 9(א) לחוק הפיצויים. החלופות הרלבנטיות לענייננו, הן אלה הקבועות בסעיף 9(א)(1) לחוק בשילוב עם סעיף 7(6) לחוק או סעיף 9(א)(3) לחוק, לפיה לקרנית עומדת זכות לחזור על "בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א". אלינור, מעסיקתו של התובע, שכרה את הרכב ממוטי (יחד עם בן זוגה אלירן) ומסרה אותו לשימושו של התובע, שעבד אצלה בעסק. לפיכך היא בבחינת 'מחזיקה ברכב' אשר התירה את השימוש בו על ידי התובע, ללא ביטוח חובה.

זכות החזרה של קרנית נועדה, בין היתר, לשמש גורם מרתיע כנגד הבחירה להימנע מרכישת ביטוח, ולמנוע הטלת מלוא נטל הפיצוי על ציבור המבוטחים, כפי שהוסבר למשל בע"א 483/84 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754, 763-764 (1987):

"... החוק, שהטיל אחריות מוחלטת, בא לקיים את זכות הנפגע לפיצוי ללא הוכחת אשם, ופקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], שהטילה ביטוח חובה, נועדה אף היא להבטיח את הנפגע, שיהיה לו ממי לגבות את הפיצוי. המטרה איננה להגן על בעל הרכב או על המשתמש בו. הביטוח נדרש לא כדי להגן עליהם מפני תביעת פיצויים שלא יוכלו לעמוד בה אלא להגן על הנפגע. שלא ימצא את עצמו בפני שוקת שבורה, כשהם לא יוכלו לעמוד בתביעתו. אם בגלל מחדל שלהם אין ביטוח המכסה את החבות, אין להם על מה ועל מי להלין. אין כל אינטרס ציבורי בהגנה עליהם מפני עצמם. יש ויש אינטרס ציבורי לשמור על כך, שקרנית תוכל לקבל החזר של מלוא הסכומים שנאלצה לשלם בגלל מחדלם".

בגדר הדיון בזכות החזרה של קרנית, כלפי המחזיקה ברכב ומתירת השימוש בו, יש להבחין בין שתי שאלות נפרדות: "השאלה הראשונה והמקדמית היא לגבי עצם התרת השימוש, קרי, האם ראובן הבעלים אכן התיר לשמעון לנהוג ברכב. השאלה השנייה, הקשורה למרכיב האשם, היא אם ראובן ידע או צריך היה לדעת כי לשמעון אין כיסוי ביטוחי" [רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויצמן (21.11.2010) (להלן: "עניין ויצמן"), פסקה 3 לחוו"ד כבוד השופט י' עמית; ראו גם: רע"א 5825/19 פלוני נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 5 (12.11.2019); ע"א 7580/03 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צורדקר (18.1.2007) (להלן: "עניין צורדקר")].

אכן, בהתאם לפסיקה, מבחן העזר לבחינת קיומה של אחריות, אשר נבחן בעת הדיון בשאלה השניה דלעיל, מצוי בסוגיית האשם של מתיר השימוש. בית המשפט בוחן בכל מקרה ומקרה את נסיבות האירוע ומברר האם למתיר השימוש קיים "אשם" המצדיק להטיל עליו את האחריות. שאלת "האשם" של מתיר השימוש ברכב זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה, ונקבע כי אשם זה עשוי לבוא לידי ביטוי לא רק בידיעה פוזיטיבית מוצקה, אלא גם בפזיזות, בעצימת עיניים ואפילו ברשלנות בכל הנוגע לשימוש ברכב ללא כיסוי ביטוחי [ראו, למשל: עניין צורדקר הנ"ל]. ברם, יסוד האשם הוא אשר מצדיק את זכות החזרה של קרנית, כלפי מתיר השימוש שלא דאג לביטוח, ובהישמט יסוד זה, נשללת זכותה של קרנית לשיפוי.

נמצא אפוא שזכות החזרה של קרנית, לפי סעיף 9(א), מותנית לא רק בהתרת השימוש על ידי בעל הרכב או המחזיק בו, אלא גם בכך שדבק יסוד של אשם בהתנהגותו. הדרישה להוכחת אשם שנפל בהתנהגותו של "בעל הרכב" או "המחזיק", מחייבת הוכחת קשר בין בעל הרכב או המחזיק לנסיבות השימוש שנעשה ברכב ללא ביטוח תקף, וכדברי בית המשפט בע"א (ת"א) 8883-01-12 יעקבי נ' סיטבון, פסקה 10 (5.11.2013), "... במסגרת בחינת האשם בוחנים את מידת הקירבה והשליטה של מתיר השימוש ברכב ורק מקום בו יוכח אשם המתבטא בידיעה, פזיזות, עצימת עיניים או רשלנות, רק אז תקום זכותה של קרנית לשיפוי ממתיר השימוש".

אשר לשאלת נטל ההוכחה בהקשר זה, נפסק כי "נקודת המוצא היא, שעל קרנית כתובעת החוזרת על הבעלים (או המחזיק ברכב), חל הכלל הבסיסי של המוציא מחברו עליו הראיה. ברם... גם אם נטל השכנוע חל על קרנית, הרי שהנטל המשני של הבאת הראיות, עובר לבעלים לגביו נטען כי התיר את השימוש" [עניין ויצמן, פסקה 4 לחוות דעת כבוד השופט י' עמית]. לצד כללים ראייתיים אלה, כבוד השופט עמית הוסיף שם (פסקה 7), כי "גם כעניין של מדיניות, יש להקל עם מידת ההוכחה המוטלת על קרנית, על מנת להרתיע מפני הפקרות במסירת רכבים למשתמשים חסרי כיסוי ביטוחי".

עתה לענייננו. בפתח הדיון בשאלת אחריותה של אלינור, יש להסיר מן הדרך את טענתה, שנטענה בין השורות ובחצי פה בסיכומים, לפיה פסק הדין בתביעת נזק הרכוש מקים כביכול מעשה בית דין מפני עילת התביעה של קרנית כנגדה. כזכור, בהחלטת המותב הקודם שדן בתביעה כאן, נדחתה בקשת אלינור לדחות את הודעת קרנית נגדה על הסף מכוח טענת מעשה בית דין. לא מצאתי לשנות מהחלטה זו במסגרת פסק הדין. נימוקי קרנית בתשובתה לבקשה דאז ובסיכומיה בהקשר זה, מקובלים עליי לחלוטין. בתמצית בלבד: קרנית לא היתה צד בתביעת נזק הרכוש ולא מתקיימים התנאים ליחסי קירבה או חליפות בינה לבין מי מהצדדים הרלבנטיים; עילת התביעה דכאן שונה מעילת התביעה שנדונה בתביעת נזק הרכוש; פסק הדין בתביעת נזק הרכוש אמור היה להתייחס לשאלת קיומו של ביטוח מקיף או ביטוח צד ג', לנזקי רכוש, שאין חובה לערוך, ולא לביטוח החובה שהוא מענייננו בהליך זה; לבסוף, דברי בית המשפט במסגרת פסק הדין בתביעת נזק הרכוש לעניין אחריותה של אלינור, נאמרו בגדר הערת אגב בלבד, למעלה מן הצורך, וממילא אין להם משקל מחייב. לאור כל האמור, דין טענת אלינור באשר לקיומו של מעשה בית דין כלשהו מכוח פסק הדין בתביעת נזק הרכוש - להידחות.

מכאן לגוף העניין. נזכיר כי אלינור היתה בעת התאונה מעסיקתו של התובע. היא ניהלה את העסק יחד עם בן זוגה אלירן. היא שכרה את הרכב ממוטי ומסרה אותו לשימוש התובע. משכך, התשובה לשאלה הראשונה מבין השתיים שצוטטו לעיל מעניין ויצמן היא בבירור חיובית, ועל כך אין חולק; אלינור התירה את השימוש של התובע ברכב בזמן התאונה. לרכב לא היה ביטוח. השאלה הנשאלת היא השאלה השניה, האם נפל אשם בהתנהלותה של אלינור. לטעמי, יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

במהלך חקירתה של אלינור, הוברר כי היא לא נכחה במעמד מסירת הרכב על ידי מוטי לידי התובע. אלינור גם לא ערכה בדיקה בעניין קיומו של ביטוח לנהיגת התובע ברכב. היא לא נוכחה לדעת בקיומו של צילום התעודה ברכב, ואישרה (בניגוד לנטען בתצהירה) כי ייתכן שראתה את צילום התעודה לראשונה רק לאחר התאונה. טענתה המרכזית של אלינור בהקשר זה היתה, כי היא שכרה את הרכב ממוטי, אשר מנהל חברה להשכרת רכבים. על יסוד טענה זו, אלינור גרסה שהיה לה יסוד להניח כי נושא הביטוח של הרכב, מטופל כהלכה על ידי המשכיר, מוטי. בסיכומיה, אלינור אף טענה שעל פי הדין, החובה לערוך ביטוח תקף לרכב שכור, מוטלת על חברת ההשכרה.

דא עקא, בענייננו, כלל לא קיימת חברת השכרה. בניגוד לטענתה של אלינור, במהלך המשפט הוכח במידה הדרושה, כי בתקופה הרלבנטית מוטי לא הפעיל חברה להשכרת רכבים, ואף לא החזיק מגרש להשכרת רכבים, אלא השכיר מספר מועט של רכבים, שלא באמצעות חברה או עסק מסודר להשכרת רכבים. זאת הוא עשה, בניגוד לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה-1985, אשר מכוחו, חלה חובת קבלת רישוי על מי שמבקש לעסוק בהשכרת רכב, משנקבע שם כי "לא יעסוק אדם בהסעת סיור, בהשכרה או בהסעה מיוחדת אלא אם כן נתן לו המפקח רשיון למשרד הסעות לפי פרק ב', ובהתאם לתנאיו". כלל לא הוכח כי מוטי החזיק רישיון כאמור, ומכלל נסיבות העניין עולה בבירור כי ההיפך הוא הנכון. המסקנה היא, כטענת קרנית, כי מוטי השכיר את הרכב בניגוד להוראות הדין.

בנסיבות אלו, ניתן לקבוע, כי אלינור שכרה את הרכב מאדם פרטי, שפעל בניגוד להוראות הדין. מוטי העיד שהיה ידוע כי הוא לא משכיר רכבים באמצעות חברת השכרה או עסק מסודר. עוד העיד כי אלירן היה חבר ילדות שלו והוא ידע על התנהלותו של מוטי. אלינור לא הביאה לעדות את אלירן, בן זןגה, על מנת להתמודד עם טענות אלו של מוטי, למרות שבעדותה אישרה כי לא היה קושי לעשות כן. נמצא כי אלינור התירה את שימושו של התובע ברכב, מבלי לברר את שאלת הכיסוי הביטוחי, בשעה שהיה עליה לעשות כן. כך שגם אם ניתן לקבל את טענת אלינור כי היא לא ידעה בפועל שנהיגת התובע ברכב חסרת כיסוי ביטוחי, הרי שהיה עליה לדעת זאת. משכך, אני קובע כי אלינור התרשלה בהתרת השימוש של התובע ברכב, ללא ביטוח, כאשר שכרה את הרכב ממוטי באורח בלתי מסודר; רשלני; ובניגוד לדין. על כן, קמה אחריותה כלפי קרנית.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי גם אלמלא יחסי החברות בין מוטי ואלירן, והידיעה המיוחסת לאלירן אודות אופי ההשכרה ע"י מוטי, מדובר בהשכרת רכב בנסיבות חריגות ביותר ומחשידות, שאינן עולות בקנה אחד עם פעילות עסקית בדרך מקובלת, נסיבות שדי היה בהן כדי לקבוע כי היה על אלינור לבדוק קיום ביטוח והיה עליה לדעת אם לא קיים ביטוח. לא זו בלבד שאין חברת השכרה הפועלת על פי דין, ואין חברה בכלל, ואין מגרש רכבים - אין גם משרד (או מען רשמי אחר כלשהו המרכז את פעילות ההשכרה); אין נייר מכתבים (או מסמך רשמי אחר כלשהו של המשכיר); לא הוצגה התקשרות בכתב, המסדירה את פעילות השכרת הרכבים השונים לעסק, לא הסכם חתום ואף לא מסמך אחר כלשהו (ולו גם תכתובות בדוא"ל או בפקס); ואולי חשוב מכל - לא הוצגו חשבוניות מס ו/או קבלות בגין השכרת הרכבים ממוטי על ידי העסק. השכרת הרכב באופן בלתי מסודר זה, אינה מאפשרת לאלינור להישמע בטענה כי 'הסתמכה' על המשכיר. השכרת הרכב באופן זה חייבה את אלינור כמעסיקה לבדוק היטב קיומו של כיסוי ביטוחי, והיה עליה לדעת כי אין כזה.

הנה כי כן, המסקנה המתחייבת היא כי דין הודעת קרנית כנגד אלינור להתקבל, על פי הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק. דהיינו, יהא על אלינור לשפות את קרנית בגובה הפיצוי שקרנית תחויב לשלם לתובע. יודגש כי האחריות של אלינור ושל מוטי כלפי קרנית היא יחד ולחוד, שכן סעיף 9 לחוק מעגן את זכות החזרה של קרנית כלפי כל אחד מהחייבים המנויים בסעיף 9, כאשר כל אחד מהם חייב לשפות את קרנית בגין מלוא סכום הפיצויים ששילמה [ראו: רע"א 10386/08 אטיאס נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (19.4.2009)].

סוף דבר

26.התביעה מתקבלת. אני מחייב את קרנית לשלם לתובע את סכום הפיצוי המוסכם, בסך של 134,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכום הנ"ל בצירוף מע"מ, וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום מהיום.

27.אשר להודעה שהגישה קרנית כנגד צדדי ג' - בעניין תמר, כאמור, ההודעה נגדה נדחתה; בעניין מוטי, כאמור, ניתן פסק דין בהעדר הגנה לטובת קרנית;

בעניין אלינור, מהנימוקים שפורטו לעיל, אני מחייב את אלינור לשפות את קרנית (יחד ולחוד עם מוטי), במלוא הסכומים שאותם חוייבה קרנית לשלם לתובע, לרבות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. בנוסף, אני מחייב את אלינור לשלם לקרנית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההודעה לצדדי ג' בסכום כולל של 20,000 ₪, תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"ג, 09 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.