תביעה (מתוקנת) לביטול צו ירושה שניתן ביום 4.4.1984 ותוקן ביום 18.4.1985 בעניין עזבון המנוח אסמעיל (שמואל) חי ז"ל על-ידי בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט ע. זמיר ז"ל).
העובדות הצריכות לעניין
1. מר אסמעיל (שמואל ) חי ז"ל (להלן: המנוח) הלך לבית עולמו, באיראן, ביום 7.6.1962, כשבבעלותו זכויות מקרקעין במדינת ישראל: 3 חלקות מקרקעין בעיר בני ברק וחלקת מקרקעין בעיר ר"ג.
המנוח השאיר אחריו אשה, מאלק חי (להלן: אלמנת המנוח או מאלק) ו-8 ילדים, מתוכם 5 בנים: יהודה חי (להלן: יהודה); שוקרולה חי (להלן: שוקרולה), יעקב חי, נורולה חי ולוטפולה חי ו-3 בנות: מולוכ חי נגרי (להלן: אם התובעת או מולוכ), טובה חי וקושוור חי.
2. התובעת היא נכדתו של המנוח, בתה של מולוכ.
יהודה ז"ל הלך לבית עולמו בשנת 2015 ולכן התביעה הוגשה נגד יורשיו (הנתבעת 1 היא אלמנתו של יהודה ומי שירשה את עזבונו לפי צוואתו).
גם שוקרולה הלך לבית עולמו טרם הגשת תביעה זו. המשיב 2 הוא בנו ויורשו, ביום 29.8.21 נמחק המשיב 2 מההליך כאן לאור בקשת התובעת מיום 20.7.21 , לאחר שתביעה אותה הגישה נגד המשיב 2 בהליך מקביל שניהלה נגדו בעניין עזבון המנוח במקביל לתביעה כאן ( ה"פ 13336-01-16) נדחתה בפסק-דין שניתן ביום 19.2.19 וערעור עליו לבית המשפט העליון ( ע"א 2420/19) נמחק ביום 4.3.21 (להלן: ההליך המקביל).
יורשי המנוחים חי יעקב וחי קשוור , המשיבים 3-4, לא גילו כל עניין בהליך זה , הגם שלכאורה לו הייתה תביעת התובעת מתקבלת היו עשויים ליהנות מתוצאותיה.
3. הבקשה למתן צו ירושה אחר המנוח הוגשה שנים רבות לאחר מותו, בשנת 1981, על ידי אם התובעת ( מולוכ) באמצעות עו"ד אברהם נביאי (להלן: עו"ד נביאי) ששימש כבא כוחה לצורך הגשת הבקשה ( ת"ע 5737/81). צו ירושה ניתן לראשונה על-ידי בית משפט זה ( השופט ע.זמיר) רק כ-3 שנים מאוחר יותר, ביום 5.5.1984 . בהתאם לצו שניתן, חלקו של כל יורש בעזבון המנוח, לאחר הסתלקויות, היה כדלקמן: יהודה 12/16 ; שוקרולה 1/16; יעקב חי 1/16; קושוור חי 1/16 ומולוכ חי (אם התובעת) 1/16. בהמשך, ביום 18.4.1985 ניתן צו ירושה מתוקן וזאת בשל טעות קולמוס בשנת פטירתו של המנוח בצו המקורי ( נכתב בטעות כי נפטר בשנת 1982 במקום בשנת 1962). חלוקת העיזבון בין היורשים לא השתנתה עקב תיקון הטעות והיא נותרה כפי שהייתה בצו הירושה המקורי.
4. על אף צו הירושה שניתן נרשמו הזכויות ב-3 חלקות המקרקעין שהיו בבעלות המנוח בעיר בני-ברק ע"ש שוקרולה בלבד. בעקבות רישום שגוי זה הגיש בשנת 1992 יהודה ,באמצעות עו"ד נביאי, תביעה נ' שוקרולה לבית המשפט המחוזי בת"א ( ה"פ 677/92) . ההליך הסתיים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד ביום 2.3.1994 ולפיו חלקה אחת מבין שלושת החלקות תיוותר על שמו של שוקרולה ואלו רישום הבעלות על שם שוקרולה בשתי החלקות האחרות יבוטל ויירשם בחזרה על שמו של המנוח. כפועל יוצא מהסכם הפשרה נרשמו הזכויות בשתי החלקות בהתאם לצו הירושה המתוקן והיורשים האחרים, וביניהם אם התובעת, קיבלו את חלקם בירושת המנוח בשתי החלקות ואף החלו לקבל בהתאם את חלקם בדמי השכירות שהתקבלו בגינן. כאמור לעיל, במקביל להגשת ההליך שבכותרת לביטול צו הירושה ניהלה התובעת הליך מקביל נגד המשיב 2. במסגרת אותו הליך זה טענה התובעת כי אמה לא הייתה מודעת להסכם הפשרה משנת 1994 שמכוחו נרשמו הזכויות של היורשים בחלקות ולא נתנה לו את הסכמתה ומשכך עתרה לביטול רישום בעלותו של אביו של המשיב 2 (שוקרולה) בחלקה הנוספת ולקבוע שהבעלות בה אף היא של המנוח. כאמור, תביעת התובעת בהליך המקביל נדחתה ופסה"ד הפך לחלוט (לאחר מחיקת הערעור אותו הגישה לביהמ"ש העליון).
5. ביום 4.8.2016, למעלה מ-31 שנים לאחר שניתן צו הירושה המתוקן אחר עזבון המנוח, הגישה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת קרן גיל) תביעה לתיקונו, זה ההליך שבכותרת. במסגרת התביעה טענה כי לבקשה למתן צו ירושה צורפו שלושה תצהירי הסתלקות בלבד של ילדי המנוח ( נורולה, לוטפולה וטובה) שלפיהם הם הסתלקו מחלקם בעיזבון לטובת אחיהם יהודה. ברם, הגם שלפי תצהירים אלו חלקו של יהודה בעיזבון היה צריך לעמוד על 4/16, בפועל, בצו הירושה שניתן (הן המקורי הן המתוקן) נכתב כי חלקו הוא 12/16 , כשיהודה קיבל למעשה את חלקה של האלמנה בעיזבון. לטענת התובעת בתביעתה "אלמנת המנוח לא העבירה את חלקה בעיזבון ( 8/16) לטובת חי יהודה אך חי יהודה הצליח במרמה להעביר את חלקה של אלמנת המנוח על שמו. חלקה של אלמנת המנוח (8/16) מתחלק בין כל ילדיה באופן שווה ( לכל אחד 1/16). לפיכך חלקה של גב' חי נגרי מולוכ אם התובעת, בעיזבון המנוח הוא 1/8 ( 1/16 + 1/16)" (ס' 8-9 לתביעה). במסגרת התביעה טענה התובעת, כי ביהמ"ש המחוזי נתן את צו הירושה "בהתבסס על הונאה והטעיה שעשה חי יהודה" ועתרה לתיקון הצו "ולהצהיר כי חלקה של הגב' חי נגרי מולוכ בעיזבון הוא 1/8" (ס' 13-16 לתביעה).
6. המשיבה 1 הגישה התנגדות לבקשה לתיקון צו הירושה ועתרה לדחייתה על הסף משורה של טעמים: היעדר עילה; היעדר יריבות; התיישנות ושיהוי. לגופם של דברים טענה כי לתובעת אין ולא יכולה להיות כל ידיעה אישית על הנסיבות שהובילו למתן צו הירושה באופן בו ניתן והבקשה והתצהיר התומך אינם מרימים את הנטל הכבד של הוכחת טענת המרמה. עוד נטען כי למיטב ידיעת יורשי יהודה ז"ל, אלמנת המנוח חתמה אף היא על תצהיר הסתלקות מחלקה בעיזבון המנוח לטובת יהודה עובר למתן צו הירושה, כפי שחתמו שלושת אחיו שהסתלקו לטובתו וכי תצהיר זה הוגש לבית המשפט ביחד עם תצהירי ההסתלקות האחרים טרם מתן צו הירושה "שאם לא כן לא היה נותן בית המשפט את צו הירושה כפי שנתן, שכן בבקשה למתן צו הירושה שהגישה כאמור אמה של התובעת עצמה, צויינו כל יורשי המנוח, לרבות אשתו. ברי אם כן כי לבית המשפט שנתן את צו הירושה הוצג גם תצהיר הסתלקות של אשת המנוח לטובת יהודה חי ז"ל וטענת התובעת בסעיף 8 לבקשת התיקון לפיה אביהם של המשיבים העביר את חלקה בירושה על שמו במרמה היא טענה שאינה הגיונית ובכל מקרה אינה מפורטת דיה כדי שניתן יהיה להתייחס אליה. בשל הזמן הרב שחלף ופטירתו של אביהם, יהודה חי ז"ל, לא עלה בידי המשיבים לאתר עד לרגע זה את תצהיר ההסתלקות עליו חתמה אשת המנוח, אך הם ימשיכו לנסות ולאתרו וכאמור פנו למזכירות בית המשפט בבקשה לעיין בתיק בית המשפט" (ס' 24 לכתב ההגנה).
7. בית המשפט לענייני משפחה קיים במסגרת ההליך שבכותרת שני דיונים. האחד ביום 20.12.2016 ( ישיבת קדם משפט) והשני ביום 9.2.17 שבמסגרתו העיד עוה"ד נביאי עדות מוקדמת ונחקר על נסיבות הגשת הבקשה לצו ירושה אחר המנוח. במסגרת ישיבת קדם המשפט הציג ב"כ המשיבה 1 תצהיר הסתלקות מטעם אלמנת המנוח מחלקה בעיזבון לטובת יהודה (להלן: תצהיר ההסתלקות) כמו גם ייפוי כוח בלתי חוזר עליו חתמה אלמנת המנוח ובמסגרת ייפתה את כוחו של עוה"ד נביאי להעברת כל חלקה בעזבון בעלה המנוח לבנה יהודה (להלן: ייפוי הכוח). במסגרת חקירתו של עוה"ד נביאי הוגשו לתיק, ללא התנגדות, מספר מוצגים וביניהם, אותו תצהיר הסתלקות ( סומן כמוצג ב/2) וייפוי הכוח ( סומן כמוצג ב/10).
8. בעקבות התפתחות זו עתרה התובעת ביום 18.5.2017 לתיקון תביעתה לתיקון צו הירושה, באופן שיתווסף לבקשתה המקורית סעיף בו יפורטו טענותיה נגד אותם מסמכים (תצהיר ההסתלקות וייפוי הכוח) , כפי שפורטו בבקשה לתיקון. רשמת בית המשפט לענייני משפחה נעתרה לבקשת התובעת ביום 15.6.2017 ובעקבות זאת הגישה התובעת ביום 23.6.2017 בקשה מתוקנת לתיקון צו הירושה שכללה את אותו סעיף נוסף (סעיף 12א').
בעקבות זאת, ביהמ"ש קמא לענייני משפחה קבע את התיק לשמיעת הוכחות ליום 21.12.2017 ונתן צו להגשת תצהירים.
9. ביום 26.10.17, כחודשיים טרם שמיעת ההוכחות ושלושה ימים טרם המועד שנקבע להגשת תצהירי התובעת, הגישה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה בקשה להעברת הדיון בתביעה לבית משפט זה מן הטעם שהסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית משפט המחוזי וזאת לאור הוראת סעיף 56(א) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998. ביום 22.11.17 דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשת התובעת להעברת הדיון. התובעת לא השלימה עם ההחלטה והגישה בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה מיום 22.11.17 (רמ"ש 71892-11-17). בקשת רשות הערעור נדונה לפניי וביום 22.1.18 ניתן על-ידי פס"ד במסגרתו קבלתי את ערעור התובעת וקבעתי כי הטיפול בתביעת התובעת יועבר לבית המחוזי, שיהא רשאי לדון בו מן השלב אליו הגיע בית המשפט קמא, בהתאם להוראת סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד -1984.
10. בעקבות פסק-דיני מיום 22.1.18 התיק הועבר לבית משפט זה, ובהמשך הועבר לטיפולי.
11. קיימתי בתיק שתי ישיבות מקדמיות ( ביום 18.7.18 וביום 26.1.21) שמטרתם העיקרית הייתה לוודא כי הצדדים הרלוונטים להליך אכן צורפו כמשיבים ובהמשך לאלו ניתנו על-ידי הוראות באשר להמשך ניהולו של התיק.
ישיבת הוכחות בתיק התקיימה ביום 13.10.21. במסגרת ישיבת ההוכחות נחקר והעיד, באמצעות היוודעות חזותית, ד"ר סורהב ימיני (להלן: ד"ר ימיני) , שבדק את אם התובעת בשנת 2017 וסיפק אישור רפואי באשר למצבה הקוגנטיבי; התובעת עצמה (גם כן באמצעות היוועדות חזותית) וכן העיד, מטעם המשיבה 1 , מר שהרם חי, בנו של יהודה ( להלן: שהרם).
12. לאחר שניסיון להביא את הצדדים לפשרה לא צלח ולאחר לא מעט הארכות מועד שהתבקשו הוגשו ביום 6.11.22 סיכומי התובעת וביום 11.1.23 סיכומי המשיב 1.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
13. דיון לגופה של בקשה לביטול צו ירושה אינו מובן מאליו. צו ירושה כמוהו כפסק דין חפצא הפועל כלפי כולי עלמא, וככזה הוא מצמיח הכרעה סופית ומחייבת, אפילו אם היא מוטעית. צו כזה אינו בטל מעיקרו, אלא אך ניתן לביטול בדרך של בקשה לתיקון או ביטול צו הירושה, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) או בדרך של ערעור (ע"א 1134/06 רושרוש נ' מנסור, פורסם בנבו 10.11.09; ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 871; ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865, 870; ת"א (מחוזי-חי') 210/07 שלומי קרשי אילנה נ' לב דורית, פורסם בנבו, 9.05.10).
14. סעיף 72(א) לחוק הירושה שכותרתו "תיקון וביטול של צו ירושה וצו קיום" קובע:
"נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט".
15. בדיון בבקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה: על בית המשפט לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון, האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, או קיימת טענה שלא נטענה בפני בית המשפט שנתן את הצו. במידה שהתשובה לשאלה זו חיובית, יש לתת את הדעת לשאלה האם במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן. התנאי השני, האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה לביטול הצו. השיהוי הנו מחסום לדיון מחודש, ונועד למנוע פגיעה בעקרון סופיות הדיון. עם זאת, אין הוא מחסום מוחלט וביהמ"ש רשאי להיזקק לבקשה לתיקון או לביטול של צו ירושה חרף השיהוי, הגם שבית המשפט לא יעשה זאת כדבר בשגרה. הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשימת מחסום בפני דיון מחודש או בחריגה מכלל סופיות הדיון, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. על הקווים המנחים להפעלת שיקול הדעת שיש להפעיל בבקשות לתיקון צו ירושה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, כפי שנתגבשו בפסיקה במרוצת השנים ראו בהרחבה בש. שוחט, נ. פינברג, י. פלומין, דיני ירושה ועיזבון ,מהדורה שביעית, התשע"ד-2014, בעמ' 197-201 והאסמכתאות המובאות שם וכן ש.שילה, פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 , התשס"ב, בעמ' 77-84.
מן הכלל אל הפרט
16. כפי שיובהר להלן בהרחבה, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו לפניי ולפני בית המשפט לענייני משפחה ( ששמע עדותו המוקדמת של עוה"ד נביאי) הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה ודינה להידחות. להלן אפרט טעמיי.
טענות התובעת למרמה, הטעיה והונאה מצד יהודה את אלמנת המנוח לא הוכחו
17. כאמור, הטענה העיקרית, אם לא היחידה, שהועלתה בבקשת התובעת ככזו שמצדיקה את תיקון צו הירושה, היא כי יהודה "השיג במרמה" את חלקה של אמו, אלמנת המנוח, בעיזבון המנוח (ס' 9 לבקשה ) וכי ביהמ"ש המחוזי נתן את צו הירושה בהתבסס על "הונאה והטעיה שעשה יהודה" (ס' 13,14 לבקשה). הטענות נטענו באופן זהה הן בבקשה המקורית לתיקון צו הירושה והן בבקשה המתוקנת ( לה התווסף כאמור סעיף נוסף , הוא סעיף 12א', שעניינו בטענות התובעת כלפי היעדר תוקף לתצהיר ההסתלקות ולייפוי הכוח עליהם חתמה אלמנת המנוח).
18. התובעת בתצהיר עדותה הראשית חזרה על טענתה לפיה יהודה הצליח במרמה להעביר את חלקה של אלמנת המנוח על שמו (ס' 8 לתצהיר) וכי ביהמ"ש המחוזי נתן את צו הירושה "בהתבסס על הונאה והטעיה שעשה יהודה" (ס' 15 לתצהיר) ולא הוסיפה פרטים נוספים בעניין, כגון מהן העובדות המצביעות על אותה מרמה נטענת, כיצד ובאיזה אופן בוצעה, כמו גם מקור ידיעתה שלה בנושא.
19. בחקירתה בביהמ"ש העידה התובעת כי מעולם לא התגוררה או שהתה בישראל (עמ' 8 ש' 4-11 לפרוט'). היא לא מתגוררת ב-40 השנים האחרונות עם אמה ( עמ' 9 ש' 22-25 לפרוט') ולא הייתה מעורבת כלל בשעתו בהגשת הבקשה לצו ירושה אחר המנוח שהוגשה ע"י אמה באמצעות עוה"ד נביאי (עמ' 9 ש' 7-15 לפרוט'). כמו כן העידה כי לא הייתה מודעת למכתבים בענייני עזבון המנוח שנשלחו לאמה לאורך השנים, שכן לא התגוררה עמה ( עמ' 10 ש' 2 לפרוט'). לטענתה, מעורבותה בענייני ירושת המנוח החלו רק בשנת 2016 (עמ' 11 ש' 9-25 לפרוט').
התובעת נשאלה בחקירתה מה היא אותה הונאה שלטענתה גילתה היא ואמה ביום 14.1.16 בעקבות בירור בא כוחה בביהמ"ש (כך בס' 16 לתצהירה) והסבירה שהכוונה היא לתצהיר ההסתלקות מטעם אלמנת המנוח לטובת יהודה והפגמים הצורניים הקיימים בו:
"The paper doesn't have anything. No ID, no, no postage….Not validate, nothing to be validate in there. There is no validation on this paper, there is nothing on this paper, This is someone who get print, put the finger print, is this hand, no, Who knows?"
(עמ' 21 לפרוט', ראו גם בעמ' 22 ש' 24-27 לפרוט').
20. גרסה זו של התובעת מעמידה באור בעייתי את תביעתה. שכן, אם למדה על אותה הונאה-מרמה-הטעייה שאותה ייחסה ליהודה במסגרת תביעתה לתיקון צו הירושה רק בעקבות חשיפתה לתצהיר הסתלקות אלמנת המנוחה, קיימות שתי אפשרויות: האחת, שלמרות שהייתה מודעת לתצהיר ההסתלקות בזמן הגשת תביעתה בחרה משיקוליה להסתיר ראייה מהותית זו בתביעתה ולא להתייחס לה כלל ; והשנייה, שהתובעת הגישה את תביעתה ללא כל עילה משלא נתגלתה לה באותה העת כל עובדה חדשה כלשהי שיכולה הייתה להצדיק את בקשתה לתיקון צו הירושה. אציין כי משתצהיר ההסתלקות הוצג לראשונה לביהמ"ש ע"י ב"כ הנתבעת 1, במסגרת ישיבת קדה"מ שהתקיימה ביום 20.12.16 ואז ב"כ התובעת הצהיר כי הוא רואה את המסמך לראשונה (עמ' 2 ש' 3-4 לפרוט') איני מוצא כל מקום להטיל דופי בגרסתו ולכן האפשרות השנייה היא המקובלת עליי.
21. כך או כך, על התובעת, שבחרה בתביעתה לייחס ליהודה ז"ל טענה חמורה, מעין פלילית, של מרמה – הונאה -הטעייה היה לפרט אותה כדבעי, ולעמוד בנטל מוגבר להוכחתה ( ראו לדוגמא ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח (4) 254, בעמ' 256-257; ע"א 125/89 בלס נ' פילובסקי, פ"ד מו (4) 441; ע"א 3546/10 אליהו מישאלי נ' אולגה קליין, פורסם בנבו 18.4.2012) ועל אחת כמה וכמה יש לנהוג במשנה זהירות בנסיבות בהן מדובר בטענה המכוונת נגד מי שהלך לבית עולמו ולא ניתן לשמוע את גרסתו והגנתו ( ראו ע"א 3546/10, שם; ע"א 400/86 קריגר נ' קריגר, פ"ד מב (4) 500, 505; רע"א 5070/16 ישעיהו לביא נ' גלעד שרוני, פורסם בנבו 6.12.2016; עמ"ש 55624-07-12 ח'ס' נ' מ'מ' , פורסם בנבו, 7.5.14).
22. בענייננו, עם כל הכבוד, לא עלה בידי התובעת להביא ולו ראשית ראייה או עדות ממנה ניתן ללמוד כי יהודה ביצע מעשה מרמה-הונאה-הטעייה כלשהו כלפי אמו, אלמנת המנוח, ושבעקבותיו היא הסתלקה לטובתו מחלקה בעיזבון. למעשה, אפילו עדות מפי השמועה לא סיפקה התובעת בעניין זה שכן היא לא העידה כי סבתה, אלמנת המנוח, אמרה לה את הדברים או התכחשה אי פעם לאותה הסתלקות ואף לא שאמה, שכאמור היא שהגישה את הבקשה לצו ירושה אחר עזבון המנוח (באמצעות עוה"ד נביאי), ואף הייתה במצב קוגנטיבי תקין בתקופה בה הגישה התובעת את תביעתה לתיקון אותו צו, אמרה לה את הדברים. בחקירתה בביהמ"ש נשאלה התובעת בקשר לתצהיר ההסתלקות של דודתה, טובה, שהסתלקה אף היא לטובת יהודה (תצהיר שצורף לבקשה למתן צו ירושה אותה הגישה אמה) והעידה שהיא מכירה את המסמך ומשמעותו (הענקת חלקה של טובה בעיזבון ליהודה) אבל :
"…But the same thing, Tova was 90 years old that time. She didn't know what is going on…She was very old in that time…" (עמ' 32 לפרוט').
23. מהמקובץ עולה כי טענת התובעת בקשר למרמה-הונאה-הטעייה מצד יהודה מלכתחילה לא נשענו על דבר. לא על עדות כלשהיא או ראייה כלשהיא. לכל היותר על הנחה ספקולטיבית לפיה אם אלמנת המנוח הסתלקה מחלקה בעיזבון לטובת מי מילדיה, הרי שהדבר נעשה בגלל מעשה מרמה שביצע האחרון כלפיה ואולי גם על הנחה שגויה לפיה קיימת חזקה כלשהיא שאם המסתלק בא בשנים הוא נעדר כשרות משפטית.
אם לא די בכך, במסגרת חקירתה הנגדית אומתה התובעת עם עדותה בהליך המקביל (שכאמור אותו ניהלה נגד המשיב 2) ושבמסגרתו נשאלה אף בקשר ליהודה ז"ל. בעדותה שם היא נמנעה מלצייר את יהודה ז"ל באור שלילי ואף העידה כי היא מניחה שהוא אדם אמין, דובר אמת וישר (עמ' 118 ש' 15-20 לפרוט' הדיון שהתקיים ביום 11.2.2018. צורף כמוצג נ/1) וכי הוא אינו נוכל ( עמ' 122 ש' 12-18 לפרוט'). איני נותן אמון בהסבר שסיפקה התובעת ולפיו הדברים שנכתבו בפרוטוקול הדיון שם נכתבו כפי שנכתבו בגלל שהמתרגם טעה בהבנת דבריה (עמ' 36 ש' 21-25 לפרוט').
24. המסקנה המתבקשת היא, כי לא עלה בידי התובעת להצביע על קיומה של טענה בעניין מרמה-הונאה-הטעייה שביצע יהודה כלפי המנוחה שאם הייתה מובאת בפני בית המשפט המחוזי טרם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן. בנסיבות אלו ממילא מתייתר הצורך לבחון אם ניתן היה להביא את הטענה בהקשר זה (שכאמור, מלכתחילה נעדרה כל פירוט) קודם להגשת הבקשה לביטול הצו ואם מתקיים שיהוי המקים מחסום לדיון מחודש .
25. נדמה שלאור כישלון התובעת להוכיח את הטענות הקשות הללו כלפי יהודה היא בחרה לזנוח אותן בסיכומיה. התובעת לא חוזרת על טענה המייחסת מרמה, הונאה או הטעייה מצד יהודה כלפי אלמנת המנוח בסיכומיה וממילא אף לא טוענת כי עלה בידה להוכיחן. התובעת בסיכומיה גם לא טוענת כי הייתה לה ידיעה אישית בדבר נסיבות מתן צו הירושה ומסבירה כי טענות הנתבעת 1 בהקשר זה דינן להידחות משום ש"התביעה לתיקון צו הירושה מבוססת על החומר בתיק העיזבון ועל תצהיר הסתלקות נעדר תוקף שהגישה הנתבעת" (ס' 19 לסיכומים). בסיכומיה התובעת תולה את כל יהבה לקבלת תביעתה ותיקון צו הירושה בטענתה לפיה תצהיר ההסתלקות מטעם אלמנת המנוח לטובת יהודה, נעדר תוקף משפטי, וזאת לאור שורה של פגמים צורניים שנפלו בו.
טיבה, מהותה ומשקלה הלכאורי של "העובדה החדשה" - הפגמים בתצהיר ההסתלקות
26. כפי שציינתי קודם לכן, במסגרת ישיבת קדם המשפט הראשונה הציג ב"כ הנתבעת 1 תצהיר הסתלקות מטעם אלמנת המנוח מחלקה בעיזבון לטובת יהודה, כמו גם ייפוי כוח בלתי חוזר עליו חתמה אלמנת המנוח ובמסגרת ייפתה את כוחו של עוה"ד נביאי להעברת כל חלקה בעיזבון בעלה המנוח לבנה יהודה. במסגרת חקירתו של עוה"ד נביאי הוגשו לתיק, ללא התנגדות, מספר מוצגים וביניהם, אותו תצהיר הסתלקות ( סומן כמוצג ב/2) וייפוי הכוח ( סומן כמוצג ב/10). המסמכים הללו אף צורפו כנספחים לתצהירו של בנו של יהודה ז"ל, מר שהרם, שהוגש מטעם הנתבעת 1 (אמו) במסגרת ההליך והוא נחקר עליו. במסגרת התצהיר וחקירתו בביהמ"ש העיד מר שהרם, בין השאר, על נסיבות מציאת המסמכים על-ידו, בבית אביו, בעקבות חיפוש שנערך לאחר שהוגשה התביעה וכתב ההגנה. כאמור, בעקבות הגשת המסמכים עתרה התובעת לתיקון תביעתה לתיקון צו הירושה, באופן שתתווסף לבקשתה המקורית סעיף (סעיף 12א') שבמסגרתו יפורטו טענותיה נגד אותם מסמכים (תצהיר ההסתלקות וייפוי הכוח) , כפי שפורטו בבקשה לתיקון ומבוקשה ניתן לה ( כך שתביעתה המתוקנת לתיקון צו הירושה כללה התייחסותה לאותם מסמכים).
27. לראשונה, במסגרת סיכומיה, טענה התובעת כי משקיומם של תצהיר ההסתלקות וייפוי הכוח עלה על-ידי ב"כ הנתבעת 1, רק במסגרת ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 20.12.16, ההסתמכות על תצהיר ההסתלקות היא בגדר הרחבת חזית אסורה (ס' 6 לסיכומים). לא מצאתי לטענה זו כל בסיס ואין לי אלא לדחותה. ראשית, כפי שציינתי לעיל, כבר בכתב ההגנה לתביעת התובעת לתיקון צו הירושה שהוגשה ביום 4.12.16 נטען באופן ברור ומפורש כי למיטב ידיעתם של יורשי יהודה ז"ל, אלמנת המנוח חתמה על תצהיר הסתלקות מחלקה בעיזבון המנוח לטובת יהודה וכי "בשל הזמן הרב שחלף ופטירתו של אביהם, יהודה חי ז"ל, לא עלה בידי המשיבים לאתר עד לרגע זה את תצהיר ההסתלקות עליו חתמה אשת המנוח, אך הם ימשיכו לנסות ולאתרו וכאמור פנו למזכירות בית המשפט בבקשה לעיין בתיק בית המשפט". (ס' 24 לכתב ההגנה). שנית, עם הצגת המסמכים לביהמ"ש, במסגרת ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 20.12.16 ,לבקשת התובעת ניתנה בידה שהות בת 14 ימים לבחינתם ולהודיע עמדתה לגביהם. עמדתה של התובעת הוגשה לתיק ביום 4.1.17 ובמסגרתה לא טענה כי המסמכים מרחיבים את חזית המריבה. ההיפך, טענתה הייתה כי המסמכים מחזקים את טענתה לפיה יהודה העביר בתרמית ו/או במרמה את חלקה של אלמנת המנוח על שמו. שלישית, המסמכים הוגשו כמוצגים במסגרת חקירתו של עוה"ד נביאי ובהמשך צורפו כנספחים לתצהיר עדותו של שהרם, שאף התייחס בתצהירו לנסיבות מציאתם על-ידו בבית אביו המנוח יהודה ז"ל ונחקר על כך ע"י התובעת - ללא כל התנגדות מטעם התובעת. ורביעית, המסמכים הללו זכו להתייחסות לכל אורך הדיונים מעת שהוגשו, כאשר הן עוה"ד נביאי, הן התובעת והן מר שהרם, שהעיד מטעם הנתבעת 1, נחקרו עליהם.
28. בסופו של דבר, בסעיף 7 לסיכומיה, מפרטת התובעת את מלוא טענותיה מדוע "מסמך ההסתלקות שהוגש לתיק הוא נעדר תוקף משפטי, מהנימוקים הבאים, ולכן ביהמ"ש הנכבד מתבקש להורות על תיקון צו הירושה" :
28. בחינת טענות התובעת דלעיל, על רקע הראיות והעדויות שהובאו במסגרת ההליך, הביאו אותי למסקנה שאין בכוחן כדי להצדיק תיקון צו הירושה שניתן אחר עזבון המנוח. להלן אנמק מסקנתי זו.
29. תיק העיזבון שנוהל בבימ"ש זה בעניין עזבונו של המנוח בין השנים 1981-1985 , הגם שלא בוער ומסתבר שעודנו קיים בארכיון, לא הוזמן על-ידי בית משפט זה (או בית המשפט לענייני משפחה שדן בהליך ) לבחינה בלתי אמצעית. עם זאת, מקובל על דעת הצדדים, שהזמינו את התיק ועיינו בו, כי תצהיר ההסתלקות לא נמצא בו ( ראו לעניין זה הצהרת ב"כ הנתבעת בעמ' 65 לפרוט'). הגם שלא ברור מדוע המסמך לא נמצא בפועל בתיק, שוכנעתי כי תצהיר ההסתלקות הינו מסמך אותנטי שהוצג לפני בית המשפט המחוזי, לפני שלושה עשורים, עת נתן את צו הירושה אחר עזבון המנוח.
30. כזכור, צו הירושה אחר עזבון המנוח הוגש ע"י אם התובעת, באמצעות עוה"ד נביאי. אם התובעת היא שחתומה על הבקשה למתן צו ירושה ( נספח 7 לתצהיר התובעת) , כמו גם על ייפוי כוח לטובת עוה"ד נביאי לצורך ייצוגה בעניין ( מוצג ב/4). דא עקא, אם התובעת, הגב' מולוכ נגרי, בחרה שלא להגיש את התביעה לתיקון צו הירושה בעצמה או למצער להגיש תצהיר מטעמה התומך בבקשתה. התובעת צירפה לתצהיר עדותה הראשית אישור רפואי מטעם ד"ר ימיני מיום 7.9.17 ולפיו הוא מאשר כי בהתאם לבדיקה שערך ביום 21.8.17 אם התובעת סובלת מאובדן זיכרון קשה וכי מצבה המנטלי התדרדר. עם זאת, ד"ר ימיני ציין באישורו כי בביקורו בחודש ינואר 2017 את אם התובעת מצבה הקוגניטיבי היה משביע רצון, אך התדרדר מאז. בחקירתו בביהמ"ש אישר ד"ר ימיני כי הואיל ובתחילת שנת 2017 מצבה הקוגניטיבי של אם התובעת היה טוב, סביר להניח כי גם לפני כן מצבה הקוגניטיבי היה טוב. מכאן, שבמועד בו הוגשה התביעה, ביום 4.8.16, לא הייתה כל מניעה כי אם התובעת תגיש את התביעה בעצמה או למצער תגיש תצהיר בדבר ידיעתה האישית על שהתרחש בעת הגשת בקשתה למתן צו ירושה אחר עזבון המנוח (אביה), ובשנים מעת שניתן ולאחר מכן. אם התובעת נמנעה מלעשות כן והתובעת בחקירתה התחמקה ממתן כל הסבר לכך (עמ' 18-21 לפרוט'). מעבר לעובדה שבחירת התובעת שלא לתמוך תביעתה בתצהיר מאת אמה עומדת לחובתה (לאור ההלכות בדבר אי הבאתו של עד חיוני והחזקה שהיא מקימה כנגד מי שנמנע מהבאתו. ראו לדוגמא בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מה (4) 651)) , כפועל יוצא מבחירתה זו, העד הרלוונטי היחיד שהעיד במסגרת ההליך ממקור ראשון על הגשת הבקשה למתן צו ירושה אחר עזבון המנוח , היה עוה"ד נביאי בלבד.
31. עוה"ד נביאי אישר בעדותו, כי ייצג בבקשה למתן צו ירושה את אם התובעת וכי לא היה מייצגה ללא קבלת ייפוי כוח ממנה ( עמ' 7 ש' 28-30 לפרוט'). כן אישר, כי אימת באופן אישי את התצהיר של אם התובעת, כחלק מבקשתה למנותו כמנהל עיזבון זמני לעזבון המנוח ( מוצג ב/6. בעמ' 7 ש' 31- עמ' 8 ש' 2 לפרוט'). עוה"ד נביאי אישר, כי ביום 13.12.1983 הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת דחייה להשלמת חוסרים בתיק העיזבון שנדרשו בטרם מתן הצו ( מוצג ב/8) כאשר הנימוק בבקשת הדחייה היה, בין היתר, מן הטעם כי רוב היורשים מתגוררים בחו"ל, וחלק מהיורשים מעוניינים להסתלק מחלקם לטובת אחד מהיורשים (עמ' 8 ש' 10-17 לפרוט'). בכל הנוגע לתצהיר ההסתלקות של אלמנת המנוח ( מוצג ב/2) העיד עוה"ד נביאי, כי הוא מניח שהוא ערך אותו (עמ' 9 ש' 6-8 לפרוט') וכי הוא או עו"ד אחר ממשרדו הכין ומילא את הפרטים בייפוי הכוח עליו חתמה אלמנת המנוח ובמסגרתו ייפתה את כוחו לשם העברת חלקה בעיזבון המנוח לבנה יהודה ( מוצג ב/10. עמ' 9 ש' 15-17 לפרוט') . עוד אישר עוה"ד נביאי, כי בסעיף 31 לאותו ייפוי כוח, סעיף שהוסף בכתב יד וכתוב בשפה הפרסית, נכתב שהוא ניתן לצורך העברת חלקה של אלמנת המנוח מהעיזבון לבנה מר יהודה חי ( עמ' 9 ש' 15-17 לפרוט'). עם זאת, עוה"ד נביאי לא היה מי שאימת את חתימת אלמנת המנוח על גבי תצהיר ההסתלקות או ייפוי הכוח. כזכור, במסגרת הבקשה לצו ירושה אחר עזבון המנוח (שהוגשה, כזכור, ע"י אם התובעת באמצעות עוה"ד נביאי) הוגשו מלכתחילה שלושה תצהירי הסתלקות לטובת יהודה – מטעמם של נורולה, לוטפולה וטובה חי. אחד מאותם תצהירי הסתלקות, זה שנערך ע"י טובה (שאף היא גרה בחו"ל באותה העת), אושר בדיוק באותו האופן בו אושר תצהיר ההסתלקות מטעם אלמנת המנוח, באמצעות הרב דוד שופט. עוה"ד נביאי בעדותו אישר כי הוא זה שהכין את תצהיר ההסתלקות של טובה לטובת יהודה, אשר אומת על ידי הרב דוד שופט והוא זה שהגיש אותו לבית המשפט המחוזי. כמו כן העיד עוה"ד נביאי כי הוא מכיר את הרב דוד שופט, שהינו כיום הרב של הקהילה הפרסית בלוס אנג'לס, ואביו היה הרב של טהרן (עמ' 9 ש' 29-30 לפרוט'). עם זאת, ציין כי הרב דוד שופט אינו עורך דין במקצועו אלא רב ( עמ' 9 ש' 31 לפרוט'). יצוין כי גם התובעת אישרה שהיא ומשפחתה מכירים את הרב דוד שופט (עמ' 33 לפרוט') וגם מר שהרם העיד על היכרות עם הרב, שדובר את השפה הפרסית (עמ' 54 לפרוט'). עוה"ד נביאי העיד כי הוא זה שהגיש את הפסיקתה הסופית בעניין צו ירושה אשר הוגשה לחתימתו של בית המשפט המחוזי ( מוצג ב/12. בעמ' 10 ש' 1 לפרוט') וכי לא היה מכין את הפסיקתא האמורה, שכוללת כאמור גם את העברת חלקה של אלמנת המנוח ליהודה, אם לא היה מונח לפניו תצהיר ההסתלקות של האלמנה וייפוי הכוח מטעמה (עמ' 10 ש' 1-16 לפרוט') . גם לשאלה נקודתית האם ייתכן שהיה מעביר את חלקה של אלמנת המנוח ללא המסמכים השיב, כי "עניתי על זה 50 פעם ואני לא מבין למה אני צריך לחזור. ללא מלוא המסמכים לא היה צו ירושה כפי שהוצא בפועל" (עמ' 13 ש' 17-18 לפרוט'). עוה"ד נביאי שלל את גרסת התובעת לפיה אמה הוחתמה על הבקשה למתן צו ירושה, מבלי שהבינה את תוכנה שנערכה בשפה העברית. בהקשר זה העיד עוה"ד נביאי כי אמנם יהודה היה המוביל בנושא הזה אבל אם התובעת חתמה על הבקשה לצו ירושה והבקשה למינוי מנהל עיזבון זמני רק לאחר שהבינה על מה שהיא חותמת (עמ' 8 ש' 3-5 לפרוט') , כי דיבר איתה בשפה הפרסית, וכי כל מי שחותם בפניו מבין על מה הוא חותם ( עמ' 12 ש' 22-24 לפרוט').
32. כאמור, עוה"ד נביאי העיד לפני בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת קרן גיל) בישיבה שהתקיימה ביום 9.2.2017. התובעת, כמו גם הנתבעת 1 בסיכומיה, אינן טוענות כלפי מהימנות עוה"ד נביאי כעד ולפיכך, הגם שלא התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדותו (אלא מפרוטוקול הדיון בלבד), אני מוצא לתת לעדותו משקל משמעותי בהכרעתי. מעדותו שוכנעתי, כי תצהיר ההסתלקות עליו חתמה אלמנת המנוח ( מוצג ב/2) הוא מסמך אותנטי שהוגש והיה לפני בית המשפט המחוזי לעת שניתן הצו. לתמיכה באותו המסמך חתמה אלמנת המנוח גם על ייפוי כוח במסגרתו ייפתה את כוחו של עוה"ד נביאי ליישום ההסתלקות. לא מצאתי כל סיבה להניח כי בית המשפט המחוזי היה נותן את צו הירושה אחר עזבון המנוח, שלא כולל את האלמנה בין יורשיו (וזאת הגם שבמסגרת הבקשה למתן צו הירושה היא מוגדרת כאחת מהיורשים ומצוין שחלקה מחצית מהעיזבון) אלמלא היה לפניו אותו תצהיר הסתלקות מטעם אלמנת המנוח. תצהיר ההסתלקות וייפוי הכוח עליו חתמה אלמנת המנוח לשם מימוש הסתלקותה אמנם לא נחתמו בפני עוה"ד נביאי ולא הוא שאישר את חתימת המנוחה עליהם אך הדבר לא גורע מהאותנטיות שלהם ומהמסקנה המתבקשת, לאור עדותו של עוה"ד נביאי והיכרותו את המסמכים, כי הם לא זויפו לצורך ההליך דכאן. זה המקום לציין גם את מכתב עוה"ד נביאי ליהודה חי מיום 11.5.1992 שבמסגרתו הודיע לו כי בהתאם להוראות ייפוי הכוח עליו חתמה אלמנת המנוח שבמסגרתו ייפתה את כוחו להעביר אל כל חלקה בעיזבון המנוח אליו, הוא מעביר את סמכויותיו לפי ייפוי הכוח אליו. ( צורף כנספח 3 לתצהיר שהרם) . אף מסמך זה מלמד כי עוה"ד נביאי התייחס לייפוי הכוח ולרצון האלמנה להעביר את מלוא חלקה בעיזבון לבנה יהודה, למעלה משני עשורים טרם הגישה התובעת את תביעתה שלפניי.
33. הטענות שהעלתה התובעת בקשר לתצהיר ההסתלקות וייפוי הכוח: כי חתימת אלמנת המנוח על תצהיר ההסתלקות או ייפוי הכוח אינה חתימתה; כי מישהו אולי הניח את אצבעה על גבי המסמך; כי העובדה שהחתימה בוצעה בטביעת אצבע מלמדת כי לא ידעה קרוא וכתוב או שהייתה במצב בריאותי ירוד ; כי מהמיקום של החתימה ניתן ללמוד שלא קראה ולא הבינה את המסמך – כולן, ללא יוצא מן הכלל, אינן יותר מהשערות. התובעת לא ביקשה להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה כי חתימת האלמנה (באמצעות טביעת אצבעתה) על גבי המסמכים מזויפת. היא גם לא ניסתה להוכיח באמצעות הזמנת הגורם שאימת את המסמכים, הרב שופט, את השערותיה באשר לגמירת הדעת של אלמנת המנוח במועד החתימה עליהם, מידת הבנתה את תוכנם, מצבה הבריאותי באותה העת, ועוד. יוזכר כי הייתה זו אם התובעת שהגישה את הבקשה לצו ירושה אחר עזבון המנוח. הסתלקותה של אלמנת המנוח מחלקה בעיזבון באה לידי ביטוי בצו הירושה המקורי שניתן (בשנת 1984) כמו גם בצו הירושה המתוקן ( בשנת 1985). לאלמנת המנוח היו לא פחות מ-8 ילדים, שלאחר שניתן צו הירושה חלקם (אלו שלא הסתלקו) קיבלו זכויות מכוחו (לרבות אם התובעת) וחלקם אף ניהלו הליכים בעניין הזכויות הקיימות בעיזבון המנוח והמגיעות להם מכוחו ( ההליך בין יהודה לשוקרולה שהתנהל בין השנים 1992-1994. במסגרת ההליך המקביל שניהלה התובעת נקבע כי אמה ידעה על חלקה בעיזבון המנוח ונהנתה מפירותיו של העיזבון לכל הפחות החל משנת 1994 וכי ידעה והסכימה להסכם הפשרה שנחתם אז). הכיצד יעלה על הדעת, כי כל השנים שחלפו מאז פטירת המנוח, שבחלקם אף הייתה אלמנת המנוח בחיים, 'אין פוצה פה ואין מצפצף' מבין ילדיה כי חלקה של אמם בעיזבון בעלה המנוח נעלם מצו הירושה ללא ידיעתה וללא הסכמתה?!?! לאור כל המקובץ לעיל נחה דעתה כי התובעת כשלה מלהוכיח כי תצהיר ההסתלקות עליו חתמה אלמנת המנוח אינו מסמך אותנטי ואף כשלה כישלון חרוץ מלהוכיח כי תוכנו אינו משקף את רצונה של אלמנת המנוח באותה העת, קרי להסתלק מחלקה בעיזבון בעלה המנוח לטובת יהודה בנה (כפי שעשו 3 מאחיו).
34. בנסיבות אלו נותרנו, אם כן, רק עם טענות התובעת באשר לפגמים צורניים שנפלו בתצהיר אלמנת המנוח, כשלטענת התובעת המסמך כלל אינו תצהיר, כנדרש לפי תקנה 16(ב) לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998, לאור החסרים הקיימים בו: הגורם המאמת , שאינו עו"ד וממילא אינו מוסמך לאמת חתימה על תצהיר בארה"ב; היעדר חותמת אפוסטיל, ועוד.
מול טענה זו טוענת הנתבעת 1 בסיכומיה, תוך הפנייה לספרות משפטית ולפסיקה, כי בנסיבות ענייננו, שהן נסיבות מיוחדות, כאשר דרישת הכתב מתקיימת, יש מקום להכיר בתצהיר ההסתלקות של אשת המנוח, גם אם אינו עומד בדרישות הצורניות באשר לתוקפו (ס' 70 לסיכומי הנתבעת).
35. אני לא סבור כי במקרה דנן יש כלל מקום להידרש ולבחון טענות הנתבעת בדבר קיומן של נסיבות מיוחדות שמאפשרות לגישתה להתגבר על הדרישה להגשת תצהיר מכוח "זעקת ההגינות" וכו' (כדוגמת פסה"ד שניתן בתמ"ש ( משפחה קריות) 13123-07-17 א.א. נ' ש.ש., פורסם בנבו 4.9.19 אליו הפנתה בסיכומיה). לאור המצב החוקי שהיה קיים במועד בו ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי צו הירושה בעניינו של המנוח, אין כל צורך בכך. להלן אבהיר מסקנתי זו.
36. הוראת המחוקק, בסעיף 6 לחוק הירושה, היא כי על ההסתלקות להיעשות ב"הודעה בכתב". הוראה זו הייתה קיימת גם לעת שנתן בית המשפט המחוזי את צו הירושה בעניין עזבונו של המנוח , הן זה המקורי ( מיום 5.5.1984) הן זה המתוקן ( 18.4.1985), שכזכור בשניהם באה אותה הודעת הסתלקות לידי ביטוי (יהודה קיבל את חלקה של אלמנת המנוח). כאמור, בענייננו אין כל קושי בקיומה של הוראת המחוקק שכן תצהיר ההסתלקות שניתן על-ידי אם המנוחה, גם אם לאור הפגמים בו אין לראות בו כ"תצהיר" הוא עודנו בגדר הודעה בכתב.
37. תקנה 16(א) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998, לה הפנה ב"כ התובעת בטיעוניו, היא זו קובעת כי על הודעת ההסתלקות להיעשות באמצעות תצהיר. תנאי זה הוא שלכאורה לא מתקיים בענייננו. ברם, תקנות הירושה, התשנ"ח-1998 לא חלו בשנת 1984, במועד בו נתן בית המשפט המחוזי את צו הירושה המקורי בעניינו של המנוח (ביום 5.5.1984). כשעוד קודם למועד זה הוגש תצהיר ההסתלקות מטעם אלמנת המנוח שהרי בעקבותיו נקבעה החלוקה בצו הירושה המקורי). באותה העת התקנות הנוגעות לענייני הירושה אף לא הוסדרו במסגרת פרק כ"ג בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ( שפורסמו בקובץ תקנות 4685 ביום 12.8.1984). באותה העת הוסדרו התקנות הנוגעות לענייני ירושה, לרבות האופן בו תוגש הודעת הסתלקות, בתקנות סדר הדין בעניני ירושה, תשכ"ו-1965 (פורסמו בקובץ תקנות 1793 ביום 8.11.1965). גם באותן תקנות הוסדר הגשת כתב הסתלקות באופן דומה לתקנות החלות כיום, כשהדרישה הייתה, כי "כתב ההסתלקות יהיה בתצהיר" ( תקנה 52 לתקנות). ברם, באותן תקנות גם הייתה קיימת הוראה שאינה קיימת בתקנות בענייני ירושה החלות כיום ( תקנות הירושה , התשנ"ח- 1998, עליהן הסתמך ב"כ התובעת), היא תקנה 55, שכותרתה "שחרור מתצהיר או הגשת טפסים" ובמסגרתה נקבע, כי "בית המשפט או הרשם רשאי לשחרר כל צד מהגשת תצהיר או טופס הדרוש לפי תקנות אלו, והוא יכול לדרוש תצהירים נוספים". יצוין, בהערת אגב, כי תקנה דומה (תקנה מס' 342) הייתה קיימת גם במסגרת הפרק שדן בענייני ירושה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (שחל לאחר שבוטלו תקנות סדר הדין בעניני ירושה, תשכ"ו-1965 ) .
38. לסיכום פרק זה: תצהיר ההסתלקות של אלמנת המנוח, גם אם פגום הוא ואין לראותו כ"תצהיר" הוא עודנו בגדר "הודעה בכתב" כדרישת המחוקק ואלו דרישה מחוקק המשנה, מתקין התקנות, לפיה על ההודעה בכתב להינתן באמצעות תצהיר, באותה העת בו הוגש תצהיר ההסתלקות לבית המשפט המחוזי וניתן צו הירושה אחר המנוח, הייתה דרישה הנתונה לשיקול דעת בית המשפט המחוזי, שהיה רשאי לשחרר ממנה. מכאן, שהפגמים הצורניים בתצהיר ההסתלקות להם כיוונה התובעת אינם כלל בגדר "עובדה חדשה" שבגינה נדרש היה בית המשפט המחוזי באותה העת לתקן או לבטל את צו הירושה שנתן אחר עזבון המנוח, ואף לא מן הנמנע שהיה מודע להם באותה העת.
טענות הגנה נוספות
39. לאור מסקנתי כי לא עלה בידי התובעת להצביע על כל מרמה-הונאה-הטעייה מצד יהודה שיכולה להוות טעם לתיקון צו הירושה שניתן אחר עזבון המנוח (וזאת בהנחה שהתובעת לא זנחה טענה זאת בסיכומיה); לאחר ששוכנעתי בדבר האותנטיות של תצהיר ההסתלקות וכי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי זה ניתן ע"י אלמנת המנוח בהיעדר גמירת דעת מצדה; ולאחר שגם בטענות התובעת באשר בפגמים הצורניים שמצאה בתצהיר ההסתלקות מטעם אלמנת המנוח לא מצאתי כי יכולות לעלות כדי "עובדה חדשה" שהיה בכוחה כדי לגרום לבית המשפט המחוזי לתת צו ירושה שונה, וזאת לאור המצב החוקי והוראות התקנות הרלוונטיות באותה העת – הרי שדין תביעת התובעת להידחות, מבלי שימצא צורך להידרש לטענות הגנה נוספות להדיפת התביעה שהועלו תוך כדי ההליך. בין טענות אלו, כאמור, הטענה לשיהוי מצד התובעת בהעלאת טענותיה בתביעתה; טענה להיעדר יריבות – היעדר מעמד חוקי של התובעת בהגשת הבקשה ( טענה שנסובה אחר השאלה האם התובעת נכנסת להגדרת "מעוניין דבר" לפי סעיף 72(א) לחוק הירושה, שהתשובה לה נגזרת בעניינו מהשאלה האם הזכויות שקיבלה מאמה מקנות בידיה "הנאה עקיפה" מהעיזבון) ; טענה לויתור של אמה על כל זכות בעיזבון המנוח מכוח תצהיר עליו חתמה באיראן, עוד בחיי המנוח, בשנת 1947 (נספח 1 לתצהיר שהרם), ועוד.
סוף דבר
40. התובענה נדחית.
לנוכח התוצאה, בהתחשב בקיומם של חמשה דיונים, התארכות ההליך (שתחילתו כאמור בחודש אוגוסט 2016) שנבעה במידה רבה מהתנהלות התובעת (שהגישה את התביעה לערכאה לא נכונה וכשהצדדים הנכונים להליך צורפו רק בשלבים מתקדמים) אני מורה כי התובעת תשלם לנתבעת 1 את הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך דינה בסך של 50,000 ₪. בפסיקת סכום זה לטובת הנתבעת 1 לקחתי בחשבון את ההוצאות החריגות שהיו לה בשל היותם, היא ובנה שהרם, שנדרש להתייצב ולהעיד בהליך מטעמה, שניהם תושבי חוץ. הסכום ישולם לנתבעת 1 באמצעות בא כוחה מתוך כספי הערובה שהפקידה התובעת להבטחת הוצאות הנתבעים.
לאור פסק-דיני ברמ"ש 71892-11-17 במסגרתו קבעתי, כי לבית משפט זה (ולא לבית המשפט לענייני משפחה) הסמכות העניינית לברר את התביעה, ומשהועברה התביעה לבית משפט זה, הרי שהדיון בתביעה לא היה אמור מלכתחילה להתקיים בדלתיים סגורות ולפיכך פסק-הדין מותר לפרסום.
ניתנה היום, ב' סיוון תשפ"ג, 22 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
