אישה שגרה בדיור ציבורי העבירה לנכדתה ובעלה את הזכות לרכוש את הדירה. טענתה כי בתמורה הם התחייבו להעניק לה זכות מגורים בנכס לכל חייה נדחתה
השופט אריאל ממן הכריע לאחרונה בסכסוך בין בני זוג לבין סבתה של האישה. השניים רכשו את דירת עמידר בה גרה הסבתא בשכירות. הם עברו לגור עמה בנכס אך היחסים התדרדרו והסבתא עזבה. היא הגישה נגדם תביעת פינוי וטענה כי השניים התחייבו לאפשר לה לגור בדירה כל חייה. השופט דחה את הטענה וקיבל את טענת הזוג כי ההתחייבות הייתה מוגבלת בזמן.
ב-2017 קיבלה הסבתא זכאות לרכוש את דירת שלושת החדרים בה התגוררה בשכירות זעומה של 165 שקל לחודש.
היא פנתה לנכדה ולבעלה והציעה להם לממש את הזכות ולרכוש את הדירה מעמידר בסכום של 399,330 שקל (הנמוך מערכה הריאלי של הדירה שעמד על 631,000 שקל) .
בני הזוג הסכימו, מימנו את שיפוץ הדירה והוצאות הרכישה, ועברו לגור בדירה עם הסבתא.
על מנת לאפשר את הרכישה מול עמידר, התקשרו הצדדים במערכת הסכמים מורכבת. בנובמבר 2017 חתמו בני הזוג והסבתא על הסכם הלוואה במסגרתו התחייבה הסבתא להשיב לבני הזוג 450,000 שקל, שבהתאם להוראות ההסכם, ניתנו לה לצורך רכישת הזכויות בדירה. בסמוך לאחר מכן העבירה להם הסבתא "הסכם מגורים משותפים", שלא נחתם, במסגרתו נכתב כי במשך 5 שנים מיום החתימה על ההסכם יגורו הצדדים יחד בדירה. במקביל ערכה הסבתא צוואה בה ציוותה כי לאחר פטירתה יועברו מלוא זכויותיה בדירה לבני הזוג.
לאחר כשלוש שנים של מגורים משותפים היחסים התדרדרו לעימותים קשים, חלקם אלימים, והסבתא עזבה לדירת בתה.
בתביעת פינוי שהגישה נגד בני הזוג היא טענה כי אף שהסכם המגורים המשותפים לא נחתם, הוא מחייב, ועל בני הזוג לאפשר לה לגור בנכס כל חייה.
לטענתה, נאלצה לעזוב לאחר שהנתבעים התייחסו אליה באופן משפיל, דרשו ממנה לנקות את הבית, מנעו ממנה להשתמש בחלקים מהמטבח, סירבו לחדש את מנוי האינטרנט כדי להשאיר אותה ללא טלוויזיה ועוד.
הנתבעים מצידם הבהירו כי השקיעו את מיטב כספם וחסכונותיהם על מנת שהסבתא לא תפסיד את זכות הרכישה מעמידר, תוך שהובטח להם שהדירה תעבור על שמם. הם הוסיפו כי ההסכמה למגורים משותפים הייתה למשך 5 שנים בלבד, עד למועד בו ניתן יהיה להעביר את הדירה על שמם בהתאם להסכם מול עמידר.
הם דרשו כי ככל שהדירה לא תועבר על שמם, הסבתא תשיב להם את הסכומים שהשקיעו בסך של 564,000 שקל.
עסקת חבילה
השופט אריאל ממן מבית המשפט למשפחה בקריית גת קבע שהצדדים התקשרו בשני חוזים שלובים ("עסקת חבילה"). החוזה האחד הוא לרכישת הדירה מעמידר, בו הקנתה התובעת את זכויותיה לנתבעים, והשני הוא חוזה למגורים משותפים. את קיומם של החוזים הסיק השופט מתוך התנהגות הצדדים.
באשר לשאלת תקופת המגורים המשותפת קבע השופט כי מהעדויות עלה שהנתבעים לא הסכימו להעניק לתובעת זכות מגורים למשך כל ימי חייה. לקביעתו, בין הצדדים הייתה הסכמה עקרונית למגורים משותפים של עד 3 שנים נוספות, מעבר לחמש השנים האשונות. כלומר, במצטבר שמונה שנים ממועד התשלום לעמידר.
הוא הוסיף כי אין לאכוף את ההסכם למגורים משותפים לנוכח היחסים העכורים בין הצדדים, ועל הנתבעים לשלם לתובעת שכירות חודשית של 2,000 של עד לסוף שנת 2025.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב"כ התובעת: עו"ד נומי יצחק הררי
- ב"כ הנתבעים: עו"ד שמוליק רוזן ואח'
עו"ד אלה שינפלד
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין