אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס''ד בתביעה כספית "להחזר דמים" בסך כולל של 467,000 ש''ח

פס''ד בתביעה כספית "להחזר דמים" בסך כולל של 467,000 ש''ח

תאריך פרסום : 28/02/2019 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
41071-06-16
23/01/2019
בפני השופטת:
נלי רוסמן גליס

- נגד -
התובע:
א.ג
עו"ד עמי שחף
הנתבעת:
י.ג
עו"ד אילת גלוזמן
פסק דין

 

עניינו של פסק דין זה בתביעה כספית  (" להחזר דמים ", כפי שמכנה אותה התובע) אותה הגיש התובע כנגד הנתבעת בסך כולל של 467,000 ₪.

 

  1. התובע והנתבעת היו נשואים בעבר וניהלו הליכים משפטיים בבימ"ש זה לפני מספר שנים, כפועל יוצא מפרידתם. בתום אותם ההליכים וכפי שיפורט להלן, ניתן פסק דין ולפיו הנתבעת זכאית למחצית הרכוש, אשר נצבר על שם התובע במהלך הנישואין. בחלוף כשנתיים מסיום ההליכים הקודמים, עתר התובע במסגרת הליך זה להשבת כספים ("דמים"- במילותיו הוא), אשר לטענתו על הנתבעת להשיב לו הן בגין כספים ששילם עבור "מזונות" בתה הקטינה מנישואיה הקודמים, הן עבור טיפולים רפואיים של הנתבעת עת חלתה בסרטן, קודם לנישואיהם  והן עבור הפסד ימי מחלה בימים בהם תמך בה, בעת מחלתה, כדבריו.

 

ההליכים המשפטיים:

 

  1. כאמור, במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים עובר לפרידתם, ניתנו שני פסקי דין ביום 21/5/14, ע"י סגן הנשיאה דאז, כב' השופט נפתלי  שילה. האחד - פסק דין בדבר התרת נישואי הצדדים [תה"ן 17141-10-13]. השני – פסק דין באשר לשתי תובענות (להלן: "פסק הדין הרכושי"): תובענה לסילוק יד שהגיש התובע כנגד הנתבעת [תמ"ש 33883-04-14] ותובענה רכושית שהגישה הנתבעת כנגד התובע [תמ"ש 54870-03-14]. במסגרת פסק הדין הרכושי נקבע בין היתר , כי הנתבעת זכאית למחצית  מהרכוש שנצבר במהלך תקופת הנישואים.

 

  1. כשנתיים לאחר מתן פסק הדין הרכושי, ביום 20/6/16, הגיש התובע את התביעה הנוכחית, במסגרתה עתר לחייב את הנתבעת "בהחזר דמים " בסך 372,000 ₪ בגין הוצאות שהוציא במהלך נישואי הצדדים עבור מזונות בתה של הנתבעת וכן עתר להורות כי הוא זכאי לקזז כספים שנפסקו לטובת הנתבעת במסגרת פסק הדין הרכושי, בסך כולל של 177,000 ₪. ביום 10/8/16, הנתבעת הגישה כתב הגנה.
  2. ביום 5/12/16, התקיים לפני קדם משפט, במהלכו הורתי, בין היתר, על מחיקת חלק מעתירות התובע שהובאו בכתב התביעה בקשר לזכאותו לקיזוז, ובסיומו החלטתי כי התובע יגיש הודעה בדבר המשך ההליך.

 

  1. ביום 3/1/17, התובע הגיש בקשה להגשת כתב תביעה מתוקן בו עתר למתן הסעדים הבאים:

 

  • א. כי בית המשפט יורה לנתבעת להחזיר את "הדמים אשר הוציא התובע במהלך כל התקופה בה זן ופרנס את ד' בתה של הנתבעת בסך של 372,000 ₪ ... או כל סכום אשר יוכח לפני בית המשפט" [סעיף 9.א לכתב התביעה המתוקן].
  • ב. כי בית המשפט יורה על השבת סך של 65,000 ₪ אשר התובע הוציא ושילם עבור הנתבעת להצלת חייה בתקופה בה חלתה, לפני נישואיהם, וכן על שיפוי בסך של 30,000 ₪ בגין הפסד ימי עבודה של התובע בתקופת מחלת הנתבעת.
  • ג. כי התובע זכאי לקזז הדמים לעיל מכל סכום אשר נפסק לזכות הנתבעת במסגרת פסק הדין (הרכושי).

 

  1. ביום 12/2/17, לאחר קבלת תשובת הנתבעת ותגובת התובע, ניתנה החלטה מפורטת ע"י כב' הרשמת ענת הלר כריש, כתוארה אז, אשר התירה את הגשת כתב התביעה המתוקן.

 

  1. ביום 9/11/17, התובע הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו אשר כוללים את תצהירו ואת תצהירה של מכרת הצדדים - הגב' י.נ. ביום 11/1/18, הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה.

 

  1. ביום 29/7/18, התקיים לפני דיון הוכחות במהלכו נחקרו הצדדים ובסיומו סיכומי ב"כ הצדדים טענותיהם בעל פה. יצוין, כי העדה מטעמו של התובע, הגב' י.נ  לא התייצבה לדיון ההוכחות והתובע ויתר על עדותה.

 

 

 

 

 

תמצית טענות הצדדים:

 

  1. לטענת התובע, בשנת 2003 בתקופת היכרות הצדדים וטרם נישואיהם הוא שילם סך כולל של כ-64,772 ₪ עבור הוצאותיה הרפואיות של הנתבעת עקב מחלתה [ר' ס' 3.ב. לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע] כל זאת בהסתמך על הבטחת הנתבעת כי תשיב לו כספים אלו [ר' ס' 3.ו. לתע"ר התובע].
  2. כמו כן, טוען התובע כי הוא ליווה את הנתבעת בתקופת מחלתה והפסיד כ-50 ימים עבודה, אשר את שווים אמד בסך כולל של 30,000 ₪ וכי על הנתבעת לשפותו על הפסד זה [ר' ס' 6 לכתב התביעה המתוקן].

 

  1. בנוסף, טוען התובע כי בתקופת נישואי הצדדים הוא זן וכלכל את בתה של הנתבעת (שאינה בתו) תוך הסתמכותו על הבטחת הנתבעת, כי תשיב לו הוצאותיו עבור בתה אשר עומדות על סך של 372,000 ש"ח [ר' ס' 8.ג. וס' 9.א. לכתב התביעה המתוקן].

 

  1. התובע ניסה לבסס את טענותיו על פי חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ו/או על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, שכן לטענתו אף אם ייקבע כי לא התקיים הסכם בעל פה בין הצדדים, הרי שהנתבעת התעשרה שלא כדין על חשבונו [ר' ס' 8.ט. – 8.י. לכתב התביעה המתוקן]. במסגרת סיכומיו, טען התובע כי טענותיו בקשר להוצאות עבור בתה של  הנתבעת נסמכות גם על ס' 16 (ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959.

 

  1. מנגד, לטענת הנתבעת, התובע אכן שילם עבור חלק מהוצאותיה הרפואיות טרם נישואיהם [ר' ס' 11 ו-25 לתע"ר הנתבעת] אולם מעולם לא דרש ממנה להשיב כספים אלו ומעולם היא לא התחייבה להשיבם [ר' ס' 35 – 36 לתע"ר הנתבעת].

 

  1. כמו כן, לטענת הנתבעת, במהלך 10 שנות נישואיהם, היא זו אשר נשאה ישירות בהוצאות מובהקות של בתה ולא התובע וכן לטענתה מעולם לא התחייבה להשיב לו כספים בגין הוצאות אחרות שהוציא עבור בתה [ר' ס' 48 – 49 לתע"ר הנתבעת]. 

 

דיון והכרעה:

 

  1. לאחר שעיינתי בכל החומר הפרוס לפני ושמיעת עדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להידחות על כל עתירותיה. להלן טעמי.

 

  1. למען הסדר הטוב, אדון תחילה בהוצאותיו הנטענות של התובע עובר לנישואי הצדדים (הוצאות עבור הנתבעת) ולאחר מכן בהוצאותיו הנטענות של התובע בתקופת הנישואים (הוצאות עבור בת הנתבעת).

 

הוצאות בשל טיפולי הנתבעת עובר לנישואים

 

  1. אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעובדות הבאות: במהלך שנת 2003, התובעת אובחנה כחולה במחלת הסרטן, היא נזקקה לבדיקות וטיפולים רפואיים, התובע שילם עבור חלק מהוצאות הרפואה של הנתבעת והצדדים לא היו נשואים באותה העת.

 

  1. לעניין טיב הקשר בין הצדדים באותה העת, דומה כי קיימת מחלוקת בין הצדדים, אולם אף אם נניח, כי הצדדים היו באותה העת בקשר זוגי - כטענת הנתבעת [ר' ס' 5 לתע"ר הנתבעת], הרי ברי שלא מדובר בקשר זוגי אשר ענה על הגדרת "ידועים בציבור" לאותה העת, ומשכך לא קמה חובה על פי דין לתובע לדאוג לנתבעת לשמירה על בריאותה.

 

  1. הצדדים חלוקים בדבר גובה ההוצאות, כאשר הנתבעת מסכימה כי התובע שילם עבור הוצאות רפואתה סך כולל של 15,000 ₪ ואילו התובע טוען כי נשא בהוצאות רפואתה בסך כולל של 64,772 ₪.

 

  1. במסגרת הסיכומים, צמצם התובע את האדנים המשפטיים עליהם הוא מבסס טענותיו בקשר להוצאות הטיפולים הרפואיים וטען כי הוא זכאי להשבת הכספים בהתאם לס' 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979 (להלן: "החוק") [ר' עמ' 39, ש' 7 – 16 לפרוטוקול הדיון]. בכך התייתר הצורך לבחון את שאלת קיומו אם לאו של "ההסכם" שנערך בין הצדדים בעל פי בדמות הסכמתה של הנתבעת להחזר הכספים, כפי שטען התובע לכתחילה . עם זאת, הנתבעת לא העלתה טענות באשר לאי תחולת ס' 5 לחוק במקרה דנא. על כן, השאלה היחידה בסוגיה זו, היא האם בנסיבות המקרה זכאי התובע להשבת ההוצאות מכוח ס' 5 לחוק.

 

  1. להלן הוראות ס' 5 לחוק - דין הפועל לשמירת ענין הזולת.

 

"5.    (א)  מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות הענין.

(ב)  לענין החיוב בפיצויים לפי סעיף קטן (א) דין מי שנכסיו שימשו לשמירת הערכים האמורים כדין מי שעשה פעולה לשמירתם.

(ג)   אין חובת שיפוי או פיצוי לפי סעיף זה על זוכה שהתנגד לפעולה או לשימוש בנכסים או לשיעור ההוצאות או שהיתה לו סיבה סבירה להתנגד להם, זולת אם הפעולה או השימוש בנכסים היו לשמירה על חייו, שלמות גופו או בריאותו."

 

  1. על פי ס' 5 (א) לחוק, על המזכה (התובע) לנהוג "בתום לב ובסבירות" עת הוא פועל לטובת הזוכה (הנתבעת). דומה כי אחת מדרישות תום הלב והסבירות היא להשיג הסכמת הזוכה (הנתבעת) לפעולה המזכה במקרה שניתן להשיג ההסכמה - "סעיף 5 לחוק עשיית עושר איננו מורה כי יש לנסות להשיג את הסכמתו של האדם שעבורו מבקשים לפעול, אם הדבר אפשרי מבחינה מעשית. אך במקרים רבים ינבע הדבר מדרישת תום הלב והסבירות. היעדר דחיפות מותיר זמן לפנייה ולבירור. רק לעתים נדירות ניתן יהיה לקבוע כי מי שפעל בעניין שאיננו דחוף נהג בסבירות למרות שלא ביקש רשות, אך האפשרות קיימת, למשל, כאשר מדובר בהוצאה פעוטה יחסית ולאור יחסי הצדדים רשאי המזכה להניח שהזוכה יסכים לפעולה כשיישאל או מקום שעלויות איתור הזוכה עולות על ההוצאה הנדרשת." [ר' דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א', 178, (מהדורה שלישית, התשע"ה - 2015) (להלן: "פרידמן"). יצוין כי עמדה זו אומצה ע"י בית המשפט העליון בע"פ  752/90 ‎שמואל ברזל‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד מו(2) 539, ניתן ביום 1/3/92 פורסם במאגרים המקוונים וכן ע"י כב' השופטת ר' רונן בת"א (מחוזי ת"א) 1500/05 עמותת אגודת ש"י נ' מבני עופרים בע"מ, ניתן ביום 10/12/07, פורסם במאגרים המקוונים].

 

  1. בענייננו, אני סבורה כי התובע אינו זכאי להשבת הוצאותיו בגין רפואת הנתבעת. מבלי להרחיב בשלב זה באשר לשיקולי צדק ויושר בנסיבות כגון דא, עת אדם עותר להשבת הוצאות רפואיות של מי שלימים הפכה לרעייתו למשך עשר שנים ואף זאת רק לאחר סיום הליך משפטי בדבר חלוקת רכוש, הרי שלגופו של ענין- לא היה מדובר בהוצאות "דחופות", שאינן מאפשרות את קבלת הסכמת הזוכה (הנתבעת).

 

 

  1.  להלן אדון בכל הוצאה לה טוען התובע בשים לב לדרישת החוק לתום לב ולסבירות בנסיבות הענין.

 

  1. הוצאה בסך 11,000 ₪ - תחילה טען התובע, כי עבור ניתוח שבוצע בנתבעת הוא שילם את הסך של 11,000 ₪ [ר' 3.ד.1 לתע"ר התובע]. עם זאת, במסגרת חקירתו חזר בו מהטענה כי ההוצאה היא בגין הניתוח, והסכים עם טענת הנתבעת כי ההוצאה היא עבור לינה בבית החולים לאחר הניתוח שבוצע ע"י המנתח פרופ' משה שבתאי בהתנדבות, ללא שכר [ר' עמ' 26,ש' 10 – 11 לפרוטוקול הדיון].

 

זאת ועוד, הנתבעת טענה כי ההוצאה נעשתה מתוך רצונו החופשי של התובע וללא ידיעתה [ר' ס' 22 לתע"ר הנתבעת]. טענתה זו לא נסתרה ע"י התובע, הנתבעת לא נחקרה לגביה ולפיכך יש לקבלה. יתרה מזאת, התובע העיד כי כלל לא דרש ממנה החזר טרם ביצוע הוצאה זו כדלהלן:

 

"ש.      אתה מסכים איתי שאת הסכום של 11 אלף ₪ מעולם לא ביקשת ממנה, כי אתה אומר שרק אחרי הניתוח היא אמרה לך תעזור לי להישאר בארץ ולכן לא העלית בפניה נושא כספי לפחות לגרסתך עד אותו מועד ולגרסתי בכלל לא?

ת.         אני לא זוכר במדויק.

ש.        אתה אומר שלפני הניתוח היה מדיקל והיו בדיקות סקר שאתה טוען 8,000 ₪ שאין לך קבלות והיה אשפוז בסכום של 11 אלף ₪ וניתוח בחינם ולמעשה אתה אומר בעצמך שרק אחרי שהיא עברה את הניתוח ואני אומרת לך שהוציאה לה 19 בלוטות לימפה וזה מה שהיא אמרה לי שיצאו נקיות ואז היא אמרה לך מכאן ואילך תשאיר אותי פה ואני אחזיר לך?

ת.         אמת.

ש.        זאת אומרת מה שהיה עד לאותה נקודה לא עלה בכלל בשיחה ביניכם, אתה  מסכים איתי?

ת.         כן."

           

            [ר' עמ' 28 – 29, ש' 23 – 32 וש' 1 לפרוטוקול הדיון]

 

  1. אשר על כן, בשים לב לשיעור ההוצאה הגבוה, משעה שהתובע אשר יכול היה לקבל הסכמת הנתבעת להוצאה ולהחזר ההוצאה טרם ביצועה, לא עשה כן, הרי שלא עמד בדרישת תום הלב והסבירות ואין הוא זכאי להשבה בעבור הוצאה זו.

 

  1. הוצאות בסך 8,240 ₪ - לטענת התובע עבור בדיקות ממוגרפיה ובדיקות נוספות שנערכו לנתבעת הוא שילם את הסך של 8,240 ₪. עם זאת, טען כי אין בידיו קבלות בגין הוצאות אלו [ר' ס' ד.2. לתע"ר התובע]. לטענת הנתבעת, התובע הציעה לה מיוזמתו לקחת אותה לבדיקות אלו[ר' ס' 7 לתע"ר הנתבעת]. כמו כן, הכחישה הנתבעת את גובה ההוצאות הנטענות [ר' עמ' 43, ש' 5 – 13 לפרוטוקול הדיון]. כאשר נשאל התובע בחקירתו אודות גובה ההוצאה הנטענת, בגין בדיקות אלו,  השיב כדלקמן:

 

"ש.      אתה אמרת שהממוגרפיה במדיקל עלתה 180 ₪ נכון?

ת.         עד כמה שאני זוכר כן.

ש.        עם הממוגרפיה העדכנית הזו בוצע הניתוח תוך שבועיים, איזה בדיקות היו צריכים לעשות ב-7,800 ₪ לפני הניתוח?

ת.         זה לא רק בתקופה של שבועיים ולאורך זמן היו הרבה מאד בדיקות וגם אחרי הניתוח.

ש.        אין לך אף לא קבלה אחת?

ת.         לא."

 

[ר' עמ' 27, ש' 10 – 16, שם]

 

  1. בנסיבות אלו, משעה שאין בידי התובע אסמכתאות בגין ההוצאות הנטענות ולמעשה לא הוכיח כי ביצע הוצאה מעבר לבדיקה שעלותה 180 ₪, הרי שאין לקבל את טענת התובע בדבר גובה ההוצאות. כמו כן, לטעמי משעה שהתובע העיד כי הוא לקח הנתבעת לבדיקה האמורה [ר' עמ' 24, ש' 13 – 19 שם] ומשעה שהתובע העיד כי לא דרש החזר בגין הבדיקה האמורה [ר' עמ' 24, ש' 20 – 22 שם], הרי שאין לקבל את טענת התובע בדבר השבת ההוצאות ולפיכך היא נדחית.

 

  1. הוצאות בסך 12,000 ₪ - לטענת התובע במשך כשנתיים ממועד גילוי מחלתה של הנתבעת ועד להחלמתה, הוא דאג להסיע את הנתבעת על חשבונו לבדיקות הנדרשות ושילם עבור הוצאות הדלק והחניה סך כולל של 12,000 ש"ח [ר' ס' 3.ב. וס' 3.ד.3 לתע"ר התובע]. עם זאת, התובע לא הציג אסמכתאות בדבר ההוצאות הנטענות.

 

  1. הוצאות בסך 30,832 ₪ - לטענת התובע במשך 24 חודשים הוא מימן לנתבעת תרופה הניתנת באמצעות זריקה בסך כולל של 23,632 ₪. כמו כן, לטענת התובע במשך 3 שנים הוא מימן תרופה נוספת לה נזקקה הנתבעת בסך 7,200 ₪. עם זאת, התובע לא הציג אסמכתאות בדבר ההוצאות הנטענות. מנגד לטענת הנתבעת התובע מימן את התרופה שניתנה באמצעות זריקה בסך כולל של 4,000 ₪ בלבד [ר' ס' 25 לתע"ר הנתבעת].

 

  1. מעבר לכך שבחלק מהתקופה ההוצאות הנטענת, הצדדים היו נשואים וממילא אין התובע יכול לדרוש את החזר הוצאות רפואת רעייתו, הרי שאין מחלוקת כי לאחר ביצוע הניתוח שנערך לנתבעת וטרם ביצוע ההוצאות הנטענות, עברה הנתבעת להתגורר בביתו של התובע, עובדה אשר בשילוב עם נשואי הצדדים לאחר מכן- מלמדת יותר מכל לטעמי, כי מדובר היה בתחילתו של קשר זוגי חרף טענת התובע בחקירתו [ר' עמ' 31, ש' 4 – 14 לפרוטוקול הדיון]. בעובדה זו לכשעצמה יש על מנת לדחות את השבת ההוצאות כפי שיבואר בהמשך.

 

  1. הוצאות בסך 2,700 ₪ - לטענת התובע, במהלך טיפוליה הרפואיים של הנתבעת, הוא נסע פעמים רבות למשרד הפנים בתל אביב לשם קידום ענייני המעמד של הנתבעת בישראל ועל הנתבעת להשיב לו הוצאות בגין דלק וחניה עבור נסיעות אלו. על פי ס' 5 (א) לחוק נקבע כי "מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר..." הוא הזכאי לשיפוי בגין הוצאותיו הסבירות. לטעמי ההוצאה הנטענת, מעבר לכך שלא נתמכה ע"י אסמכתאות מתאימות, אינה נופלת בגדרי האינטרסים אשר שמירה עליהם מזכה בהשבה על פי ס' 5 (א) לחוק ועל כן דינה להידחות. יתרה מזאת, אני סבורה כי קידום ענייני המעמד של הנתבעת היה באותה העת אינטרס מובהק גם של התובע עצמו, שעה שהצדדים היו בקשר זוגי ואף בשל טעם זה דין טענת ההשבה בעניין זה להידחות.

 

  1. הפסד ימי עבודה – לטענת התובע במהלך תקופת מחלתה של הנתבעת הוא נאלץ להפסיד כ-50 ימים עבודה, אשר את שווים אמד בסך כולל של 30,000 ₪ [ר' ס' 3.ב. לתע"ר התובע]. מעבר לכך, שהכנסתו של התובע בתקופה הרלוונטית (שנת 2003) הייתה גבוהה מהכנסותיו בשנה שקדמה לה ובשנה שאחריה [ר' נספח מס' 1 לתע"ר התובע] ומעבר לכך שהתובע לא הביא כל ראיה לכך כי נעדר מעבודתו, הרי שדין הטענה להידחות בשל כך שהפסדו הנטען של התובע אינו בגדר הוצאה סבירה כהגדרת ס' 5 (א) לחוק. לטעמי, הפסד ימי עבודה בשיעור של 30,000 ₪ הינו בגדר הוצאה בלתי סבירה של זוכה לטובת מזכה, ולפיכך אין הנתבעת חבה בהשבה במקרה דנא.

 

 

  1. לטעמי, אף אם התובע היה מוכיח ההוצאות האמורות, אין הוא זכאי להן בנסיבות המקרה דנא, ויוסבר. אין מחלוקת כי בשנת 2003 הכירו הצדדים והחלה להירקם ביניהם מערכת יחסים זוגית, עד אשר ביום 13/3/2004 נישאו הצדדים זל"ז. כאמור לטענת התובע ההוצאות התפרסו על פני תקופת ההיכרות שקדמה לנישואין. עם זאת, הדעת נותנת, כי במשך תקופה זו לא ציפה התובע להשבת ההוצאות ופעל מתוך רצון להיטיב עם מי שנשאה חן בעיניו לאותה העת והפכה ברבות הימים לבת זוגו. המלומדים פרופ' ד' פרידמן וא' שפירא בר-אור עמדו על נקודה זו בספרם, כדלקמן:

 

"בדומה לסעיפי ההרשאה לעת צורך אין סעיף 5 לחוק עשיית עושר מציין כי הזכות להשבה נשללת מקום שהפועל התכוון לפעול חינם או שהסכים להוציא את ההוצאות על חשבונו, אולם הדבר נובע מעקרונות כלליים. קיומה של כוונה לפעול בחינם יכול להילמד, בין היתר, מהתנהגותו של הפועל בעת הפעולה ולאחריה.

כך, אם פלוני הציל את רכוש שכנו בעת סופה, אך נזכר לדרוש שכר ראוי בגין פעולתו זו רק חודשים לאחר מכן, ולאחר שנתגלו בין השכנים סכסוך, אין לשעות לטענתו שלא נתכוון לפעול חינם בעת שפעל להצלת רכוש."

 

            [ר' פרידמן, 185]

 

  1. בנסיבות המקרה דנא, אני סבורה כי דרישת התובע להשבת ההוצאות הנטענות דינה להידחות, זאת בשים לב לכוונת התובע בעת ביצוע ההוצאות, הנלמדת מהתנהגות הצדדים לפני ואחרי ביצוע ההוצאות הנטענות ומעל לכל- עת החליט התובע לשאת את הנתבעת לאישה והצדדים חיו כזוג נשוי לכל דבר וענין עוד שנים ארוכות לאחר הטיפולים הרפואיים, אליהם טוען התובע כי התלווה. זאת ועוד, במשך שנים התובע לא ביקש החזר כספים והפסדים רעיוניים בגין התנהלותו בעת מחלתה של הנתבעת והטיפולים שעברה, אלא "שנזכר" להעלות טענות אלו רק בעקבות הסכסוך בין הצדדים ובעקבות פסק הדין הרכושי, מכוחו עליו לחלוק עם הנתבעת את הרכוש שנצבר על ידו במהלך הנישואין.

 

  1. הן בנוגע "להפסד כספי" נטען זה והן בנוגע ליתר רכיבי התביעה הנוגעים להוצאות רפואתה והחלמתה של התובעת, אין לי אלא לדחותם גם בהתבסס על דיני תום לב, יושר ומדיניות משפטית ראויה. לטעמי, אין אדם יכול להקדיש מזמנו, ממרצו ומכספו לטובת חברו מתוך אינטרס אישי כזה או אחר, ובחלוף זמן רב (במקרה זה- לאחר למעלה מ- 10 שנים) לעתור לפתע לפיצוי או להשבת כספים מכוח החוק. מערכות יחסים בין בני אדם ומקל וחומר- בין אנשים, אשר לימים הופכים לבני זוג נשואים או לידועים בציבור, מתאפיינות על פי רוב בתמיכה הדדית- פיזית כספית ורגשית, בדאגה, בשיתוף ובעמידה זה לצד זה, בתקופות קשות. התנהלות זו מאפיינת אף את תחילתו של הקשר, במידה כזו או אחרת ובהתאם לנסיבותיו ואופיו של כל אדם, עת תקופה זו מהווה למעשה תקופה של "חיזור", במסגרתה משקיע כל צד במשנהו משאבים כאלה ואחרים ההולכים ומתפתחים בהתאם לטיב הקשר, לרצון לשאת חן בעיני הצד השני, לרצון לבסס את הזוגיות, ליכולות הכלכליות, לרצון להיטיב עם הצד השני ועוד. ישנם בני זוג אשר בתחילתו של קשר או של תקופת "חיזור" מזמינים את בן/בת הזוג לנסיעת נופש יוקרתית בחו"ל, ישנם אלו המזמינים את בן/בת הזוג למסעדות, לטיפולי ספא, להצגות וכיו"ב וישנם אלו המעניקים לבן/בת הזוג מתנות כאלו ואחרות, לרבות תכשיטים יקרי ערך. התנהלות זו הנה פועל יוצא של בחירה אישית ואינטרס אישי פנימי מודע או בלתי מודע של מוציא ההוצאה. במקרה הנדון, הרי שהיכרותם של הצדדים ותקופת החיזור ביניהם התרחשה, למרבה הצער, עם גילוי מחלתה של הנתבעת. תקופה זו, אשר הובילה לנישואי הצדדים מתוך אהבה ורצון לחלוק חיים משותפים מעידה כמאה עדים על כך כי בנסיבות מצערות אלו- הוציא התובע הוצאות כאלו ואחרות, לשם רפואתה של אישה, אשר נשאה חן בעיניו ואשר חפץ כי תהפוך להיות לזוגתו לחיים.

לשון אחרת, כסף שנותן אדם לזולתו , קל וחומר חברתו שלימים הפכה רעייתו, איננו "הלוואה" שיש להשיב שעה שהיחסים עולים על שירטון. הדבר אינו מוצדק מבחינה משפטית ואינו מתיישב עם שורת ההיגיון. כאשר התובע שילם את הכספים הוא לא התכוון לדרוש אותם חזרה, וגם אם נאמר שהתכוון , המשך מהלך חיי הצדדים מעיד כי מחל על כך.

 

  1. לא למותר לציין, כי הגשת התביעה לאחר שנים כה רבות מעת הוצאת הכספים הנטענים אף  לוקה בשיהוי דרמטי. שיהוי זה מעיד, כשלעצמו, כי גם אם עמדה לתובע זכות תביעה היא פקעה והוא ויתר על זכותו זו.

 

  1. נוכח כל המקובץ לעיל, אני דוחה את עתירת התובע להשבת הוצאות בגין הטיפול הרפואי בנתבעת ובגין הפסד ימי עבודה. אף לגבי הכספים וההוצאות בהן הודתה הנתבעת, הרי משעה שבאתי לכלל מסקנה שהתובע התכוון לתת לנתבעת את הכספים (למצער, בדיעבד) לא קמה עילה של עשיית עושר ולא במשפט. פשיטא כי במקום של מתן מרצון ללא כוונה להשבה - אין חלים דיני עשיית עושר.

 

 

הוצאות עבור בתה הקטינה של הנתבעת בשנות הנישואים

 

  1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי עוד בטרם נישאו - עברו הנתבעת ובתה להתגורר עם התובע ובנו בדירת התובע.

 

  1. לטענת התובע, בתקופת נישואי הצדדים הוא זן וכלכל את בתה הקטינה של הנתבעת, תוך הסתמכותו על הבטחת הנתבעת, כי תשיב לו הוצאותיו עבור בתה אשר עומדים על סך כולל של 372,000 ₪. התובע טען כי בהתאם לס' 16 ב' לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 ו/או בהתאם לסעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 הוא זכאי להשבת ההוצאות [ר' עמ' 40, ש' 13 וש' 22 – 23 לפרוטוקול הדיון].

 

  1. לטענת הנתבעת, היא לא התחייבה להשיב לתובע כספים אלו ואף התובע מצדו כלל לא דרש ממנה את השבת הכספים שהוציא עבור בתה במהלך הנישואין.

 

  1.  כמו כן, טענה הנתבעת כי היא זו שנשאה בעיקר ההוצאות של בתה במהלך הנישואין וישירות לגורמים הרלבנטיים (כדוגמת תשלומי חינוך, ביגוד וכדומה) וכי אילו היה התובע דורש ממנה החזר מראש להוצאות כאלו ואחרות של בתה, לא הייתה נותנת את הסכמתה.

 

  1. כבר עתה ייאמר, כי טענת התובע לפיו יש לחייב הנתבעת בהחזר הוצאותיו עבור הקטינה מכוח ס' 16 (ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) הועלתה לראשונה במסגרת סיכומיו ולא בא זכרה כלל בכתב התביעה המתוקן. לפנים משורת הדין , אדון גם בטענה זו.

 

  1. אין מחלוקת כי על הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 [ר' סעיף 6 לפסק הדין הנ"ל בעניינם של הצדדים מיום 21/5/14 בתמ"ש 54870-03-14], בין הצדדים לא נערך הסכם ממון והתובע שילם עבור חלק מהוצאות בני הבית ובכללם בתה של הנתבעת במהלך תקופת הנישואין.

 

  1. עם זאת, קיימת מחלוקת האם הנתבעת התחייבה להחזיר לתובע אי אלו הוצאות שהוציא על מחיית בתה במהלך מגוריה עמם.

 

  1. נטל השכנוע - הכלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה". חריג לכלל זה מתקיים במקרה  בו התובע טוען כי ההוצאות נעשו על מנת להחזיר (הלוואה) ומנגד הנתבע לא סותר כי בוצעו חלק מההוצאות (הנתינה) אלא שהן נעשו מרצונו החופשי של התובע ושלא על מנת להחזיר (מתנה). במקרה מעין זה, על פי הפסיקה, הנטל אמור לעבור אל הטוען למתנה [ר' עא 4396/90 רוזנמן נ' קריגר, ניתן ביום 14/5/92, פורסם במאגרים המקוונים], כל זאת כאשר מדובר בצדדים הזרים זה לזה. אולם, כאשר מדובר ביחסי קירבה מיוחדים בין הצדדים, קיימת חזקה הפוכה, לפיה, הנטל מועבר אל הטוען לקיומה של הלוואה [ר' החלטת כב' השופטת ברק ארז בבע"מ 2101/13 פלוני נ' פלוני, ניתנה ביום 21/5/13 והחלטת כב'  השופט רובינשטיין ברע"א 5237/12 סולימן נ' גולן, ניתנה 23/8/12, פורסמו במאגרים המקוונים].

 

  1. משעה שהצדדים בנדון הנם בני זוג, אשר בתקופה הרלבנטית היו נשואים ופשיטא שהתקיימו ביניהם "יחסי קרבה מיוחדים", מקל וחומר שלא ערכו כל הסכם המעגן הפרדה כלכלית במהלך הנישואין, אזי נטל ההוכחה בדבר סיווג הכספים שהוציא התובע על בתה של הנתבעת במהלך הנישואין "כהלוואה" רובץ על כתפי התובע.

 

  1. לאחר שעיינתי בכל החומר הפרוס לפני ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא עמד בנטל השכנוע הדרוש להוכחת טענתו בדבר קיומו של הסכם בעל פה בין הצדדים, לפיו על הנתבעת להשיב לו את הכספים דנן.

 

  1. התובע לא הביא כל ראיה לפיה הנתבעת התחייבה להשיב לו את ההוצאות.

 

  1. כמו כן, כאשר נשאל התובע מדוע לא העלה טענות אלו במהלך הדיון שהתנהל בנוגע לאיזון משאבי הצדדים [תמ"ש 54870-03-14] השיב כדלהלן:

 "ש.     תאמר לי איך יכול להיות ש-14 שנים כלומר עד 3 שנים אחרי שהוגשה תביעה להתרת נישואין ותביעה רכוש במסגרתה היא הגישה נגדך תביעה רכושית שבה היא זכתה במלואה ובהוצאות משפט, איך יכול להיות ש- 3 שנים לאחר תביעת התרת הנישואין קמה ועלתה תביעה זו מבלי שבא זיכרה ולו ברמז בכתב ההגנה שלך בהוכחות אצל כבוד השופט שילה, בקדם משפט והיו הוכחות וסיכומים ולא היה ברבע ובדל שהיא התחייבה להחזיר לך משהו, בין אם זה בפן הרפואי ובין אם זה בעניין המדור של הבת שלה, איך פתאום זה צץ, אם אתה טוען מזמן יכולת לתבוע את זה קודם בזמן הגשת ההליכים הקודמים?

ת.         1. לא חשבתי שבעל יכול לתבוע את אשתו על הוצאות וכספים. 2. העו"ד שייצגה אותי לפני ידעה את הכל שהיא לא משתתפת, שהיא לא משלמת והיא אמרה שהיא בעלת המקצוע וככה ההבנה שלה המקצועית וזה מה שהיא הגישה ואחרי הפסק דין הקודם ביקשתי ממנה את התיק ולקח לי יותר משנה מלשכת עורכי הדין לקבל את התיק בחזרה כי היא סירבה לתת לי אותו והיא רצתה שאחתום לה על מסמך שאין לי שום טענה ושום תביעה על הטיפול שלה בתיק ואני סירבתי לחתום ורק אחרי שקיבלתי את התיק, פניתי לעו"ד שחף עם כל הסיפור והוא ראה שאכן יש פה חומר אחר שעו"ד הקודמת לא העלתה נגד רצוני אגב כי אני אמרתי לה להעלות את זה."

 

  1. לטעמי הסברי התובע מדוע לא העלה כל טענה בקשר להחזר ההוצאות הנטענות בהליכים שקדמו לתובענה זו אינם מתיישבים עם השכל הישר ויוסבר. שני הסבריו של התובע סותרים זה את זה, מחד גיסא טען, כי לא חשב שהוא יכול לתבוע את הנתבעת, מאידך גיסא טען, כי באת כוחו בהליכים הקודמים לא העלתה את הטענה בדבר החזר ההוצאות בניגוד לרצונו. משתמע מהסברי התובע כי הוא חשב שאפשר לתבוע את הנתבעת להחזר הוצאות, אולם באת כוחו דאז סברה אחרת. מעבר לכך, שהתרשמתי כי עדות התובע אינה מהימנה, אני סבורה כי העלאת טענות בדבר החזר ההוצאות לאחר ההליכים הקודמים, במסגרתם התבצע איזון משאבים, מעידה יותר מכל כי לא היה קיים הסכם בעל פה בין הצדדים באשר להחזר ההוצאות שכן במידה שהיה הסכם שכזה, אין ספק כי התובע היה מעלה אותו על דרך ההתגוננות או בכל דרך אחרת בהליך שמסגרתו התחשבנות כלכלית מכוח הנישואין ולמצער- במסגרת תובענה כספית נפרדת במסגרת ניהול ההליכים הקודמים.

 

  1. החזר על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט - באשר לטענת התובע כי הוא זכאי להחזר ההוצאות על פי ס' 5 לחוק, הרי שהתובע לא עומד בדרישות תום הלב והסבירות כמפורט מעלה בפרק הנוגע להחזר ההוצאות הרפואיות.

 

גם בנושא זה, התובע לא הוכיח כי השיג את הסכמת הנתבעת לביצוע ההוצאות הנטענות עבור בתה או כי היה מדובר בהוצאות דחופות שלא ניתן היה לקבל הסכמה לגביהן מראש ולפיכך דין טענה זו להידחות. זאת ועוד, חלוף השנים הרבות, כאמור, ממילא מוביל מסקנה כי התובע עצמו כלל לא התכוון לקבל הוצאות אלו בחזרה ואף לא עמד עליהן באופן כזה או אחר לאורך השנים.

 

  1. החזר על פי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) – גם דינה של טענת התובע ולפיה הוא זכאי להחזר על פי ס' 16 (ב) לחוק הנ"ל- דינה להידחות.

 

  1. על פי תעודת עובד ציבור שהוגשה ביום 24/1/18 עולה, כי אבי בתה הקטינה של הנתבעת, חויב על פי פסק דין במזונות הבת בסך 1,500 ₪. עוד עולה מתעודה זו, כי בין התאריכים 1/6/05 – 1/11/07 ובין התאריכים 1/1/08 – 30/12/12 מזונות הבת שולמו לידי הנתבעת ע"י המוסד לביטוח לאומי. אשר על כן, טענת התובע לתחולת סעיף 16(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) ביחס לתקופות האמורות דינה להידחות על הסף, משום שמזונות הקטינה שולמו לידי הנתבעת  על יד גורם אחר.

 

  1. אף טענת התובע ביחס לתקופות האחרות (תקופת הנישואים ללא חישוב התקופות האמורות לעיל בסעיף 54) דינה להידחות. לטעמי, ניסיונו של התובע לסווג את ההוצאות הנטענות תחת הגדרת "מזונות הקטינה" לא יכולה להתקבל. התובע לא הוכיח כי שילם הוצאות ספציפיות הקשורות באופן ישיר לבתה של הנתבעת, אלא טען להוצאות כלליות במסגרת ההוצאות המשפחתיות הנהוגות והמקובלות במהלך ניהול חיי נישואין ומשפחה. התובע טען בתצהיר עדותו הראשית כי שילם את חלקה של הקטינה בהוצאות אחזקת הבית והכלכלה השוטפת של הבית- חשמל, מים, ארנונה, תכשירי ניקוי, צרכי הגיינה ומזון. כמו כן, טען התובע בתצהירו באופן כללי כי שילם עבור הקטינה הוצאות "ביגוד והנעלה, צרכי לימוד, תרבות נסיעות וחוגים", זאת מבלי לנקוב בשם ספציפי אפילו של חוג אחד ומבלי שצרף אסמכתאות בנדון. 

 

  1. האסמכתאות שהתובע צרף כנספח ח' לתצהיר עדותו הראשית הנן קבלות בגין תשלומי ארנונה וחשמל וכן ריכוזי פעולות בכרטיסי אשראי לאורך שנים, בהם מופיעים חיובים שונים כגון – רכישות בחנויות מזון, תשלומים בגין ביטוחים כאלו ואחרים, תשלומי אינטרנט, כבלים וכיו"ב. כל זאת מבלי שהוא מצביע באופן מובהק על החלק היחסי או הספציפי אותו ניתן לייחס מתשלומים אלו לבתה של הנתבעת.

 

ממילא, המדובר בהוצאות כלליות בגין דירה בה התגוררו לאורך השנים הן התובע, הן הנתבעת, הן בנו של התובע והן בתה של הנתבעת כבני משפחה אחת, כפועל יוצא מנישואי הצדדים, תוך הסכמה ברורה בהתנהגות מצד התובע למגורי הנתבעת עם בתה הקטינה בביתו ומבלי שהציג כל הסכמה מפורשת מצד הנתבעת להשיב לו את חלקה היחסי של בתה בהוצאות כלליות אלו הנובעות ממגוריה עמם.

 

  1. במערכת היחסים שבין הצדדים דנן לא ניתן לכנות את ההוצאות השוטפות, בהן נשא התובע עבור בני הבית ככוללים גם את "מזונות" בתה של הנתבעת, ומדובר במכבסת מילים ומושגים מלאכותית, שנועדה אך ורק לצורכי תביעה זו.

 

  1. אף אם נסווג את ההוצאות הנטענות כמזונות הקטינה (ולא היא!), הרי שמדובר ב"מזונות" שנצרכו על פני כ-10 שנים ובהתאם להלכת "סימונוב" "אין כל הצדקה להטלת חיוב להחזיר כספים ששולמו למחיית הנוגעים בדבר במשך תקופה ארוכה" [ר' דברי כב' הנשיא דאז מ' שמגר בע"א 125/86 סימונוב נ' סימונוב, פורסם במאגרים המקוונים].

 

  1. נוכח המקובץ לעיל, אני דוחה את עתירת התובע להשבת הוצאות שהוציא עבור בתה של הנתבעת במהלך נישואי הצדדים.

 

סוף דבר:

 

  1. התביעה דנן היא דוגמא מובהקת לניסיון לשכתב את המציאות בדיעבד על ידי ניהול פנקסנות למפרע באופן הסותר חזיתית את התנהלות הצדדים בזמן אמת. בני זוג מתנהלים בינם לבין עצמם וכן במעגל המשפחתי הקרוב (בינם לבין ילדיהם וילדי בני זוגם) כמתחייב מיחסי הקרבה המיוחדים וניסיון לתייג העברות כספיות כאלו ואחרות כהלוואה שיש להשיבה הנו חסר תום לב באופן קיצוני.

 

  1. תביעה זו מוטב היתה שלא הוגשה משהוגשה והיעדר אסמכתאות ספציפיות לתמיכה בטענות התובע, כמו גם הסתירות הפנימיות בגרסאותיו ובעדותו – רק מחזקות את מסקנתי זו.

 

  1. נדמה כי לא בכדי בחר התובע לדבוק במונח "החזר דמים" לאורך ניהול ההליך, מונח דו משמעי, אשר יכול ויש בו כדי להעיד על המניעים שעמדו בבסיס התובענה, ודי לחכימא וגו'.

 

  1. בשים לב לכל אלו, להתנהלותו חסרת תום הלב של התובע בעצם הגשת התובענה ובדרך ניהולה, בשים לב לשיהוי הניכר בהגשת התובענה המעיד, כשלעצמו, על תוכנה ומהותה וכן משעה שאני דוחה את התובענה על כל רכיביה, אני קובעת כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 50,000 ₪.

 

  1. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

 

  1. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.

 

 

 

פרסום פסק הדין מותר בהשמטת פרטים מזהים

 

ניתן היום,  י"ז שבט תשע"ט, 23 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ