אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בתובענה לאיזון משאבים מחמת שיהוי

פס"ד בתובענה לאיזון משאבים מחמת שיהוי

תאריך פרסום : 16/04/2019 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה קריית גת
14331-11-15
04/04/2019
בפני השופטת:
פאני גילת כהן

- נגד -
תובעת:
פלונית
עו"ד דן מלכיאלי
נתבע:
אלמוני
עו"ד כרמל מזוז
פסק דין
 

 

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים..."

 

 

נישואין בני שבע שנים מגיעים אל קצם, ובני הזוג מסדירים הגירושין וכל הכרוך בהם בהסכם גירושין שנחתם על ידיהם, מאושר ומקבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני.

 

באחד מסעיפי ההסכם נקבעה תניית סילוק והעדר תביעות.

     

השנים חולפות עוברות, במהלכן נישא האיש בשנית, נולדים לו ילדים ולמרבה הצער מוצא הוא עצמו שוב על "מדרגות הרבנות" ומתגרש בשנית.

 

בחלוף למעלה מ-ח"י שנים ממועד הגירושין, פונה האישה לבית המשפט ומגישה תובענה לאיזון משאבים בין הצדדים בפרט בנוגע לזכויות הסוציאליות להן זכאי היה האיש עקב פרישתו לגמלאות חודשים אחדים טרם הגשת התביעה.

 

האם בנסיבות האמורות זכאית האישה לסעד הנתבע על ידה, אם לאו – בכך יעסוק פסק הדין שלפנינו.   

 

הרקע העובדתי

  1. הצדדים, בני זוג לשעבר, נישאו זה לזו ביום .... ומנישואיהם נולדה להם בת אחת, שהיא בגירה כיום.

 

  1. ביום .... חתמו הצדדים על הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי (להלן: "הסכם הגירושין").

בחודש מאי 1997 התגרשו הצדדים זה מזו בגט פיטורין.

 

  1. בהסכם הגירושין הוסדרו, זולת הגירושין עצמם גם כל העניינים הכרוכים בהם, לרבות ענייני הרכוש המשותף, והוספה לו תניית סילוק והעדר תביעות. יצוין כבר כעת, כי אין בהסכם כל התייחסות שהיא לזכויות הסוציאליות שנצברו ע"י הצדדים בתקופת הנישואין.

 

  1. כשנתיים לאחר גירושי הצדדים נישא הנתבע בשנית ומנישואין אלה נולדו לו שלושה ילדים נוספים. לאחר כ-15 שנות נישואין הגיעו גם הם אל קצם. גירושי הנתבע ורעייתו השנייה הוסדרו אף הם בהסכם גירושין, במסגרתו קיבלה היא מחצית מן הזכויות אשר נצברו על שמו אצל מעסיקו (צה"ל) בתקופת נישואיהם.

 

  1. ביום 05.11.2015, בחלוף כ-18 שנים וחצי ממועד הגירושין של הצדדים שלפניי זה מזו, הוגשה התובענה מושא ההליך שבכותרת במסגרתה עותרת התובעת בעיקר, כי ייקבע שהיא זכאית לחלקה בזכויות שקיבל הנתבע אגב פרישתו מצה"ל בשלהי שנת 2015.

 

  1. הליך זה נפתח בבית המשפט לענייני משפחה ב...., והועבר לדיון בפניי רק ביום 13.10.2016 עקב קרבה משפחתית בין הנתבע ואחת מעובדות בית המשפט.

 

  1. עקב טענות מקדמיות רבות שהועלו על ידו בכתב ההגנה שלו ובמסגרת ישיבת קדם המשפט הראשונה, נתנה לנתבע אפשרות להגיש בקשה בכתב לסילוק על הסף, ומשלא עשה כן נקבע בהחלטה מיום 20.07.2017 כי על הצדדים להתייחס במסגרת הראיות שיוצגו על ידם גם לנסיבות החתימה על הסכם הגירושין.

 

  1. משהצדדים נותרו דבקים בעמדותיהם ובשים לב לפערים ביניהם, ההליך נקבע לשמיעת ראיות. בישיבת ההוכחות העידו הצדדים בלבד ובאי כוחם ויתרו על חקירתו הנגדית של עו"ד ..., אשר תצהיר העדות הראשית שלו הוגש ע"י התובעת.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

 

 

 

תמצית טענות הצדדים

  1. לטענת התובעת היא מעולם לא ויתרה על חלקה בזכויות הסוציאליות והפנסיוניות של הנתבע באשר נצברו בתקופת נישואיהם; שני הצדדים לא היו מיוצגים ע"י עו"ד בשלב המו"מ ביניהם ובשעת החתימה על הסכם הגירושין, והיא נטלה דוגמת הסכם ממשרד עורכי הדין בו עבדה, תוך שהצדדים ערכו בה שינויים לאחר שנוהל ביניהם מו"מ; בעת החתימה על הסכם הגירושין, היא לא ידעה כלל כי היא זכאית לחלק מזכויות הפנסיה של הנתבע, ולכן הנושא לא עלה במסגרת המו"מ בין הצדדים; הדבר נודע לה במקרה אגב ביקור של אחותה במספרה שם שמעה האחות, כי הנתבע התגרש בשנית, וכי עובר לגירושיו קיבלה רעייתו השנייה חלקה בזכויות הסוציאליות שלו, ובעקבות זאת החליטה לברר העניין באינטרנט אז נודע לה לראשונה כי היא זכאית למחצית מן הזכויות שנצברו ע"י הנתבע בתקופת נישואיהם; הסכמות הצדדים בענייני הרכוש המשותף נוגעות לסוגיות שהיו נושא למו"מ ביניהם, ברם הזכויות הסוציאליות אינן נמנות עליהן, שעה שהיא לא ידעה כלל על קיומן. משכך נהיר, כי לא יכולה הייתה לוותר על זכות שלה אשר כלל לא ידעה על קיומה; עוד ובנוסף טוענת התובעת, כי ככל שכנגד הוויתור שלה על הזכות האמורה הייתה מקבלת דבר מה מן הנתבע, היה מוצא הדבר ביטוי מפורש בהסכם הגירושין; תניית היעדר התביעות תקפה ביחס לזכויות עליהן ידעה במועד עריכת ההסכם בלבד; לא חלה התיישנות על תביעתה, שעה שהנתבע פרש מצה"ל רק בשלהי שנת 2015 וזכויותיו נושא התובענה התגבשו רק במועד זה. לדידה, המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד גמילת הזכויות או מועד הפרישה של הנתבע מן השרות בצה"ל.

 

  1. מנגד טוען הנתבע, כי התובענה שלפנינו אינה תובענה לאיזון משאבים, כי אם תביעה חד צדית בה נתבע חלק מזכויותיו הפנסיונית ולא איזון זכויות בין הצדדים, וממילא לא ניתן לאזן רק חלק מן הזכויות והחובות שלהם או של מי מהם; הסכם הגירושין איננו שוויוני, שעה שהנתבע ויתר במסגרתו על סכומי כסף גבוהים, ובתוך כך נטל על עצמו תשלום חובות משותפים של הצדדים, והותיר הרכב ומלוא המיטלטלין המשותפים בידי התובעת; התובעת יזמה את החתימה על הסכם הגירושין, וערכה אותו לאחר שקיבלה ייעוץ מעורכי הדין במשרד בו עבדה. היא דאגה גם להגן על האינטרסים שלה בהסכם, ובתוך כך דאגה, למשל, שיצוין בו כי היא נותרת בלא זכויות בדירה המשותפת, על מנת שתוכל לקבל סיוע ממשרד הבינוי והשיכון. טענת התובעת לפיה בהעדר ייצוג משפטי לא ידעה על זכויותיה היא, אפוא, חסרת בסיס ; עילת התביעה התיישנה שעה שנולדה במועד פקיעת הנישואין; התובענה הוגשה בשיהוי ניכר עת הזכות לאיזון הזכויות הסוציאליות נוצרת במועד הקרע ולא במועד הפרישה ממקום העבודה; התביעה הוגשה בחלוף 19 שנים ממועד הגירושין במהלכן לא פנתה התובעת כלל לנתבע בעניין נושא דיוננו, והוא שינה מצבו לרעה, נישא בשנית, הקים משפחה חדשה ובה שלושה ילדים נוספים והתגרש, ועת גובש הסכם הגירושין עם רעייתו השנייה הסתמך על הכספים והזכויות שנצברו על ידו במסגרת שירותו הצבאי, ואף הביאם בחשבון עת רכש לעצמו בית; כתוצאה מהשיהוי נגרם לו נזק ראייתי חמור; בסיכומיו הוסיף וטען הנתבע, כי מניהול ההליך התברר שהסכם הגירושין היה למראית עין, וכי בפועל נהגו הצדדים בדיוק הפוך מן ההסדרים שנקבעו בו; וכי במועד החתימה על הסכם הגירושין כלל לא קמה לו הזכות לקבלת זכויות פנסיוניות, כי אם בחלוף 10 שנים מתחילת שירותו הצבאי בלבד.

 

דיון והכרעה

  1. מן האמור עולה, כי בשלושה עניינים יש להכריע בפרשה זו שלפנינו:

א-   האם תניית העדר התביעות שבהסכם הגירושין חוסמת התובעת מפני הגשת התובענה שלפנינו;

ב-   האם עילת התביעה התיישנה;

ג-     האם הגשת התביעה נגועה בשיהוי ו/או בחוסר תום לב המצדיקים דחייתה.

 

נדון בהם עפ"י סדרם.

 

תניית העדר התביעות

  1. הלכה פסוקה היא, כי תניית העדר תביעות המופיעה בהסכם גירושין מקימה מחסום אוטומטי בפני הגשת תביעות רק כאשר הוויתור על הזכות הנטענת נעשה באופן ברור ומפורש.

 

  1. הפסיקה אף הגדילה והעבירה את נטל ההוכחה בעניין הוויתור על הזכות אל כתפי הצד הטוען לוויתור, כך שעליו להוכיח כי הצד שכנגד ידע על קיומה של הזכות ובחר במודע לוותר עליה.

 

זרעי הלכה זו ניטעו ב-בג"צ קהלני באמרת אוביטר של השופטת נתניהו, אף כי העתירה באותה פרשה נדחתה:

"...במיוחד אני סבורה כי יש ליתן את הדעת לויתור בלתי מפורש בהסכם גירושין על זכויותיו של אחד מהצדדים שמא נעשה שלא בגמירות דעתו המלאה של הצד המוותר, ויתכן שיהיה מקום לשקול יצירת חזקה לפיה ויתור בלתי מפורש יעביר את הנטל להוכחת גמירות הדעת לצד הטוען לויתור. מכל מקום, כאמור, הדברים נאמרו מעבר לדרוש, ויש לבחון אותם לעומקם כשתיקרה ההזדמנות בפנינו. לא סברנו שהמקרה שבפנינו מצדיק לעשות זאת".

(בג"צ 7947/06 איילה קהלני נ' ביה"ד הרבני הגדול, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

 

  1. הגם שכאמור עסקינן באמרת אגב של בית המשפט העליון, מעיון בפסיקה עולה, כי בתי המשפט ראו בה הלכה מחייבת.

ראו למשל: תמ"ש (ת"א) 99783/99 מפי כב' השופט שוחט; ע"מ (חי') 416/06 מפי כב' השופטת וילנר; תמ"ש (קריות) 18390/04 מפי כב' השופטת אלון ועוד.

 

  1. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט דרורי) בפסק דין מפורט שיצא תחת ידיו, סומך אף הוא ידיו על דברים אלה על אמירה זו של בית המשפט עליון: "מכל הפסיקה הנ"ל עולה ובוקעת מסקנה משפטית אחת וברורה: זכותו של בן זוג לקבל מחצית פנסיה שצבר בן הזוג האחר, במהלך הנישואין, אינה בגדר "טובה" או "מענק חסד". זכות זו, מקורה בפסיקה ענפה, שתחילתה בפרשת רון, אותה ניתחתי לעיל (פיסקה 156 ואילך). לפיכך, אי הזכרת הפנסיה, לא תפגע בבעל הזכות (קרי: בן הזוג שזכאי לקבל מבן הזוג האחר מחצית הפנסיה). אם 'בעל הפנסיה' רוצה להשאירה לעצמו, ולא לחלק אותה עם בן הזוג האחר, עליו מוטל הנטל להכניס נושא זה להסכם הגירושין; אם לא ייעשה כן, תיוותר לבן הזוג השני הזכות למחצית הפנסיה מכוח הדין, גם אם ההסכם 'שותק' בעניין זה".

(ע"מ (י-ם) 222/08 ש.א נ' ש.ד, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

 

  1. גם בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט שנלר) קובע בפסק דינו, כי עפ"י הפסיקה אין די בוויתור משתמע וכללי ויש להצביע על ויתור מפורש וברור, עת נטל ההוכחה בעניין הוויתור מוטל על הטוען לו: "על פי הפסיקה, בן זוג הטוען לוויתור של בן הזוג האחר על זכות ממונית, נדרש להצביע על ויתור מפורש ואין די בוויתור משתמע וכללי. עמד על כללי הזהירות וההקפדה לעניין סוגיית הויתור, כב' השופט אלון בפסק דין פלונית לעניין הסקת מסקנות של ויתור מצד בן זוג אחד לטובת בן הזוג האחר, ברכוש שנחזה להיות משותף. לדבריו: 'צריך שהוויתור יהא בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, על דרך הסכמה פוזיטיבית' (ע"א 753/82 פלונית נ' פלוני, פ"ד לז(4) 626, 634). כך החזיק אחריו בדעה  זהה כב' השופט טירקל כאשר הסביר ש'הסכמה פוזיטיבית' נבחנת על בסיס השאלה 'אם ניתן להסיק מן העובדות כוונה של בן הזוג להסכים, וזאת בין אם הובעה הכוונה במפורש ובין אם התנהגותו 'מדברת' בשפה חד-משמעית" (עמוד 632).

(עמ"ש (ת"א) 39641-05-10 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים האלקטרוניים; להלן: "פרשת פלונית").

 

עוד קובע בית המשפט המחוזי בת"א בפסק דינו, כי בדונו בכגון דא על בית המשפט לערוך בחינה עובדתית של השאלה  האם בן הזוג ידע על קיומה של הזכות עליה ויתר לכאורה ולמרות זאת בחר לוותר עליה. באותה פרשה, לאחר שעובדותיה נבחנו, הגיע בית המשפט למסקנה, כי על אף שהוויתור על זכויות האישה בפנסיה לה זכאי הבעל לא צוין מפורשות בסעיף העדר התביעות, עפ"י עדויות הצדדים והתנהלותם, היה ויתור מפורש עליהן. כן וכפי שיפורט בהמשך, נקבע שם, כי אף השיהוי מהווה אלמנט משמעותי בתביעות מעין אלו, ובסופו של יום נדחה ערעורה של האישה.

 

ונשוב לענייננו:

  1. תניית העדר התביעות מופיעה בסעיף 10.1 להסכם הגירושין שם נקבע לאמור: "עם ביצוע הוראות הסכם זה וסידור הגט בין הצדדים, מצהירים בזה הצדדים כי אין להם ולא יהיו להם, זה כלפי זה, כל תביעות ו/או טענות, הקשורים ו/או הנובעים מקשר הנישואין שביניהם מלבד אלו המפורטים בהסכם זה".

 

  1. לית מאן דפליג, כי הסעיף מנוסח באופן כללי. משכך ובהתבסס על פסיקת בתי המשפט המחוזיים, הנטל להוכיח כי התובעת ויתרה ויתור מפורש על חלקה בזכויותיו הסוציאליות רובץ לפתחו של הנתבע.

 

  1. יובהר, כי הנתבע ציין בתצהירו שהצדדים לא דנו בזכויות הסוציאליות וממילא לא גובשו ביניהם הסכמות בעניין זה: "התובעת תובעת איזון זכויות לאחר שנחתם הסכם גירושין לפני 20 שנים, ובהסכם הגירושין כלל לא הוסכם לגבי הזכויות הסוציאליות" (ההדגשות אינן במקור- פ.ג.כ ; סעיף 2 לתצהיר הנתבע).

 

  1. הנתבע ציין עוד בתצהירו, כי מלוא הזכויות והחובות שהיו ידועות לצדדים במועד החתימה על הסכם הגירושין צוינו בו: "...באותו מועד של החתימה, דהיינו 20.01.1997, בדקו הצדדים את כל החובות והזכויות אשר היו להם ואף רשמו זאת בצורה מפורטת בהסכם" (סעיף 12 לתצהיר הנתבע). הנה כי כן, משזכויות הפנסיה של הנתבע לא הוזכרו בהסכם הגירושין, הרי שמעדותו שלו עצמו ניתן להסיק, כי הצדדים לא ידעו על קיומן בשעת החתימה עליו, וממילא לא יכלו להתייחס אליהן במסגרתו, ופשיטא, כי הטענה לפיה ויתרה התובעת על זכות אשר על קיומה כלל לא ידעה, אינה יכולה לעמוד ואין לה על מה שתסמוך.
  2. במאמר מוסגר יוער, כי האמור בסעיפים 2 ו-12 לתצהיר הנתבע עומדים בסתירה לאמור בהמשך, בסעיפים 20 ו-21 לתצהיר, ולפיו הוויתורים בהסכם הגירושין כללו גם ויתור על הזכויות העתידיות שלו ככל שימשיך בשירות הקבע בצבא (סעיף 20 לתצהיר), וכי התובעת והוא ידעו שבכוונתו להמשיך בשירות הקבע כקצין, והיה זה אחד השיקולים שבבסיס ההסכמות אליהן הגיעו ועוגנו בהסכם הגירושין (סעיף 21 לתצהיר).

 

  1. לא זו אף זו, גם במסגרת חקירתו הנגדית העיד הנתבע, כי כלל לא ידע על קיומן של הזכויות הנדונות, ולכן עניינן לא היה חלק מהמו"מ בין הצדדים: "ש. למה הכוונה כלל לא הוסכם לגבי הזכויות הסוציאליות. מה לא הוסכם לגבי הזכויות הסוציאליות הללו? ת. לא התקיים שיח על הזכויות הסוציאליות, כי ידעתי שגם היא עובדת ולא ידעתי שמגיעות לי זכויות סוציאליות" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ ; עמ' 29 לפרוטוקול ש' 1-4).

....

"ש. אתה אומר שלא ידעת שיש לך זכויות סוציאליות?

ת.בתקופה שבה נחתם הסכם הגירושין, לא ידעתי שעדיין מגיע לי זכויות סוציאליות כאחד (כך במקור – פ.ג.כ) אם חס וחלילה אשתחרר מגיע לי פנסיה כלשהי, לא ידעתי שמגיע לי פנסיה כלשהי" (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 1-3).

 

  1. עדות הנתבע היא הנותנת, אפוא, כי לא היה ויתור מודע של התובעת על חלקה בזכויותיו הסוציאליות אשר נצברו בתקופת הנישואין, וודאי לא ויתור ברור ומפורש כדרישת הפסיקה.

 

  1. למותר לציין, כי עדות הנתבע כמצוטט לעיל שומטת הקרקע תחת טענתו באשר הובאה בכתב ההגנה לפיה התובעת ידעה, כי הוא יהא זכאי בעתיד לתגמולי פנסיה אך מסיבה שאינה ברורה לא ציינה זאת בהסכם הגירושין (סעיף 23 לכתב ההגנה) ותחת טענתו המשתמעת מכתב ההגנה לפיה הסכם הגירושין מוטה לטובת התובעת וכלל ויתורים רבים שנעשו מצדו לטובתה כנגד הותרת זכויותיו הסוציאליות שתתגבשנה בעתיד בבעלותו הבלעדית. נהיר, כי ככל שכך היו פני הדברים, היה מקבל הדבר ביטוי מפורש בהסכם הגירושין.

 

  1. בסיכומיו שב הנתבע וטוען, כי התובעת יזמה עריכתו של הסכם הגירושין, כי הבינה היטב את הוראותיו, וכי הסכם זה שירת את האינטרסים שלה ועיגן אותם.

 

  1. שוכנעתי, כי התובעת אכן יזמה את עריכת הסכם הגירושין, וניווטה הליך זה, כך שההסכם יגשים את האינטרסים שלה. שוכנעתי עוד, כי בפועל לא נהגו הצדדים עפ"י הוראותיו של הסכם הגירושין. עם זאת, הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי התובעת ידעה על זכויות הפנסיה שלו, ולמעלה מזאת - מעדותו שלו ניתן ללמוד, כי עניינן לא היה נושא למו"מ ביניהם, ולא היה ברקע ההסכמות שגובשו ביניהם ולימים הפכו להסכם גירושין.

 

  1. בעניין זה לא ברורה די הצורך טענת הנתבע בסיכומיו הנשענת על הוראותיו של סעיף 10 לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) נוסח משולב, התשמ"ה – 1985, ולפיו רק במלאת 10 שנות שירות קבע זכאי הפורש מן השירות לקצבת פרישה, בעוד שבמועד הגירושין טרם הושלמו על ידו 10 שנות שירות קבע בצבא (סעיפים 44 ו- 45 לסיכומי הנתבע).

 

  1. ודוק, ככל שכוונת הנתבע היא, כי במועד עריכת ההסכם, טרם התגבשה זכותו לקצבת פרישה, הרי שטענתו עולה בקנה אחד עם טענות התובעת ותומכת בהן.

 

ברם ככל שכוונת הנתבע היא, כי התובעת אינה זכאית לקבל חלקה בזכויות המדוברות  שעה שבמועד עריכת ההסכם טרם הבשילו, הרי שדין טענה זו להידחות, משני טעמים: האחד, בהינתן שעסקינן בטענה היפותטית, שהרי ידוע, כי הנתבע פרש לאחר הרבה מעבר ל-10 שנות שירות קבע והיה זכאי לקצבת פרישה, והשני, בהינתן שאין חולק, כי בעת פרישתו זכאי היה הנתבע לזכויות אותן צבר במסגרת שירות הקבע שלו המשתרע גם על פני תקופת נישואיהם של הצדדים שלפנינו.  

 

בעניין זה אין לי אלא להסכים עם טענות התובעת בסיכומי התשובה שלה שהובאו כמטאפורה, ולפיהן הגם שהפרי בשל לאחר תקופת החיים המשותפת, הרי שהזרע נטמן במהלכה, ואלמלא כן, לא היה מבשיל הפרי.

 

  1. העולה מן המקובץ הוא, שתניית העדר התביעות בהסכם הגירושין אינה מהווה מחסום בפני התובעת להגשת התובענה שלפנינו.

 

התיישנות

  1. לשיטת הנתבע עפ"י הוראותיו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), קמה הזכות לאיזון משאבים במועד פקיעת הנישואין, ובמקרה דנא בשנת 1997 עת התגרשו הצדדים בגט פיטורין. על כן, לדידו, יש לדחות התובענה מחמת התיישנות. מנגד טוענת התובעת, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו גמלו זכויות הפנסיה של הנתבע, דהיינו עם פרישתו מצה"ל בחודש ... 2015.

 

  1. בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 נקבע, כי מניינה של תקופת התיישנות מתחיל במועד בו נולדה עילת התביעה.

 

  1. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ. דרורי) נקבע בכגון דא, כי מניין השנים להתיישנותה של זכות בן/בת הזוג לחלקו/ה בזכויות הפנסיה של רעהו/רעותו מתחיל במועד התגבשותן של הזכויות, דהיינו ביום בו הופכות הן מזכויות הרשומות עלי ספר לזכויות כספיות המשולמות בפועל לידי בעליהן: "אכן, עקרונית, ניתן לכלול בהסכם גירושין את זכותו העקרונית של בן זוג לקבל מחצית הפנסיה (או חלק אחר שמשקף את הצטברות הזכאות לפנסיה, בתקופת החיים המשותפים של בני הזוג). אך, גם אפשרות זו (שנקבעה, לראשונה, בפרשת לידאי הנ"ל), אין בה כדי להכריע לעניין ההתיישנות, שכן באותו מועד לא ניתן לקבל פסק דין כספי לזכות בן הזוג, שאינו הפנסיונר העתידי. לפיכך, לעניין חישוב תאריך תחילת מירוץ ההתיישנות, המועד הקובע הוא רגע קבלת הפנסיה החודשית בידי בן הזוג הפנסיונר, כאשר מאותו מועד, לכל פנסיה חודשית, יש תקופת התיישנות של 7 שנים, מיום התשלום בפועל, דהיינו: מן היום שבו בן הזוג הפנסיונר קיבל את הפנסיה החודשית". (ע"מ (י-ם) 222/08 הנ"ל).

 

  1. שאלת התיישנותן של זכויות הפנסיה המתחדשות מדי חודש בחודשו הושארה ע"י בית המשפט העליון בצריך עיון בפסק דינו שניתן ב-בע"מ 3610/12 (בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א בפרשת פלונית, המוזכר לעיל).

(בע"מ 3610/12 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

 

  1. בכל הענווה אודה ולא אכחד, כי ספק בעיניי, אם נכון לקבוע שמרוץ ההתיישנות בתביעות בין בני זוג בעניין זכותו של האחד בזכויות הפנסיה של משנהו מתחיל ביום גמילתן והפיכתן נזילות כשם שנקבע בפסיקה המנחה של בית המשפט המחוזי, ולו משיקולים של מדיניות משפטית ראויה, והפגיעה האפשרית בעקרונות הוודאות וסופיות הדיון, בפרט בשים לב לרציונל שמאחוריהם בכל הנוגע להליכים המתנהלים בין בני זוג אגב פרידתם זה מזה (אשר אינם קשורים בטובת ילדיהם הקטינים). עם זאת, בנסיבות המקרה שלפניי ושעה שממילא באתי לידי מסקנה, כי יש לדחות התובענה עקב  השיהוי הניכר בהגשתה ונוכח התנהלות הצדדים, לא מצאתי להכריע בשאלה זו, אשר, כאמור, הושארה ע"י בית המשפט העליון בצריך עיון, ולצורך ההכרעה בהליך זה  מצאתי להניח בצד ספקותיי ולאמץ קביעותיו של בית המשפט המחוזי לפיהן מתחיל במקרה דנא מרוץ ההתיישנות במועד פרישתו של הנתבע משירותו הצבאי, ומשכך לא התיישנה עילת התביעה בהליך זה שלפניי.

 

שיהוי ודרישת תום הלב בעניינים דיוניים

  1. כאמור, נוסף על טענותיו דלעיל טוען הנתבע, כי יש לדחות התובענה מחמת השיהוי הניכר בו נקטה התובעת עת הגישה תביעתה בחלוף 19 שנים ממועד החתימה על הסכם הגירושין. לטענתו לאורך השנים הרבות שחלפו, כאמור, מעת שנחתם הסכם הגירושין וטרם הוגשה התביעה, לא פנתה אליו התובעת בעניין זה ולו פעם אחת. במהלכה של תקופה ארוכה זו שינה הוא מצבו לרעה, נישא מחדש, הקים משפחה חדשה, נולדו לו שלושה ילדים נוספים ולימים אף התגרש מרעייתו השנייה, תוך גיבוש הסכמות ביניהם  בהסתמך על שווי הזכויות הסוציאליות אשר נצברו על ידו בתקופת שירותו הצבאי ועל הידיעה כי הן בבעלותו הבלעדית. שיקולים דומים הנחו אותו עת החליט לרכוש  בית לאחר גירושיו השניים. לדידו, השיהוי בו נקטה התובעת גרם לו נזק ראייתי של ממש.

 

  1. מנגד טוענת התובעת, כי לא השתהתה כלל בהגשת התביעה, וכי פנתה לבית המשפט בסמוך לאחר שגילתה באקראי, באמצעות אחותה, אגב ביקור שלה במספרה, דבר זכאותה למחצית מן הזכויות הסוציאליות שנצברו על שם הנתבע בתקופת נישואיהם.

 

  1. נשאלת השאלה, האם כטענת הנתבע היה שיהוי מצד התובעת בהגשת התביעה וככל שכן, מהי נפקותו, אם לאו.

 

  1. פסק הדין המנחה בעניין שיהוי בהגשת תובענה ונפקותו ניתן ע"י בית המשפט העליון ב- ע"א 6805/99 (להלן: "הלכת תלמוד תורה") שם נקבע לאמור: "השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד [11]; W. Oughton, J.P. Lowry, R.M. Merkin Limitation of Actions [60], at p. 23). לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי [12], בעמ' 53;ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר (להלן – פרשת ליברמן [13]), בעמ' 756-755). הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע (ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ [14]; פרשת ליברמן [13], בעמ' 756; ע"א 167/51 ברסקי נ' סגל [15]; ע"א 118/75 עזבון מחמד שריידי נ' מנסור [16], בעמ' 664;ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון [17], בעמ' 810;ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן [18];ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [19])".

(רע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

 

  1. בפסק דינו מתייחס בית המשפט העליון גם למוסד ההתיישנות ולתכליתו במובחן מן השיהוי, אשר ככל שישנו, מתקיים בין ד' אמותיה של תקופת ההתיישנות, כידוע: "תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לבין אינטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ (3), בעמ' 558-559). עניינו של התובע מחייב כי יינתן לו מרווח זמן מספיק להכין את תביעתו ולהגישה, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה שבה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל..."

 

  1. צא ולמד, כי גדרותיה של ההתיישנות בהליכים אזרחיים מוצקות וניטעו על ידי המחוקק, והגיונן בצדן.

גדרות אלו משקפות, כאמור, את האיזון בין האינטרסים של התובע ובין אלה של הנתבע ושל הציבור בכלל.

 

  1. לעומת זאת, סוגיית השיהוי בהליכים אזרחיים הותוותה בפסיקה, גבולותיה גמישים ורחבים ומותירים מרחב גדול של שיקול דעת לבית המשפט.

משעה שקבלתן של שתי הטענות מובילה לתוצאה דומה והיא דחיית התובענה, חרף ההבדלים המהותיים ביניהן, כמתואר לעיל בקליפת אגוז, ברי, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בהפעילו שיקול הדעת הנתון לו טרם קבלתה של טענת השיהוי.    

       

  1. ובאשר לחובת תום הלב המוטלת על בעלי הדין אגב מימוש זכויותיהם ובניהול הליכים משפטיים, קובע בית המשפט העליון לאמור:

"תום-הלב הוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. תחילת התערותו של עקרון זה בשיטתנו המשפטית - בהלכה הפסוקה, המשכו בחקיקה (ראו: סעיפים 12(א) ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) ופיתוחו בפסיקה עניפה שהעמידה אותו כערך מרכזי בשיטתנו. כידוע, תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל עקרון תום-הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה כי על בעלי-הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה כרך ב 550 (1993) (להלן: ברק-פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי-הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, 15.1.2007), פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)".

(בג"צ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד סג(2)247).

 

  1. בפרשת פלונית הנזכרת לעיל קובע בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט שנלר), כי כאשר מדובר בהסכם ממון שאושר כדין וקיבל תוקף של פסק דין, ושנים רבות לאחר אישורו מוגשת תובענה בעניין ממוני שלא הוסדר במסגרתו, אף אם לא הוכח ויתור מפורש עליו, כמו במקרה זה שלפנינו, יש להתחשב בטענת השיהוי המקפלת בתוכה הסתמכות של הצד שכנגד: "בעניין דנן, המשיב הרים את הנטל לעניין הטענה כי המערערת הציגה מצג ממשי של ויתור על זכותה במחצית דמי הפנסיה של המשיב בנושא זה, המובא למעלה מהנצרך, יש להעיר כי מעת שמדובר בהסכם ממון שאושר, גם אם הייתה המסקנה כי לא הוכח ויתור מפורש, הפוך ממסקנתנו במקרה דנן, יש מקום להתחשב בטענת שיהוי הכוללת הסתמכות. דהיינו, כי קשה לקבל שבן זוג או בת זוג יהיו רשאים לתבוע בחלוף כ- 15 שנים זכויות שנטען לזכויות בהם, שבאו לעולם ואף לכדי מימוש בסמוך לאשורו של הסכם הממון" (ההדגשות אינן במקור- פ.ג.כ).

 

  1. בנסיבות המקרה שלפנינו שוכנעתי, כי מתקיימים שני התנאים הדרושים לשם דחיית התובענה מחמת שיהוי: האחד, וויתור התובעת על הזכות לתבוע חלקה בזכויות הפנסיה של הנתבע שנצברו בתקופת נישואיהם וזניחתה משך 19 שנים, והשני, הסתמכות הנתבע על הסכם הגירושין ובעקבותיה שינוי במצבו הכלכלי לרעה.
  2. בהלכת תלמוד תורה נקבע, כאמור, תנאי חלופי נוסף והוא העדר תום לב מצד התובע בהגשת תביעתו, עת חובת תום הלב חולשת על כלל ענפי המשפט, לרבות הדיוני, ובתוך כך פניה לערכאות וניהול ההליך המשפטי.

 

  1. בנסיבות שלפניי שוכנעתי, כי גם תנאי זה מתקיים, ומחזק מסקנתי כי דין התובענה להידחות מחמת השיהוי בהגשתה.

 

  1. ראשית יובהר, כי אין חולק, שהתובעת לא פנתה לנתבע בעניין זכויותיו הסוציאליות מאז נחתם הסכם הגירושין ועד מועד הגשת התובענה.

 

  1. לטענת התובעת היא לא עשתה כן, שעה שדבר זכאותה נודע לה באקראי עת אחותה, בעת ביקור במספרה, פגשה את רעייתו השנייה של הנתבע, ובמפגש ביניהן, אגב שיח רכילותי שניהלו, נאמר לאחותה, כי התובעת "יצאה פראיירית" כיוון שלא עמדה על קבלת חלקה בזכויות הפנסיה של הנתבע. לדבריה, בעקבות הגילוי היא ערכה בדיקה באינטרנט במסגרתה נודע לה שהיא אכן זכאית לחלקו של הנתבע בזכויות הפנסיה אשר נצברו על ידו בתקופת נישואיהם. בסמוך לאחר מכן שכרה שירותיו של בא כוחה ופנתה לבית המשפט בהגישה התובענה.

 

  1. בכל הכבוד, אין בידי לקבל גרסה זו.

אמנם כפי שנקבע לעיל, במועד החתימה על הסכם הגירושין, לא ידעו הצדדים כי לנתבע זכויות פנסיוניות וכי הן בנות איזון. עם זאת וכפי שפורט לעיל, התרשמתי כי התובעת, שעבדה במשרד עורכי דין, הייתה הרוח החיה מאחורי עריכתו של ההסכם, והניעה המהלך של חתימת הצדדים עליו. בתוך כך הביאה היא טיוטת ההסכם מהמשרד בו עבדה, ודאגה כי האינטרסים שלה ישמרו ויעוגנו בהסכם (ראו, למשל, העובדה, כי נקבע בהסכם שמלוא הזכויות בדירה תעבורנה לבעלות הנתבע על מנת שהיא תוכל לקבל סיוע ממשרד הבינוי והשיכון, עת בפועל, ועל כך אין מחלוקת, נמכרה הדירה לצד ג' והתובעת קיבלה מחצית מן התמורה לאחר כיסוי חובות משותפים). כאמור, שעה שהנטל להוכיח ויתור מפורש מוטל על כתפי הנתבע, והוא לא עמד בו, הרי שלא קם מחסום בפני התובעת מהגשת התביעה עקב תניית העדר התביעות שבהסכם הגירושין. לצד זאת, בשים לב למועד הגשת התובענה ביחס למועד פקיעת הנישואין,  ונוכח הטענות בדבר השיהוי בו נקטה התובעת, הנטל להוכיח מועד הגילוי אודות  זכאותה למחצית מזכויות הפנסיה שצבר הנתבע בתקופת נישואיהם מוטל על כתפיה.  לאחר בחינת הראיות המונחות לפניי, הגעתי למסקנה,  כי התובעת לא עמדה בנטל זה.

  1. טענות התובעת בעניין המועד בו גילתה הזכות הנדונה נטענו בעלמא. התובעת נמנעה מהבאת עדותן של אחותה ושל רעייתו השנייה של הנתבע בנוגע לשיח ביניהן, כטענתה, במספרה. נהיר, כי מדובר בעדות מפי השמועה, אשר ממילא אינה קבילה.

הלכה מושרשת היא, כי הימנעות בעל דין מהבאת ראיה או עדות רלוונטיות להוכחת גרסתו, מקימה חזקה שבעובדה הפועלת לחובתו, ולפיה לו היה מביאן, היה הדבר מחזק את גרסת יריבו. 

 

התובעת הסתפקה, אפוא, באמירה שאינה נתמכת בדבר, כי בעקבות השיח האמור, שהיא לא נטלה בו כל  חלק, גילתה היא, בחלוף למעלה מ-18 שנים מגירושיה מן הנתבע, זכות המוקנית לה בדין, עת עסקינן, כזכור, בתובעת שעבדה במשרד עורכי דין, כשהיא מוקפת פרקליטים, והייתה לה, וודאי יותר מלנתבע, גישה לעולם המשפט ולמידע על זכויות הנובעות מגירושין, ולו ברמה הבסיסית. כאמור, התובעת הפגינה בקיאות בכל הנוגע לזכויות המגיעות לה ממשרד הבינוי והשיכון אגב גירושיה והיותה אם יחידנית.

יוער עוד בהקשר זה, כי מעמדן של זכויות סוציאליות ופנסיוניות כזכויות בנות איזון לא היה בעת גירושי הצדדים בבחינת חידוש בעולם המשפט.

 

זאת ועוד, לצדדים בת משותפת בגירה, אשר ניתן להניח כי אף היא מהווה מקור מידע לצדדים שניהם.

 

  1. מובן, כי בנסיבותיה המיוחדות של פרשה זו שלפנינו, עת התובעת פנתה לבית המשפט בחלוף כ- 19 שנים מן המועד בו נחתם הסכם הגירושין בין הצדדים, אושר וקיבל תוקף של פסק דין עת הנתבע טען בכתב ההגנה שלו להתיישנות ולשיהוי בהגשת התביעה, מחדד הדבר את כובד הנטל המונח על כתפי התובעת להוכיח, כי מועד הגילוי אודות זכויותיה הנתבעות במסגרת הליך זה היה בסמוך להגשת התביעה. כאמור, מסקנתי היא שהתובעת לא עמדה בנטל זה כלל ועיקר.

 

  1. כאמור, הנתבע טען לפניי, כי שינה מצבו לרעה ובהעדר כל פניה אליו מצד התובעת בעניין הזכויות הפנסיוניות שלו משך שנים כה רבות מאז התגרשו זה מזו, וכי הסתמך על מצבת הנכסים שלו עת קיבל במהלכן החלטות וביצע מהלכים כלכליים שונים, לרבות התחייבויות כספיות שנטל על עצמו במסגרת הסכם הגירושין שנחתם בינו ובין רעייתו השנייה ורכישת בית לאחר גירושיהם. טענות הנתבע לא נסתרו. מהתנהלות התובעת מאז התגרשו הצדדים ומשאושר כדין הסכם הגירושין, הממצה את כלל ההסכמות ביניהם ואת כלל העניינים הכרוכים בגירושין, ניתן בהחלט לקבוע, כי היא יצרה כלפי הנתבע מצג של ממש לפיו היא ויתרה על חלקה בזכויות הסוציאליות שנצברו על ידו בתקופת נישואיהם (הקצרה יחסית).

 

בנסיבות האמורות משמעות קבלתה של התביעה תהא פגיעה קשה ובלתי מידתית באינטרס ההסתמכות של הנתבע, ותחתור תחת שיקולי הצדק וההגינות.

 

  1. משעה שבהגינות ובחובת תום הלב, בין היתר, עסקינן, מחובתנו עוד לחזור בזמן אל מעמד החתימה על הסכם הגירושין, ולבחון את אומד הדעת של הצדדים אז, ובתוך כך להתחקות אחר הלוך הרוח שלהם ועל האופן בו ראו את הסכם הגירושין.

 

על כך אומר בית המשפט העליון (מפי השופטת מרים בן פורת) "...כאשר קשה לעמוד על אומד הדעת, או בעת שתרים אחריו, מותר ואף צריך להיעזר בכללי הגינות המקובלים על הבריות..." ( ע"א 554/83 אתא נ' זולוטולוב, פ"ד מא(1)282).

 

  1. מהעדויות שנשמעו לפניי שוכנעתי בבירור, כי בעת החתימה עליו ראו הצדדים את הסכם הגירושין כנועל את כל עניני הממון והרכוש המשותפים ואת ההתחשבנות הכספית ביניהם, וכך נהגו על פני השנים הרבות שבאו לאחריו.

ודוק, אף כי נקבע לעיל שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שהתובעת ידעה על זכויותיו הסוציאליות באשר נצברו בתקופת הנישואין ומשכך לא ויתרה על חלקה בהן במפורש, הרי שבשעת החתימה על הסכם הגירושין הבינו הצדדים הבן היטב, כי הוא ממצה את כל הכרוך בגירושיהם זה מזה, וכי משקף הוא את מלוא ההסכמות ביניהם ומגשים את האינטרסים שלהם – ציפייה שהיא בהחלט לגיטימית, הן מן הבחינה האובייקטיבית והן מן הבחינה הסובייקטיבית, בפרט בהינתן כי מדובר בנישואין קצרים שהשתרעו על פני שנים בודדות. 

 

  1. בשעת כריתתו של הסכם בכלל ובמקרה שלפנינו בפרט, נקודת המוצא הקבועה בדין היא, שכל אחד מן הצדדים להסכם ערך, ולמצער היה עליו לערוך הבירורים הדרושים בנוגע לסיכויים ולסיכונים שהוא נוטל על עצמו במסגרת ההסכם, בפרט כאשר הם בוחרים לוותר על ייצוג וייעוץ משפטי עובר לחתימה עליו, על כל הנובע והמשתמע מכך. על אחת כמה וכמה, עת, כזכור, עבדה התובעת אותה עת במשרד עורכי דין, כשהיא מסתופפת באוהלו של משפט. 

 

  1. שעה שהתובעת בחרה מרצונה הטוב והחופשי ליטול ממשרד עורכי הדין בו עבדה דוגמה של הסכם גירושין, לערכו ולעגן בו ההסכמות שגובשו בין הצדדים, ובסופו של יום לחתום עליו בלא נטילת ייצוג, ולו באופן מסודר, אין לה להלין אלא על עצמה.

 

משל למה הדבר דומה? לטעות בכדאיות העסקה, אשר כידוע אינה מהווה פגם ברצון ואין בה להביא לביטולו של הסכם.

 

הנה כי כן, צד להסכם נושא על כתפיו אחריות בראש ובראשונה כלפי עצמו, וודאי גם כלפי משנהו עמו כרת ההסכם, ככל שהדבר נוגע לקיום חיוביו כלפיו.

   

  1. איני מוצאת, אפוא, גם משיקולים של מדיניות משפטית ראויה, כל הצדקה למתן הסעד לתובעת באשר נתבע על ידה לאחר קרוב לשני עשורים בהם לא נשמע כל הגה מפיה בעניין, תוצאה שיש בה פגיעה קשה בעקרונות היסוד של שיטתנו, ובהם סופיות הדיון, חופש החוזים, תום לב בקיום חיובים ובניהול הליכי משפט, הסתמכות וקיום הסכמים.

 

  1. בעניין זה מצאתי להפנות לאמור בהלכת בן לולו אשר עניינה ביטול הסכם פשרה, וסבורני כי, הגם שבמקרה דנא אין מדובר בביטול הסכם הגירושין, יש ללמוד מתוכה על חשיבותו של עקרון סופיות הדיון בהקשרם של הסכמים מעין אלה, ויש בה לחזק מסקנותיי בהליך זה שלפנינו:  "מהי פשרה? בלי למצות, נראה לי, כנקודת מוצא נוחה לדיון, כי ניתן להגדיר פשרה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (ראו ההגדרה ב-In Re South Central States Bakery Products Antitrust Litigation (1980) [22], at p. 644). באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי "בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך" (בספרם הנ"ל [32], בעמ' 736).  בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה....מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה...נסכם נקודה זו ונאמר. תכונה מרכזית של הסכמי פשרה, ובהם הסכמים מן הסוג שבו אנו עוסקים כאן, היא הסופיות שלהם. בשל כך, נקבע בהסכמי פשרה – כמו בהסכם העומד לדיון בפנינו – כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה. אמנם, בעובדה זו אין כדי למנוע, במקרים המתאימים, קבלה של טענה כי בהסכם פשרה נפלה טעות המצדיקה את ביטולו. ואולם, יש בכך כדי להזין גישה זהירה לטענות כאלה. יש בכך כדי להצביע על הצורך, בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל" (ההדגשות אינן במקור- פ.ג.כ; ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ אליאס אטרש, פ"ד נא(1)577).

 

  1. זאת ועוד, משעה שכאמור אין התובעת עותרת לביטול הסכם הגירושין, כי אם לחלקה בזכויות הפנסיה של הנתבע אשר נצברו בתקופת נישואי הצדדים משעה שלא היו נושא למו"מ ביניהם ערב החתימה על ההסכם, הרי שגם לו הייתה נדחית טענת השיהוי, לא היה מקום לקבל התובענה, וזאת על יסוד הוראות הדין החל על הצדדים.

 

  1. אין חולק, כי על ענייני הרכוש של הצדדים עקב פקיעת נישואיהם חלות הוראותיו של חוק יחסי ממון, לפיו עניין לנו בשיתוף אובליגטורי הנדחה למועד פקיעת הנישואין או אז יש לבצע איזון משאבים בזכויות ובחובות שצברו הצדדים בתקופת הנישואין על מנת שתיחתם באופן שוויוני וצודק. הנה כי כן, עתירת התובעת לביצוע איזון משאבים לכאורה, אך בפועל בזכויות הפנסיה של הנתבע, כשני עשורים, לאחר שנערכו התחשבנויות בין הצדדים ואוזנו זכויותיהם וחובותיהם, חוטאת לצדק ולשוויון, ועלולה להוביל לתוצאה בלתי מאוזנת.

 

משעה שעסקינן, כזכור, בהסכם גירושין, הכולל בתוכו הסדרים שונים הכרוכים ושלובים זה בזה, הרי שככל שלשיטת התובעת זכאית היא למחצית מן הזכויות הסוציאליות שצבר הנתבע בתקופת נישואיהם, היה עליה לפעול לביטול ההסכם ולעריכה מחודשת של איזון משאבים בין הצדדים. במאמר מוסגר  יאמר, כי משעה שעסקינן בהסכם גירושין המסדיר, זולת ענייני הרכוש המשותף גם את הגירושין ואת הכרוך בבתם המשותפת של הצדדים שהייתה אז קטינה ובינתיים בגרה, בשים לב לחלוף הזמן הרב ממועד כריתתו, ושעה שהוא אושר וקיבל תוקף של פסק דין,  סביר כי תביעתה ממילא הייתה נדחית.

 

בעניין זה מצאתי להפנות להחלטת בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א בפרשת פלונית הנזכרת לעיל: "בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי טענות המבקשת בדבר אי ידיעה או הטעייה אינן יכולות לסייע לה בתביעה לקיום ההסכם או בטענותיה בדבר אופן פרשנות ההסכם. טענות אלה, ככל שהיו מוכחות, היו עשויות להקים עילה לביטול הסכם, אך בלאו הכי אינן מבססות עילה לתביעת אכיפה ואינן מהוות כלי עזר לפרשנות ההסכם" (בע"מ 3610/12 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

 

  1. נוכח האמור בהרחבה לעיל, הנני מורה על דחיית התובענה.

 

  1. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך 10,000 ₪ אשר ישולמו תוך 45 יום.
  2. פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים נוספים.

 

  1. בזאת מסתיים ההליך. המזכירות תשגר פסק הדין לצדדים באמצעות באי כוחם ותסגור התיק.

 

ניתן היום,  כ"ח אדר ב' תשע"ט, 04 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ