פלוני נ' חב' שכטר ובניו קבלני בנין בע"מ ואח'

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע, יליד 1988, בעקבות תאונת עבודה אשר אירעה ביום 17.8.17.

על פי הנטען בכתב התביעה, במועדים הרלוונטיים לתביעה, בזמן שהתובע עמד, יחד עם עובדים נוספים על פיגום ועסק בבניית אבני חיפוי, הפיגום קרס באופן פתאומי, התובע נפל מגובה של כ- 9 מטר, יחד עם העובדים הנוספים שעמדו על הפיגום ונגרמו לו נזקי גוף (להלן: "התאונה").

התובע הגיש את תביעתו כנגד הנתבע 1, מעבידו הישיר ביום התאונה (להלן: "המעביד"), כנגד הנתבעת 2, חב' שכטר ובניו קבלני בניין בע"מ, מי שהייתה היזם ו/או הקבלן הראשי (להלן: "חב' שכטר"), כנגד הנתבע 5, מנהל העבודה מטעמה וכנגד הכשרה חברה לביטוח בע"מ, מבטחת שכטר בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות, הכוללת ביטוח אחריות צד שלישי (להלן: "הכשרה").

בנוסף, התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 3, חב' "מ.א ביתם לבניין ופיתוח בע"מ", מי שהייתה אחראית על בניית הפיגום שקרס (להלן: "חב' ביתם"), כנגד מנהלה הנתבע 4 וכן כנגד הראל חב' לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את חב' ביתם בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות, הכוללת ביטוח אחריות צד שלישי (להלן: "הראל").

על פי הנטען בכתב התביעה, התאונה אירעה בשל רשלנותם הבלעדית של הנתבעים, אשר בין היתר, לא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה באתר הבניה, לא דאגו לבדיקת תקינות הפיגום שקרס, בטרם הורו לתובע לעמוד עליו, לא דאגו שהתובע יקבל הדרכה מתאימה בקשר לכללי הבטיחות בעבודה, לא סיפקו לתובע אמצעי הגנה ו/או מיגון שיש בהם כדי לשמור על התובע מפני סכנות.

עוד נטען כי בנסיבות המקרה הנתבעים הפרו חובות חקוקות, כפי שפורט בהרחבה בכתב התביעה.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. לתובע נקבעו נכויות זמניות בשיעורים שונים והוא הוכר כ – "נכה נזקק" כאשר בסופו של יום נקבעה לו דרגת נכות צמיתה בשיעור של 30% וזאת החל מיום 1.11.19.

הנתבעים 2-7 (להלן: "הנתבעים") לא הכחישו אירוע התאונה אולם כפרו באחריותם לפגיעת התובע. בנוסף, הנתבעים טוענים כי יש להטיל על התובע אשם תורם לקרות התאונה.

במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה בפניי העידו התובע בעצמו, אשתו של התובע גב' הנאדי נעסה (להלן: "הנאדי") ושני אחיו של התובע, מר מוג'אהד נעסה (להלן: "מוג'אהד") ומר ג'לאל נעסה (להלן: "ג'לאל").

הנתבעים לא העידו מי מטעם.

גדר המחלוקת

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר אירוע התאונה. בנוסף, אין מחלוקת כי חב' שכטר הייתה היזם ו/או הקבלן הראשי באתר בו אירעה התאונה בעוד חב' ביתם הייתה קבלן הפיגומים ומי שבנתה את הפיגום שקרס.

בהתאם להצהרת ב"כ הנתבעים בדיון, במסגרת פסק הדין בית המשפט נדרש להכריע בשאלת אחריותו של המעביד, שמכוסה בפוליסות הביטוח של הכשרה והראל, לעומת אחריותם של הנתבעים, ללא צורך בהתייחסות לשאלת החלוקה בין הנתבעים, שכן קיימת ביניהם חלוקה מוסכמת. כן בית המשפט יידרש להכריע בשאלת אשמו התורם הנטען של התובע ובגובה הנזק.

דיון והכרעה

שאלת האחריות

אחריות המעביד

על המעביד מוטלת החובה לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה. המעביד הוא האחראי על מקום העבודה, ועליו לדאוג לתנאי עבודה ולשיטות עבודה בטוחים, וכן עליו לדאוג להדרכת כל עובד בביצוע מלאכתו. חובה על המעביד, לנקוט את האמצעים שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו, עלולים הסיכונים לגרום לתאונה.

אין חולק שעבודה על פיגום טומנת בחובה סכנה של תאונה עקב נפילה, כאשר אין המעביד יכול למנוע לחלוטין סכנה זו, אולם הוא יכול ואף חייב הוא למנוע סכנות מיותרות ולנקוט אמצעים מינימאליים דרושים לסילוק סכנה כזו, כאשר על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את התובע ולפקח על עבודתו לשם מניעת הסכנה.

בענייננו, במועדים הרלוונטיים לתביעה, היה על המעביד לדאוג לתנאי עבודה בטיחותיים, לבדוק את תקינות הפיגום, גם אם המדובר בפיגום שלא נבנה על ידו, לספק לתובע אמצעי הגנה ו/או בטיחות כדי לשמור עליו מפני סכנות הכרוכות בעבודה בגובה על פיגום, ליתן לו הדרכה כיצד לעבוד על פיגום ולהתמודד עם הסיכונים הכרוכים בעבודה כגון זו. המדובר באמצעים פשוטים שיכלו למנוע את התאונה.

מעדותו של התובע בפניי עולה שהמעביד לא עשה די בכדי להבטיח סביבת עבודה בטוחה לתובע. הוא לא נתן לו כל הדרכה לעבודה בגובה ולא החתים אותו על כל מסמך בעניין וכן לא סיפק לא רתמת בטיחות לעבודה בגובה ( עמ' 7 לפר' , ש' 17-23).

מוג'אהד, אחיו של התובע, אשר גם הוא עבד אצל המעביד באתר בו אירעה התאונה חיזק בעדותו את דברי התובע ואישר שגם לו לא ניתנה על ידי המעביד כל הדרכה של עבודה בגובה (עמ' 19 לפר' ' ש' 12-13).

מעדות התובע ומוג'אהד עולה שהמעביד לא נתן לתובע, שהחל לעבוד אצלו ימים בודדים טרם אירעה התאונה, הנחיות והדרכות באשר לדרך בטוחה לביצוע עבודה על פיגום ולא הוכחה שיטת עבודה בטוחה בגובה על פיגום, או כי סיפק אמצעי הגנה ו/או בטיחות לעבודה על פיגום, שהיא עבודה המתבצעת בגובה. עדות התובע ומוג'אהד בעניין לא נסתרה.

על המעביד היה למנוע מראש סכנות העלולות לגרום נזק לעובדיו במהלך עבודתם, וכפועל יוצא מכך, היה עליו ליתן הדרכה מתאימה לעבודה על פיגום. בכך הפר המעביד את חובת הזהירות כלפי התובע, שכן לא הוכח בפניי, כי התובע עבר הדרכה כלשהי בעניין הסיכונים במקום העבודה.

בנוסף, היה על המעביד לבדוק את תקינות ובטיחות הפיגום שקרס טרם עלו עליו התובע ויתר העובדים, שכן כחלק מחובת המעביד למנוע את פגיעת התובע, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ונטולת סיכונים וכחלק אינטגרלי מכך, לפקח על עבודת עובדיו ולבדוק את הציוד בו הם משתמשים, בטרם השימוש בו, ובמקרה זה לא הוכח בפניי כי הוא עשה כן.

מעבר לכך, לא הוכח כי התובע שנפל מגובה של כ -9 מטר, היה מאובטח בזמן העבודה על הפיגום ברתמת בטיחות המתאימה לסוג עבודה מעין זו. יש להניח, כי לו התובע היה מאובטח בזמן עבודתו על הפיגום, הנזק שנגרם לו, לא היה קורה ואם היה קורה היה פחות בעוצמתו.

אני סבורה כי היה ביכולתו של המעביד למנוע את התאונה באמצעים פשוטים ועל ידי אספקת הדרכות, אמצעי מיגון וכיוצ"ב. בהקשר הזה ראוי להבהיר כי המעביד לא התגונן מפני התביעה ובכך לא הונחה בפניי תשתית ראייתית שיכולה ללמד על קיום חובותיו כלפי התובע ודי בזה כדי לחייבו באחריות כלפי התובע.

מכאן, המסקנה היא אם כך, כי המעביד התרשל כלפי התובע וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובותיו כלפי התובע לבין התרחשות הנזק. לפיכך חייב הוא לפצותו על נזקיו.

יחד עם זאת, הואיל ואין מחלוקת בין הצדדים שהמעביד לא הוא שבנה את הפיגום שקרס, מצאתי לנכון להשית עליו אחריות בשיעור של 40% לקרות התאונה.

אחריות הנתבעים

בנסיבות המקרה, אני סבורה שלא יכולה להיות מחלוקת בדבר אחריותם של הנתבעים, חב' שכטר היזם/הקבלן המבצע והמפקח מטעמה מצד וחב' ביתם קבלן הפיגום ומנהלה מאידך, לקרות התאונה, על הפרת חובות חקוקות ועל כך שהיה בידיהם למנוע את התאונה על ידי נקיטת אמצעי זהירות סבירים למניעת קריסת הפיגום עליו עמד התובע, דבר שלא הוכח בפניי.

בהקשר זה ראוי להבהיר כי הנתבעים לא סיפקו תשתית ראייתית שיכולה ללמד על קיום חובותיהם כלפי התובע ודי בזה כדי לחייבם באחריות כלפיו.

עם זאת, הנתבעים טענו כי, העובדה שהתובע ביקש בהליך דנן להסתמך על פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, במסגרת ת.א 14301-03-18 (להלן: "תיק המחוזי"), בו נדונה תביעה שהוגשה על ידי עזבונו של עובד נוסף של המעביד, נגד אותם נתבעים בתביעה שלפניי, אשר מצא את מותו כתוצאה מנפילת מהפיגום וסולקה על בסיס אחריותו של המעביד, יש בה ללמד שקריסת הפיגום הינה בשל מעשה רשלני של המעביד או מי מעובדיו וללא קשר למעשה או מחדל של הנתבעים ובכך להסיר את האחריות מהם לפגיעת התובע.

אני דוחה טענה זו. עסקינן בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה שהגישו הצדדים בתיק המחוזי. עיון בהסכם הפשרה מלמד שחברות הביטוח הראל והכשרה נשאו בתשלום סכום הפיצוי שנקבע בהסכם מכוח ההרחבות בפוליסות שהנפיקו עבור כיסוי אחריותו של המעביד, בעוד התביעה נגד יתר הנתבעים וביניהם חב' שכטר וחב' ביתם נדחתה.

העובדה שהצדדים בתיק המחוזי הגיעו להסכם פשרה כמצוין לעיל, אין בה כדי להשליך על התיק דנן, שכן לא ניתן ללמוד מהסכם הפשרה הנ"ל על קביעה פוזיטיבית כלשהי, לפיה האחריות לקריסת הפיגום מוטלת על המעביד בלבד או בדבר מידת אחריותו של המעביד או מי מעובדיו בקריסת הפיגום ונפילת התובע.

מכאן, הרי לא ניתן ללמוד מהסכם הפשרה הנ"ל כי אחריותו של המעביד לקריסת הפיגום הינה אחריות מוחלטת בשיעור של 100%, כטענת הנתבעים.

משכך ועל בסיס כל המפורט לעיל, המסקנה היא כי הנתבעים נושאים גם באחריות נזיקית לפגיעת התובע.

על כן, משלא הוכחה טענת הנתבעים, לפיה הפיגום, לכאורה, קרס בשל מעשה רשלני של המעביד או מי מעובדיו, הרי את עיקר האחריות בגין קריסת הפיגום ונפילת התובע יש להטיל על חב' שכטר היזם/הקבלן המבצע, מתוך אחריותה לקיום הוראות הבטיחות באתר וכן על חב' ביתם, קבלן הפיגומים, אשר היה עליה לדאוג לתקינות ובטיחות הפיגום שבנתה וזאת בשיעור של 60%.

שאלת האשם התורם

לטענת הנתבעים, יש להשית על התובע אשם תורם בקריסת הפיגום, שכן לטענתם, ביום התאונה, התובע ועובדי המעביד פירקו רגליות חיזוק של הפיגום, אשר הפריעה להם בעבודה, דבר שהביא לקריסת הפיגום.

לא מצאתי לקבל טענה זו אשר אין לה כל תימוכין.

הנתבעים לא תמכו את טענתם הנ"ל בכל עדות של מאן דהוא או כל באסמכתה אחרת ובכלל זאת בחוות דעת מקצועית ו/או בדו"ח חקירה מהם עולה כי הפיגום עליו עמדו התובע ויתר העובדים ביום התאונה, קרס בשל פירוק הרגליות, כנטען.

בנוסף, על אף שהנתבעים טוענים לתקינות הפיגום וניסו להרחיק עצמם מהאחריות לאירוע, הרי שהם לא תמכו את גרסתם הנטענת לקריסת הפיגום בחוות דעת מקצועית שתאשר כי הפיגום שקרס תחת רגלי התובע היה תקין וכן לא העידו עדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתם ובכללם הנתבע 5, מי ששימש מנהל העבודה באתר מטעם חב' שכטר, שיעיד על תקינות הפיגום.

הגנת הנתבעים הינה שהפיגום היה תקין ושבוצעו בו על ידי התובע ו/או עובדי המעביד, שינויים שפגמו בו. הנטל להוכיח טענות אלו מוטל אך ורק על הנתבעים שנמנעו מהבאת עדים לתמיכה בכך, דבר שפועל לרעתם.

יתרה מזו, בעדותו שלל התובע את טענת הנתבעים ולפיה הוא או מי מעובדי המעביד פירקו את הפיגום בזמן ביצוע העבודה (עמ' 6 לפר' , ש' 6-7), עדות שלא נסתרה.

מכאן, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים, לפיה, לכאורה, פירוק הרגליות על ידי התובע או מי מעובדי המעביד היא זו שגרמה לקריסת הפיגום. לו אכן הדברים אירעו כגרסת הנתבעים, סביר להניח שהדבר היה מתועד בתמונות או בכל אסמכתא אחרת, דבר שלא נעשה.

בנסיבות המקרה שלפנינו, לא הונחה תשתית ראייתית שהיה בה כדי להוכיח שלתובע יש אשם תורם. זאת גם בנוסף למגמה הזהירה שנוקטת בה הפסיקה בכל הנוגע להטלת אשם תורם על עובד.

לאור האמור, בנסיבות המקרה, לא מצאתי לנכון להטיל אשם תורם כלשהו על התובע.

הפגיעה והטיפול הרפואי

ממקום התאונה הובהל התובע למרכז הרפואי לגליל בנהריה, שם אובחן כסובל משבר בפיקה רוחבי, עם ריסוק ופתיחה מלאה ושבר נוסף באולנה, בעמדה לא מקובלת. התובע אושפז בבית החולים ועבר ניתוח בהרדמה כללית לשחזור פתוח וקיבוע פנימי של השברים. במהלך האשפוז התובע טופל במשככי כאבים, נוגדי קרישה, אנטיביוטיקה תוך ורידית, טיפול מקומי לפצע הניתוחי והחל בטיפולי פיזיותרפיה עם דריכה על הרגל המנותחת.

בתאריך 22.8.17, שוחרר התובע מבית החולים, עם המלצה למעקב רפואי, המשך טיפול בנוגדי קרישה למשך חודש, נטילת משככי כאבים לפי הצורך, הוצאת תפרים לאחר 14 ימים ממועד הניתוח, המשך קיבוע רגלו בגבס עד לביקורת אצל רופא אורתופד, מנוחה עם רגל מורמת וחופשת מחלה למשך 45 ימים.

הנכות הרפואית

חוות הדעת הרפואיות של מומחים בתחומים האורתופדי והפסיכיאטרי שהגישו הצדדים קבעו לתובע שיעורי נכות שונים. בעקבות הפער בין חוות דעת הצדדים מונו מומחים מטעם בית המשפט.

ד"ר נמרוד רוזן, מומחה בית המשפט בתחום האורתופדי, קבע בחוות דעתו הרפואית כי בעקבות התאונה, נותרה לתובע דרגת נכות משוקללת צמיתה בשיעור של 23% (5% בגין הגבלה קלה בהפעלת אמה שמאל, הפעלה במחצית של סעיף 35 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), 10% בגין מגבלת תנועות בכיפוף ויישור ברך שמאל, לפי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות המל"ל ו- 10% בגין צלקות ניתוחיות מכאיבות או מכערות, לפי סעיף 75 (1) (ב) לתקנות המל"ל).

ד"ר ראסם כנאענה, מומחה בית המשפט בתחום הנפשי, קבע בחוות דעתו הרפואית כי בעקבות התאונה, נותרה לתובע דרגת נכות משוקללת צמיתה בשיעור של 15% , לפי סע' 34 (ב) (1) (2) לתקנות המל"ל.

מומחי בית המשפט לא זומנו לחקירה וקביעותיהם הרפואיות לא נסתרו.

מכאן, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הקשורה לתאונה, הינה בשיעור של 34.6%.

הנכות התפקודית

הצדדים חלוקים בשאלת השפעת הנכות הרפואית על כושרו של התובע לעבוד ולהשתכר.

התובע טוען בתצהירו כי כתוצאה מהתאונה הוא לא יכל לחזור לעבודה. לטענת התובע, הוא סובל מכאבים מתמידים בברך ויד שמאל, הגבלה בניידות, הגבלה בהליכה, בעמידה וישיבה ממושכת, קושי בהרמת משקל כבד וזאת בנוסף למצב נפשי ירוד ומהפרעות הסתגלות. התובע מבקש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 60%.

מנגד, הנתבעים טוענים שהתובע מאדיר את נזקיו שכן לא מדובר בתאונה שהשביתה כליל את התובע. לטענת הנתבעים, יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 26% וזאת לאחר ניכוי 10% נכות שנקבעו לו בגין הצלקות הניתוחיות.

מושכלות יסוד הן, כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד קביעת נכות זו הנעשית על ידי מומחה רפואי, נדרש בית המשפט גם להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד, כשההלכה בעניין זה היא שהפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שבפניו.

התובע העיד כי בפניי כי מאז התאונה נבצר ממנו לחזור לעבודה והוא שוהה בביתו כל היום (עמ' 9 לפר', ש' 2-27), עדות שנתמכה בעדות אשתו הנאדי (עמ' 14 לפר', ש' 16-17).

משנשאל התובע על ניסיונותיו לחזור לעבודה חזר התובע והעיד שאין ביכלותו לחזור לעבודה "אני לא יכול לחזור לעבודה, יש לי פלטין ברגל, מי יקבל אותי לעבודה?" (עמ' 10 לפר' , ש' 19-20).

מעיון בדו"ח רציפות בעבודה של המל"ל עולה כי התובע לא חזר לעבודה לאחר חודש 08/2017.

לא מצאתי כי יש בנכותו הרפואית של התובע בשיעור 10% בגין הצלקות הניתוחיות השפעה על תפקודו וכושרו לעבוד שכן בהתאם לממצאי חוות דעתו של ד"ר רוזן אין עסקינן בצלקות מכאיבות אלא רגישות למגע שאחת מהן מכערת קלות.

לאחר ששמעתי את התובע בדיון שהתקיים בפניי ובהתחשב בגילו ונסיבות התיק, אני רואה להעריך את הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עקב פגיעתו בתאונה, כגובה הנכות הרפואית שנקבעה לו, בשיעור של 27.32%.

הנזק

בסיס השכר

לצורך חישוב הפסד שכר לעבר ולעתיד, התובע מבקש להעמיד את בסיס שכרו על סך של 12,000 ₪ וזאת בהתבסס על שכר רבע שנתי שנקבע לו על ידי המל"ל. מנגד, הנתבעים מבקשים להעמיד את בסיס שכרו של התובע על סך של בין 8,300 ₪ ל – 10,000 ₪, ממוצע שכרו של התובע כשכיר עובר לתאונה.

טענת התובע לפיה יש להעמיד את בסיס השכר על סך של 12,000 ₪ נטענה בעלמא וללא תימוכין. משנשאל התובע בעדותו על כך, השיב שעמד על סך של 12,000 ₪ אותם קיבל במזומן ממעבידו, טענה שלא הוכחה על ידו.

בענייננו, לצורך קביעת בסיס השכר, מצאתי לקבל את נתוני השכר של התובע בשבעת החודשים עובר לתאונה, כפי שדווחו למל"ל כעולה בדו"ח רציפות הביטוח של המל"ל (נ/1).

אמנם מעיון באישור על תשלום גמלת הנכות של המל"ל שצורף לתצהיר התובע, עולה כי ההכנסה רבע שנתית שעל בסיסה חושבה גמלת הנכות של התובע הינה בסך של 35,750 ₪ ולחודש סך של 11,916 ₪, אולם בהעדר צירוף מכתבי המל"ל שנשלחו למעבידו של התובע, לא ניתן להתחקות אחר בסיס השכר שנקבע לתובע וכפועל יוצא מכך, חישוב השכר הרבע שנתי מכוחו שולמה גמלת הנכות.

בהתאם לדו"ח רציפות הביטוח של המל"ל, ממוצע שכרו של התובע ב - 7 חודשי עבודה בשנת 2017 עמד על סך של 72,255 ₪ ולחודש סך של 10,322 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על סך 11,262 ₪.

ומכאן לבחינת גובה הנזק;

הפסד שכר לעבר

לאור תקופת הטיפולים בה היה התובע ובשים לב לתקופות אי כושר וכן מסמכי המוסד לביטוח לאומי שהונחו בפניי, לפיהם התובע הוכר כ "נכה נזקק" עד ליום 30.6.19, אני פוסקת לתובע הפסד שכר מלא לעבר כדלקמן :

11,262 ₪ (שכר) * 22.5 חודשים (מיום התאונה 17.8.17 ועד ליום 30.6.19) = 253,395 ₪.

בתום התקופה הנ"ל ועד היום, אני פוסקת לתובע הפסד שכר חלקי על בסיס הנכות התפקודית שנקבעה וכלהלן:

11,262 ₪ (שכר) * 27.32% (נכות תפקודית) * 41 חודשים (מיום 30.6.19 ועד היום) = 126,148 ₪.

סה"כ הפסדי שכר לעבר – 379,543 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 390,024 ₪.

הפסד שכר לעתיד

בנסיבות העניין, בהתחשב במכלול הנתונים האינדיבידואליים של התובע לרבות גילו, השכלתו ועברו התעסוקתי, חישוב הפסד השכר לעתיד הינו כלהלן:

11,262 ₪ (שכר) * 27.32% (נכות תפקודית) * 251.1855 (מקדם היוון) = 772,842 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ובעתיד

אין מחלוקת, שהתובע לא נזקק לעזרת צד ג' בשכר ובתצהירו טען כי קיבל את העזרה הדרושה מבני משפחתו. עם זאת, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק.

בהתחשב בגילו של התובע, אופי הפגיעה ומהותה ועדותו שלא נסתרה, לפיה הוא נזקק בעבר וגם כיום לעזר בני משפחתו לרבות אשתו וכן עדות אשתו בעניין העזרה הנטענת, ניתן לקבוע כי בגין התאונה התובע נזקק בעבר לעזרת צד ג' אשר ניתנה לו באופן מוגבר לאחר התאונה.

באשר לעתיד, מעדותו של התובע התרשמתי כי התובע זקוק לעזרת צד ג' גם כיום, אולם התובע לא הוכיח כי הוא יזדקק לעזרה באופן מוגבר ולכל הפחות עזרה כזאת אשר תסב הוצאות כספיות לקרוביו.

לפיכך, אני פוסקת בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד סך של 30,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

ענייננו בפגיעה בעבודה והתובע זכאי לתשלום מהמל"ל בגין הוצאותיו. עם זאת, בהינתן תקופות האשפוז והמעקב הרפואי לו נזקק התובע ומשסביר כי הוא נדרש להוצאות מוגברות, לרבות נסיעות לטיפולים רפואיים בתקופה שלאחר הפגיעה, אני רואה לפסוק לו בעניין זה בסך 10,000 ₪.

באשר לעתיד, התובע לא הוכיח כי יזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים או להוצאות אחרות. על כן, אין מקום לפיצוי התובע בגין ראש נזק זה לעתיד.

הפסד פנסיה

אני פוסקת לתובע הפסדי פנסיה בסך 143,407 ₪ (סך של 46,802 ₪ המהווים 12% מהפסד השכר לעבר וסך של 96,605 ₪ המהווים 12.5% מהפסד ההשתכרות לעתיד)

כאב וסבל

118.בהתחשב בגיל התובע, בפגיעתו, בניתוחים שעבר, בתקופות אי הכושר בנכותו הרפואית, הנני פוסקת פיצוי בסך של 145,000 ₪.

סיכום גובה הנזק

הפסד השתכרות לעבר: 390,024 ₪

הפסד השתכרות לעתיד: 772,842 ₪

עזרת צד ג' עבר ועתיד : 30,000 ₪

הוצאות עבר ועתיד: 10,000 ₪

הפסד פנסיה: 143,407 ₪

כאב וסבל: 145,000 ₪

סה"כ 1,491,273 ₪

ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי

119.על פי הראיות שהוגשו לתיק, התאונה הוכרה כתאונת עבודה ועל כן יש לנכות מהפיצוי שייפסק את התשלומים שקיבל ויקבל התובע מהמל"ל.

120.בהתאם לתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי המל"ל, תגמולי המל"ל ששולמו וישולמו לתובע הינם בסך של 1,065,686 ₪.

127.מכאן נמצא, כי מסכום הפיצוי המגיע לתובע בגין התאונה בסך של 1,491,273 ₪ יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 1,065,686 ₪.

סוף דבר

132.אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 425,587 ₪ בצירוף אגרת בית משפט, עלות חוות הדעת הרפואיות של המומחים מטעמו, חלקו בעלות חוות הדעת של מומחי בית המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ.

133.הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ג, 30 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.