ש' ואח' נ' מ' ואח'

לפני תביעת נזקי גוף.

1.לטענת התובעת, במועדים הרלבנטיים לתביעה היא טופלה על ידי הנתבעת 1 - רופאת שיניים במקצועה. הנתבע 2 אף הוא רופא שיניים במקצועו, ביצע לתובעת במועדים הרלבנטיים לתביעה עקירות שיניים והרמת סינוס דו צדדי. הנתבעת 3 "מרפאת שיניים ד"ר ג.מ." (להלן: "מרפאת מ' ") היא הבעלים או המפעילה של מרפאת השיניים סניף חיפה, במסגרתה טופלה התובעת.

2.התובעת טוענת כי ביום 20/10/10 היא פנתה אל מרפאת מ' לצורך טיפול משקם קבוע של הלסת העליונה בשל חוסר של שלש שיניים אחוריות, בכל צד של הלסת העליונה ובנוסף ביקשה ציפוי לשיניה העליונות קדמיות על מנת לשפר את מראן. הנתבעת 1 המליצה לתובעת על תוכנית טיפולים אשר כללה עקירת שיניים 14 ו- 24, טיפול שורש בשן 22 והחדרת שתלים ללסת העליונה לרבות הרמת סינוס דו צדדי והוספת בלוקים לצורך שחזור יחס סגרי- כותרת שורש תקין. לחלופין הוצעה לה תוכנית לפיה יורכב גשר על גבי שתלים ושיניים בעזרת מחברים טלסקופיים. לטענת התובעת, הטיפול במרפאת ד"ר מ' נמשך עד ליום 11/6/12, כאשר הנתבע 2 ביצע את הטיפול הכירורגי, הנתבעת 1 ביצעה את השחזת השיניים והמדידות לביצוע הכתרים, וד"ר מ.ש. ממרפאת ד"ר מ' , ביצע את יתר הטיפולים לרבות עקירות שורש.

3.לטענת התובעת, הטיפול שניתן לה על ידי הנתבעים היה רשלני. בין היתר טוענת התובעת כי תוכנית הטיפול שהוצעה לא הייתה נכונה ובוצעה ברמה בלתי סבירה, עקירות השיניים והרמת הסינוס בוצעו על ידי רופא שאינו מומחה, עקירת שן 13 הייתה מיותרת ונעקרה בצורה רשלנית, השתל באזור שן 15 לא הוחדר כראוי והשתל באזור שן 26 נכשל זמן קצר לאחר ביצועו. כן לטענתה, לא היה צורך לבצע טיפול שורש בשיניים 11,21 ו- 22 ולא ניתן היה לשקם את שיניים 11,12,22,23 בשל השחזת יתר. בשל כך, ביום 11/6/12 החליטה התובעת להפסיק את טיפול השיניים.

4.התובעת פנתה למרפאת ד"ר דרור שמיר, מומחה בכירורגית פנים ולסתות, אשר הגיע למסקנה כי לא ניתן לבצע את התוכנית המקורית של מרפאת מ' כפי שהוצעה. ד"ר שמיר קבע כי הכשל הטיפולי הן מהבחינה הכירורגית והן מהבחינה השיקומית היה ברמה כזאת שלא ניתן לתקנו אלא בפתרון שיקומי אחר. בעצת ד"ר שמיר בחרה התובעת בתוכנית טיפול הכוללת עקירת כל השיניים הנותרות ושחזורן על ידי תותבת נתמכת שתלים. הטיפול הכירורגי בוצע על ידי ד"ר שמיר בעוד שהתותבות והטיפול השיקומי בוצעו על יד ד"ר אורי זהריה.

5.לטענת התובעת, הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא הסבירה לה את מהות וטיב הטיפול. לטענתה הפעולות שבוצעו במרפאת מ' לא תאמו את רמת הציפיות הסבירה שלה, דבר שגרם לעיכוב בהתקדמות תוכנית הטיפול וכן בביצוע שיקומים זמניים, פעולות שלטענתה, כולן גרמו לנזקים בחניכיה ובשיניה, זאת מעבר לחוסר שביעות רצונה מהשיקום הזמני. לטענתה, היא לא הייתה מודעת ולא הייתה נותנת הסכמתה מדעת לביצוע הטיפול לו היה ניתן לה הסבר מתאים ובכך נשללה זכותה לאוטונומיה על גופה לקבל החלטתה מדעת בהתאם לרצונה ולטובתה.

6.לטענת התובעת, בנסיבות יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל הנתבעים הראיה שלא הייתה מצדם או מי מטעמם התרשלות שיחובו בגינה. לטענתה, שימוש במכשור הרפואי כפי שהיה בעניינה הוא "דבר מסוכן" כמשמעותו בפקודת הנזיקין ועל כן על הנתבעים נטל הראיה כי לא התרשלו. לטענתה, רישומי הנתבעים אינם מסודרים ועדכניים ויש לראות בהעדר רישום, רישום חסר או רישום לא מדויק, טעם נוסף להעברת נטל הראיה על שכמם של הנתבעים. לטענתה, הנתבעים או מי מטעמם הפרו את ההסכם המפורש או מכללא הקיים עם התובעת בדבר מתן טיפול רפואי נאות, סביר ומקובל או בדבר גילוי מידע נאות ועל כן עליהם לפצות אותה על מלוא נזקיה על פי דיני החוזים או כל דין רלבנטי אחר. לפיכך עותרת התובעת לפיצוי בגין הוצאות לעבר עבור טיפול השיניים במרפאת מ' - 46,600 ₪; הוצאות לעבר עבור טיפול שיניים כירורגי על יד ד"ר שמיר- 14,500 ₪; הוצאות לעבר עבור טיפול שיניים שיקומי על ידי ד"ר זהריה- 23,000 ₪; הוצאות עתידיות הנובעות מתחזוקת התותבת: החלפת תותבת כל שבע שנים- 15,000 ₪, החלפת גומייה אחת לשנה- 400 ₪, כאב וסבל, פגיעה באוטונומיה והוצאות משפטיות ושונות. מכאן תביעת התובעת אשר לפני.

7.הנתבעים 1 ו- 3 טוענים בכתב הגנתם להעדר קשר סיבתי בין טענות התובעת כלפיהם, לבין נזקיה. לטענתם, התובעת טופלה על ידם באופן המיטבי והנכון ובהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת. לטענתם, הטיפולים שבוצעו לתובעת היו מוצדקים ובהתאם למצב שעמד לפני הצוות הרפואי בזמן אמת, למצבה הדנטלי הראשוני של התובעת ולדרישותיה. לטענתם, התובעת הפסיקה את הטיפול בטרם הושלם וככל שבחרה לפנות לרופאים אחרים, אין לה להלין אלא על עצמה ואין להטיל את ההוצאות בגין טיפולים אלה על כתפי הנתבעים. לטענת הנתבעים 1 ו -3, פניית התובעת לרופאים אחרים גרמה להם לנזק ראייתי משמעותי ולקושי ממשי להתגונן מפני התביעה כנגדם. לטענתם, אירוע המקרה היה בלתי צפוי ובלתי ניתן למניעה מבחינתם. לטענתם, הטיפולים ניתנו בין היתר ע"י הנתבע 2 וע"י ד"ר מ.ש. , אשר פעלו כרופאים עצמאים בנתבעת 3 ואין הנתבעים 1-3 חבים בכל אחריות למעשיהם או מחדליהם. לטענתם, תיאור השתלשלות האירועים בכתב התביעה מגמתי, חד צדדי ואינו תואם את הרשומות הרפואיות בזמן אמת.

8.הנתבעים טוענים כי התובעת נתנה הסכמתה מדעת לטיפולים וחתמה על טופס הסכמה במסגרתו הצהירה כי הוסבר לה על הטיפול העיקרי, לרבות התוצאות המקוות. הסיכויים ודרכי הטיפול החלופיות האפשריות נשקלו על ידה טרם הבחירה בטיפול העיקרי. כן הצהירה התובעת כי הובהרו לה הסיכונים והסיבוכים של הטיפול. לטענתם, הם לא פגעו באוטונומיה של התובעת בכל צורה שהיא.

9.הנתבעים 1 ו -3 טוענים כי אין להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" או "דבר מסוכן". לטענתם, הרשומה הרפואית שנערכה לתובעת מלאה, נערכה בהתאם לפרקטיקה המקובלת. לטענתם לא נגרם לתובעת כל היזק ראייתי. לטענתם, יחסי רופא- מטופל אינן חוזיים מטבעם ולא קיימת לתובעת עילה חוזית כנגדם. לטענתם, הם לא הפרו כל חובה המוטלת עליהם כלפי התובעת. כן טוענים הנתבעים 1 ו- 3 כי הסכומים הנתבעים בכתב התביעה מוגזמים וחסרי כל בסיס ועתרו לדחיית התביעה כנגדם.

10.הנתבע 2 טוען בכתב הגנתו כי התובעת גרמה לו לנזק ראייתי כבד בכך שהרסה את הראיות שהוכיחו את מצבה הדנטלי בסיום הטיפול אצלו. לטענתו, התובעת החליטה להפסיק את הטיפול הדנטלי אצל הנתבעים בטרם הושלם כאשר כבר באותו המועד, היא החליטה להגיש כנגדם תביעה משפטית. לטענתו, התובעת הגישה תביעתה רק לאחר שפנתה להיבדק על ידי רופאים אחרים ועברה טיפולים דנטליים ששינו את מצבה ובשל כך גרמה לו נזק ראייתי. לטענתו הרשומה הרפואית שערך לתובעת מתעדת נאמנה את שארע הלכה למעשה והיא מדברת בעד עצמה. לטענתו הוא לא ביצע עקירות שיניים לתובעת. לטענתו, הוא לא התרשל כלפי התובעת ולא מתקיים קשר סיבתי בין טענות התובעת כנגדו, לבין הנזקים הנטענים על ידה. לטענתו, התובעת קיבלה הסבר מלא אודות הטיפול שהעניק לה לרבות הסיבוכים והסיכונים הכרוכים בו והיא נתנה הסכמתה מדעת לביצועו.

11.הנתבע 2 טוען כי אין להחיל את הכללים "הדבר מדבר בעד עצמו" או "דבר מסוכן" ועל התובעת מוטל הנטל להוכיח תביעתה. הנתבע 2 מכחיש את טענות התובעת להפרת ההסכם על ידו. לטענתו הטיפול הרפואי שהעניק לתובעת בוצע בסטנדרטים רפואיים סבירים ומקובלים בנסיבות. לטענתו, הנזק הנתבע בכתב התביעה נגרם עקב רשלנות התובעת. לטענתו, התביעה מוגזמת והתובעת לא עשתה כמיטב יכולתה להקטנת נזקיה. לפיכך עתר הנתבע 2 לדחיית התביעה כנגדו.

12.הנתבעים 1-3 הגישו הודעה לצדדים שלישיים כנגד ד"ר מ.ש. אשר במועדים הרלבנטיים פעל כרופא עצמאי במסגרת הנתבעת 3 והראל חברה לביטוח בע"מ אשר במועדים הרלבנטיים ביטחה את ד"ר ש' בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית. הצדדים השלישיים הגישו כתב הגנה מטעמם אשר נתמך בחוות דעת מומחה, ד"ר שלומי לדרמן מומחה לכירורגית פה ולסתות. בהסכמת המודיעות והצדדים השלישיים, ההודעה כנגד הצדדים השלישיים נמחקה בפסק הדין אשר ניתן על ידי ביום 21/12/17 ועל כן פסק דין זה מתייחס למערכת היחסים בין התובעת לבין הנתבעים בלבד.

דיון:

13.המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת התרשלותם הנטענת של הנתבעים בטיפול השיניים שהעניקו לתובעת ולשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות, ככל שתוכח, לבין נזקי התובעת ושיעור הנזק.

נטל השכנוע:

14.התובעת טוענת לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין המשית את הנטל על כתפי הנתבעים. הלכה פסוקה בעניין זה היא כי תחולת הכלל המעביר את נטל השכנוע אל הנתבע, מותנית בהוכחת שלושה תנאים מצטברים: כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק; כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; נראה לבית המשפט, כי מסתבר יותר שאירוע המקרה שגרם לנזק, נגרם בשל רשלנות הנתבע מאשר שהמקרה אירע בהיעדר כל התרשלות מצדו. נטל השכנוע לקיומם של התנאים רובץ על שכם התובע, טוען הטענה, ועליו להרימו עפ"י המבחן של מאזן ההסתברויות. הכלל הראשון אינו מתמלא בענייננו. התובעת טענה כי הנזק הנטען על ידה הוא כתוצאה מהטיפול רשלני שניתן לה על ידי הנתבעים, כך שאין היא יכולה לטעון בד בבד כי היא אינה יודעת או לא יכולה הייתה לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק הנטען. משקבעתי כי התנאי הראשון אינו מתמלא ומאחר ומדובר בתנאים מצטברים, ניתן כבר בשלב זה לדחות את הטענה בדבר חלותו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

15.אין בידי אף לקבל את טענת התובעת באשר לתחולת סעיף 38 לפקודת הנזיקין. על מנת להיכנס לגדרו של סעיף זה יש לעמוד בשלושה יסודות: אירוע נזק; הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן או על-ידי הימלטות דבר שעלול לגרום נזק בהימלטו; הנתבע היה בעליו של הדבר, או ממונה עליו, או תופש הנכס שממנו נמלט. בכתב התביעה כל שטענה התובעת בסעיף 47 הוא כי השימוש במכשור הרפואי כפי שהיה בעניינה הוא "דבר מוסכן" כמשמעותו בפקודת הנזיקין וכי הנתבעים הם הבעלים או בעלי השליטה או הממונים על כל מהלך הטיפול המסוכן ועל כן עליהם נטל הראיה כי לא התרשלו. מכשור רפואי, כאשר הטענה נטענת באופן כוללני, אינו מהווה "דבר מסוכן" כהגדרת סעיף 38 הנ"ל. הטענה נטענה באופן כללי וסתמי וללא כל בסיס עובדתי ולפיכך אני קובעת כי סעיף 38 לפקודת הנזיקין אינו מתקיים בענייננו ונטל השכנוע היה ונותר מוטל על כתפי התובעת.

16.התובעת טוענת כי רישומי הנתבעים בעניינה אינם מסודרים ועדכניים ויש לראות בכך טעם נוסף להעברת נטל הראיה על כתפי הנתבעים. אין בידי לקבל טענה זו של התובעת זאת בשים לב לכך שהמומחה מטעמה ד"ר עמרי אמודי, קבע בחוות דעתו (ת/1) כי הרשומות הרפואיות שנערכו לתובעת הן כנדרש וכי היא קיבלה הסבר ממצה מרופאי המרפאה, כי כרטיס הטיפולים מפרט את מהלך הטיפולים כפי שבוצעו בפועל ורשומות הרמות הסינוס והשתלים הן כנדרש בהתאם להנחיות משרד הבריאות.

רשלנות:

17.התובעת טוענת לרשלנות בטיפול הרפואי אשר העניקו לה הנתבעים. על מנת שיסודות עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין יתמלאו, יש להוכיח קיומן של חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצד המזיק כלפי הניזוק, הפרת החובה על ידי המזיק, ונזק שנגרם לניזוק כתוצאה מן ההפרה. ראה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(3) 113.

חובת זהירות מושגית וקונקרטית :

18.חובת זהירות מושגית, פירושה כי במקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית. ראה בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פד לט(1), 113. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, בנסיבות המקרה, את צמצום היקף האחריות הנזיקית. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת לעניין מניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר קמה חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו.

19.הפסיקה הכירה בקיומה של חובת זהירות מושגית של רופא כלפי חולה שבטיפולו. ברי כי רופא סביר צריך לקחת בחשבון כי המטופל על ידו עלול להיפגע אם הרופא לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים. כאשר קיימת אפשרות טכנית ומעשית לצפות את הנזק, הרי שיש חובה לצפותו ומכאן תיווצר חובת הזהירות באופן קרוב לוודאי, אלא אם כן יש שיקולים מיוחדים השוללים את קיום החובה. ראה בע"א 4025/91 יצחק צבי נ' דר יעקב קרול ואח', פד נ(3), 784. בענייננו לנתבעים קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת אשר טופלה על ידם. השאלה היא האם הופרה חובת זהירות זו והאם מתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה הנטענת לבין הנזק שנגרם לתובעת לטענתה עקב כך.

20.בכל הנוגע לרשלנות רופא, נקבע כי המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל אינו מבחן של חכמה לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה. רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות. ראה בע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל פד מה(2), 142; ע"א 119/05 אמין מחמוד חליפה ואח' נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות ואח', (ניתן ביום 10/09/2006). הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו ראה בע"א 235/59 אלהנקרי נ' ד"ר הרי פולק ואח',פ"ד יד 2497 (1960); ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' דר יעקב קרול ואח', פד נ(3), 784. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת ובהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה. ראה בע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו ואח' (28/11/2007). לאור האמור יש לבחון האם הפרו הנתבעים במעשיהם את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליהם כלפי התובעת.

21.בתצהירה (ת/3) העידה התובעת כי כאשר הגיעה אל מרפאת מ' היא הייתה מעוניינת שיושמו לה שתלים במקומות בהם היו חסרות לה שיניים וביקשה כי השיניים הקדמיות שלה יהיו יפות ולבנות יותר. ד"ר מ' בנתה לה תוכנית טיפול והתובעת שילמה מראש סך של 46,600 ₪. לטענתה הגם שתוכנית הטיפול לא כללה עקירות, תוך כדי הטיפול נאמר לה שצריך לעקור שיניים כי "אין ברירה". לטענתה שיניה הקדמיות הושחזו והיו דקות מאד וכתוצאה מכך מראן היה נורא והן נשברו בקלות. לטענתה, הכתרים ששמה לה ד"ר מ' על השיניים המושחזות היו נופלים כל הזמן וכתוצאה מכך היא לא יכלה לחייך, לאכול ולדבר. התובעת העידה כי היא חזרה למרפאת מ' פעמים רבות, אולם ללא הועיל, מאחר והכתרים היו נופלים כל הזמן. לטענתה, כאשר ד"ר מ' לא הייתה נוכחת במרפאה, העוזרת שלה בשם דינה הייתה מדביקה לתובעת את הכתרים. כן העידה התובעת, כי אחד מהשתלים שביצע לה ד"ר ג' במסגרת הרמת הסינוס, נפל סמוך לאחר שהושתל בפיה.

22.בעדותה בבית המשפט, העידה התובעת כי הגם שתוכנית הטיפול לא כללה עקירות היא הסכימה לעקירת שן 25 מאחר וד"ר מ' הבהירה לה שאין ברירה אלא לעשות כן (עמ' 45 שורות 30-39 לפרוטוקול מיום 24/12/17). כן טענה כי ההחלטה לעקור את השן התקבלה באותו היום (עמ' 46 שורות 19-21 לפרוטוקול מיום 24/12/17). לטענתה, בשום שלב לא נאמר לה על ידי ד"ר מ' כי לפחות 4 שיניים במצב בינוני וכי אין בטחון כי תצליח לשמר אותן (עמ' 46 שורות 1-6 לפרוטוקול מיום 24/12/17). באשר לנפילות הכתרים העידה התובעת: "באתי והיא הדביקה לי את הכתרים, כל הזמן הם נפלו, לא יכולתי לתפקד, לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לאכול, גם הייתי מיואשת כבר מהכל.." (עמ' 47 שורות 30-32 לפרוטוקול מיום 24/12/17). ".. היא אומרת שאני לא באתי אבל היא בת"א נמצאת, הייתי באה כל יום לפעמים פעמיים, לאסיסטנטית שלה שתדביק לי את השיניים" (עמ' 48 שורות 1-5 לפרוטוקול מיום 24/12/17). "עו"ד וייס: אף פעם לא קבעת תור לדברים האלה. עדה, גב' ש': לא באתי כי הייתי בלי שיניים" (עמ' 50 שורת 20-21 לפרוטוקול מיום 24/12/17).

23.ד"ר ג.מ. העידה (נ/5) כי התובעת מילאה לפניה שאלון רפואי וחתמה עליו. בדיקת התובעת העלתה כי היא סובלת מחסר שיניים אחוריות בלסת העליונה, כי שיניים 13,14,24,25 היו בעלות פרוגנוזה בינונית- גרועה וכי קיימות שאריות שורש עם כותרות הרוסות. לתובעת הוצעו אפשריות טיפול שונות וזו הייתה מעוניינת בשיקום קבוע על גבי שתלים, הגם שהוסבר לה כי קיים חוסר בגובה עצם בלסת העליונה על כל המשתמע מכך. ד"ר מ' העידה כי על אף שבמסגרת פגישה זו הוסבר לתובעת כי שרידות השיניים 13,14,24,25 לטווח הארוך אינה גבוהה וכי קיים סיכוי שיהיה צורך בעקירתן, ביקשה התובעת להימנע מעקירת השיניים והוסבר לה כי יעשה מאמץ לשמרן. בהתאם לעדותה, התובעת ידעה מראש כי יתכנו שינויים בתוכנית הטיפול וממילא לא נהוג לתכנן תוכנית טיפול ב"חלקים". לטענתה, בכל פעם שנוצר מצב המשנה את תכנית הטיפול, הדבר הוסבר לתובעת והתקבלה הסכמתה בהתאם. הטיפול בתובעת החל מיום 17/11/10 כאשר ד"ר ש' ביצע לתובעת טיפולי שורש בשיניים 11, 21 והחל לבצע טיפול שורש בשן 22, אולם לא הצליח למצוא את תעלת השורש שהייתה סתומה. ניסיון נוסף שביצע ביום 24/11/10 לטיפול בשורש שן 22 גם הוא לא צלח ולכן הפנה את התובעת למומחה לטיפולי שורש. ביום 30/11/10 הגיעה התובעת למרפאה והוסבר לה על ידי ד"ר מ' הצורך בפניה למומחה לטיפולי שורש, אולם התובעת הבהירה כי היא אינה מעוניינת בכך בגלל העלות וזאת על אף שד"ר מ' הציעה כי התשלום ששילמה לה התובעת בגין טיפול השורש יקוזז מכל תשלום שתשלם התובעת למומחה. ביום 28/12/12 הגיעה התובעת למרפאה לצורך עקירת שיניים 14,24. הוסבר לה כי בשל מצב השיניים יש צורך לעקור אותן והתובעת הסכימה לכך. לאחר ששן 14 נעקרה התברר כי קיים שבר עמוק תת חניכי בשן 13 אשר לא היה נראה לעין בטרם נעקרה שן 14. הוסבר לתובעת כי יש צורך לעקור אף את שן זו והיא הסכימה לכך. ד"ר מ' העידה כי הטענה לפיה לפיה השיניים נעקרו באגרסיביות, חסרת בסיס. בביקורים מהתאריכים 20/1/11, 15/2/11, 24/2/11 ו- 15/3/11, נלקחו מידות להכנת כתרי חרסינה 12-23. לטענת ד"ר מ' הוסבר לתובעת היתרון בביצוע כתרי חרסינה ככתרים זמניים שכן הם יציבים יותר ויוכלו לשאת בעומס בצורה טובה יותר, בין היתר לנוכח שן 22 שטיפול השורש בה לא הושלם, התובעת הסכימה לכך. הכתרים הזמניים נמסרו לתובעת ביום 5/4/11. ביום 5/5/11 ביצע ד"ר ג' לתובעת הרמות סינוס עם השתלת עצם וביום 17/5/11 ביצעה ד"ר מ' הורדת תפרים. ביום 6/2/12 ביצע ד"ר ג' הרחבת עצם והחדיר שתלים 15,16,25,26. ביום 13/2/12 ביצעה ד"ר מ' הורדת תפרים. הפעם הבאה שהגיעה התובעת למרפאה הייתה ביום 11/6/12. ד"ר מ' העידה כי אין בסיס לטענת התובעת, לפיה ביקרה פעמים רבות במרפאה, בגלל נפילה של הכתרים שכן ככל והיו ביקורים כאלו, הדבר היה מצוין ברישומיה הממוחשבים והידניים. הביקור ביום 11/6/12 היה עקב כתר החרסינה בשן 22 שנשבר. ד"ר מ' הדביקה את הכתר ושוב הסבירה לתובעת את הצורך לסיים את טיפול השורש ולבצע מבנה שאם לא כן הכתר שוב ייפול, אך התובעת עמדה על סירובה ללכת למומחה לטיפולי שורש. כן מסרה התובעת ששתל בצד שמאל נפל והוסבר לה שיש צורך לבצע החדרת שתל חדש במקומו. לאחר כחצי שעה הגיעה אחותה של התובעת ושתיהן החלו לצעוק ולהתלונן שאינן מרוצות מהטיפול, כי התובעת אינה מוכנה לשלם על טיפול של מומחה לטיפולי שורש וכי האחריות לגבי שן 22 צריכה להיות על ד"ר מ' . לטענתה, גם בשלב זה היא הציעה לתובעת כי התשלום עבור טיפול השורש ששילמה לה התובעת יקוזז מסכום שישולם למומחה אולם התובעת סירבה ודרשה כי כל כספה יושב לה במזומן. התובעת אף סירבה להצעת ד"ר מ' כי יושבו לה רק הסכומים בגין טיפולים אשר טרם בוצעו. לאחר ביקור זה לא חזרה התובעת למרפאה.

24.בעדותה בבית המשפט, אישרה ד"ר מ' כי התובעת לא הייתה מעוניינת בעקירות וכי בתוכנית עליה חתמה התובעת, אין כל אזכור של הצורך בביצוע עקירות. "לא רשמתי בתוכנית טיפול שום עקירות כי היא לא חויבה על עקירות." (עמ' 15 לפרוטוקול 31/5/18). ד"ר מ' שבה והעידה כי היא הסבירה לתובעת בדבר פרוגנוזת השיניים הבינונית עד גרועה וכן כי ייתכן ויהיה צורך לעקור אותן (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 31/5/18). לטענתה, היא אמרה לתובעת שתעשה הכול על מנת להציל שיניים אלו אולם בשום שלב לא התחייבה לכך. "אין בוודאות ברפואת שיניים.. ניסיתי להציל לה את השיניים ובסופו של דבר לפי הצילומים והכל הגענו לעקירה" (עמ' 17-18 לפרוטוקול מיום 31/5/18). כאשר התבקשה ד"ר מ' להציג אסמכתא אשר תעיד כי התובעת נתנה הסכמתה לעקירת שן 25, טענה ד"ר מ' כי למיטב ידיעתה יש לה אישור כזה אולם הוא לא מצוי בחזקתה וטענה כי היא לא צריכה לקבל שום הסכמה לצורך ביצוע עקירה "על עקירות אני לא צריכה שום הסכמה.. אני לא מחתימה על עקירות אני מחתימה על השתלות" (עמ' 15-16 לפרוטוקול 31/5/18). ד"ר מ' אישרה כי ההחלטה לעקור את שן 13 התקבלה רק לאחר שהתגלה בה שבר תת חניכי לאחר עקירת שן 14 (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 31/5/18). כן אישרה כי האסיסטנטית שלה במועדים הרבלנטיים בשם דינה, לגביה טענה התובעת כי הייתה מדביקה לה את הכתרים שנפלו כאשר ד"ר מ' לא הייתה נוכחת במרפאה, לא הונחתה על ידה לתעד כל פרוצדורה אותה היא מבצעת (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 31/5/18).

25.ד"ר א.ג. העיד (נ/7) כי במסגרת עיסוקיו הוא מבצע טיפולים דנטליים כירורגים במרפאות פרטיות על פי הסדרים עם מנהלי המרפאות ובין היתר גם עם מרפאת ד"ר מ' . לטענתו, בתוכנית הטיפול שהכינה לתובעת פירטה ד"ר מ' , בין היתר, כי יש לבצע הרמות סינוס ושתלים בלסת עליונה אחורית בשני הצדדים (באזור שיניים 15 ו- 16 מימין ובאזור שיניים 25 ו- 26 משמאל) ולצורך הטיפולים הכירורגיים באזורים אלו בלבד, פנתה אליו ד"ר מ' . לטענתו, התובעת הבהירה לו כי היא עומדת על כך כי השיקום יהיה קבוע באמצעות שתלים. לטענתו הוא הסביר לתובעת כי בשים לב למצב שיניה, החלופה המועדפת היא מילוי הסינוסים עם בלוק עצם עצמי בתוספת תערובת של עצם עצמית עם עצם מלאכותית (50:50), על מנת לקבל עצם באיכות וכמות טובה יותר בתוך הסינוס ולהקטין יחס כותרת/שורש של השתלים, כאשר חלופה נוספת היא עיבוי הסינוס והרמתו באמצעות עצם מלאכותית בלבד. התובעת בחרה באפשרות החלופית וביום 5/5/11 הוזמנה לבצע ניתוח הרמות סינוס, ניתנו לה ההסברים המתאימים והיא חתמה על טופס הסכמה מתאים. הניתוח עבר כמתוכנן והסתיים בהצלחה. בצילום סי טי מאוחר יותר, ניתן לראות כי שתלי העצם נקלטו כנדרש. לאחר מכן הוזמנה התובעת ביום 6/2/12 לביצוע השתלים. ניתנו לה ההסברים המתאימים והיא חתמה על טופס הסכמה מתאים. במהלך הניתוח הוחדרו 4 תשלים ללסת עליונה אחורית דו צדדי (שניים באזור שיניים 15 ו- 16 מימין ושניים באזור שיניים 25-ו- 26 משמאל). לטענתו בהתחשב בממדי רצפת הסינוס, שנוצרה לאחר ניתוח הרמת הסינוס, הוא החליט לעשות שימוש בשתלים באורך של 11.5 מ"מ וקוטר של 3.2 - 3.3 מ"מ, המתאימים בנסיבות. לטענתו הניתוח עבר כמתוכנן וההשתלות הסתיימו בהצלחה. בהמשך הסתבר ששתל בעמדת שן 26 לא נקלט ונפל ממקומו. לעניין זה, טוען ד"ר ג' כי כידוע וכמפורט בספרות הרפואית אחוזי ההצלחה של החדרת שתלים אינם עומדים על 100% ואי קליטת שתל היא סיבוך מוכר, המפורט בטופס ההסכמה עליו חתמה התובעת. לטענתו, שתל העצם נקלט כנדרש והוא משרת את התובעת עד היום. שלושת השתלים בעמדות שיניים 15,16,25 נקלטו אף הם כנדרש בלסת, הם יציבים ותקינים עד היום ויכולים לשמש בסיס איתן לשיקום. לעניין זה מציין ד"ר ג' כי שתל 15 אף נבחר לתמוך בשיקום הקבוע שיש לתובעת כיום. לטענתו, תכנית השיקום שונתה ולתובעת נדרשו טיפולים נוספים עקב ההחלטה לעקור 5 שינים קדמיות אך אין לכך כל קשר לטיפול שביצע בתובעת.

26.בעדותו בבית המשפט אישר ד"ר ג' כי הוא נפגש עם ד"ר מ' לפני שזו ערכה את תוכנית הטיפול לתובעת ונפגש עם התובעת על מנת להסביר לה על הפרוצדורה הרפואית. כן אישר כי מועד הפגישה לא צוין על ידו ברשומה הרפואית (עמ' 23-24 לפרוטוקול מיום 31/5/18). לטענתו עובר לחתימת התובעת על תוכנית הטיפול הוסבר לה כי ניתן לשים כמות מוגבלת של עצם וכי השתלים יהיו קצרים יותר "כן לגבי שתלים קצרים בוודאות. אני הסברתי לגבי כמות העצם אני לא יכול מראש לחשב בדיוק כמה עצם, אני תמיד שם יותר עצם. אבל עצם יכולה גם להישטף, יכולה גם להיספג. וכמה בדיוק יישאר עצם אין לי איך לחשב" (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 31/5/18). כאשר התבקש להפנות לרישום בנוגע להסבר הוא השיב: "ת.. פה כתבתי לפני הטיפול על יתרונות וחסרונות של כל אופציה .. כשאני בוחר שתל לפני שאני מבריג שתל, החלטה סופית היא לפני ההברגה, עכשיו שתלים צרים הם לא שתלים פסולים.. אמנם בסקאלה נמוכה, אבל בכותר רגיל" (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 31/5/18).

27.התובעת תמכה טענתה בדבר הפרת חובת הזהירות הקונקרטית בחוות דעתו של ד"ר עמרי אמודי מיום 4/5/14, מומחה בכירורגית פה ולסתות (ת/1) אשר קבע כי תכנית הטיפול במרפאת מ' לא הייתה נכונה כלל. רמת הביצוע של החלק הכירורגי הייתה גרועה, עקירות השיניים בוצעו בצורה רשלנית וגרמו לפגמים גרמיים גדולים שלא ניתן לתקנם. הרמות הסינוס נראות לקויות, הושמו שתלים צרים שחלקם כלל לא נתמכים על יד עצם ולא היה צורך בטיפולי שורש בשיניים 11,21,22. עקב התכנון והביצוע הלקויים, התובעת סיימה את הטיפול עם תותבת שלמה בעוד שעם תכנון נכון וביצוע הטיפול בצורה סבירה, ניתן היה לסיימו עם שיקום קבוע או עם שיקום נשלף חלקי על גבי שתלים או שכלל לא היה צורך בשתלים והיה ניתן להשאיר את שיניים 13-23 עם תותבת חלקית. לנוכח המצב שנוצר, במסגרת הטיפול המתקן שבוצע על יד ד"ר שמיר לא נעשה כל שימוש בתוצרי הטיפול המקורי של מרפאת מ' . מדובר בשני טיפולים שונים לחלוטין זה מזה ולמעשה הטיפול המתקן בוצע רק כתוצאה מהטיפול המקורי הכושל ולאורו. כל הפעולות שבוצעו ממרפאת מ' לא תאמו את רמת הציפיות הסבירה של התובעת, דבר שגרם לעיכוב בהתקדמות תוכנית הטיפול וכן בביצוע שיקומים זמניים שגרמו לנזק בחניכיים ובשיניים של התובעת ולחוסר שביעות רצונה מהשיקום הזמני. המומחה קבע כי מעבר לעלויות הטיפול אצל ד"ר שמיר וד"ר זהריה על התובעת לשאת בעלויות עתידיות נוספות הנובעות מתחזוק התותבת כלהלן: החלפת תותבת כל 7 שנים (כ 15,000 ₪ לא כולל מע"מ לתותבת), החלפות גומיות אחת לשנה (כ 400 ₪ לשנה לא כולל מע"מ). עוד קבע כי לתובעת נגרמה נכות בשיעור 2.5% כתוצאה מעקירת שיניים 13,12,22,23 בשל הכנה לא נכונה. בחוות דעתו המשלימה מיום 3/5/15 התייחס ד"ר אמודי לטענות אשר הועלו על ידי מומחי הנתבעים. מומחה זה נחקר לפני על חוות דעתו ומסקנותיו לא השתנו (עמ' 1-23 לפרוטוקול מיום 24/12/17).

28.המומחה מטעם הנתבעים 1 ו- 3, ד"ר נחום סאמט מומחה בשיקום הפה, קבע בחוות דעתו מיום 23/3/15 (נ/4) כי לנוכח מצב שיניה של התובעת עת הגיעה למרפאת מ' , תכנית הטיפול שהוצעה ועליה הוחלט, הייתה נאותה ובהתאם לפרקטיקה מקובלת. המומחה קבע כי כאשר לא ניתן היה למצוא את התעלה בשן 22, הפניית התובעת למומחה טיפולי שורש הייתה נכונה ובהתאם לפרקטיקה מקובלת. כן קבע כי שיניים 14,24,25 היו למעשה שאריות שורשים ולכן ההחלטה לעקור אותן הייתה נכונה. לגבי שן 13 קבע כי ההחלטה לעקור אותה הייתה נכונה. בהתייחס לשתל 26 שנדחה קבע המומחה כי ישנם מצבים בהם השתל נדחה והתובעת חתמה על טופס הסכמה לביצוע השתלים, המתאר תופעה זו באופן מפורט. המומחה קבע כי הספרות הדנטלית מקבלת שדחית שתל אינה נחשבת לטיפול רשלני ובמקרה זה הוצע לתובעת לבצע את השתל מחדש כפי שראוי והגון שייעשה. ביחס לטפולים שבוצעו לתובעת במרפאת ד"ר שמיר וד"ר זהריה קבע המומחה כי הוא אינו מבין מדוע נעקרו שיניים 11,12,21,22,23 שכן תמיכת הפה תמיד טובה יותר כאשר שיניים אלה נותרות במקומן. כן קבע כי גם לו הטענה כי ההשחזות שבוצעו על ידי ד"ר מ' היו לקויות, הייתה נכונה, זו אינה מהווה סיבה לעקירת השיניים, משום שישנם פתרונות אחרים שיאפשרו את הכנת השיניים באופן נכון, בעיקר כאשר מדובר על שיניים עם טיפולי שורש תקינים. עוד קבע ד"ר סאמט כי גם ד"ר שמיר הציע לתובעת טיפול בעזרת בלוקים של עצם, כפי שנעשה במרפאת ד"ר מ' וגם במקרה זה היא סירבה לאפשרות זו. המומחה הדגיש כי תכנית הטיפול של ד"ר שמיר וד"ר זהריה, עשתה שימוש ב 3 השתלים שהושתלו לתובעת על ידי ד"ר ג' . לו סברו ד"ר שמיר וד"ר זהריה כי שתלים אלו אינם תקינים הם לא היו כוללים אותם בתוכנית הטיפול שלהם, אלא היו מציעים להחליפם. המומחה קבע כי היות והתובעת לא סיימה את הטיפול השיקומי במרפאת מ' , אין להשית על ד"ר מ' או מי מהרופאים האחרים את עלות הטיפול השיקומי וכך גם באשר להשתת עלויות רפואיות עתידיות זאת משום שטיפול שיקומי בלסת העליונה נדרש לתובעת עקב מצב השיניים הגרוע לרבות עקירות השיניים 13, 14,24,25 שהיו כולן מוצדקות ונדרשו לתובעת עקב מצבן עובר לטיפול במרפאת מ' ולא בשל טיפול או מחדל שבוצעו במרפאתה.

29.אף ד"ר סאמט נחקר לפני על חוות דעתו ומסקנותיו לא השתנו. המומחה עמד כל כך שאין פגם בתוכנית הטיפול שנערכה לתובעת והסביר כי על התוכנית הטיפולית לשקף תמונה כללית של מטרות התוכנית, הפרוצדורות הנדרשות והערכה של עלויות התוכנית (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 31/5/18). המומחה אישר כי עוד בתחילת הטיפול ניתן היה להעריך שיש צורך בעקירות שיניים (14,24,25) וכי ככל והדבר היה תלוי בו הוא לא היה עושה מאמץ על מנת לנסות ולשמר שיניים אלו והיה אומר מראש לתובעת שתהיה עקירה. "אם היא הייתה מגיעה אלי הייתי אומר לה מראש השיניים האלה אבודות וצריכות להיעקר". עם זאת טען כי יש להעריך את הניסיון של ד"ר מ' לנסות לשמר את השן עובר לעקירתה שכן ניסיון זה בא להיטיב עם התובעת ובפועל לא גרם לה נזק בתוצאה הסופית (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 31/5/18). כאשר עומת עם מאמר שכתב בעבר לעיתון "הארץ" במסגרתו כתב בין היתר כי אין כל סיבה ששחזורים זמניים יצאו ממקומם ככל שאלו מבוצעים נכון, אישר ד"ר סאמט כי הוא עומד מאחורי דבריו אולם טען כי מטרת מאמר זה הייתה לנסות להסביר קונספט רפואי למי שאינו מבין ברפואת שיניים (עמ' 11-12 לפרוטוקול מיום 31/5/18).

30.המומחה מטעם הנתבע 2 ,ד"ר אלי סימון רופא שיניים מנתח פה ולסתות, קבע בחוות דעתו מיום 15/3/15 (נ/6) כי חלקו של הנתבע 2 בטיפול נשוא התביעה היה מצומצם ביותר. הנתבע 2 ביצע לתובעת הרמות סינוס ובהמשך החדיר 4 שתלים בלסת העליונה, כאשר יתר הטיפולים שבוצעו אינם קשורים לנתבע 2. המומחה קבע כי הנתבע 2 ביצע עיבוי של רצפת הסינוסים בצורה תקינה המאפשרת החדרת שתלים כנדרש, החדיר שתלים ללסת המשמשים לתמיכה בשיקום שהתקין ד"ר זהריה, אשר קיים עד היום בפיה של התובעת. השתל שלא נקלט נמצא בטווח הסטטיסטי המקובל בספרות הרפואית. הטיפול שביצע הנתבע 2 היה ללא רבב, על פי סטנדרטים מקבועים, היה נכון בנסיבות ואין לקבוע רשלנות בביצועו. מומחה זה קבע כי אבדן של 5 שיניים בלסת העליונה עם אפשרות להתקין תותבת, מזכה בנכות צמיתה בשיעור 1.25% לפי ס' 74(1)(ד)(ה)(ח), אך היא אינה קשורה שטיפול שביצע הנתבע 2. אף ד"ר סימון עמד על ממצאי חוות דעתו בחקירתו בבית המשפט (עמ' 20-23 לפרוטוקול מיום 31/5/18).

31. בשים לב לפערים המשמעותיים בין מסקנות מומחי הצדדים, מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר אביגדור שרון מומחה כירורגית פה ולסת. ד"ר שרון קבע בחוות דעתו מיום 8/6/16 (נ/3) כי לא ניתן היה לתכנן מראש את כל שלבי הטיפול בתובעת, שכן לא ניתן היה לשער כבר בתחילת הטיפול מה יהיה מצב השיניים בקדמת הלסת העליונה, מאחר ורק שלוש מתשע השיניים שהיו קיימות (11,21,22) היו שיניים שלמות ללא כל טיפול דנטלי קודם. במצב הנוכחי, קבע המומחה, היה נכון לחלק את תוכנית הטיפול לשני שלבים. שלב ההכנה ושלב השיקום הסופי, שכן ביצוע השיקום הסופי (גשר החרסינה) מותנה בשלמות ובריאות השיניים שתישאנה בסופו של דבר את מעמסת הגשר העתידי. המומחה קבע כי כל האירועים המפתיעים במהלך הטיפול (עקירות, אי יכולת לסיים טיפול שורש, שבר בשן 13, ונשירות תכופות של כתרים) הם כתוצאה מהתכנון הלקוי. עוד קבע, כי היה צורך להכין תחילה את כל השיניים למצב בו תוכלנה לשאת גשר חרסינה קבוע, לתמחר כל שלב בנפרד ורק לאחר מכן להתחיל בביצוע (בתשלום) של השחזור הסופי. לדעת המומחה, גם התוכנית לבצע גשרים קבועים על השתלים המיועדים הייתה מוטעית, שכן הבדלי גובה עצם הלסת העליונה בין קדמת הלסת ואזורי השיניים הטוחנות היו כה גדולים עד כדי שלא ניתן היה ליצור קשת שיניים משוחזרת סבירה מן הבחינה האסתטית פונקציונאלית ובכך נטעה ד"ר מ' בתודעת התובעת את האשליה שהשיניים האחוריות תהיינה קבועות ולא נשלפות. עוד קבע כי העקירות, כישלון טיפול השורש וצבע החרסינה השגוי הם בגדר הסביר וחלקם נובעים ממצב השיניים עובר לתחילת הטיפול במרפאת מ' . הדברים הבלתי סבירים שאירעו, הם שבר השן 13 והנשירות התכופות של הכתרים הזמניים והקבועים, הגם שבשלב מסוים הודבקו עם חומר הדבקה יציב. השבר בשן 13 נגרם באחת משתי הזדמנויות - בעת עקירת השורשים הסמוכים בשן 14 או בעת חידוש טיפול השורש ובהכנה למבנה היצוק. כיום, קשה לקבוע כתוצאה מאיזו חלופה נשברה השן וגם הרשומה הרפואית לא מסייעת בכך. הנשירה התכופה של הכתרים מוכיחה כי לא היה מספיק חיכוך בין הכתרים והשיניים והייתה חסרה חביקה מספקת של הכתרים היוצרת חיכוך הכרחי זה. לעניין זה ציין מומחה בית המשפט כי כתר היושב בחביקה טובה על כותרת מושחזת כהלכה לא ינשור גם ללא חומר הדבקה. בעניינה של התובעת, קבע המומחה, כי סיבת הנשירות התכופות היא השחזת יתר של כותרות השיניים. המומחה קבע כי על כותרות דקות וקצרות מדי ניתן לחפות ע"י ביצוע מבנים יצוקים תוך שורשיים, הבולטים החוצה ככותרת רחבה המאפשרת מקדם חיכוך גבוה עם הכתר המיועד, בעוד שאצל התובעת בוצע מבנה יצוק כזה רק בשן 12, בשיניים הנותרות (11,21,22) לא בוצעו כלל מבנים ובשן 23 קיים מבנה מוברג ישן וקצר. המומחה קבע כי התוצאה הישירה של הטיפול המשקם בקדמת הלסת העליונה כפי שבוצעה, היא למעשה אבדן של 5 השיניים הנותרות שבמצבן לא היו ניתנות לשיקום מחדש ולכן במסגרת תכנון השיקום המתקן אצל ד"ר שמיר וד"ר זהריה, הוחלט לעקרן ולצרף גם את קדמת הלסת לשיקום ע"י תותבת על גבי שתלים, פעולה לה היו מסכימים רוב המומחים לשיקום הפה. עוד קבע כי כתוצאה מהתכנון הלקוי וכישלון הטיפול במרפאת מ' נגרמה לתובעת נכות בשיעור 7.5%, זאת מעבר לנכות בשיעור 2.5% שהייתה לתובעת עובר לטיפול במרפאת מ' בגין חוסר של 10 שיניים. באשר לטיפול שביצע ד"ר ג' בתובעת, קבע המומחה כי מטרתו הייתה לאפשר השתלות דנטליות בחלקים האחוריים של הלסת העליונה שמפאת העדר שיניים טוחנות במשך שנים רבות עברה תהליך של ניוון. הטיפול הכירורגי בוצע בשני שלבים כמקובל. תחילה, בוצעה הרמת הסינוס באמצעות השתלת תחליף עצם מתחת לרירית הסינוסים האמורה במשך מספר חודשים להצמיח עצם טבעית ומאוחר יותר לאפשר השתלות דנטליות. המומחה קבע כי המשתלים המתכתיים המוחדרים לעצם הלסת צריכים להיות מסוגלים לשאת בעומס כוחות הלעיסה וקוטרם המינימאלי אמור להיות 3.2 מ"מ ואורכם המינימאלי 13 מ"מ. המומחה ציין כי על מנת שלמשתל כזה יהיה סיכוי להיקלט ולשאת בעומס בכוחות הלעיסה, יש צורך במעטפת גרמית באורך 13+ מ"מ לפחות וברוחב גדול מקוטר המשתל, בעוד שתנאים מוקדמים אלו לא היו קיימים אצל התובעת. ד"ר ג' הבחין בממדים של העצם שנוצרה ואף ציין זאת ברשומה שהיא צרה ולאחר שביצע את החדרת ארבעת השתלים ללסת הוא יעץ ברשומה להעמיס חיבור השחזורים האחוריים בעתיד גם לכתרים הקדמיים בכדי להפחית כביכול מהעומס על המשתלים המוחלשים. מומחה בית המשפט קבע אם כן כי החדרת 4 משתלים באורך 13 מ"מ היא בלתי אפשרית בעליל וכי גם השימוש במשתלים באורך 11 מ"מ בתוך גוש עצם בגובה ממוצע של 8 מ"מ, גרמה לכך שלפחות רבע מארכם של המשתלים הקצרים יבלוט מעל העצם אל תוך חלל הסינוס וכתוצאה מכך נגרמה ההיפלטות המידית של אחד המשתלים. המומחה קבע כי בנתונים אלו יש להניח כי אף הציפיה באשר לשלושת המשתלים שנותרו, פסימית. ממצא רנטגני בולט נוסף הוא חלל גדול ריק באזור בו נעקרה המלתעה הראשונה משמאל. חלל זה הוא המשכו של הסינוס והוא היה ניתן למילוי באותו תחליף עצם. המומחה קבע כי הפעולה הנוספת המתבקשת הזו, הייתה מאפשרת השתלת משתל נוסף לאחר 9 חודשים. גם מצד ימין ניתן היה להחדיר משתל או שניים נוספים אך תוצאת עקירת הניב והמלתעה בראשית הטיפול, שבוצעה ככל הנראה באגרסיביות לא התירה שם כל תשתית גרמית. לסיכום, קבע המומחה כי הרמת הסינוס הייתה בלתי מספקת. כמות העצם שנוספה בניתוח, לא הספיקה בכדי לשמש בסיס מוצק ל 4 משתלים אשר יועדו להביא תועלת ארוכת טווח לשיקום ע"י תותבת על המחברים.

32.מומחה בית המשפט קבע כי קביעת תכנית הטיפול מראש, על כל שלביו וגביית התשלום עבורו מראש, היו בלתי סבירים כפי שאף התברר בדיעבד. כתוצאה ישירה מהטיפול איבדה התובעת 6 שיניים טבעיות וכתוצאה מכך נגרמה לה נכות נוספת בשיעור 7.5%. תוצאת הניתוח לעיבוי הרכס שביצע ד"ר ג' לתובעת אמנם הייתה מקובל מההיבט הטכני, אך תוצאתו הסופית הייתה בלתי מספקת והביאה אך לתועלת מפוקפקת לתובעת. בעקבות הטיפול במרפאת מ' נזקקה התובעת בדחיפות לטיפול שיקומי מתקן אצל ד"ר שמיר וד"ר זהריה, אשר בוצע לשביעות רצונה.

33.הלכה פסוקה היא כי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט. חוות דעתו של מומחה רפואי, בדומה לכל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, ואשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, בהתאם לשיקול דעתו. (ע"א 2541/02 צבי לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרוזי עקרם, פ"ד כב(2) 164. עם זאת, הלכה פסוקה היא כי הידע הרפואי הוא נחלת המומחה הרפואי וכי ככל שאין בחוות דעת המומחה מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה (ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5) 170). בענייננו, עיון בחוות דעת המומחים אשר הובאו בידי הצדדים ושמיעת חקירתם לפני בית המשפט, מובילה למסקנה כי יש לאמץ את האמור בחוות דעת מומחה בית המשפט.

34.מומחה בית המשפט נחקר ארוכות על חוות דעתו בידי הצדדים והוא שב והסביר כי ההחלטה לקבוע לתובעת תוכנית טיפולים מלאה מראש ולגבות את מלוא התשלום מראש, הייתה מוטעית. "הסיכום של חוות הדעת שלי היא טעות בתכנון" (עמ' 72 שורות 17-18 לפרוטוקול מיום 24/12/17). המומחה שב ואישר כי היה צורך לבצע בדיקות מקדימות עובר לקביעת תוכנית הטיפול והיה על ד"ר מ' לבצע את התוכנית בשלבים. "צריך לברר מה גורלם של שיניים האלה עם טיפול השורש, מה גודל השן הזו עם המצב הדלקתי בקצה, לפני שמציעים תוכנית טיפול, לפני שנותנים מחיר.." (עמ' 75 שורות 17-19 לפרוטוקול מיום 24/12/17). "לא רק כסף הוא האישו. האישו זו הצעת תוכנית טיפול דפיניטיבית ביום הבדיקה הראשון, זה לא ניתן לעשות. צריך לעשות את הטיפול הזה בשלבים ולתמחר את שלבי הטיפול אחד לאחד וכשהכול מוכן כולל הצלחה של השתלת העצם והרמת הסינוס אז לעשות את התוכנית הסופית ולתמחר אותה. קבלת הכסף ביום הראשון זה רק מסמל שלרופאה לא היה שום ספק מ א' עד ת' מה היא הולכת לעשות." (עמ' 75 שורות 27-32 לפרוטוקול מיום 24/12/17). "הבעיה היא הרופאה שלא הייתה מודעת לחלק את תוכנית הטיפול שלה לשניים- הכנת הרקע והשיקום הסופי, זו הייתה הבעיה" (עמ' 77 שורות 31-11 לפרוטוקול מיום 24/12/17). "החולה רוצה שיקום שאינו נשלף.. והיא קיבלה את האשליה שזה ניתן לביצוע" (עמ' 77 שורות 37-39, עמ' 78 שורות 1-3 לפרוטוקול מיום 24/12/17).

35.מומחה בית המשפט אישר כי ההשחזות שבוצעו בשיני התובעת לא בוצעו כראוי. "... הנשירות התכופות מראות שלא היה מקדם חיכוך מספיק בין השיניים והכתרים, בגלל האופן שבו הם הושחזו.." (עמ' 64 שורות 20-24 לפרוטוקול מיום 24/12/17), כי אין תועלת בביצוע טיפולי שורש ככל והדבר מלווה בהשחזת יתר (עמ' 72 שורות 11-14 לפרוטוקול מיום 24/12/17) וכי עובר להפניית התובעת לכירורג פה ולסת לצורך הרמת הסינוס, היה צורך לברר את מצב שיניה הקדמיות של התובעת, האם הן ניתנות לשימור, דבר אשר לא נעשה (עמ' 74 שורות 4-16 לפרוטוקול מיום 24/12/17). "..אי אפשר להתעלם מהשורה תחתונה, זה שלא צלחה הרמת הרכס... לא הייתה תשתית מספיקה לשתלים שיחזיקו מעמד, ועל כן בדיעבד התוכנית לא עבדה" (עמ' 77 שורות 13-15 לפרוטוקול מיום 24/12/17). לעניין זה, הסביר המומחה כי הגם שלצורך ביצוע ההשתלות היה צורך בביצוע הרמת סינוס ועיבוי עצם והגם שטכניקה בה ביצע ד"ר ג' את הרמת הסינוס הייתה נכונה, היא לא הייתה מספקת בכל הנוגע לכמות העצם שהושתלה (עמ' 69 שורות 16-36 לפרוטוקול מיום 24/12/17). ד"ר שרון אישר בעדותו כי לצורך הכנת חוות הדעת הסתמך בין היתר על גרסת התובעת לאירועים (עמ' 72 שורות 28-33 לפרוטוקול מיום 24/12/17), כי עובר להגשת חוות הדעת הוא נפגש עם ד"ר זהריה עמו עבד באותה קופת חולים באותה העת על מנת להתעדכן באשר למצב התובעת (עמ' 81 שורות 8-11 לפרוטוקול מיום 24/12/17) וכי לשיחה זו לא הייתה כל השפעה על מסקנות חוות דעתו עמ' 81 שורות 33-39 לפרוטוקול מיום 24/12/17).הנתבעים שמו דגש רב על עניין זה , בנסיון לערער את יסודות חוות דעת המומחה, ברם חקירת המומחה, מעלה כי מסקנותיו הוסקו על בסיס החומר המקצועי אשר עמד לפניו ולא על בסיסה של אמפתיה כזו או אחרת כנטען בידי הנתבעים. המומחה אישר כי בניגוד לאמור בחוות דעתו, ד"ר מ' היא שביצעה את העקירות לתובעת ולא ד"ר ג' (עמ' 88 שורות 5-7 לפרוטוקול מיום 24/12/17).

36.בהתאם למסקנות המומחה, קביעת תוכנית טיפול מראש וגביית התשלום עבורו מראש על ידי ד"ר מ' היוו התנהלות בלתי סבירה מצד רופא סביר. אין המדובר בחוכמה שבדיעבד כי אם בחינה בהתאם לציפיה מרופא סביר. הטיפול שניתן לתובעת לא היה בהתאם לתוכנית הטיפול שנקבעה לה מראש ואשר התשלום בגינה שולם מראש, דבר אשר לא תאם את ציפיות התובעת, פגע ביחסי האמון בינה לבין הנתבעים וגרם לה לתסכול רב. במהלך הטיפול אירעו אירועים לא צפויים אשר הסבו עגמת נפש לתובעת, פגעו ביחסי האמון בין הצדדים וגרמו לשינוי של תוכנית הטיפול המקורית. לתובעת בוצע שחזור 5 שיניים בקדמת הלסת על ידי חרסינה אשר בהמשך שונה לכתרים בודדים. חלק מהכתרים נשרו והודבקו מספר פעמים רב. הרמת הרכס שבוצעה לתובעת על ידי ד"ר ג' , בוצעה ללא בדיקות מקדימות ונכשלה באופן כזה שנוצרה דלות עצם בלסת שלא אפשרה השתלת משתלים בעלי אורך וקוטר אופטימאליים.

37.על בסיסן של מסקנות המומחה ניתן לקבוע כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על הנתבעים כלפי התובעת. ניתן לקבוע כי הטיפול שניתן לתובעת בוצע בחוסר מיומנות ולא בהתאם לפרקטיקה רפואית מקובלת, אשר חייבה טיפול בשלבים ותכנון כמו גם בדיקות מקדימות, לפני ביצוע כל שלב.

קשר סיבתי :

38.בעילה של רשלנות יש להוכיח בין השאר את הקשר הסיבתי בין התרשלות המזיק לנזק. יש להוכיח שההתרשלות היא זו אשר גרמה לנזק, כלומר שלו הייתה נמנעת ההתרשלות, היה נמנע גם הנזק. ראה בע"א 278/93 עלי דעקה נ. בי"ח כרמל פ"ד נג(4) 526. את הקשר הסיבתי העובדתי יש לבחון עפ"י מבחן הצפיות, כלומר אשמו של המזיק הוא גורם מכריע לנזקיו של הניזוק, אם המזיק כאדם סביר צריך היה לצפות כי אשמו יביא לנזקו של הניזוק. קשר סיבתי משפטי לעומת זאת, ניתן לעגן בלשון החוק הרלבנטי עצמו, וההכרעה היא על פי שיקולי מדיניות ושכל ישר. אם בהשתלשלות העניינים התערב גורם זר (הניזוק או אחר) אזי יש בכך כדי להפסיק את הקשר הסיבתי המשפטי, ככל שהתערבותו של אותו גורם זר אינה בגדר הצפיות הסבירה (ע"א 358/83 שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ פ"ד מב(2) 844).

39.בעניינו, בשים לב לקביעות המומחה מטעם בית המשפט, מתקיים קשר סיבתי בין הטיפול אשר העניקו הנתבעים לתובעת, לבין הנזקים הנטענים על ידה. כאשר הגיעה התובעת למרפאת מ' היא הייתה מעוניינת בשיקום קבוע ללא עקירות. לאחר הטיפול אשר ניתן לה במרפאת ד"ר מ' אשר כלל עקירות, השחזות יתר והרמת סינוס שנכשלה, נותרה לתובעת האפשרות לביצוע שיקום זמני (תותבות) ללא יכולת לבצע שיקום קבוע בעתיד. בהתאם העיד למשל ד"ר אורי זהריה (ת/2) כי כאשר הגיעה אליו התובעת לאחר הטיפול במרפאת מ' , כל השיניים הנותרות בסיגמנט הקדמי של הפה היו במצב שלא ניתן היה להשתמש בהן לצורך שיקום. ד"ר זהריה העיד כי נזקה של התובעת הוא בלתי הפיך, נגזר עליה לבלות את שארית חייה עם תותבת אקרילית נשלפת וכי לעולם לא יוכל להתבצע שיקום קבוע באמצעות כתרים עקב החוסר הגרמי בסיגנמט הקדמי. ד"ר זהריה העיד ועדותו זו מהימנה עלי כי ניתן היה בהחלט למנוע את אבדן השיניים ואת הנזק הגרמי בעקבות העקירות והטיפולים שבוצעו במרפאת מ' . "עד, מר זהריה :.. ב-4 השיניים הנותרות לא היה אפשר להשתמש איתן לשום שיקום...מ-4 השיניים האלה ושלושת השתלים שנותרו אני לא יכול לשקם את הפה בשום צורה.. כי אין לי שום דבר להציע לה..." (עמ' 38 שורות 18-28 לפרוטוקול מיום 24/12/17).

אשם תורם/רשלנות תורמת:

40.בחינת אשמו התורם של אדם נעשית לפי מבחן האדם הסביר. על בית המשפט לשקול את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. ראה בע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בעמ ואח' נ. תנעמי ואח' (01/10/2003).בחנתי את הדברים ולא מצאתי כי יש מקום להטיל אשם תורם על התובעת. בשים לב לאירועים המפתיעים שאירעו במהלך הטיפול במרפאת מ' אשר חייבו את שינוי התוכנית המקורית ובשים לב למחדלים בטיפול ולהשלכתם, כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט, אינני סבורה כי החלטת התובעת להפסיק את הטיפול במרפאת מ' בשלב בו הופסק, הייתה בלתי סבירה.

אחריות הנתבעים

41.הפסיקה קבעה כי המבחנים לחלוקת האחריות בין שני מעוולים במשותף הם מבחנים של אשמה, או אשמה מוסרית או צדק ויושר. עוד נקבע כי חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעת בית המשפט הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם. ראה בע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בעמ' נ' תנעמי ואח', אשר צוטט לעיל. הנתבעים, כאמור בסיכומיהם הגיעו ביניהם להסכמה אודות חלוקת האחריות ביניהם ולפיכך איני נדרשת להכרעה בעניין חלקו של כל אחד ואחד מהם.

הנזק:

42.התובעת טענה כי על הנתבעים לפצות אותה בגין הרכיבים הבאים:

הוצאות לעבר עבור טיפול השיניים במרפאת מ' ( 46,600 ₪); הוצאות לעבר עבור טיפול שיניים כירורגי על יד ד"ר שמיר (14,500 ₪); הוצאות לעבר עבור טיפול שיניים שיקומי על ידי ד"ר זהריה (23,000 ₪); הוצאות עתידיות הנובעות מתחזוקת התותבת- החלפת תותבת כל שבע שנים (15,000 ₪), החלפת גומייה אחת לשנה (400 ₪).

43.באשר להחזר הוצאות עבור הטיפול במרפאת מ' , הטיפול הכירורגי על ידי ד"ר שמיר והטיפול השיקומי על ידי ד"ר זהריה, משנקבע כי הנתבעים 1-3 התרשלו בטיפול שהעניקו לתובעת וכי מתקיים קשר סיבתי מובהק בין הטיפול הרשלני שניתן לתובעת לבין הצורך שלה לעבור טיפולים כירורגיים ושיקומיים אצל ד"ר זמיר וד"ר זהריה, זכאית התובעת להחזר מלא בגין פריט זה.

44.באשר לצורך בהחלפת תותבת בכל 7 שנים והחלפת גומייה אחת לשנה. המומחה מטעם התובעת ד"ר אמודי קבע כי לנוכח כישלון הטיפול במרפאת מ' והצורך בתותבת שלמה במסגרת הטיפול המתקן, יחולו על התובעת עלויות נוספות הנובעות מתחזוקת התותבת: החלפת תותבת כל 7 שנים כ- 15,000 ₪ לא כולל מע"מ, החלפת גומיות אחת לשנה כ- 400 ₪ לא כולל מע"מ. וכך העיד ד"ר אמודי "אחת הבעיות עם תותבות זה שברגע שאין שיניים נתמכות או באמת השתלים לא מחזיקים את האזור הזה כל כך זה שיש ספיגה, ספיגה שצפויה בשנה הראשונה כמעט 25 אחוז מהעצם, אחר כך כל שנה יש ספיגה באחוזים מאוד נמוכים של עצם שעליה נשענת התותבת.... ברגע שיש משהו שנשען אך ורק על העצם והחניכיים אתה אמור להחליף פעם בכמה שנים.. בדרך כלל זה 7 שנים ובדרך כלל זה דורש ברמה לא רק של התאמות אלא גם אפילו של החלפה" (עמ' 10 שורות 38-39, עמ' 11 שורות 1-28 לפרוטוקול מיום 24/12/17). קביעת ד"ר אמודי לעניין זה לא נסתרה בידי המומחים הנוספים. עם זאת אישר ד"ר אמודי בעדותו כי שיקום שיניים מכל סוג מצריך החלפה, כי אורך החיים של שתל נע בין 10 ל- 15 שנים וכי גם כתרים מצריכים החלפה, אם כי הדבר תלוי בנסיבותיו הספציפיות של כל מטופל ומטופל (עמ' 31 שורות 3-39, עמ' 32 שורה 1 לפרוטוקול מיום 24/12/17).

45.התובעת פנתה אל מרפאת מ' במטרה לבצע שיקום קבוע. לו הייתה תכנית הטיפול במרפאת מ' , מבוצעת בהצלחה במלואה, התובעת הייתה נדרשת בעתיד לתחזוקה או החלפה של השיקום הקבוע, השתלים והכתרים, ללא קשר לטיפול הרשלני שניתן לה במרפאת מ' ולעובדה כי כיום היא עם תותבת הנשלפת. בנסיבות אלה מצאתי לנכון לפצות את התובעת בגין מחציתו של הסכום הנדרש בגין רכיב זה.

46.התובעת ילידת 1948 כבת 70 כיום, עם תוחלת חיים של כ 17 שנים. לפיכך בגין הצורך בהחלפת תותבת כל 7 שנים זכאית התובעת לפיצוי בסך של 16,800 ₪ (2.4 החלפות * 7,000 ₪) ובגין החלפת גומיות אחת לשנה זכאית התובעת לסך כולל של 6,800 ₪ (17 החלפות * 400 ₪). סה"כ 23,600 ₪, בצירוף מע"מ (17%) סך של 27,600 ₪ - בניכוי 50% - סך של 13,800 ₪.

כאב וסבל :

47.בשים לב לנזקה של התובעת כמפורט לעיל, לאי הנוחות והתסכול שנגרמו לה כתוצאה מהטיפול במרפאת מ' והשלכותיו ולנכות הצמיתה שנגרמה לה בגין שיניים חסרות (7.5%), מצאתי לנכון לפסוק לה בגין ראש נזק זה סך של 25,000 ₪.

פגיעה באוטונומיה :

48.התובעת טוענת כי לא הייתה מודעת או לא הייתה נותנת הסכמתה מדעת לביצוע הטיפול לו היה ניתן לה הסבר מתאים. בכך לטענתה נשללה זכותה לאוטונומיה על גופה לקבל החלטה מדעת בהתאם לרצונה ולטובתה. הכלל הוא כי אין לפסוק פיצויים בגין ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצויים בגין נזק לא ממוני ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12/3/18) ועל כן משנפסק לתובעת פיצוי בגין נזק בלתי ממוני, אין מקום לפסוק לה פיצוי נוסף בגין ראש נזק זה.

49. נוכח האמור לעיל אני פוסקת לתובעת פיצויי כלהלן:

הוצאות עבור טיפול השיניים במרפאת מ' - 46,600 ₪;

הוצאות עבור טיפול שיניים כירורגי על ידי ד"ר שמיר – 21,500 ₪;

הוצאות עבור טיפול שיניים שיקומי על ידי ד"ר זהריה- 25,000 ש"ח

החלפת תותבת כל שבע שנים והחלפת גומייה אחת לשנה - 13,800 ₪.

כאב וסבל (נזק לא ממוני), סך של 25,000 ₪;

סה"כ 132,000 ₪ במעוגל.

50.התובעת נשאה בהוצאות, אשר אל נוכח התוצאה אליה הגעתי על הנתבעים להשיבן, בגין הכנת חוות דעת המומחה מטעמם ד"ר עמרי אמודי; בגין חלקה של התובעת בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט ד"ר אביגדור שרון. זאת בנוסף לאגרת ביהמ"ש בגין הגשת התובענה.

54. סוף דבר,

אני מחייבת את הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד בהתאם לחלוקה עליה הסכימו ביניהם בסך של 132,000 ₪.

הסכומים יישאו בהפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (15/6/14) ועד ליום התשלום בפועל.

כן יישאו הנתבעים 1-3 באותו היחס, בהוצאות התובעת כנגד הצגת קבלות בגין הכנת חוות דעת מומחה תובעת ומומחה בית המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י' שבט תשע"ט, 16 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.