יונה ואח' נ' אדרי

לפני תביעה שהגישו התובעים למתן צו מניעה קבוע בקשר עם שימוש במכפיל חניה המצוי בחצר הבית המשותף ברחוב מיכ"ל 9 בתל אביב (להלן: "הבית", "המקרקעין" ו"החצר").

התובעת 1 (להלן: "התובעת") היא אחת מבעלי זכות החכירה בדירה בקומת הקרקע של הבניין (יחד עם ה"ה דניאל דראי ומרטין דרעי).

התובע 2 (להלן: "התובע") הוא אביה של התובעת, המתגורר בדירה עם אשתו, אמה של התובעת, ובנוסף רשומה על שמו הערת אזהרה המונעת מכירת הדירה.

הנתבע הוא אחד הבעלים של הבניין והמקרקעין, לרבות דירה אחת בבניין, בה הוא מתגורר יחד עם בת זוגו וילדיהם הקטנים.

החצר אינה רכוש משותף, אלא נמצאת בבעלות הנתבע ומר ערן לס.

גם מכפיל החניה אינו חלק מהרכוש המשותף אלא מצוי בעלותם של הנתבע ומר לס.

הנתבע הוא בעלים, בין היתר של דירה אחת בבניין בה הוא מתגורר יחד עם בת זוגתו וילדיהם הקטנים (וכעולה מסיכומי הנתבע, גם מר לס הינו בעלים של דירה בבניין, אשר מושכרת על ידו לאחרים).

בין הצדדים התנהלו הליכים נוספים כדלקמן:

ה.פ 40478-03-10 דריי ואח' נ' כפתורי ואח' בבית משפט המחוזי בתל אביב, אשר התבררה לפני כב' השופט ח' טובי (להלן: "המרצת הפתיחה"). בתביעה זו הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מתן פסק דין בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, ולפיו ייקבע פיצוי של התובעים דכאן ע"י הנתבע ומר לס בסכום שבין אפס ל- 375,000 ₪, וכי התובעים דכאן יסכימו להריסה של חלק מדירתם ככל שהדבר יידרש על פי היתר הבנייה ודרישות תמ"א 38. בפסק הדין חויבו הנתבע ומר לס לשלם 168,000 ₪ בשלושה תשלומים.

ת.א. 58779-05-15 בבית משפט השלום בתל אביב שנדונה לפני כב' השופט א' שליו (להלן: "התביעה הקודמת"), בו הגישו התובעים דכאן ואח' תביעה כספית נגד הנתבע ומר לס בגין נזקים גרמו להם, לטענתם, בגין עבודות תמ"א 38 שבוצעו על ידי הנתבע ומר לס. ביום 6.12.15 הסכימו הצדדים לאותה תביעה, בהמלצת בית המשפט, למחוק את התביעה, אך היו חלוקים בשאלת ההוצאות, ובית המשפט פסק שהתביעה נמחקת וכי התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים בסך של 7,500 ₪ אך ורק אם יגישו תביעה חדשה כנגד הנתבעים.

ת.א. 13333-10-11 בבית משפט השלום בתל אביב בו הגישו התובעים בקשה לאכיפת הסכם פשרה ובקשה לצו מניעה זמני. בהסכמת הצדדים נמחקה התביעה ובוטל צו המניעה הארעי.

כמו כן כחודש לאחר שהוגשה התביעה שבכותרת הגישו התובעים תביעה נוספת לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 47095-02-17), ובדיון לפני כב' השופט ע' הדר ביום 27.12.17, נמחקה התביעה ללא צו להוצאות.

תביעה זו עניינה השימוש במכפיל החניה השייך לנתבע ולשותפו במקרקעין, מר ערן לס.

אין מחלוקת כי כאשר הגישו הנתבע ומר לס בקשה להיתר בנייה למכפיל החניה, הגישו התובעים התנגדות, בטענה שהדבר יחסום את פתחי החלונות של הדירה, וכי בסופו של דבר החליטה וועדת המשנה לתכנון ובנייה ביום 29.2.12 כדלקמן: "להלן החלטת ועדת משנה לתכנון ובניה: א. לקבל את ההתנגדויות לעניין מתקן החניה המבוקש בצמוד לדירת המתנגד, ולא לאשר את מתקן החניה המבוקש, שכן הוועדה התרשמה כי מיקום החניה במקום חוסם את פתחי החלונות של דירת המתנגדים".

ביום 6.3.12 ניתן היתר בנייה המאפשר התקנת מכפיל החניה "כאשר לא תהיה חניה מעל המתקן וגג המתקן יהיה חלק מפיתוח החצר".

בכתב התביעה וכן בסיכומים טוענים התובעים כי למרות האמור, ולמרות פניות שלהם לנתבע, מחנה הנתבע את מכוניתו על גבי מכפיל החניה וכן, לעיתים קרובות, אינו דואג להחזיר לקרקע את מכפיל החניה. בכך טוענים התובעים כי הנתבע פועל בניגוד להיתר הבנייה וכן לטענתם, הדבר פוגע באיכות חייהם שעה שמכפיל החניה או המכונית שעליו מרוחקים סנטימטרים ספורים מחלון הדירה.

לפיכך הגישו התובעים את התביעה שבכותרת למתן צו מניעה קבוע, המורה לנתבע לחדול מהשימוש האסור של חניית רכבים על גבי מכפיל החניה, והמורה לו להחזיר את מכפיל החניה לתת הקרקע. בנוסף עותרים התובעים להטיל על הנתבע סנקציה עתידית בגין כל שימוש שלא כאמור, וכן לחייבו בהוצאות.

הנתבע העלה בכתב ההגנה שלל טענות כנגד התובעים, הנוגעות לכלל נסיבות הסכסוך שבין הצדדים, כגון הטענה כי התובעים הינם תובעים סדרתיים וכי הם עצמם אינם מקיימים את חוקי התכנון והבנייה. כמו כן פירט הנתבע את ההליכים הנוספים שהתקיימו בין הצדדים.

לגופו של עניין טוען הנתבע בכתב ההגנה כי:

יש לסלק את התביעה על הסף בכל הנוגע לתובע שכן אין לו כל זכות בדירה או בבניין או במקרקעין למעט הערת אזהרה על זכות החכירה של התובעת 1 (להלן: "התובעת") בדירה, שעניינה הימנעות מעשיית עסקה בדירה.

התמונות שצורפו על ידי התובעים להראות כי הנתבע עושה שימוש שלא כדין לטענתם במתקן החניה הינן תמונות משנת 2014 ו- 2015, אשר צורפו על ידם לתביעה הקודמת שנמחקה.

בניגוד לטענת התובעים, פועל הנתבע בהתאם להיתר הבנייה (בכך סתם הנתבע ולא פירש למה כוונתו).

מכפיל החניה אינו יכול לפגוע באיכות חייהם שכן עוד במהלך הבנייה, סגרו התובעים את החלון האחורי בדירה, הסמוך למתקן החנייה, וזאת משיקולים של עיצוב הדירה, ובניגוד להיתר הבנייה.

התובעים הסתירו כי פנו אל הנתבע לפני זמן לא רב וביקשו לרכוש ממנו את הגינה שאליה פרצו והתקינו מדרגות בניגוד להיתר הבנייה, ואת לרכוש את החנייה שלו במכפיל החנייה על מנת שיוכלו למכרם בצמוד לדירתם לרוכשים פוטנציאליים שהתעניינו ברכישת דירתם והתנו זאת בהצמדת הגינה והחניה לדירת התובעים. מכאן שהחנייה על מכפיל החנייה אינה מפריעה לתובעים לנהל את חייהם כראוי בדירה.

חלק מהתמונות שהתובעים צירפו לכתב התביעה, אינן של רכב של הנתבע או של רכב המצוי בשליטתו. כמו כן, התמונות שצורפו לכתב התביעה הינן תמונות ספורות שצולמו לפני למעלה משנתיים וחצי ואשר מוחזרו מהתביעה הקודמת.

בנוסף טען הנתבע בכתב ההגנה כי לאור פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים בתביעה הקודמת, על התובעים לשלם לו את ההוצאות המותנות כפי שנקבעו בתביעה הקודמת, בסך 7,500 ₪.

בהתאם להחלטתי, שילמו התובעים את ההוצאות האמורות, כתנאי לכך שתביעה זו לא תימחק. אציין כבר כעת כי במסגרת הסיכומים טוענים התובעים כי יש להשיב להם סכום זה.

דיון והכרעה

בסיכומים חזרו התובעים על טענתם בכתב התביעה וטענו כי הואיל אין מחלוקת בדבר הוראות היתר הבנייה, הרי שהשאלה היחידה היא האם הנתבע החנה ומחנה את רכבו מעל פני הקרקע. כן טענו כי הנתבע הודה שהחנה את מכוניתו כאמור, וכי די בכך כדי לקבל את התביעה.

הנתבע העלה שלל טענות משפטיות ועובדתיות אשר לא הועלו על ידו במסגרת כתב ההגנה, וחלקן הועלה לראשונה בסיכומים. ממילא לא ניתן היה לתובעים להתייחס לשאלות אלו, והטענות העובדתיות לא התבררו במסגרת התובענה.

אקדים ואומר כי בנסיבות העניין אין מקום למתן צו המניעה, ודין התביעה להידחות.

התובעים הגישו כנספח 4 לכתב התביעה מספר תמונות בתמיכה לטענתם לפיה הנתבע מפר את היתר הבנייה באופן השימוש שלו במתקן החנייה. התובעים לא טרחו לציין בכתב התביעה מתי צולם כל אחד מהצילומים אלא הסתפקו באמירה "תמונות מתאריכים שונים המדגימים את העוולה המתמשכת...".

העדה היחידה מטעם התובעים הייתה התובעת, שאינה מתגוררת בבניין, ולא היא צילמה את הצילומים. לתצהיר צורף תצלום אחד נוסף לאלו שצורפו לכתב התביעה, אך גם הוא צולם לפני זמן רב.

לא הוגש תצהיר מטעם אביה שהוא כנראה זה שצילם את הצילומים.

גם לגבי הנסיבות של חניית כלי הרכב והצילומים לא ניתן פירוט כנדרש, למרות שמדובר בלי ליבה של התביעה.

בתצהיר נכתב בסעיף 11 כי התמונות שצורפו לכתב התביעה חלקן צולמו בשנת 2014, וחלקן ב- 2016 ו- 2017 'כדי להראות שהנתבע לא חדל מההפרות'. לא צוין בתצהיר מתי צולמה כל תמונה, אם כי נרשמו תאריכים בכתב יד ליד התמונות.

התובעים לא הגישו ראיות נוספות המתבקשות בנסיבות כגון פניות בכתב שלהם אל הנתבע לגבי חניית הרכב במועדים שונים ובקשה לחדול מכך, וכן צילום המראה כי הרכב חנה על מכפיל החניה (כשהוא סגור) ליותר מדקות ספורות (אם כי בכך אין כדי להביע דיעה האם חנייה כאמור הינה בניגוד להיתר או האם יש בה כדי להוות מטרד ליחיד המקים לתובעים עילת תביעה).

הנתבע הודה כי בעבר, פעמים ספורות, חנה למספר דקות בלבד, על מנת להוריד את בנותיו, על גבי מתקן החניה. באפיזודות ספורות שאירעו זמן רב מאוד קודם להגשת תביעה זו אין כדי להצדיק בנסיבות העניין הוצאת הצו המבוקש.

כאמור טוען הנתבע בין היתר כי התובעים מנועים מלהגיש את התביעה משום שהתביעה הקודמת נמחקה בהסכמה. התובעים בכתב התביעה התעלמו מעובדת קיומה של התביעה הקודמת כמו גם ההוצאות המותנות. בסיכומים הם טוענים כי מדובר בעילת תביעה חדשה וכי הם אינם מנועים מלהגיש אותה ואף יש להשיב להם את סכום ההוצאות ששילמו בהתאם להחלטתי לאחר הגשת התביעה כתנאי לכך שהתביעה לא תימחק.

פורמאלית, לאחר שהתובעים שילמו את סכום ההוצאות, הם לא היו מנועים מלהגיש את התביעה, שכן זו הייתה המטרה של הסכמת הצדדים בדבר ההוצאות המותנות, מתן תמריץ לתובעים שלא להגיש בגין כך תביעה חדשה, אולם התובעים היו רשאים להגישה ובלבד שיישאו בהוצאות בגין ההליך הקודם שנמחק בהסכמתם.

עם זאת, מדובר בענייננו בתביעה למתן צו מניעה בגין כך שהנתבע, לטענת התובעים, מחנה את מכוניתו על גבי מתקן החניה, ואף כאשר הוא פתוח, לעיתים תכופות, ובכך מהווה הדבר מטרד ליחיד, הפוגע בשימוש של התובעים בדירה. טענה זו לא הוכחה, ואין להוציא צו מניעה בגין מקרים ספורים שאירעו זמן רב מאוד לפני הגשת התביעה, לחנייה, שאין כל עדות, וכל שכן כל ראייה, כמה זמן נמשכה, וכמה פעמים אירעה.

בהתאם לתנאי שהותנה בפסק הדין בתביעה הקודמת, ובהתאם לראיות שהובאו על ידי התובעים בתביעה זו, אין כל מקום להשיב לתובעים את ההוצאות המותנות ששילמו.

לפיכך דין התביעה להידחות.

עם זאת ראיתי לנכון בנסיבות, ובין היתר, בהתחשב בכך שהתובע והנתבע שכנים בבניין וכי יש לקוות כי ינהגו האחד במשנהו באופן שלא יביא אותם פעם נוספת לבית המשפט בתביעות נוספות, להתייחס למספר עניינים נוספים כדלקמן.

הנתבע טוען כי ענייננו דומה לזה שנדון וניתן בו פסק דין בת.א. (שלום ת"א) 55568-03-15 דנקנר נ' אלקס (ניתן ביום 24.12.17), ולא כך היא. בעניין דנקנר טען התובע שם, כי השטח שבו חנה הנתבע, לא אושר על ידי הוועדה המקומית לשמש כחניה, ומשום כך, הרי שהנתבעים שם, אינם רשאים לעשות בו שימוש כחנייה. בענייננו נדון עניין החניה במכפיל החניה ועליו, ונקבעו תנאים לשימוש בו כך שלא יהוו מטרד ליחיד לשימוש של התובעים בדירה. מכאן ששימוש בניגוד להיתר בענייננו, עלול ליצור מטרד ליחיד לתובעים, ואם אכן כך הוא הרי שקיימת לתובעים האפשרות לעתור כדי לאסור אותו שימוש, בין היתר באמצעות צו מניעה. מצוקת החניה עליה מלין הנתבע, הינה מצוקה של כל הדרים באותו אזור, והיא אינה יכולה לשמש טעם לפגיעה בלתי מוצדקת באיכות חייהם של שכיניו, ככל שאכן כך קורה.

הנתבע טוען בסיכומיו לראשונה כי אין לתת צו מניעה קבוע כמבוקש בכתב התביעה משום שאין לתת צווי מניעה כלליים גורפים או תיאורטיים וכן כי אין מקום לתת צו שמשמעותו היא חובה לקיים את החוק. מבחינת ההגינות הדיונית ראוי היה שהנתבע יעלה טענה זו בכתב ההגנה על מנת שתינתן לתובעים ההזדמנות להתמודד איתה, או לחילופין לשקול נסיגה מהתביעה שהגישו. עם זאת מדובר בטענה משפטית וניתן להעלותה גם בסיכומים. אעיר כי בענייננו לא היה בטענה זו כדי למנוע מתן צו מניעה היה והתובעים היו מוכיחים את המטרד ליחיד הנטען על ידם. כן אעיר כי אני סבורה שככלל, אם היו הנתבעים מוכיחים כי הנתבע נוהג לחנות ליותר מאשר דקות ספורות על המכפיל החניה כשהוא סגור, הרי שהדבר היה בניגוד להיתר שניתן, ובניגוד לתנאי שניתן בו, ומאחר והתנאי ניתן לאור טענת התובעים בדבר פגיעה באיכות חייהם, הרי שהיה בכך כדי להוכיח מטרד ליחיד המקים להם עילת תביעה לכאורה. כמו כן אני סבורה כי אם היו התובעים מוכיחים שהנתבע משאיר את מכפיל החנייה פתוח מעבר לצרכים של הכנסת כלי רכב והוצאת ממנו, והגם שבהיתר לא נאמר דבר לעניין זה, הרי שככל הנראה גם בכך היה כדי לפגוע בתובעים פגיעה בלתי מוצדקת והיה מקום לכאורה להוציא צו מניעה. במקרה זה אין מדובר במתן צו כללי וערטילאי המורה לקיים את החוק, אלא במתן צו האוסר התנהגות מסוימת או מחייב התנהגות אחרת על מנת למנוע פגיעה שלא לצורך בזולת.

בהקשר זה אעיר כי הנתבע טען כי לא נגרמת לתובעים פגיעה משום שהם סגרו את החלונות הסמוכים למתקנן החניה, אולם טענה זו לא הוכחה על ידו.

עוד אציין כי ככל שהיה מוכח כי המעשים או המחדלים של הנתבע גורמים למטרד ליחיד, הרי שבעובדה שהתובע אינו בעליה של הדירה, לא היה כדי למנוע ממנו עילת תביעה, בשל מגוריו בדירה.

בנוסף, טענות התובע לפיהן ביקשו התובעים לרכוש ממנו את החצר ואת החנייה שלו במכפיל החניה אינן רלוונטיות לענייננו. התובעת הכחישה טענות אלה והן לא הוכחו. בנוסף, לפי טענת הנתבע התובעים ביקשו לרכוש את החצר והחנייה על מנת למכור אותן ואת הדירה לקונים פוטנציאליים, וממילא החניה לא הייתה מפריעה להם. בנוסף, ייתכן והרוכשים היו משתמשים במכפיל החנייה מבלי להשאיר אותו פתוח מעבר לנדרש להכנסת רכב והוצאתו ומבלי לחנות על גבי מכפיל החנייה, וגם בשל כך טענה זו אינה רלוונטית לענייננו.

לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה.

התובעים, יחד ולחוד, ישלמו לנתבע הוצאות בסך 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, א' סיוון תשע"ט, 04 יוני 2019, בהעדר הצדדים.