פס"ד בתובענות בדבר חוזים שלובים בין סבתא לנכדתה

בפני שתי תובענות. האחת (תמ"ש 15273-06-20) שהגישה התובעת לפינוי וסילוק ידם של נכדתה ובעלה (אשר למען הנוחות, ייקראו להלן: הנתבעים 1 ו- 2) מהדירה הרשומה על שם התובעת, בה מתגוררים הצדדים יחד והשנייה (תמ"ש 10997-07-21) תובענה כספית על סך 564,000 ₪ שהגישו הנתבעים 1 ו-2 נגד סבתהּ של הנתבעת 1.

שעה שעסקינן במסכת עובדתית זהה וקיים צורך לבחון את נסיבות כריתת ההסכם, כוונת הצדדים ויתר הנסיבות שבגינן הוגשו התובענות, פסק הדין יינתן במאוחד בשתי התובענות.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

1. התובעת הינה סבתהּ של הנתבעת 1 והנתבע 2 הינו בעלה של הנתבעת 1.

    

2. התובעת הינה הבעלים הרשומים של דירה בת 3 חדרים ברחוב XXX ב XXX, הידועה כגוש.... חלקה...., זאת לאחר שנרכשה מחברת עמידר בשנת 2017 (להלן: הדירה).

    

3. בשנת 2017, עת הייתה התובעת זכאית לרכוש הדירה מחברת עמידר, פנתה לנתבעים והציעה להם לממש את הזכות שלה לרכוש את הדירה בפחות מערכה הריאלי בשוק החופשי, כאשר הרישום על שמם יתבצע רק בחלוף 5 שנים ממועד הרכישה (בחלוף ההגבלה שהוטלה בהסכם הרכישה ע"י חברת עמידר).

    

4. עד למועד הרכישה, שילמה התובעת דמי שכירות מזעריים לחברת עמידר, שעמד בשנים האחרונות על סך של 165 ₪ בלבד.

    

5. ביום 22.8.2017 קיבלה התובעת הודעה על תנאי רכישת הדירה מחברת עמידר, במסגרתה נקבע כי התובעת זכאית לרכוש את הדירה בהנחה של 37% משוויה, קרי בסך 399,330 ₪ (בעוד הערכת שווי הדירה עומדת על סך של 631,000 ₪) .

    

6. הנתבעים מימנו את שיפוץ הדירה ואת הוצאות הרכישה ותשלום שכ"ט עורך דין, לצורך הבטחת זכויותיהם.

    

7. ביום 20.11.2017 חתמו הצדדים על הסכם הלוואה, במסגרתו התחייבה התובעת להשיב לנתבעים סך של 450,000 ₪, אשר, בהתאם להוראות ההסכם, ניתן לתובעת לצורך רכישת הזכויות בדירה מחברת עמידר.

    

8. בתנאי מתן ההלוואה נקבע כי זאת נושאת הפרשי ריבית שנתית בשיעור של 9.5% ובהפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וכי זו תושב לנתבעים בחלוף 60 חודשים ממועד מתן ההלוואה.

    

9. בסמוך למועד החתימה על הסכם ההלוואה, העבירה התובעת לנתבעים "הסכם מגורים משותפים" שלא נחתם, במסגרתו נכתב כי במשך 5 שנים מיום החתימה על ההסכם, יתגוררו הצדדים בדירה, ללא צורך בתשלום שכירות מצד הנתבעים ובמידה שיתעוררו חילוקי דעות בין הצדדים, שאינם ניתנים לגישור, יצאו הנתבעים מהדירה. במסגרת מסמך זה נרשמו תנאים נוספים, אשר מצויים כעת במחלוקת. בין היתר תקופת ההתחייבות למגורים משותפים, הקצאת חדר פרטי לתובעת ועוד.

    

10. להבטחת ההתחייבות להשבת ההלוואה, העמידה התובעת את דירתה כבטוחה והתחייבה לרשום עליה משכנתא בלשכת רישום המקרקעין לטובת הנתבעים.

     

11. ביום 20.11.2017 ערכה התובעת צוואה נוטריונית, במסגרתה ציוותה כי לאחר פטירתה, יועברו מלוא הזכויות בדירה לנתבעים.

     

12. על זכויות התובעת בדירה נרשמה ביום 20.12.2018 הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 לטובת הנתבעים.

     

13. בין התובעת לנתבעים נתגלעו חילוקי דעות, הן ביחס לתנאי ההסכם והן ביחס לעצם המגורים המשותפים בדירה.

     

14. ביום 6.5.2020 שלחה התובעת לנתבעים מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים, קבלה על התנהגות הנתבעים ועל הפרת ההסכמות לכאורה ועל מנת לשמור על שלמות המשפחה הציעה בין היתר, כי ישולמו לה דמי שכירות עד סוף ימיה בתמורה להמשך המגורים של הנתבעים בדירה, או כי בחלוף 5 שנים ממועד הרכישה מעמידר, התובעת תמכור את הדירה לצד ג' ותשיב לנתבעים סך של 400,000 ₪. הנתבעים לא השיבו למכתב זה.

     

15. חילוקי הדעות שבין הצדדים הובילו לעימותים קשים, חלקם אלימים (ראו בין היתר: עמ' 11, ש' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 7.7.2021) שבגינם אף הגישה התובעת בקשה למתן צו הגנה נגד הנתבעים (ה"ט 30099-04-21) וביום 21.4.2021 ניתן, בהסכמת הצדדים, צו הגנה הדדי האוסר על להטריד האחד את משנהו, לפגוע בו או להתקרב אליו באופן מאיים.

     

16. על אף טענות התובעת ביחס לתנאי ההסכם הבלתי סבירים ולהוראותיו (ראו להלן), לא הוגשה ע"י התובעת תובענה לביטול ההסכם.

     

17. בהתאם להחלטת המותב הקודם מיום 30.9.2020, מונה שמאי, אשר הגיש ביום 25.10.2020 חוות דעת במסגרתה הוערך שווי הדירה, בסכום של 720,000 ₪.

     

18. הסכם ההלוואה וכל המסמכים הנלווים שנועדו להבטחת כספם של הנתבעים, נחתמו ביום 20.11.2017, זאת רק לאחר שאושרו ע"י ילדיה של התובעת (כפי שניתן ללמוד מתחלופת דוא"ל מחודש 11/2017 (נספח ג' לתצהירי הנתבעים).

     

    טענות התובעת:

     

19. לדברי התובעת- פנתה לנתבעים והציעה להם לעשות שימוש בזכותה ולרכוש את הדירה בכוונה להבטיח את מגוריה בדירה עד אחרית ימיה. לדבריה, המניע לפנייתה לנתבעים הייתה הצורך האישי שלה שלא להישאר לבד ובבדידות לעת זקנתה.

     

20. התובעת לא קיבלה תמורה כספית עבור הקניית זכות רכישת הדירה לנתבעים, שכן מלבד תשלום בסך של 399,330 ₪ לחברת "עמידר" וסך של כ- 14,000 ₪ נוספים עבור שיפוץ הדירה, לא קיבלה כל תמורה בעד עסקה זו.

     

21. התובעת אישרה כי ההסכם והצוואה עליהם חתמה התובעת נועדו למנוע העברת הזכויות בדירה על שם צדדי ג' ולהבטיח את זכויות הנתבעים.

     

22. לשיטת התובעת, ההסכם עליו חתמה הינו הסכם מקפח ודרקוני, הן ביחס לגובה ההלוואה שניתנה לכאורה לתובעת (בסכום של 450,000 ₪- אותו לא קיבלה בפועל) והן ביחס לריבית הגבוהה בגינה (9.5% ריבית לשנה ו 16% ריבית בגין פיגורים).

     

23. עוד הוסיפה התובעת כי "תנאי ההלוואה מדגישים בבירור כי הנתבעים דאגו מראש כי במידה ולא תצלח העסקה, ירוויחו סכום הדומה להנחה בזכאות לרכישת הדירה דרך חברת עמידר" (סע' 15 לכתב התביעה).

     

     

24. כחלק "מעסקת החבילה" שכללה את רכישת הדריה מ"עמידר" ומגורים משותפים של הצדדים, בשנת 2017 נערך הסכם "מגורים משותפים" שנועד להבטיח את זכויותיה למגורים בדירה עד סוף ימיה, כשהוא כולל מספר התחייבויות, בין מתן חדר אישי לתובעת בדירה וזכות להעתקת המגורים המשופים לדירה חדשה, ככל שהנתבעים ימכרו את הדירה ויעבור לדירה גדולה יותר.

     

25. בפועל ההסכם לא נחתם, אולם הנתבע אישר כי תנאיו מקובלים עליו וההסכם דורש "רק כמה תוספות קלות וחיזוקים" (מסרון שהעתק ממנו צורף כנספח 7 לתביעת התובעת).

     

26. עוד הוסיפה התובעת כי הסיבה לפיה לא נחתם ההסכם נעוצה בחשש של הנתבע לפיה ההסכם יפורש גם כהסכם כלפי צדדי ג', בעוד הכוונה המקורית של הצדדים הייתה לערוך "חוזה פנימי" ביניהם בלבד, והנתבעים חששו שתתעורר סתירה בין ההסכם למגורים משותפים לבין יתר הסכמות הצדדים (נספח 7 לכתב התביעה).

     

27. לדברי התובעת, בפועל, הנתבעים לא עמדו בהסכמות, לא התקינו מזגן בחדר שיועד לתובעת (החדר הקטן, שכן היא נדרשה לעזוב את החדר הגדול לטובת הנתבעים) ואם לא די בכך, הרי שבשלב כלשהו החלו הנתבעים להתייחס אליה כמו אל אדם זר במטרה לגרום לה לעזוב את הדירה.

     

28. הגם שהתנתה על כך (כאמור בהסכם "מגורים משותפים"), נאלצה התובעת לישון בצוותא עם בתם הקטנה של הנתבעים, נאלצה להתעורר בלילות כדי לטפל בילדיהם של הנתבעים וזאת הגם גילה המתקדם והיותה אישה לא בריאה.

     

29. עוד הוסיפה התובעת כי הנתבעים החלו להתייחס אליה באופן משפיל, דרשו ממנה לנקות את הבית ולטפל בבנותיהם, מנעו ממנה להשתמש בחלקים מהמטבח, סירבו לחדש את מנוי האינטרנט, כדי להשאיר אותה ללא טלוויזיה, דרשו ממנה לערוך קניות גם בתקופת הקורונה, תוך התעלמות מהסיכון הכרוך בכך ועוד.

     

30. בשלב מסוים הודיעו לה הנתבעים כי הנתבעת בהריון נוסף וכי הם יצרפו לחדרה ילדה נוספת.

     

31. ביום 31.3.2020 פרץ בין התובעת לנתבעים ויכוח שבעקבותיו בתה של התובעת שכנעה אותה לעבור להתגורר בביתה. החל מאותו מועד ועד ליום 24.10.2020, התגוררה התובעת בבית ילדיה.

     

32. לצורך יישוב המחלוקת, פנו ילדיה של התובעת לנתבעים, והציעו כי התובעת תשכור דירה חלופית וכי הנתבעים ישתתפו בהוצאות השכירות, אולם שעה שהנתבע הסכים להשתתף אך בסכום של 300 ₪ לחודש, לא עלה בידי הצדדים להגיע להבנות ומשכך הוגשה התביעה.

     

33. לנוכח האמור, עתרה התובעת לסלק ידם של הנתבעים מהדירה, לחייבם בדמי שימוש ראויים, או לחילופין ליתן תוקף להסכם "מגורים משותפים" שלא נחתם, וכן לשאת בתשלום מגורים חלופיים לשארית חייה של התובעת.

     

    טענות הנתבעים:

     

34. הנתבעים ציינו כי הסכם ההלוואה ויתר המסמכים נערכו ע"י עורך דין המוכר והקרוב לתובעת ולבני משפחתה והיה מקובל עליה ומשכך דחו את הטענה לפיה המסמכים נערכו באופן מגמתי וחד צדדי.

     

35. הנתבעים הבהירו כי נענו להצעת התובעת וכפועל יוצא ממנה השקיעו את מיטב כספם וחסכונותיהם על מנת שהתובעת לא תפסיד את זכות הרכישה שניתנה לה מחברת "עמידר", תוך שהובטח להם כי הדירה תעבור על שמם.

     

36. הנתבעים שיפצו והשביחו את הדירה ובכך גם שיפרו, לאין ערוך, את תנאי המגורים של התובעת.

     

37. ילדיה של התובעת סירבו לרכוש את הזכות שניתנה לתובעת וזאת הגם שניתנו להם מספר הזדמנויות לעשות כן.

     

38. התובעת העדיפה שמי מבני משפחתה ירכוש את הזכויות מעמידר, זאת כשהיא עצמה כלל לא תכננה להמשיך ולהתגורר בדירה לאורך שנים, שכן העדיפה לעבור לגור בדירה בקומה נמוכה יותר (כאשר הדירה מושא ההליך הינה דירה קטנה המצויה בקומה שלישית, בבניין ללא מעלית).

     

39. ההסכמה למגורים משותפים הייתה למשך 5 שנים בלבד, זאת עד למעד בו ניתן יהיה להעביר את הדירה על שם הנתבעים.

     

40. הרווח שקיבלה התובעת מהעסקה הוא עצם המגורים המשותפים לזמן מוגבל ותחושת הביטחון שנלווית להם.

     

41. שני הצדדים יצאו נשכרים מהמגורים המשותפים, גם לנוכח התשלומים המופחתים בגין השימוש בנכס, אשר מתחלקים בין הנתבעים לתובעת.

     

42. הנתבעים הכחישו את הטענה להסכמה למגורים משותפים מעבר לתקופה של 5 שנים. הנתבעים ציינו כי מעבר לאותן חמש השנים מוסכמות, הם נאותו כי התובעת תתגורר עמם לתקופה של שנה- שנתיים נוספות (סע' 15 לתצהיר הנתבע).

     

43. ילדיה של התובעת, אנשים משכילים, אישרו את תנאי ההסכם בטרם חתמה התובעת על המסמכים. ההסכם תורגם לשפת האם של התובעת (השפה הרוסית).

     

44. למען השקיפות, התקשורת בין הצדדים ובין ילדיה של התובעת התנהלה בקבוצה באפליקציית "וואטסאפ", כך שאין לתובעת להלין אודות תנאי ההסכם.

     

45. השקעת הנתבעים בדירה (שכללה את עלות רכישת הזכויות מחברת "עמידר" בתוספת עלות השיפוצים) עלתה על סכום ההלוואה שנרשם בחוזה עליו חתמו הצדדים.

     

46. ההסכם "מגורים משותפים" בנוסח שהתובעת צירפה לתביעתה לא נשלח לנתבעים ומדובר בניסיון להטעות את ביהמ"ש. כך או כך, הנתבעים לא הסכימו כי יהיה לתובעת חדר משלה והדבר אף אינו יכול להתקיים לנוכח גודל הדירה והתנאים הפיזיים בה, הנתבעים אף התנגדו לתנאי לפיו ככל שיתגלעו מחלוקות בין הצדדים יהיה עליהם לעזוב את הדירה וההסכמה למגורים משותפים לתקופה שמעבר לחמש שנים הראשונות לא הוסכמה והייתה נתונה למו"מ. בעניין זה טענו הנתבעים כי דרישת ילדיה של התובעת כי הנתבעים יטפלו בתובעת לכל ימיה, נולדה רק לאחר שהנתבעים כבר העבירו את כספם לטובת רכישת הדירה.

     

47. הנתבעים הכחישו כי הפנו יחס שלילי כלפי התובעת. לדבריהם עשו את כל הנדרש על מנת לספק את צרכיה של התובעת, לרבות רכישת מכשיר לפיזור חום לחדר שיועד לה וטלוויזיה עם חבילת ערוצים בשפה הרוסית.

     

48. לדברי הנתבעים, חוסר נכונותם לטפל בתובעת עד אחרית ימיה, גם בדירת המגורים הבאה אליה יעברו בעתיד, היא זו שערערה את יחסי הצדדים. התנהגותה של התובעת גרמה להתערערות נוספת ביחסי הצדדים. התובעת אף נקטה בפעולות שפגעו במרקם היחסים, לרבות צפייה קולנית בטלוויזיה במטרה להעיר את בתם של הנתבעים, שישנה בחדר אחד עם התובעת.

     

49. יחסי הצדדים התערערו עוד יותר, בעת שבישרו לתובעת כי הנתבעת בהריון וצפויה ללדת תינוק נוסף.

     

50. בהתייחס לתביעת התובעת, טענו הנתבעים כי בעקבות רכישת הדירה מושא ההליך, ויתרו הנתבעים על אפשרויות לרכישת דירה במקום אחר, ומשכך פינויים מהדירה יפגע פגיעה קשה באינטרס ההסתמכות שלהם.

     

51. לנוכח האמור, הגישו הנתבעים תביעה, בה דרשו כי ככל ולא יקוים ההסכם המקורי, לפיו הדירה תעבור לבעלותם בתום 5 שנים ממועד הרכישה, הם עותרים לחייב את התובעת להשיב את מלוא ההלוואה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ע"פ הוראות ההסכם, בסך כולל של 564,000 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה).

     

    עדויות הצדדים ועדיהם:

     

52. ביום 7.7.2021 נחקרו התובעת ועדיה על תצהיריהם. במועד זה נחקר גם עוה"ד יגל פדידה, שערך את המסמכים שנועדו להבטיח את כספם של הנתבעים ולצורך התקשרות החוזית בין הצדדים.

     

53. ביום 10.10.2021 נחקרו הנתבעים ועדיהם על תצהיריהם.

     

54. מעדותה של התובעת עלה כי עוד בטרם פנתה לנתבעים, קיבלה בעבר הצעות מחברת "עמידר" לרכישת הדירה, שלא יכלה להיענות אליהן עקב חוסר יכולת לקבל משכנתא (עמ' 5, ש' 3-13 לפרוטוקול הדיון מיום 7.7.2021).

     

55. התובעת אישרה שמי שקנה בפועל את הדירה היו הנתבעים, אך הוסיפה שהדבר היה בתנאי שהיא תוכל לגור איתם עד סוף ימיה (שם, עמ' 6, ש' 7-7). התובעת אישרה כי הנתבעים שילמו את התשלום ישירות לחברת "עמידר" (שם, עמ' 8, ש' 31-32).

     

56. בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי חתמה על המסמכים ללא הבנת מהותם, מתוך שסמכה על הנתבעים, בהיותם בני משפחתה (שם, עמ' 6, ש' 29-30), אולם בחקירתה החוזרת חזרה בה התובעת ואישרה כי הבינה כל שורה במסמכים עליהם חתמה (עמ' 15, ש' 25-26).

     

57. התובעת אישרה כי ההסכם תורגם עבורה לשפה הרוסית, בטרם חתמה עליו (שם, עמ' 9, ש' 28-35).

     

58. התובעת אישרה גם שהסכם ההלוואה נכנס לתוקף ביום 15.12.2017 עת העבירו הנתבעים את מלוא התשלומים לחברת "עמידר" (עמ' 10, ש' 4-6).

     

59. התובעת אישרה את הסכומים הנטענים, לרבות זה שנרשם בהסכם ההלוואה (450,000 ₪) ולרבות התשלום שהועבר בפועל לחברת "עמידר" (400,977 ₪) וכן אישרה שהנתבעים התקינו מטבח חדש ושיפצו את הדירה (שם, ש' 13-17).

     

60. התובעת אישרה כי היא מבינה שעל פי ההסכם שנחתם עליה לעזוב את הדירה בתום 5 שנים ממועד העברת התשלום לחברת "עמידר" (עמ' 13, ש' 15-17). אולם כאמור, לדבריה יש הסכמות שלא נחתמו, לפיהן היא צריכה להתגורר עם הנתבעים, עד אחרית ימיה.

     

61. הגב' א', בתה של התובעת, אישרה כי ההסכם עליו חתמה התובעת, הועבר לעיונה ולעיון אחיה והם עברו עליו והעירו הערותיהם (עמ' 7, ש' 17) בטרם נחתם ע"י התובעת.

     

62. העדה הבהירה כי אמה פנתה אליה ולאחיה בעבר על מנת שירכשו את הדירה ויעברו להתגורר עמה, אולם הללו סירבו או לא יכלו לעשות כן (עמ' 18, ש' 8-11).

     

63. מעדותה של הבת א' למדנו עוד כי התובעת היא זו שסברה לבדה כי קיימת הסכמה למגורים משותפים לכל חייה, אולם העדה ואחיה, הבינו כי ההסכמה הינה למגורים משותפים לתקופה שבין 5 ל- 10 שנים, ובכל מקרה, טיוטת המסמך שהועברה לנתבעים לא כללה מספר שנים מדויק אלא נרשם בה שההסכם הוא לתקופה של - X שנים, כשברור שהתקופה המדויקת נתונה עוד למו"מ (עמ' 20, ש' 23-28; עמ' 21, ש' 10-11 ועמ' 22, ש' 25). העדה הוסיפה כי על אף האמור, הנתבעים ציינו כי "לא יזרקו" את התובעת לרחוב בתום התקופה של ה- 5 שנים (עמ' 21, ש' 8-9).

     

64. עוד נלמד מעדות זו כי הסכם ההלוואה עליו חתמו הצדדים הינו חלק מ"עסקת חבילה" הכוללת מגורים משותפים, אולם אף אחד מן הצדדים לא ראה בהסכם- הסכם הלוואה כפשוטו, אלא כהסכם שנועד להסדיר את רכישת הדירה מעמידר, יחד עם הבטחת כספם של הנתבעים, לצד דאגה למגורים עתידיים עבור התובעת (עמ' 22,ש' 18-24) .

     

65. בדיון נשמעה עדותו של בנה הנוסף של התובעת, מר ב', אשר גרס כי ההסכם עליו חתמה אמו היה הסכם חד צדדי וכי עו"ד פדידה, על אף היכרותו המוקדמת עם המשפחה, ייצג רק את הנתבעים, זאת משום שלא ערך הסכם "מגורים משותפים".

     

66. גרסתו של עד זה לא תאמה את הממצאים ואף לא את עדות התובעת ועדות הבת א' ביחס לידיעה של ילדי התובעת אודות החתימה על ההסכם, שכן לדבריו, אמו הוחתמה על ההסכם ללא ידיעתם (עמ' 23, ש' 8-9).

     

67. עדות הגב' ג' (אשתו של העד ב') אישרה כי התובעת הציעה לה ולבעלה וכן לבת א' לרכוש את הדירה מעמידר, אך היא ובעלה סירבו, משום שלא היה להם כסף ומשום שהעדיפה לחיות לבד עם בעלה (עמ' 25, ש' 33- עמ' 26, ש' 2).

     

68. עדה זו העידה כי התובעת ויתרה על התנאי לפיו היא תגור בחדר נפרד (עמ' 26, ש' 10-12).

     

69. בעדותו של עו"ד פדידה עלתה ההיכרות המוקדמת שלו עם יתר בני המשפחה, לרבות ילדיה של התובעת (עמ' 27, ש' 5-12). עו"ד פדידה הבהיר כי המתין לאישור כל בני המשפחה, בטרם החתים את הצדדים על המסמכים (שם, ש' 25-26) ואישר כי קיבל הערות מילדיה של התובעת בטרם חתמו הצדדים על ההסכם ועל יתר המסמכים (עמ' 28, ש' 26-27; עמ' 30, ש' 25).

     

70. עו"ד פדידה הבהיר כי הוא לא ערך את ההסכם "מגורים משותפים" (שם, ש' 31-33) כאשר לדבריו הצדדים עצמם לא ביקשו לשכור את שירותיו בעניין זה (עמ' 29, ש' 8-10).

     

71. כאמור, ביום 10.10.2021 נחקרו הנתבעים על תצהיריהם.

     

72. בעדותו של הנתבע 2 נטען כי מבחינת הנתבעים, היה הסכם חד משמעי אחד והוא רכישת הדירה, ממנו נגזרה הסכמה נוספת ומוסכמת של מגורים משותפים למשך 5 שנים בלבד (עד לחודש 12.2022). אולם ביחס לתקופה שמעבר לאותן 5 שנים - לא התגבשה הסכמה והדבר היה מצוי במו"מ (עמ' 27, ש' 5-6 לפרוטוקול הדיון מיום 10.10.2021).

     

73. הנתבע 2 נשאל בעדותו ביחס לתכתובת שצורפה לכתבי הטענות, ממנה עלה כי לכאורה הוסכם בין הצדדים על מגורים משותפים לתקופה העולה על 5 שנים (נספח ד' לתביעת הנתבעים ולתצהיר הנתבע) ובה כתב הנתבע את ההודעה הבאה:

     

    "תסמכי עליי שלא נגרום לסבתא חס וחלילה לסבול, המטרה שכולם יהיו מרוצים עכשיו ובעוד 5,6,7,8... שנים, מה שנוכל לעזור לה במגורים יחד נעזור עצם הנוכחות שלנו שם כבר יהיה לה טוב לדעתי כי אדם לא יכול להיות לבד בגילאים האלה קשה גם ככה אז אין גאווה יותר גדולה מנינים שרצים בין הרגליים".

     

    • במענה לשאלה בעניין זה, השיב הנתבע כי הילדים של התובעת חששו שהנתבעים ירצו להיפטר מאחריותם כלפי התובעת לפני תום ה- 5 שנים, ובמענה לכך אמר לילדיה כי עליהם לסמוך עליו שזה לא יקרה, אולם לגבי התקופה שמעבר ל- 5 שנים, הנתבעים התלבטו האם מדובר בתקופה של שנתיים נוספות או שנה ואילו ילדי התובעת רצו חמש שנים נוספות. כך או כך, הבהיר הנתבע כי גם מתוך הדברים הללו עולה כי לא הייתה הסכמה לתקופה ארוכה יותר מ- 10 שנים (עמ' 33, ש' 11-14 לפרוטוקול הדיון מיום 10.10.2021).

       

74. עם זאת, הנתבע הבהיר מיד כי לא הוסכם על מגורים משותפים למשך 9 ו- 10 שנים והדבר נאמר על ידו רק "במידה ויהיו הסכמות". לדבריו לא הסכים אף לא לתקופה של 7 או 8 שנים (שם, ש' 13-14).

     

75. יוער כי בעניין זה גרסתו של הנתבע לא הייתה סדורה ולא ניתן היה ללמוד מעדותו לכמה שנים במדויק הסכימו הנתבעים לשכן עמם את התובעת בדירה.

     

76. הנתבע הפחית במשמעות החוזית של הודעתו לפיה יש לו רק מספר השגות "קלות" אודות ההסכם ודחה את טענת התובעת לפיה בכך נתן הסכמתו להסכם "מגורים משותפים" שהועבר לעיונו: "נראה פייר קודם כל לקיים חוזה אבל אמרתי שצריך לעשות תיקונים וחיזוקים" לדבריו ביקש להיפגש ושהדברים ייעשו ברוח טובה, כשלדבריו "דברים כאלה לא נסגרים בוווטסאפ. אדם השקיע כסף על דירה ולא יכול לענות בתוך חצי שעה בכובד ראש על מה שכתוב בהסכם" (שם, עמ' 29, ש' 25-27).

     

77. לדברי הנתבע, הנתבעים חתרו לקיום פגישה לצורך גיבוש הסכמות סופיות, אולם ילדי התובעת נמנעו מכך מאחר שידעו שיש להם השגות אודות ההסכם שהועבר לעיונם (שם, ש' 31,32). טענה זו עלתה גם בעדותה של הנתבעת (עמ' 41, ש' 10-11).

     

78. לדברי הנתבע, מרבית התשלומים השוטפים וכן לצורך אחזקת הדירה (דוגמת זיפות הגג) שולמו על ידי הנתבעים מכוח ההבנה שמדובר בדירה שלהם (שם, עמ' 30, ש' 26,27).

     

79. לדברי הנתבע, ברקע להסכמות הצדדים הייתה התחייבות ילדיה של התובעת, כי בתום תקופת המגורים המשותפים, הם ידאגו למגורי התובעת (עמ' 31, ש' 22). עוד הוסיף הנתבע לומר כי ברקע לכך- ההבנה כי התובעת ממילא אינה יכולה להמשיך ולהתגורר לאורך שנים בדירה לנוכח מיקומה בקומה השלישית, בבניין ללא מעלית והקושי הסובייקטיבי שלה הכרוך בכך (עמ' 31, ש' 32,33). הדבר בא לידי ביטוי גם בעדותה של הנתבעת (עמ' 40, ש' 25).

     

80. מעדות הנתבע עולה עוד כי אין חולק כי העברת הכסף לחברת "עמידר" בוצעה בטרם הוחלט באופן סופי מהי תקופת המגורים המשותפת המדויקת, כשאף לדבריו, לא מן הנמנע שהוא ואשתו היו מסכימים לתקופת מגורים משותפים העולה על 5 שנים.

     

81. הנתבעת העידה אף היא והבהירה כי אילו היה מדובר בהתחייבות למגורים משותפים למשך כל חיה של התובעת, היא לא הייתה מסכימה לכך (שם, עמ' 39, ש' 13-15; וכן עמ' 40, ש' 18-20).

     

82. בדומה לנתבע, התובעת ציינה כי ברקע הסכמות הצדדים הייתה ההבטחה של ילדי התובעת כי הללו יסייעו לה בעת הצורך וכי לא מדובר באחריות טוטאלית המוטלת כולה על כתפי הנתבעים (עמ' 39, ש' 22-24, וכן עמ' 41, ש' 7-8).

     

83. לדברי הנתבעת הסיבה להתגלעות המחלוקת בין הצדדים היא הכניסה שלה להיריון נוסף וחוסר יכולתה של התובעת לשאת עובדה זו (עמ' 40, ש' 5-6).

     

84. במועד זה נחקרה גם אמה של הנתבעת 1 (בתה של התובעת) הגב' ד'. מעדותה ניתן היה ללמוד כי מעבר לתקופה של ה 5 שנים, עליה הוסכם, הייתה הסכמה עקרונית למגורים משותפים של עד 3 שנים נוספות (עמ' 43, ש' 16-17).

     

    דיון והכרעה:

     

    התקשרות הצדדים בחוזה

     

85. לאחר שבחנתי את אשר בפני, לרבות כתבי הטענות על צרופותיהם ועדויות הצדדים ועדיהם, הגעתי לכלל מסקנה שאומד דעת הצדדים מלמד כי הם נקשרו בשני חוזים שלובים ("עסקת חבילה", כהגדרת הצדדים עצמם). האחד חוזה לרכישת הדירה מ"עמידר" בו הקנתה התובעת זכויותיה לנתבעים והשני חוזה למגורים משותפים.

     

86. מצאתי כי התקשרות הצדדים בשני החוזים האמורים מחייבת, זאת לנוכח הוראות סע' 1 ו 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים הכללי").

     

87. סע' 25(א) לחוק החוזים הכללי קובע כי:

     

    "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

     

88. יסודותיה של פרשנות חוזים נסקרה באופן נרחב בע"א 4628-93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, מט(2) 265 (עניין אפרופים), שם הובאו בין היתר דבריו של כב' השופט בייסקי בע"א 406/82 נחמני נ' גלאור, בעמ' 499, היפים גם לענייננו:

     

    "אכן, ייתכן לפעמים, כי בבוא בית המשפט לתהות ולפרש את אומד דעתם של הצדדים, ייבחנו לצורך זה התכלית, שביקשו המתקשרים להגיע אליה, והכוונה, שהנחתה אותם בעת שניסחו את המסמך... ואולם, כמצוות סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, יפורש אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ואם אינו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות. ואם ברור הוא החוזה ולשונו היא חד-משמעית, שוב אין צורך להיזקק לנסיבות...".

     

89. יוער כי פרשנות חוזה בהתאם לאומד דעת הצדדים נטועה גם בשורשיו של המשפט העברי ומצאתי להוסיף גם ממקורותינו, "מְקוֹר מַיִם חַיִּים" (ע"פ ירמיהו, יב, יג) וזאת תוך שימת לב לדעת הרוב בד"נ 13/80 אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ, לה(2) 785 (1981) בענין השימוש במשפט העברי.

     

90. חביבים הדברים במיוחד בעיני, נוכח כך שהובאו בדברי מו"ז (חבר ביה"ד הרבני הגדול לערעורים הדיין הרב יהושע מאמאן זצ"ל) בספרו עמק יהושע, חלק ב', חו"מ, ד', עמ' קנא בשם מו"ז בספרו יד רמ"ה, חו"מ סימן ז':

     

    "בענין דזבן נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, ולא פירש בשעת המכר דאדעתא דהכי הוא מוכר, אך יש כמה אומדנות דמוכחי הכי (תרגום: בעניין מי שמכר נכס על דעת לעלות לארץ ישראל, אולם לא פירש בשעת המכירה שעל דעת כך הוא מוכר, אולם יש מספר אומדנות שמוכיחות כך). והעלה בסוף דבריו וכתב וזה לשונו: נמצא שבנידון דידן שגוף המעשה שהוא המכר מבורר לפנינו, אלא שאנחנו מסופקין בדעת המוכר אם אדעתא דהכי מכר אם לאו, בזה ודאי הדבר ברור דאזלינן בתר אומדנא שהיא טובה ובריאה, ונתבטל המקח, וזכה המוכר הנזכר בביתו ובחומותיו עכד"ק."

     

    קרי, גם על פי המשפט העברי, פרשנות הסכם, בעת שאין ראיות לכאן או לכאן, נקבעת בהתאם לאומד דעת הצדדים. אשר על כן, כאשר מוכר אדם נכס על דעת לעלות לארץ ישראל (כפי הנדון שם) ולאחר מכן נמנע ממנו לעשות כן, סובר המשפט העברי כי עם ביטול המניע למכירה מתבטל גם המקח.

    ובענייננו, שעה שלהסכמת הצדדים הכתובה (הסכם למתן הלוואה מהנתבעים לתובעת), קדמה הנחת מוצא של הקניית הזכויות בדירת התובעת ומגורים משותפים, יש לפרש את כלל הסכמותיהם של הצדדים בראי הנחת מוצא זו.

     

91. מסקנתי זו הינה הגם שהצדדים לא חתמו בפועל- לא על חוזה המקנה לנתבעים זכויות בדירה ולא על חוזה למגורים משותפים.

     

    קיומו של החוזה הראשון הוסק מתוך התנהגות הצדדים ושעה שאין ביניהם מחלוקת כי התובעת הקנתה לנתבעים זכויותיה לרכישת הדירה מחברת "עמידר", תוך שהוסכם בע"פ כי בתום 5 שנים ממועד הרכישה, ירשמו הזכויות על שם הנתבעים.

     

    קיומו של החוזה השני הוסק אף הוא מתוך התנהגות הצדדים. שכן לא די שהללו עברו בפועל להתגורר בצוותא, הרי שהתכתובות שהוחלפו בין הצדדים מלמדות כי נכרת ביניהם חוזה גם בעניין זה (ראו: בין היתר, נספח 7 לתביעת התובעת).

     

92. כלל נקוט בידינו כי במרכז הכבידה של משפט החוזים יימצא עקרון האוטונומיה של הרצון או העיקרון כי "הסכמים יש לכבד" וחזרה מהסכם היא לכאורה התנהגות בלתי סבירה. ראו: בג"צ 1930/94 נתן נ' שר הביטחון, פ"ד מח(3)643); ע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מרטין [פורסם בנבו] (2011). משכך, מצאתי כי יש מצאתי כי יש לכבד את שני החוזים בהם נקשרו הצדדים, כאמור לעיל.

     

93. אעיר, כי טענת התובעת לפיה לא קיבלה תמורה כספית בגין הקניית זכות הרכישה לנתבעים, אינה יכולה לעמוד. התובעת הבהירה בכל דרך (לרבות בעדותה בפני) כי התמורה שביקשה לקבל לא הייתה כספית גרידא, אלא רגשית בעיקרה, שכן בתמורה להקניית הזכות לנתבעים, ביקשה התובעת לקבל את קרבתם של נכדתה וניניה, על כל משמעותה.

     

94. בעוד שתנאי החוזה הראשון אינם מצויים במחלוקת, הרי שהיקף תחולתו של החוזה השני, הן ביחס לתקופת המגורים המשותפים והן ביחס לתנאיהם, עומד בלב המחלוקת שבגינה הונחו בפניי שתי התובענות. ואדרש לכך להלן.

     

95. אלא שכבר עתה ומכוח הנחות היסוד האמורות לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הסכם ההלוואה שנחתם, נועד אך להבטיח את קיומו של החוזה הראשון והוא אינו עומד בפני עצמו. כאילו נאמר על חוזה ההלוואה כשלעצמו: "אם אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני". קרי, הגם שחוזה ההלוואה הינו המסמך שעליו מושתתות הסכמות הצדדים, אף אחד מהצדדים לא ראה בו חזות הכל. הסכם זה נועד, לכל היותר, להבטיח את כספם של הנתבעים. ראשית בכך שבא למנוע חזרה של התובעת מהתחייבותה להעברת הזכויות על שם הנתבעים, לכשיתאפשר לעשות כן ושנית בכך שנועד להגן על הצדדים מפני התערבות חיצונית, בין אם ע"י כוח עליון, דוגמת מוות, בין אם באמצעות צדדי ג' שעלולים לכרסם בהסכמות הצדדים. בראי התחייבותה של התובעת להעברת הזכויות, בבוא העת, על שם הנתבעים, אף ערכה התובעת צוואה וחתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר.

     

96. התובעת לא התכוונה לקחת הלוואה מהנתבעים והנתבעים לא התכוונו לתת לה הלוואה. אם כך אף נהיר כי אף לא אחד מהם סבר כי יש להשיב את הכסף שהועבר לחברת "עמידר" לצורך רכישת דירת התובעת. שני הצדדים הסכימו כי בעצם העברת הזכויות בדירה על שם הנתבעים, בחלוף חמש שנים ממועד הרכישה, יבצעו הצדדים את המוטל עליהם. זאת לכל הפחות בעניין החוזה הראשון.

     

97. בעניינו של החוזה השני, המשולב, כאמור, בהוראות החוזה הראשון, נפלה מחלוקת. בעוד התובעת, סברה כי המגורים המשותפים אינם מוגבלים בזמן וחלה על הנתבעים חובה לאפשר לה לגור עמם בדירה (או בדירה חלופית שתירכש ע"י הנתבעים בעתיד) עד אחרית ימיה, הרי שהנתבעים, ראו בהסכמה זו כהסכמה המוגבלת בזמן, לכל הפחות לתקופה של חמש שנים (בהן ממילא הדירה אינה יכולה לעבור על שמם) ואולי אף לתקופה ממושכת יותר.

     

98. שכלול שני החוזים הללו, זה בראי זה וזה בראי זה, מביא לכלל מסקנה שאין לקבל מצב שבו התובעת, שלא היה לה כסף לרכוש את הדירה מעמידר לולי העמידו הנתבעים את כספם, תתעשר שלא כדין מרכישה זו ובאותו אופן ממש, אין לקבל מצב שבו יתעשרו הנתבעים שלא כדין מההנחה הגדולה שקיבלו בזכות התובעת, לולי יקיימו את התחייבותם כלפיה.

     

99. מסקנתי זו מתבקשת גם עם הוראות סע' 39 לחוק החוזים הכללי קובע:

     

    בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה.

     

    דהיינו, אחד מהיבטיו של עקרון תום הלב שבחוק החוזים, דורש כי לחוזה יינתן מובן העולה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של שני הצדדים והדבר נכון גם לעניין השלמת חסר בחוזה, כפי שהסקתי לעיל. היבט זה מניח כי החוזה יפורש תוך התחשבות בעקרון תום הלב ותוצאת הפירוש היא קיומו של החסר בחוזה. (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', בעמ' 836, צוטט בעניין אפרופים בעמ' 327).

     

    תקופת המגורים המשותפים

     

     

100. סוגיית משך תקופת המגורים המשותפים (מעבר לחמש שנים הראשונות) עומדת בליבת המחלוקת שבין הצדדים.

      

101. מדברי הצדדים ועדיהם נלמד כי לא נכרת הסכם המעניק לתובעת זכות מגורים משותפים עד אחרית ימיה.

      

102. הדבר נלמד מעדות בתה של התובעת עצמה (הגב' א'), שהעידה מטעמה:

      

     "מבחינת אמא שלי זה הסכם לכל החיים שלה. אנחנו כילדים שלה רצינו לקחת אחריות יותר מוקדם. בגרסה הראשונה כתבתי 5 שנים ואחר כך 10 שנים, אחר כך דיברנו האחים ואחותי אמרה מה פתאום זה הרבה זמן. ואז סתיו אמר מה פתאום זה לכל החיים, ואז אמרנו שיישאר פתוח ונדבר על זה. שלחנו את ההסכם רק של 5 שנים וכתוב לאחר 5 שנים איקס שנים בלי לפרט את כמות השנים" (עמ' 20, ש' 23-27 לפרוטוקול דיון מיום 7.7.2021).

      

     קרי, האדם היחיד שסבר כי עסקינן בהסכם שעניינו מגורים משותפים למשך כל חייה של התובעת, היא התובעת עצמה. ילדיה של התובעת ובוודאי הנתבעים, לא התכוונו לכך.

      

103. מסקנה זו מוצאת חיזוק בדברי הנתבעים עצמם, שלא מצאתי לפקפק באמינותם ובעובדה הפשוטה כי הדירה אכן ממוקמת בקומה שלישית, בבניין ללא מעלית וסביר להניח כי ממילא, לעת זקנתה לא תוכל התובעת להמשיך ולהתגורר בדירה זו.

      

104. משך תקופת המגורים המשותפים המוסכמים מצויה כאמור במחלוקת ונעה בין שנה- שנתיים נוספות לשיטת הנתבעים [(אשר אף הסתייגו מכך לעיתים) ראו: סע' 15 לתצהיר הנתבע והשוו: עמ' 33, ש' 11-14 לפרוטוקול הדיון מיום 10.10.2021] לבין חמש שנים נוספות, קרי במצטבר לכל היותר למשך עשר שנים ממועד הרכישה ( ראו: עמ' 20, ש' 23-27 לפרוטוקול דיון מיום 7.7.2021).

      

105. משגרסאות הצדדים חלוקות בעניין זה, שעה שאין ביד מי מהם כדי להוכיח את משך הזמן המוסכם המדויק, משנהיר כי הנתבעים הודו כי נתנו הסכמתם בע"פ לתקופה של לכל הפחות שנה-שנתיים נוספות ומשמצאתי אמינה את עדותה של הגב' ד' (אמה של הנתבעת ובתה של התובעת) לפיה בין הצדדים הייתה הסכמה עקרונית למגורים משותפים של עד 3 שנים נוספות (עמ' 43, ש' 16-17 לפרוטוקול מיום 10.10.2021) וכי עדות זו משקפת נאמנה את הסכמות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי תקופת המגורים המשותפים המוסכמת הינה לכל הפחות- שלוש שנים נוספות ובמצטבר שמונה שנים ממועד התשלום לחברת "עמידר".

      

106. משהגעתי לכלל מסקנה זו היה ראוי שאורה על אכיפת ההסכם למגורים משותפים, תוך חיוב הצדדים להמשיך ולהתגורר בצוותא עד ליום 15.12.2025 (שמונה שנים מהמועד בו שולם מלוא התשלום לחברת "עמידר") אלא שהסכסוך הנטוש בין הצדדים ושעה שהללו אינם יכולים לדור אלה במחיצת זו ולהיפך, יהיה בהוראה זו כדי להוות "גזירה שאין הצדדים יכולים לעמוד בה", שהיא בטלה מאליה.

      

107. העובדה שהתובעת אף עזבה בפועל את הדירה, לנוכח התגברות המחלוקות והתעכרות יחסי הצדדים, מחזקת את חוסר התוחלת שבהחלטה מעין זו.

      

108. משכך וכחלף התחייבות הנתבעים למגורים משותפים, אני מורה על חיובם של הנתבעים בתשלום דמי שכירות לתובעת, בסכום חודשי של 2,000 ₪ לחודש, החל ממועד עזיבת התובעת את הדירה (בסמוך למתן צו ההגנה ההדדי) ועד ליום 15.12.2025.

      

109. הנתבעים רשאים לשלם לתובעת את דמי השכירות החודשיים, בגין התקופה הרלוונטית, בתשלום אחד או במספר תשלומים, על פי בחירתם ובכך יצאו ידי חובתם מכוח ההסכם שנכרת ביניהם בע"פ ובהתנהגות למגורים משותפים.

      

110. ככל שקיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס למועד העזיבה הסופי של התובעת את הדירה, יוכלו להגיש טיעונים קצרים בכתב בעניין זה (שלא יעלו על עמוד אחד) בצירוף אסמכתאות ואדרש לכך בהחלטה נפרדת.

      

111. משהגעתי לכלל מסקנה זו, מצאתי לדחות את התובענות בחלקן. נהיר כי אין לפנות את הנתבעים מהדירה, שכן הללו רכשו אותה במיטב כספם ומנגד נהיר כי אין לחייב את התובעת בהשבת "ההלוואה". שכן לא הייתה הלוואה ולא נבראה. הייתה אך עסקה משולבת לרכישת דירה מעמידר בכפוף להתחייבות למגורים משותפים, כאמור לעיל.

      

112. לסיום, מצאתי להזכיר לצדדים ולבני משפחתם את דברי הכתוב: אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי (תהילים, עא, ט).

      

113. מוטב היה לו כל אחד מהם היה מכיר תודה לזולתו, התובעת לנתבעים שניאותו להצטמצם ולדור עמה, על מנת לארח לה חברה, למשך תקופה לא מבוטלת, והנתבעים לתובעת בכך שהקלה עליהם וסייעה להם לרכוש דירת מגורים בהנחה כספית גדולה. יפים הם לענייננו דברי המדרש (שמות רבא (וילנא) פרשה א):

      

     "משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו, אמר לו התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך, כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם."

      

     אם על טובה עקיפה מעין זו נדרש האדם להכיר תודה לזולתו, על אחת כמה וכמה בעניינם של הצדדים, אשר זכו לטובה גדולה, איש איש מזולתו.

      

114. וידוע עד כמה הפליגו חז"ל במעלת "הכרת הטוב" וחייבוה אף כלפי דומם (ראו: שמות רבה י, ד-ז וכן רש"י שמות ז, יט) על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבני משפחה קרובים כבענייננו.

      

115. אינני מוצא להתייחס ליתר טענות הצדדים, זאת שעה שאין בהן כדי לשנות את מסקנתי דלעיל.

      

116. משהגעתי לכלל מסקנה זו לא מצאתי ליתן צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו שלו.

      

      

     פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים, בכפוף לתיקוני עריכה.

      

     ניתן היום, ט"ו אדר א' תשפ"ב, 16 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.