תבעה איזון זכויות פנסיוניות באיחור של 19 שנה – ונדחתה

אישה שהתגרשה מבעלה בסוף שנות ה-90 תבעה לפני כ-4 שנים לאזן ביניהם את זכויותיו הפנסיוניות. בית המשפט דחה את התביעה בשל השיהוי המשמעותי בהגשתה.

ב-1997 התגרשו בני זוג לאחר 7 שנות נישואין. הם חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין וחילק ביניהם את הרכוש. נושא הזכויות הפנסיוניות לא הוסדר בהסכם. ב-2015, בסמוך לפרישת האיש, תבעה האישה לקבל מחצית מזכויותיו הפנסיוניות. בית המשפט קבע שלאחר כמעט שני עשורים של שתיקה מדובר בחוסר תום לב.

בתביעה טענה האישה כי היא מעולם לא ויתרה על חלקה בזכויות הסוציאליות והפנסיוניות של האיש שנצברו בתקופת נישואיהם. לדבריה, שניהם לא היו מיוצגים בשלב המשא ומתן והחתימה על הסכם הגירושין והיא נטלה דוגמת הסכם ממשרד עורכי הדין בו עבדה.

היא הדגישה כי כשחתמה על ההסכם לא ידעה כלל שהיא זכאית לחלק מזכויות הפנסיה של האיש. לדבריה, הדבר נודע לה במקרה זמן קצר לפני הגשת התביעה עקב פגישה מקרית של אחותה עם רעייתו השנייה של הנתבע במספרה. בשיחה בין השתיים נודע לה שהאישה השנייה, שגם ממנה התגרש הנתבע, קיבלה חלק בזכויות הסוציאליות שצבר בתקופת הנישואין.

האיש טען מנגד כי הסכם הגירושין היה לא שוויוני והוא ויתר במסגרתו על סכומי כסף גבוהים. זאת ועוד, בהסכם נכתב כי הוא ממצה את כל התביעות ביניהם.

עוד לדבריו, התובעת יזמה את החתימה על ההסכם וערכה אותו לאחר שקיבלה ייעוץ מעורכי הדין במשרד בו עבדה. כמו כן, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר. האיש הדגיש כי ב-19 השנה שחלפו מאז החתימה על הסכם הגירושין התובעת לא פנתה אליו בעניין ולו פעם אחת. לדבריו, בזמן שחלף הוא שינה את מצבו לרעה, נישא מחדש והתגרש בשנית, תוך גיבוש הסכמות מול גרושתו השנייה בהסתמך על שווי הזכויות הסוציאליות שנצברו על ידו בתקופת שירותו הצבאי והידיעה כי הן בבעלותו הבלעדית.

לא חידוש

השופטת פאני גילת כהן מבית המשפט למשפחה בקריית גת הבהירה כי על פי ההלכה תניית העדר תביעות המופיעה בהסכם גירושין מקימה מחסום אוטומטי בפני הגשת תביעות רק כשהוויתור על הזכות הנטענת נעשה באופן ברור ומפורש.

במקרה זה, סעיף העדר התביעות מנוסח באופן כללי והנתבע לא הוכיח שהתובעת ויתרה במודע על חלקה בזכויותיו הסוציאליות. בנסיבות אלה, תניית העדר התביעות בהסכם הגירושין לא מהווה מחסום להגשת התביעה.

עם זאת, השופטת פסקה שמתקיימים שני התנאים הדרושים לשם דחיית התביעה מחמת שיהוי. האחד, התובעת זנחה את זכותה לתבוע את חלקה בזכויות הפנסיה של הנתבע במשך 19 שנה. השני, הנתבע הסתמך על הסכם הגירושין ושינה את מצבו הכלכלי לרעה.

השופטת כתבה כי אמנם במועד החתימה על ההסכם הצדדים לא ידעו שלנתבע זכויות פנסיוניות. אך ניכר שהתובעת, שעבדה במשרד עורכי דין, הייתה הרוח החיה מאחורי עריכת ההסכם, הניעה את המהלך ודאגה שהאינטרסים שלה ישמרו ויעוגנו בהסכם.

לדבריה, טענות התובעת כי גילתה במקרה שהיא זכאית לזכויות בעקבות ביקור אחותה במספרה לא הוכחה. השופטת כתבה בהקשר זה כי במועד גירושי הצדדים מעמדן של זכויות סוציאליות ופנסיוניות כזכויות בנות איזון לא היה בבחינת חידוש בעולם המשפט.

״קבלת התביעה תהווה פגיעה קשה ובלתי מידתית באינטרס ההסתמכות של הנתבע ותחתור תחת שיקולי הצדק וההגינות״, סיכמה השופטת ודחתה את התביעה.

התובעת  חויבה בהוצאות בסך 10,000 שקל.

• ב״כ התובעת: עו"ד דן מלכיאלי
• ב״כ הנתבע: עו"ד כרמל מזוז

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.